סמינר אמנויות הבמה

ט"ו סיון תשס"ג – לוס אנג'לס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תנועה

ישנם שלשה נושאים שנדון בהם היום.

הראשון שבהם הוא תנועה ומחול. כל הנושאים הללו מכוונים כנגד האשה. היום בהשגחה פרטית, ט"ו בסיון, לפי המסורת הוא היארצייט של יהודה בן יעקב אבינו[ב], אחד מ-י"ב השבטים. שבט זה הוא שבט המלכות, מלכות ישראל, ממנו צמח דוד המלך וממנו יבוא המשיח. יהודה, שהיום יום האזכרה שלו, מייצג את המלכות. באופן כללי, המלכות על פי קבלה, היא האשה, הדמות הנקבית. לכן, למרות שאדבר על שלשת הנושאים בהתיחסותם לאספקטים הזכריים והנקביים, הדגש יהיה מכוון לענין הנשי.

ריקוד הנר כריקוד הנשמה

כולם רואים את הספר החדש המונח על השולחן לפניהם[ג]. בספר חדש זה על קבלה ומדיטציה יש בסופו נספח ובו שבעה סוגי מדיטציה מודרכת. תפתחו את הספר בעמוד 214 ושם תראו כי הבסיס למדיטציית התנועה הוא הנר. מה עוד שהכול בהשגחה פרטית ממש, שהפרשה כאן בחוץ לארץ היא פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת"[ד] שזו הדלקת הנרות בבית המקדש.

הדלקת הנרות היא הצתת הנשמה, כפי שהסביר האריז"ל, זאת הסיבה לנענוע של היהודי קדימה ואחורה בשעת תפלה[ה]. הנשמה בוערת, ככתוב "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם"[ו] וככל שמעוררים יותר אותה לחוות הרגשות של אהבה, יראה ורחמים, הגוף מתנועע יותר ויותר. בספר התניא כתוב[ז] שהנשמה משתוקקת לעלות מעלה-מעלה ולחזור למקור שורשה. כמו הפתיל לנר, כך הגוף לנשמה. נאמר שהפתיל מחזיק את הלהב, כך הגוף עוצר את הנשמה ומונע ממנה מלעלות.

בספר התניא, הטקסט החסידי הקלאסי, כתוב כי הנשמה משתוקקת תמיד לעלות ולהתאחד עם מקור שורשה. כמו כן, גוף האדם דומה לפתיל, הפתיל מחזיק את הלהב, ולא מאפשר לו לצאת מהגוף כדי לעלות. מוסבר כאן בקטע הקצר, שכשאדם מתנועע קדימה ואחורה זאת בעיקר תנועה גברית. היא סימן לנתינה, כי בכל אדם, בין איש או אשה, זכר או נקבה, יש שני האלמנטים הללו – אחד זכרי ואחד נקבי. הצד הגברי הוא בעיקר הנותן והצד הנקבי המקבל. הנענוע קדימה ואחורה, לפנים ולאחור, הוא נענוע זכרי באופן יחסי. כאשר הנענוע הוא לצדדים, שמאלה-ימינה וימינה-שמאלה, הוא גם טבעי (הדבר הנפלא לגבי הנענוע הוא שזו פעולה לא הכרתית, לא דרוש מאמץ באופן מודע, אלא ההפך הוא הנכון).

הנה כאן אנחנו עורכים סדנא בנושא תנועה. התנועה היא כמו ריקוד, תנועות הריקוד הן תנועות במודע. אך התנועה הטבעית ביותר, החוויה הטבעית, היא תנועה הנקראת תנועת המודעות הטבעית. באופן כללי היא תנועה עצמית. היא רוקדת, כמו בחסידות, בצורה של שירה. אדם נע ושר באופן ספונטני. זה האידיאל, ההתרחשות העצמית של התבטאות הנשמה האלקית שבאדם. בכל זאת, אין זה אומר שלא ניתן ללמוד לרקוד ולשיר או לשחק. אלו שלשת נושאי היום.

שלשת גווני האש

הריקוד הוא תנועה, שירה ודרמה הם משחק. החסידות אומרת שכאשר האשה בעת הדלקת נרות השבת מתבוננת בלהבה היא רואה שלש מדרגות. הלהבה שאוחזת בפתיל ומוגנת על ידו, שאיננה ניתקת מהנר ועולה למקורה, היא הלהבה הכחולה או (כפי שמופיע לפעמים בזוהר[ח]) הלהבה השחורה. הלהבה היא ודאי להבה. זו הלהבה האוחזת בחומר, שבמגע ישיר עמו. הלהבה המקיפה את הלהבה הכחולה, או השחורה, היא הלהבה המפיצה אור והיא הלהבה הלבנה, "נהורא חיורא", הממלאת את החדר אור. מעל האור הלבן יש אלמנט נוסף, ממד אחר ללהבה, והוא ההילה המקיפה את האור הלבן, שנקראת הלהבה בהעלם.

על פי הקבלה, שלש המדרגות הללו הן התגלות הנשמה במעשה, ברגש או במחשבה בהכרה מלאה. הלהבה הנמוכה ביותר, הלהבה השחורה שאוחזת בפתיל, היא הלהבה בתנועה. הלהבה הלבנה היא רגש טהור (ברור שתנועה ורגש קשורים אחד בשני). זאת חווית האהבה או אחד מרגשות הלב האחרים, המוצגת או משתקפת ע"י הלהבה הלבנה. היכולת השכלית להתלבש במקום או בדפוס מחשבתי היא הממד הנסתר והנעלם של הלהבה, שהיא ההילה שמעל הלבן. אלו שלשת נושאי הדיון אותם אפשר להקביל לשלש מדרגות הנר. נתחיל בתנועה ובסדנא הראשונה נדון בלהבה השחורה של הנר האוחזת בפתיל.

אגב, השירה מקבילה לחלק הלבן של הנר, שהוא התבטאות טהורה של רגש הלב. באופן כללי השירה היא ביטוי המחשבות. לרוב השירה קשה מאוד להסברה. הדקדוק ביכולת להיכנס, להשיג או להתלבש בתוך דמות הוא המעשה העמוק ביותר של המודעות. אני אומר את זה בדרך אגב, רק רמזתי לזה. הדבר מתקשר למדרגת ההילה הנעלית ביותר של הנר, בתודעה. אנחנו נמשיך ונדון באלה בשיעורים הבאים, אך עתה נחזור לרגש.

תנועת השרפים

אחרי התבוננות יש הבנה שהרגש הבסיסי הוא רגש נשמתי כמו בגוף, לכן הביטוי הטבעי הוא בנענוע קדימה ואחורה. הרגש הבסיסי השני, שאפשר להפוך אותו לתרגיל פיזי ממש, לבטא אותו גם במלים, מבוסס על חזון הנביא ישעיהו – חזון השרפים[ט]. לנביאים אחרים היו מחזות של המרכבה, של מלאכים שבבטול מוחלט לרצון ה' והם פשוט מבצעים את רצונו ובשליחותו. יחזקאל ראה מלאכים שנקראים "חיות" ולכל אחד ארבע כנפים שונות. את יחזקאל פרק א' אנו קוראים הפטרה בחג השבועות, מתן תורה. אך ישעיהו ראה על פי קבלה מרכבה עליונה יותר[י]. הוא ראה מרכבה עם שרפים, ולשרפים הללו שש כנפים ולא ארבע. יש מלאכים עם שתי כנפים, יש עם ארבע ויש עם שש. הם הולכים בזוגות. לשרפים שראה ישעיהו היו שש כנפים לכל אחד – "שש כנפים לאחד ושש כנפים לאחד"[יא]. לאחר מכן יש תיאור כיצד המלאכים הניעו את שש כנפיהם.

למלאכים אין כל כך תנועת רגלים. אנחנו קוראים בחוץ לארץ בהפטרה של פרשת בהעלותך שהנשמות הולכות, הן מתהלכות ונעות ברגליהן ויחסית למלאכים, שהם נייחים, עומדים ויציבים מחד גיסא, אך זה ברור שיש להם כנפים מאידך גיסא, כנפים מרובות, שעולות מעל ראשיהן המקבילות על פי קבלה לידים. לכן יש תנועה – תנועת ידים, תנועת הכנפים שנסביר בהמשך ותנועת הרגלים. ריקוד הנשמה הוא כתנועת הרגלים, הרגלים הגלויות, נצח והוד, שבנשמה הן בטחון ותמימות – בטחון עצמי ותמימות וכנות. בכדי לרקוד דרושה מדה רבה של בטחון עצמי. כתוצאה מהריקוד מגבירים את הבטחון העצמי, וזוהי הרגל הימנית, ויחד עם פשטות וכנות ובהליכה בדרך ישרה של "התהלך עמו בתמימות"[יב], כפי שקוראים בתורה, שזו הרגל השמאלית. לכן הריקוד הוא בעיקר שתי התכונות הללו של הרגלים, וזה לעומת התנועה הכללית ובמיוחד תנועת המלאכים שהיא בעיקר תנועת כנפים. בסופו של דבר, הכנפים מקנות את היכולת לעוף – הלב מעופף לקב"ה ועף לארץ להשלים את משימתו. שתי הכנפים שמקנות יכולת לעוף, כמוסבר בזהר[יג] ובספר התניא[יד], הן שני הרגשות הבסיסיים – אהבה ויראה. בספר התניא מבוארים שני סוגי אהבה בכלל – אהבה טבעית הדומה למים ואהבה יותר לוהטת הדומה לאש. אך כפי שמוסבר בספר התניא, הפירוש העיקרי של שתי הכנפים הוא יצירת היכולת לעוף ולא להתקפל בהיותו בין שמים וארץ, וזהו האיזון בין אהבת ה' ויראה מפניו.

שש כנפי השרפים

השאלה הנשאלת היא מדוע יש לשרפים האלה שלש זוגות כנפים? כיצד מתארים אותם? זהו התרגיל הבסיסי ביותר של תנועה, אחרי חווית הנענוע הגוף בניסיון להדבק בה' דרך תפלה ולימוד. אומרים שזוג הכנפים הראשון מכסה את הפנים – "בשתים יכסה פניו"; הזוג השני מכסה את הרגלים – "בשתים יכסו רגליו", אך רגליהם לא זזות. יש לזה קשר מיוחד לבני האדם; ובסוף, הזוג השלישי הוא הזוג שאתו הוא עף – "ובשתים יעופף". בדברי הנביא "בשתים יכסה פניו" פרושו שעם שתי כנפיו של הזוג הראשון השרפים מכסים את פניהם. בשתים הם מכסים את רגליהן ובשתים הם עפים.

