1

בע"ה

ברית יהודה-אביתר (ב"ר ערן) מזיג

ח שבט ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים, לחיים. נאמר כמה מילים לכבוד הרך הנולד.

שאלתי כעת את אבי הבן מה המחשבה מאחורי השם, והוא אמר שזה שם מלכותי – יהודה זה שבט המלכות ואביתר היה איש שקשור למלכות דוד. נתבונן בכל שם בפני עצמו: אביתר עולה מספר מאד חשוב, אולי הכי חשוב, בתורה – 613, תריג מצוות, רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה. כל המצוות שה' נתן לנו זה כדי להמליך אותו בעולם. תכלית הכוונה לכך שה' ברא עולם וברא אותנו, ובחר בנו, עם ישראל, מכל העמים – זה לעשות לו דירה, שהוא יהיה מלך, כמו שהנביא אומר "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". אין מלך בלא עם, לכן הוא ייחד לעצמו עם – אנו, עם ישראל – כדי שכאשר נקיים את מצוותיו, גזירות המלך, נמליך אותו. כשאנו עושים מצוות אנו אומרים, לעצמנו ולעולם כולו, שיש מלך – שה' הוא המלך. לכן, כל תריג המצוות זה בשביל להמליך את ה' בעולם. כתוב בקבלה ש-תריג – אביתר – עולה גם בנין המלכות. מלכות בקבלה היא רק נקודה אחת, לא בנויה, וצריך להרחיב אותה, בסדר של נקודה-קו-שטח, להוסיף ממדים. נקודה-קו-שטח זה לא רק שני ממדים, אלא תהליך אין סופי – כל פעם מוסיפים עוד ממד למלכות, והתהליך הזה נקרא בנין המלכות (העולה תריג).

מי זה השבט של המלכות? יהודה, השם השני של הילד. יהודה הוא המלך בין אחיו, וכנראה זכה לכך כי המנטליות שלו הכי קרובה לענין המלכות – הוא מבין הכי טוב שהסיבה שאנו פה בעולם כדי להמליך את ה'. לכן הוא המלך. המלך למטה הוא מי שהכי מבין בתפקיד שלנו. יש מצוה למנות מלך בשר ודם, פה בארץ, ואיזה מלך זה? כתוב "שום תשים עליך מלך", והזהר הקדוש מפרש את זה "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – קודם צריך לשים את ה' למלך למעלה, ומי שהכי עושה את זה, מי שזה הכי במודעות שלו, אותו שמים למלך למטה. זה הבשר ודם שצריך להמליך אותו, "שום תשים עליך מלך" – לפי ה"'שום' לעילא" ככה "'תשים' לתתא". את זה יהודה הכי מבין, ולמה? שמו יהודה על שם הודיה. ערן אמר לי שכל השמות אצלם עובדים כמו שכתוב בספרים – סוג של רוח הקדש, מסתכלים על הילד ורואים מה השם שלו. כך בתנ"ך, כל האמהות הסתכלו על התינוק וחשבו על החויה שהתלוותה ללידה, וכך ידעו לתת שם. כך לאה קראה יהודה על שם "הפעם אודה את הוי'". כתוב שלהודות זה על המלכות, "איהי בהוד" בלשון הזהר. מלכות זה דבר שלמעלה מהשכל, ורק מודים בו. כך במצוות, הקבלת עול זה מתוך הודיה – אני מאמין במלך, ובצדקות המלך, שמה שאמר זה הכי טוב בשבילי ובשביל כולם, ולכן אני עושה. כך יהודה מודה לה', ולכן הוא עצמו צריך להיות המלך אצלנו.

זה אביתר-יהודה, שני השמות. בפרקי אבות גם ידוע שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, יהודה= 30, כל המעלות והדברים שהמלך זקוק להם כדי להיות מלך טוב ומושלם. יהודה גם יודע להודות כשעשה משהו לא בסדר. יש פסוק "אשר נשיא יחטא" – בכולם כתוב "אם... יחטא", ורק בנשיא "אשר נשיא יחטא". חז"ל מדייקים מזה "אשרי הדור שהמלך חוטא ונותן לב להודות". מי מודה על החטא? יהודה. מי העיקר שיצא מיהודה? דוד מלך ישראל חי וקים. לא כמו אדם הראשון, שכאשר ה' שאל מה קרה הוא האשים את "האשה אשר נתת עמדי". ומי תקן זאת? דוד. נתן אומר לו משל שלם, ודוד שואל מי זה שעשק את הרש? וכשנתן אומר לו "אתה האיש" הוא ספונטאנית מרים ידים ואומר "חטאתי להוי'". זה נקרא שהוא מודה. גם יהודה עצמו, במעשה יהודה ותמר, הודה "ממני" – אני אשם. יהודה זה אחד שגם מודה לקב"ה, למלכות, וגם באופן ספונטאני יש לו שפלות עצמית – באופן ספונטאני, כשמאשימים אותו והוא יודע שזה נכון הוא לא מתחמק ולא מצטדק. הטבע של הפוליטיקאים תמיד להצטדק ולהיות נקי, אבל הוא מרים ידיו ומודה שחטא, זה סימן שהוא מתאים להיות המלך.

