תורה שלמדתי באף

עמל התורה וריח של משיח

קיצור מהלך השיעור

שיעור זה התפתח מתוך דברי חיזוק שכתב הרב עבור תלמידי ישיבת 'דורשי יחודך', סביב דברי חז"ל על "תורה שלמדתי באף". מהפירושים בדרך הפשט, מלשון חרון אף, ממשיך הרב לדרוש את המושג אף בפירושיו השונים ולהפיק מהם יסודות בעבודת ה'.

על הפסוק בקהלת "אף חכמתי עמדה לי"[א] נאמר במדרש[ב]: אמר רבי חנינא בר פפא תורה שלמדתי באף נתקיימה לי ['עמדה לי' היינו עומדת ומתקיימת]. אמר ר' אחא על תורה שלמדתי במסטורין היא עמדה לי (ובקהלת רבה הגרסה "כל תורה שלמדתי בזקנתי פסטירין באף נתקיימה בי").

ויש להתבונן בפירושים השונים (ובגרסאות השונות) במימרה זו, בדרך פרד"ס.

בפשטות נראה[ג] שפירוש "תורה שלמדתי באף" היינו בשעת יסורים ("חרון אף של מקום"[ד]), כדברי חז"ל[ה] ש"יסורים של אהבה" הם יסורים שאין בהם בטול תורה, ועל זה נאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו"[ו], שאז על ידי היסורים מגיע לתוספת מעלה בקנין התורה ("אשרי הגבר"), כמעלת התורה של רשב"י לאחר שהזדכך במערה[ז].

עמל התורה

אולם הפירוש הידוע ב"תורה שלמדתי באף" הוא כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה[ח]: אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו 'התרפית ביום צרה צר כחכה', ועוד אמר 'אף חכמתי עמדה לי' חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי.

וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא"[ט] – "לפי שיעור עמלך בתורה יהיה שכרך. ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד, אבל לימוד השעשוע והנחת לא יתקיים ולא יקבל בו תועלת... 'אף חכמתי עמדה לי', חכמה שלמדתי באף עמדה לי. ולפיכך יצוו המלמד להטיל מורא על התלמידים ואמרו 'זרוק מרה בתלמידים'".

כלומר, "שלמדתי באף" היינו ביגיעה ומאמץ, "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין. יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. יגעתי ומצאתי תאמין"[י], וכמו שנאמר בפרק 'קנין תורה' "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל... ובתורה אתה עמל"[יא] – יש כאן צער כפול: מיעוט התענוג הגשמי (כמו במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם "מיעוט תענוג"[יב]) ועצם העמל בתורה, מלחמתה של תורה (והוא עיקר מה שהאדם 'ממית עצמו' בתורה). ובממד פנימי יותר, צער כפול של "יגיעת בשר ויגיעת נפש" (כלשון אדמו"ר הזקן[יג], יגיעת בשר היא בטוש והכנעת הגוף על ידי הרהורי תשובה מעומקא דלבא, ויגיעת נפש היא עבודת ההתבוננות באלקות בהעמקת הדעת). ורמז לצער הכפול בלשון "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא" = צערא צערא[יד] – בן הא הא אומר ר"ת אהבה[טו], הכל מתוך אהבת התורה הכלולה מאהבת ה' ואהבת ישראל, שהרי התורה היא הביטוי לאהבת ה' את ישראל, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

על עמל התורה נאמר "יששכר חמֹר גרם... ויט שכמו לסבול"[טז], לסבול עול תורה[יז] הנקנית בעמל ויגיעה. וכן נצטוו הלויים בני קהת לשאת את הארון על שכמם, "בכתף ישאו"[יח], כי התורה היא עול על הצואר,  ודווקא בלימוד הנעשה בדרך כזו של קבלת עול התורה מתקיימת (במיוחד בבני לוי מורי התורה ובבני יששכר "יודעי בינה לעתים"[יט], לוי יששכר = זה פעמים חכמה).

אולם יש לדייק: על קיום המצוות נאמר "מצוות לא ליהנות ניתנו, אלא לעול על צואריהם נתנו"[כ], וגם לימוד תורה צריך להעשות מתוך קבלת עול, בעמל ויגיעה, אך באמת יש הפרש ביניהם שכן בלימוד התורה יש הנאה ממשית, והיא חלק ממצות הלימוד[כא], כלומר שעצם היגיעה בתורה מהנה מאד מאד! ובפנימיות, כאשר האדם ממית עצמו על דברי תורה הוא מגיע לדרגת "רישא דאין", מקור התענוג האלקי, וזוכה לטעום את התענוג בתורה שהיא "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"[כב].

