מאמרי חסידות בנושא "נתתיך אלקים לפרעה"

מאמר אדמו"ר האמצעי ד"ה הוא אהרן ומשה

מתוך תורת חיים נקרא רק את חלק ה'עבודה'[נג]. ידוע שאדמו"ר האמצעי גדול מאד גם בהשכלה וגם בעבודה, ובכל מה שנוגע לשפלות ובטול הוא מביע הכי טוב. הוא המקור העיקרי לפרק בעבודת ה'[נד], בעיקר במאמרו "ויספו ענוים בהוי' שמחה", וגם כאן יש קטע עיקרי בעבודה. רק משה יכול להכות את פרעה, וכאן הוא מסביר דבר שלא היה כלל ברשימת הצ"צ, שכח זה הוא בעיקר בגלל שהוא הכי בטל, הכי בשפלות. רמזנו לכך, שאחרי שהוא אומר "ואנכי ערל שפתים", שיותר גרוע מ"כבד פה וכבד לשון", דווקא אז, כשהוא מבטל עצמו לחלוטין, ה' אומר לו "ראה נתתיך אלהים לפרעה", כל מי שמשפיל את עצמו ה' מגביהו. זה שאפשר להגביהו רק בזכות השפלות, שהוא שפל יותר מאהרן ויותר מכולם, זה עוד מהלך כללי שלם שמתחיל מאדמו"ר האמצעי:

וביאור הענין הנה במשה נאמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם כו' והאיך הי' שפל בעצמו כ"כ עד שהי' פחות בעצמו מכל האדם אשר ע"פ האדמה כו', הענין הוא דיש בשפלות ב' מדריגות הא' מצד החשבון שחושב פחיתות ערכו בכל דבר עד שנחשב בעצמו כחוטא גדול יותר מכל אדם ושפלות זאת נק' הכנעת הלב שלבו נכנע ונשבר באמת מצד פחיתות ערכו בעיניו עד שהכל טובים ממנו כו', ואמנם יש לשפלות זאת שיעור ומדה עכ"פ הרי הוא במציאות דבר מה רק שהוא הפחות ערך מהכל ומרגיש בשפלות הזאת מפני שאין זה רק השפלת הגסות שאינו יש ודבר בעצ[מו כלל] ונק' ביטול היש לבד. ואמנם ענין הענוה יתירה הוא שפלות הב' שאינו לפי המדה כלל והיא השפל[ות] בעצם מציאו' שנק' ביטול העצמות מצד העצם שהוא שפל בעצם לבלתי ירגיש א"ע כלל בשום דבר מה וכאילו אינו במציאות ממש וכמו שנא' ונחנו מה כו' (ובל"א נישטיקייט ער איז באיי זיך גאר נישט), והסימן הוא שאינו מרגיש כלל בעצמו [גם] השפלות הזאת מאחר שאינו בא ע"פ חשבון הפחיתות שלו רק מצד עצם שפלותו הוא הנק' ענוה שנא' והאיש משה עניו מאד כו' כנ"ל שעי"ז ממילא הי' לו לב נשבר ונדכה מאד בתמידות עד שהי' נבזה בעיניו נמאס בתכלית וכענין ונפשי כעפר לכל תהי', דאל"כ האיך הי' עניו מכל האדם אשר ע"פ האדמה יהי' מי שיהי' אפי' גוי כו', והוא לפי עוצם מיעוט והעדר הרגשת עצמו לגמרי מכל וכל ע"כ נפש[ו] כעפר לכל תהי' ממילא עד שיסבול חרפתו גם מהפחות שבפחותים ולא יצר לו כלל וכלל, ואין זאת המעלה דענוה יתירה שאינה לפי המדה כלל בא בעצם נפשו דמשה רק מפני [ש]שורש נשמתו שהיא היא גבוה מאד והוא מבחי' פנימי' דח"ע שנק' מים עליונים כו' שהוא בבחי' ענין האמיתי דעצמות אוא"ס ב"ה שאינ[ו] שורה כ"א בדבר השפל בעצם בתכלית [ביותר], וכידוע בענין ונפשי כעפר כו' אז ודאי פתח לבי בתורתיךשנמשך לו פנימי' ח"ע דתו' כמ"ש יהיב חכמתא לחכימין דוקא שהוא הביטול והשפלות בעצם הכל שנק' חכימין שם שורה מעצמות דח"ע שבבחי' אין ממש, וכן בלב כל חכם לב דוקא נתתי חכמה שלא תמצאינה בגסה"ר כלל, לפי שמשה הי' עניו מאד יותר מכל האדם ע"כ הי' שורה בו בתמידות מפנימי' ח"ע ששם גילוי עצמות אוא"ס ב"ה וכידוע דעומק רום אינו שורה רק בעומק תחת כמ"ש את מי אשכון את דכא ושפל רוח, וזהו מצד שרש נשמתו שמן המים עליונים משיתיהו ע"כ הי' עניו מאד בעצם מהותו כו' מפני שכל הגבוה גבוה ביותר [יותר] הוא משפיל א"ע למטה מטה ביותר וזהו האות על רו"מ עילוי נשמתו דוקא. וראי' לזה ממה שמצינו שמשה השפיל א"ע להשקות צאן יתרו כמ"ש וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן אף שיתרו הי' אז כומר לע"ז ולא נתגייר עדיין והאיך השפיל א"ע כ"כ להשקות צאן דבנות יתרו, אלא מפני שזה הכלל דכל הגבוה גבוה [ביותר] יותר יוכל להשפיל א"ע וע"כ הי' יכול משה להביא שפע גם למדרגות הנמוכות בתכלית כמו להשקות צאן יתרו כו' וכה"ג (ולקח את צפורה בתו לאשה, וכה"ג יוסף שלקח את אסנת בת פרעה כו'), וכדוגמא שאמר במכת בכורות ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כו' (וכמו שידוע בענין משלי שלמה שמפני רוממות עומק החכמה יכול להשפיל הדברים במשלים וחידות עד אין שיעור למטה וכמ"ש וידבר ג"א משל).

