בע"ה

בבא קמא (1)

ט חשון סז – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

היום נתחיל עם הנושא של הפרקים האחרונים של בבא קמא, שהם בענין גניבה וגזילה. פרק שביעי של בבא קמא ושני הפרקים האחרונים – ט ו-י ("הגוזל" קמא ו"הגוזל" בתרא, "הגוזל עצים" ו"הגוזל ומאכיל" – זה דיני גזילה. באמצע יש פרק "החובל", שזה על אדם המזיק. כל הפרקים הראשונים של בבא בתרא זה המשך של פרק ראשון – "הלכות נזקי ממון" בלשון הרמב"ם – ומחלק שביעי ואילך מתחיל ענין חדש, מתחיל מקנסות שיש בגניבה ואין בגזילה (כפל ותשלומי ארבעה וחמשה), ואחר כך משום מה לא ממשיך מיד להלכות גזילה – שלכאורה גניבה וגזילה היה צריך להיות יחד – אלא מפסיק בהלכות אדם המזיק, "הלכות חובל" בלשון הרמב"ם (ארבעת הספרים האחרונים ב-יד החזקה הם "סדר נזיקין" בכלל, והראשון בהם "ספר נזיקין", כאשר ארבע הלכותיו הראשונות זה מסכת בבא קמא – "הלכות נזקי ממון", שזה הפרקים הראשונים, "הלכות גניבה", שזה פרק שביעי, "הלכות גזילה", שזה שני הפרקים האחרונים, ואחר כך הלכות "חובל" שזה פרק ח; הרמב"ם כן מסמיך הלכות גניבה וגזילה). עיקר מה שרוצים לעשות היום – הקדמה לכל החורף – זה מבנים כלליים, להתמקם (אולי גם יהיה איזה 'לומדות' בסוף, אך העיקר להתמקם).

נתחיל מסיפור יפה בענין גניבה וגזילה. יש משהו בהלכות גניבה וגזילה שאין בהלכות אחרות, שלכאורה יותר חמורות. כך נראה שאסור לגמרי לגנוב או לגזול גוי, בעוד שלהכותו או להרוג אותו יתכן שיותר קל מבחינת ההלכה – שזה דבר פלא. קודם כל, איך לומדים שאסור לגנוב ולגזול מגוי, ולא רק מיהודי, בלי שום הבדל ביניהם?

אדמו"ר הזקן כותב בהלכה הראשונה של "הלכות גזילה וגניבה":

אסור לגזול או לגנוב כל שהוא [גם פחות מש"פ] דין תורה [אם כי יש סוברים שזה לא דין תורה, אך אדה"ז פוסק כרמב"ם בענין זה] בין מישראל בין מנכרי [האחרונים שואלים אם יש הבדל אם הגוי שומר שבע מצוות בני נח או לא – שיש בכך נפק"מ בדינים מסוימים, כולל הריגתו – אך כאן מסקנת כולם שגוי שעובד ע"ז ועובר על כל שבע מצוות בני נח אסור לגוזלו; אך כמובן לא מדובר כאן באויב בתנאי מלחמה, ששם זה דינים אחרים לגמרי] בין גדול בין קטן ואפילו אם הנכרי ציער את ישראל [אסור לגוזלו, אף שאולי מותר להכותו או משהו אחר] (צער שלא שייך בו תשלומין [אם יש תשלומין אז אולי מותר לקחת ממנו ממון כנגד התשלום]) ואף על פי שפחות מש"פ אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו [וגם בכך יש מחלוקת אחרונים אם צריך להשיב פחות מש"פ או לא, והוא פוסק שאף שאסור לגזול פחות מש"פ דין פרוטה בכל זאת אין צריך להשיבו] הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחלה [צ"ע מה הגדרת האיסור, כי לפי הרמב"ם לא עבר על לאו, וזה חידוש שאין לאו ובכל זאת עבר איסור תורה; חידוש של הרמב"ם שדין "חצי שיעור" – שנאמר באיסורי אכילה – שייך גם בממונות, אך כך המגיד-משנה מסביר את הרמב"ם] ואם הוא דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד כלל עליו כגון ליטול קיסם מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו מותר ומדת חסידות למנוע גם מזה.

נפתח בדברי אגדה – ב'ווארט' של צדיק – כדי לצאת ידי חובה של משהו שמח, סיפורי צדיקים: שאלו את רמ"מ מרימינוב למה רואים שיש ילדים של בתים חרדיים וחסידיים שמקבלים חינוך הכי טוב, ובקטנותם רואים שהם צדיקים ואין חטא בהבל פיהם, ועושים הכל בהידור ושמחה – איש"ר בכל הכוונה וכו' – ואחר כך גדלים ובנערותם או שח"ו פורקים עול לגמרי או שסתם נעשים יהודים גסים, גסי רוח, עם מדות רעות. איך זה שילדים קבלו חינוך טוב, והיו צדיקים בקטנותם, וזה כל כך לא הצליח עד שבגיל מבוגר נעשים 'גראב', ומתוך כך יכול להתדרדר עד יציאה מתרבות רעה (ואם לפני מאתיים שנה ראו זאת, כל שכן וקל וחומר שנוגע היום – סיפור חינוכי מהמדרגה הראשונה). ענה הרבי מרימינוב – וזה הקדמה טובה להלכות אלו – שאע"פ שהילד גדל בבית חרדי, חסידי אפילו, אבל אם האבא לא היה זהיר בדיני גזילה וגניבה, ובעסקיו עבר על דינים אלו (ביודעין או אפילו שלא ביודעין), אז האכיל ילדיו אוכל שנקנה בכספי גניבה וגזילה (עם כל ההשגחות שרק יכולות להיות, בהכשרים הכי טובים) וזה מטמטם את המח ופועל אצל הילד גסות רוח ומדות מתועבות.

היו שיעורים שהסברנו שהרבה התרחקות מהיהדות והאמונה במאה וחמישים שנה אחרונות זה בגלל חוסר יושר בעסקים. לא הכרנו סיפור זה, ורק הסברנו שזה שרואים שרבנים לא נוהגים ביושר זה חילול ה' שגורם ליהודים פשוטים לפרוק עול. כאן יש עוד חידוש מאד יפה, שאם קונים אוכל עם אותו כסף האוכל עצמו משפיע לראה על מי שאוכל אותו (וזה פרק "גוזל ומאכיל לבניו" – אסמכתא מופלאה לסיפור הזה). כראיתי סיפור זה חשבתי שצ"ע מה בנוגע לכסף שמקבלים מהמדינה – כספי שחיתות (שיתכן שהם כספי גזילה).

[שאלה: זה סיפור שאמור להביא לשמחה? תשובה: כן, להתנתק יותר ממקיפים שליליים. אין שמחה כהתרת הספקות – וכשמתירים ספק זה הכי שמח. יש 'ווארט' של ר"ה מפאריטש שאצלנו מקור כל הדברים השמחים (כל כך שמח עד שתלינו על הקיר במשרד...) – שמי שלא תקן עצמו בארבע משמרות, שהעיקר זה מדת ההשתוות, הוא כחמץ וראוי לשורפו עם החמץ בערב פסח. צריך להבין מה באמת הגורם העיקרי לשמחה...]

בכל אופן, למה אסור לגזול מגוי? כי כתוב "לא תגנובו" (שממנו לומדים גניבת ממון, כי "לא תגנוב" בעשרת הדברות זה גונב נפשות, כפי שלומדים חז"ל) ו"[לא תעשוק את רעך] ולא תגזול" – שתי מצוות סמוכות בפרשת קדושים. לומדים ש"לא תעשוק את רעך", אך "לא תגנובו" ו"לא תגזול" שוה בכולם. אחד ההסברים, גם בנגלה, שיש דינים בהם יש חילוק בין יהודי לגוי או בין בן נח לעובר על שבע מצוות, שזה במצוות שהעיקר הפגיעה בזולת ולא הפגיעה בעצמך. ב"לא תגנובו" ו"לא תגזול" מצווה האדם, כי פוגע בו, בלי קשר לצד הנפגע (בין מישראל בין מנכרי, בין גדול בין קטן).

[שאלה: איך יתכן? זה תלוי אחד בשני?]

תשובה: הרמב"ם פוסק (ויש על זה שיחה של הרבי) – על פי האמור בדף האחרון בבבא קמא "אמר רבי יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח" – "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנ' (משלי א' י"ט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ואעפ"כ אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים וכל המקבל ממנו דמי הגזלה אין רוח חכמים נוחה הימנו" (הלכות גו"א פ"א הי"ג).

זה תלוי בגזל שוה פרוטה – פחות מזה יהודים (ש"רחמנים בני רחמנים") מוחלים. יש אומרים שבגלל זה אין בכך איסור, אך הרמב"ם פוסק שכן, מדין "חצי שיעור". חצי-שיעור נלמד באיסורים מריבוי ("כל חלב" ועוד) ומסברת רבי יוחנן ש"חזי לאצטרופי", והמנ"ח שואל שהרי בנזיקין לא "חזי לאצטרופי" כי מיד מוחל.

