התוועדות חול המועד פסח

בע"ה

מוצאי י"ט ניסן תשפ"א – שיעור בשידור חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חלק ראשון: מבט שלם וחצי

קיצור מהלך השיעור

א. מבט שלם – "שלם וחצי"

מועדים לשמחה לכולם. שיהיה חג שמח, חג של גאולה. שנזכה בסעודת משיח לקבל את משיח צדקנו, לקבל את המשיח בפנימיות, לגלות את ניצוץ משיח שבכל אחד מאתנו.

לפני שבוע היה יום ההולדת של הרבי, שהתחיל פרק חדש – פרק קכ בתהלים, הפרק הראשון של חמשה עשר שירי המעלות, יחידה מיוחדת ויחודית בתוך ספר תהלים שחבר דוד המלך. אנחנו רוצים לקשר זאת גם לחג הפסח, אבל ראוי שנתחיל עם הניגון החדש – נשיר על הפסוק הראשון של פרק קכ. מסתמא כולם כבר שמעו, אבל צריך עדיין להתרגל לשיר אותו טוב. נשיר ביחד. [הרב ניגן]

"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"

הפסוק ששרנו, "שיר המעלות אל הוי' בצרתה לי קראתי ויענני", גם מתאים לחג הפסח, כי בו אנחנו קוראים לה' מן הצרה שלנו. "עבדים היינו לפרעה במצרים"[ב], מצרים לשון מיצרים, לשון צרה, וקוראים לה', "מן המצר קראתי יה"[ג]. שם י-ה בפסוק רומז ל-יה פרקים של שיר המעלות, שמתחילים לקרוא אותם "מן המצר", "בצרתה לי קראתי", ואז "ויענני" – "ענני במרחב יה", ה' עונה אותנו במרחב י-ה ומוציא אותנו מן המצר למרחב.

בדרך כלל דורשים פסוק זה על ראש השנה[ד], על תקיעת שופר, שיש בו צד צר ממנו תוקעים, אותו שמים בפה. פה שייך לפסח, בפסח הפה-סח[ה] ובראש השנה הפה תוקע – ותוקעים מהצד הצר אל המרחב. אבל כל התנועה הזו, התהליך הזה, שקודם האדם נמצא במצר ואז הוא זוכה שה' מוציא אותו מן המצר אל המרחב הוא "זכר ליציאת מצרים". הרי כל החגים אצלנו הם "זכר ליציאת מצרים" – אפילו שבת היא "זכר ליציאת מצרים"[ו], וכל שכן שאר החגים. הכל מתחיל מפסח, "זמן חרותנו", שהוא "ראש השנה לרגלים"[ז] (כפי שנאמר על ניסן על שם הרגל שבו, כפי שמסבירה הגמרא[ח]), ופרשת המועדים כוללת גם את שבת קדש. גם ראש השנה ויום כיפור, סוכות, שמיני עצרת, וגם החגים דרבנן, חנוכה ופורים – הכל נכלל בחג הפסח (פסח ר"ת פורים-סוכות-חנוכה), "זכר ליציאת מצרים". אם כן, הפסוק הזה מאד מתאים – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". יש בפסוק הזה שני עדים של חזרת שם י-ה[ט]. החרות שלנו עכשיו היא להרגיש את עצמנו במרחב.

ראיה חודרת וראיה מרחבית

מה צריך בשביל שהאדם יראה טוב את המרחב? יש מצב בו אדם מביט במבט חד וחודר. אז הוא מרוכז בדבר אחד בלבד, ובעצם מסיח את דעתו לגמרי מכל דבר חוץ מאותו דבר שהוא מתרכז ומתבונן בו חזק. אבל יש שאדם סוקר את הכל, כמו שכתוב על אדם קדמון "כולם נסקרים בסקירה אחת"[י].

אמרנו לאחרונה[יא] שאדם קדמון הוא האבא של ארבעת הבנים בליל הסדר. כל בן הוא אישיות מיוחדת והאבא כולל את כולם, כמו שהסברנו, וממילא אצלו "כולם נסקרים בסקירה אחת". האבא מביט על כל בן במבט חודר, עונה לו לפי ענינו, אבל כאשר הוא מושיב את ארבעת הבנים סביב שלחן הסדר, כולם סביב שלחן אחד – חג הפסח הוא חג של משפחות-משפחות, חבורות-חבורות – הוא מקיף את כולם במבט אחד, רואה אותם ביחד.