ורמז בכל זה: תורה שלמדתי באף נתקיימה בי[כג] = 2105 = ה פעמים ונח מצא חן בעיני הוי'[כד], הערך הממוצע של כל תיבה! "ונח מצא חן" ר"ת חכמה נסתרה, "בעיני הוי'" היינו באור תורת ה' שלמד. והנה שמו של נח מורה על כך שלמד מתוך מנוחת הנפש, ואין בזה סתירה כלל לעמל והיגיעה, יגיעת בשר ויגיעת נפש. אדרבה, מי שאינו נמצא במנוחת הנפש לא מסוגל כלל להתיגע בתורה כדבעי, ודוק. גם בפשט, נח היה איש יגע ועמל, "אדם לעמל יולד", כמו עמלו הרב (שנים רבות) בבנית התיבה (כאשר בפנימיות תיבת נח היינו תיבה-מלה של תורה ותפלה[כה], נח עמל בהבנת כל תיבה של תורה ותפלה לעומקה כו', על מנת שהתבה תכיל את כל החיות שבעולם, "והחיות רצוא ושוב"[כו], החיוּת בתורה ובתפלה).

ויש שפירשו בדרך קצת אחרת: "תורה שלמדתי באף" היינו על ידי "הכח הרגזני", הקיים בדרך כלל בצעירותי, של שקלא וטריא בחידוד ופלפול התלמידים[כז]. התלמיד חכם הצעיר נקרא "צורבא מרבנן", ועליו נאמר "האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה"[כח], מתוך רוגז של 'רתיחת הדמים' בימי הנעורים. פירוש זה קרוב לפירוש הקודם של עמל ויגיעת התורה, שכן אותה חיות שיש לצורבא מרבנן היא המניעה אותו להתייגע בכל כוחו בתורה, וזהו "רגזו ואל תחטאו"[כט], כי הרוגז הזה מביא לידי ביטוי את יראת החטא שלו (הן בזהירות מכל חטא ופגם, והן בזהירות שלא להחטיא את נקודת האמת בלימוד התורה).

כעס הרב לטובת התלמיד

ופירוש נוסף[ל]: "שלמדתי באף" היינו שלמדתי כאשר רבי ומורי היה בכעס עלי, באפו של רבי ובזכות שתיקתי התקיימה בי התורה, כדרשת חז"ל "'ומיץ אף יוציא דם', כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. 'ומיץ אפים יוציא ריב'[לא], כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק [אפיִם לשן רבים] זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות" (ה"מיץ" רומז לקיום מצוה "עד מצוי הנפש"[לב]).

יש לקשר בין פירוש זה לפירוש הראשון: שתיקת התלמיד בפני הרב הכועס היינו שהתלמיד ממית עצמו על התורה, שותק לכבוד הרב המלמדו תורה, וכן הרב המלמד מקיים "זרוק מרה בתלמידים"[לג] לתכלית זו (כדברי הרמב"ם לעיל). עם זאת, על הרב לקיים "לא הקפדן מלמד"[לד] (כשם שהתלמיד מקיים "לא הביישן למד" והוא מקשה בחיות כמבואר לעיל), וכמו שיתבאר לקמן בענין ארך אפים.

כעס התלמיד על עצמו

ובדרך פנימית יותר יש לפרש: "תורה שלמדתי באף" היינו מתוך מה שהאדם כועס על עצמו! מלבד ההוראה הכללית "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר 'רגזו ואל תחטאו'"[לה], והוא חוש הרוגז הטוב (החוש של חדש טבת), הרי בנוגע ללימוד תורה האדם כועס על עצמו שאינו לומד תורה לשמה כראוי (וראה עוד לקמן בענין תורה לשמה), והרי אם היה לומד לשמה היו מגלים לו רזי תורה, ככתוב "כל העוסק בתורה לשמה... מגלין לו רזי תורה"[לו] (גילוי חכמה נסתרה, "ונח מצא חן בעיני ה'" כנ"ל, תורה לשמה = נח-חן פעמים טוב , סוד "חן טוב"[לז] אותיות בטחון כנודע).