הדוגמה של קיסם מחבילה, שאין מי שיקפיד כלל, זו דוגמה מהראשונים (מהמגיד משנה). "ומדת חסידות למנוע גם מזה" – זה ירושלמי. אם כבר אמרנו את זה אז כבר נאמר שיש ארבע מדות (שאין באיסורין, שם עיקר הדין של "חצי שיעור" – ושם או שיעור שלם או חצי-שיעור, ואין כזה דבר משהו כל כך קטן שאין מי שמקפיד): שיעור שלם (שוה פרוטה), חצי שיעור (אסור מהתורה לפי הרמב"ם), "דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד כלל עליו" (בסוף ב"ק ממש אומר שדבר זה תלוי במנהג המקום – "תנו רבנן מסתתי אבנים אין בהם משום גזל מפסגי אילנות מפסגי גפנים מנקפי היגי מנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהן משום גזל אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו א"ר יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל באתרא דקפדי יש בהן משום גזל אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא [רש"י: מקום בהמות הוא, וצריכין למרעה טוב; כמה שיותר בהמיים כך יותר מקפידים – ב'מקום בהמות' מקפידים]" – זה דיון במשנה האחרונה מה שייך לפועל ומה לבעל הבית, כשבתחלה יש הו"א שתלוי בכל בעל הבית לבדו, אך בסוף מוכרע שזה דין התלוי במנהג הציבור ובטלה דעת הפרט לדעת כל אדם), "מדת חסידות למנוע גם מזה" (למה? לא תמיד מדת חסידות זה להיות מחמיר עד הסוף. במקרה בו זה פגם בגברא מדת חסידות למנוע זאת כדי שלא ירגיל עצמו, על דרך המבואר בראשית השו"ע ביחס לעזות, אך כאן עוד טעם – כי אולי הפרט הזה מקפיד; אפשר לומר שיש שלש רמות: לא לפגום בעצמו, שמא הפרט מקפיד, שלא כולם יעשו כך ויעשקו הבעלים).

ארבעת הדברים כנגד אבי"ע:

עשיה – שיעור שלם.

יצירה – חצי שיעור אסור מן התורה.

בריאה – דבר מועט (בו דעת הפרט בטלה לדעת הכלל, ותלוי ב"אתר דקפדי").

אצילות – מדת חסידות (ב"עולם חסד יבנה", בחינת אצילות, בו "מילי דחסידותא"), ואם בכך כמה טעמים שיש לומר שזה כמה רמות בעולם האצילות גופא.

ולגבי השאלה: הרמב"ם אומר שבגוזל שוה פרוטה "את נפש בעליו יקח", כנ"ל, אך פחות משוה פרוטה זה לא ממון ואז לא "את נפש בעליו יקח". דין של נטילת נפשו ודאי דין בנגזל, אך כאן יש דיוק – קודם כל זה ב"חברו", דין זה שייך רק ביהודי. מחשבה זו שאם אני גוזל ממך אני נוטל נשמתך – וזה חמור מאד – זה דין של יהודי. אין כזה חשבון אצל גוי, ואז נשאר רק החשבון של הגברא, שלא יעבור על "לא תגנובו" ו"לא תגזול" (ולכן לא משנה אם גוי טוב או רע, כי זה לא הגוי אלא אתה). ברגע שזה יהודי ודאי מתחיל להיות פונקציה, ויתר מכך – זה מתחיל להיות העיקר, שאם גזלת ממנו נטלת נשמתו ממנו.

שאלה: ומה ההגיון בזה שזה עושה בעיה אם איני עושה רע למישהו (או שאיני צריך לדאוג לא לעשות רע)? תשובה: מה שנגיע כאן שיש משהו באיסור גזל וגניבה שיותר חמור מכל העבירות שבתורה, כי יש בזה הכחשת השגחת ה'. בגניבה זה מפורש:

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת שנאמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו' וכתיב ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וכתיב כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה.

גם בענין זה יש רמב"ם, האם ליסטים מזוין זה גזילה או גניבה – יש בכך כמה גירסאות, אך לפי הגרסה היותר מדויקת (לפי המדויקים היום; זה לא היה לב"י וכן היה למגיד-משנה, ולפי"ז הראב"ד לא חולק על הרמב"ם ומסכים איתו), ליסטים מזוין כמו גנב. אף שאינו מסתתר לגמרי הוא מסתיר את עניניו. "ויגזול את החנית מיד המצרי" זה בתוקף ובלי שום מאמץ ופעולת הסתתרות, וברגע שאתה עושה פעולת הסתתרות אתה גנב. רואים שגנב זה משהו באדם עצמו, ובזה שהאדם מסתתר רואים שלא מאמין בה' – מזלזל בקב"ה ופוחד ממנו פחות מבני אדם. בגמרא זה מחלוקת רבי אבהו ורבי יוחנן מהיכן לומדים גזילה – מ"ויגזול את החנית" או מבעלי שכם ("וישימו לו בעלי שכם מארבים על ההרים ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך"). רבי אבהו לא למד מכך "כיון דמטמרי גנבי נינהו", אך רבי יוחנן אומר שהסתתרו לא מחמת בושה אלא כדי שלא יראו אותם ויברחו מהם. כבר רואים את הדקות כאן, שאם יש איזו הסתרה – אפילו לא באמת, אלא לתועלת – זה גנבים ולא גזלנים (כך דעת רבי אבהו, וכנראה שזו הלכה).

רוצים להסביר הבדל בין גזלן לגנב – גזלן לא פוחד מאף אחד, ואצלו "השוו כבוד עבד לכבוד קונו" בכך שלא פוחד (כפי שמסביר רש"י), ואילו גנב פוחד אך הבעיה שפוחד מהעבד יותר ממה שפוחד מהאדון (כך הפשט ברש"י – שיותר פוחד מהאדם, שמסתתר ממנו, מהקב"ה שרואה את מעשיו). לפי זה גזלן לא פחדן, לא פוחד מאף אחד, וגנב פחדן אך בעיתו שפוחד מהאדם יותר מאשר מה'. אחרי הסבר של ריב"ז ממשיך:

אמר ר' מאיר משלו משל משום רבן גמליאל למה הדבר דומה לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך.

הגנב – מזמן בני העיר ולא בני המלך, והגזלן – לא מזמן אף אחד (משתה רק לאנשיו הקרובים).

אצל הרמב"ם, וכך גם בתורה, דין גנב לפני דין גוזל (הבא לקמן קטע קצר משיחת הרבי). דין גניבה פעם ראשונה בתורה בפרשת משפטים.

– לפני כן יש סיפורי גניבה; אנחנו מזהים גניבה וגזילה בתפארת – אף שבעשרת הדברות זה בנצח, אך ככלל, כמו בשבע מצוות בני נח, זה בתפארת. כך עריות זה אהבה רעה, רצח זה גבורה רעה, וגזל – וכל הקשור בו – פוגע במדת התפארת. ההמשך במצוות בני נח זה ע"ז וברכת ה' – נו"ה – ואחר כך אבר מן החי ביסוד ומצות דינים במלכות (דינא דמלכותא דינא). לעניננו, גזל תופס מקום מרכזי ביותר, כי זה התפארת, ומבחינה אחת זה יותר מרכזי – "גופא", גוף האיסור – יותר מעריות ויותר מרצח. היות שמקשרים אצל יהודים דין זה של חצי-שיעור – פחות מש"פ – למדת הרחמים של היהודי, אז רואים שיש בעבירה זו חילוק בין רחמים לחוסר רחמים, ורחמים זה תפארת. הכל הולך אחר הפתיחה, והפעם הראשונה שמוצאים בתורה מושג גניבה זה אצל יעקב ורחל – יעקב גנב לב לבן (ואף היה צריך להתנצל מטענת גניבה של לבן – "גנובתי יום וגנובתי לילה") ורחל גנבה את התרפים. לפני יעקב ורחל, שהם תפארת, אין גניבה בתורה – משהו מאד חשוב שמזהה גניבה עם תפארת. תמיד כשלומדים תנ"ך יש מקומות ריכוז של מלה/מושג, והריכוז הראשון של מושגי גניבה זה אצל יעקב ורחל. אחר כך אצל מי כתובה גניבה? אצל יוסף – "גופא ובריתא חשבינן חד" – שבבחינת "תתן אמת [יסוד, יוסף] ליעקב", והרמז: מילוי אותיות אמת עולה יוסף (היסוד נקרא "חותם אמת", זה החותם-אמת של "תפארת גופא", האמת חותמת את התפארת-גופא בחותם האמת, ולכן "גופא ובריתא חשבינן חד"). עצם התפארת זה רחמים, וגם אצל גוי זו הבעיה שגניבתו מראה – יותר מכל דבר אחר – על חוסר רחמנות (עוד לפני שרוצח וכיו"ב). בכלל אין לגוי רחמים, "אל אחר איסתריס", אך אצלו נהרג גם על פחות מש"פ כי לא מוחל. –

בתורה, בפרשת משפטים, המזיק הראשון זה בור, אחר כך קרן (של נזקי ממון, קודם יש קרן של הריגת אדם; יש מי שאומר שהשור שם זה קרן ויש מי שאומר שזה רגל – וזו 'סברא קיימת' לפי האחרונים), ואז דין גניבה הכי חמורה – ארבעה וחמשה – ואז דין רגל ושן (כאשר הכל בלשון שן – "כי יבער איש... ושלח את בעירו... ובער בשדה אחר" – העיקר זה שן, והרגל מובלע 'בדרך הילוכו) ואז אש. יוצא שגניבה באמצע ארבע אבות נזיקין ודאי אומר דרשני. אם נסדר ארבעה אבות נזיקין לפי סדר של הוי' יש כמה וריאציות (ועל זה דובר הרבה), ואחת מהן כסדר התורה ממטה למעלה: בור – מלכות (יסוד העפר), קרן – מדות (שור המזיק זה מדות רעות). שן – בינה, תענוג האכילה מזיק ב"התגלות עתיקא באמא". אש – חכמה (כך בארבעה יסודות ארמ"ע). יוצא לפי זה שסדר התורה ממטה למעלה, ולפי זה גניבה עומדת במקום הדעת – פנימיות התפארת. זה רמז מאד יפה ששרש הגניבה זה גניבת דעת.