בכתבי האריז"ל יש תרגיל או כוונה המתייחס לתפלה שקרואים כאשר סופרים את העומר[טו]. יש כוונה יומיומית, המקבילה לכל אחת מ-מב אותיות של שם מב שרואים בתפילת "אנא בכח גדלת ימינך תתיר צרורה". אם תסתכלו בסידור תבינו במה מדובר ואם אין לפניכם סידור אסביר ותראו את זה בפנים אחר כך. מבנה התפלה הוא ראשי התבות של מלות התפלה, והם מב אותיות השם המחולקים לשבעה משפטים, לכל משפט שש מלים, כלומר שש אותיות. השם עצמו בנוי רק מראשי התבות, וגם הוא מחולק שנים, שנים, שנים. כמו שבשורה הראשונה, "אנא בכח גדלת ימינך תתיר צרורה", רואים שלש זוגות של שתי מלים, כך גם בכל שבע השורות, שכנגד שבעת הרקיעים, שלש זוגות של שנים. כפי שהאריז"ל מבאר[טז], הזוג הראשון הוא שתים שאתם המלאכים מכסים את פניהם. קודם צריכים להבין מה זה להיות במעוף. לעוף זו עליה לכיוון הקב"ה או ירידה לעולם הזה למלא את השליחות אותה נשלח המלאך לבצע.

הדבר מזכיר לנו את הנבואה של המרכבה, ביחזקאל וגם באחרות, שהמלאכים הם במצב תמידי של "רצוא ושוב"[יז], הביטוי החשוב ביותר לתנועה המוזכר בתורה. תנועה דינמית דומה לזה של הדופק, הפועם קדימה ואחורה. התנועה החשובה ביותר נקראת "רצוא ושוב". זה הביטוי ביחס למלאכים של יחזקאל, אך גם במלאכים של ישעיהו, בזוג הכנפים האחרון – "בשתים יעופף". לכן יש שני הסברים בהקשר לזוג הכנפיים האחרון וברור שכל אחד מהם נכון בפני עצמו. בהסבר הראשון, זוג הכנפים האחרון עף כלפי מעלה, אל השם. לעומת זאת, בהסבר השני, שגם הוא נכון, עפים למטה לעולם הזה לבצע משימה.

איך נוכל לצייר דמות פשוטה? כמו חסיד ורבי. הרבי מטיל משימה, שליחות, על חסיד. כמו בחב"ד. התכלית של כל אחד מאתנו הוא לעשות שליחות. הנשמה שלנו ירדה לעולם הזה למלא שליחות, לבצע משימה. זאת שליחות אלוקית. אבל אם אדם אינו מודע לשליחות שקבל הוא צריך רבי. זאת הסיבה שבדורות האחרונים, לפני בואו של המשיח, מימיו של הבעל שם טוב, יש בכל דור משה רבנו של הדור, לעזור לכל אחד להגדיר ולהבין את שליחותו. אך כדי שנוכל לקבל ולהתקדם ולבצע את שליחותנו בעולם, על מנת לבצע את משימתנו, אנחנו צריכים מעת לעת לחזור למקור לחדש את כחותינו. לכן אדם חייב להיות במצב של "רצוא ושוב" – לרוץ למעלה למקור, ולאחר מכן לשוב לתכלית החיים, לתכלית הבריאה. זו מלוי השליחות.

סוד "מגן דוד"

מוסבר בכתבי קבלה קלאסיים[יח], ששרש שש הכנפים של השרפים לקוח מהמקור, ושואלים מה מקור הצורה הזאת? צורה כל כך יהודית. הרבי לא התכוון שזו תהיה הצורה היהודית היחידה, כי אל לנו להיצמד לצורות. כולם מכירים בהשגחה פרטית את הסמל המוכר בשם "מגן דוד". ה"מגן דוד" מייצג משהו מאד יהודי, כי אחרת לא יכול היה להיות מזוהה כל כך חזק עם העם היהודי.

אם נחשוב על ה"מגן דוד" עם שש הכנפים נזהה בו את הסמל המייצג את שש כנפי השרפים: שתי הכנפים העליונות (לא אלו שמופנות כלפי מעלה ומטה), הכנף הימנית העליונה והכנף השמאלית העליונה, הן שתי הכנפים אתן השרף מכסה את פניו. שתי הכנפים התחתונות הן אלו שאתן השרף מכסה את פניו. שתי הכנפים הנותרות במגן דוד, השתים המופנות כלפי מעלה ומטה, הן שתי הכנפים הנותרות של השרף שאתן הוא עף כלפי מעלה, למקור הנשמות, ולמטה לבצע את השליחות בעולם הזה.

בושה, צניעות, תשוקה

תלמידו ויורשו של הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש[יט], הסביר באריכות כיצד אנחנו עובדים את ה', כיצד כל זוג כנפים הוא כמו ידים, כאילו יש לשרפים שש ידים. לנו יש רק שתי ידים, אבל אנחנו מנסים לדמות את תנועת המלאכים, לכן עם שתי ידינו אנחנו צריכים ליצור שש ידים. בשתי ידים הראשונות אנחנו מכסים את פנינו, עם שתי ידיים נוספות אנחנו מכסים את רגלינו ועם הזוג השלישי אנחנו עפים. מלבד העובדה שכל זוג ידים הוא במדרגה אחרת (נסביר כאן כיצד אהבה ויראה, שהן שני רגשות הלב העיקריים, הן ידים), עם זוג הידים הראשון אנו מכסים את הפנים. אנחנו חשים, כפי שהסביר המגיד, בושה קדושה בפני ה', כפי שעשה משה רבנו כשהקב"ה התגלה אליו לראשונה במעמד הסנה, הוא כיסה את פניו. בושה אינה תמיד תכונה חיובית, אך ודאי שיש דבר שנקרא בושה קדושה. בושה קדושה מתגלה עם מדה מסוימת של אהבה ויראה. האלמנטים הנעים, האיברים הנעים, הם האהבה והיראה שבידים. זוג ידים אחד מכסה את הפנים מתוך בושה בפני ה'.

הזוג השני מכסה את הרגלים וכפות הרגלים. הוא נקרא זוג הצניעות. סוד הצניעות קשור עם הליכה, כפי שרואים בתנ"ך, במיוחד בספר מיכה שם מופיע הביטוי החשוב ביותר לגבי צניעות. צניעות היא פונקציה של הליכה עם הרגלים. בדרך כלל אנחנו מייחסים את ענין הלבוש לצניעות, כיצד מתלבשים בצניעות, אבל הפסוק שמופיע אצל הנביא התייחס להליכתו של האדם, כפי שכתוב "הצנע לכת עם א-להיך"[כ]. לכן, שתי הכנפים של אהבה ויראה הן מדרגה אחת בלבד של אהבה ויראה. אלו הכנפים שמכסות את הרגלים.

אם יש שתי כנפים שמכסות את הפנים מתוך בושה קדושה, ויש שתי כנפים המכסות את הרגלים מתוך צניעות, השיא, התמצית, היא תחושת המעוף עם שתי כנפים של תעופה. לכל זוג מלה מזוהה: הזוג הראשון גורם לתחושת הבושה; הזוג השני של האהבה והיראה גורמים לצניעות; ולזוג השלישי ביטוי של תשוקה שמביעה רצון עז וגעגועים. בתחילת התורה כתוב "ואל אישך תשוקתך"[כא].

שלש מלות מפתח אלו הן התבוננות – וזה בזמן ביצוע התנועה הלא-מורכבת כל כך, וכפי שתראו בהמשך, אחרים כבר עשו את זה. הזוג הראשון המכסה את הפנים היה בושה. כל כולו אהבה ויראה, אלא שאנחנו עומדים להסביר שיש שלש מדרגות לאהבה ויראה. הראשונה מביאה אותך למצב של בושה, השניה למצב של צניעות והשלישית למצב של תשוקה.

אהבה שכלית, אהבה טבעית, אהבת אמת

מהן שלש המדרגות הללו של אהבה ויראה? בחסידות אנחנו לומדים מספר התניא[כב] כי יש מצב, מדרגת אהבה ויראה, שאפשר להשיג לאחר התבוננות. האהבה והיראה הנולדות בלב. התבוננות זו יוצרת איחוד בדמות האב, עם חכמתו, ויחד עם דמות האם, עם בינתה. שניהם מולידים רגשות חדשים. אלה לא רגשות מולדות אלא ככל שהאדם 'מתעבר' בעבודת ה' הפרטית שלו. ככל שהוא מתבונן יותר מתעברים אצלו ונולדים רגשות לב. רגש מסוג זה נקרא אהבה שכלית. בכל ספרי הקודש, החל מהרמב"ם[כג], מוסבר כי על מנת להשיג אהבה ויראת ה' על האדם להתבונן בגדולתו של בורא העולם. הוא מדבר על מדרגת אהבה ויראה זו. באמצעות התבוננות בנפלאות הטבע עצמו משתקפת גדולתו של הבורא בטבע שברא, שהכל לכבודו ולתפארתו. אם משקיעים די מאמץ בהתבוננות זו אפשר להשיג את האהבה והיראה של הבורא.

יש סוג אחר של אהבה ויראה שטבוע בכל נפש יהודי, כפי שמוסבר בתניא. כל זה הודות למזלנו להיוולד כצאצאים של אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. אנחנו יורשים אהבה ויראה טבעיים. זה לא תמיד ניכר עלינו. לעיתים הן בתת מודע בכלל. עמוק בתת הכרתנו יש בנו את הגנים של אהבת ה' ויראת ה'. יש דרכים של עבודת ה' שיכולות לגלות אותן מתוך מקום ההסתר. בחסידות אומרים שלא צריכים התבוננות עמוקה כל כך, אלא מה שכן צריכים הוא ה"רשימו", באמצעותו ניתן לזכור שיש ניצוץ נשמתי כדי לעורר את זכרון שלשת האבות וארבע האמהות. כאשר אדם זוכר והדבר גורם לו להתעוררות, זו כבר לא התבוננות אלא זכרון.

יש סוג שלישי של רגש אהבה ויראה השונה מהשנים האחרים. בחלק הרביעי בספר התניא – באגרת הקודש[כד], על הפסוק שגם הוא ממיכה – "תתן אמת ליעקב"[כה] – מסביר אדמו"ר הזקן מדוע הנביא אומר "תתן אמת ליעקב". האם יעקב לא 'אמת' בעצמו? מדוע צריכים לתת לו אמת? זאת שאיפה לרגש מסוג אחר. רגש שהוא תוצר מעשי ידי אדם או שעבר בירושה הינו מוגבל בטבעו ומאחר והוא מוגבל הוא סופי. דבר סופי אינו אמת מוחלטת. אמת היא דבר שמעולם לא נגמר. להיות אמתי פרושו להיות נצחי, להיות אין סופי. כאשר אדם מניח הנחות, השערות, זו לא אמת לאמתה. לכן אמר הנביא, שכאשר אנחנו בתפלה צריכים לתת אמת לרגשות שיצרנו בתוכנו, בנפשנו ובנשמתנו, כדי להשיג בעבודת ה' שלנו מדרגת אהבה ויראה של מתנה מלמעלה. דבר זה לא ניתן להשיג בכחות עצמאיים אלא הוא ניתן רק מלמעלה.

