תמימות לילה ויום

בע"ה

אור ל-ג' סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

התוועדות ל"ג בעומר (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור שנמסר בל"ג בעומר האחרון, נגע הרב בסוגיה הלכתית בדיני ספירת העומר, ותוך כדי ביאור יפה ומחודש בהלכה האיר את הדברים באור פנימי. מתברר שבימי ספירת העומר יש שני צדדים, הלילה והיום. שיעור מומלץ ללימוד בזמן ההמתנה לתפלת ערבית של ליל שבועות, שמהדרים לאחרה מדין "תמימות".

אחת ההלכות העיקריות בספירת העומר היא הספירה בלילה מדין "תמימות". "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"[ב], ופירש רש"י "תמימות תהיינה – מלמד שמתחיל ומונה מבערב שאם לא כן אינן תמימות".

ומבואר בגמרא[ג] "קצירה וספירה בלילה והבאה ביום": קצירת העומר היא בלילה, ליל ט"ז בניסן (מוצאי יום טוב), כמפורש במשנה באריכות סדר הקצירה בלילה[ד]; וכן ספירת העומר היא בלילה "אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל למנות [נ"א: מונה] מבערב". הספירה והקצירה קשורות זו בזו, ככתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת"[ה], אך הבאת העומר (הקרבתו במקדש) היא ביום דווקא, שנאמר "מיום הביאכם".

ומבאר אדמו"ר הזקן שעיקר הלימוד הוא לספירת היום הראשון וממנו לומדים לשאר הימים: "ואין אתה מוצא תמימות אלא כשמתחיל לספור בערב, דהיינו שמתחיל הוא לספור יום הראשון בליל ט"ז קודם אור הבוקר, והוא הדין ספירת שאר הימים שאינה אלא בלילה, שמן הסתם ספירת כל הימים הם שוין"[ו]. כלומר, עיקר "תמימות" הוא ביום תחילת הספירה (המפורש בפסוקים, "ממחרת השבת, מיום הביאכם"), אך מכאן יש ללמוד מהו אופן הספירה בכלל.

הלכות נוספות מדין תמימות

בנוסף, יש מחלוקת גדולה במי שהפסיד ספירת יום שלם. יש אומרים[ז] שהפסיד את הספירה בשאר הימים, כיון שאין זה "תמימות", ויש אומרים[ח] שספירת כל יום היא מצוה בפני עצמה וימשיך לספור בברכה, שאין זה חסרון ב"תמימות" (ומה שכתוב בגמרא הוא רק על תמימות הספירה שתהיה בלילה). ולהלכה נפסק בשו"ע שימשיך לספור בלא ברכה[ט]. אך לא נעסוק כאן בדין זה אלא רק במה שנוגע לתמימות הספירה בכל יום.

לגבי הספירה בלילה, מבואר בהלכה שלכתחילה יש לספור בתחילת כל לילה כדי לקיים "תמימות" (מלבד דין "זריזין מקדימין למצוות")[י]. יתרה מזו, יש דעה בראשונים שעדיף להקדים ולספור לפני חשכה כדי לקיים "תמימות"[יא] (אך לא נפסק כך, אלא שראוי לספור רק אחרי צאת הכוכבים[יב]).

וכיוצא בזה לגבי סיום הספירה, כתבו כמה פוסקים שבליל חג השבועות יש להתפלל ערבית ולעשות קידוש רק לאחר צאת הכוכבים, כדי לקיים "תמימות"[יג]. כמו שעיקר דין "תמימות" הוא ביום הראשון לספירה, כך הוא מופיע ביום האחרון בו נשלמת הספירה כולה, "תמימות תהיינה" – "נעוץ תחלתן בסופן".

בהקשר זה יש להעיר לנוסח רס"ג, וכן מנהג יהדות תימן עד היום (נוסח 'בלדי'), לומר בספירה האחרונה "האידנא ארבעין ותשעא יומי בעומרא דאינון שבעה שבועי שלמי", כלומר להזכיר בספירה ששלמו "שבע שבתות תמימות", כתרגום אונקלוס "שבע שבוען שלמן".