נחזור שקודם כל בתורה פרשת גניבה, ואחר כך "לא תגזול". יש עוד דין גזילה לפני איסור "לא תגזול" בקדושים – "והשיב את הגזלה אשר גזל" בסוף ויקרא. דין הישבון מפורש רק בגזל, ונלמד לגניבה. לכן הרמב"ם כותב שגזילה זה לאו הניתק לעשה ואילו בגניבה רק דבר שיש בו תשלומין – יש בכך הרבה אריכות. הרוגאצ'ובר אומר ש"ניתק לעשה" מתקן גם את העבר, ואילו "ניתן לתשלומין" מתקן רק מכאן ולהבא את ה"פעולה נמשכת" של הגניבה. הרוגאצ'ובר מבין – מכך שיש מקום שהרמב"ם אומר ששניהם ניתנו לתשלומין (אף שבתחלה אומר שגזל – אם הדבר הנגזל קיים – ניתק לעשה) – שגם גניבה וגם גזל זה "פעולה נמשכת". המושג של "פעולה נמשכת" – שנלמד ממו"נ – אולי הכי חשוב מיסודות בצפע"נ (והרבי מאד אהב זאת). הרבי מחלק חילוק יפהפה, שאת הדין של "כאילו נוטל את נשמתו" ודאי מתקנים למפרע בתשלומים (אפילו אם זה כסף, ולא השבת הדבר עצמו) – גם אם את עצם האיסור או עבירת הגזילה אי אפשר לתקן גם בהישבון, כפי שאומר הרוגאצ'ובר (גם זה מחומרת גזילה וגניבה, שאם האדם גנב פעם אחת אז כל רגע הוא גונב עד שיחזיר – הוא הופך להיות 'גנב' בעצם, וכל הזמן גנב, ואם האבא הוא גנב לא בגלל שעשה פעם אחת אלא נמשך כל זמן שלא תיקן זאת, וממילא כל האוירה והחינוך זה הכל חינוך של גנבים בלילה). רואים שיש דין גניבה במשפטים ודין של גזל בויקרא, ואחר כך בקדושים – שם אזהרות שני איסורים אלו – גניבה קודמת לגזילה. כך גם הסדר בגמרא ואחר כך גם הסדר ברמב"ם (ושאלה צדדית, למה הרמב"ם מחבר גזילה ואבידה – חיבור שאדה"ז, לדוגמה, לא עושה – ואולי נענה על כך בהמשך).

רואים בכל מקום שגניבה קודמת לגזילה, ואילו אדמו"ר הזקן כותב "הלכות גזילה וגניבה", ולא רק קורא להן כך אלא פותח "אסור לגזול או לגנוב" – למה? כתוב שגזילה, שבגלוי, פוגמת ב"עלמא דאתגלייא" (או בעץ הדעת, חסדים מגולים), וגניבה, שבסתר, פוגמת ב"עלמא דאתכסייא". זה ב"נסתרֹת" וזה ב"והנגלֹת", או שזה בחסדים מכוסים וזה בחסדים מגולים. התורה מלמעלה למטה – יותר תארוטי – ושם מתחיל מאתכסיא ויורד לאתגליא. אבל בסדר של בני אדם – כך מסביר הרבי – מתחיל מלמטה, מגזל, ואז עולה לגניבה. שו"ע אדה"ז אמור להיות שוה לכל נפש, קיצוש"ע חו"מ, ושם מתחיל מלמטה (כמו שישראל אמר, שגזל זה הבסיס, ועל גבי זה גניבה). רבי זושא למד שבעה דברים מגנב. גניבה זה פוגם בלב, יותר מדברים אחרים (כך אצל גוי, וכך גם אצלנו, עד ש"הגונב כאילו עובד ע"ז", כי מכחיש ב"עינו של מטה [בכינוי]" ו"אזנו של מטה" – פגיעה בלב היהדות. בפרשת נח אומרים ש"לא נחתם דינם אלא על הגזל" – "ותשחת הארץ לפני האלהים ['ותשחת' לשון ערוה ועבודת אלילים'] כי מלאה הארץ חמס [גזל]... ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס [לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל]". אף שכתוב כמה פעמים לשון השחתה – שאינה גזל, אלא עריות ועבודת אלילים – ובכל זאת נחתם הדין על הגזל. האם גזל יותר חמור? זה פליאה והמפרשים שואלים על זה – למה גזל יותר חמור מע"ז וג"ע? המפתח זה המלה "נחתם" – צריך איזה "מכה בפטיש". לא משמע שגזל בפני עצמו היה מספיק בשביל הגזירה, אך הגזירה לא נחתמה בלי הגזל – צריך גם את העריות וע"ז, כמודגש בתורה שבלי ההשחתה הארץ ה' לא היה משחית את הארץ, אך ה"קיסם ששבר את גב הגמל" זה הגזל. כשעולים גבוה גבוה בספירות, ל-ג רישין שבכתר, ברור שע"ז פוגעת באמונה (שהרי גם גוי צריך להאמין), עריות פוגע בתענוג, אבל גזל פוגע ברצון שבתוכו יש מו"ס שהוא שרש מציאות העולמות התחתונים. הפשט הוא שהחברה לא יכולה להתקיים אם יש גזל – במדה מסוימת יותר מאשר ע"ז ועריות. כמו היום, לבית משפט לא אכפת מע"ז ועריות? ע"ז ודאי לא אכפת לו, וגם מעריות לא אכפת לו (בפנימיות – אכפת לו שיהיה), אך גזל עדיין אמור להיות אסור (מה שהם בעצמם גונבים זה סיפור אחר, אך אמורים לתפוס ולשפוט גנבים...). אם יש גזל – החברה לא מתקיימת. במושגי קבלה האחראי על בריאת העולם (גם בריאותו-יציבותו) זה הראש השלישי שבכתר – מו"ס שברצון. הגזל מראה על פגם יסודי ברצון של האדם, שאין לו שום בטול רצון בפני רצון ה'. מה שאחראי על תיקון החברה זה הרצון של בני אדם, ולכן גזר דין לא נחתם אלא על הגזל.

