ה' שבט ס"ט – בית החייל, תל-אביב

ברית שלום-דוב-בער גינזבורג

א. לחיות עם הזמן – יציאת מצרים בחת"ת וב-ה' טבת

יום יציאת מצרים בפועל

אדמו"ר הזקן אומר שצריך לחיות עם הזמן, עם הפרשה, והיום בהשגחה פרטית 'ששי' של פרשת בא[א]. המיוחד היום שקוראים על יציאת מצרים בפועל. כל יום צריך לזכור את יציאת מצרים, ושרש היציאה בתורה הוא בחלק של היום. הפסוק האחרון – שהוא פרשיה בפני עצמה – "ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם". "בעצם היום הזה" שייך לכל יום, אבל הוא בא מעצם יום זה.

תחלת ההכנה למצות קרבן העומר

דבר מענין שכתוב בספר "דבר יום ביומו", שהרבי אהב לצטט, ש-ה שבט הוא שבעים יום לפני חג הפסח וכתוב בחז"ל שביום הזה זורעים את השעורה בשביל להקריב את מנחת העומר ביום השני של חג הפסח. הבעל שם טוב למד אותנו שהכל הולך אחרי ההכנה, שעיקר עבודת ה' היא ההכנה למצוה, וההכנה לחג הפסח בכלל ולמצות העומר בפרט – העומר הוא תקון הנפש הבהמית והתכללותה בנפש האלקית (כמו ששמענו קודם במאמר "אשרי תבחר ותקרב" על ארבע המדרגות בזה), שחיבור כל הענינים האלו ביחד הוא חלק ממצות ספירת העומר – זה היום. כך כתוב בגמרא, ויש על כך תוספות וכמה חקירות למה דוקא ביום הזה זורעים את מה שעתיד להיות העומר.

אם כן, יש לנו פה שני עדים – שגם בתורה קוראים ממש היום על יציאת מצרים, שזה חג הפסח, וגם שהיום זה בדיוק שבעים ימים לפני החג ובו עושים את המעשה הראשון לקראת הגאולה, לקראת יציאת מצרים, הזריעה של מה שעתיד להיות העומר.

גילוי יג מדות הרחמים בפסוק האחרון של 'ששי'

נתבונן רגע בפסוק הזה, שהוא פרשיה בפני עצמו: "ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם". יש בפסוק יג מלים, רמז ל-יג מדות הרחמים – כאן ברגע הפריעה, ברגע שאמרו "כשם שנכנס לברית וכו'", הציבור הכריז "יחי אדוננו". בעדות המזרח גם מכריזים משהו – מכריזים את יג מדות הרחמים. למה אומרים "יחי"? רוצים התגלות. מה היא התגלות? התגלות העטרה, התגלות יג מדות הרחמים. כתוב בקבלה שברגע שפורעים אומרים יג מדות הרחמים – "מל ולא פרע כאילו לא מל", צריך לפרוע (פרעה של קדושה), וברגע שיש התגלות העטרה (העטרה היא הכתר, כל יהודי הוא מלך, בבבלי כתוב "בני מלכים" ובירושלמי כתוב "מלכים", גילוי העטרה הוא גילוי מהות היהודי) יש התגלות יג מדות הרחמים. זה גילוי הכתר – יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין – אז אומרים יג מדות הרחמים (ג"פ, כמו ג"פ "יחי אדוננו").

אם כן, בהפסוק – ב-ה הידיעה – של יציאת מצרים יש רמז ל-יג תיקוני דיקנא, תיקוני דמהימנותא (כפי שנקראים בזוה"ק, בספרא דצניעותא) – תיקוני האמונה, המדרגה הכי גבוהה בכתר. אמונה פנים ואחור – א אמ אמו אמונ אמונה אמונה מונה ונה נה ה –עולה ברית (ו"פ אמונה, כפי הכלל בזה). ברית היא שלמות התגלות האמונה. זה גם הפשט של ברית – ברית אמונים, אמון מלא אחד בשני, התקשרות באמונה. בכל אופן, יש כאן התגלות יג תיקוני דיקנא, יג תיקוני דמהימנותא, וזה רמוז ב-יג תבות הפסוק של יציאת מצרים.

גילוי חמשים שערי בינה בפסוק

נלך הלאה, נספור את האותיות – יש בפסוק הזה בדיוק 50 אותיות. 50 זה התגלות של נ שערי בינה בכלל, ובפרט של שער ה-נ של הבינה. וגם זה כתוב במפורש בקבלה, שבברית מילה יש התגלות של ה-כל – היסוד נקרא "כי כל בשמים ובארץ" – ואז מתגלה כללות-שלמות האדם, ויש שם התגלות של כל נ שערי בינה. בלשון הקבלה, הקשר בין היסוד לבינה נקרא "שאול [היסוד] מרחֹבות הנהר [אמא, הבינה]", כל נ שערי בינה מתגלים בזמן הברית. גם במשך החיים כשהיהודי "נטיר בריתא" – "ועמך כלם צדיקים", "צדיק יסוד עולם" – יש גילוי זה (כתוב שמשה לא השיג זאת בשכל, אבל כל יהודי משיג זאת, בעצם היחידה שבנפש שבו שלמעלה מעלה מטעם ודעת, בזמן הברית).