בכל אופן, בא"ק "כולם נסקרים בסקירה אחת". כתוב שהסוד הוא שכדי לתפוס את המרחב צריך שתי עינים: עין אחת מתבוננת במה שנקרא לו התבוננות פנימית. כמו שאמרנו קודם, כשאדם מרוכז על משהו כל כולו מביט באור ישר, מקרין קרן של אור ישר על הדבר שהוא מתבונן בו. אבל צריך גם עין שניה, שיחסית לעין החדה והזריזה, היא עין עצלה יותר[יב] – עין שתומכת בעין החדה בשביל לתפוס את המרחב, "כולם נסקרים בסקירה אחת".

"ועינינו מאירות כשמש וכירח"

היחס בין שתי העינים הוא בסוד "שלם וחצי"[יג]. יש עוד אברים זוגיים – בידים יש יד אחת חזקה, בדרך כלל ימין, ו"יד כהה"[יד] שהיא שמאל. לעתים הפוך, שיד שמאל היא היד החזקה ויד ימין היא החלשה. כמו בידים, גם בעינים, יש עין חזקה ועין חלשה. השלמות היא דווקא בשתי העינים, ה"שלם" וה"חצי" – צריך את שתיהן בשביל לתפוס את המרחב.

העובדה שבין שתי העינים יש הבדל, ודווקא זו שלמות הראיה, מומחשת בכך שדווקא על העינים אומרים ב"נשמת כל חי" ביטוי שכולל שתי מדרגות – "ועינינו מאירות כשמש וירח" (בניגוד לאברים זוגיים אחרים שם, "וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות"). השמש מאירה באור ישר, האור הממוקד, ואילו הלבנה מאירה באור חוזר, האור החוזר מן המרחב. יחס שתי העינים, השמש והירח, הוא היחס שבין משה רבינו ויהושע בן נון – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"[טו]. בכמה מקומות בתורה מודגשת זריזותו של משה רבינו[טז] ואילו ענינו של יהושע הוא מתינות[יז], אלא שמתינותו גולשת לעתים גם לעצלות[יח] (אכן, במלחמת עמלק יש ביניהם התכללות – כאשר משה "נתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו"[יט] ויהושע הוא הנחלץ בזריזות למלחמה). משה הוא המוציא אותנו מן המצר, בכח החדירה שלו לתוככי מצרים, ויהושע בן נון הוא המביא אותנו את המרחב של "ארץ טובה ורחבה"[כ] (המכונה כך על שם רחב, אשת יהושע[כא]).

והנה, יהושע ממתן-עוצר את השמש והירח עצמם, כשהוא מחדיר גם לשלמות השמש את בחינת ה"חצי" של הלבנה (שנשלמת ונחסרת שוב ושוב, והיא "שלם" דווקא בחצי החדש, כדלקמן) – "ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים"[כב]. הדבר מתבטא דווקא בשיר של השמש בפרק שירה – "שמש ירח עמד זבֻלה לאור חציך יהלכו לנגה ברק חניתך"[כג]. בסופו של דבר נזכה ל'שויון' בין שתי העינים – "והיה אור הלבנה כאור החמה"[כד] (ולא רק שהלבנה, המאור הקטן, תחזור להיות שלמה כמו המאור הגדול, כפי שהיתה בטרם מיעוטה, אלא שהממד הנשי, ממד ה"חצי", יופיע בתוך המאור הגדול – "ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים").

ורמז: כאשר מצרפים למלים שמש-ירח (העולות "גל [עיני]" פעמים הוי') עוד עין-עין (י פעמים הוי') – עין-שמש (770) עין-ירח (348, שמח וכו') – מקבלים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כה]. בעולם הזה עלינו לכסות את העינים ולהתמקד במבט פנימי חודר בכך ש"הוי' אחד", אך לעתיד לבוא, כאשר "ביום ההוא יהיה [סוד כפילות שם י-ה, שיבאר בסמוך] הוי' אחד ושמו אחד"[כו], תתגלה אחדות ה' למלוא רוחב העין – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[כז], "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[כח].

