שערים ושורשים

ב. חלק הזהר: "פרה אדֻמה תמימה"

"פרה אדֻמה תמימה" – שלשה שלבי גדילה של הבת-המלכות

לגבי עצם הענין של "פרה אדמה תמימה" נתחיל במשהו תוכני: הזהר אומר בפשטות שהכל מדובר כאן במלכות, רק שלמלכות, לנוקבא, יש כמה שלבי גידול. בכללות יש לבת שלשה שלבים – קודם היא קטנה, אחר כך נערה ובסוף בוגרת, אשה שלמה. כשבונים את הנוקבא באחורי הז"א, כשהיא דבוקה גב בגב באחור, לפני הנסירה היא בקטנות, והיא נבנית מהגבורות שבדעתה, אותן היא מקבלת מהיסוד של ז"א.

כל זמן שהמלכות במצב של קטנה היא "פרה", 3 אותיות. אמרנו שהכל קשור כאן ל-3-4-5. 3 הוא המשולש הראשון, 4 הרבוע הראשון ו-5 מספר ההשראה הראשון. זה כבר תהליך של גדילה. יוצאים מהזהר ערכים חשובים אצלנו, להסביר את המספרים הצורניים. יוצא מהזהר ש-3, משולש, הוא מצב של קטנות. הבת הקטנה היא צורת משולש, כנראה אוהבת לחשב ולצייר משולשים. אבל ברגע שהיא קצת גדלה היא הופכת להיות נערה – סוד הנסירה בקבלה. נערה כבר ראויה להתחתן, וקטנה עוד לא. כדי להיות ראויה להתחתן צריך לנסר אותך, שתוכל לחזור מאחור באחור לפנים בפנים. לכן כל סוד הנערה הוא-הוא סוד הנסירה (נערה = נסירה!).

מה קורה בנסירה? כל הדינים של ז"א עוברים לנוקבא. כלומר, אם בקטנותה בנינה של הבת מהגבורות, בנערותה – דוקא בהכנה לנישואין – היא מקבלת מנת יתר של כל הגבורות. מה קורה אצלה? ה"פרה" הופכת להיות "אדֻמה" – 4 אותיות, רבוע. במצב של נערות מגיעים לפרק – אומרים גם על בן שמגיע לפרקו, פרק האיש מקדש – וזה הזמן של רבוע. כשאינך מוכן להתחתן אתה משולש, אבל כשאתה מוכן להתחתן אתה רבוע – "ומספר את רבע ישראל", לשון זווג. לאחר הנסירה הנער נשאר כולו חסד (מעביר את כל הדינים לנוקבא), "זכר חסדו", אך כעת מדברים על הפרה, שכאשר מקבלת את כל הדינים היא נעשית אדומה.

אדום הוא גם צבע של תשוקה, של "ואל אישך תשוקתך". אדום בקדושה הוא משהו טוב מאד, כמו שכתוב "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", שהאש הופכת להיות אש קדש, בזכות ה-י של האיש וה-ה של האשה. אם כן, זה הפשט של אדומה.

"פרה אדֻמה" – "דינא דאורייתא" ו"גזרה דאורייתא"

איפה רמוז בתורה חוץ מהפשט של "אדמה"? כתוב בזהר שכבר רמוז במלים הראשונות של הפרשה, "זאת חקת התורה". יש פסוקים שכתוב "זאת התורה" או "וזאת התורה", כפי שנסביר, אך כאן כתוב "זאת חקת התורה". יש עוד פעם אחת בתורה שכתוב כך, קצת יותר מאוחר בחומש במדבר, בפרשת גיעולי נכרים שאלעזר אומר. כאן פעם ראשונה, ובקושי מזכירים את הפעם השניה שכתוב. כאן שם הפרשה "חקת". הזהר אומר ש"חקת" היינו דין, רק שהזהר אומר שיש שני פירושים ב"חקת התורה" – או "דינא דאורייתא" או "גזרה דאורייתא". הכל מאמר של רבי יוסי, שהוא המלכות. עיקר דרשת הפרה בזהר הוא של רבי יוסי. אחר כך בא רבי אלעזר בנו של רשב"י, שדורש בצוויו.

האבא של הרבי כותב פשט הכי פשוט, כי אלעזר (בן אהרן, בזכות היותו בן לצדיק יסוד עולם) עשה את הפרה. וכן, בין תלמידי רשב"י רבי אלעזר הוא החכמה ו"אבא יסד ברתא" – "הוי' בחכמה יסד ארץ". לכן שני אלה דורשים את הפרה, אבל העיקר הוא רבי יוסי – שבעצמו המלכות. הוא אומר ש"חקת התורה" "דא דינא דאורייתא ודא גזרה דאורייתא".

מסביר רבי לוי'ק את ההבדל, שהוא-הוא מה שהסברנו עד כה[ח]: "דינא דאורייתא" היינו הקטנות של הנוקבא, דין תורה. זה סוד המלה פרה – הפרה עצמה היא "דינא דאורייתא", "דינא דמלכותא דינא". אפשר להבין – אף שלא כותב – שהמשפט "דינא דמלכותא דינא" קשור גם למלכות של גוים, ולא רק ישראל, כי המלכות בקטנות. זה רמוז בפרה, במשולש. אחר כך הוא אומר שיש עוד מדרגה של "חקת התורה" – "גזרה דאורייתא". גזרה רומזת לסוד הנסירה, המצב של הנערה. התורה עושה גזירה וזה כנגד המלה "אדמה" – מדרגה יותר גבוה. כלומר, בתוך המלכות יש מה שנקרא דין המלכות ויש מה שהמלכות גוזרת גזרות – מעבר לדין של המלכות, שיש כח במלכות לגזור. שניהם לכאורה דין וגבורה – דין ודאי גבורה, וגם גזרה היא גבורה. בכל אופן אלה שתי רמות.