זהו ההסבר לכל הרגשות, הרגשות הפנימיים והרגשות המקיפים, המתלבשים או מופיעים בנשמה. זה נקרא "תתן אמת ליעקב". יעקב, שהוא השלישי מבין האבות, מייצג את רגש הלב השלישי – הרחמים. הרחמים, גלוי חמלה, יקרים במובן מסוים מכל רגש אחר. בכל זאת, הרחמים בפני עצמם אינם אמת לאמתה. רק לאחר שעושה ככל יכולתו הוא מקבל חותם אישור, חותמת האמת, מלמעלה. הוא מקבל את הרגש האלקי הנקרא אמת מלמעלה – מאה אחוז אמת.

הרגש הזה הוא המקנה יכולת לעוף, כמו בהתבוננות. אחדים חולמים כי הם עפים, אבל לא ראינו כל כך הרבה אנשים עפים. כנראה בגלל שהרגשות שלנו אינם כל כך מוחלטים, אינסופיים, אלוקיים, שמונעים בעדנו מלעוף. כדי לעוף, התשוקה צריכה להיות כל כך עזה שהיא תאשר לנו לעוף. אין זה אומר שאתה צריך לראות אנשים עפים בשמים, אלא הם עפים למלא אחר שליחותם בעולם. המעוף כלפי מעלה, להקב"ה, הוא הוכחה שיש שלש זוגות כנפים, וזאת לאחר שהוא מגלה בתוכו את הזוג הראשון וכו'.

דחילו ורחימו שכליים

הזוג הראשון המכסה את פניו, שגורם לו בושה קדושה, הוא האהבה והיראה השכליות. לכן הכנפים האלו בטבען מסוככות על הפנים. מה יש בפנים? שכל. בשתי המדרגות הללו טמון סוד נטילת הידים, כפי שמוסבר בקבלה וחסידות[כו]. הרגש הנולד מהשכל משפיע עליו, מניע אותנו לכסות את הפנים ויוצר מצב, כפי שאמרנו בתחלה, של אהבה ויראה פשוטים. זאת על ידי התבוננות בגדולתו, כמו לראות אלקות בטבע, לראות אלקות בעולם. דומה למשה כשראה את הסנה. משהו קרה! השגחה פרטית עצומה! כאילו הקב"ה התגלה לי. לעתים זו רק התגלות עצמית. כאן הרמב"ם מסביר^כ, שאני משיג לעצמי באמצעות ריכוז ודרך מאמץ רוחני לחוות את גדולתו של הבורא בעולם – הכל ההשגחה פרטית. האהבה והיראה מגיעות לראש ומכסות את הפנים.

ירושה לנו מאבותנו

אחר כך אהבה והיראה הטבעיות, כפי שהסברנו קודם, של זכרון האבות, מהם ירשתי את הרגשות האלו. האהבה והיראה של האבות והאמהות לא מתייחסות להקב"ה כבורא עולם. ההתבוננות מולידה את רגשי הלב הרואים את הבורא בבריאתו, אבל ה' הוא לא רק הבורא. האהבה והיראה הטבעיות מאפשרות לנו להרגיש את השם כאב – "אבינו שבשמים"[כז]. את התחושה הזאת אני מקבל בירושה מהאבות, תחושת האבא שבשמים. על פי קבלה, כל מה שטבעי מקביל לרגלים. כפי שנאמר, האהבה והיראה הנולדות מהשכל עולות עם הכנפים שמתרוממות ומכסות את הפנים, ובאותה מדה האהבה והיראה הטבעיות עולות ומתעלות מעל הנשמה ומתייחסות לה' בצורה טבעית כ"אבינו".

יש פרק בתניא[כח] בו מסביר אדמו"ר הזקן שכאשר יהודי פונה באופן טבעי לה' וקורא לו 'טאטע', 'פאפא', הוא פונה אליו כאב, במודע וגם בלא מודע. הפניה אמינה ואמתית. אל לנו לשאול אם נכון לקרוא לה' אבא. ההיפך הוא הנכון. עלינו להרבות לקרוא לו אבא ככל האפשר, במחשבה רבה, במעט מחשבה ואפילו בלא מחשבה. זו הדרך הטבעית שיהודי מתייחס לאבינו שבשמים באהבה ויראה הטבעיות האלו שמכסות את הרגלים (ובדבר הטבעי שיש לי יש גם צניעות).

מה פירוש צניעות? הצניעות היא ההכרה או התחושה שכל מה שיש לי אינו ממני – הכל מאת ה' יתברך. כמו שאנחנו אומרים "ברוך השם" או כפי שאומרים בבוקר בהשכמה "ברוך שלא עשני גוי". צניעות היא שאיני זוקף דבר לזכותי. צניעות, פירושה על פי חסידות, לא להתבלט, לא במודע ולא בלא מודע. הצניעות היא לא להתרברב כי לא בגנים שלי להתנהג כך. חוסר ההתרברבות וחוסר ההתבלטות גורמים להתכסות יתר. משום כך תמיד מקבילים צניעות להתלבשות. התרברבות היא פועל יוצא מבליטה, דבר שאינו מכוסה כראוי. זו התרברבות. תכונת האהבה והיראה הטבעיות היא לכסות את הרגלים, לא להתפאר. זו צניעות, תמציתי הטבעית כיהודי, ברוך ה'.

כשיש לאדם רגשות אהבה ויראה הן יכולות להתגלות בשני זוגות הכנפים – בזוג המכסה את הפנים ובזוג המכסה את הרגלים. הקב"ה נתן לנו זוג כנפים שלישי והוא הזוג אתו אנחנו עפים מעלה ומטה. הזוג הזה מקנה לנו את תחושת התשוקה העזה לשוב לה' ולרדת למציאות על מנת למלא את שליחותנו.

כנפי ההווה, העבר והעתיד

אם נתבונן בממד הזמן, סדר שלשת הזוגות הוא הווה, עבר ועתיד. ההתבוננות של ראית בורא העולם ובריאתו היא ההווה. להתבונן פרושו ראיה לעומק. זו הראיה של ה' ומציאתו בעולם. כשהקב"ה מתגלה זה כאן ועכשיו, ההווה. כשהוא כאן וגלוי רוצים יותר, כמו משה בסנה, תגובתו הטבעית היתה לכסות את פניו. זיכרון כסוי הרגלים הוא של העבר המתגלה בהווה, אבל ההתנסות היתה בעבר. התעופה היא של העתיד. לעוף אל המשיח, להביא את העתיד אל ההווה. כפי שהזכרתי בתחילת דברי ובזה אסיים את החלק הראשון, היום הוא יום הזכרון-היארצייט של יהודה, המלכות. הסדר של הבאת ההווה ואחריו העבר ובסוף העתיד הוא של חווית המלכות. אנו אומרים בתפלה "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלֹךְ לעולם ועד". בחסידות[כט] אנחנו לומדים שראשית חווית המלכות היא בהווה, אחריה הבאת העבר לתוך ההווה ובסוף הבאת העתיד לתוכו. זהו תיקון המלכות.

כלומר, שתי הכנפים המכסות את הפנים הן ההווה. אנחנו יודעים שהבריאה מתחדשת כל רגע ורגע – "איזהו החכם הרואה את הנולד"[ל] – והתנסות של התבוננות בבריאה היא הבריאה המחודשת. הפלא הגדול ביותר (כשמדובר על התבוננות בבורא עולם), שהוא מקור להשגחה פרטית, כפי שמבואר בחסידות ומסביר הרבי, הוא החוויה של התחדשות הבריאה כל רגע ורגע. ההתבוננות מולידה אהבה ויראה החוזרות לכיסוי הפנים, ואז היהדות הטבעית, האהבה ויראה שעוברות בירושה המסותרת בכל נשמה יהודית, היא "ה' מָלָךְ" – העבר השייך להווה. לבסוף, "ה' יִמְלֹךְ" היא התנסות המעוף, לעוף אל העתיד. שלש המלכויות שאנו מזכירים – "הוי' מֶלֶךְ הוי' מָלָךְ הוי' יִמְלֹךְ" – עולות בגימטריא משיח. ביטוי זה בתפלה אינו פסוק אחד, אלא מורכב מכמה פסוקים מהתנ"ך. אחד מהם הוא הפסוק המסיים את שירת הים, שירת בני ישראל, ששרו לה' יחד עם משה רבנו. הם שרו "הוי' ימלך"[לא]. שם המפורש, שם הוי', מופיע 1820 פעמים בתורה. אם סופרים מתחלת התורה עד לפסוק בו מופיע "הוי' ימלך לעולם ועד" רואים שזו הפעם ה-358 שבו מופיע השם. 358 עולה משיח. לכן שם זה של הקב"ה – "הוי' ימלך לעולם ועד" – קשור לעתיד. בזמן בקיעת ים סוף רואים את העתיד, בו "הוי' ימלך לעולם ועד". מספר הופעות השם שווה לסכום של שלשתם יחד.

בזה נסיים את החלק הראשון בדיון על תנועה. נראה את ישום הדברים ביחד עם עוד כמה תנועות ובעזרת ה' אני מקוה שתהיה לנו הזדמנות להמשיך. הדבר הבסיסי ביותר הוא להיות במו נר, כמו בפרשה "בהעלתך את הנרות".

ב. קול

החלק השני של ההרצאה הוא אודות השירה ובמיוחד הקול. מה יחודי לגבי קולה של אשה? ידוע לכל שאחד הדברים שאסור על גבר הוא לשמוע קולה של אשה, מלבד זה של אשתו, כיוון ש"קול באשה ערוה"[לב]. יש תכונה בקול אשה שעושה אותו מאד-מאד אינטימי, הרבה יותר מאשר קולו של גבר. אין דבר רע כאשר אשה שומעת קולו של גבר, אך קולה של אשה הוא מאד פרטי, אינטימי מדי, בכדי שגבר ישמע. האמת היא שמקור קול האשה הוא ממקום נעלה יותר מזה של קול גבר. זה מובן מאליו.

קולה הפנימי של האשה

כדי להבין זאת נתחיל עם מאמר חז"ל ממתן תורה (לאחרונה היה מתן תורה). חז"ל אומרים[לג] שכל מי שמשתתף במצוה לשמח חתן וכלה ראוי הוא לקבלת תורה. מהו אם-כן הקשר והתלות הדדית ביניהם? כתוב בנביא ירמיהו בקשר לעתיד, שיהיו חמשה קולות. כשיבוא המשיח נשמע חמשה קולות. חמשת הקולות הם "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את הוי' צבאות כי טוב הוי' כי לעולם חסדו"[לד]. בדיוק לפני מתן תורה בפרשת יתרו גם נשמעו חמשה קולות וחז"ל אמרים שיש קשר ישיר בין הקולות הללו במתן תורה לבין הקולות של ירמיהו. הרבי מסר שיחה חשובה[לה] על מאמר חז"ל זה, ואמר כי למרות שהם קישרו בין הקולות אחד לאחד, הדבר המשותף היה באמת המספר הזהה בשניהם – כל אחד מהם כולל מספר זהה של קולות. קולות העתיד נעים סביב האשה – "קול חתן וקול כלה". ישנם גם חמשה קולות במתן תורה ולכן אמרו חז"ל כי כל מי שמשתתף לשמח חתן וכלה זוכה למתן תורה שניתנה בחמשה קולות. כמובן, יש ביאור עמוקים ביותר לגבי חמשת הקולות הללו, אבל הבסיסי ביותר הוא הקשר בין חמשת הקולות לחמש דרגות שבנשמה. לנשמה יש חמש דרגות – נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. שלשה ממדים פנימיים, הכרתיים, ושניים על-הכרתיים.