"שלם וחצי" – שכינה ביניהם

עיקר ה"שלם וחצי" הוא סוד שם י-ה, בו פתחנו. "שלם וחצי" הוא יחס שיכול להיות בין כל שני מספרים שהיחס ביניהם הוא 2 ל-1 – המלה "בא [אל פרעה]"[כט] היא "שלם וחצי", וכך דב וכו' – אבל עיקר ועצם ה"שלם וחצי" בתורה הוא עשר וחמש. הרי שלמות בתורה היא עשר, כללות כל שיעור קומה, עשרת כחות הנפש, "עשר ספירות בלימה"[ל], והחצי שלו הוא ה.

היחס הזה בא לידי ביטוי בעיקר אצל איש ואשה, אש-י ואש-ה. האיש הוא יחסית ה"שלם", הוא המרוכז, אבל מה שקראנו העין העצלה, שנצרכת כדי להשלים, לסקור את הכל בסקירה אחת, להגיע לא"ק, לאדם קדמון, היא ה-ה של האשה, אש-ה. דווקא כשהם מתחברים יחד יש שם של הקב"ה, י-ה, ואז שכינה שרויה ביניהם, כמו שחז"ל אומרים[לא]. ב-י בפני עצמו אין שכינה שרויה, וכמובן ב-ה בפני עצמה, אבל שניהם יחד, ה"שלם וחצי", הם השלמות.

שמחה וענוה

למה זה עוד דומה? לפתגם החסידי המפורסם ש"אין לך דבר שלם כלב נשבר"[לב]. אדם צריך להיות מצד אחד עשיר, ו"איזהו עשיר? השמח בחלקו"[לג], ששלם בכל מצב. שמחה היא בעצם שלמות – שלא חסר לו כלום. מצד שני, הוא צריך להיות לב נשבר.

כמה שוה "שלם וחצי" (ביטוי של ר"א אבולעפיא, סוד ויסוד היסודות בחכמה הפנימית, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[לד], י-ה)? 22 ברבוע. ידוע שהמספר הזה הוא עצמו שוה שמחה-ענוה ("ויספו ענוים בהוי' שמחה"[לה]). שמחה היא שאדם מרגיש עצמו "שלם", לא חסר כלום, שמח בחלקו, כמו שאמרנו, אבל ענוה היא שהוא תמיד מרגיש את עצמו "חצי", "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[לו].

את היחוד המשיחי של שמחה וענוה אפשר לראות בעוד רמז יפה: "שלם וחצי" בדילוג אותיות (בחינת פסח, לשון דילוג) מתחלק ל-שמחי[לז], אותיות משיח (שם חי) ו-צלו (אולי משיח ינגן על צ'לו...). היחוד הזה מופיע בפירוש בפסוק "רוח אפינו משיח הוי'... אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים"[לח] (קינת ירמיהו על יאשיהו המלך). הצל (צלו)[לט] הוא בחינת ה"חצי" של הדבר ה"שלם" עצמו, סוד עולם האצילות ביחס לפרצוף אדם קדמון (שהמשיח הוא ביטוי שלו[מ]). וכן, צלו בגימטריא ענו, מובא בלוח "היום-יום" שמשיח יהיה ענו ביותר – הוא יִשמח (בעצמו) וישַמח (את כולם) ויהיה ענו גם יחד, היינו יחוד שמחה-ענוה הנ"ל.

ב. "שלם וחצי" בפסח

"שלם וחצי" מבטול חמץ ועד פסח שני

אפשר לומר שהענין של "שלם וחצי" מתבטא בצורה הכי מלאה בחג הפסח, מתחלתו ועד סופו:

כבר אמרנו ש"שלם וחצי" זו השלמות האמתית, שאפשר להקיף את כל ארבעת הבנים יחד, לחבר אותם יחד, להכיר את כל העולמות יחד, להקיף את כל הסדר שלנו יחד, כדי לדלג על הכל. ידועה הקושיא איך אפשר לדלג בסדר[מא]. בדילוג, גם ברגלים – אצל פִסח ההליכה היא בעצם בצעדים של "שלם וחצי".