כנראה שאין פה מלכות שיש לה כח לגזור גזירות חדשות – דין, חידוש. "דינא דמלכותא דינא" צריך להיות, "שאלמלא מוראה איש את רעהו וכו'", אבל זה שתהיה אדומה, "גזרה דאורייתא", זה כבר חידוש. כמובן, אם זו מלכות רוסיה – אדום – או מלכות אדום המקורית, עשו, הגזרות הן גזרות רעות. הרבה פעמים גזרות נגד עם ישראל. יש את דין המלכות, "דינא דמלכותא", ויש גזרות המלכות – גרוע ביותר, אדום מאד, אדום טמא. אבל גם בעם ישראל אדום טהור, אדום שמח – אדום הוא גם צבע שמח, כאמור שהוא גם תשוקה, של אשה לבעלה ושל כנס"י לקב"ה. צריך פרה אדומה.

תמימה – השראת "תורת הוי' תמימה"

עד כאן פרה אדומה, קטנות ונערות, אבל התכלית היא "תמימה" – זו כבר השראה. השראה היא שכינה ביניהם, ה-5. אם נחבר את כל המספרים מ-1 עד 5 (כלומר משולש 3, ש-3 בעצמו הוא המשולש הראשון כנ"ל, ועוד 4, רבוע, ועוד 5, השראה) נקבל י-ה, "שכינה ביניהם". להתחתן ולהתחיל להוליד זה רבוע, אבל התכלית היא השראת השכינה בבית – "תמימה". מה הפשט של תמימה? שהיא תמימה באדמימותה, לגמרי אדום. לפי הפשט המלה "תמימה" לכאורה יותר אדום מאדום, אבל כשאני קורא את המלים "פרה אדמה תמימה" איני חייב להבין כך. להיפך, במלה "תמימה" אני שומע "תורת הוי' תמימה". הרי פותח "זאת חקת התורה". אמרנו ששתי המדרגות הראשונות, "דינא דאורייתא" ו"גזרה דאורייתא", הן רמוזות במלה "חקת" – דין, כפי שהזהר מפרש. אבל המלה השלישית, "תמימה", כבר לא שייכת ל"חקת" אלא ל"התורה". הרמז המובהק הוא ש"תורת הוי' תמימה משיבת נפש". יש בכח האדום להשיב נפש, להשיב את זרימת הדמים. "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" היא ה"תמימה" של "פרה אדמה תמימה".

"הנחמדים מזהב ומפז"

איך הזהר פותח את פרשת חקת? למרבית הפלא, באותו פסוק שפתח בפרשת קרח (ודברנו עליו לפני שבוע). אחרי ששת לשונות השבח על התורה כתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים". רק שבתחלת פרשת קרח – יש הרבה רמזים שמקשרים בין קרח לחקת[ט], ולמשל אלעזר שעושה את הפרה עולה קרח. כאן יש עוד משהו, רק על פי סוד, מי שפותח את הזהר, רואה ששתי הפרשיות מתחילות באותו פסוק – משהו נדיר ונפלא – "הנחמדים מזהב ומפז וגו'". רק ששם הפותח הוא רבי אבא, הבינה, ואילו כאן הפותח הוא רבי יוסי, המלכות. שניהם מתחילים לשבח מאד-מאד את התורה לפי הפסוק.

"פתגמין דאורייתא" ו"מילין דאורייתא" – רבי אבא ורבי יוסי

לפני שבוע למדנו שרבי אבא אמר שדברי תורה "עילאין", "יקירין", "תאיבין לעילא" ו"תאיבין לכולא". זה דיוק שאבא של הרבי מדייק, שם השתמש בביטוי "פתגמי דאורייתא", ואילו רבי יוסי אומר "מילין דאורייתא" – "כמה קדישין מילין דאורייתא, כמה עילאין מלין דאורייתא, כמה מתיקין...". המשותף הוא "עילאין", ששם היה הראשון וכאן השני.

מה ההבדל בין "פתגמי דאורייתא" ל"מילין דאורייתא"? רבי לוי'ק מסביר ש"פתגם" הוא משפט שלם, שיש לו משמעות – הבנה והשגה. מתאים לרבי אבא שבבינה. אצלו התורה היא פתגמים, הולך בעיקר על השגת התורה ("אם הבנים שמחה", השמחה הבאה מווארט-פתגם מוצלח של תורה). ואילו רבי יוסי, המלכות עוסק ב"מילין דאורייתא", מילים ואותיות. כנראה שהוא סופר מלים ועושה גימטריאות. הרי בחמש המדרגות ממעין החכמה המיוחס למשה רבינו ומובא בספר הפרדס החשבון הוא המלכות (לפי הסדר של תיקון צירוף מאמר מכלול חשבון – "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון", בנין המלכות), לכן העין שמתענגת על המלים והאותיות (בסוד "אבא יסד ברתא", ענג ולא שמחה) היא של רבי יוסי, ואילו רבי אבא שמח בעיקר בהבנת התורה. לכן רבי אבא מדבר על "פתגמי דאורייתא" ואילו רבי יוסי על "מלין דאורייתא".