המחלוקת בספירה ביום

בעיקר דין ספירה בלילה וביום: הכל מודים שמצוה לספור בלילה, אך נחלקו מה הדין בדיעבד. דעת בה"ג[יד] שאם שכח לספור בלילה סופר ביום, ובפשטות זו ספירה גמורה בברכה (כמפורש בכמה ראשונים[טו], אך לקמן תובא דעה נוספת). ואילו רבינו תם וסיעתו סוברים שמי שלא ספר בלילה אינו יכול לספור ביום[טז].

הראשונים תולים מחלוקת זו בדין קצירת העומר. בגמרא מבואר שיש מחלוקת בקצירה ביום: במשנה מנחות נאמר "מצותו לקצור בלילה. נקצר ביום כשר"[יז], ומובא בגמרא לימוד לזה מהפסוק "ואם תקריב מנחת בכורים לה'... תקריב את מנחת בכוריך"[יח] – "מנין שאם נקצר ביום כשר? תלמוד לומר תקריב"[יט]. אך ממשנה אחרת במגילה מוכיחה הגמרא שקצירה ביום פסולה. וכיון שקצירה וספירה סמוכות זו לזו דינן שווה, אם קצירה ביום כשרה גם ספירה ביום כשרה ואם קצירה ביום פסולה אזי אין לספור ביום. אך התוספות מוסיפים שגם אם קצירה ביום כשרה יש להחמיר בספירה מדין תמימות.

והרמב"ם פסק שקצירה ביום כשרה[כ], ולגבי ספירה כתב "ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן. שכח ולא מנה בלילה מונה ביום"[כא]. אפשר להבין שסופר ביום בברכה, אך בהמשך כתב "וצריך לברך כל לילה... על ספירת העומר קודם שיספור"[כב], ומשמע שהסופר ביום יספור בלא ברכה, וכן נמצא בתשובת הרמב"ם עצמו[כג].

ספירה ביום בלא ברכה

למעשה נפסק בשו"ע "שכח ולא ברך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה"[כד]. זו הכרעה מצד הספק, מחמירים להמשיך לספור כדעת הבה"ג אך בלא ברכה, כיון שספק ברכות להקל[כה].

עוד מובא בפוסקים מנהג טוב לספור בכל יום בלא ברכה[כו], והטעם כתבו כמה פוסקים כדי שאם שכח לספור בלילה תועיל לו ספירת היום[כז].

מקור ראשון לדבר נמצא בחילוקי מנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל "בני בבל אין סופרים העומר אלא בלילה ובני ארץ ישראל בלילה וביום"[כח]. אפשר להסביר שמנהג בני ארץ ישראל הוא מהטעם הנ"ל, להזכיר למי ששכח לספור בלילה, אך יתכן שבני ארץ ישראל סברו שמעיקר הדין צריך לספור שתי פעמים, בלילה וביום, ויתכן שאף היו מברכים בשתי הפעמים, וסברו שספירת העומר דומה לקריאת שמע שמצוותה בערב ובבקר, בשני חלקי היום!

יתרה מזו, הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימינוב אמר שאסור להסיח דעתו מהספירה כל היום, על פי דברי הזהר שצריך שהמנין לא יאבד[כט], וזהו פירוש "תמימות"! ולכן היה נוהג הרמ"מ לומר כמה פעמים במשך היום "היום כך וכך לעומר"[ל]. כלומר, אע"פ שיוצאים ידי חובה בפעם אחת הנעשית בלילה, עדיין יש טעם להזכיר שוב את הספירה ביום ואף כמה פעמים במהלך היום[לא] (ואפשר לומר שמקיימים בזה מצוה דאורייתא, כמו 'מצוה קיומית', על דרך אכילה בסוכה בכל ימי סוכות).