והנה מכ"ז יובן הטעם מה שלגבי פרעה הי' משה עיקר המדבר וכמ"ש אתה תדבר אל פרעה ואהרן הי' רק כמתורגמן לבד והוא מג' [צ"ל מב'] טעמים שהן א' ממש, להיות שבחי' קליפה תקיפה דפרעה שנק' תנין הגדול כו' הי' במדרגה היותר נמוכה ועמוקה ביותר שהוא בחי' כתר דקליפה הנק' עומק רע שעמוק עמוק מכל מדריגו' דחו"ב ומדות דקליפה שהן חרטומי מצרים, ולזאת לא הי' ביכולת להכניעו ולהפילו כ"א ע"י משה דוקא להיותו לעומתו במדרג' הגבוה מאד נעלה בקדושת האלקי' ביותר שהוא בפנימי' הכל דקדושה כמו שהחכ' באין האמיתי דעצמו' א"ס ב"ה שהוא דוקא אשר יכול להשפיל א"ע למטה ביותר מטעם הנ"ל, והוא עצמו הטעם הב' שהיא הנותנת שיוכל להשפיל עוצם גסותו ולשבור אותו בתכלית לפי שהי' היפוכו בתכלית בבחי' לב נשבר ונדכה בתכלית מצד הענוה היתירה מכפי המדה לפי שהי' עניו [מאד] מכל האדם שהוא עוצם השתל' [צ"ל השפלות] בעצם דוקא כנ"ל, והכל א' לפי שזאת השפלות הגדולה בנפשו באה מצד שרשו למעלה גבוה מאד נעלה משום דהא בהא תליא דוקא כנ"ל וד"ל. ולפי שעצם לב נשבר ונדכה נבזה בעיניו נמאס כו' דמשה זהו תכלית המנגד לגה"ר דקליפה דפרעה ששרשו בעורף כנ"ל, ע"כ ע"י בחי' לב נשבר ונדכה ושפלות עצומה דמשה הוא שיכול לעשות הכנעה ושפלות לבטל גסות דקליפה דפרעה ג"כ שיכנע לבבו הקשה כברזל לשבור לגמרי כו', כי כל גסות וחוצפה קשה אין לו ביטול רק בשתי סיבות, או בביטושים גדולים ביותר כמו עד"מ שמכים ביותר קשה בהכאה גדולה בצור, או שיפול מצד המנגדו שהוא תכלית בחי' האין האלקי שיכול לעשות ביטול היש הגס ביותר, ושניהם היו ע"י משה דוקא להיותו בתכלית עומק רוח נשברה ונפש שפילה ביותר והוא הי' אלקים לפרעה להכותו מכות גדולות כמ"ש ראה נתתיך אלקים לפרעה כו' עד שגם אבן קשה [כ]פרעה נכנע ונשבר לפניו שלא הי' זה ע"י אהרן רק ע"י משה דוקא מטעם הנ"ל וד"ל. וזהו מ"ש אתה תדבר אל פרעה כו', פי' תדבר לשון הכנעה כמו ידבר עמים תחתינו כו' וכמו ותדבר את זרע הממלכה כו' שזהו ענין הכנעה להכניעם ולהשפילם בתכלית כו', כך בבחי' דבור [ד]משה אל פרעה כו' הי' מכניע לפרעה להיות בתכלית הביטול לאלקות רק שה' הכביד לבו כדי להרבות אותות ומופתים כו' ולכך לגבי פרעה דוקא הי' משה עיקר המדבר ולא אהרן וד"ל.

וזהו הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן פי' המדברים אל פרעה להכניעו [ו]להשפילו כו' [ב]פי' ידבר עמים תחתינו כו', הוא משה ע"י משה דוקא מטעם הנ"ל ואח"כ אהרן שהי' לו למתורגמן לפרש דבריו לבד, אבל העיקר הי' משה כמו [שנא'] ראה נתתיך כו', משא"כ בסדר ההדרגה ביצ"מ להוציא את בנ"י ממצרים שם נהפוך שאהרן קדם למשה וע"כ א' הוא אהרן ואח"כ משה אשר כו', והוא מטעם הנ"ל דאהרן נק' שוש' דמט' לעורר לבב בנ"י באה"ר שלזה מיאן משה בשליחותו עד שא"ל ה' אהרן יהי' לך לפה דוקא כנ"ל. והנה התורה היא נצחית בכל דור ובכל זמן ויש גם עכשיו בכל דור ובכל זמן בחי' משה ואהרן שנק' ראשים לכנ"י ואהרן שודמ"ט כו' היינו לגבי כנ"י דקדים למשה בבחי' העלאת מ"ן, והוא בכל סדר התפלה באוי"ר בהתבוננות להעלות נש"י בפסד"ז עד ק"ש בא' ואהבת בכל לבבך כו' שהיא התלהבות וצמאון נה"א לדבקה בו ית', ואח"כ משה שהוא שודמ"ל להמשיך אח"ז דוקא גילוי אוא"ס ע"י תומ"צ והוא מ"ש והיו הדברים כו' ודברת בם בשבתך כו' שזהו עיקר בענין הבירורים לברר מעה"ד טו"ר בסו"מ בפו"מ וע"ט כו' שזהו דוקא כל היום אחר התפלה רק ע"י משה דוקא [משום] דבחכ' אתברירו כו', והוא ע"י בחי' הענוה ושפלות בעצם הנ"ל שהוא לב נשבר ונדכה בעצם שלמעלה הרבה מן הצמאון וההתלהבות כו' הוא היפוכו בתכלית שהרי הצמאון והתלהבות הנפש הוא בחי' העלאה ורוממות הנפש שמתנשא ויגביר לבו לעלות למעלה, ואע"פ שבעת התפלה יעלה בהר ה' באוי"ר כו', הרי אנו רואים שתומ"י אחר שעה יפול למטה לגמרי ונשאר הנו"ן [נ"א: ריק, ריקן] כמו שהוא ולא יש ביכלתו לברר לעה"ד ולהפך חשוכא לנהורא כו' בסו"מ כו', אך ע"י בחי' ענוה ושפלות בעצם הנ"ל שהוא עומק לב נשבר ונדכה בתכלית הוא הכח והעוז דוקא שיוכל להיות כל היום סו"מ בתכלית כו' גם כשהולך במקום חשך וטומאה והופך חשך לאור כו' שלא הי' זה ע"י התבוננות לפי שזהו בבחי' משה הנ"ל שהוא דוקא המדבר אל פרעה דוקא לבטש ולהכניע גסות קשה דקליפ' דעומק רע כו'. וז"ש [הם] המדברים אל פרעה הוא משה דוקא ואח"כ אהרן שהוא המעלה מחלק הטוב דק"נ בתפלה אחר הבירור דמשה בתו' בכל היום כמשל השובר את קליפת הפרי שבקל יכול ליטול את הפרי אח"כ [ולאכלו] וא"צ טורח כלל כו' וד"ל.

השפלות של משה רבינו

וביאור הענין, הנה במשה נאמר "והאיש משה עניו מאד מכל האדם" כו' [אפילו מגוי] והאיך הי' שפל בעצמו כל כך עד שהיה פחות בעצמו מכל האדם אשר על פני האדמה כו' [איך 'הצליח' להיות שפל יותר מכולם].

הלשון 'שפלות' לא נמצאת הרבה בחסידות חב"ד, אבל אצל אדמו"ר האמצעי זה פשוט – המלה העיקרית היא שפלות, יותר מענוה ויותר מבטול. חושבים שחב"ד זה בטול, אבל העבודה העיקרית היא שפלות, ורואים את זה מאד חזק כאן בקטע. לא כתוב בשום מקום שמשה הוא שפל, רק רש"י על "והאיש משה עניו מאד" כותב שהיה "שפל וסבלן". שפלות כתובה בפירוש אצל דוד. זה היסוד של כל פרק בעבודת ה', שמשה הוא בטול, שם מה, ודוד הוא שפלות, שם בן. מכאן רואים, את מה שמדגישים כל פעם, שהיסוד – גם של משה רבינו – הוא רק שפלות.