מהו קול? הקבלה מלמדת שלקול יש תכונה עמוקה יותר מזו של ראיה, של אור. לקול יש תכונה של השלכה עצמית. יש משהו מאד עצמי, מאד בסיסי בקול. אור הוא רק פליטה מזערית ביותר של המאור, של העצם. לעומת זאת, הקול נובע מעומק העיקר, מהנקודה הפנימית ביותר של הלב. הוא נובע ממקום שאין קול נשמע. מהקול הפנימי הבלתי נשמע ואם מצליחים, יש יכולת להשליך את הקול הזה כלפי מעלה.

זאת הסיבה שאנחנו מתחילים את השנה העברית עם מצות תקיעת שופר וכל זה לפני כל גלוי של אור. התקיעה בשופר נועדה להביא קול ממקום המכונה "קלא פנימאה דלא אשתמע"[לו], קול פנימי בלתי נשמע. אותו הקול מושלך ונעשה נשמע באמצעות השופר.

הדבר יסביר משהו מסוים לגבי קול אשה, שנובע ממקום עמוק יותר בלב מזה של קול הגבר. מקום כה עמוק בלב, שאומרים כי הוא בלתי נשמע. לכן עד בואו של המשיח[לז], בעולם הזה, לא רק שאסור לגבר לשמוע קולה של אשה, אלא הוא אינו מסוגל לשמוע אותו, כי קול האשה בלתי נשמע. יש עיקרון כללי בתורה: אם התורה אוסרת דבר מה, אין הכוונה רק שאסור לעשותו אלא הצבעה על אי-יכולתך לעשות דבר מה. אמנם אתה רוצה לעשות משהו אבל בעולם הממשי הוא בלתי ניתן לעשיה, לכן הדבר אסור עליך. פשוט לא נצליח.

הקול השמור לעתיד לבוא

להבין את הענין יותר, נמנה את חמשת הקולות שלפני מתן תורה ואיך הם קשורים אחד לאחד לקולות שמנה הנביא ירמיהו:

ההתחלה היא בביטוי "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים". זה היה הגלוי הראשון לפני מתן תורה. חז"ל אומרים שהלשון היא לשון רבים והכלל אומר שמיעוט הרבים הוא לפחות שנים. כלומר, התורה עד כדי כך מפורשת שהיא אינה מפורשת כלל ולכן מניחים שהיא מתייחסת לשני סוגי דרגות. אומרים "ויהי קֹלֹת", כלומר שני קולות. שני הקולות הראשונים הללו מקבילים לשני הקולות של ירמיהו – "קול ששון וקול שמחה".

הקול השלישי של מתן תורה הוא "קֹל שֹׁפָר חזק מאד". מתוך כלל הקולות שנשמעו היה קול אחד שנשמע במיוחד – קולו של השופר, כמו בראש השנה. לכן בראש השנה עצמו אנו קוראים את הפסוקים על שופרות ורובם הם אודות מתן תורה. הקול הזה של מתן תורה – "קֹל שֹׁפָר חזק מאד" – מקביל ל"קול חתן". זהו הקול שלישי מבין חמשת הקולות.

הקול הרביעי הוא קול פשוט אבל ביטויו משונה. כתוב: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" – קולו של השופר נעשה יותר ויותר חזק. הקול הרביעי – "ויהי קול הַשֹּׁפָר הולך וְחָזֵק מאד" – מקביל ל"קול כלה", קולה של הכלה שלא נשמע בעולם הזה. לכן זאת הסיבה שהכלה איננה עונה כאשר החתן עונד את הטבעת על אצבעה ובכך מקדש אותה. אולי לפי הלכה היה מן התבונה שתאשר את העובדה שהיא מתקדשת אבל המנהג הוא שהיא איננה עונה. בכל ספרי ההלכה שואלים: האם לא מוטב שתענה? אבל היא שותקת. יש משהו כל כך סודי בקולה, היא שרה שם תחת לחופה, ולמרות זאת קולה אינו נשמע. רק לעתיד לבוא, כפי שכתוב בירמיהו, אחרי בואו של המשיח, קול הכלה יגבר על זה של החתן. ההסבר הוא: קול החתן וקול הכלה, שניהם תקיעות שופר.

המלה שופר היא מלה מאד מענינת. שופר בלשון הקודש[לח] הוא אחד משמונת השמות הנרדפים ליפי ועל פי הקבלה המלה הנעלית ביותר היא שֶׁפֶר. כלומר, יש ביטוי של צחות לשון, כפי שבירך יעקב את נפתלי "נפתלי אילה שלֻחה הנתן אמרי שֶׁפֶר"[לט]. מלים צחות. המלה 'שופרא' יקרה ביותר. הדבר היקר ביותר מכונה שופרא. ירושלים מכונה "קרתא דשופריא"[מ], העיר היפה ביותר בעולם. שופר בגימטריא עולה ירושלם. קולו של השופר הוא קול גס לגמרי. הוא לא כמו נבל, כינור או כל כלי נגינה אחר, שיש להם קול ערב. יש לו קול טבעי, של טבע. נאמר שכל כלי נגינה מקבילה לאחת הספירות, לאורות ונביעות שבהם הבורא בורא את המציאות, והשופר הוא כלי הנגינה הנעלה ביותר המקביל לכתר, לעל מודע. לכן הוא רק קול פשוט הגורם לרעידת הנשמה. הגם שלכאורה הצליל בהתחלה אינו ערב, הוא מקור כל מה שיפה. זהו קול הטבעי של השופר.

לסיכום ההשוואות אחד לאחד: הקול החמישי של מתן תורה, מיד אחרי "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", הוא הנאמר "ידבר משה והאלהים יעננו בקול". משה דיבר כך שמלותיו תגענה לכל בני ישראל ותחדורנה למציאות של האווירה ברטט קולו. לכן נאמר "והאלהים יעננו בקול". עוצמת מלותיו חדרה למציאות כפי שיוסבר. זה היה הקול החמישי. קול זה מקביל לקול החמישי בירמיהו: "קול אומרים הודו את-הוי' צבאות כי-טוב הוי כי-לעולם חסדו".

קול חָזָק וקול חָזֵק

אנחנו רואים ששני הקולות של החתן והכלה הם שני ביטויים שונים המתיחסים לשופר. מה ההבדל ביניהם? שלגבי הראשון כתוב "קול שופר הולך וחזק מאד". לעומת זאת, השני הוא הצהרה, פסוק בו אפילו המלה "חזק" איננה סטטית, אלא "הולך וחזק מאד". הוא נכתב בצורה דקדוקית שונה – לא כתוב חָזָק אלא חָזֵק –"הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד", נעשה יותר ויותר חזק. כמו במוסיקה היה 'קרשנדו' (התגברות לשיא). יש משהו בקול אשה מאד מענין. קול הגבר חזק ויציב כשלעצמו, כמו שם תואר – "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד". לעומת זאת, הקול המקביל לקול הכלה נעשה יותר ויותר חזק, עד שלבסוף, בבואו של המשיח, קול הכלה יהיה יותר חזק מזה של הגבר, של החתן. קול האשה מתחיל מאפס, מבלתי נשמע, ובהדרגה הולך וחזק מאד, 'קרשנדו'.

באופן כללי, זה מה שקורה כיום. על פי קבלה, סוד העיקרון הנשי הוא שעיקר הנשיות מתחיל מנקודה והולכת ומתפשטת. הדמות הגברית יחסית יציבה, לעומת זאת הדמות הנשית על פי קבלה הולכת ומתפשטת עד שיבוא המשיח, אז היא תשתווה לזה של הגבר ואפילו תעלה על שיעור קומתו. הדבר משתקף בצורה ברורה ומוצגת בסוד הקול. כאילו שהזכר והנקבה הם שני שופרות, אחד חזק ויציב והשני הולך ומתחזק. כל עיקר האשה הוא "הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" ולא "חָזָק מְאֹד".

העיקרון הנשי תופס גם לגבי בני ישראל ביחס לה'. יתכן שהעם היהודי מתחיל בנקודה ועליו להתרחב ולהתפתח בצורת 'קרשנדו'. נבין את זה טוב לפני שנדון בקול החמישי, הקול שה' נתן למשה – "ידבר משה והא-להים יעננו בקול". אמרנו שזה מסביר שהקול החמישי הוא המשך, או שיא באופן מסוים, של הקול הנשי והוא בא מיד אחרי הרביעי, אחרי קול הכלה.

קול הכלה – קולו של עומק הלב

כאן אנחנו לומדים, שנתינת הקול למשה על ידי ה' הוא סוד ההנהגה. משה רבנו מנהיג הדור באמצעות קולו. יש לו את היכולת להשפיע על עצם המציאות על ידי הולכת קולו על ידי השלכת עצמותו. השלכת הקול היא הגילוי העמוק ביותר של העצם. משה רבנו, מנהיג הדור, שולט באמצעות כח הדיבור, אבל הדיבור שלו חייב לחדור למציאות. היכולת הזו מתבטאת בקול. על מנת לחדור למציאות, מקור קולו חייב להיות ממקום עמוק בלב. זה מה שנקרא "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"[מא]. כמו התלות ההדדית בין שתי נשמות, יש כאן תלות הדדית. אם מישהו רוצה לגעת בלבו של הזולת, אם הוא רוצה שקולו יכנס ללבו, היכולת לחדור אל לבו היא ביחס ישיר לעומק בלבי ממנו יצאו הדברים – "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועל פעולתם". הוא משפיע על מה שאמור להשפיע בלבו של השומע. שוב, מאחר שקולו של הגבר קול יציב ונייח למדי הוא בהכרח קול אובייקטיבי. לעומת זאת, קול האשה הוא קול עמוק יותר, סובייקטיבי יותר, שיתגלה רק בעתיד. המשיח עצמו אומר, שהסיבה שהוא אינו מתגלה היא בגלל חוסר היכולת, כביכול, של הקב"ה לבטא מעומק לבו, להוציא מתוך עצמו, את עצם ענין בואו של המשיח.