נחזור לאביתר, חוץ מזה שהוא השם היחיד בתנ"ך שעולה תריג, בשינוי אותיות זה בראתי – יכולת לחדש משהו יש מאין. זה מופיע בפסוק בישעיה, שה' אומר "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". זה פסוק ששייך לאביתר באופן מיוחד. מה זה כל הפסוק הזה, שנשמע כמו משחק? הבעל שם טוב הקדוש, מחולל החסידות, פירש פסוק זה כך – "אנכי [מי שאנכי, עצמות ה', הפותח עשרת הדברות] עשיתי ארץ [ארץ היא גם משל לעם ישראל, בהם נאמר 'תהיו אתם ארץ חפץ נאם הוי'', כמו שארץ ישראל היא גם הארץ-האדמה שה' חפץ בה, לכן צריך לשמור על כל סנטימטר מרובע מארצנו הקדושה, ובשביל מי 'עשיתי ארץ'? בשביל] ואדם ['אתם קרויים אדם'] עליה [שמתי את האדם עליה, והיום היינו השבת הבנים לארץישראל, שזה נס, ובשביל מה? בשביל] בראתי [כדי שיקיימו תריג מצוות, ובכל מצוה יש כח לברוא ולחדש יש מאין, והעיקר שכל מצוה מחדשת מודעות של מלכות ה' בעולם]". זה ה-בראתי העולה בנין המלכות. ה' הביא אותנו לארץ ישראל בשביל שנקיים פה מצוות, בשמחה רבה, ובכך נמליך את ה' על הארץ ונקיים את התכלית של הבריאה כולה, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