מדרגה ראשונה בשפלות – מצד החשבון

אם כן, איך משה יכול להיות כל כך שפל שמרגיש פחות מכל האדם על פני האדמה, גם מגוי? הענין הוא דיש בשפלות ב' מדריגות, האחת מצד החשבון [עם איזה ממד של שכל, של התבוננות] שחושב פחיתות ערכו בכל דבר עד שנחשב [בחשבון נפשו] בעצמו כחוטא גדול יותר מכל אדם, ושפלות זאת נקראת הכנעת הלב [רואים שמשתמש בכל ארבע המילים שאנו מסבירים בפרק בעבודת ה' – שפלות, הכנעה, ענוה (והאיש משה ענו מאד) ובטול.] שלבו נכנע ונשבר באמת מצד פחיתות ערכו בעיניו עד שהכל טובים ממנו כו' [הוא באמת מוצא עצמו חסר מכל בעיניו, עד שכולם טובים ממנו, אפילו גוי], ואמנם יש לשפלות זאת שיעור ומדה [כי השפלות באה על פי חשבון, ולחשבון יש שיעור], על כל פנים הרי הוא במציאות דבר מה רק שהוא הפחות ערך מהכל [הוא 'משהו', רק שזה המשהו הכי גרוע בעולם.] ו[נוסף לשיעור, הוא גם ]מרגיש בשפלות הזאת [למה הוא מרגיש?] מפני שאין זה רק השפלת הגסות [מזכיר את משל הבעל שם טוב על מי שנסע על הר שטוח, ורק כשמתחיל לרדת מרגיש שהיה על הר. כך האדם בטבע הוא בעל גאוה וגסות, ורק כאשר מתחיל להשפיל עצמו מרגיש למפרע כמה קודם היה בגסות רוח. זו ההרגשה של השפלות הראשונה], שאינו יש ודבר בעצ[מו כלל], ונקרא ביטול היש לבד.

אתמול למדנו מרבי אהרן מסטראשלע שבטול היש הוא גם מדרגת אהרן, שמשפיע בטול היש – זה לא שייך למשה רבינו, הוא משהו אחר. השפלות הזו שייכת גם לאהרן. זה גם מסביר שמשה רבינו אמר על שניהם "ונחנו מה" – על עצמו ועל אהרן, פעמיים – ועוד פעם אמר "ואהרן מה הוא". "מה" כולל הכל, בטול-ענוה-הכנעה-שפלות. אבל השפלות של אהרן היא השפלות הראשונה, שהיא בטול היש. עד כאן למדנו מה הוא הבטול הראשון, בטול היש.

ביקור ילדי תלמוד תורה יגל – הכנה לי' שבט

[נכנסו ילדי התלמוד תורה מיגל. נגנו ניגון ההקפות.]

ילדים, מה יהיה בשבת? (י' שבט). מה היה אז? (קבלת הנשיאות של הרבי). למה הרבי קבל אז את הנשיאות? מה עוד היה? (כי אז הרבי הריי"צ הסתלק). לפני כמה שנים זה היה? (ששים שנה). זה מקבלת הנשיאות ממש של הרבי. בשנה הראשונה הרבי קבל את הנשיאות? (כמעט). מה זה כמעט? כשהחסידים בקשו לקבל ברכה כמו של חסידים מהרבי, הרבי ברך? (כן). לא בדיוק. מה הוא אמר לחסידים? איך הוא קבל את הנשיאות? אמר תביאו לי כתר? (הוא אמר מאמר "באתי לגני"). על ידי מאמר החסידות הוא קבל הנשיאות. כשבקשו ברכה מהרבי, מה הוא אמר? בדרך כלל אמר שהרבי הקודם נמצא באהל, לכו תבקשו שם. מה אתם מבקשים ממני? אני שום דבר! דברנו עכשיו שצדיק אמתי משפיל את עצמו. מה זה? (שהוא ענו). הוא ענו, אומר שהוא לא שוה שום דבר. כך הרבי אמר – אני כלום. הרבי הוא הרבי הקודם, ושכולם ילכו ויבקשו ממנו. כך הוא אמר בשנה הראשונה, לפני שקבל את הנשיאות סופית.

סיפור על הרב – "דבר אל בני ישראל ויסעו"

יש סיפור יפה: בתוך השנה הזו החסידים היו מאד עצובים. למה? (כי לא היה רבי). לא היה רבי, וכשבאו למי שרצו שיהיה הרבי – הוא שלח אותם למקום אחר. אמר להם, תלכו לציון של הרבי הקודם ושם תבקשו ממני. היה כזה דבר – סיפור מאד חשוב. יש סיפור שקראנו בפרשת שבוע, שה' אומר למשה רבינו: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". מישהו זוכר? כשראו שמצרים רודף אחרי בני ישראל הם היו נורא בפחד, ואז התחילו לצעוק לה', וגם משה רבינו התחיל לצעוק ולהתפלל חזק לה'. ה' אמר לו – "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!". מה זה יסעו ישר? לאן? (לים). אפשר להכנס לים? מה קורה? (נפתח הים). כך ה' אמר – תאמר שיסעו ישר, והכל יהיה בסדר, כי יהיה נס גדול שהים יבקע, כל המים יבקעו ויוכלו לעבור ביבשה בתוך הים.

היה סיפור שאחד מזקני החסידים של אז, יהודי מאד זקן, הרבה יותר זקן מהרבי – הוא היה חסיד מאד מקושר לרבי הקודם, ואפילו עוד לרבי הרש"ב לפניו. בתוך שנה זו הוא חלם חלום שהרבי הקודם, הרבי הריי"צ שהסתלק ב-י' שבט, בא אליו בחלום ושאל – למה אתה כל כך עצוב? הוא אמר לו בחלום שעצוב כי אין לנו רבי. רוצים שהרמ"ש יהיה הרבי. איך קראו לרבי בשנה הראשונה לפני שהיה רבי? (מנחם מענדל). לא קראו לו בשם, נותנים תמיד ראשי-תבות – קראו לו הרמ"ש, רבי מנחם שניאורסון. אותו חסיד זקן אמר בחלום שאנו מבקשים מהרמ"ש שיהיה רבי והוא לא מסכים. אז הרבי הקודם אמר לאותו חסיד שמחר בבקר תקום ותלך לרמ"ש, חתני, ותאמר לו את הפסוק הזה, ואני אפרש לך מה צריך להסביר לו: "מה תצעק אלי", למה אתה צועק לחסידים שבאים לבקש ממך ברכה "אלי", שילכו אלי (לרבי הקודם), "דבר אל בני ישראל", אתה צריך לדבר אל בני ישראל, לומר חסידות, אתה צריך לפתוח את הפה ולומר חסידות אל בני ישראל, ואז "ויסעו" ישר לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. זה היה החלום, ובאמת החסיד הזקן קיים זאת – קם בבקר, הלך ל-770, ששם הרבי היה נוהג כמו כל החסידים, כמו אדם פשוט. הוא נגש לרמ"ש ואמר לו בדיוק מה שהוא חלם, שהרבי הקודם בא אליו ואמר לו למסור לרבי "מה תצעק אלי", מה אתה צועק שיתקשרו אלי, ילכו לאהל, מה פתאם, אתה צריך לדבר חסידות ואז יסעו לגאולה, למשיח. הוא באמת אמר לו. איך אתם חושבים שהרבי הגיב? הוא אמר 'טוב'? מה הרבי עשה כששמע את החלום הזה. עשה כמו שאתה עושה – מה? (חייך). נכון, כך כתוב, הוא רק חייך וזהו, ובזה נגמר הסיפור. בכל אופן, הוא לא קבל את הנשיאות עד י"א שבט בשנה הבאה.