שואלים: מדוע הקב"ה אינו מוסר את תאריך הגאולה? מתי תתרחש הגאולה? הגאולה היא בהעלם והסתר ממש. הגאולה מבבל התגלתה, לאחר שבעים שנה[מב]. מדוע הגלות הזאת היא ללא מועד סיום? חז"ל אומרים בגמרא[מג], שה' אינו יכול להוציא מתוך לבו, כביכול, את המסר. זה מה נקרא "לבא לפומא לא גליא". הוא, כביכול, לא יכול להוציא מלבו ולהעלות לפיו את הקול הנשי האולטימטיבי או השירה, שזו הגאולה. כאשר תתגלה היכולת אצלו לומר את מה שיש בלבו ב"קלא פנימאה דלא אשתמע" אז יוכל שוב להתקיים "ביום ההוא יתקע שופר גדול"[מד]. השופר הגדול של העתיד לבוא יוציא קול מתוך לבו ואז יהיה מותר לנשים לשיר גם בציבור, כי משם גם נובע קול האשה.

הקול המחלחל אל החול

נחזור כעת לקול החמישי: כאמור, זה הקול שה' נתן למשה על מנת שיוכל לחדור למציאות העולם שלוקה בחסר. המנהיג, כמו הרבי, יכול לדבר וכמובן הדבר עושה רושם, אבל אילו היה עושה רושם בצורה האולטימטיבית והמוחלטת ביותר היה המשיח כאן מזמן. חייב להיות אצל הקב"ה קול נוסף. אחד הסודות במלה קול, כפי שנזכר, הוא היכולת לחדור למציאות, לצאת מתוך עומקי ולחדור לעולם. המלה קול היא נוטריקון המלים קודש-חול. מה אפשר ללמוד על המושג קול? בקול יש יכולת לחבר בין קדש לחול. אחת המשמעויות למלה חול היא חלחול – לחלחל לתוך המציאות, שהקדש יחלחל, שהתורה תחלחל לתוך המציאות, לתוך המדע. כאן כבר מדברים על תורה ומדע. היכולת לחבר בין קדש לחול תלויה בכחו של הקול. זה סודו של הקול.

אנחנו יודעים שלקדש יש שתי מדרגות: יש 'קדש' ויש 'קדש קודשים'. בבית המקדש היה היכל בו היו המנורה והשולחן, שעליו לחם הפנים. גם מזבח הקטורת והנרות היו בקדש, בהיכל. נוסף לקדש היה קדש הקדשים בו היה ארון הקדש עם הכרובים. בקדש הקדשים היה מקום ההתיחדות עם הקב"ה, כביכול, מקור נשמות כנסת ישראל. מקום "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" זה מיוצג על ידי הכרובים. זו הסיבה שזהו הקול האולטימטיבי, ככתוב בסוף פרשת נשא "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"[מה].

מבין שני הכרובים יוצא קול ומגיע לאוזנים של משה, הוא שמע את הקול במשכן. כשהקול מגיע לקצה של הקדש הוא נפסק, הקול דומם. רש"י מסביר שזהו אותו קול ששמעו בני ישראל במתן תורה מאחר וקדש הקדשים היא מקום היחוד, מקום נישואין, נישואיו ויחודו של הקב"ה עם כנסת ישראל. הרבי תמיד היה אומר בסיום לשיחות הקדש שלו, בברכת הסיום שלו, שנזכה להכנס לקדש הקדשים ולרקוד עם ה'. כל יהודי, ולא רק הכהן גדול ביום כיפור, יכנס לקדש הקדשים וירקוד ויתערב ויתחתן עם ה'. "אז תשמח בתולה במחול"[מו]. הכלה העומדת להינשא שמחה בריקוד ללא החתן, לבדה. בכל מקרה, אחד הביטויים בתנ"ך לקדש הקדשים הוא "חדר המטות"[מז]. חדר המטות של ה' הוא המקום שהקול יוצא ממנו, מקום ההתיחדות, מקומם של הכרובים על ארון הקדש, המקום ממנו יוצאת השכינה. זהו מקום קול האשה, "קול כלה".

לאהוב את הרשע הגמור

קול הגבר הוא קול היחוד בין קדש לחול. זהו קול שמקורו בקדש ולא מקדש הקדשים. הוא חודר רק למדרגה מסוימת של חול. ידוע על פי קבלה[מח], שככל שהמקור גבוה יותר הוא נופל רחוק יותר. ואילו קול זה הוא הקשר, הוא יוצא ממעמקי הלב וחודר למעמקים. כאשר הבעל שם טוב שאל את המשיח מתי יבוא הוא ענה לו "לכשיפוצו מעינתיך חוצה"[מט]. מה מקור הנביעה הזאת? בקדש הקודשים. המעין דומה לקול היוצא מקדש הקדשים והוא חודר למעמקי החול. קול הגבר נובע מקדש וגם הוא חודר לחול, אבל החדירה מוגבלת.

משל למה הדבר דומה? יש ווארט מפורסם של רבי פינחס מקוריץ, אחד התלמידים המובהקים של הבעל שם טוב. הוא שאל: "מה ההבדל בין צדיק גמור לבין צדיק שאינו גמור"? וענה: "תשובה משתקפת באהבתו – אם הצדיק אוהב רשע גמור זהו סימן שהוא צדיק גמור. אבל אם הוא מסוגל לאהוב רק רשע שאינו גמור סימן שהוא צדיק שאינו גמור". היכולת לאהוב דומה להשמעת קול. כלומר, אם אתה צדיק גמור, "ועמך כלם צדיקים"[נ], כי כדי להביא את המשיח כולנו נהיה צדיקים, שנשתדל להיות צדיקים גמורים! מהו צדיק גמור? צדיק גמור הוא זה שקולו חודר רשע גמור. אם קולך חודר רק רשע שאינו גמור סימן שאתה צדיק שאינו גמור. הדבר דומה ליחוד בין קדש לחול. אם המקור הוא קדש הוא יחדור לחול במדרגה של רשע שאינו גמור, ואילו אם המקור הוא קדש הקדשים הוא יחדור לחול במדרגה של רשע גמור.

שירת המקוננות ותחית המתים

איך נבין זאת? הקשר אחד, אנחנו רואים בתורה מקום שנשים שרות גם בציבור – הן קוננו קינות בהלוויות. מדוע לנשים היתה זכות לשיר בהלוויות ולקונן? עת לוויה הוא עת רצון, עת לבכות, עת להביע רגשות. תכונת קול האשה היא לעורר את עומק הרגשות ולקיים את הפסוק שהרבי תמיד היה אומר על עת הלוויה בזמן האבל "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּו"[נא]. במובן הפשוט, הכוונה שצריכים לקחת לתשומת הלב, אבל במובן פנימי יותר הרבי אומר לנו שבעת זו יכול המתאבל להמשיך חיות מנשמת הנפטר לתוך חייו, להשיב ולהחיות חייו של הנפטר לתוך עצמו. זו כוונת הרבי באומרו "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּו". יש תכונה בקול אשה שעושה זאת.

מדוע אנחנו מזכירים זאת עכשיו? בעת אבל אין דבר יותר נמוך מזה של אבי אבות הטומאה, טומאת המת. זו היכולת לחדור למעמקים, למקום המוות, להפוך ולחיות ולהשיב חיים. בפשטות, על ידי האבל, על ידי הבכי עצמו, ניתן הכח להחיות אפילו את המת. יש בקול עצמו כח להחיות מתים. בזמן מתן תורה, הנשמות פרחו וה' החיה את הנשמות. לעתיד לבוא הוא יחיה את כל המתים. בזוהר מסופר[נב] על קול המחיה. הכל ניתן להשגה, אפילו להפוך מוות, אבי אבות הטומאה, להשיב חיים.

זה כחו של הקול. כלומר, קול זה חייב להיות במקור מקדש הקדשים. בקדש הקדשים אין מוות כלל. כפי שמסביר הרבי: הגאולה העתידה היא לא רק עוד גאולה מגלות, כפי שיהיה בעבר מספר פעמים, שהיינו בגלות ונגאלנו. אלא גאולה העתידה שתשלול לגמרי כל רעיון של גלות, תהיה גאולה שאחריה לא תהיה שוב גולה. כאילו שהגלות תצא מהאופנה. אין יותר אפשרות כלל לגלות. העולם יהיה במצב של "בלע המות לנצח"[נג] – לא יהיה יותר מות וזה מדגיש את כחו העצום של קול האשה לעתיד לבוא. מקורו בקדש הקדשים והוא חודר את החולין שבחולין, מחלחל את החול עד כדי התקדשות החול. או כפי שזה מכונה: "חולין שנעשה על טהרת הקדש"[נד].

מעשה בשבעה קבצנים

אנחנו נסיים בסיפור יפה וחשוב: בוודאי שמעתם את הסיפורים הציוריים של רבי נחמן מברסלב. הסיפור החשוב ביותר שסיפר הוא מעשה בשבעת הקבצנים[נה]. זהו סיפור מורכב אודות שבעה קבצנים שבואו לברך זוג צעיר בימי שבע הברכות. כל אחד בא ביום אחר ובירך אותם ברכה אחרת.

ביום הראשון אליהם קבצן עיוור ואומר להם – "אתם סוברים שאני עיוור, אבל אני לא עיוור. פשוט העולם לא מתנהל באותו מישור זמן בו אני פועל, ראייתי מתעלה לראיה אינסופית של העולם".

ביום השני מגיע קבצן חרש, ביום השלישי קבצן אילם, וביום הרביעי, היום שמענין אותנו, מופיע קבצן בעל צואר עקום. הוא אומר לזוג – "אתם סבורים שיש לי צואר עקום? האמת היא שצוארי לא עקום כלל. ההיפך הוא הנכון. הצואר שלי הוא היפה ביותר בעולם. אבל מאחר שאסור לי להתגאות בגאות העולם נראה כאילו שצוארי עקום. קולי הוא הקול היפה ביותר שקיים". הקבצנים האחרים אומרים לו – "תוכל להוכיח לנו זאת"? והוא משיב "כן". שואלים אותו – "היכן ההוכחה"? הוא מתחיל לספר סיפור...

סיפורו של הקבצן עקום הצואר

הוא מספר שהיתה מדינה מסוימת, מדינה מוסיקלית. גרו בה מוסיקאים וזמרים דגולים. מנהיגיהם היו המוסיקאים הגדולים ביותר. כל אחד סיפר לזולת אלו כישורים יש לו, מה הוא יכול לעשות ולהשיג בעזרת כישוריו המוסיקליים. בקיצור, אחרי שכל אחד סיים לשבח את עצמו שאל הקבצן בעל הצואר העקום: "אם הדבר נכון, ואם בקולותיכם כחות גדולים כפי שאתם טוענים, נראה אם תוכלו להציל שתי מדינות ששרויות במשבר וצרה צרורה. אלו שתי מדינות שונות, רחוקות זו מזו בשתי קצוות שונות של כדור הארץ. כל לילה נשמע קול באופן לא צפוי. זהו קול מקונן, קול של קינות. הקול המקונן הוא בעל עוצמה כזו שהתושבים בשתי המדינות אינם יכולים לישון. הקול נשמע בלילות וכולם בוכים. הבכי נמשך כל הלילה ולא ישנים. בואו נציל את שתי המדינות האלו".