חמשים שערי בינה – חמשים פעמים יציאת מצרים בתורה

"חמשים שערי בינה" הוא מושג נפוץ, שכולם מכירים אותו, אבל מאיפה זה? החבר של נ שערי בינה הוא לב נתיבות חכמה, שסימנם ידוע – בסיפור מעשה בראשית יש לב פעמים שם אלקים (מ"בראשית ברא אלהים" עד "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"), אבל מה זה חמשים שערי בינה? מאיפה זה בא? כתוב בספר הזהר הקדוש שחמשים שערי בינה רמוזים בכך שיציאת מצרים – שהיא אולי חוט השדרה של כל התורה כולה, של כל המצות, הכל זה "זכר ליציאת מצרים" (יציאת מצרים = יא פעמים אנכי [מי שאנכי], גילוי עצם ה"חד ולא בחושבן", והוא עולה נעשה ונשמע דמתן תורה ועולה משה אהרן מרים = שלשה דברים [מנהיגים] שעל ידם ניתנה תורה לישראל וכו', "על שלשה דברים העולם עומד", כמבואר במ"א), זה הדבור הראשון של עשרת הדברות "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (וכתוב בתניא של היום שזה כולל את כל התורה כולה) – מופיעה חמשים פעמים בכל התורה כולה, וזה מקור המושג "חמשים שערי בינה". הרי יציאת מצרים היא לידת העם – בינה זו אמא, ולצאת ממצרים פירושו גם להוולד מחדש, וחמשים פעמים מוזכר הענין הזה של יציאת מצרים בתורה.

ה"פרדס" על דברי הזהר

על זה יש בספר הפרדס לרמ"ק, הספר הכי חשוב בקבלה לפני האר"י, שספרו בנוי על לב נתיבות חכמה (יש בו לב שערים, עץ חיים בנוי על חמשים שערי בינה, יש בו חמשים שערים), יש פרק או שער שלם על ה-לב נתיבות, אחת לאחת, ועוד שער של חמשים שערי בינה.

הוא מאד מתלבט, בגלל שהזהר אומר בפירוש שהמקור של חמשים שערי בינה הוא חמשים האזכרות של יציאת מצרים בתורה, אבל אם פותחים את התורה וסופרים יש כמה עשרות פעמים יציאת מצרים יותר מחמשים. זו לכאורה קושיא עצומה, לכן הוא צריך מאד מאד לדחוק לאיזה יציאות מצרים הזהר התכוון ולאיזה לא – ודאי הזהר התכוון להקשר מסוים של יציאת מצרים, לא סתם אזכרה, וצריך עוד תנאי, עוד מדד, איזה יציאת מצרים סופרים ואיזה לא. לכן הוא 'שובר את הראש' שער שלם כדי להגיע בדיוק למספר של חמשים פעמים יציאת מצרים, על מנת 'להצדיק' את מה שכתוב בזהר.

"נודע בשערים בעלה" – הקשר בין לב נתיבות חכמה ל-נ שערי בינה

בכל אופן, מה שכן, ללא שום בעיה וספק, מהזהר רואים שיש קשר הדוק ומהותי בין יציאת מצרים לבין המושג חמשים שערי בינה. על חמשים שערי בינה כתוב ב"אשת חיל" (עוד מעט שבת ואומרים את זה לפני קידוש) "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". פרק אשת חיל מסודר ע"פ אלף-בית, וזה הפסוק של האות נ. "בעלה" זה הקב"ה והוא "נודע בשערים" – נודע לכל יהודי, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה".

האר"י אומר שלכל יהודי יש שער, והרח"ו אומר שלא קבל ממנו את הסוד איך מגלים מה השער של כל היהודי (אפילו לגבי עצמו הוא מתלבט). לכל יהודי יש יום מיוחד בספירת העומר (שהיום מתחילים להתכונן לה – שבעים ימים עד הספירה ועוד חמשים ימים עד מתן תורה, "תספרו חמשים יום", סך הכל 120 יום מהיום עד מתן תורה – יש כאן הכנה מאד חשובה ב-ה שבט; 120 יום אלה הם כנגד 120 יום שהיה משה אח"כ בהר, עד שירד ביום הכפורים עם הלוחות השניות של בעלי תשובה).