אף עשיתיו

בדרך החסידות, מבאר אדמו"ר הזקן במאמרו בלקוטי תורה[לח] את ענין "תורה שלמדתי באף" בהקשר לפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[לט] (המקור המובהק לארבעה עולמות אבי"ע), כאשר מוסבר כי דווקא בדרגת העשיה התחתונה מתגלה המדרגה העליונה ביותר של כתר עליון (ועל ידי עולם העשיה התחתון נתקנת המלכות, עשיה שבאצילות, בהארת אצילות שבאצילות) – "אף" לשון ריבוי (אפילו זה, "לא זו אף זו") דהיינו לרבות הארת האצילות בעשיה דווקא. כן הוא מעשה המצוות בגשמיות שדווקא בו מתגלה רצון ה', ודווקא בדרך של עשיה-כפיה, "שלמדתי באף" ("אף עשיתיו", עשיה היינו כפיה).

ומבאר עוד: "תיבת אף בעצמו הוא לא טוב, שהוא בחינת סטרא אחרא, ועם כל זה הוא מרבה בחינה הרביעית היותר נעלה, והיינו ע"י שמבררים את בחינת האף שבעשיה שזהו בירורי נוגה ע"י קיום התורה ומצוות שעי"ז ממשיכים את בחי' כתר עליון... כי על ידי זה העול שמייגע את עצמו מברר נפש הבהמית שמקליפת נגה ושרש הניצוצים שנפלו בקליפת נגה הוא מעולם התהו".

כלומר, על ידי אף ויגיעה רבה (כפירוש הרמב"ם ב"תורה שלמדתי באף") מברר את הניצוצות הקדושים מעולם התהו שנפלו בעמקי הקליפות וכעת עולים להכלל במקורם ומשם להמשיך אורות מרובים דתהו בתוך כלים דתיקון (סוד ביאת המשיח, "אורות דתהו בכלים דתיקון"[מ]). קליפת נגה היא הממוצע בין קדושה לטומאה, בחינת הכתר של הקליפות, ועל ידי בירורי נגה זוכה להמשיך מכתר עליון של הקדושה (והוא מה שנאמר על התלמיד שרבו כועס עליו שזוכה להבין בין טמא לטהור).

ובמדרש איכה[מא] נאמר "חטאו באף... ולקו באף... ומתנחמין באף, 'ואף גם זאת... לא מאסתים ולא געלתים'" – היינו שהאף עצמו יתהפך לטוב, והוא מקור הנחמה והגאולה השלמה ככתוב "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני [כאשר האף-הכעס ישוב ויתהפך לעצם הטוב]"[מב].

תיקון האף הוא להפוך אותו לאף של קדושה, "ישוב אפך". כאשר הופכים את תיבת אף מתקבל פא, מילוי האות פ"א, וזהו "אנכי הוי' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך [בדברי תורה] ואמלאהו [ואז 'פתח פיך ויאירו דבריך']"[מג] – אמלא את פיך היינו מילוי האות פא שעולה אנכי הוי' אלהיך (ביטוי שנאמר רק כאן ובעשרת הדברות), "אנכי מי שאנכי"[מד] ("דלא אתרמיז בשום אות וקוץ"[מה], ולכן נאמר "המעלך", ולא המוציאך כמו בכל מקום, לשון עליה עד אין סוף ממש, הרחב פיך ואמלאהו = אור אין סוף).

בהקשר לבירורי נגה, "אף עשיתיו", מובא הפסוק ממעשה מרכבה "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם [שייך לחדש כסלו שמזלו קשת] כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד הוי'"[מו], ומבואר "היינו מראה הנוגה כשמתברר מחשוכא לנהורא ועולה בבחינת אור חוזר כמו מראה הקשת [האור חוזר לקדמותו ממש, עד כתר עליון ומשם ממשיך למטה] שעל ידי זה נמשך התגלות הכתר עליון ולכן ואפול על פני [ממורא שכינה]". הנגה של הקליפה מתהפך לקדושה, "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[מז].

ריח של משיח

בהערה קצרה במאמר בלקוטי תורה, נכתב שבירורי נגה הם על דרך "אריתי מורי עם בשמי"[מח]. כלומר, המור (מסממני הקטרת) נעשה מדם חיה טמאה, ובפנימיות מבואר[מט] שהמור רומז לכך שעל ידי אתכפיא סטרא אחרא נעשה ריח טוב שאין כמוהו. לענייננו, המור רומז למרירות בלימוד, "תורה שלמדתי באף", כדברי חז"ל[נ] שהתלמיד היושב לפני רבו צריך שיהיו שפתותיו "נוטפות מור" דהיינו "מרירות מחמת אימה"[נא]. וזהו "אריתי מורי", מרירות ממה שרבי-מורי כועס עלי ומקיים "זרוק מרה בתלמידים" (דרשה העולה יפה למסורת יהודי תימן שהרב המלמד נקרא 'מורי'). המור שייך בפרט להר המוריה (שנקרא כך על שם המור[נב], "אלך לי אל הר המור"[נג]), שמשם יוצאת הוראה[נד], היינו התפשטות ריח המור הטוב לכל ישראל ולעולם כולו[נה].