כמובן, היה עליו לקחת אותם לשם כדי שישמעו בעצמם את הקולות הללו. ברגע שהם שמעו את הקולות גם הם נשברו והחלו לבכות. הוא אמר להם – "זה ברור, אם אתם לא יכולים להשתלט על עצמכם לא תוכלו להשתלט על שתי המדינות האלה".

"אז מה הסיפור"? הוא מוסיף, "הסיפור הוא של שתי צפורים, צפור וצפורה, שבזמן הבריאה היו יחד. בשלב מסוים הם איבדו זה את זה. במאמציהם לחפש אחד את השני, במקום להתקרב הם התרחקו, קרה ההיפך ממה שהתכוונו. ברגע של יאוש בנה כל אחד קן, כל אחד במדינה בה הוא נמצא. כל לילה הם בכו על ריחוקם מזיווגם. הדמעות זלגו והקולות גברו עד כדי כך שנשמע בכל המדינה, לכן לא הצליחו לישון. הם במצב מתמשך של אבל". הוא אומר למוסיקאים – " אילו הייתי לוקח אתכם לקרבת הקנים, לא הייתם עומדים בזה, היה זה בלתי נסבל. אפילו בשעות היום לא אוכל לקחת אתכם לשם, כי כל החיות באות לנחמם, הם עורכים שם שמחה כזו גדולה, שמחה עצומה, שאף בן אדם בשר ודם לא יעמוד בה. רק מה? קולות השמחה אינם נשמעים. אך בלילות, כאשר הצפורים בוכות, קולות הבכי נשמעים. כיצד אפשר להציל את המדינות האלה? צוארי עקום בגלל כח הקול שיש לי. יש בי הכח להשליך את קולי למרחקים. אני יושב כאן ודבר לא נשמע אבל אני אשלח את קולי למקום אחר כאילו קולי יוצא משם. באותה העת אני יכול ליצור – או לשחק (זהו נושא לדיון הבא, נדבר על המשחק) – כל קול או משחק שבעולם, כל מה שאתם רוצים לשמוע. הקול משקף פעולות שהתרחשו. הזכרנו את כל הדוגמאות של מה שהתרחש בסיפור באמצעות הקול. באמצעות הקול אני יוצר ואני משליך את קולי למרחקים. מה אעשה? אני אשליך את קולי, אט אט, כל פעם לצפור אחרת, אט אט אקרב אותן למרות היותן בקצוות שונים של העולם. אני אשליך את קולי במדה שכל אחת תתחיל לשמוע זו את זו. בדרך זו אני אקרב אותן ובדרך הזאת אני אציל לא רק את שתי המדינות האלו, אלא את הבריאה כולה".

משיח בקן צפור

מה למדנו עד כה מהסיפור הזה? הסיפור מבוסס על כוחו של הקול. לפני כן אמרנו שיכולת הקול היא להחדיר קדש לחול. ככל שהוא נובע עמוק מתוך הקדש הוא יחדור עמוק יותר לחול, יהפוך אותו ויחיה אותו. רואים שהקול יכול לקרב בין שתי נשמות רחוקות זו מזו. זהו סיפור של שדכן. אנשים שצריכים שידוך צריכים שיקרבו אותם זה לזה. לכן קודם על הנשמות להיות רחוקות זו מזו. אנחנו צריכים שדכן, את הקבצן בעל הצואר העקום, השדכן המקרב בין שני בני הזוג לעזור לכל אחד מהם למצוא את השני. זהו כחו של הקול. גם זה דבר שלעיתים נאבד. כיום מנהג פשוט, "מנהג ישראל תורה"[נו], שרוב השדכנים הם נשים. יש להן את הכח המיוחד, כח הקול, להצליח לקרב בין שתי הצפורים.

קול זה הוא קול נעים שראשי תבותיו הם קן – קן צפור. מלה נרדפת לקשקוש היא ציוץ, הצפור מצייצת – אותה מלה לשם קול הצפור. היא מקוננת בקן. המלה צפור בגימטריא שוה שלום משום שהצפור (היונה) היא סמל לשלום[נז]. הצפור, שהיא סמל לשלום, יושבת על הקן בוכה על זיווגה בלילות, כפי שלומדים בזהר[נח]. הצפור הוא המשיח עצמו. מובא[נט] שכשעלה הבעל שם טוב להיכלו של המשיח – לאן הלך? מה שם המקום? קן צפור. זהו שם המקום שבו יושב המשיח בהמתנה ומחפש את זיווגו והקן כפי שהוסבר הוא ראשי תבות קול נעים. הנעימות נובעת מתיקון העקמומיות. הקבצן קם ומשתמש בקולו הנפלא, קול נפלא בגימטריא צואר. כנראה זו הסיבה שנשים עונדות ענקים ושרשראות – כדי לגלות את הקול הנעים. צריכים שידוך כדי לגלות את המשיח שיושב על קינו ולקרב את הצפור יחד עם המשיח לעם ישראל ולגאול אותו.

זהו כח קול האשה, "קול כלה". כפי שאמרנו בהתחלה, זוהי הילת הנר. הילת הנר היא דרמה. יש מלים רבות בשפה האנגלית ששורשן מעברית, אחת מהן היא המילה דרמה (DRAMA). שורש המלה דרמה (DRAMA) הוא האותיות D ו-R המקבילות לעברית למלה 'דר', כמו לדור בדירה. אדמו"ר הזקן אמר, שעיקר הבריאה הוא ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[ס]. מוסבר בחסידות שדירה היא מקום בו אדם יכול להיות עצמו, חופשי, שאפילו בעולמות עליונים, אפילו בעולם האצילות, ה' צריך להתחפש. הוא רצה דירה בתחתונים בה יכול להיות חופשי, כך מוסבר. אנחנו כאן כדי ליצור באמצעות התיקון שלנו, תיקון המודעות, מקום ראוי להיות דירה לה' יתברך.

קודם דיברנו על קן ויש גימטריא חשובה נוספת שלא הזכרנו: יש שני ביטוים חשובים שראשי התבות שלהם הוא קן – קול נעים וקול נפלא – ואמרנו שהביטוי קול נפלא שווה צואר, וכעת נוסיף שהביטוי קול נעים שווה אשה. קן הוא דירה.

ג. משחק

כעת אני אסביר דבר שלכאורה נראה פרדוקסלי. יש בדרמה דבר מאד דרמטי – להתלבש בדמות שלכתחילה היא דבר נפרד ממך. זהו משחק, לשחק תפקיד. זהו רק משחק למחצה, אבל אופן פרדוקסלי, אם הדרמה אמיתית היא המשחק, התלבשות וחוויה חיוביים.

פרדוקס המשחק של ה'

שורש המשחק הוא מהמלה לשחק. למעשה, באמצעות הדרמה אתה שולט בענינים, אתה כאילו מגלם דמות של מישהו אחר, אבל למעשה אתה מגלם את עצמך – אתה לומד להיות עצמך. הסיבה העמוקה למשחק, למרות המשחק, הוא ללמוד, לשחק! אתה משחק תפקיד. אתה משחק דבר שלכאורה מתלבש וזר, דבר שאינו אתה, אבל אתה משחק והדבר נהיה חלק מעצמך. כלומר, במילים בוטות, ה' רוצה דירה בתחתונים, מקום שהוא יכול לשחק את עצמו ולהיות בתחתונים כפי שהוא רוצה לשחק את עצמו. הוא אינו יכול להיות עצמו בעולם האצילות. הוא רוצה עולם שבו הוא יכול לשחק את התפקיד כפי שהוא רוצה. זהו הדבר הדרמטי ביותר של הבריאה.

היכן בתורה רואים שעליך לשחק תפקיד ולא להיות עצמך? בהלכות דעות של הרמב"ם יש הלכות תיקון המדות. הוא אומר שיש שתי מדות שהאדם חייב להרחיק את עצמו מהן. הראשונה היא גאוה והשניה היא כעס. מקרה של כעס הוא החמור ביותר, הוא אפילו אומר ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[סא]. לגבי הרמב"ם, אין דבר גרוע מזה. הוא אומר שכל 613 המצוות הן פשוט על מנת לשלול עבוד זרה לגמרי. למרות זאת הוא אומר שלעיתים הורה או מחנך יכול לשחק או להעמיד פנים כאילו הוא כועס לשם חינוך או לשם החדרת משמעת בילדים או תלמידים בצורה חיובית, כפי שלמדנו ממשה רבנו עצמו. זה נקרא להתלבש במדה השלילית ביותר, דבר שצריכים ללמוד איך לעשותו. משה רבנו למד לשחק, הוא הלך לבית ספר למשחק כדי ללמוד לשחק. הורה בבית ואפילו בת או בן זוג צריך ללמוד לשחק.

לדעת מתי לשחק

יש מצבים רבים בחיים שעלינו להיות 100% אמיתיים, כנים ואמינים. לא היינו אמורים להתיימר להיות משהו אחר. להתיימר להיות משהו אחר זו הולכת שולל. כתוב בתניא שאין לך להוליך את עצמך שולל[סב] – אל תתיימר להיות דבר שאינו אתה, לחשוב שאתה משהו שאינו אתה. אבל אם אתה מודע משמעות הדבר היא שאל תוליך את עצמך שולל, דע מי אתה באמת. יש ווארט של רבי זושא, אחד מחכמי החסידות. לפני הסתלקותו מהעולם הוא בכה לה'. הוא נשאל לפשר בכיו, מדוע הוא עושה תשובה כה עצומה? הוא השיב: כאשר אני מגיע לעולם הבא לא ישאלו אותי "מדוע לא הייתי כמו משה רבנו"? אלא ישאלו אותי "מדוע לא היית כמו זושא? מדוע לא היית עצמך"?

כל אחד בעולם עומד מול האתגר והמטרה להגיע להיות עצמו – הוא חייב למצוא את עצמו. לעתים אדם על מנת למצוא את עצמו חייב להתחפש, ללבוש תחפושת. דבר נפלא במלה 'להתחפש' כאחר שפירושה בבנין התפעל גם לחפש את עצמך. להתחפש בבנין התפעל, ללבוש תחפושת ולהיות מישהו אחר כמו בפורים, פרושו לחפש את עצמך. יש דבר מאד עמוק בדרמה שקשור עם מדת הדעת – לדעת את ה', לדעת את הזולת, לדעת את עצמך. על מנת לדעת את עצמך עליך לדעת לשחק תפקידים שונים בזמנים שונים מתוך מודעות שלימה של מה שאתה עושה ובדרך שהתורה מורה לנו. על פי תורה ובמקרה של משה רבנו היה עליו לעתים להיראות כועס. כתוב שאם אדם נופל, אפילו לרגע, לכעס אמיתי, כפי שקרה לו, זו שגגה. הדבר נכון אפילו לגבי משה רבנו, כשהוא כעס, הוא שגה[סג]. למרות זאת הוא צריך לדעת לשחק. כנראה משה רבנו לא השתלט 100% בכישורי המשחק שלו. לדעת בדיוק כיצד לשחק, להתלבש בתפקיד שבאופן רגיל הוא מדה שלילית ביותר.