(הערת תלמיד:) "רוצה אדם בקב שלו" זה תיקון הרצון, וכשרוצה תשעה קבין של חברו – פגם הרצון. נאמר זאת יותר חזק: הרמב"ם מחבר "לא תחמוד" ו"לא תתאוה" (סיום עשרת הדברות) בהלכות גזילה. הגזל מתחיל ב"לא תחמוד" של עשרת הדברות – חותם עשה"ד. ההבדל בין חימוד לבין תאוה (שתי מצוות ל"ת בעשה"ד שב"ואתחנן"), לפי הרמב"ם, ש"לא תחמוד" זה שמפציר בו עד שמוציא ממנו, אף אם משלם לו דמים יקרים מעבר לשווי החפץ (הראב"ד אומר שאם אמר "רוצה אני" זה בסדר, אך מהרמב"ם משמע שגם זה לא מספיק), ו"לא תתאוה" זה חמדה בלב (כשעולה בדעתו להפציר וכו') אף שעוד לא עשה שום דבר. אחרי שהרמב"ם כותב את כל הדינים הללו בתוך הלכות גזילה (ולאורך כל מנחת חינוך כשיש משהו דומה לגזל חוקר אותה חקירה – כמו בכל מצוה, אם שייך בטומטום ואנדריגונוס וכו' – האם יש בזה גם "לא תחמוד" ו"לא תתאוה") מסיים "הא למדת שהמתאוה עובר על לאו אחד והקונה דבר שנתאוה בהפצר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאוים [כי אין חימוד בלי תאוה], לכך נאמר 'לא תחמוד ולא תתאוה', ואם גזל ממנו עובר בשלושה לאוים". לכאורה, אם גזל לא חמד – לא עיינתי מספיק, אך יתכן שמדובר בחמסן הלוקח בכח ונותן כסף. המנ"ח חוקר אם בכל גזילה יש גם "לא תתאוה" ו"לא תחמוד" (כי בעצם זה שהשתדל להשיג כבר חמד). על כל פנים, הרמב"ם אומר שיש כאן תהליך של שלוש עבירות – "לא תתאוה", "לא תחמוד", "לא תגזול". הסימן ר"ת תאוה-חימוד-גזל – "שלש פעמים תחג לי בשנה". כתוב בקבלה ש"תחג" זה תפארת-חסד-גבורה, שבסדר סוכות-פסח-שבועות (תחג = תהו = יש מאין). לפי זה תיקון של כל התהליך זה בקיום "ושמחת בחגך" – אם האדם מכבד הרגלים ושמח כדבעי זה כנראה "טיפול שרש" לתקן תאוה וחימוד וגזל (וכאשר תיקן החימוד מובטח "לא יחמד איש את ארצך" כשעולה לרגל בשמחה – זה פלאי פלאים, שעד היום השכל לא מבין זאת, איך בחגים עזבו את הבתים – כל עם ישראל – ואף אחד לא חמד ובזז, ואף תאוה בכלל חימוד כפי שרואים בעשה"ד בפעם הראשונה, וכן בפעם השניה "לא תחמוד ולא תתאוה", ולא בסדר הפוך שהיה הגיוני אם לא זה בכלל זה). אמרנו שכל הדבר הזה של רחמים-תפארת בשרש זה רצון – הכל מתחיל מהתאוות. זה עיוות יסודי בטבע המתוקן – במודעות הטבעית – של "רוצה אדם בקב שלו ולא בתשעה קבין של חברו". עיוות בראש השלישי של הכתר מקבל משני העליונים – השרש שבאמת לא מאמין בה' (בגניבה לא מאמין בהשגח"פ ומזלזל בה, ואפילו בגזילה לא פוחד מה' – חש חזק מהאדם ומה', ושלא יעשו לא שום דבר). מחד ראש הרגלים זה פסח – זה "לא תחמוד", הכולל הכל (זה שרש איסור גניבה כבר בעשרת הדברות, שלכאורה חסר בעשרת הדברות – כשמפרשים לא תגנוב על נפשות. גם "לא תחמוד" צריך להיות על נפשות – כמו גניבה ועדי שקר בנפשות – ואכן הרמב"ם כותב שזה עלול להגיע לנפשות, כמו במעשה אחאב ונבות. לא בכל פעם הרמב"ם מביא סיפור תנ"כי, וזה ודאי השם התנ"כי היחיד שמופיע כאן בהלכות – צריך לומר שכל תיקון גניבה וגזילה זה תיקון אחאב ונבות, שם אחאב התאוה-חמד-גזל-רצח, כל התהליך, ועל זה נחתם דינו). מענין שבהלכה הבאה הרמב"ם אומר שיכול לבוא לידי שפיכות דמים עושה רק שלישיה של תאוה-חימוד-גזל (אם רצח עובר על עוד לאו, אך הרמב"ם לא כותב זאת – רמז למנ"ח שבכל גזל יש את הכל, משא"כ בכל רצח). שבועות שייך לגזל – "עלית למרום שבית שבי", ובתורה "מים גנובים ימתקו" (כסיפור הידוע שאדה"ז 'גנב' מהמלאך זמן של לימוד קבלה על חשבון זמן לימוד הנגלה, ואמר שעל זה נאמר "מים [אין מים אלא תורה] גנובים ימתקו" – זה קביעות עתים לתורה, במובן של גזילה, לגזול זמן מהעסקים בשביל ללמוד). היה מקובל אצל כל הרביים שהחסידים היו גונבים כתבי חסידות, והגניבה הכי חשובה של חסידות זה הרש"ב שגנב מאביו (יחס ביניהם "בן שנעשה עבד", כפי שאמר על עצמו ביחס לאביו, ולכן הנושא העיקרי בתרס"ו זה "בן שנעשה עבד"). הסיפור זה שהרש"ב היה גונב את הכתבים כאשר המהר"ש היה יוצא לטיול כל בקר (המופת הכי גדול שלו, שהיה גומר את שחרית בשמונה בבקר ואז יוצא לטיול בעגלה להתבודד ביער – עשה שם כל מיני דברים מוזרים שאף אחד לא יודע, והיה חוזר לקראת הצהריים). בזמן שנעדר מהבית אז היה ה"קביעות עתים" לגנוב את הכתבים שלו. לא ידעו בדיוק מתי יחזור, אז הרבי הרש"ב נכנס ולקח והעמיד את אשתו – "אשת חבר" – להתריע מתי אביו חוזר ("זכו שכינה ביניהם" – הכתבים).

(בדברי תורה יש רצון של "ותן חלקנו בתורתך" – אך זה "העלם וגילוי", רוצה לגלות חלק שלו שאולי במקום אחר, כמו שכתוב לגבי ח"י שבמקום רחוק מהאדם).

מענין לענין – מי באמת הגזלן הראשון בתורה? חוה, שגנבה מעץ הדעת. זה שאומרים שגזל זה העבירה הכי כללית, חייבים לומר שזה קשור לעץ הדעת (אם גניבה קשור לאי-הרגשת נוכחות ה', אז ברגע שאדם חושב שה' לא כאן זה גניבה – "כגונב דעת העליונה"). אמרנו שיש חקירה אם יש דין "חצי שיעור" באיסורי, ולא רק בממונות. אפשר לומר שהפשט הוא "לא תאכלו ממנו" – אפשר לחשוב שהחטא באכילה, אך בעצם זה לא איסור אכילה כי אומרים שהיה מותר בשבת. אין איסור בחפצא של הפרי, אלא איסור בגברא (כשאדם נודר זה סיפור אחר – יתכן שאיסור גברא – אך סתם איסורי תורה זה איסור חפצא, ג"ק הטמאות לגמרי). כאן רואים שאין טומאה או קליפה בפרי, אלא האיסור הוא שהאדם יאכל – זה לא שלך (על דרך "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה – 'גוזל אביו ואמו וגו''"). "'מכל עץ הגן' ולא גזל". חוה גזלה, ואחר כך נתנה לאדם ואכל. כשה' שאל את אדם הראשון "איכה" זה ההתחלה של גניבת דעת העליונה (אחר כך קין עשה בפירוש) – רצה להכחיש שה' רואה אותו. אדם הראשון שרש הגנב ואשתו שרש הגזלן (דיני גזילה וגניבה – ממטה למעלה, קודם היא גוזלת ואז הוא גונב). הרבי רש"ב ואשתו תיקון אדם וחוה מיניה וביה. חוה-גזלן = אם כל חי. אדם-גנב = 100 (נוסחה: משולש ט ומשולש י, המשלימים ל-י בריבוע). הכל ביחד זה הדר – המלך שמתחיל לתקן את שניהם.

[לגבי הקיסם: יש סיפור מהכי מופלאים של הבעל שם טוב שהסביר לפילוסוף שחקר בדעתו אם מקרים-מושגחים מתוכננים מראש או שנעשים על-המקום, שהשגח"פ שה' הכין הכל מששת ימי בראשית דרך המחשה של לקיחת קש לחצוץ את השינים מעגלה שעברה עבור מישהו ברחוב שכאבו לו השינים – ואמר לו שה' הכין סיפור זה כבר מראשית הבריאה. לפי זה שאלה, אם מדת חסידות שחסיד לא יקח את הקיסם, אז איך ה' מתכנן העולם לכתחילה – לפי מדת הדין או לפי מדת חסידות? אפשר לומר ש"עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין" וה' תכנן שיקח את הקיסם, אך לכאורה דאגה של ה' לכאב השינים של האדם זה מדת הרחמים. ברור מהסיפור שה' מחייך כאשר העגלה עברה והצילה את האדם מכאב השינים – סיפור של גילוי אלקות. ה' לא מתגלה תוך עבירה, ואפילו לא שמץ של שמץ של משהו לא בסדר – וכאן זה אפילו גילוי של ששת ימי בראשית. אז זה סיפור של מדת הדין או של מדת החסד? צריך לומר ששניהם ביחד – ה' לא מוותר על מדת הדין. התכנות הראשון זה מדת הדין, אך אחר כך ה' שתף עם מדת הדין את מדת החסד – כי לא תעמוד בכאב שינים (הכי קשה, לכן מכוונים לכך בקידוש לבנה) – ולכן התיר לקחת את הקיסם. לע"ל הכל מדת חסידות – עולם האצילות – ושם יכולה להיות "מדת הדין" בתוקף, שבשו"ע היא מדת חסידות.]

יוצא מכל מה שלמדנו שהעבירה הכללית בין אדם לחברו – כמו שהמצוה הכללית זה לתת צדקה – זה גניבה וגזל (החל מגניבת דעת). כולל גם כפירה בה' ורצח וכו' – כתוב בשמחות "כל הגונב הרי זה שופך דמים, ולא שופך דמים בלבד אלא כאילו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות". אם כן, ודאי זו העבירה הכי כוללת בתורה. פגם זה – החל מפגם הרצון – שייך גם לגבי מי שאין בעיה בעצם הפגיעה בו.

חלק שני (אחרי מנחה):

שאלנו מה הקשר אצל הרמב"ם בין גזילה ואבידה. תדהר אמר עכשיו שאם חוה שייך לגזילה, הרי היא גם האבידה של האדם – "אדם מחזר על אבידתו" – וזה שאבדה ממנו, וכל פעם יש קושי למצוא אותה בזה"ז, כנראה שזה תוצאת חטא עה"ד וגזל וגניבה שבו. זה רעיון שרציתי להסביר, שאבידה זה התוצאה הסופית של גזילה ואבידה. יש מאמר "סוף גנב לתליה" – מדגיש חומרת גניבה ושמגיעה לשפיכות דם של עצמו. כעת אנו אומרים שסוף גנב וגזלן זה אבידה – נעשה אבוד, ומאבד דברים, עד ש"מאבד כל מה שנותנים לו". אדם באופן טבעי עשוי לרצות את שלו (ועד לחסיד של פרקי אבות שאצלו "שלי שלך ושלך שלך" – הכל "שלך", אף שאוכל משלו, ואין לו שום רצון לאכול משל הזולת; ברור שהכי נעלה, תכלית האדם, זה החסיד מתוך ה"ארבע מדות באדם" – בכלל, מדות הבעלות זה האדם עצמו, עד שחוזר לאדם הראשון), וסוף הגנב לאבד דברים. הוא לוקח, אך סופו לאבד את הכל, עד שר"ל יכול גם לאבד את עצמו – ואז סופו לתליה.