גדר הספירה ביום

יש לבאר מהו גדר הספירה ביום לדעת בה"ג וסיעתו. וממה נפשך, אם צריך לספור בלילה מדין תמימות מדוע ספירה ביום כשרה?

אפשר לומר שספירה בלילה מדין "תמימות" היא רק לכתחילה[לב] (אע"פ שזו דרשה גמורה דאורייתא) כיון שנלמדה מקצירת העומר שכשרה ביום. אכן, בה"ג עצמו סובר שהימים מעכבים זה את זה, מדין תמימות, ונמצא שיש שני גדרים בתמימות: תמימות כל הימים שיהיו רצופים, זהו לעיכובא, ותמימות הספירה בכל יום שתהיה בלילה וזה אינו לעיכובא.

אמנם במרדכי[לג] מובא גדר נוסף: "שאלו לרבינו יעקב בר' יקר מי שלא בירך בלילה מהו שיברך ביום. והשיב שכר ספירה יהבינן ליה שכר ספירה בזמנו לא יהבינן ליה. ואין הדבר ידוע אם אמר להם לספור למחר ולברך או לספור בלא ברכה". ומביא המרדכי דברי הראבי"ה הרוצה לומר שאפשר לברך ביום "כההיא דפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ודווקא בשכח ולא בביטל כדקאמרינן התם".

כלומר, כשם שיש תפלת תשלומין, "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים... שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה"[לד], כך ספירה ביום "שלא בזמנה" היא תשלומין לספירת הלילה (ולכן רק בשכח יספור ולא בבטל במזיד). ומטעם זה הסתפקו הראשונים שמא אין לברך על ספירת היום – לא מפני ספק בדין אם יש ספירה ביום, אלא שעל ספירה שלא בזמנה אין לברך! כאמור, גם דעת הרמב"ם שהסופר ביום יספור בלא ברכה, וכן יש שמועה בשם בה"ג[לה], ואפשר להסביר שאין זה מחמת ספק ברכות אלא שזו ספירה שאין מברכים עליה.

אפשר להמשיך בדרך זו ולבאר את מנהג בני ארץ ישראל לספור בלילה וביום, בדומה לתפלת נדבה, "ולוואי ויתפלל אדם כל היום כולו"[לו].

[וניתן להסביר את הבה"ג בדרך נוספת[לז]: אמנם קיום מצות ספירה יש רק בלילה, אבל ביום אע"פ שאינו מקיים מצוה מכל מקום יש משמעות לעצם מעשה הספירה, גם בלא המצוה שבדבר, והתועלת מזה היא להמשך הספירה בימים הבאים, כיון שלצורך דין תמימות מספיק רצף של 'ימים ספורים' בפועל, גם אם לא היה בספירה קיום מצוה. וממילא מובנת השיטה שאין לברך על ספירה ביום. אך מדברי המרדכי נראה לא כך אלא שבספירה ביום יש קיום מצוה.]

כפל הספירה, אמונה וחסד

מכל זה עולה שיש שני סוגים של ספירה, בלילה וביום: ספירה בלילה היא ספירה 'תמימה', "תמימות תהיינה", "ספירה בזמנה" ("חביבה מצוה בשעתה"[לח]) ומברכים עליה. וספירה ביום היא תשלומין, מצוה שלא בשעתה, ואין מברכים עליה.

בפנימיות, ברכת המצוות, "אשר קדשנו במצוותיו", מהווה השראה של אור מקיף ואילו במצוה עצמה יש (יחסית) אור פנימי[לט]. הספירה בלילה, יחד עם הברכה, היא שלמות של יחוד אור מקיף ואור פנימי, ובזה גופא היא תמימה-שלמה, "תמימות תהיינה" בברכה וספירה. ואילו ספירה ביום, ללא ברכה, חסרה את השלמות של הברכה.