אבל עוד קודם לכן, כשאנו מקיימים את מצות "תשביתו"[מב], אנחנו צריכים לבער את החמץ מכל המרחב, "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבֻלך"[מג], ולשם כך עלינו לבדוק אחרי החמץ במבט ממוקד בחורים ובסדקים[מד] (בסיוע אור הנר הממוקד בחיפוש). שני המבטים הללו מופיעים בבטול חמץ בערב הפסח, אחרי שריפת החמץ, בו יש שתי בחינות של ראיה – "דחזיתיה" ו"דחמיתיה". יש מפרשים[מה] ש"חזיתיה" היינו ראיה כללית, מאז ומעולם, ו"חמיתיה" היינו ראיה פרטית, בזמן הבדיקה – הראיה המקיפה-המרחבית והראיה הפנימית-הממוקדת של שתי העינים (ורמז: עין-חזי עין-חמי[מו] עולה 7 בחזקת 3, סוד "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" הנ"ל[מז]).

יש גם "שלם וחצי" בחג הפסח כולו, ודווקא בו – זהו החג היחיד שביום טוב ראשון אומרים הלל שלם, ואז שאר הימים 'מקופחים', אומרים חצי הלל[מח]. גם ביום טוב האחרון, שבמדה מסוימת הוא שיא יציאת מצרים, קריעת ים סוף, אומרים חצי הלל. יש משהו מאד מקודש ב"שלם וחצי". ובאמת, איך כותבים את שירת הים, שהיא שיא חג הפסח? לבנה ואריח[מט], "שלם וחצי"[נ]. הכל הוא בסוד "שלם וחצי" – זו השלמות.

הענין של "שלם וחצי" בהקשר של פסח, שהתחיל כבר בערב פסח, ממשיך ומלוה אותנו גם בימים שאחרי הפסח: המסכת של פסח נקראת "פסחים", לשון רבים, על שם פסח ראשון (בימים יד-יה בניסן) ופסח שני[נא] (בימים יד-יה באייר)[נב]. פסח שני, בו "מצה וחמץ עמו בבית"[נג], הוא בחינת "חצי" ביחס לפסח ראשון.

עבודת ה"יחץ"

היחוד של שמחה ("שלם") ולב נשבר ("חצי") הוא סוד המצה, שהוא לא חמץ, לא מנופח, לא אגו, לא אני – הוא נשבר. כתוב ש"דרכו של עני בפרוסה"[נד] – המצה האמצעית. לוקחים בליל הסדר שלש מצות, האמצעית היא הפרוסה, נקראת "לחם עני", ודווקא עליה "עונים דברים הרבה" – את כל ההגדה, שהיא הסימן ה-ה של הסדר.

בכלל, אמרנו ש-ה היא ה"חצי". ה היא גם האות בה הקב"ה ברא את העולם הזה בכלל (עולם שהוא 'שבור'-חצי מצד עצמו, בעוד את העולם הבא, העולם השלם, ה' ברא באות י, סוד "כי ביה הוי' צור עולמים"[נה], כנודע) ואת חדש ניסן בשנה בפרט[נו]. החוש של ניסן הוא דבור, ו-ה היא גם ה מוצאות הפה וגם "אתא קלילא דלית בה מששא"[נז], מקור הדבור. הכל נובע מסוד ה"חצי" (חצי הוא חצי גבורה-יראה, סוד ירושלים עיר הקדש, שלמות היראה[נח], "עיר שחֻברה לה יחדו"[נט], מעין עולם הבא, וד"ל). עושים "יחץ" לפני "מגיד". כדי להגיע ל"מגיד" צריך קודם "יחץ", אותיות "חצי".

אחרי ה"יחץ", אנו עונים על החצי דברים הרבה[ס] מתוך ענוה – לענות גם לשון ענוה. כשאנו עונים, מתוך עוני וענוה וחצי, ה' עונה לנו, "בצרתה לי קראתי ויענני". שוב, זו העין החלשה, היד הכהה, הרגל הפוסחת, החצי-האריח בשירה. אריח לשון אורח – האורח שבא לסדר מרגיש את עצמו רק "חצי" ביחס לבעל הבית. בעל הבית צריך להתחבר לגמרי, להתייחד לגמרי עם האורח שלו.