חב"ד: קדישין-עילאין-מתיקין

מה הן שלשת הלשונות כאן? בשבוע שעבר "עילאין" היה אמא-בינה, וכך גם כאן, עוד יותר פשוט. הוא מפרש קדישין-עילאין-מתיקין על חב"ד. "קדש מלה בגרמיה" בחכמה תמיד. "עליון" שייך לבינה – גם חכמה וגם בינה הם עליונים, אבל הגימטריא של עליון הוא קסו, האחוריים של שם סג, השם של הבינה. זה הרמז שלו על דרך הסוד. לא כותב שכך פירש אז, אבל יוצא אותו דבר. לפי שאר המפרשים לא יוצא אותו דבר כמו שבוע שעבר.

עיקר החידוש שלו ש"מתיקין" היינו דעת – חידוש יפה. זו ממש סוגיא של חסידות – בחו"ב אני מתענג (ושמח) על התורה ובדעת יש מתיקות. הוא מבחין בין תענוג למתיקות. על דעת כתוב "טוב טעם ודעת" (לא מביא את הפסוק) – "דעת גניז בפומא". מה יש שם? בפה העיקר לא שאני מתענג אלא שמתוק לי בפה.

הוא אומר שמתיקות שייכת לדעת, ואילו חו"ב הן שתי בחינות של תענוג. במאמר בע"ב שנלמד נראה את הכלל הידוע בחסידות שתענוג ושמחה היינו חכמה ובינה. אבל לפעמים הם שתי בחינות של תענוג – נקודת הענג בחכמה והתפשטות הענג בבינה (שהיא היא השמחה). כשאדם משכיל משהו חדש יש בכך עצמה של תענוג, אבל התרחבות היא בבינה, "רחֹבות הנהר". יוצא שגם חכמה וגם בינה הן תענוג, קדישין-עילאין, אבל מתיקות בדעת.

ביאור החב"ד בפסוק "הנחמדים מזהב וגו'"

אפשר להסביר לפי זה הרבה דברים. הוא מסביר קודם כל את הפסוק. כתוב "הנחמדים", ומה אדם חומד? תענוג. חומדים דבר שאני מרגיש שיתן לי תענוג. לכן "הנחמדים מזהב ומפז רב" הולכים על אבא ואמא, בסדר הפוך – זהב כנגד אמא ("מצפון זהב יאתה"), ופז יותר נבחר ומעולה מסתם זהב. "רב" – "פז רב" – הוא ביסוד אבא, שם עיקר הריבוי. הוא לא מביא, אבל הסימן של פרשת חקת – פרשה יחסית קצרה, אבל עם הכי הרבה ענינים – הוא פז. כל הפרשה היא פרשת פז. הרבי מאד אהב מלה זו, בפרט בביטוי "הזדמנות פז". כנראה שיש הזדמנות פז להשיג "פז רב" (טוב ברבוע, "[בראשית] ברא אלהים") בשבוע זה של פרשת חקת, יותר מכל השנה. כדאי לא לפספס את הזדמנות הפז של פרשת חקת, פז פסוקים. אף מפרש לא מקשר, אבל זה קשר מובהק למה הזהר מתחיל בפסוק "הנחמדים מזהב ומפז".

רבי לוי'ק מסביר שהפז יותר יקר מהזהב. המדרגה הכי גבוהה בפסוק היא "פז רב", חכמה, ו"זהב" הוא בינה – את שניהם חומדים, רק שהתורה יותר חמודה מהזהב והפז הרב. מה כתוב בהמשך? "ומתוקים מדבש ונפת צופים". כתוב בפירוש שדבש היינו ה הגבורות של הדעת, וממילא צריך לומר – מחדש רבי לוי'ק – ש"נפת צופים" היינו ה החסדים של הדעת. מדייק דקדוק מאד יפה בפסוק – בחלק הראשון כתוב "מזהב ומפז רב" ואילו בחלק השני כתוב "מדבש ונפת צופים" (ולא "ומנפת צופים"). הייתי חושב שיש יותר קשר בין זהב ופז – שניהם זהב, אותו חומר – מאשר בין דבש ונופת צופים, שני דברים שונים לכאורה. אבל הוא אומר שכאשר קוראים את הפסוק בדיוק, הוא מחלק בין הזהב והפז ולא בין הדבש ונפת הצופים. למה? כי יש יותר קשר בין תרין העטרין של הדעת מאשר בין ה"תרין ריעין דלא מתפרשין" של חכמה ובינה. לכן יש שהמוחין הם רק 3, כי שני צדי הדעת נחשבים אחד ממש. לפעמים מתחלק ל-4, כמו בתפלין, ואז כל עיטרא של הדעת מתגלה בפני עצמה.

אחדות ה"שמאל דוחה וימין מקרבת"

בכל אופן, יש יותר חבור בין העטרין של הדעת לבין החכמה והבינה. מה אפשר ללמוד מזה בתורת הנפש? מה שרש הדעת? בנפש היינו "שמאל דוחה וימין מקרבת". דעת היא בחירה – כח בנפש לומר למשהו "כן" או לומר למשהו "לא", או לרחק או לקרב. לכאורה שתי תנועות הפוכות לגמרי בנפש – חכמה ובינה אינן לדחות או לקרב, חכמה היא מעין ובינה היא נהר. אדרבא, אחד מוסיף על השני – הולכים יחד, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בדעת לעו"ז נראה כניגוד גמור, ה חסדים ו-ה גבורות, מקרב ודוחה. הפלא שהאחדות ביניהם היא יותר מה"תרין ריעין" של החו"ב. כלומר שניהם באים ממקום אחד – אני אומר לך "לא" ולך "כן" ("הלוא אח עשו ליעקב... ואוהב את יעקב. ואת עשו שנאתי"), ובא ממקום אחד לגמרי. כמו שכתוב על היכולת בעצמות הכתר, יכול "כן" ויכול "לא" – אותו אחד ממש. היכן הכתר מתגלה? בדעת. לכן כתוב שבדעת גם הגבורות וגם החסדים הם שמות הוי'. במדות, החסד הוא שם א-ל והגבורה שם אלקים, שני דברים שונים, אבל בדעת הכל הוי' – גם לומר לך "לא" וגם לומר לך "כן", הכל מרועה אחד ממש נתנו שניהם (ועל כן מי שהוא בר דעת, וקשור לדעת של הרבי שלו, מקבל את ה"לא" של הרבי בדיוק כמו ה"כן", ועל דרך דעת רבי עקיבא שגם על הן וגם על לאו ענו הן). כל זה מה שיוצא כאן מהדרוש בפסוק.