משחק הדמות השלילית

נתחשב בכל האמור, וכעת נדון כיצד אדם יכול לשחק תפקיד במחזה. בכל מחזה יש דמויות חיוביות ודמויות שליליות, דמויות מאירות ודמויות אפלות, במיוחד במקרה של ילדים (ידוע שאפילו בפורים הרבי היה אומר שלהתחפש בדמויות שליליות, כמו זו של המן הרשע, הוא דבר לא חינוכי לילדים כי עצם ההתחפשות הוא צורה של הזדהות וחלק נדבק בך). בתחלת השולחן הערוך כתוב "הוי עז כנמר"[סד]. אנחנו מבקשים בתפלה להיות עזים כנמר, לא להיות מושפעים ממה שאנשים מדברים עלינו. במדה ואנשים לועגים לך מפני שאתה מקיים מצוות, שאתה עושה מעשים טובים, אל תתפעל מזה, אל תהיה מושפע מכך. אתה יכול אפילו לענות להם במדה של חוצפה. אבל השולחן הערוך ממשיך ואומר כי אם עושים יותר מדי, הדבר נדבק, כפי שכתוב שם בפרקי אבות "עז פנים לגיהנם". לכן, למרות שמופיע בראשית השולחן ערוך שצריכים לדעת לשחק עזות וחוצפה, לשחק דמות של נמר, אך צריכים לדעת לשחק את התפקיד במדה נכונה. כל זה על מנת שהצד השלילי לא ידבק ולא ישנה את מדותיך בצורה שלילית. לכן יש מאזנים של משחק תפקידים. העולם דורש מאיתנו את היכולת לשחק תפקידים. העולם מאד דרמטי. כדי לשחק את כל התפקידים כראוי על האדם להיות בר דעת והדעת היא מעל הלב ששר ומעל הרגלים הרוקדות.

כעת נדון במיוחד כיצד משחקים תפקיד שלילי כמו במחזה. הדרך הפשוטה ביותר (היות ואנחנו מדברים בילדים), מאחר וזה לא טוב, אל תכתוב ואל תציג מחזות שיש בהם תפקידים שליליים, שהם ניאלץ לתת לילד תפקיד של רשע. לעתים ניתן ליצור מחזה שהתפקיד השלילי מתרחש ברקע ולא משוחק על ידי מישהו בכלל, אלא שומעים קולות ברקע בלבד. זוהי טכניקה מובהקת של לא-טכניקה למנוע מאיש לשחק תפקיד שלילי במחזה.

התנאי למשחק – גדלות מוחין

למרות כל זה, אנחנו נדון כיצד ניתן בכל זאת לשחק בתפקיד שלילי, אך לא באמצעות ילדים! על מנת לשחק תפקיד שלילי, צריך להיות בעל מוחין גדלות, אדם בעל בגרות. אם אדם אינו בעל בגרות נותנים לו רק תפקידים חיוביים. לכן בחינוך ילדים, מחנכים אותם להיות צדיקים ולכן לא ניתן להדגיש יתר על המדה, טוב לעמיד פני צדיק. ככל שמעמידים פנים להיות צדיק, אט-אט הדבר ידבק ונעשים צדיקים. לכן, שוב אומר, אם מישהו אינו בעל בגרות נותנים לו לשחק בתפקידים חיובים בלבד. אך במדה וביחס ישיר למדת הבגרות המכונה גדלות מוחין, ניתן לקבל תפקידים שליליים, אבל מקבל התפקיד חייב להיות ברמה גבוהה ביותר של מודעות, של דעת.

לאדם אסור לדעת את חסרונותיו ואת החולשות של עצמו אלא אם הוא מסוגל לאזן אותם ויוכל להתמודד עם הידיעה. הוא חייב להיות בעל בגרות מפותחת ולהיות מודע לרחמים של ה'. אחד העקרונות החשובים של החסידות הוא שככל שהאדם מכיר ברחמים של ה' כך מראה לו ה' את החסרונות שלו. אם הוא במצב של בגרות מפותחת, כשמראים לו את חסרונותיו הוא לא יגיע למצב של יאוש. דוקא יקרה ההיפך, הוא יתמודד בצורה חיובית עם הבעיות. אם אין לאדם מודעות מפותחת לרחמי ה' וחמלת ה' הוא לא צריך להיות מודע לחסרונותיו, כי לא תהיה לו היכולת להתמודד עם הידיעה, הוא יפול ליאוש. לכן יש כאן דוגמה קלאסית לכך שהכרת הרע תלויה בבגרות. על מנת להכיר את הרע לעיתים יש להזדהות עמו. אם אתה משחק תפקיד קיים תהליך של הזדהות. כל זאת פונקציה של גדלות מוחין, של מודעות מפותחת ושל בגרות.

שלש רמות המשחק – הכנעה, הבדלה, המתקה

הבעל שם טוב מלמד אותנו[סה] שהעיקרון הגדול ביותר בעבודת ה' הוא בעל שלשה שלבים. השלבים נקראים "הכנעה, הבדלה והמתקה". כל עבודת ה', עבודה תמימה, חייבת לעבור שלשה שלבים של מודעות. שלב הראשון הוא השלב ה"הכנעה", השלב השני הוא "הבדלה" ובסוף, השלב השלישי הוא של "המתקה". הבעל שם טוב ממשיך ומסביר כי אחת הטעויות, שאפילו שגדולי האנושות עושים, הוא לא לעבור את התהליך השלם של שלשת השלבים ולנסות להגיע ישירות לשלב ההמתקה, מבלי לעבור קודם את שלבי ההכנעה וההבדלה. נסביר את שלשת השלבים האלה בתפקיד משחק של דמות אפלה.

הזדהות עם נקודת הרע שבי (הכנעה)

מחשבותיו של האדם צריכות להיות מכוונות לשאלה "איזה דבר חיובי יקרה לי אם אני אשחק את הדמות האפלה במחזה הזה"? לכן, המחשבה הראשונה צריכה להיות "אם אגלם את הדמות האפלה הזו אני בהכרח חייב למצוא בי אותן חסרונות". למה הדבר דומה? מסופר על הרביים הגדולים, במיוחד בחב"ד, יש הרבה סיפורים על אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שכאשר אנשים באו להתקבל ליחידות אצלם, סיפרו להם סיפורי זוועה בחיפוש אחר עצתם של הרביים. הם סיפרו אודות חטאיהם ועוונותיהם ולעתים הרביים עצרו באמצע היחידות ועזבו את החדר. לפעמים הרבי היה יוצא מהחדר רק לדקות ספורות ולעתים היה הולך ומתבודד תוך כדי צום לימים מספר.

כשנשאל הרבי לפשר הענין היה משיב: כל מי שבא אלי עם סיפור זוועה מהסוג הנורא ביותר אודות מעשיו הנוראיים – לדוגמה, הוא בא וסיפר לי כי הוא רצח אדם – אם אין בי את היכולת להזדהות או למצוא בי בנקודה הקטנה ביותר דבר דומה אני אינני יכול לעזור לו. אילו אני שומע סיפור נורא במיוחד ואיני יכול לשחק את אותו התפקיד, לגלם את דמותו של בעל הסיפור. מובן שאני לא רוצח, אבל אם אני לא מצליח לגעת בנקודה אפשרית מתוך הסיפור עצמו, להתלבש בתחפושת שלו, אני לא יכול להראות לו דרך לתקן את עצמו. עלי למצוא את אותה נקודה בתוכי, קודם לתקן את עצמי ורק לאחר מכן אוכל לתקן את האחר. אם יש הזדהות מיידית אחרי שמיעת הבשורות הרעות, אפילו בדקות שבדקות, אם יש בי בדקות את הדמות השלילית של אותו רשע ואני מוצא אותה בתוכי באופן מידי – זה טוב, אני יכול להתמודד עם זה, אני יכול לעזור לו. אבל אם אני לא מוצא אותה בתוכי עלי לעשות תשובה.

מדוע על הרבי לעשות תשובה? הרי הרבי הוא צדיק גמור. הוא היה אומר: "עלי להשיג את זה. כל הנשמות מחוברות ובמיוחד הנשמה של משה רבנו (נשמה כללית של הדור שמחוברת לכלל נשמות ישראל) ואם אני לא משיג ומזדהה עם הרע הזה, פירוש הדבר שהרע חדר לתת המודע שלי. זה דבר רע מאד, כי הרע צריך להיות דוקא במודע ולא בתת המודע, ואילו אם הרע בתת המודע שלי ואני לא מזדהה עם האדם הזה בכלל, עלי לעשות תשובה גדולה עד כדי גילוי הרע מתת המודע שלי לתוך המודע". כך מספרים על הרביים בחב"ד.

בשבוע שעבר קיבלנו את התורה בחג השבועות. בעשרת הדברות כתוב "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנב"[סו]. הציווי מתייחס גם לגבי חטיפות, אחד הפשעים הנוראים שאדם יכול להעלות על הדעת. בנקודת התחברות הנשגבת עם האין סוף, במעמד זה, מדוע הוא מספר לנו את כל זה? היה יכול למצוא עיתוי מוצלח אחר. מדוע בנקודת התגלות אלקית הזו עלינו לשמוע "לא תרצח"? כפי שהזכרתי קודם, ידיעת החסרונות העצמיים הוא ביחס ישיר להכרת הרחמים של ה'. באותו גילוי נעלה ביותר עלינו לדעת כבני אדם שיש בנו היכולת לרצוח. זה ענין מאד פשוט. בגלל גודל ההתגלות עלינו לדעת בה את "לא תרצח".

כל זה מסביר שביכולתנו להבין, אפילו במחשבה הראשונה, מתוך מצב של בגרות המודעות שנקרא גדלות מוחין. כאשר אני משחק תפקיד שלילי ביותר עלי למצוא בתוכי נקודה דומה לזו של הדמות אותה אני מגלם. אבל על מנת לעשות זאת, כפי שאמר הרבי, צריך למצוא בדקות את אותם הצדדים האפלים על מנת שאוכל לתקנם. דבר שאין לך מודעות אליו אינך יכול לתקנו. כמו פצע, על מנת לטפל בו אתה חייב לראותו. פצע חייב להיות גלוי לעין כדי לטפל בו.