בפשט יותר: מה הקשר בין הלכות גזילה לאבידה? אם מסתכלים מיד בהתחלה, במצוות – עליהן מבסס הרמב"ם את ספרו, וזה יחודו – רואים שמכנה משותף להם שיש מצות עשה של השבה. גניבה ניתן לתשלומים אך לא ניתק לעשה, ואילו בגזל ואבידה יש מ"ע להשיב. יש שתי השבות בתורה – "השבה" זה כמעט כמו "תשובה" (ובאמת לפי הרוגאטשובר אם יש מצות השבה התשובה שלמה, ומבטלת את החטא למפרע) – מצוה להשיב את הגזילה ומצוה להשיב את האבידה. יש משהו עוד יותר יסודי, וזה יוצא מההלכה הראשונה של אדמו"ר הזקן בהלכות מציאה:

הרואה אבידת ישראל [הכל מתחיל מראיה] ונתעלם ממנה [ולא הרים על מנת להשיב] עובר בלא תעשה, שנאמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, ובטל מצות עשה דאורייתא, שנאמר השב תשיבם לאחיך. לקח את האבידה לעצמו [הרים על מנת לזכות בה] בטל מצות עשה ועובר בשני לאוים [לא תוכל להתעלם ולא תגזול]...

מי שמרים אבידה לעצמו הוא גזלן – כל אבידה זה היכי-תימצי לגזל, נסיון של גזל (זה גניבה, ולא גזילה, כי לא הסתתרת – אף שלא לקחת בחוזקה מאף אחד). כל נסיון זה כדי לתקן את הדברים בשרש – אנשים מאבדים דברים ואחרים מוצאים כדי לבטל את רצון הגזל בשרש, מאד קל לגזול כאן וצריך להתגבר. זה הקשר הפשוט בין גזילה לאבידה – אבידה אפשרות לגזילה, ונסיון שמיועד לתקן. ברוחניות, סוף הגזילה שהגזלן יגיע לאבידה – זה משהו רוחני שלא יכול להגיע להלכה פשוטה.

עוד ענין: הזכרנו קודם את השאלה אם "חצי שיעור אסור מן התורה" גם בממונות. הרמב"ם פוסק שכן, אך יש חולקים – וזה הולך בשני הכיוונים. יש מי שאומר שזה מותר מן התורה – או כי לא חשוב בכלל, זה לא ממון, או אף שחשוב אך יהודים רחמנים ומוחלים מיד ולכן התורה מתירה – ואסור רק מדרבנן. הרמב"ם כאן הוא דעה אמצעית – אומר שהתורה אוסרת אך לא מענישה. זו דוגמה לכך שהפסיקה היא הדעה האמצעית. יש מי שאומר את הקצה השני, שיש בכך לאו – כי "לא תגזול" ו"לא תגנובו" לא מזכיר שיעור של פרוטה דווקא. מי שאומר שיש בזה לאו, אומר שגם ריש לקיש – שאומר שחצי שיעור מותר מן התורה (חולק על רבי יוחנן) – יודה שזה אסור מן התורה. הרמב"ם מדמה זאת לאיסורי אוכל, והוא דעה אמצעית. אצלו זה "אסור מן התורה" אך אין בו השבון ולא נכלל בלאו. זה צריך הבנה בכל דין "חצי שיעור" – שמשהו אסור, אך לא עברת על הלאו. לפי מה שאמרנו קודם, שעץ הדעת זה גזל אבל גם אכילה (שהרי אם חוה היתה גוזלת ולא אוכלת מן הסתם לא היה עונש). חייבים לומר שיש פה, גם על פי פשט, גם איסור אכילה (אף שהבסיס והיסוד זה גזל). היות שאיסור אכילה ואיסור גזל זה קשור, זה ברוחניות השרש של פסק הרמב"ם וסיעתו (צריך עיון אם הרמב"ם חשב על כך) – שם (בעצם הדעת, בעץ הדעת) יש שרש רוחני משותף לאיסורים (בהם הלכה כרב, הנוטה מהדעת לימין) וממונות (בהם הלכה כשמואל, הנוטה מהדעת לשמאל).

עוד נקודה לגבי דין השבה: לגבי דין השבה יש עוד חילוק חשוב ביותר – האם יש דין של חצי שיעור במצוות עשה? אם יש לך בפסח חצי שיעור של מצה – צריך לאכול, או שאין טעם? זו מחלוקת ראשונים (בכך ובעוד הרבה דוגמאות). יש מי שאומר שיש חצי שיעור במצות עשה (חובה לאכול, והשאלה לגבי ברכה), ויש מי שאומר שאין דין כזה. במה שאמרנו קודם צריך כבר להבין איך הרמב"ם פוסק – פסק שיש איסור גזל אך אין מצות השבה. לפי זה (ואכן כך הוא) הרמב"ם פוסק שיש דין חצי שיעור בלא-תעשה, אך אין דין כזה במצות עשה.

אחרי כל זה נתבונן בהלכות מציאה בסוף הלכה לז (בשו"ע אדה"ז) בדין אבידה שהיא פחות מש"פ:

אבל אבידה שאינה שוה פרוטה אינו חייב להחזיר [זה די פשוט, כי אפילו אם גזל לא חייב להחזיר, אבל החידוש הוא בהמשך] ורשאי לטלה לעצמו אפילו יודע של מי היא, שלא אסרה תורה אלא גזל פחות משוה פרוטה, שהוא עושה איסור בלקיחתו ממנו (אבל זה שרשאי להגביה אבדה מעל גבי קרקע, הואיל שהיא אבודה מבעליה, שוב אין צריך להחזירה לו, שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון כלל, לא לענין מצות השבת אבדה ולא לענין מצות השבת גזלה, כמו שיתבאר בהלכות איסור גזלה, ולפיכך אין בזו איסור גזלה כמו שיש באבדה שיש בה ש"פ כמ"ש למעלה).

מחלק שבפעולת הרמה מהקרקע כשמשהו אבוד מבעליו – ומשמע שלא משנה אם לפני יאוש או אחריו – לא עובר על גזל. אם היה שוה פרוטה וגם אבוד מבעליו אז בפעולת ההרמה כן עובר על גזל. אך כאן, היות שזה לא ממון, משפיע על מה שקורה כאשר מרים מהקרקע. אם זה שוה פרוטה, אז גם כשזה אבוד מבעליו – היות שזה ממון – עובר בגזל. יוצא שזה שפחות מש"פ, ואין כאן ממון, עושה שינוי בפעולת ההרמה מהקרקע. את זה צריך להבין. על כל פנים, עם כל ההבדל שבכך, עצם הדין מקשר בין דיני גזילה לדיני אבידה.

נעשה רמז יפה איך אבדה בסוף זה סיכום של כל הלכות גניבה וגזילה: בגזל משלמים קרן – א, בגניבה – ב או ד או ה. אם אמרנו קודם שהשרש של גניבה זה אדם והשרש של גזילה זה חוה – וידוע הכלל שאדם זה מח (ועיקר הגניבה בדעת, גניבת דעת, ובשל חכמת הגנב יש ללמוד ממנו שבעה דברים, שהוא כה חכם שלומד מכל אדם ולומד מהנסיון – לא מתייאש אלא מנסה שוב לפי מה שלמד מהנסיון) וחוה זה לב (כאשר הגזל תלוי בעיקר באומץ לב – גזלן לא פועל מתוך שכל אלא מתוך תוקפנות ואומץ לב שאינם מצד הקדושה) – אז מה זה אבידה? [אצל גנב עיקר עבודתו בלילה – "גנבי לילה" (שאלה אם להכנס היום לשכם כגנבים בלילה – אולי מחדיר מדה לא טובה בנפש) – ואילו "אנן פועלי דיממא אנן". גזלן הוא פועל יום – גזלן מדת יום וגנב מדת לילה. לכאורה הפוך, הייתי חושב שהאיש יום והאשה לילה, ופה רואים התכללות – אשה גוזלת ביום והאיש גונב בלילה, וכך יש שלום בית. יש מצוה בברכות ק"ש לכלול מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, וכך רואים לגבי גנבים וגזלנים]. אדם הוא המח (שרש הגנב – יה) וחוה היא הלב (שרש הגזלן – וה) – רק צריך אומץ לב, לכן אין יותר גזלניות מגזלנים (כי אחרי קללת החטא, שהאשה נעשית תלויה בבעלה – נעשית המין החלש – וככל שהאשה חלשה קשה לה לגזול בחזקה, ואפשר אפילו לומר שה' גזר על האשה להיות חלשה כי אוי ואבוי אם היתה חזקה). יתכן שהנחש-הכבד זה אבידה – אבידה זה בלי דעת לגמרי, בלי דעת של מח ובלי דעת של לב. אם יש גניבה בראש וגזילה בלב ודאי שאבידה היא בכבד. יפה שלפי סדר הרמב"ם גניבה קודם, הלכה בפני עצמה, ואחר כך מחבר יחד גזילה ואבידה – לב וכבד.