הצירוף הרמוז בפסוק

הווארט הוא שהפסוק כולל את כל ד המוחין: "זהב" – מח הבינה, "פז רב" – מח החכמה, "דבש" – "עיטרא דגבורה" (וממתיק, כל מה ששמים בדבש הופך להיות דבש) של הדעת וה"נפת צופים" – "עיטרא דחסדים" של הדעת. ולסיכום:

י	"הנחמדים מזהב"
ה	"ומפז רב"
ו	"ומתוקים מדבש"
ה	"ונפת צופים"

הוא לא כותב איזה צירוף יצא מסדר הפסוק, אבל אנחנו אוהבים את הצירופים. מה הצירוף בסדר הפסוק? ה עילאה, י, ה תתאה, ו. הצירוף העשירי ב-יב צרופי הוי' (מישהו זוכר? גירסתא דינקותא), כנגד חדש טבת. מהצירוף מובן פשט הפסוק – שכל זה נחמד, אבל דברי תורה יותר נחמדים מהזהב (כמו שלמדנו לפני שבוע שהזהב הוא העושר של קרח, והתורה של משה יקרה ממנו). גם כאן, צריך לומר שהתורה היא צירוף ישר, "תורת הוי'", ואילו מה שבאים כאן לשלול הזהב והפז והדבש ונופת הצופים הוא הצירוף העשירי. מתחיל מהאחור כל פעם, ה עילאה לפני י ו-ה תתאה לפני ו.

פירושי הזהר האחרים – ג הלשונות כנגד בי"ע

אמרנו שאצל רבי לוי'ק יש תיאום – לא מזכיר, אבל יוצא אותו דבר בערכים שלו – סימן שהראש שלו מאד מסודר. גם שם וגם כאן "עילאין" בבינה (כאן "קדישין" בחכמה ו"מתיקין" בדעת). איך הסבירו שאר המפרשים לפני שבוע? היה עילאין-יקירין-תאיבין-תאיבין והסבירו כנגד שם הוי' ישר, כנגד עולמות אבי"ע. אמרנו שיש הסבר בכל אחד, אבל לא כל כך התיישב.

איך מסבירים כאן? אותו ראש, אבל היות שיש רק שלשה דברים, אומרים כאן ש"קדישין" בעולם הבריאה. שם אמרו ש"עילאין" באצילות (ואמרנו שטוב, כמו שאדמו"ר הזקן אמר "עליון" על אצילות), "יקירין" בריאה וכו'. כאן יש רק שלשה, אז אומרים שרק כנגד עולמות בי"ע לפי הסדר. כלומר, "קדישין" פתאום עולם הבריאה, "עילאין" – שלפני שבוע לפירושים אלה היה אצילות – עולם היצירה (כלל לא תואם), והכי פלא ש"מתיקין" בסוף בעשיה, העולם התחתון.

בסדר, כל דבר אפשר לפרש ולהסביר. בכל אופן, יחסית לאיך שרבי לוי'ק מפרש, שכנגד חב"ד – מסתדר מאד יפה – כאן הרבה פחות מתיישב על הדעת. אף על פי כן, גדולי עולם אמרו זאת, לכן כן צריך להתייחס בכובד ראש.

כח ההמתקה שבדעת (והמתיקות שבעשיה)

אפשר ללמוד, כמו שאמרנו שעיקר החידוש של רבי לוי'ק הוא שמתיקות תלויה בדעת. נחזור רק על נקודה זו. יש בעולם שלנו לדאבוננו דינים, דברים קשים שקורים. באיזה מח שלי תלויה המתקת הדינים? כל פעולה רציונאלית וגם על-רציונאלית תלויה במוחין. איך ממתיקים דינים? הרבה פעמים כתוב שעל ידי החזרת הדין לשרשו באמא. הייתי יכול לחשוב שכל המתקת הדינים היא באמא, אבל כאן אומר שסתם המתקה-מתיקות היא תכונה של הדעת. יתכן מאד ששרש הדין באמא, אבל להמתיק אותו – לטעום טעם מתוק במשהו לא מתוק בחיים, לטעום את המר מתוק ("טוב טעם ודעת", והקשר לבינה – "אם אין דעת אין בינה וכו'"). אפשר לומר שאתה רוצה להיות חולה, כי כתוב בישעיהו שחולים טועמים מר מתוק. אני אומר שלא – אני רוצה להיות בריא, ומה שנדמה לי מר זה כי אני חולה. אני רוצה לטעום כמו שבאמת, מצד הקב"ה, שהוא הטוב – טוב טעם ודעת. ודאי מצדו מתוק ולא מר. אני לא רוצה להיות חולה אלא בריא.