נאמר עוד ווארט אחד לגבי אביתר: כתוב בהרבה ספרים קדושים, גם באור החיים הקדוש (אחת מהדמויות המקודשות ביותר בעם ישראל), שהרבה שמות שמתחילים "אבי..." (כמו אבימלך) זה לא רק מלשון אבא, כפי שחושבים, אלא מלשון רצון, "אם תאבו ושמעתם". הסבר זה גם מובא בחסידות (הבעל שם טוב ובעל אור החיים הקדוש היו מקושרים בנשמה כמו אחים, והרבה דברים כתובים במקביל). לכן, לדוגמה, אבימלך זה לא רק שאבי מלך, אלא שאני רוצה להיות מלך. "אבימלך מלך פלשתים" זה מקור לא טהור של רצון למלוך – אני רוצה למלוך, ולא להמליך את ה'. עכ"פ, הכלל שכל שם עם "אבי" בהתחלה זה איזה דחף. לפי זה, איך נפרש את השם אביתר? אפשר לומר שאבי-תר זה רצון לתורה. אפשר לדרוש אבי-יתר, שאני רוצה את היתר. מה זה יתר? קודם כל, זה לשון יתרון. יש לנו, עם ישראל, יתרון לגבי כל עם ואומה בעולם. הבעיה שלא תמיד היהודים רוצים להכיר ולהודות (יהודה) ביתרון שה' נתן לנו. כמובן, בדור שלנו, אפילו פיזית יש לנו יתרון על האויבים מסביב. זה לא היתרון העיקרי של עם ישראל, אבל גם בזה לא מודים, סימן שכאשר מתכחשים ליתרון האמיתי גם היתרון הפיזי נחלש אט אט. היתרון האמיתי שלנו זה היתרון הרוחני, בחירת ה' בנו להמליך אותו על העולם. "כיתרון האור מן החשך" – צריך לרצות את היתרון. הרבה יהודים היום, כאן בארץ, מתביישים ביתרון – לא מוכנים לומר שיהודי הוא יותר ממישהו אחר. לא מזלזלים במישהו אחר, אני יכול לכבד את כל הגוים, אבל יהודי זה יותר – זה לא שוה לגוים. זה שיהודי זה יותר זה אביתר – אני רוצה את היותר, אני הולך על היותר. רק ככה, כשאני הולך על היותר, יש לי את הכח לקיים את כל המצוות ובכך להמליך את ה' ולעשות טוב לכולם (יהיה טוב לכל הגוים, אבל צריך לרצות את היתר-היותר-היתרון שיש לנו). ועוד פירוש: בתורה יש שני כלי נשק – או חרב או קשת. חרב זה מלחמה מקרוב וקשת זה מלחמה מרחוק. כשמתפללים זה כמו קרב – אמירת "שמע ישראל" זה חרב (רֹמח, רמח אותיות ק"ש) ותפלת שמו"ע זה ירית חצים. היום כמעט כל המלחמה זה יריות, אין חרב. בקשת יש שלושה רכיבים – הקשת, החץ והיתר. בלי היתר זה לא שוה – אם יש לך קשת חזקה והרבה חצים טובים, אבל אין לך יתר, אתה לא יכול לירות כלום. מה חסר בצבא שלנו היום? חסר היתר. בשביל זה צריך אביתר. דוד המלך, משבט יהודה, הוא לוחם גדול, ובזכות זה הוא דוד מלך ישראל חי וקיים. תכל'ס, יורים עם היתר. היום במחסנים יש הרבה קשתות והרבה חצים, אבל מה שחסר זה היתר. יתר זה גם מלשון מותר – יתר זה מנטליות, זה בראש, שמותר לי לירות באויב שמאיים על החיים שלי. לא כמו שמחנכים היום בצבא, ר"ל. מותר, ומצוה, לירות באויב שמאיים עלי, לפני שהוא מרים את הרובה שלו. לא כמו הכללים היום. זה אביתר, אחד שהוא רוצה את היתר, גם מלשון היתר. למה זה מותר? כל גוי מבין שאם יש אויב מותר וצריך לירות בו לפני שהוא יורה בך, "הבא להרגך השכם להורגו". אבל אצלנו יש עוד משהו, תפקיד להיטיב לגוי – בסופו של דבר אנחנו צריכים להיות אור לגויים. יש סיבה כפולה ומכופלת לצורך בשלום ובארץ, ואם אין שלום אנו הבעיה. היתר, היתרון שלנו, עושה את השלום. זה בקיצור, אפשר להאריך בזה, תן לחכם ויחכם עוד – בודאי האנשים כאן מבינים את זה טוב, אולי טוב ממני. זרקנו חץ לאויר שאביתר זה רצון ליתר – צריך את היתר, היתרון, את ההיתר המוסר לירות. לא רק יריה בנשק זה לירות חץ – גם כשמחדשים תורה זה ירית חצים. כשאומרים תורה ברבים זה לירות חצים לציבור – לא חיצים הורגים, אלא חיצים מחיים. יש כדור ממית ויש כדור מחיה, וצריך הרבה חצים של אור להאיר את חשך העולם שלנו. בזה נסיים, נאחל לאביתר יהודה שיהיה מלכותי – יאהב את המלכות, ירצה את המלכות, ירצה את היתרון, יודה על האמת, יהיה ענו שמודה לה' ומודה על האמת, ואז ראוי להיות מלך ומנהיג. יש מלך אחד לכולנו, אבל כל אחד צריך להיות מנהיג בסביבה שלו. כל אחד צריך להיות יהודה, לכן למעשה רוב עם ישראל היום הם משבט היהודה, שבט המלכות, ולכל היהודים (גם לכהנים) קוראים יהודים, על שם שבט יהודה. שאביתר-יהודה יהיה עם כל המשמעויות שאמרנו, ויהיה ממנו נחת אין סופי להורים ולסבים וכו'.

השלמה (מהזכרון): אביתר היה כהן גדול של דוד (שתמך בו מאד, אבל אחר כך לא תמך בשלמה המלך). הקשר בין המלוכה לכהונה רמוז בסוד של אבי-יתר, שהרי על הנאמר בברכת ראובן "יתר שאת ויתר עז" נדרש כי היינו כהונה ומלכות. "פחז כמים אל תותר" מלמד שפגם הברית פוגע בדריכות היתר וברצון ליתר, זה המצב היום בארץ שלא רוצים את היתר-היתרון בגלל פגם הברית שמשכיח את היחוד היהודי.