בכל אופן, יש כאן קשר מובהק בין ה"נודע בשערים בעלה", שה' נודע לכל יהודי בשערים – לפי השער שלו, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", איך וכמה שהוא מסוגל לשער (אם זה שייך לאחת המדרגות ששמענו קודם במאמר זה שייך למדרגת בית, איך הוא משער את האצילות, לכן "אמא מקננא בכורסיא", עולם הבריאה שבמאמר היה בית) – לבין ה-נ של אשת חיל, החמשים שערים (זה לא כתוב, אבל מאד בולט). נודע = 130 = ה"פ הוי' (נודע אותיות נועד, סוד "הילכו שנים יחדו [ה' וישראל] בלתי אם נועדו" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כמבואר במ"א). דברנו על בינה, אבל "אם אין דעת אין בינה" – העיטרא דחסדים שבדעת (שכנגד פרשת "שמע ישראל וגו'" בתפלין) מורכבת מה"ח, כל חסד הוא שם הוי' ו"נודע" הוא ה"פ הוי' (גם בעיטרא דגבורות יש נודע, ודוק).

סיכום הרמזים

זה מאמר מוסגר. אבל יצא רמז מאד מובהק שיציאת מצרים קשורה לשער החמשים, וצריך לחפש אם מישהו עלה על זה שיש בדיוק חמשים אותיות בפסוק העיקרי של יציאת מצרים. הגם שיש איזו בעיה לכאורה אם מספר יציאות המצרים בתורה, אבל כאן יש לנו תופעה מובהקת ופשוטה – יש פסוק אחד, הפסוק העיקרי של יציאת מצרים, החותם את החת"ת של היום, שיש בו יג תבות ו-נ אותיות בדיוק (סה"כ יש כאן סג כוללים, שם הבינה, משם יציאת מצרים כנ"ל; סג הכוללים ביחד עם הגימטריא של כל הפסוק "ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם" = 2860 = נס [ימין] פעמים הוי' ב"ה = אהבה פעמים אהבה רבה, ודוק; בדבור הראשון של עשרת הדברות, ה'מזכיר' את הפסוק שלנו כנ"ל, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" יש ט תבות ו-מא אותיות, ס"ה נ כוללים, רמז לשער ה-נ שנתגלה בשעת מתן תורה.

שני הפסוקים משלימים: "ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם" "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" = ג"פ 1764 – מב ברבוע = זה [נבואת משה רבינו] פעמים אמת [משה אמת ותורתו אמת – אין אמת אלא תורה]).

בפסוק הראשון של התורה, בראשית, יש ז מלים ו-כח אותיות, ועל זה רש"י רומז – שזה דבר מהותי – בפתיחת פירושו "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". בזה שהוא פותח את הפירוש עם המלה כח יש רמז מובהק למספר האותיות בפסוק. עד כאן פתיחה, בשביל החידוד.

ב. ברית מילה ויציאת מצרים

התגברות המזל ביום הלידה וביום הברית

מה הקשר בין יציאת מצרים לברית מילה בכלל? יציאת מצרים קשורה ללידה, אבל מה הקשר לברית מילה? אמרנו, שעם הלידה יש התגלות – התינוק יוצא לאור עולם, נולד מתוך הרחם. בזכות זה שהוא יוצא עתה לאור עולם השרש שלו מאיר בתוקף רב, "מזלו גובר", אבל יש גם "מזלו גובר" ביום הברית (המאמר שחזרו – "אשרי תבחר ותקרב" – הוא מאמר שהרבי אמר ביום הברית שלו, ח"י ניסן; כתוב שצריך לחגוג את יום ההולדת, אבל הבן איש חי אומר שצריך לחגוג את יום הברית, אז יש התגלות נצחית, בחינת "וגם נצח ישראל לא ישקר [בברית] ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", וד"ל).

"בא אל פרעה" – ברית המילה ופריעת העטרת

רעיון ידוע אצלנו[ב] ש"בא אל פרעה" היינו לחבר את ה-בא ל-פרעה, ואז עולה משיח. יש פרעה דקדושה, התגלות, "דאתפריעו כל נהורין" (כפי שמסביר הזהר). במאמר הנ"ל מדובר על "היכלך" (היכלך = מילה, מל יה, יש ב"פ "היכלך" בתנ"ך, שני פסוקים בתהלים: "דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך" "אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדש היכלך", סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", וד"ל; בהכאת אותיות היכלך = 600,000, כנגד כללות שש מאות אלף שרשי נשמות ישראל, הבאות בברית [מילה] עם הקדוש ברוך הוא, ודוק; ברבוע פרטי היכלך = 1825 = 25 פעמים חכמה = ג מילויי חכמה: חית כף מם הי, חית כף מם הא, חית כף מם הה, חכמה באצילות, דרגת היכלך כמבואר במאמר, הגילוי דברית מילה), שזה אצילות, אך לא מביא את הפסוק "ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד" – יחוד "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא" במלכות דאצילות, היכל הוא בפרט המלכות דאצילות, ובהיכל נמצא כבוד המלך.