"שלם וחצי" ב"מוציא מצה"

בכלל, עיקר ה"בעבור זה"[סא], ההמחשה של ליל הסדר וחג הפסח, הוא ה"מוציא מצה". יש בסדר 15 סימנים, גם כנגד 15 שירי המעלות. עוד 15 שהם "שלם וחצי", וכפי שנראה בחלק השני יש עוד משהו חשוב של 15 בליל הסדר. ידוע שיש מחלוקת בין הראשונים והגאונים במה מכוונים ב"מוציא", הסימן השביעי ב-15 הסימנים של סדר פסח, ומה מכוונים ב"מצה", השמיני. לפי רוב הראשונים הגדולים – רש"י[סב] והרמב"ם[סג] ועוד – ה"מוציא" הוא על השלם וה"מצה", מצות "בערב תאכלו מצֹת"[סד] וברכת "אשר קדשנו במצותיו על אכילת מצה", מכוונים על החצי, על הפרוסה. אבל יש דעת הגאונים[סה], וגם כמה ראשונים[סו], שאומרים הפוך – "מוציא" על החצי ו"מצה" על השלם.

שוב, רוב הראשונים אומרים שה"מוציא" הוא על השלם וה"מצה" על החצי, ולהלכה העיקר כדעה זו ולכן הסדר של "מוציא מצה" הוא "שלם וחצי" – זו ההמחשה העיקרית של הסדר הזה בפסח. בכל אופן, רואים שיש כאן התכללות של "שלם וחצי". כנראה שממבט אחר – כשהופכים את הקערה ומסתכלים הפוך – יתכן שמה שהיה נראה לי "שלם" הוא ה"חצי" וה"חצי" הוא ה"שלם", כמו הפתגם שאמרנו ש"אין כלי שלם כלב נשבר".

כל מה שאמרנו עכשיו הוא הקדמה המאפשרת להבין שעיקר הסוד של החג הפסח, שהוא הראש של כל החגים, הוא היציאה מן המצר אל המרחב, "בצרתה לי קראתי ויענני", והוא-הוא סוד שם י-ה, "שלם וחצי", שרומז ל-יה שירי המעלות – בהם פתחנו ובהם נתמקד בחלקו השני של השיעור – מתוך ספר תהלות "דוד מלך ישראל חי וקים"[סז]. אין עוד אישיות בתנ"ך שמרגישה את עצמה חצי כמו דוד המלך, "והייתי שפל בעיני"[סח], "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם"[סט] וכו'.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חג הפסח כולל את כל החגים ובו מתקיים "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה".
• שלמות הראיה מורכבת מראיה ממוקדת של העין הזריזה ומראיה מרחבית בתמיכת העין העצלה.
• משה הזריז מוציא אותנו ממצר מצרים ויהושע המתון-העצל מביא אותנו לארץ טובה ורחבה.
• שלמות הראיה היא "ועיניני מאירות כשמש וכירח".
• עיקר סוד "שלם וחצי" בתורה הוא י-ה – ה"שכינה ביניהם" בין האיש והאשה.
• "שלם וחצי" הם שמחה ("שלם" השמח בחלקו) וענוה (לב נשבר-חצוי) – משיח ו'צלו'.
• סקירת ארבעת הבנים יחד ומענה פרטי לכל אחד הם שלמות הראיה.
• כדי להגיע ל"מגיד" ("לחם שעונים עליו דברים הרבה") צריך להקדים את ה"יחץ" ("דרכו של עני בפרוסה").
• פסח הוא חג של "שלם וחצי" – הלל שלם בתחלתו וחצי הלל בסופו.
• פסח ראשון ופסח שני הם בסוד "שלם וחצי".
• "מוציא מצה" – עיקר ההמחשה של הסדר – הם "שלם וחצי".
• ממבט אחר ה"שלם" הוא ה"חצי" וה"חצי" הוא ה"שלם".