זהו השלב הראשון של המשחק. השלב הראשון במשחק תפקיד שלילי הוא שלב ההכנעה. אם נחזור לבעל שם טוב, כאמור, כל עבודת ה' צריכה להיות בשלשה שלבים – "הכנעה, הבדלה והמתקה". הכנעה לגבנו, בהקשר שלנו, היא במשחק התפקיד השלילי מתוך מצב של שפלות קיומית, אין זה משנה כמה רשע הדמות שאני מגלם. אני עושה זאת למעני, זה טוב בשבילי, זו חוויה חיובית עבורי לגלם את דמות הרשע. בזכות זה אמצא נקודות דומות בתוכי, אמנם בממד אחר, אך הכרחי הדבר למצוא אותן על מנת שאוכל לתקנן. לאחר מכן אוכל לתקן אחרים, בעולם החיצון, שגם בהם ישנן התכוונות השליליות שהיו גם בי. כל זה הוא השלב הראשון, וכפי שכבר הזכרתי, זו רמת מודעות גבוהה ביותר.

זיהוי הרע לשם שנאתו (הבדלה)

השלבים השני והשלישי הם ברמת מודעות גבוהה אפילו יותר מזו של השלב הראשון. השלב השני הוא שלב ההבדלה, שלפעמים נראה היפך מה שהסברנו עד כה. אנחנו יודעים מהתניא[סז] כי אדמו"ר הזקן אמר שצדיק גמור הוא אחד ששונא הרע לגמרי. אם אתה לא שונא את הרע לגמרי אתה לא יכול להיות צדיק גמור, אתה צדיק שאינו גמור. לעתים צריכים להעמיד את עצמנו במצבים שליליים על מנת להגיע למצב של שנאה עצמית, לומר "אני שונא את עצמי, אני שונא מה שאני". זאת ממש בעיה פסיכולוגית עמוקה כאשר האדם צריך להזדהות עם דבר ששנוא עליו. לכן אסור לשנוא את הזהות העצמית האמתית, כמו אצל רבי זושא. ההפך הוא הנכון. אתה צריך לחפש את הזהות האמתית שאתה יכול לקבל. אם אתה רוצה להיות משה רבנו כי אתה לא אוהב את הזהות של זושא – מצבך לא שפיר. נכון שיש לאדם יצר הטוב ויצר הרע, ולפי התניא הם נשמה טובה ונשמה רעה שעליה עליך לעשות תשובה.

אחד הכנויים בחסידות לבעל תשובה (ביטוי חזק ובחב"ד אוהבים ביטויים חזקים) לפי אדמו"ר האמצעי[סח], כשתיאר בעל תשובה, אמר: הוא אדם שכל כך מאס בחייו עד ששונא את המציאות שלו לחלוטין. אבל השנאה העצמית לא תוביל אותו להתאבדות, חס ושלום, אלא לתשובה. התשובה היא הבדלה. לפעמים אני לא יכול להבדיל ולהפריד את עצמי מהשליליות הבסיסית שבי ולקרוע את עצמי ממנה. אני לא שונא את השליליות הזאת כפי שאני שונא את עצמי. כאן אנחנו דורכים על קרקע רעועה. בשלב זה, אדם משחק תפקיד שלילי על מנת לשנוא את הדמות.

זאת בניגוד גמור למה שהזכרנו מקודם, אבל אם נתבונן נראה שהדבר לא מנוגד לגמרי. זו דרך של תשובה. כפי שאמרתי קודם, עלי להזדהות עם דבר על מנת לתקן אותו בתוכי. כעת אנחנו אומרים שלא רק עשלי להזדהות עם הדבר, אלא שהוא ממש קיים בי ועלי לתקן אותו. ראשית עלי לתקן אותו בדרך פשוטה יחסית. אך יש דברים, שלמרות ההזדהות אתם הם אינם ניתנים לתיקון בדרך פשוטה יחסית. אם אתה לא יכול להיפרד משנאת התכונה הזאת, מהכתם השחור במציאות שלך, אתה כל כך נגעל ממנה שאתה מואס בחייך. זהו הכינוי של אדמו"ר האמצעי – "מואס בחייו". אם נמאסת בעצמך עד אתה שונא את עצמך – זו הדרך להיפרד ממנה. לעתים על האדם להתלבש כרשע על מנת להיבדל. אנחנו לומדים בחסידות שהמלה התלבשות משמעותה הבדלה בסיסית בין המלובש לבין הלבושים אותם הוא לובש. לעתים אתה מתלבש בלבוש כי אתה מזדהה אתו, הלבוש עולה עליך יפה, אתה נראה טוב בעיניך ולפעמים הלבוש משנה אותך, הוא לא אתה, הוא היפך מי שאתה. על ידי ההתלבשות אתה מבדיל את עצמך ממה שאתה. זו דרכך להיבדל. זהו מניע עמוק יותר. הוא אינו מנוגד לגמרי אלא עמוק יותר. זו ההבדלה. בעצם המשחק של התפקיד השלילי, אתה מבדיל את עצמך מהדמות. ממש גן עדן.

לשחק את עומק כוונת הרע (המתקה)

יש שלב שלישי אחרון של משחק תפקיד שלילי עוד יותר גבוה. זהו שלב ההמתקה. גם כאן ההמתקה נראית ההיפך הגמור של השלב הקודם. בכל מה שרע, אפילו הרע הגמור, אפילו שרש כל הרע (חז"ל אומרים[סט] שהשטן לשם שמים התכוון), יש כוונות טובות. אבל השטן כאן, בעולם הזה, אינו מודע לכוונות הטובות שקיימות בשורשו בעולמות העליונים. הוא אינו יודע שיש לו כוונות טובות. יש משל מפורסם המובא בתניא[ע] מהזוהר הקדוש[עא], שכל הפיתויים בעולם הם רע. הרע מנסה לפתות אותנו ולשם כך ה' ברא אותו. המלך מינה אשה לפתות את בנו הנסיך והיא בתוך תוכה לא רצתה להצליח במשימה. היה עליה להשתדל השתדלות אמתית לפתות את בן המלך כי נצוותה לעשות כן, אך כוונותיה העמוקות היו הפוכות, שלא תצליח.

הדבר נכון בכל רע. הכוונה העמוקה ביותר בעולם היא שהרע אינו מודע לעצמו, אך כאשר אדם נמצא ברמה הגבוהה ביותר של מודעות, וזאת רק אחרי שעבר את שני השלבים הקודמים, כפי שכבר אמרתי – אם אתה מחפש את השלב השלישי מבלי לעבור את שני השלבים הראשונים אין סיכוי להצלחה, הדבר יתפוצץ לך בפנים. אך אחרי שאדם עבר את שני השלבים הראשונים – הוא יכול להתלבש ברע ועל ידי כך יכול להיות מודע לכוונות הטובות התת-הכרתיות של הרע. על ידי שהוא משחק את הרע – הוא הטוב המגלם דמות רעה – הוא חודר לתוכו ומגלה לו את הכוונות הטובות שבתת-ההכרה שלו ועל ידי זה משנה אותו. הוא ממתיק את הרע, ובמלים של הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב"[עב] – הרע מעלה את הטוב. זאת הסיבה "שנעוץ סופן בתחלתן"[עג].

העולם הזה הוא עולם דרמטי וחלק מהדרמה בעולם הוא הרע שבו. הרע מוסיף ענין, כמו בעיתון, שאנשים קוראים מאמרים שיש בהם הרבה רע. הבעיה היא שכל הרע המענין אינו מודע מאין הוא באמת בא. יש הרבה דוגמאות בקבלה ובתורה למערכי רעיונות שלמים שיש בהם תמיד רעיון אחד בעל קונוטציה שלילית. לדוגמה, יש מלים שכל צורות האותיות שלהן הן שורשים בעלי משמעות. יש שבע דוגמאות בלשון הקודש בתנ"ך. כל אחת מדוגמאות צירופי האותיות היא שרש, לא רק מלים, שבכל אחד מהם יש מלה, אם לא יותר, בעלת קונוטציה שלילית ביותר. מוסבר כי המלה 'רצח' היא אחת משבע המלים, שבעה הדוגמאות, שכל אחד מצרופי האותיות הוא שורש בעל משמעות. אם הדבר השלילי הוא מבודד הוא רע, אך לא כאשר הוא חלק ממחזה. חייבים להכניס את כל התפקידים האלו לתוך המחזה. הוא חלק משמעותי של המחזה למען נצחון הטוב.

כאן הרע הוא על מנת להגביר את הטוב, כמו שהחושך הוא על מנת להגביר את האור. וכאשר הכל משתלב, הוא נעשה הכרחי ושלם, הכל טוב, ו"הרע כסא לטוב". זאת המודעות העיקרית בלשחק תפקיד הרע, כי יש מודעות יתרה במה הוא מתמודד. בכל מחזה טוב או מחזה דרמטי חייבים להכניס אלמנטים של רע, אחרת לא יהיה דרמטי, לא יהיה בו דבר, מישהו חייב לגלם את התפקיד. מי צריך לגלם את התפקיד הזה? אדם שער לעובדה כי כל הצלחת המחזה תלויה בתפקיד זה. הדמות הזו יודעת בעצמה ש"אני כאן להשלים את שלימות הטוב של הכלל, שאינני רק דמות מבודדת". הנשמה המשחקת את התפקיד הזה חייבת להיות נשמה כללית, שהדמות אינה דמות ספציפית. זה מה שהופך את המחזה למוצלח. שוב, מי שמסוגל לעשות זאת במצבי החיים יצליח לחדור לדברים חשוכים ולדמויות אפלות בכללותם עם הכוונות הטובות הבלתי מתגלות, ועל ידי כך ימתיק את המציאות. זהו שלב ההמתקה.

"אודך ה' כי אנפת בי"

אלה שלשת השלבים של יכולת המשחק בתפקידים שליליים על ידי אנשים בעלי מדרגה של מודעות – של גדלות מוחין ושל בגרות. אם אין מי שבמדרגה הזאת מוטב שלא יהיה דמות שלילית כלל.

לכן באחרית הימים, כשיבוא המשיח, יהיה כפי שהיה אומר הרבי על הבעל שם טוב, שתמיד היה במצב של בגרות, שהוא מעולם לא היה ילד. למה אמר זאת על הבעל שם טוב? הרי טוב להיות ילד! הוא אמר שהיה מספיק בוגר לדעת שהרע כאן לשם מטרות טובות. הרבי עצמו[עד] בכה לה' ושאל: "מתי אוכל לראות זאת? מתי אוכל להודות לה' על כל הרע הזה, על כל הקשיים וכל היסורים בעולם?". הרבי אמר ש"מהרגע שהייתי מודע למציאות, בגיל שלש בערך, שאלתי את ה': מתי אוכל לראות שהרע הוא טוב ושהיסורים הם טוב? מתי אוכל להודות לך על היסורים?". זהו אדם, כמו הבעל שם טוב בסיפורים של הרבי, שאהבתו הבוגרת מראשית המודעות שלה היא בהכרת הטוב, שהכל מאת ה' – הכל טוב בטוב המוחלט. אזי הוא הולך לשם בסיבות טובות. אבל כפי שאמרתי קודם: למרבה הצער, הרע אינו מודע לזה.

נקוה שיבוא המשיח ממש, ואז נוכל לומר "אודך הוי' כי אנפת בי"[עה] וכשיבוא המשיח המחזות כבר לא תהינה מענינות כל כך...

1