שרש כבוד המלכות, "כבוד נברא", הוא "כבוד נאצל" דחכמה, "נקודה דנעיץ" בכל עולם האצילות ש"איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". בכל אופן, עיקר ההיכל הוא מלכות דאצילות – היכל = אדנ-י = מזוזה = הס ("הוי' בהיכל קדשו ['קדֹש היכלך', "קֹדש מלה בגרמיה" – חכמה עילאה כנודע] הס מפניו כל הארץ" – יש שם שתיקה לפני חשיבה, "סיג לחכמה שתיקה" – זה יותר גבוה מהחשיבה וההשערה של עולם הבריאה).

מה שמתגלה שם זה הפרעה של הקדושה, "דאתפריעו כל נהורין", וכמו שאמרנו פרעה הוא לשון פריעה – התכלית של ברית מילה, "מל ולא פרע כאילו לא מל". כשאנחנו יוצאים ממצרים, חוץ מזה שזה לידה יש עוד משהו – עד הברית האות ברית קדש מכוסה בערלה. ברית מילה היא לכרות את הערלה ואז לקרוע את הקרום הדק, עד שהעטרה תתגלה במלוא יפיה ועוצמתה.

כריתת הערלה בפרשת בא ופריעת העטרה בפרשת בשלח

ביציאת מצרים, חוץ מזה שהעם נולד מרחם האם, יש גם יציאה מכיסוי הערלה. על כל אחד בתחלת העבודה יש ערלה שמכסה על המהות היהודית, וכל זמן שהערלה נמצאת שם, מכסה על הלב שלי – יש ברית בשר ויש ברית ערלת הלב – כל זמן שהערלה מכסה היא מסתירה את המהות היהודית, את הנפש האלקית האמתית שלי. יציאת מצרים היא לצאת מהגבול, לצאת מהסתר והעלם אלקות, לכן יש גם פשט שיציאת מצרים זה למול-לכרות את הערלה. יש לכרות את הערלה ואז קדושת העצמי, היהודי האמתי, מתחילה להתגלות, אבל שלמות ההתגלות היא על ידי הפריעה.

אפשר לומר שלגבי יציאת מצרים יש גם פריעה, בקריעת ים סוף – סיום יציאת מצרים בפרשה הבאה. הפריעה היא הסרת הקרום הדק. אם כן, אפשר לפרש שלצאת ממצרים היינו לכרות את הערלה ואחר כך הקריעה והגילוי בהדיא לגמרי נעשים בקריעת ים סוף. אבל היות שאמרנו שפרעה עצמו הוא מלשון פריעה, אז יש גם את הפריעה שנמצאת בכח על כל פנים וכנראה גם בפועל במדה מסוימת בפרשת "בא אל פרעה" – עצם יציאת מצרים היא המילה כולל הכח של התכלית-הפריעה, ובפועל יש עוד משהו שמתגלה בפרשת "בשלח" (ויש עוד דרגות של התגלות, מתן תורה, המשכן – "באתי לגני אחֹתי כלה", שעוד מעט לומדים ב-י שבט – יש הרבה שלבי התגלות, אבל יסוד הכל זה כבר עכשיו בפרשת בא אל פרעה ובפסוק "ויהי בעצם היום הזה וגו'").

הקשר בין יציאת מצרים ומצות ברית מילה

איך רואים באמת שיש קשר בין ברית מילה ליציאת מצרים בתוך הפרשה שלנו? אם מסתכלים כמה פסוקים קודם, ב'רביעי', לפני מכת בכורות, שם כתובים רוב דיני הפסח (ואח"כ "משכו וקחו לכם צאן וגו'" בתחילת 'חמישי'). אבל יש כמה דינים שהתורה חכתה איתם עוד יומיים (באמירת חת"ת), אחרי מכת בכורות עד ליציאת מצרים בפועל – למה התורה חכתה? הדינים שלומדים היום הם מי ראוי להקריב ולאכול ולקיים את מצות פסח, מצוה שיש בה כרת. הדבר הכי פשוט שמחבר בין פסח לברית מילה – שאלו שתי מצות עשה יחידות בתורה שיש בהן כרת – עליהן אמרנו בברית המילה "ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי", דם פסח ודם מילה.

את זה רואים בחת"ת של היום, שיש בו שני דינים בזה: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו" – מחלוקת אם האדון יכול לאכול רק אחרי שמל את העבד (שכך פוסקים הלכה), או שרק העבד לא יכול לאכול עד שימול. אחר כך "המול לכם כל זכר... וכל ערל לא יאכל בו" – זה הולך על גרים, שצריכים למול, "וכל ערל לא יאכל בו" זה גם על מי שמתו אחיו מחמת מילה שאנוס ופטור ממילה.

אם כן, רואים שיש כאן שני דינים שמקשרים ברית לפסח – דין עבדים ודין גר, וחז"ל אומרים שזה גם בכל יהודי – רואים שהמילה היא תנאי מובהק לעיכובא בפסח.