חלק שני: חמשה עשר שירי המעלות

א. יחידת שירי המעלות

י-ה ו-וה בספר תהלים

לפני שבוע היה יום ההולדת של הרבי, שהתחיל פרק חדש – פרק קכ בתהלים, הפרק הראשון של חמשה עשר שירי המעלות, יחידה מיוחדת ויחודית בתוך ספר תהלים שחבר דוד המלך. יש סוד גדול בספר תהלים: חמשה עשר שירי המעלות הם בעצם חלק המעשר של כל קנ פרקי תהלים, "העשירי יהיה קדש"[ע]. כמו שיש יחידה של י-ה פרקים בתהלים, שהם "הנסתרֹת להוי' אלהינו", כמו שעוד נרחיב, יש גם יחידה של וה – 11 פרקים של "תפלה למשה", מפרק צ עד פרק ק (כולל). זו יחידה מיוחדת, יחידה של משה רבינו.

היחידה של חמש עשרה שירי המעלות מיוחדת כמובן לדוד המלך, וכתוב במיוחד שדוד המלך חבר אותם – או כדי להעלות את התהום[עא] או שאלה השירים המיוחדים שהלויים ישירו כאשר עולים להביא את המים מהשילוח[עב]. "מי השִלֹח ההֹלכים לאט"[עג], וגם כשהביאו אותם הלכו לאט – מה הכוונה? התעכבו על כל מעלה ושרו אחד משירי המעלות. זהו משהו מיוחד לדוד המלך, נעים זמירות ישראל.

אמנם, לפי חז"ל שירי המעלות מתייחסים במיוחד גם ליעקב אבינו: לפי דעה אחת במדרש[עד] יעקב אמר דווקא את חמשה עשר הפרקים האלה בזמן שהיה רועה את צאן לבן, במשך עשרים שנה. יש גם דעה שהוא אמר אותם בזמן שלמד תורה בבית מדרשו של עבר, באותן ארבע עשרה שנים שהוא שהה שם לפני שהלך לחרן[עה]. היות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[עו], נמצא שבמשך 34 שנים – 14 ועוד 20[עז] – הוא התבונן בפרקים האלה ושר אותם. יש דעה אחרת שניה במדרש, שהיה אומר את כל תהלים, אבל הדעה המיוחדת היא שהיה אומר את הפרקים האלה, חמשה עשר שירי המעלות.

כל "שיר המעלות" הוא לעלות בקדש בעילוי אחר עילוי – יש בענין שיחה גדולה של הרבי[עח]. הרבי מסביר ש"שיר" הוא שמחה. והנה, על פי החסידות מקור השמחה שבשיר (פנימיות אמא, "אם הבנים שמחה"[עט]) הוא בתענוג שבכתר (רישא דאין שבכתר)[פ] – תענוג שמחה משלימים ל-882, הרבוע הכפול של אהיה, סוד "אהיה אשר אהיה"[פא] ("אהיה" הראשון בכתר, תענוג, ו"אהיה" השני בבינה, שמחה[פב]), אמת-אמת. והוא גם "רצוא ושוב"[פג], חיוּת (כאשר התענוג הוא "מקור חיים"[פד]). מתוך חיות ותענוג ושמחה יש לעלות בחמש עשרה המעלות של "שיר המעלות", בעילוי אחר עילוי.

אם כן, בעצם, ה-יה בתהלים מתייחסים דווקא לדוד ויעקב וה-וה למשה רבינו. "אחליפו דוכתייהו"[פה], הייתי חושב שמשה רבינו שייך לנסתרות, למוחין, אבל משה רבינו כאן הוא שאומר את ה-וה. לעומת זאת, יעקב ודוד, שהם עצמם ה-וה, יעקב הוא ה-ו של שם הוי' ודוד הוא ה תתאה, אומרים את ה-יה. הסדר בספר תהלים הוא בסוד המלה "והיה", שגם דברנו עליה לאחרונה[פו] – לשון שמחה[פז], לשון מיד[פח], לשון נחמה[פט]. כמו שנראה תיכף, המלה "והיה" גם מתחילה ביטוי מאד חשוב בנביא, שחוזר לב פעמים בנביאים, "והיה ביום ההוא" – ביטוי שמדבר על הגאולה העתידה, על ימות המשיח.