איפה קורה בנפש? זה דעת. לכן דעת היא עיקר הכח היהודי. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – אין דעת אצל גוים, היכולת לטעום את המר מתוק מצד האלקות. זה החידוש של רבי לוי'ק, ש"מתיקין" בדעת, אבל שאר המפרשים הראשונים אומרים שהתורה מתוקה בעשיה, קדושה בבריאה ועליונה ביצירה. שוב, מאד קשה לי להבין את הקשר בין קדושה לעולם הבריאה ועליונה ליצירה, אבל לא נעמיק בכך, אלא רק באחרון. עולם העשיה, "אף עשיתיו", הוא עולם של אף וחמה, הרבה דינים, ובאמירה ששם דברי תורה מתוקים מובן שאפשר להמתיק שם את הדינים. אפשר להסביר על לימוד תורה לשמה לפי הפשט – לימוד על מנת לעשות, לשמור ולקיים את דברי התורה. אם אני לומד עם דגש על "המעשה הוא העיקר" דברי התורה הופכים להיות כח להמתיק את המציאות.

אם כן, לפי שאר המפרשים דברי תורה מתוקים בעולם העשיה. לפי רבי לוי'ק דברי תורה מתוקים הם כח של תכונת הדעת שבנפש. כך רבי יוסי פותח את פרשת חקת, כמו שרבי אבא פתח את פרשת קרח. אם כן, הפרה היא תכל'ס כדי להמתיק דינים, כמו שעל פי פשט בא לטהר את הטמא מאבי אבות הטומאה. אז צריך להיות בפרה הזו המון-המון כח של המתקה.

"באו חשבון" – "לא עלה עליה על"

אחרי הקדמה זו נעשה עוד "באו חשבון", נגוון: אמרנו שארבע המלים האחרונות של תיאור הפרה הן "לא עלה עליה על" (מתחיל ב-לא ונגמר ב-על, ו"עלה עליה על" הכל על). נחשב רק אותן – עולה 351, המשולש של שם הוי'. נשים לב – שלש המלים האחרונות הן על-על-על, בכל אחת יש גם ע וגם ל. במלה הראשונה, "לא", אין ע, אלא א במקום ע, אבל יש ל. החוט המחבר את ארבע המלים הללו היא ל, האות האחת החוזרת בכל מלה ("מגדל הפורח באויר", סוד הארת הדעת דרדל"א באוירא, מקור כח ההמתקה. למד אומרת "לבך מלא דעת", אותה דעת, הכח להמתיק).

יש סה"כ יא אותיות. ד"פ ל עולה 120 – משולש יה. הכל משולש י-ה-ו-ה, ורק ה-למדין הן משולש יה. נשארות שלש ע – 210, משולש 20. ועוד א ו-ה ו-יה – אהיה, 21, משולש 6 (כל האותיות משולשים: יש א אחת = משולש 1, י אחת = משולש 4, שתי ההין = משולש 4, שלש עינין = משולם 20, ארבע למדין = משולש 15!). כשאני מוסיף עוד 21 למשולש 20 הכל משולש 21 (אהיה, יהו) – רלא (שערים של לשון הקדש, בהם נברא העולם).

מה הנוסחא הפשוטה כאן? משולש יה ועוד משולש יהו שוה משולש י-ה-ו-ה! משוואה לא מעלמא דין. הכל זה "לא עלה עליה על".

הכלל המתמטי של התופעה

כשבאים חשבון, "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון", כפי שדברנו קודם – צריך מכל תופעה פרטית לשחזר את הכלל. כזה דבר יפה לא יכול להיות מקרה בודד, חייב להיות כלל מתמטי – מה פתאום משולש יה ועוד משולש יהו שוה משולש הוי'? לא בכדי. מי שבאמת בא חשבון יחשוב על זה כמה דקות עד שיגלה את הכלל שעומד מאחורי הפרט. "פרט הצריך לכלל" בלשון חז"ל – כל פרט צריך את הכלל שלו, כל תופעה שאתה רואה (גם בתורה) היא פרט והעבודה שלי היא להגיע לכלל מתוך הפרט.

כדי לקצר נאמר באותיות של חשבון: משולש 3n פלוס משולש 4n פלוס 1 = משולש 5n פלוס 1. בדוגמה שלנו n = 5. 3n = יה, והמשולש שלו הוא 120. משולש 4n (20 כאן) פלוס 1 היינו משולש של 21, יהו. יחד נותנים את המשולש של 5n (25) פלוס 1 – משולש 26.

מי אומר שהכלל באמת נכון לכל n שבעולם מ-0 עד אין-סוף? מנסים עוד כמה... רק לנסות זו לא הוכחה במתמטיקה. אפשר להוכיח פשוט, אבל בשביל להשתכנע נפשית מספיק לנסות עוד כמה דוגמאות. נקח n = 3. אז משולש 3n הוא 45 (משולש 9), משולש 4n פלוס 1 הוא 91 (משולש 13), וביחד עולים 136, משולש 16 (5n פלוס 1).

נעשה יותר גבוה, n = 7, משולש 3n 231 (משולש 21), משולש 4n פלוס 1 (29) 435, יחד נותנים 666, משולש 36 (5n פלוס 1).

שוב, מה הכלל הגדול בחשבון אומר? יחס מובהק של שלשת המספרים 3-4-5, הסוד של "פרה אדמה תמימה" – כל הספור כאן, שהמלכות-הבת תגדל מקטנות לנערות לבגרות. רמז ידוע ש-בגרות (בוגרת) היא תורה, כפי שאמרנו שקטנות ונערות שייך כאן ל"חקת" ואילו הבגרות ל"התורה".

תמימה באדמימות – תשוקה במודעות טבעית

בכל אופן, אי אפשר לצאת מהפשט, ש"תמימה" היינו תמימה באדמימות. יש משהו תמים באדמימות. מה ההבדל בין בת שסתם אדומה – מוכנה להתחתן – או שהיא "אדמה תמימה"? לא בא לשלול את האדמימות, אלא עושה אותה תמימה ושלמה. בכל אופן, אומר שיש אדם תמים, כמו "יעקב איש תם". לכל מדה יש את התמימות שלה. איך אנחנו קוראים לזה? מודעות טבעית.