נקצר: רואים מכאן שיש קשר מובהק ומפורש בין יציאת מצרים לברית מילה וזה היום. כמו שיהודי קשור כל חייו ליציאת מצרים, כך גם קשור לברית המילה כל יום (כפי שאמר דוד המלך בבית המרחץ) – הסימן המובהק של היהדות שלו, של הנפש האלקית שלו, של המלכות שבו.

ג. פרצוף אזכרות המילה בתורה

סקירת אזכרות המילה בתורה

עכשיו נשאלת השאלה (ובזה ננסה לקצר) – אם יש פרשה שמוזכרת בפירוש ברית מילה, אפילו פעמיים שלש, כמה פעמים בתורה מוזכרת ברית מילה? נעשה סקירה קצרה, שכזכור לי לא עשינו, של כל הופעות ברית מילה – זה שייך לכל ברית מילה, אבל יצא לנו מהחת"ת של היום:

פעם ראשונה כמובן זה במצות המילה של אברהם בסוף פרשת לך לך, ששם מופיעה המלה ברית יג פעמים ("גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות" – זה הקשר הישר והפשוט בין הברית למספר יג, מספר התבות של הפסוק "ויהי בעצם היום הזה וגו'" כנ"ל).

הפעם השניה היא בפרשה הבאה, פסוק שזכינו כעת לומר בברכות – "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים" בפרשת וירא. יש את המצוה בלך לך, שאברהם קיים בעצמו (וטפלה לו מילת ישמעאל וכל בני ביתו), ואחר כך בפרשה הבאה יש סיפור חדש שקיים זאת כלפי בנו.

אחר כך יש עוד פעם אחת בחומש בראשית – בפרשת וישלח במעשה של דינה חוזרת הרבה פעמים התבה מילה, כי התנאי שהתנו בני יעקב עם אנשי שכם הוא שימולו את עצמם (כאן לא מדובר על מילה של יהודים, אבל יהודים אמרו להם – זו מצוה של בית דין של יהודים – וגם יעקב הסכים ליוזמת האחים שאנשי שכם ימולו את עצמם, התנאי נעשה על ידי בית דינו של יעקב אבינו, ומה שהרגו אותם, ללא הסכמת יעקב, זה עוד סיפור). הסבירו להם שכדי להיות לעם אחד צריכים למול כי הערלה "חרפה הִוא לנו" – לומדים משם משהו מאד גדול בקדושה, שהחרפה הכי גדולה אצל עם ישראל היא להיות ערל. יש כאן עיקרון מאד חזק ועצמי, ולומדים אותו דוקא משם.

גם צריכים להוציא משם את כל לשונות האהבה של שכם לדינה. יש מאמר של אדמו"ר הזקן שכל לשונות האהבה מופיעות שם בקליפה, וצריך להוציא את זה משם – כל מה שכתוב שם איך שכם התקשר לדינה, את זה הם בררו כשהרגו את שכם ואת כולם. בכל אופן, זו הפעם השלישית שיש את הענין של מילה בתורה.

הפעם הרביעית היא "חתן דמים למולֹת" בפרשת שמות, שצפורה מלה את אליעזר וחז"ל מסבירים בדיוק מה קרה – משה לא מל את אליעזר כי מסוכן לצאת לדרך, וחשב שקודם כל צריך לקיים את השליחות, אבל הנחש בא ובלע אותו עד אותו המקום משני הצדדים וצפורה הבינה וכו'. בעצם הנחש רמז את הברית על גופו של משה רבינו, אבל היא הבינה מכך שהכוונה שצריכים למול את הבן, את אליעזר, ואז היא הלכה ומלה אותו כמוהלת מובהקת. אחר כך, כשהנחש ירד ממשה רבינו, היא סכמה – סיום הפרשיה – "חתן דמים למולת".

הפעם החמישית היא אצלנו, ב'ששי' של פרשת בא, ויש רק עוד פעם אחת בכל התורה כולה מילת בשר – בתחילת פרשת תזריע, "וביום השמיני ימול את בשר ערלתו". יותר מאוחר, בדברים, יש עוד פעמיים מילת הלב ("ומלתם את ערלת לבבכם" בפרשת עקב ו"ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב וגו'" בפרשת נצבים). בכל אופן, מילת בשר יש רק שש פעמים (בשש פרשות) בתורה – זה מאד משמעותי, שהרי יסוד-הברית הוא הספירה הששית, ויוסף הצדיק עולה ו"פ הוי' ב"ה.