בספירת העומר מודגש ש"היום הולך אחר הלילה"[מ], כסדר הבריאה "ויהי ערב ויהי בקר"[מא], "ברישא חשוכא והדר נהורא"[מב], ולכן עיקר המצוה הוא לספור בלילה. שלא כמו בקדשים בהם "הלילה הולך אחר היום^"לט (הלילה הבא שייך ליום שקדם לו).

לילה שייך לאמונה, "ואמונתך בלילות"[מג] – ספירת העומר מתחילה מאמונה (בחינת אשה). לעומת זאת, יום הוא גילוי אור החסד, "להגיד בבקר חסדך" (בחינת זכר, משפיע, "זכר חסדו"). לאחר האמונה, ספירה בלילה, מגיע החסד, היום. זהו הסדר של אברהם אבינו "והאמִן בהוי' [אמונה] ויחשבה לו צדקה [חסד]"[מד], הכל מתחיל מאמונתו של אברהם "ראש כל המאמינים", "אחד היה אברהם"[מה] ב"יום אחד" לעומר (וכן עיקר דין "תמימות" נלמד מספירת היום הראשון). על אברהם ושרה נאמר "יודע הוי' ימי תמימִם"[מו] – "ימי תמימים" רומז לספירת העומר שבה יש דין "תמימות" בספירת כל יום ויום.

בנוסף, בכוונות ספירת העומר השנה[מז] התבאר שהיום הראשון הוא כנגד 'אמונה שבאמונה', ולכן הספירה היא בלילה, "אמונתך בלילות" (ומכאן נלמד לכל הימים).

תמימוֹת ותמימוּת

"תמימוֹת תהיינה" שייך למדת התמימוּת בנפש. יש לספור ספירת העומר מתוך תמימות ("הולך בתם ילך בטח"[מח], בבטחון שישלים את הספירה), ותכלית הספירה היא להגיע ל"תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[מט]. וכן יש לפרש במדרש "אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום"[נ] – ואז השבתות תמימות ונפשות ישראל תמימות.

יש מסבירים[נא] את ההבדל בין שלם לתמים: שלם הוא בכמות ותמים באיכות, כמו "צדיק תמים" (וכן תמים בלא מום היינו בלא חסרון באיכות גופו), ולפי זה היה צריך לכאורה לומר "שבע שבתות שלמות תהיינה" (מבלי להחסיר יום אחד), כלשון התרגום שהובאה לעיל, אלא שהכתוב רומז לתכלית ספירת העומר שהיא "תמימות ושלמות הנפש", כאשר בכל יום ויום יש תמימות באיכות, להשלים את המדה הפרטית של אותו יום. כך מתקיים "וספרתם לכם", לתקן ולהאיר (לשון ספיר) את עצמכם, כמו "'לך לך', להנאתך ולטובתך"[נב].

תמימות שייכת לאברהם אבינו, שנאמר לו "התהלך לפני והיה תמים"[נג], באמונה תמימה כנ"ל (ו"על ידי מצות העומר זכה אברהם לירש ארץ כנען"[נד]). ובהמשך, התמימות של "יעקב איש תם"[נה] שתיקן תפלת ערבית בה סופרים את העומר (וגם רבינו יעקב תם בעל התוספות, הוא המחמיר בדין תמימות לספור בלילה דווקא). תמימות שייכת גם לבן התם בהגדה של פסח (היוצא עם אביו ממצרים ומיד מתחיל לספור לקראת מתן תורה) – הבן התם שייך לאמונה, הוא מאמין בתמימות, בבחינת "אמונתך בלילות", ולכן סופר בלילה דווקא.

מדת התמימות היא פנימיות ההוד, ועיקר התיקון של ספירת העומר הוא בל"ג בעומר[נו], הוד שבהוד, תמימות שבתמימות – אז מתחיל להתקיים "תמימות תהיינה".