והנה הריח הוא החוש של המשיח, "והריחו ביראת ה'"[נו], "מורח ודאין"[נז], ושייך למדת "ארך אפים"[נח] בי"ג מדות הרחמים שבכתר (ובלשון הקבלה, סוד החוטמא, התלבשות מלכות-משיח של עתיק בחוטמא דאריך דוקא, ובעיקר בנחיר השמאלי שלו[נט]). הריח הטוב שמתגלה אצל המשיח הוא ריח המור, הריח הבא מבירורי נגה, ועל ידי "תורה שלמדתי באף" אנו מתקרבים ל"תורה חדשה"[ס] של משיח.

מכל זה מתבקש לדרוש "תורה שלמדתי באף" על חוש הריח באף-החוטם! מתוך העיסוק בחרון-אף שבעולם העשיה, בבירורי נגה, עולה הריח הטוב באף.

האף שולט על הפה

בהמשך לזה יש לדרוש: "תורה שלמדתי באף" היינו תורה הבאה מתוך מעלת חוש הריח, החוש "שהנשמה נהנית ממנו"[סא], דהיינו לימוד תורה לשמה, לעשות נחת רוח ("ריח ניחוח"), עד לדרגה הגבוהה של "לשמה", לשם התורה, לחבר את התורה שלמעלה בקודשא בריך הוא[סב].

האף הוא מעל הפה, בסוד הביטוי "אף על פי כן". כשם שבהיות המח מעל הלב אזי "מח שליט על הלב"[סג], כך האף צריך לשלוט על הפה, דהיינו חוש הריח הרוחני שולט על חושי הטעם והדבור הגשמיים. ובענין לימוד התורה: אמנם צריך ללמוד בפה, "חיים הם למוציאיהם בפה"[סד], וכן הלימוד המובן ומוסבר הוא בחינת הפה (הלכה בטעמה בחוש הטעם), אבל חוש הריח צריך לשלוט ולנווט את הלימוד, בהתקשרות לתורה למעלה מטעם ודעת. באולם בית המדרש העיקר שיהיה ריח טוב, ריח של לימוד תורה לשמה.

משה רבינו אמר "כי יגרתי מפני האף והחימה"[סה], ויש לדרוש למעליותא: יגרתי לשון גרון, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[סו] כשהוא נותן את התורה לישראל, אך בחינת האף שולטת על בחינת הגרון ("יגרתי-גרון מפני האף")[סז]. בלימוד התורה בבחינת גרון לבד, ניתן להגיע ל"הנאת גרונו"[סח], לימוד תורה שלא לשמה, כסימני בהמה טמאה שאינה מעלה גרה (כי הנאת גרונה מכלה את המאכל ולכן אינו עולה חזרה). לכן צריך "תורה שלמדתי באף", בבחינת אף, בחוש הריח שאין בו הנאה גופנית אלא תורה לשמה (אותיות למשה).

ארך אפים

הוזכר כי האף שייך ל"ארך אפים". בפשט, ארך אפים היינו סבלנות[סט] (הקשורה למדת הענוה, "'והאיש משה עניו מאד', שפל וסבלן"[ע]), ואם כן יש לדרוש "תורה שלמדתי באף" היינו שלמדתי על ידי מדת ארך אפים של הרב שקיים בי "לא הקפדן מלמד". בגמרא נאמר[עא] כי כאשר משה רבינו ראה את מדת ארך אפים נפל על פניו, בהתפעלות ותמיהה שהקב"ה ארך אפים אף לרשעים (למעלה ממה שעלה על דעת משה תחילה), ובכך מעורר את הרשעים לעשות תשובה, וכן הרב הנוהג בארך אפים מעורר את התלמיד לעשות תשובה (הן על חטא ממש והן על החטאה של אי-הבנה). במדת ארך אפים, הרב שותק וממתין לתלמיד (כאילו אומר 'אני מחכה לך'), הרב עושה בעצמו "חותם שוקע" המזמין את התלמיד להתעורר ב"חותם בולט" בתשובה אל ה'.