נעשה סקירה כללית, ביותר ויותר מעגלים כלליים להבין את הנושאים שלנו:

יש ג בבות, וחז"ל אומרים שזה בעצם מסכת אחת – מסכת נזיקין – שמחולקת לשלוש. בכל אחת יש עשרה פרקים בדיוק – כך רבינו הקדוש חלק מסכתות אלו. יש עוד דוגמה בש"ס שבמשניות לא מחולקות לשלוש בבות, אך יש כזו חלוקה, וגם יש שם שלושים פרקים – מסכת כלים בטהרות (המסכת היחידה שיש בה שלושים פרקים, וגם בה יש חלוקה פנימית). המלכות נקנית ב-ל מעלות, ושתי מסכות של ל פרקים כמו הלב היהודי (ב אותיות ל). כתוב בקבלה (משהו מאד יסודי) ששלושים פרקים אלו שבנזיקין זה השלושים כלים שיורדים מהמלכות דאצילות להוות ולהחיות ולקיים את העולמות התחתונים (לכן גם קשור למסכת כלים) – עשרה כלים פנימיים יורדים לבריאה, עשרה אמצעיים ליצירה ועשרה חיצוניים לעשיה, וזה בעצם האלקות שבעולמות התחתונים בי"ע. מה זה לגבי הבבות? יש פירוש על המשניות שביסודו נגלה, אך לפני כל מסכת מסביר קצת את המבנים בפנימיות – "הון עשיר" מבעל משנת חסידים (ספר מאד יקר וחשוב). בתחלת סדר נזיקין, לפני שלוש הבבות, מסביר ששלוש הבבות זה בסוד השלשים כלים, ולכן לכל בבא עשרה פרקים, היורדים להוות עולמות התחתונים. מסביר שבבא-קמא זה עשרת הכלים החיצוניים, היורדים לעשיה, ובבא מציעא זה הכלים האמצעיים היורדים ליצירה, ובבא בתרא זה הכלים הפנימיים היורדים לעולם הבריאה. ומה האסמכתא שלו? אומר שב"ק מתחיל עם נזיקין – ארבעה אבות נזיקין – ונזיקין זה למטה, ב"אף עשיתיו" של עשיה (זה שלומדים ב"ק בישיבה, אומר שעושים תיקון בעולם התחתון – הכל אקטואלי, והכי אקטואלי הסיום שהוא החלק המעשי של ב"ק – הלכות גזילה בנצח והלכות גזילה ביסוד ומלכות, כשבהוד הלכות חובל ומזיק, שהוא בחינת "הודי נהפך עלי למשחית"). בבא מציעא מתחיל בשנים אוחזים בטלית – שני היצרים הרבים בעולם היצירה (שתי הנפשות הרבות על גוף האדם, וכל אחד טוען "כולה שלי"). אפשר לחשוב שב"ק יותר נמוך מב"מ וב"ב, אך כתוב שמה שיורד נמוך שרשו יותר גבוה – ב"ק זה חכמה ("הוי' בחכמה יסד ארץ"), ב"מ זה בינה (מציעא – מח הבינים של בינה) וב"ב זה דעת. חכמת ב"ק יורדת לתקן עשיה, בינת ב"מ יורדת לתקן יצירה ודעת ב"ב יורדת לתקן בריאה.

כל התיקון הזה – תיקון בו שלושים כלים של מלכות דאצילות יורדים להוות ולהחיות ולקיים את העולמות התחתונים. מלכות דאצילות זה אשה – "ארבעה אבות" "שנים אוחזין" "השותפין" (כל סדר נשים מתנקז לנזיקין). בעית עולמות התחתונים שיש שם הרגשת היש הנפרד, מודעות עצמית, בניגוד לאצילות בהם הכל רק ה'. הנפרדות יורדת ומתגשמת יותר ויותר – בבריאה רק אפשריות המציאות הנפרדת, ביצירה מציאות נפרדת כללית ובעשיה מציאות נפרדת פרטית (שכל פרט מרגיש ש"אני ואפסי עוד" – שאני מרכז היקום). לכן יש בעשיה חרון אף, וזה עיקר הנזק. כתוב ש"ארבעה אבות נזיקין" – כל הנזק – בגלל מודעות הנפרדות הגדולה של עולם העשיה. בעולם העשיה יש "ארבעה", בעולם היצירה זה "שנים" ובבריאה זה "השותפין" – לא שנים שקורעים זה מזה, אלא שותפין שרוצים לעשות מחיצה בחצרם. רואים בעליל שיש כאן סדר של עליה, מארבעה אבות נזיקין לשנים שאפילו אינם מזוהים כמזיקים (יש אחד שצודק ואחד שלא, אך הדין אומר "יחלוקו" כי איננו יודעים) לשותפים ממש (שלכאורה חיים בשלום, רק רוצים לדעת איך לעשות את המחיצה בחצרם המשותפת). הדבר הכי פנימי שאנו מנסים היום להעביר, שגזל הוא פגם ברצון אך הרצון בעצמו נוגע לאמונה. הכל נוגע לשאלה האם אתה מאמין שה' נמצא – שהוא רואה אותך ושומע אותך – או שאינך מאמין ואתה מסלק את ה' (אומר "עזב הוי' את הארץ", כפסוקים שהגמרא מביאה – שלושה פסוקים שאפשר לכוון כנגד עולמות בי"ע – פסוק המובא בחסידות כשרש ע"ז, וכך סברת גנב בכך היא שרש כל הלא-טוב שיש בעולם). מה זה סוג העבודה זרה או חוסר האמונה בה' בשלולת העולמות התחתונים? יש כמה הסברים, ונאמר את הפשט (זה כלל גדול) – "עלמא דשקרא" לגמרי משקר, ונותן תחושה שקרית ש"עזב הוי' את הארץ" (אף אם קורא לו "אלוק דאלקיא"), זה חוסר אמונה בעשיה. ביצירה יש שניות – שניות באמונה זה כשני יצרים הרבים זה עם זה – ויש מאמיני שניות (כמו הפרסים), שיש א-ל טוב וא-ל רע, וכל אחד הוא קדמון וכל הזמן יש מריבה בין הטוב לרע. השניות זו הכפירה של עולם היצירה. עולם הבריאה יותר טוב – שהרי גם "עזב ה' את הארץ" ושניות אסורות לגוי – כי זה עולם של "שיתוף" (שמותר לגוי), שיתוף רצוני שאיננו עימות. כך האיסלאם נקרא שיתוף, והנצרות המקורית זה ע"ז (לעניננו, גם שילוש זה סוג של שניות). שיתוף זה אסור לישראל, שאנו "אצילי בני ישראל" – שייכים לתודעת האחדות של אצילות. שיתוף זה משהו שכלי, יצירה זה רגש ועשיה זה מעשה – מי שחי במעשה, שאצלו הכל "כחי ועצם ידי", חש ש"עזב הוי' את הארץ". מי שחי ברגש חש עימות קבוע בין טוב לרע, ומרגיש שכל אחד קבוע, ומי שרק שכלי עלול להגיע לשיתוף. אמונת האחדות יחודי לעמ"י – ירושה מאברהם אבינו, ראש כל המאמינים.

רצינו לומר בכל זה שגזל וגניבה (וכך אבידה שמרים לעצמך) זה בפנימיות האי-אמונה – הכפירות – של ג' העולמות התחתונים. שזה ארבעה אבות נזיקין בעשיה, שנים אוחזין בטלית ביצירה והשותפין של עולם הבריאה. בהכל יש לעו"ז (אבות נזיקין זה לעו"ז בפשטות, שנים אוחזין באמצע, ושני שותפין נשמע טוב בגלוי). יסוד כל היהדות זה השגחה-פרטית – הציץ בעל הבירה על אברהם אבינו (שחפש בכל לבו, "יגעתי ומצאתי", ועבר בסברות את כל הע"ז; יתרו עבד כל ע"ז במעשה) ואמר לו אני בעל הבירה – וגניבה כופרת בכך. כמו שמי שפוגם בברית מכסה אותה עם ערלה, ואז אפילו אברהם אבינו לא יכול להוציאו מגיהנם, כך כל מה שאברהם בא לגלות – וזה גילוי העטרה של הברית – שיש ה' שרואה ושומע אותך, והדבר שמכחיש זאת זה גניבה, ולכן גניבה זה הדבר הכי גרוע בעולם. זה מתחיל מגזל של חוה בעה"ד ועובר לגניבת דעת של אדה"ר. אז אם כי בכל התורה גניבה לפני גזילה זה חותם המתהפך – זה המקור הכי קדום בתורה לסדר אצל אדמו"ר הזקן בשולחנו.