מה לומדים מהחלום הזה? איך הרבי בעיקר נותן כח לחסידים? (על ידי חסידות). בדיוק, על ידי "דַבֵּר" – "דבר אל בני ישראל ויסעו", שהרבי אומר חסידות. היה אפשר לפרש שהכוונה דבר לעם כל אחד ואחד כשיבואו לבקש ברכה – אל תשלח אלי, אלא דבר ותאמר מה שאתה חושב. אבל הוא לא פירש ככה, אלא "דבר אל בני ישראל", אתה תאמר חסידות, ואז "ויסעו" – כל אחד בפרט וכולם ביחד, ואז יסעו לגאולה. עיקר מה שהרבי צריך לעשות הוא לדבר חסידות, יותר אפילו מקבלה ליחידות. כמישהו נכנס אישית לרבי, שואל שאלה ומקבל תשובה, איך זה נקרא? (יחידות). יוצא מהחלום של הרבי הקודם שיותר חשוב אפילו מהיחידות זה שהרבי יאמר חסידות – זה העיקר. זהו, זה ספור שאפשר לספר בבית, סיפור של י' שבט. זה אחד השלבים לקראת קבלת הנשיאות. רואים שזה לא היה פשוט שהרבי קבל את הנשיאות. אבל החיוך הזה הוא אחד הדברים שהשפיעו קצת על הרבי.

נספר עוד סיפור: היה רב גדול, שהרבי מאד כבד אותו, שגם למדו ביחד חברותא – הרב יצחק הוטנר. הוא היה מאד מיודד עם הרבי – לא היה ממש חסיד חב"ד, אבל היה מאד מקורב לרבי. בשנה הזו הוא אמר הרבה פעמים לרבי שהחסידים כעת הם "כצאן אשר אין להם רועה", אז אתה חייב לקבל את הנשיאות. הוא סיפר אחר כך שהרבי אמר לו שכנראה בסופו של דבר אהיה מוכרח לקבל. רואים שהרבי באמת הבין כל הזמן שבסוף הוא יהיה חשב להיות רבי. הוא אמר – אני מאד לא רוצה להיות רבי, אבל אני כבר מבין שבסופו של דבר לא תהיה לי ברירה ואהיה חייב להיות רבי.

ניגונים של הרבי

איזה ניגון מכירים מהרבי? הרבי לימד הרבה ניגונים, איזה ניגון מכירים ("צמאה לך נפשי"). יש שנים, יש שהרבי לימד בשם אדמו"ר הזקן ויש שהרבי לימד מעצמו. [שרו "צמאה לך נפשי" המהיר]

איזה ניגון של הרבי קשור לשבת? בסידור לא כתוב שזה שייך לשבת, אבל זה ניגון שאת המילים שלו רוב המתפללים אומרים בשבת. איזה ניגון? "אנעים זמירות". בסידורים זה כתוב בסוף תפלת מוסף בשבת. אם פעם הייתם בבית כנסת לא של חב"ד, הרבה פעמים יש ילד שעולה לתבת התפלה אחרי החזן, הוא אומר והקהל יחד איתו. זה אחד הניגונים של הרבי. דווקא השבת הזאת, י' שבט, מאד חשוב לנגן ניגון זה [ניגנו "אנעים זמירות"]. לפיוט הזה קוראים "שיר הכבוד" – טוב לדעת – שזה נותן כבוד לקב"ה, וגם כבוד לשבת. כשרוצים לכבד שבת טוב לשיר את "שיר הכבוד", אנעים זמירות. שבת היא הזמן שה' מגלה לנו את "כל רז סודך". אנחנו רוצים "לדעת כל רז סודך". מה זה "כל רז סודך"? כל הסודות של התורה, של החסידות, שבעצם זה הסודות של ה'. מתי הזמן שה' מגלה לנו את הסודות? בשבת קדש. לכן הניגון הזה מאד מתאים לשבת.

לחיים לחיים, שנזכה להיות מקושרים לרבי, ובזכות ההתקשרות יבוא משיח. לחיים לחיים. שרו "יחי".

המשך לימוד מאמר אדמו"ר האמצעי

עכשיו ילדים, אנחנו ממשיכים, ואפשר לשמוע. אנחנו לומדים כמה משה רבינו היה ענו – "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדם". הרבי כתב פה שיש מי שהוא ענו כי הוא חושב כמה הוא לא בסדר, לפעמים הוא לא עושה את כל המצוות כמו שצריך – הוא עושה חשבון נפש ואז הוא מחליט שהוא לא בסדר. זו ענוה ששייכת לכל אחד, אבל זו לא הענוה היתרה עליה כתוב "והאיש משה עניו מאד". הוא לא סתם ענו, כל הצדיקים ענוים – גם אהרן ענו – אבל למשה יש ענוה מיוחדת, והוא מסביר מה זה:

המדרגה השניה – שפלות בעצם

ואמנם ענין הענוה יתירה הוא שפלות הב' [כמו שאמרנו, להכל קורא כאן שפלות, וזו שפלות] שאינו לפי המדה כלל [בלי גבול] והיא השפלות בעצם מציאותו שנקרא ביטול העצמות מצד העצם [המלה בעברית היא שפלות, ואנחנו החסידים קוראים לזה בטול – בטול במציאות, ויותר, בטול העצמות] שהוא שפל בעצם לבלתי ירגיש את עצמו כלל בשום דבר מה [הוא בכלל לא מרגיש שהוא קיים בעולם. השפלות הראשונה, של ענו סתם, הוא מרגיש את עצמו – רק שמרגיש הכי פחות, הכי לא בסדר. אבל בשפלות הב' לא מרגיש את עצמו כקיים] וכאילו אינו במציאות ממש [שאין כזה אחד 'אני', אין כזה דבר] וכמו שנאמר ונחנו מה כו' ([כעת מתרגש לאידיש:] ובל"א נישטיקייט [נישט זה לא, ונישטיקייט זה שהוא לא, הוא כלום, הוא לא נמצא] ער איז באיי זיך גאר נישט [בינו לבין עצמו הוא פשוט לא נמצא בעולם.]).