הקבלת הפירושים לעלית המלכות

את מגוון הפירושים ב"תורה שלמדתי באף" יש לכוון בפנימיות בהתאם לשלבים השונים של עליית המלכות-הנוקבא (כאשר לומד התורה מזדהה כאן עם המלכות) בדרך הבאה:

• ירידת המלכות: היסורים כדי ללמוד תורה היינו סוד ירידת המלכות לעולמות התחתונים בי"ע ("רגליה יורדות מות"[עב]), על מנת ללמוד תורה (גם) לפי דעת התחתונים המרגישים את עצמם כ"יש ודבר נפרד בפני עצמו", ובכך לברר ניצוצות מבי"ע ולהחיות אותם (ניצוצות ששרשם באורות המרובים דתהו שנפלו ומתו בשבירת הכלים).
• עליית המלכות למקומה: היגיעה הנדרשת בלימוד התורה היינו המאמץ הגדול של המלכות לעלות למקומה באצילות, להיות "זנב לאריות"[עג] (האריות הם גדולי התורה, "עשה לך רב"[עד] מובהק והיה 'זנב' שלו).
• עליה לז"א: השתיקה בפני הרב הכועס עליך, היינו עלית המלכות לז"א, מקום המדות (כולל מדת הכעס של הרב, כעס לשם שמים, ז"א נקרא שמים, כלומר על מנת להעלות את התלמיד היודע לשתוק).
• עליה לחיצוניות בינה: מה שאדם כועס על עצמו שאינו לומד תורה לשמה, היינו עלית הנוקבא לבינה אשר "מינה דינין מתערין"[עה], וכאן היינו דין של בקורת והקפדה על עצמו, שאינו מבין כראוי מפני הישות שבו.
• עליה לפנימיות בינה: אכן, הדינים שייכים לחיצוניות הבינה, אך כאשר זוכה לפנימיות בינה אזי נעשה "מבין דבר מתוך דבר", ואז מתפרש "תורה שלמדתי באף", בדרך הבנת דבר מתוך דבר, "לא זו אף זו", וכך זוכים לשמחה, פנימיות הבינה. אכן, משה רבינו זכה לבינה אבל בכללות נבונים לא נמצאו בימי משה ("נבונים לא אשכח"[עו]).

לפי שני הפירושים של הבינה, "אף" היינו מתוך קיום השבועה "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"[עז]. בחיצוניות הבינה, מתוך "היה בעיניך כרשע" מגיע לכעס על עצמו כשאינו מבין. ובפנימיות בינה, הוא חש את גדולת ה' ורחמיו מתוך שפלות עצמו (שמצד עצמו הוא "כרשע"[עח] וכל הטוב שבו הוא מתנת חנם מה'[עט]), "מבין דבר [רחמי ה'] מתוך דבר [שפלות עצמו]" ואז זוכה לשמחה מתוך השפלות דווקא ("ויספו ענוים בהוי' שמחה"[פ]).

• עליה לכתר עליון: לבסוף, הפירושים המחודשים בדרך דרוש וסוד, "תורה שלמדתי באף" בשייכות לחוש הריח של המשיח, מעל טעם ודעת (האף מעל הפה), ומדת ארך אפים – כל זה שייך לכתר בכלל ולדרגת עתיקא בפרט, והיינו מה ש"זעיר אנפין בעתיקא אחיד ותליא" עד שז"א ועתיקא כולא חד (וגם המלכות נכללת לאחר עלותה למקום הז"א). אז זוכים ל"תורת משיח", תורה דעתיקא[פא] ממש.

בפרט, העליה לכתר היא בשתי דרגות-שלבים: ראשית, תיקון החוטמא (בז' תיקוני גלגלתא), היינו ענין חוש הריח. ושנית, מדת ארך אפים של הרב המעורר את התלמיד לעשות תשובה, שייך בפרט לבינה דרדל"א, בינה היא מקור התשובה (וכללות רדל"א הוא הצפיה לתענוג נעלם עתידי).

תורה במסטורין

לסיום, יש לפרש את דברי רבי אחא[פב] "תורה שלמדתי במסטורין היא עמדה לי".

פירוש אחד: "במסטורין" היינו בצנעה (והדרשה היא ממה שכתוב "חכמתי" החכמה הפרטית שלי)[פג], וכדברי הרמב"ם (בהמשך ההלכה שהובאה קודם) "וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר 'ואת צנועים חכמה'", ובירושלמי[פד] "ברית כרותה היא כח היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח".

ועוד יש לפרש: "שלמדתי במסטורין" היינו לאחד את לימוד הנגלה ולימוד הנסתר-מסטורין גם יחד. וכך יש לדרוש בדרך צחות "תורה שלמדתי באף" – נגלה ואף נסתר, נגלה וחסידות (ר"ת "ונח מצא חן בעיני הוי'", נגלה חסידות = כד ברבוע, אמונה דעת).