אם התחלנו עם מבנה הבבות, נעשה עוד מעגל יותר רחב: בסדר נזיקין יש עשר מסכתות – ב"ק ב"מ ב"ב סנהדרין מכות שבועות עדיות ע"ז אבות הוריות. מן הסתם גם זה מכוון לפי הספירות, ואז יוצא ש-ג בבות (שמסכת אחת מחולקת לשלוש) הן חב"ד – כפי שכבר נתבאר. הרבה פעמים הג"ר נחשבים כאחד – היכל קדש קדשים (רק שבדרך כלל היכל קה"ק זה בינה-חכמה-כתר, אך גם כאשר מחליפים כתר ודעת זה נשאר כך). חסד – סנהדרין. גבורה – מכות. תפארת – שבועות. נצח – עדיות. הוד – ע"ז. יסוד –אבות. מלכות – הוריות. יש כמה שבהם הקבלה מאד פשוטה. הוריות זה מלכות – עצם המציאות של טעות, של העלם דבר, גם אצל הכי גדול (כהן משיח, סנהדרין, מלך), זה מלכות. הוריות זה להורות – הוראה בפועל זה מלכות. בתוך ההוריות, סיום ההוראה, יש אפשרות של טעות – זה סיכון, ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, ו"'אשר נשיא יחטא' – אשרי הדור שנשיאו טועה ונותן לב להודות על חטאו" ("אשר נשיא יחטא" – עלול לטעות כי יש לו עוד 'אני'), וגם הרבה דיני מלך שם. גם הקבלת מכות לגבורה פשוטה מאד – "רצועה לאלקאה". הוד – עבודה זרה, כמו בשבע מצוות בני נח – זה "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה" ועל ע"ז נאמר "תזרם כמו דוה" (וכן איסור בהודיה לע"ז). נצח – עדויות, מסירת התורה, וכתוב שזה "בכירתא", המסכת המנצחת במחלוקות (בגלל זה גופא, שזה נצחיות התורה). גם אבות מתחיל "משה מקבל תורה מסיני", אך מסירת התורה בפועל בעדויות. שבועות בתפארת – הנשבע במלך עצמו ונודר בחיי המלך, שזה ז"א ובינה – שבועה במלך עצמו, ב"תפארת גופא". נשאר להסביר סנהדרין ואבות. אם מכות זה מדת הדין – העונש שהסנהדרין נותנים – אז הסנהדרין (בהם יש עא, ובפנימיות עב = חסד) זה חסד. הסנהדרין – וכל השופטים, מ-ג ואילך – זה הממסד של "תורת חסד", חסדי דוד הנאמנים (כך יוצא לנו). אבות כולו זה "מילי דחסידותא" – ולא הלכה – זה תיקון היסוד של סדר נזיקין. כל ה-ה חסדים נמשכים ליסוד ומתכללים בו, וכך כל המסורת נמשכת ומתכללת באבות – כל ה"מילי דחסידותא" זה "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". יסוד אבא זה בטול ויסוד זה אמת. השל"ה כותב שמדה ראשונה שצריכים לתקן זה אמת. תיקון הכללי של נזיקין זה אבות.

המשותף לסנהדרין-מכות-שבועות – חג"ת (מדפיסים ביחד, כי חייבים לכלול הכל עם סנהדרין) – שקורים בתוך בית המשפט. יש שבועות של יחיד, אך עיקר השבועות מה שבית דין משביע. הרמב"ם מקדים לפני כל מסכת, וכותב זאת בפירוש, שסנהדרין-מכות-שבועות מתרחש בסנהדרין. למה המסכתות של נהי"ם נמצאות בנזיקין בכלל?

סוף מסכת נזיקין – "הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס". כל שלוש הבבות נקרא "הרוצה שיחכים", ותיכף נראה שכל סדר נזיקין נכלל ב"הרוצה שיחכים". בסנהדרין זה פשט, שלהיות ראוי להמנות בסנהדרין צריך להיות בקי בכל ע"ז שבעולם, וזה שושלת הקבלה (שייך לאבות), והעדויות היו לפני הסנהדרין (עדויות ענף סנהדרין לפי מבנה זה). אפשר לקשר את הכל, אך מה שבאמת מקשר את הכל זה חכמה. לכן גם בישיבות, הכי הרבה חכמה זה שלומדים סדר נזיקין. בכל אחת מהבבות יש י פרקים – אות החכמה. כמה פרקים בסנהדרין – י ועוד אחד הממתיק הכל (פרק חלק, חד ולא בחושבן). מכות – ג. שבועות – ח. עדויות – ח. ע"ז - ה. אבות – ה. הוריות – ג. סה"כ עג פרקים – חכמה – ולכן הכל ביחד "הרוצה שיחכים". נזק אותיות זקן – זה שקנה חכמה. סנהדרין זה זקנים [זקנים מחייכים יפה, חכמה זה חיוך-מה, "עפעס וואס א שמייכל". סימנו המובהק של החכם שיש לו חיוך על הפנים (גם צעירים עם חיוך – זקנים – "אפילו כולנו חכמים...")]. הקו האמצעי זה ב"ב-שבועות-אבות-הוריות בו יש הוי' פרקים – "הוי' בחכמה", זה הקו האמצעי של החכמה. בצדדים יש עוד בטול – פנימיות החכמה – פרקים. נעשה כל אחד ממספרי הפרקים במשולש: משולש י – נה (גנב), זה כל אחד מהבבות. יא – סו. ג – ו (מכות והוריות). ח – לו (מכות ועדויות). ה – טו (ע"ז ואבות). סה"כ עולה משה – "תורה צוה לנו משה" – שהוא בספירת החכמה. סדר נזיקין כנגד הנצח – משה בנצח במדות – וכן נצח של כל פרצוף מתלבש בחכמה של הפרצוף הבא. בסדר הנצח, נזיקין, יש חכמה פרקים ובמשולש זה משה. הקו האמצעי היה הוי', ובמשולשים זה יצא קיב = הוי' אלהים. חכמה פחות הוי' עולה בטול, כנ"ל. משה פחות קיב עולה עץ החיים (הסמל המובהק של חכמה ובטול). איזהו חכם? המכיר את מקומו – שמקומו מסכת נזיקין.

נחזור לנושא של "חצי שיעור": אמרנו שכל ה'לומדות' בין גזילה לאבידה זה בדין חצי שיעור. ווארט מוסרי שעיקר השכל מתפתח מדברים זעירים מאד, כמו שבפיזיקה עיקר החכמה מדיון במיקרו-קוסמוס. עיקר החכמה מדיון בדברים קטנים, כמו הפכים הקטנים של יעקב אבינו – שרש תיקון הגניבה. גם כאן, עיקר החכמה – ולכן הלכה ראשונה של הלכות גזילה – של פחות משוה-פרוטה. הסימן שחצי שיעור ר"ת חש, אז מה זה מל? כתוב ש"מל" זה לשון "מלא". עיקר תיקון הגזל להבין ש"מלוא כל הארץ כבודו" – ה' רואה אותך ושומע אותך. מל-מל זה "מלא מלא", שתי בחינות – מלא ועוד יותר מלא (ובלשון החסידות: זה שה' מלא את העולם – ואין מנוס ממנו, אי אפשר לברוח – זה ה"מל" הראשון, וזה שה' ממלא גם את המלא זה כמו מצות היחוד ביחס למצות האמונה – ש"אין עוד מלבדו", לא רק ש"מלא כל הארץ כבודו", אלא גם המודעות לכך שה' כאן, המודעות שלי, זה גם ה' – זה מלא-מלא, זה המתקה). חש – לא מלא, חצי שיעור. ואחר כך מלא-מלא. להמחיש שזה רמז טוב – חצי שעור (ונרצה לומר שדווקא מתוך הדיון בכך, בדברים קטנים – ועד שדווקא בממונות מתגלות ארבע דרגות כנ"ל) מלא מלא = 826. אם מוציאים מכך חש-מל-מל (448) נשאר חשמל – הדבר הזה הוא עצם החשמל, כשבתוך החצי שעור יש גם את המלא הראשון וגם את המלא דמלא. הרמב"ם פוסק שחצי שיעור של גזל אסור מן התורה – צריך להקפיד על פחות מש"פ. מי שגוזל פוגם בעשיה, מי שגוזל פחות משוה פרוטה פוגם בשניות, מי שלוקח מה שלא מקפידים עושה מתוך תודעה שאנו שותפים. תיקון תודעת הבריאה לעלות לאצילות ולומר "שלי שלך ושלך שלך" – באצילות – שגם מה שעל פי דין שלי, כמו הקיסם שאני לוקח ממך, זה גם שלך. מה החידוש ב"שלך – שלך"? אפשר לחשוב שהחסיד יאמר בסוף שהכל של ה', ולכן אין בעלות בכלל לאף אחד, וזה שמחליט ש"שלך שלך" בכך מחליט את רצון ה', שגזר שזה שלך – זה תכלית זיכוי הזולת והבטול שלך. אצל החסיד תמיד הזולת יותר חשוב מעצמו – "חסיד שורפן" – וכך את רכושו מבטל לה', אך ביחס לזולת אומר ששלו (על דרך שרבי פינחס מקוריץ אומר שכפירה דקדושה נצרכת בצדקה – לא לומר שה' גזר כך או שה' ידאג לעני).