והסימן הוא שאינו מרגיש כלל בעצמו [גם] השפלות הזאת [גם לא מרגיש שהוא בשפלות, גם את מה שהוא בשפלות אינו מרגיש, וזו השפלות האמתית] מאחר שאינו בא על פי חשבון הפחיתות שלו [שום מחשבה לא הביאה אותו לשפלות. אם יש איזו מחשבה שבגללה אתה מרגיש משהו בלב, זה גם מוגבל, וגם אתה מרגיש מה שאתה מרגיש. אם זה בא בלי שום מחשבה, אתה לא מרגיש שום דבר], רק מצד עצם שפלותו הוא הנקרא ענוה [עוד פעם, שפלות ובטול וענוה הם אותו דבר – הכנעה הוא שמר בשביל השפלות הראשונה. את המושג הכנעה כתב רק בשפלות הא', ואמר שהיא גם ענוה, אבל לא הענוה היתירה של משה רבינו. השפלות הב' היא הענוה של משה רבינו, בטול במציאות, בטול העצמות] שנאמר "והאיש משה עניו מאד" כו' כנ"ל,

על ידי לב נשבר אפשר לשבור את הקליפה

שעל ידי זה ממילא היה לו לב נשבר ונדכה מאד [עוד דבר, הוא אומר שמי שיש לו שפלות בעצם – השפלות של משה רבינו – רק הוא יכול לשבור את הקליפה של פרעה ולהוציא את בני ישראל מארץ מצרים, רק מכח השפלות שלו. הסימן של שפלות בעצם הוא שיש לו גם לב נשבר ונדכה. לא שהוא שובר את הלב, אבל יש לו לב נשבר. מה שהוא יסביר, שאם יש למישהו לב נשבר באמת הוא יכול לשבור את פרעה. רק מי ששבור בעצמו יכול לשבור את הקליפה. גם היום, אנחנו צריכים לשבור את הקליפה. הקליפה זה הרע – יש רע בעולם, וצריך לשבור אותו. אבל הוא אומר שבשביל לשבור את הרע אתה צריך להיות שבור בעצמך. איפה אדם שבור בעצמו? בלב. מה זה לב נשבר? (שכואב לו). מה כואב לו? למשל היום, מה צריכה להיות הסיבה שיש לנו לב נשבר? (כי הגאולה עוד לא באה). נכון, לא רואים את המשיח, הגאולה עוד לא באה, צריכים לב נשבר. קודם הוא אומר שלב נשבר בא, אוטומטית, מהשפלות השניה. מי שהוא גארנישט, שהוא שם דבר, ממילא יש לו נשבר. אם יש לו לב נשבר ונדכה הוא יכול גם לשבור את פרעה מלך מצרים.] בתמידות [מי שעושה חשבון נפש מרגיש לב נשבר חד פעמית, אבל אצל מי בשפלות הב' לבו נשבר בתמידות.] עד שהי' נבזה בעיניו נמאס בתכלית [הוא כל כך שפל בעצמו, עד שאם מישהו מזכיר אותו ומשבח אותו – הוא נבזה ונמאס בעיני עצמו. משתמש בביטויים חזקים, שהוא גארנישט, ועם לב נשבר כל הזמן, ואם עולה בדעתו שהוא משהו הוא "נבזה בעיניו נמאס" – נמאס לו מעצמו. זה אצלו בתכלית] וכענין [מה שאומרים כל יום בתפלה:] "ונפשי כעפר לכל תהיה" [שצריך להיות כמו עפר שדורסים עליו. לכל מי שמלמד – זו דוגמה של כמה משפטים שכדאי ללמוד בעל פה, בצירוף למשפטים בתניא, שחייב להיות שמח כל הזמן], דאל"כ האיך הי' עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, יהיה מי שיהיה אפילו גוי כו' [כאן כותב בפירוש מה שהזכרנו קודם, ש"כל האדם" כולל אפילו גוי], והוא לפי עוצם מיעוט והעדר הרגשת עצמו לגמרי מכל וכל [לא כי מרגיש עצמו שפל, אלא כי לא מרגיש את עצמו כלל וכלל.] ע"כ נפש[ו] כעפר לכל תהי' ממילא [ויש לו גם את המדה שהבעל שם טוב קורא לה מדת ההשתוות (כאן לא משתמש בביטוי זה) – שאם מישהו אומר לו דבר יפה הוא לא מתפעל מכך בכלל. להיות בשפלות זה שאם מישהו צועק עליך דבר לא יפה אתה אָן-התפעלות. יכול להיות מהקצה אל הקצה – או שאתה כל כך גאה עד שלא אכפת לך מה אומרים, זה אָן-התפעלות של הקליפה, של פרעה שהוא קשה עורף, אבל מי ששפל באמת גם אם מבזים אותו או סוטרים לו לא מפריע לו כי הוא גארנישט. ובלשונו:] עד שיסבול חרפתו גם מהפחות שבפחותים ולא יצר לו כלל וכלל.

השפלות העצמית – מכח שרש הנשמה הכי גבוה

כעת יסביר שהשפלות העצמית של משה היא בגלל שרש נשמתו: ואין זאת המעלה דענוה יתירה שאינה לפי המדה כלל בא בעצם נפשו דמשה רק מפני [ש]שורש נשמתו שהיא היא גבוה מאד והוא מבחינת פנימיות דחכמה עילאה שנקרא מים עליונים כו' שהוא בבחי' ענין האמיתי דעצמות אוא"ס ב"ה שאינ[ו] שורה כי אם בדבר השפל בעצם בתכלית [ביותר] [שוב מבינים למה הוא משתמש במלה שפלות – אומר שהכי גבוה שורה בתוך הדבר הכי נמוך, ושפלות בפשוטה היא דבר נמוך], וכידוע בענין ונפשי כעפר כו' אז ודאי [כפי שממשיכים לומר:] פתח לבי בתורתך שנמשך לו פנימיות חכמה עילאה דתורה [אם הוא בשפלות הלב נפתח, ואז מגלים לו את כל סודות התורה, מהמקום הכי גבוה. מי שרוצה לזכות "לדעת כל רז סודך" – הכל תלוי כמה הוא בשפלות. אם הוא מאד בשפלות מגלים לו את סודות התורה. הוא לא מביא כאן מאמר חז"ל, שמבאר באריכות במ"א – "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"] כמ"ש "יהיב חכמתא לחכימין" דוקא [שמי שהוא בטל בפני עצמו ה' נותן לו חכמה עילאה] שהוא הביטול והשפלות בעצם הכל שנק' חכימין שם שורה מעצמות דחכמה עילאה שבבחינת אין ממש [מי שהוא אין בעצם – לא עושה את עצמו, אלא הוא בעצם אין – הוא זוכה לגילוי האין האלקי, "אין מזל לישראל". עד כאן פסוק מדניאל, וכעת מביא פסוק מהתורה], וכן בלב כל חכם לב דוקא נתתי חכמה שלא תמצאנה בגסי הרוח כלל, לפי שמשה היה עניו מאד יותר מכל האדם על כן היה שורה בו בתמידות מפנימיות חכמה עילאה ששם גילוי עצמות אוא"ס ב"ה וכידוע דעומק רום אינו שורה רק בעומק תחת [יש עומק רום ועומק תחת, ועומק רום יכול לשרות רק בעומק תחת. בספירות זהו יחוד נצח והוד] וכמ"ש את מי אשכון את דכא ושפל רוח [כאן נוקט בלשון "דכא", שאליה התכוון קודם (אף שאמר "לב נשבר ונדכה")], וזהו מצד שרש נשמתו שמן המים עליונים משיתיהו על כן היה עניו מאד בעצם מהותו כו' מפני שכל הגבוה גבוה ביותר [יותר] הוא משפיל את עצמו למטה מטה ביותר וזהו האות על רום מעלת עילוי נשמתו דוקא.