בבל וארץ ישראל

במבט נוסף: יום שייך לחכמה, מוחין דאבא, כמו המושגים אור וראיה. לילה שייך לבינה ה'חשוכה', מוחין דאמא. זהו ההבדל המובהק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי: "'במחשכים הושיבני' זה תלמודה של בבל"[נז], וחכמי בבל "יתבי בארעא דחשוכא ואמרי שמעתא דמחשכן"[נח] – מוחין דאמא, בינה. ואילו ארץ ישראל בחינת חכמה, מוחין דאבא, "אוירא דארץ ישראל מחכים"[נט].

ובנושא שלנו: בתלמוד הבבלי משמע שאין מקום לספירה ביום. וכן מנהג בני בבל שסופרים רק בלילה, מדת לילה, מוחין דאמא. לעומת זאת מנהג בני ארץ ישראל לספור בלילה וביום, מוחין דאבא.

ביתר באור: מוסבר שספירת העומר היא מלשון הארה, "וספרתם" מלשון אבן ספיר מאירה[ס]. אם כן, הספירה בלילה פירושה להאיר את הלילה, "לילה כיום יאיר"[סא]. אבל כאשר מגיע היום לכאורה אין טעם לספור ולהאיר (כמו "שרגא בטיהרא"). זו סברת בני בבל שהספירה בלילה ולא ביום. אך בני ארץ ישראל סוברים שגם את היום עצמו יש להאיר עוד ועוד, בתוספת מרובה על העיקר (עד ש"ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[סב]).

שבת כפולה

הכפילות בימי ספירת העומר, לילה ויום, קשורה באופן מובהק לשבת. ספירת העומר בכלל קשורה לשבת, מתחילה "ממחרת השבת" והשבועות השלמים בה נקראים "שבתות תמימות" (דבר הניכר בפרט השנה, כאשר כל שבוע נשלם בשבת[סג]).

"כל עסקא דשבת כפול"[סד], ולענייננו יש חילוק בין ליל שבת ליום השבת: אמנם יום השבת כולו הוא "יום מנוחה וקדושה", אך יש מעלה מיוחדת בליל שבת, כמו מצות קידוש שמצוותה בליל שבת ("זכרהו על היין בכניסתו"[סה]), ויש מעלה מיוחדת ביום השבת, "כבוד יום קודם לכבוד לילה"[סו], וכן בפנימיות יש עליה מיוחדת של 'מעלי שבתא' ועליה מיוחדת של 'יומא דשבתא'. "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"[סז] – מעלי שבתא ויומא דשבתא.

מכאן טוב טעם במנהג לספור בלילה וביום: כשם שבשבת, עיקר העליה מחול לשבת היא בליל שבת, כן עיקר הספירה הוא בתחילת הלילה כשעולים ל"יום אחד לעומר" (וכן מ"יום אחד" ל"שני ימים"). וכשם שבשבת יש עליה נוספת מליל שבת ליום השבת, כך יש טעם לספירה נוספת ביום. בליל שבת יש קידוש בברכה וכן ספירת העומר בלילה היא בברכה, ואילו ביום השבת יש 'קידושא רבה' בלא ברכה וכן ספירת העומר בלא ברכה. אכן, מי שלא קידש בליל שבת מקדש בברכה ביום השבת[סח], כפי השיטה שאפשר לספור בברכה גם ביום מדין תשלומין.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מנהג טוב לספור גם ביום, ואף להזכיר את הספירה כמה פעמים ביום.
• עיקר ספירת העומר בלילה, בחינת אמונה. אך יש גם ספירה ביום, בחינת חסד.
• יש לספור ספירת העומר מתוך תמימות, ובזכות ספירת העומר מגיעים לתמימות.
• הצטברות ימי הספירה היא שלמות בכמות, אך בכל יום יש תקון פרטי של שלמות באיכות.
• ספירת העומר קשורה לשבת, והספירה בלילה וביום היא כנגד מעלי שבתא ויומא דשבתא.
• ה"תמימות" מתבטא במיוחד ביום הראשון ("יום אחד") וביום האחרון של הספירה ("ארבעין ותשעה יומי בעומרא דאינון שבעה שבועות שלמי").