מתי יש "שכינה ביניהם" (5 אותיות "תמימה")? כשהאדמימות הופכת להיות תמימה[י]. כאשר גם התשוקה של כנס"י לקב"ה, של הכלה לחתן, הופכת להיות תמימה. מצד אחד זו תמימות באדמימות, אך מצד שני כבר לא רועש – איזה מיזוג בין "אחֹתי" ל"רעיתי", בין אהבה כמים לאהבה כאש. ב"תמימה" יש אותיות מים (הפנימיות היא מים, וגם החיצוניות – אותיות תמימה – עולה 4.5 [45 היינו חצי מים] פעמים מים) ואדום הוא אש. כשהאדומה היא תמימה סימן שיש כאן יחוד עם מים, אהבה טבעית כאח ואחות, אך עם האדומה, עד כדי כך שהאדמימות היא התמימה. והוא סוד "אחתי רעיתי... תמתי". עד כאן ה"פרה אדמה תמימה".

"וזאת התורה"

מה עוד כתוב כאן בזהר? אחרי ההקדמה של "הנחמדים" אומר רבי יוסי, שכאן כתוב "זאת חקת התורה" ובמקום אחר כתוב "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". מה ההבדל? קודם כל הוא משוה בין שני הפסוקים, סימן ש"זאת חקת התורה" צריך להתחבר לפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". כל פעם שעושים הגבהה בבית כנסת אומרים "וזאת התורה וגו'". לפי הזהר הזה יש כוונה, שכל פעם שמגביהים את הספר ואומרים "וזאת התורה" צריך לכוון גם ל"פרה אדמה תמימה", כי לפי הזהר הפסוק שאומרים, "וזאת התורה", הוא בן הזוג של "זאת חקת התורה... ויקחו אליך פרה אדמה תמימה...".

מה ההבדל? למה צריך זווג זה בין שני הפסוקים? כי כאן כתוב "זאת" בלי ו, וכתוב גם "חקת" שהיא דין, ושם כתוב "וזאת" עם ו, ואין שום תאר נוסף, רק "התורה" בלי "חקת" או דבר אחר. לא כתוב בזהר כלל, וקצת פלא שלא כתוב, בהמשך פרשת חקת כתוב "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים". מה חז"ל לומדים מאותו פסוק? משהו חשוב מאד, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה. כל "חקת התורה" היא כלל גדול בכל התורה, ואולי הפסוק הכי חשוב חוץ מהראשון הוא "זאת התורה", וגם שם כתוב בלי ו. יש עוד פעמיים בכל התורה שכתוב "זאת התורה" בלי ו. "וזאת התורה", עם ו, יש רק פעם אחת בכל התנ"ך – "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

מה קורה כאן? כמו שנסביר תיכף, הפסוק שלא כתוב בזהר, "זאת התורה אדם כי ימות באהל", הוא לכאורה ממוצע בין שניהם. כי בפסוק שלנו, "זאת חקת התורה", יש שני דברים פחות מ"וזאת התורה" – חסרון ה-ו ותוספת ה"חקת" (שמכניסה דינים לסיפור). לכאורה הממוצע הוא "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

"זאת התורה"

יש שיחה של הרבי, סיום מסכת מגילה, שם מובא גם הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל" ואומר שיש השוואה בין התורה לאדם. מה הקשר? שכל המחזיק ספר תורה ערום נקבר ערום – סיום מסכת מגלה. זו שיחה מאד-מאד יפה של הרבי על כל הסוגיא. בכל אופן, מה שרואים שם – בלי כל ה'לומדות' – הוא שבאמת אותו פסוק גם רומז להגבהה. הרי הפסוק של הגבהה הוא הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", והקשר של "זאת התורה אדם" – מה שעולה משום מה על דעת חכמינו זכרונם לברכה – הוא שכל המחזיק תורה ערום נקבר ערום. פלאי פלאים, שזו האסוסיאציה בין תורה לאדם.

שוב, יש כאן איזה קשר להחזקת ספר תורה, כמו הגבהה. זה רק היה רמז שהפסוק "זאת התורה אדם כי ימות" הוא בעצם ממוצע בין "זאת חקת התורה" ל"וזאת התורה".

שלשה-ארבעה יחודים ב"וזאת התורה"

על הפסוק "וזאת התורה" אומר רבי יוסי בתחלת הפרשה שיש בו שלשה יחודים. אחר כך, בסוף הפירוש שלו, כותב שיש אפילו עוד אחד. כולם יחודי זו"נ, יחוד קוב"ה ושכינתיה, יחוד וה של שם הוי'. בנפש היחוד בין המדות-הלב לבין הדבור. לפעמים נקרא יחוד קול-דבור, יעקב ורחל. במלה "וזאת" יש כבר יחוד – "זאת" היא הנוקבא ו-ו הדכורא. הפרה היא הנוקבא, שפשוט לזהר שהיא המלכות, והפסוק מתחיל ב"זאת" – נוקבא. כאן כתוב "זאת" בלי חבור, נוקבא בלי ו. שם כתוב ו-זאת, כמו "ואתה מחיה את כלם" בתניא – ו-אתה.