משה ויוסף משפילים את עצמם

כעת נותן דוגמה בתורה, איך רואים שמשה רבינו השפיל את עצמו בטבעיות: וראיה לזה ממה שמצינו שמשה השפיל את עצמו להשקות צאן יתרו כמ"ש וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן, אף שיתרו היה אז כומר לעבודה זרה ולא נתגייר עדיין [היה בתהליך של עזיבת עבודה זרה, אבל עוד לא עזב עדיין, תכל'ס בפועל] והאיך השפיל את עצמו כל כך להשקות צאן דבנות יתרו [הרבי נותן דוגמה של מי שהוא בשפלות, שעושה טובה בטבעיות, בלי חשבון שזה כומר לעבודה זרה. זה מתאים להודו, שיש בה הרבה כמרים לעבודה זרה. מי שהוא בבחינת משה רבינו לא מסתכל שזה כומר ע"ז, אלא נגש בטבעיות ועושה לו טובה. זה הסימן ששפל בעצם, ולא לפי חשבון. אם היה לפי חשבון, של תורה, היה אומר – יש לי עסק עם כומר לע"ז? עם הבנות שלו?!], אלא מפני שזה הכלל דכל הגבוה גבוה [ביותר] יותר יוכל להשפיל את עצמו [פנימיות עתיק, המים העליונים ששורה בהם אוא"ס, הכי גבוה ויכול לרדת הכי נמוך] ועל כן היה יכול משה להביא שפע [להשקות] גם למדרגות הנמוכות בתכלית כמו להשקות צאן יתרו כו' וכהאי גוונא (ולקח את צפורה בתו לאשה [הכל לפני שיתרו התגייר בפועל], וכהאי גוונא יוסף שלקח את אסנת בת פרעה [יש כמה דעות מי זו אסנת. רק נשאל את הילדים עוד שאלה לפני שיוצאים. איך קראו לאשת יוסף הצדיק? (אסנת). בת של מי היתה? (פוטיפר). היא היתה בת פוטיפר, אבל יש מי שאומר שגדלה בבית פרעה, ולכן גם נקראת בתו. פרעה הוא הכי רשע, אז יוסף התחתן עם בת הכי רשע בעולם. מה לגבי משה? עם מי התחתן? (צפורה). בת של מי? (יתרו). הוא היה עדיין כומר לע"ז, היה רשע. מתחדש כאן שיוסף הוא כמו משה, לכן כתוב במשה שלקח את עצמות יוסף עמו – את העצמוּת שלו – שניהם שייכים לאותו ענין. להתחתן זה הכי להמשיך שפע. גם אסנת וגם צפורה היו צדיקות גדולות, אבל הן יצאו מהמקום הכי נמוך בזכות החתונה עם משה, שהתחתן להמשיך להן שפע למדרגה הכי נמוכה.] כו'), וכדוגמא שאמר במכת בכורות ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו' (וכמו שידוע בענין משלי שלמה שמפני רוממות עומק החכמה יכול להשפיל הדברים במשלים וחידות עד אין שיעור למטה וכמ"ש וידבר שלשת אלפים משל [בגלל ששלמה המלך הוא החכם הכי גדול בעולם הוא יכול להוריד את חכמתו ולעשות שלשת אלפים משלים בשביל להלביש את החכמה]).

[לילדים: עד כאן, שיהיה י' שבט שמח, התקשרות לרבי. להתראות ילדים.]

רק משה יכול לשבור את קליפת פרעה

אחרי ההקדמה הזאת, פסקה מאד חשובה של 'עבודה' ושפלות, הוא מסביר את התכל'ס, שבגלל שמשה רבינו הוא שפל בעצם הוא יכול לשבור את קליפת פרעה:

והנה מכל זה יובן הטעם מה שלגבי פרעה היה משה עיקר המדבר ["הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים הוא משה ואהרן" – משה הוא העיקר, הראשון, ואהרן נכלל בו] וכמו שכתוב אתה תדבר אל פרעה ואהרן היה רק כמתורגמן לבד והוא מג' טעמים [הגרסה הנכונה היא ב' טעמים] שהן א' ממש,

להיות שבחינת קליפה תקיפה דפרעה שנקרא תנין הגדול כו' היה במדרגה היותר נמוכה ועמוקה ביותר שהוא בחינת כתר דקליפה הנקרא עומק רע שעמוק עמוק מכל מדריגות דחכמה ובינה ומדות דקליפה שהן חרטומי מצרים [יש לו חרטומים, גם קליפות, אבל חרטומיו הם מחכמה ובינה. בקליפה הכל הפוך, ככל שהספירה יותר גבוהה כך הרע יותר עמוק ונמוך. החכמה והבינה והמדות הם החרטומים, אבל הכתר הוא פרעה עצמו], ולזאת לא היה ביכולת להכניעו ולהפילו כי אם ע"י משה דוקא להיותו לעומתו במדרגה הגבוה מאד נעלה בקדושת האלקית ביותר [כמו שפרעה הוא הכתר דקליפה, כך משה הוא פנימיות אבא פנימיות עתיק בקדושה] שהוא בפנימיות הכל דקדושה כמו שהחכמה באין האמיתי דעצמות א"ס ב"ה [כאן ראינו ברור, דבר שאינו ברור בחסידות בדרך כלל, שהמלה העיקרית היא שפלות – והיא כוללת הכל, גם בטול וגם ענוה וגם הכנעה. גם ידוע במאמרי חסידות אחרי אדהאמ"צ שהדרגה הגבוהה היא היש האמיתי – כמו שנראה במאמר של הרבי הרש"ב שנלמד בהמשך, וכך במאמר הרבי – שיש יש אמיתי, שתי מדרגות אין, ויש נברא, יש-אין-אין-יש. אבל אצל אדהאמ"צ יותר 'בא' לקרוא לעצמות ה' אין האמתי, ולא יש האמתי, וכנראה יש קשר בין הדברים (בין העדפת המושג שפלות להעדפת אין האמתי). בהשגחה רואים את שני היסודות הללו אחד ליד השני. האין העצמי דעצמות א"ס ב"ה הוא נקרא הכי גבוה, ולכן] שהוא דוקא אשר יכול להשפיל את עצמו למטה ביותר מטעם הנ"ל [עד כאן טעם אחד לכך שרק משה יכול להתמודד עם קליפת פרעה ולשבור אותה: כי הוא הלעומת זה שלו. פרעה הוא הכי עמוק בעומק רע, וכנגד זה משה רבינו הכי עמוק בעומק טוב, והכוונה היא שהוא בא מהאין האמתי דעצמות א"ס, ולכן רק הוא יכול להכניע את פרעה].