עוד ווארט יפה להבחין בין גזלן לגנב: יש גוזל ונגזל, אך יש גנב ואין נגנב (אבל יש גנוב) – למה? לומדים מכאן שגנבה יותר קשור לחפץ ועיקר הפגם בגזל זה "נוטל נשמתו" ביחס לנגזל. לפי זה, גניבה זה קשור לחפצא יותר וגזלה זה גברא – שלי ושלך. אמרנו שגנבה במח וגזילה בלב – גניבה מתייחסת בעיקר לחפצא וגזילה בעיקר לגברא (הבדל עיקרי בין מח ללב – בין חפצא לגברא). אם זה פעולה נמשכת, אז מה שנמשך זה מה שקרה ברגע הראשון – וברגע הראשון הנגזל ידע שלקחו בחזקה, ואילו הנגנב לא ידע. גם באבידה (שיש דין גזל) זה לא בעית החפצא – יודעים שחייב למישהו ופוגעים בו, גם אם הבעלים לא יודע יש נגזל. אצל גנב עיקר הפגיעה זה בה', שהגנב עושה כאילו עין ואזן לא רואה ושומעת. ה' – הסוכ"ע – נמצא בחפצא (ממכ"ע זה בגברא). המוחין זה פוגע בחפצא, בחפץ הגנוב, ואילו המדות בגברא (רואים כמה מדויקת לשון הקדש).

עוד דבר: בשרש גזל יש גם גוזל – מה הקשר? גוזל מופיע רק פעמיים בתנ"ך (בברית בין הבתרים ובשירת האזינו). לגזול זה מוחין של גוזל – מוחין דיניקה, בלי שכל. פרצוף היניקה זה לב. שתי מלים נרדפות – אפרוח וגוזל. אפרוח – רוצה לפרוח. גם גוזל כך (כך מסבירים המדקדקים) – "ויגז שלוים" ו"כי גז חיש ונעופה" (ה-ל של גזל זה "מגדל הפורח באויר"). כתוב שגזל זה כי גוזזים-חותכים מהבעלים – הגזל כורת ומפסיק, לוקח בחזקה – ובורחים. פשט הפסוק שהחיים "גז חיש ונעופה", ומי שמרגיש כך מקיים "חטוף ואכול חטוף ושתי". מי שחי במח לא מודאג כי העולם חולף – או שלומד תורה, חיי עולם, או שיכול להיות גנב המכחיש לגמרי את ה'. שרש הגניבה זה חכם להרע, ושרש הגזילה זה בהילות מתוך חשש שהחיים בורחים. מחד גזלן לא פוחד, לוקח בחזקה, אך בפנימיות הוא אדם בהול. אם שרש גזל זה "גז חיש ונעופה [שזה ה-ל]", אז גנב זה גן-ב... (הרבי מקומרנא דורש שפוגם ב-ג שמות בן), כמו שראב"ע אומר ש-ב גם בשרש נשארת במובן ב... – זה כמו "גן בעדן". המדקדקים אומרים – בגלל כלל האמנתיו – שעיקר גנב זה שער גב. גנב הוא חור שחור (גב לשון חור), ומראה רק גבו (מסתיר פניו, ומפנה גב לרבש"ע – מה שאדה"ז אומר שזה שרש כל העבירות, מתאים לכל השיעור שגניבה שרש כל העבירות). גנב הכי טוב זה וואקום שמושך את הגניבות אליו. עיקר שרש גניבה זה גב ועיקר שרש גזילה זה גז (כך במדקדקים). הלכות גזילה וגניבה – לנצח את גוג (שהוא האויב הראשון שמתחכם להלחם קודם בה' ואז בישראל – "על הוי' ועל משיחו" – כמבואר במדרש תהלים ב; יש לו שכל של "דרך ארוכה וקצרה" – קודם לבטל מהיהודים את האמונה שלהם, ואז אפילו לא צריך לפגוע בגוף כי כבר אין עם ישראל; זה מנפוליאון – שהיה אצלו לא מודע, וצדיקי הדור שחלקו על אדה"ז רצו לעשות מלחמת גוג ומגוג – עד היום, קו מחשבה של "על הוי' ועל משיחו", וזה מעורר "הוי' כגבור יצא וגו'"). לעניננו, לפי הרמז, הגיבוי של גוג זה הוא הגנבים והגזלנים, והתיקון להדר מאד מאד לא לגזול, שאז גם הילדים יוצאים חזקים והחינוך מצליח.

אחרון-אחרון: בכרך של עבודה-זרה נכנסות גם מסכתות קטנות, חוץ מאלו של נזיקין – אדר"נ (הכי גדולה בש"ס), סופרים, שמחות, כלה, כלה רבתי, דרך ארץ רבה, דרך ארץ זוטא, גרים, כותים, עבדים, ס"ת, תפלין, ציצית, מזוזה. יחד עם עשר מסכות נזיקין זה כד – סוד כד בתי דינים. א-ב-ג-ד זה 10, ו-ד בעצרת זה כד. ב-י מסכתות יש הוי' פרקים, ובכל ה-יד מסכתות קכז פרקים – הזמן הכי טוב לגרוס את כל המסכתות הקטנות של הש"ס זה בפורים (או בפרשת חיי שרה – תשלומים אם לא הספקת...). יחד זה מאתים פרקים, והממוצע הוא מאה – שלם מאד. זה ששמים מסכתות קטנות בנזיקין גם אומר דרשני. שמים כהמשך למסכת אבות, הכל נמשך אחרי אדר"נ – זה יה מסכתות, וכתוב בקבלה ששם זה (כמה שייך לחכמה) מתגלה בספירת היסוד ("יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"). לאבות, מילי דחסידותא, יש הרבה ענפים (כמו שלירח יש הרבה כוכבים).

[הרמב"ם לא כותב תאוה וחימוד על גניבה אלא על גזל. בגניבה מתכנן לגנוב לכתחילה, ואילו גזל זה תהליך שאחרי שהפציר ולא הצליח לוקח בכח. ברור שתאוה וחמדה שייך לחוה – "כי נחמד העץ למראה ותאוה הוא לעינים", מה שלא כתוב באדם הראשון. חוה ודאי אמרה לאדם את טענת הנחש, שזה פרי של להיות כאלקים ולהשכיל – עושה יותר גונב דעת, מחפש שכל, ואותה יותר גזלנית של תאוה וחימוד.

סדר של "לא תחמוד ולא תתאוה" – כשמגיעים לסוף עשרת הדברות צריך להתחיל לקרוא מהסוף להתחלה, שזה הסדר במציאות. מלמטה למעלה כל עשרת הדברות עומדים על "לא תתאוה" ו"לא תחמוד". זה מתחיל מאמונה ו"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – נגמר בשרש הגזל (שמלמטה למעלה הוא לפני גניבה, כנ"ל).]

נחזור להתחלה, שאסור לגזול מגוי כי עיקר האיסור על הגוזל, אפילו אם צער אותך צער שאין בו תשלומין. אבל, אם גנב ממך וגזל את ארצך. קודם כל – זה צריך עוד שיעור – לא כתוב שאסור להזיק לו, אם אינך נהנה ועושה זאת לשם שמים. אם באמת גזל ממך, לקחת ממנו בחזרה בחזקה זה כנראה מותר. זה נקרא "צער שיש לו תשלומים".

חשוב להדגיש שעד כמה שידוע לנו אין חילוק במשפטי העולם בין גניבה וגזילה – זה יחוד של התורה. מקום להתחיל בהבנת ההבדל בין חוקי התורה לחוקי האדם.

השלמות (משרד הרב, טז חשון):

א. ר"ת של שלוש הבבות – קמא, מציעא, בתרא – קמב, שם קדוש שהוא סופי תיבות של האבות ושם שדי באתב"ש. לפי"ז ב"ק זה יצחק, ב"מ זה אברהם וב"ב זה יעקב. יש איזה אחליפו דוכתיהו כי לפי הפרצוף הכללי של סדר נזיקין צריך להיות החב"ד לפי הסדר (לא אמרנו בשיעור: בתרא גם לשון אחור, כמו המח האחורי). צריך להסביר תופעה זו שעל שם מקור מאד גבוה, שב"ראשית חכמה" באמת פנימיות החכמה זה גבורה – זה כח הצמצום שיש בגבורה. כח ההתפשטות שיש בבינה זה אברהם, לכן כתוב שמו"ס – יצחק – מתגלה בחכמה, והגלגלתא – חסד לאברהם – מתגלה בבינה.

ב. אדה"ז מקדים גזילה לגניבה – הסברנו שהתורה ממעלה למטה ואדה"ז ממטה למעלה. יש על זה ווארט של הרבי, שגזילה ניתנת לתיקון מידי – להשיב את מה שלקח – ואילו גניבה זה תהליך של תיקון, ללכת לבי"ד וכו'. מי שגנב בסתר כבר מסתבך – או שבאים עדים, או שמודה בקנס.

לא כותב כך, אבל משמע כהבדל בתניא בין מ"ע (ש"לא זז משם עד שמוחלין לו") ומל"ת (שצריך לחכות ליו"כ). זה מסתדר טוב עם מה שהוסבר שגזילה ב-וה וגניבה ב-יה, שהרי "'זכרי' עם וה רמח" ו"'שמי' עם יה שסה" – גניבה כל"ת וגזילה כעשה. הסדר הזה אומר, לפי הרבי, שקודם כל לתקן מה שאפשר מיד, ואז ממשיכים.

ג. הרבי תמיד מדייק את הפסוק שהרמב"ם מביא בתחלת הספר. בתחלת נזיקין מביא "הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע". ברור שנזיקין זה "בצע". אפשר לעשות ווארט יפה, שהפסוק הבא אחריו "העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני" – הפסוק הראשון על לב והבא על עינים, על דרך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (ועוד דברים שלב ועינים באים בזה אחר זה), ועל הפסוק "העבר עיני" הסיפור המפורסם על רבי ברוך ממעזיבוז והחוזה מלובלין.