יחוד שני במלה "התורה" – התכללות הפוכה. ב"וזאת" ה-ו נכללת ב-זאת, הזכר נכלל בנקבה. כשאני אומר "התורה" ה-ה היא הנוקבא ו"תורה" – עמודא דאמצעיתא, תפארת, ז"א, הזכר. "התורה" היא גם התכללות ויחוד של שניהם, אבל הפוך – הנקבה נכללת בתוך הזכר. עיקר היחוד הוא שתי המלים יחד – "וזאת התורה", "וזאת" היא נוקבא בכללות ו"התורה" דכורא בכללות.

אם כן, רק בשתי המלים "וזאת התורה" יש שלשה יחודים. אם אני אומר רק "זאת התורה" בלי ו יש לי רק שני יחודים. אפשר לחשוב שלא נורא, יש לי שני יחודים, "התורה" ו"זאת התורה", ורק אין לי היחוד של "וזאת". אבל בסוף הדרוש בזהר רבי יוסי אומר שיש יחוד רביעי, ראשי התבות בפני עצמם – ממש וה, "וזאת התורה".

לכאורה למה לא אמר קודם? כי נכלל. כבר אמרתי שה-ו היא ז"א (בתוך הנוקבא) וה-ה היא נוקבא (בתוך הדכורא) ואמרתי גם שיש קשר בין המלים. בכל אופן רואה לנכון בסוף לומר שבעצם יש עוד משהו, רק ראשי התבות (ומסביר רבי לוי'ק שבתחלה דבר על ג מוחין דאמא הנמשכים לז"א, אך בסוף מדבר על ד מוחין דאבא הנמשכים לז"א על ידי ריקון הנה"י דאמא וכו', סוד "זאת התורה אדם כי ימות באהל", אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה, סוד המתת אמא את הנה"י שלה על מנת לקיים את התורה, ז"א, במוחין דאבא, כמבואר בכתבי האריז"ל).

היחוד עם ה"זאת" בשלש מדרגות

איך מסביר האבא של הרבי את כל זה? הלשון של הזהר הוא שבתחלה אומר שהחידוש כאן להראות שהכל אחד ולהכליל את כנסת ישראל בקוב"ה ונמצא, אשתכחא, שכולא חד. זו לשון הזהר, שקודם צריך להראות שיש פה יחוד.

נחשוב על השכל שיש כאן: מראים שיש יחוד. לכאורה הכל בפסוק ההוא "וזאת התורה אשר שם משה וגו'", לא בפסוק שלנו "זאת חקת התורה וגו'", שצריך לחבר אליו. היחוד הראשון, "וזאת" ה-ו וה-זאת, נועד להראות שיש פה יחודא חדא. אחר כך, ה ו-תורה נועד להכליל כנסת ישראל בקוב"ה – את ה-ה (כנס"י) בתורה (קוב"ה). אחר כך "ואשתכחא דכולא חד" זה כבר הדבר השלישי, שיש כאן "וזאת התורה" – שתי מלים, יחוד שלם.

מה רוצה לומר? מה כל האריכות של שלשת היחודים? הוא מסביר שכל מה שהזהר רוצה כאן, רבי יוסי רוצה כאן, שבינתים ה"זאת" אצלנו, ב"זאת חקת התורה" היא קצת ערומה (כמו ספר התורה שרמוז בהמשך), וצריך גם להלביש אותה וגם לחבר לה את ה-ו. הוא אומר שביחוד של הנוקבא יש שלשה יחודים דרך הקו האמצעי של הז"א – לחבר את המלכות ליסוד, לחבר אותה לתפארת ולחבר אותה לדעת. גם על דרך קטנות-נערות-בגרות.

הוא אומר שהיחוד הראשון של "וזאת", שהזכר נכלל בנקבה, הוא יחוד הנוקבא-המלכות עם יסוד ז"א. כלומר, ב"וזאת" ה-ו הוא יסוד ז"א, שמתחבר ונכלל ממש עם ה"זאת"-הנוקבא. אבל ב"התורה" הנוקבא כבר נכללת בז"א – זה היחוד שלה בתפארת. זה שבסוף נמצא שהכל אחד לגמרי, שתי המלים "וזאת התורה" יחד, הוא יחוד המלכות בדעת – זו התכלית, הבגרות. דעת היינו מוחין, בגרות. שם צריך להמצא, לאשתכחא, ש"כולא חד". כך בקיצור מסביר מדרגות אלה.

שלשת היחודים בהשלכת עץ ארז, אזוב ושני תולעת לשרפת הפרה

בפועל ממש, בתוך פרשת פרה, מה עושים כדי להמשיך את ה-ו, להמשיך את הזכר, על כל שלש המדרגות שלו, לחבר אותו לפרה האדומה? מה עושים בפרה? שחיטה, קבלת דם, הזאת הדם, שרפת הפרה, ובסוף אחרי כל הפעולות האלה, השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת לתוך שרפת הפרה. מוסבר שמה שמשליכים את עץ הארז והאזוב ושני התולעת זה בעצם להמשיך הארה מהדעת והתפארת והיסוד של ז"א – קו האמצעי של ז"א – להתייחד עם הפרה, עם הנוקבא. כלומר, להרים את ה"זאת" שתהיה כמו בפסוק "וזאת התורה" – שיהיה יחוד.

למה צריך את שלשת המרכיבים האלה? (שהם כמובן לעיכובא – אחד הדברים שלומדים מהמלה "חקת" הוא שכל מה שכתוב בפרשה הוא לעכובא). הוא אומר שעץ הארז הוא הדעת דז"א, האזוב הוא היסוד דז"א ושני תולעת התפארת. מה עושים עם שני התולעת? אוגדים יחד את עץ הארץ והאזוב – התפארת באמצע מחברת יחד את הדעת והיסוד. כך הוא מסביר.