והוא עצמו הטעם הב' שהיא הנותנת שיוכל להשפיל עוצם גסותו ולשבור אותו בתכלית לפי שהיה היפוכו בתכלית בבחינת לב נשבר ונדכה בתכלית [כאן רואים דבר והיפוכו, אחד הדברים הכי יפים כאן: זה שהוא עומק טוב, ולכן נמשך הכי נמוך ויכול להגיע עד פרעה ולהתגבר עליו, זה יחד עם עוד דבר – שיותר חשוב ממנו, רק הוא אומר שהיא הנותנת, הא בהא תליא. בעבודה איני יכול לומר שאני מאין האמתי דעצמות אין סוף, אבל מה שכן אומר בעבודה הוא הנגזר מזה, ששרשו באין האמתי בעצמות א"ס מתבטא אצלו בלב נשבר בלי מחשבה.] מצד הענוה היתירה ["עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"] מכפי המדה לפי שהיה עניו [מאד] מכל האדם שהוא עוצם השתל' [צ"ל השפלות] בעצם דוקא כנ"ל, והכל אחד לפי שזאת השפלות הגדולה בנפשו באה מצד שרשו למעלה גבוה מאד נעלה משום דהא בהא תליא דוקא כנ"ל וד"ל. ולפי שעצם לב נשבר ונדכה נבזה בעיניו נמאס כו' דמשה זהו תכלית המנגד לגסות הרוח דקליפה דפרעה ששרשו בעורף כנ"ל [פרעה אותיות הערף], על כן ע"י בחינת לב נשבר ונדכה ושפלות עצומה דמשה הוא שיכול לעשות הכנעה ושפלות [כאן במובן של השפלה, להשפיל את הקליפה – הכל סובב את ציר השפלות] לבטל גסות דקליפה דפרעה ג"כ שיכנע לבבו הקשה כברזל לשבור לגמרי כו',

כי כל גסות וחוצפה קשה אין לו ביטול [כמו שלמדנו אתמול באריכות, שאי אפשר לבטל גסות קשה בדרך הטבע.] רק בשתי סיבות, או בביטושים גדולים ביותר כמו על דרך משל שמכים ביותר קשה בהכאה גדולה בצור, או שיפול מצד המנגדו שהוא תכלית בחינת האין האלקי שיכול לעשות ביטול היש הגס ביותר, ושניהם היו ע"י משה דוקא להיותו בתכלית עומק רוח נשברה ונפש שפילה ביותר [דבר אחד, שהוא הלב נשבר, ההיפוך שלו, והדבר השני (שהזכיר לעיל ראשון, בטושים גדולים):] והוא היה אלקים לפרעה להכותו מכות גדולות כמ"ש ראה נתתיך אלקים לפרעה כו' עד שגם אבן קשה [כ]פרעה נכנע ונשבר לפניו שלא היה זה ע"י אהרן רק ע"י משה דוקא מטעם הנ"ל וד"ל.

וזהו מ"ש אתה תדבר אל פרעה כו', פירוש תדבר לשון הכנעה כמו ידבר עמים תחתינו כו' וכמו [אצל עתליה] ותדבר [ותכחיד] את זרע הממלכה כו' שזהו ענין הכנעה להכניעם ולהשפילם בתכלית כו', כך בבחינת דבור [ד]משה אל פרעה כו' [אתמול אמרנו שמשה דבר איתו לשון הקדש אף על פי שלא הבין. זה ממש דבור שכולו הכנעה, בלי שום הבנה. זה מאד מסתדר גם כאן, שאצל פרעה זה בלי מחשבה, כי לא מבין כלל מה שמדבר – בשפה אחרת. אבל מה הוא מדבר? הדבור שלו היה מאה אחוז רק כדי לשבור אותו] היה מכניע לפרעה להיות בתכלית הביטול לאלקות רק שה' הכביד לבו כדי להרבות אותות ומופתים כו' [כל פעם משה עשה זאת, וכל פעם ה' הכביד את לבו כדי להרבות אותות ומופתים] ולכך לגבי פרעה דוקא היה משה עיקר המדבר ולא אהרן וד"ל.

מי שקשור למשה רבינו שבדור יכול להתגרות ברשע

מה שקראנו עכשיו זה עצם הווארט שרצינו מכאן. בכל אופן, בהמשך נמצא השרש לכך שבכל דור יש אחד כזה. משהו מאד חשוב, שמובא בכל המאמרים. גם הרבי מביא ואפילו מוסיף שבדור שלנו כל מי שמקושר לרבי יש לו כח זה, חידוש מופלא. אפשר לומר שהמקור הוא מה שרשב"י אומר שמותר להתגרות ברשעים. אמנם רשב"י הוא ניצוץ משה רבינו, אבל הוא לא אומר "מותר לי" אלא "מותר" בכלל. אכן בסוף הגמרא, אחרי הרבה שקלא וטריא, מחלקים בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור – רוצים לומר שדברי רשב"י הם רק לצדיקים גמורים, שרק להם מותר להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו (שהוא בתקפו, כי עדיין יש ניצוצות טוב בתוכם, אלהים ניצוצות שנותרו), כי הם דומים לרשב"י. אבל קצת קשה לומר שזו כוונתו (וגם כוונת רבי דוסתאי שאומר כך), הם אומרים בכלל. זה מאד טוב למסקנת הרבי – שלכולם מותר להתגרות ברשעים, אם הם קשורים למשה רבינו שבדור. אם אתה שומע הוראה זו מרשב"י כנראה שאתה חסיד של רשב"י, ואם אתה חסיד של רשב"י – חסיד של הרבי – גם אתה מקבל ממנו כח זה. באמת הכח שייך רק לו, כמו למשה רבינו, אבל יש לו הכח לשדר זאת לכל מי ששומע ממנו את ההוראה. אם אתה צדיק גמור בלי רשב"י, יש עדיין פלפול בגמרא, אם שייך לכל הצדיקים הגמורים. אבל הווארט כאן, שלא יוצא מפורש מהגמרא, שגם אם אתה בכלל לא רשב"י, בכלל לא צדיק גמור, אבל אתה מקושר אליו – והראיה שאתה שומע ממנו – גם זה מספיק שתקבל את הכח (הכח הזה לא בא ממה שאתה "צדיק ממנו" ביחס לרשע – שאז הרשע בולעו – אלא כי זה לא הוא, אלא כח הרבי, זה גם רשימו של שפלות בעצם, כי מרגיש שאני כלום וזה רק כח הרבי). אז נקרא עוד פיסקה, בה השורש לענין זה:

להכניע את פרעה משה קודם, להוציא את ישראל אהרן קודם

וזהו הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן, פירוש המדברים אל פרעה להכניעו [ו]להשפילו כו' [ב]פי' ידבר עמים תחתינו כו', הוא משה ע"י משה דוקא מטעם הנ"ל ואח"כ אהרן שהי' לו למתורגמן לפרש דבריו לבד, אבל העיקר היה משה כמו [שנאמר] ראה נתתיך כו', מה שאין כן בסדר ההדרגה ביציאת מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים שם נהפוך שאהרן קדם למשה [בהתעוררות הנשמות, על ידי שפלות מדרגה א' (בטול היש), כמו שראינו אתמול מר' אהרן] ועל כן אמר הוא אהרן ואח"כ משה אשר כו', והוא מטעם הנ"ל דאהרן נק' שושבינא דמטרוניתא [כל המאמר הזה תחיל מהכלל שמשה ואהרן הם שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. זה עוד יותר מחזק את ההסבר שאמרנו אתמול מרבי אהרן, שהכל ענין של דעת – נשים דעתן קלה, ועיקר הדעת זה שושבינא דמלכא, משה רבינו] לעורר לבב בני ישראל באהבה רבה שלזה מיאן משה בשליחותו עד שא"ל ה' אהרן יהיה לך לפה דוקא כנ"ל [באמת זה לא כל כך הענין שלך, אלא של אהרן].