הקבלת האזכרות לשש הספירות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד

הסדר כאן מאד יפהפה ומובהק, ובקיצור: יסוד הכל הוא אברהם אבינו, "חסד לאברהם", זה פשוט. השני – "וימל אברהם את יצחק בנו" שמדתו גבורה, וכן כתוב כאן "וימל... כאשר צוה אתו אלהים" (וימל = אלהים), שם הגבורה (לא "כאשר צוה אותו הוי'"; הפרשיה מתחילה "והוי' פקד את שרה כאשר אמר ויעש הוי' לשרה כאשר דבר" אך מיד עוברת משם הוי' לשם אלהים: "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו אלהים", וכן בהמשך אומרת שרה "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי", ומבואר בדא"ח שהצחוק בא משם אלהים, שם הצמצום, ההעלם וההסתר דוקא, והברית הרי הוא אבר התענוג, האבר אשר בו יצחק מצחק את רבקה אשתו, ושמירת הברית הוא סוד "פחד יצחק", וד"ל).

הכי חידוש הוא למה מילת אנשי שכם היא התפארת – תיכף נחזור לכך. הרביעי הוא "חתן דמים למולת" הנאמר במשה רבינו, שמדתו נצח. הפעם החמישית היא ביציאת מצרים – "בינה עד הוד אתפשטת". פרשת בא היא הפרשה ה-הוד בתורה, אבל הפשט הוא שהמילה נאמר במפורש לגבי עבדים וגרים הבאים להסתופף מתחת כנפי השכינה – אלו הבאים להתייהד. כתוב שאחד מפירושי ספירת ההוד הוא שמקרבת ומייהדת רחוקים. אם חלילה מישהו יורד ויוצא מהקדושה כתוב על כך "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה", שההוד מתהפך, אבל כל גר צדק (דוגמת רות המואביה) היא נאחזת בספירת ההוד. הכח האלקי שפועל עליו להתקרב ולהתייהד הוא ספירת ההוד. אם כן, ברית מילה כתובה כאן בהקשר מובהק לספירת ההוד (עד כדי שצריכים חז"ל לשלול את ההו"א שעל כל גר מיד שמתגייר, שמתיהד, להביא קרבן פסח; רמז: קרבן פסח = "פרו ורבו", וגר שנתגייר כתינוק שנולד דמי).

בפרשת תזריע זה מובהק שזה היסוד עצמו – "אשה כי תזריע וילדה זכר [אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי זה מעורר את הבעל להזריע כו', וכידוע ריבוי ההסברים שיש בזה]... וביום השמיני ימול בשר ערלתו", שזה המצוה עצמה לאחר מתן תורה (אברהם אבינו הוא המצוה לפני מתן תורה, אבל המצוה שלנו היום היא מהפסוק בפרשת שמיני – זה היסוד).

ד. פריעת חובו של הנולד מהול

הסבר האיזכור השלישי שכנגד התפארת

אם כן, יש כאן שש פרשות בתורה בהן מוזכר ענין המילה, לפי סדר הו"ק, והכל מתאים ומובהק למופת. מה שכן צריך לחזור ולהסביר הוא ענין המילה של אנשי שכם. אם הראשון הוא אברהם, השני יצחק והרביעי משה, אז צריך להיות שהשלישי יהיה יעקב. באמת זה סיפור אודות יעקב, אודות הקורות אותו בדרכו לשוב לבית אביו בארץ ישראל הקדושה. הוא הסכים למילה, ובאיזה מקום הוא זה שאחראי על כך שאנשי שכם מלו את עצמם.

מי שנולד שלם – צריך לשלם את חובו בהמשך חייו

נסביר יותר מזה, למה לא כתוב שיצחק מל את יעקב אבינו? במשה גם לא כתוב שמלו אותו, אבל הנחש רמז בו וקיימו את זה בבן שלו. במשה לא כתוב שנימול כי "ותרא אותו כי טוב הוא" – פירוש אחד שנתמלא הבית כולו אורה ופירוש שני שנולד מהול. כך גם ביעקב כתוב "ויעקב איש תם" – שנולד מהול (היום נוהגים הטפת דם, אבל לא צריך מילה).

הווארט הוא שאם אדם נולד צדיק – הוא צריך לשלם אחר כך. עד כה הוא לא קיים בגופו את ענין הפריעה, עיקר ותכלית המילה, ועליו לפרוע את חובו (שכם הוא מקום מועד לפורענות, לפריעת חובות, למצות מילה ופריעה, שעל כן ניתנה, על ידי יעקב, ליוסף הצדיק דוקא, על אף שלכאורה היה צריך להינתן לשמעון ולוי, אבל בסוף מבהיר יעקב מי לקחה באמת "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי", וד"ל). אי אפשר להוולד מהול ולצאת ידי חובה בקלות ("פריעת בעל חוב מצוה", מצוה לפרוע ר"ת מל, ומל ולא פרע כאילו לא מל, וכן מוהל אותיות מלוה, וד"ל).