שלשת המרכיבים האלה, כאחת מדרשות רבי משה הדרשן, הם כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בחטא העגל. מהם שלשת האלפים שמתו? מסביר רבי לוי'ק שעל פי קבלה היינו ג אלפין של שם מה, בתפארת ז"א, שצריך להמשיך לנוקבא-למלכות – א של הא ראשונה, א שבתוך הואו ו-א שבהא תתאה, שהם גופא ג שלישי תפארת ז"א, כאשר השליש העליון מקבל מהדעת, התחתון משפיע ליסוד, והאמצעי הוא התפארת בפני עצמה. כלומר, ה-א העליונה היא כנגד עץ הארז, ה-א התחתונה כנגד האזוב וה-א האמצעית כנגד השני-תולעת, ואת כל זה צריך להשליך לתוך שרפת הפרה.

ההקבלה בנגלה לסוד הזהר – שלש מצוות הפרשה הכשרות באשה

נאמר משהו יפהפה בנגלה שאומר בדיוק אותו דבר שכתוב כאן בזהר: הכל לעכובא, אבל יש פעולות בפרה אדומה שצריך לעשות גם ביום וגם באיש-זכר, ויש דברים אחרים שכשרים בלילה וגם באשה. ולמרבית הפלא, ממש כאילו הזהר בונה על הדרוש במסכת יומא, מהבטוי "זאת חקת התורה" – מ"התורה" לומדים את הדברים שכשרים רק ביום ובאיש ומהמלה "זאת" לומדים את מה שכשר בלילה ובאשה. אם יש אסמכתא ש"זאת" היינו הנוקבא – "בזאת יבא אהרן אל הקדש", "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו" – היינו הריבוי מ"זאת" שיש דברים שנעשים בלילה על ידי האשה. זה ממש הדרוש של הזהר. מה הם הדברים שרק איש יכול לעשות (ונלמדים מ"התורה")? הגמרא אומרת שכל הדברים שכתוב בהם כהן או אלעזר – שחיטה, קבלה, הזאה, שרפה, השלכה. מה אשה יכולה לעשות בלילה? לפי הסדר – אסיפה ("ואסף איש טהור", "טהור" בא לרבות אשה, ועל פי סוד היינו מה שמקור האשה בטהרה דאמא), מילוי (למלא את הכלי מים חיים) וקידוש (לשים את האפר בתוך המים החיים). אם כן, יש שלש מצוות שכשרות באשה ובלילה, ולומדים זאת מהמלה "זאת" – ממש משהו יפהפה, קשר מובהק בין הגמרא והזהר.

רמזי חבור "זאת חקת התורה" ו"וזאת התורה"

בכל אופן, הווארט הוא שצריך לחבר את שני הפסוקים האלה יחד – להביא את הפסוק "זאת חקת התורה" לדרגת "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". אמרנו שזה על ידי הממוצע של "זאת התורה אדם כי ימות באהל". בכל אופן, לפסוק הממוצע הזהר כלל לא מתייחס כאן, אלא רק אומר שצריך לחבר את שני הפסוקים הנ"ל.

נראה איך שמתחבר, איך שכל אחד מבקש את השני. בקיצור, קודם נספור את המלים והאותיות של שני הפסוקים: בפסוק "זאת חקת התורה אשר צוה הוי' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על" יש 25 מלים ו-פד אותיות (תמיד בקבלה תיקון הברית; ב"פרה" האות העיקרית היא ה-פ, ב"אדמה" האות העיקרית היא ה-ד, נמצא ש-פד הוא עיקר תמצית "פרה אדמה"[יא]).

מה יכול להיות הקשר בין המלים והאותיות? הכותרת היא "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר". כמה מלים וכמה אותיות? 7 מלים ו-25 אותיות (5 ברבוע אותיות). מתחיל מפסוק של 5 ברבוע אותיות וממשיך בפסוק של 5 ברבוע מלים. עוד יותר יפה, שרק תחלת הפסוק השני, "זאת חקת התורה אשר צוה הוי' לאמר", עד האתנחתא, היא כמו הכותרת – ז מלים ו-כה אותיות. כלומר, יש את 25 האותיות שרומזות ל-25 המלים גם במקיף העליון, בתפלין שעל הראש, וגם בתפלין שבראש – ראש אותו פסוק גופא. משהו מאד-מאד יפה.

מה לגבי הפסוק השני? "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" – 8 מלים ו-29 אותיות. לפני שנעשה את הגימטריא, רק נראה אם חבור האותיות יתן לנו מספר צורני מובהק – כן, 84 ועוד 29 עולה 113[יב]. אמרנו שהסדר של 3-4-5 היינו גדילה של משולש-רבוע-השראה – מחפשים השראה (תמימות-שלמות), וכאן 113 היינו מספר ההשראה של 8 (7 ברבוע ועוד 8 ברבוע). אם כן, שני הפסוקים האלה מתחברים כהשראה[יג]. הגימטריא של שני הפסוקים יחד = 8788, הוי' ברבוע כפול אחד. הרי 26 הוא גם פעמיים 13, אז יש פה ד"פ 13 בחזקת 3 – מספר מאד מושלם. זה המספר של שני הפסוקים, והצורה שלהם היא לכתוב אותם בצורת השראה, כנ"ל.

עד כאן בעיקר "באו חשבון", גם עם קצת תוכן של פרשת חקת. שנזכה לתקן את ה"פרה אדמה תמימה" – לתקן את המדינה-המלכות, שתהיה "פרה", "פרו ורבו", "אדֻמה", עם תשוקה למה שצריך, ו"תמימה", שהכל יהפוך למודעות טבעית עם הרבה מספרי השראה.