משה ואהרן בכל דור

[אנחנו קוראים זאת בגלל המשפט הבא:] והנה התורה היא נצחית בכל דור ובכל זמן [רוב מאמרי חב"ד לא מתחילים עם הווארט הזה של הבעל שם טוב. התולדות[נה] תמיד מתחיל עם זה. כאן מתחיל בכך כבר מתחלת המאמר – מביא את הפסוק, וממשיך "הנה בכדי לתרץ כל הדקדוקים בפ' זו", מענין שמוותר על פירוט הדקדוקים כנהוג אצל הרביים (ואצל ר' אייזיק), רק אומר שיש הרבה דקדוקים ובהמשך נגיע – "יש להקדים תחלה בשרש ענין משה ואהרן, וכידוע שהתורה נצחית בכל דור ובכל זמן ובכל אדם מישראל וכו'". פותח כמו ב"תולדות יעקב יוסף", שזה יסוד היסודות של החסידות, מהבעל שם טוב. כמו שפותח בכך את כל המאמר, חוזר לכך בקטע זה. שם הוסיף גם "בכל אדם מישראל", עולם-שנה-נפש] ויש גם עכשיו בכל דור ובכל זמן בחינת משה ואהרן שנקראים ראשים לכנסת ישראל ואהרן שושבינא דמטרוניתא כו' [של הדור שלנו. הרבה פעמים אמרו שאהרן באותו דור היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב. לגבי אדה"ז, מי מליץ הטוב ואוהב ישראל? הברדיטשובר. הרבה פעמים אמרו שאהרן של אותו דור הוא רבי לוי יצחק והמשה הוא אדמו"ר הזקן] היינו לגבי כנסת ישראל דקדים למשה בבחינת העלאת מ"ן ["הוא אהרן ומשה". אם זה באמת שייך לקדושת לוי, אז בענין היותו מליץ טוב וכו' הוא קודם גם למשה שבדור. אדמו"ר הזקן שלח לקדושת לוי פדיון נפש במאסר],

אהרן ומשה בסדר התפלה והעבודה

והוא בכל סדר התפלה באהבה ויראה בהתבוננות להעלות נשמות ישראל בפסוקי דזמרה עד קריאת שמע בא' ואהבת בכל לבבך כו' שהיא התלהבות וצמאון נפש האלקית לדבקה בו ית', ואח"כ משה שהוא שושבינא דמלכא להמשיך אחרי זה דוקא גילוי אור אין סוף ע"י תורה ומצוות והוא מה שכתוב והיו הדברים כו' ודברת בם בשבתך כו' [מאד מענין, הוא אומר שכל פסוקי דזמרה וכל ברכות ק"ש, כולל "שמע ישראל" ו"ואהבת את הוי' אלהיך", זה אהרן. מענין, כי משה אומר "שמע ישראל", אבל בסדר התפלה זו העלאה שאהרן עושה. מתי משה מתחיל להיות העיקר? מ"והיו הדברים האלה וגו'" – ממצוות מעשיות, שכבר אינם העלאת מ"ן] שזהו עיקר בענין הבירורים לברר מעץ הדעת טוב ורע בסור מרע בפועל ממש ועשה טוב כו' שזהו דוקא [משם וממשיך] כל היום אחר התפלה רק ע"י משה דוקא [משום] דבחכמה אתברירו כו', והוא ע"י בחי' הענוה ושפלות בעצם הנ"ל שהוא לב נשבר ונדכה בעצם [כל היום זו עבודה של משה, בגלל הענוה והשפלות בעצם והלב נשבר. זו הוראה לכל יהודי, שכל היום ראוי וצריך להיות בבחינת לב נשבר. סתם שפלות, של בטול היש, מעוררת תשוקה – זו תנועת ההעלאה של אהרן. הלב נשבר כל היום מלובש בשמחה, כשבתוכה נקודת מרה שחורה בלתי מורגשת.] שלמעלה הרבה מן הצמאון וההתלהבות כו' [ששייכים לאהרן, אבל לב נשבר בעצם הוא למעלה הרבה מכל צמאון והתלהבות לה'. ולא רק זה, אלא:] הוא היפוכו בתכלית שהרי הצמאון והתלהבות הנפש הוא בחינת העלאה ורוממות הנפש שמתנשא ויגביר [אולי ויגביה] לבו לעלות למעלה,

[מכאן מתחיל מה שלא נלמד היום – מגיע לפירוש הפסוק "מי יעלה בהר הוי'... אשר לא נשא לשוא נפשו", כתיב 'נפשו', וקרי 'נפשי'. יסביר זאת עוד כמה פסקאות הלאה, אבל כאן כבר רומז לכך:] ואע"פ שבעת התפלה יעלה בהר ה' באהבה ויראה כו', הרי אנו רואים שתיכף ומיד אחר שעה יפול למטה לגמרי [אומר משהו קשה, שמי שיש לו רק אהרן ולא הופך להיות בבחינת משה זה מאד לא טוב, כי מיד אחרי התפלה יפול לגמרי למטה] ונשאר הנו"ן [צ"ל ריק או ריקן (לפי הגרסאות בכת"י אחרים)] כמו שהוא ולא יש ביכלתו לברר לעץ הדעת ולהפך חשוכא לנהורא כו' בסור מרע כו' [זה איזה סימן, גילוי מילתא למפרע, שכל התלהבותו היתה בבחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה" אמתית "כי אם בהתגלות לבו", כפי שיסביר בהמשך], אך ע"י בחינת ענוה ושפלות בעצם הנ"ל שהוא עומק לב נשבר ונדכה בתכלית הוא הכח והעוז דוקא שיוכל להיות כל היום סור מרע בתכלית כו' גם כשהולך במקום חשך וטומאה והופך חשך לאור כו' שלא היה זה ע"י התבוננות [לא שייך להתבוננות] לפי שזהו בבחינת משה הנ"ל [יש פה שרש מאד גדול למה שרבי אייזיק כותב, שלעתיד לבא בכלל לא צריכים התבוננות. אפשר לחשוב שזה חידוש של ר' אייזיק, אבל כאן כתוב שזה בחינת משה רבינו. היית חושב שהוא הכי התבוננות, "משה זכה לבינה", אבל העצם שלו לא שייך לכך בכלל (כפי שהסברנו אתמול, שמשה הוא מודעות טבעית ואהרן מודעות אלקית). אם זה המקור למה שקוראים מודעות טבעית, אז לא צריך לחכות לעתיד – זה כבר היה מעולמים, בחינת משה רבינו.] שהוא דוקא המדבר אל פרעה דוקא לבטש ולהכניע גסות קשה דקליפה דעומק רע כו'. וז"ש [הם] המדברים אל פרעה הוא משה דוקא ואח"כ אהרן שהוא המעלה מחלק הטוב דקליפת נגה בתפלה אחר הבירור דמשה בתורה בכל היום כמשל השובר את קליפת הפרי שבקל יכול ליטול את הפרי אח"כ [ולאכלו] ואין צריך טורח כלל כו' [הוא מתכוון שאחרי שמשה שובר את הקליפה יש שוב "הוא משה ואהרן" – משה שובר, ואהרן בא לקחת את השלל] וד"ל.

עד כאן נלמד היום בספר הזה. המאמר השני של הצ"צ שלמדנו אתמול הוא על פי זה, בקיצור, אבל כדי לקבל את ההשראה חייבים ללמוד במקור אצל אדהאמ"צ.