התקון שבתוך הפורענות

רק בנקודה הזאת ראוי להאריך, אבל כל מה שקרה ליעקב עם הבת שלו, וכל הסיפור העגום שם, זה עונש. חז"ל אומרים שזה עונש שלא נתן את דינה לעשו, אבל מה שלא יהיה – רואים שיעקב פה משלם איזה חוב. חלק מכך שהוא משלם חוב ודאי שיש כאן תקון, כל מה שקורה אצל יעקב הוא בסופו של דבר תקון. הדרך של התקון היא מילת בני העיר שכם (הכנה לקיום היעוד לעתיד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"), שודאי יש בכך משהו חיובי – קודם כל זו פרשה שכתובה בתורה, כבר יצא מזה משהו (כל מה שכתוב בתורה זה עצמות).

מעשה דינה – הברית של יעקב אבינו, מעשה משה במלון – הברית של משה

אבל הווארט כאן הוא מה שעכשיו אמרנו, שהתפארת – אם מישהו יותר מדי מפואר, יותר מדי יפה, יותר מדי מושלם, והוא כולו בקדושה – אז הוא יצטרך לשלם עבור זה, לא לשם כך גזר הרצון העליון על הנשמה הטהורה לרדת וליפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אם הוא יותר מדי מושלם ויפה ומסודר – להיולד מהול היינו להיולד 'מסודר' למופת, סוד הסדר ביסוד כנודע – הוא אינו פרוע, רק לאחר שפורע את חובו זוכה לגילוי של פרעה דקדושה ל"אתפריעו כל נהורין עילאין" (זה גם ההסבר משום מה משה פחד מפרעה, הרי ככלל רק צדיק שאינו גמור צריך לפחד מהרשע שהשעה צוחקת לו, מה שאין כן צדיק גמור, אבל יש קליפה כזאת, קליפת פרעה מלך מצרים, שדוקא צדיק גמור מעיקרא, מי שנולם מהול, צריך לפחד ממנו, עד שאומר לו ה' "בא אל פרעה", עד שמתנוצץ אצלו ניצוץ של משיח, וד"ל). ומה שהוא משלם עבור השלמות שלו, זה הברית מילה של עצמו.

אז כל הסיפור הזה הוא כן הברית מילה של יעקב אבינו, זה רק התגלה בדרכים מופלאות ונסתרות של ה' – איך התגלגל הדבר הזה. אצל משה רבינו זה אותו דבר – כל הסיפור שהיה במלון בדרך, עם הנחש, כנ"ל מי שנולד מהול אז אחר כך יבוא היום שצריך להתחשבן. העולם הזה הוא עולם התגמול, על כל דבר צריך להתחשבן. זה תקון התפארת, ולכן יש כאן פרצוף מאד מכוון של שש פעמים מילה בתורה.

ה. רמזי אזכרות המילה

רמזי המספרים הסדוריים של הפרשות

יש עוד הרבה רמזים בזה, אם נתבונן במספרי הפרשות ושמותיהן וכו':

ראינו שענין המילה חוזר שש פעמים בתורה, בפרשות לך לך, וירא, וישלח, שמות, בא, תזריע. המספרים הסדוריים של הפרשות הנ"ל לפי סדר התורה הם: 3 4 8 13 15 27. סכומם = 70 = מל, ה'שער' של ברית מילה. נחלק אותם לזוגות: 3 4 = 7, 8 13 (חתך זהב) = 21, 15 27 = 42. נבנה משלשת המספרים האלה – 7 21 42 – סדרה רבועית: שני ההפרשים הם 14 21, הבסיס = 7. המספר הבא בסדרה = 70, סכום כל המספרים המקוריים של הסדרה!

נמשיך להתבונן ולשים לב ש-21 עולה 3 פעמים 7 ו-42 עולה 2 פעמים 21. לפי זה מתבקש שהמספר הבא בסדרה הגיאומטרית (לא הסדרה הרבועית שהגדרנו קודם) יהיה 1 פעמים 42 = 42, כאשר המספר שיבוא אחרי זה יהיה 0 פעמים 42 = 0. יצא לנו שלפי שני האופנים של יצירת סדרה הגיונית, לפי שני סוגי הגיון, מהמספרים הנתונים הנ"ל, המספרים הראשונים נכללים בעצמם, לומר שסוד ה-מל (ז, אהיה, אהיה אשר אהיה, ובפרט ה"אהיה אשר אהיה" כפי שמתגלה בסדרה השניה) עצמי בהם!

רמזי שמות הפרשות

לך לך וירא וישלח שמות בא תזריע = 2107 = 7 ברבוע פעמים 43, גדול = 7 פעמים אש, מנורה ("אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"). ביחד עם עקב נצבים = 364 = יעקב יעקב, כל 8 הפרשות בתורה בהן נזכר לשון מילה = 2471 = 7 פעמים שמחה, "שבע שמחות את פניך", שמחה = "סוד הוי' ליראיו – ובריתו להודיעם".

רמזי פסוקי המילה

רמזי שני פסוקי המילה שבפרשתנו: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו... וכי יגור אתך גר ועשה פסח להוי' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו".

הפסוק הראשון: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו" = 2158 = 26 פעמים 83. הפסוק השני: "וכי יגור אתך גר ועשה פסח להוי' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו" = 4004 = 26 פעמים 154 – הוי' פעמים "הוי' אלהינו הוי'" (היחוד של שמע) = 22 פעמים יעקב (הדור ה-22 לאדם הראשון, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"). ביחד, שני הפסוקים = 6162 = 26 פעמים 237 = אחד פעמים דעת (בהכאה פרטית = 2164 = 4 פעמים ישראל).

הפסוק השני מתחלק לכפולות של 26 לפי הסדר באופן נפלא ביותר: "וכי יגור אתך" = 676 = 26 ברבוע! "גר ועשה פסח להוי' המול לו כל זכר ואז" = 1196 = הוי' פעמים אלהי (סוד מילוי עב כנודע באר"י). "יקרב" = 312 = יב צירופי הוי' ב"ה. "לעשתו" = 806 = אל פעמים הוי'. "והיה" – אותיות הוי' (הצירוף השביעי, החביב, של הוי', הצירוף של חדש תשרי, לשון שמחה – "עבדו את הוי' בשמחה"). "כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו" = 988 = 38 פעמים 26 ("לעשתו... בו" = 1820, סוד פעמים הוי' וכו'. ההסתברות לפסוק של 22 תבות ל-6 חלוקות לפי הסדר של כפולות של 26 הוא פחות מאשר סיכוי 1 בתוך 26 בחזקת 5 = 11,881,376)!]

ו. נקודת הרבי רש"ב

שתי כפילויות בברכת המילה כנגד יציאת מצרים וברית המילה

אבל, אחרי כל הרמזים, מה שהיה חשוב לנו שהיום הוא היום של יציאת מצרים, שהוא גם כן יום מיוחד במינו של ברית מילה. בשניהם נאמר "בעצם היום הזה" (ב פעמים בברית מילה של אברהם אבינו ו-ג פעמים ביציאת מצרים בפרשת בא, ס"ה ה פעמים בסוד ה חסדים, ב מכוסים ו-ג מגולים, וד"ל; "בעצם היום הזה" הוא סוד מנצפך, אותיות הגאולה. במילוי מה, "בעצם היום הזה" – בית עין צדיק מם הא יוד ואו מם הא זין הא – עולה 1024 = לב ברבוע, ודוק). על הקשר בין ברית מילה ליציאת מצרים אומרים בברכה את הפסוק "ואֹמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי". זה הדבר הראשון שחוזרים עליו בברכה, והפסוק השני הוא "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו, הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו" – זה ההוד, הברית של היום.

שנזכה ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", עם התגלות המשיח תיכף ומיד ממש.

נקודת הרבי רש"ב – גילוי הדבקות העצמית על ידי התבוננות ברזין דרזין

השם שלום-דוב-בער הוא על שם הרבי רש"ב, הדור החמישי של חסידות חב"ד (כנגד ספירת ההוד, התמימות, שעל כן הוא זה שייסד את ישיבת תומכי תמימים, כמבואר באריכות במ"א), שביחס לדור שלנו הוא ה-ד של מיד – התקופה המשיחית בפועל ממש מתחילה מהדור שלו. לכן נברך את הרך הנימול שיהיה בקי קודם כל בכל מאמרי הרבי רש"ב.

הרבי רש"ב אמר שאצל הקדמונים כתוב "אילו ידעתיו הייתיו", היינו שאי אפשר לדעת את ה' כי אם הייתי יודע את ה' הייתי ה' בעצמי, אבל הרבי רש"ב אמר על עצמו שכאשר הוא יושב מאחורי דלת נעולה, בהתבודדות, ומתבונן בלקו"ת אזי יכול לומר על עצמו בניחותא "ידעתיו הייתיו". זה מהווארטים הכי חריפים שיש בחב"ד, וזה קשור למה ששמענו קודם במאמר – שיש בחינה שיהודי, מצד העצם של הנפש האלקית, דבוק בעצמות ה', כי הנפש האלקית היא "חלק אלוה ממעל ממש", ורק צריך לחשוף אותה, לכרות את הערלה ולגלות את העטרה.

גילוי הדבקות של הנפש האלוקית נעשית על ידי לימוד חסידות בעומק. בשיחה הידועה על תקון הברית הרבי רש"ב אומר שאפשר לתקן את הפגם אך ורק על ידי התעמקות מסורה עד מיצוי הנפש ברזין דאורייתא. זה תקון הברית ואין משהו אחר, והגדול בזה בין הרביים בגילוי רזין דרזין של החסידות הוא הרבי רש"ב. שנזכה לכל גילויי הרבי רש"ב כחלק מגילויי ה"תכף ומיד ממש".