פרצוף ענינים – "סקירה אחת"

בדרושי דא"ח, במיוחד בדרושי הצמח-צדק[צ], יש הרבה ענינים שהוא מקשר לחמש עשרה שירי המעלות, הסוד הגדול של "שלם וחצי" שפתחנו כעת. הוא מביא לפחות 15 דברים שונים בסוד ה-15, עיקר ה"שלם וחצי", ואנחנו נעשה גם סקירה – כמו שדברנו על סוד הסקירה, "כולם נסקרים בסקירה אחת". אנחנו אוהבים לעשות פרצוף מכל הענינים, בשבילנו זו שמחת החג. כמובן, הפרצוף לא מופיע בפירוש בחסידות. זה מה שעכשיו נשתדל לעשות, בעזרת ה' יתברך.

הזכרנו כבר (בחלק הראשון) פסוק אחד, דווקא מתוך הלל, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". בהמשך אותו פרק, קיח, חוזר כמה פעמים אותו שם (כנ"ל), כמו בפסוק "יסר יסרני יה"[צא] – אחד הפסוקים שהצמח-צדק מביא[צב] בענין י-ה פרקי שיר המעלות.

ב. פרצוף הענינים

מלכות: שירי המעלות בניסוך המים

נתחיל מ"שיר המעלות", יחידה של דוד המלך. שוב, היו מעלים את המים ממי השילוח מעזרת נשים לעזרת ישראל בשביל לנסך את המים על גבי המזבח – זו בעצם העלאת מ"נ. ב"מי השִלֹח ההֹלכים לאט" ה"לאט" הוא העצלות דקדושה[צג], ה"חצי" של הקדושה. לפעמים צריך להיות זריז ולפעמים צריך להיות עצל, כמו בשתי העינים שאמרנו קודם (בחלק הראשון) – יש עין זריזה ועין עצלה.

הענין של עצלות וזריזות בא לידי ביטוי ביחס למשנה מפורשת במסכת פסחים[צד], שבעז"ה יתברך נדבר עליה בחג, בשביעי של פסח[צה] – שם כתוב שיש נשים זריזות ונשים עצלניות, וכל סוג הוא ענין בפני עצמו. ניתן סימן: עצל-זריז ר"ת עז – "הוי' עז לעמו יתן"[צו]. "עזי וזמרת יה"[צז] הוא אחד הפסוקים שהצ"צ מביא[צח] בסוד שם י-ה. שוב, עז ר"ת עצלות-זריזות – צריך לדעת מתי לנהוג בכל מדה (ואיך לחבר את שתי המדות יחד)[צט].

צריך לדעת מתי להיות "מי השִלֹח ההֹלכים לאט", כמו רות המואביה שכתוב בה "ותבֹא בלט"[ק], העלאת מ"נ דווקא "בלט". יש 'בלהט', להיות להוט, אבל כתוב במשנה "תפח תלטוש בצונן"^כה – יותר מדי להוט מחמיץ את העיסה, לכן צריך לדעת איך לצנן את העיסה. ברות כתוב "לט", בלי א, ויש "מי השִלֹח ההֹלכים לאט", ב-א[קא]. השער הוא לט, אותיות טל – סוד הטל[קב]. שוב, י-ה שירי המעלות, מפרק קכ והלאה, הם בעצם עיקר העלאת מ"נ של המלכות – הלוים עולים לאט ושרים על כל מעלה ומעלה. יש עילוי עצום, אבל הכל מתוך, נאמר, להט של 'אש קרה', סוג של נשיאת הפכים – "ותבא בלט". עליה מעזרת נשים לעזרת ישראל, לנסך על גבי המזבח – עיקר שמחת בית השואבה בחג הסוכות.

אם נתחיל לבנות את הפרצוף שלנו, חמש עשרה שירי המעלות הם בעצם המשכת ה-15, י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שיתגלו בתוך יסוד הנוקבא. הפרצוף כאן הוא שה-יה, הנסתרות, בעצם נמשכות, מתחברות ומתגלות בכל אחת מהספירות, כל אחד מכחות הנפש. זהו הפרצוף שאנחנו רוצים עכשיו לבנות.

כמובן, 15, כמו שאמרנו, הוא השלום-בית, "שכינה ביניהם" ("שכינה ביניהם" ועוד שלום בית עולה 1290, יה פעמיים אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם"[קג]). אם הולכים לפי הפרקים של הרבי, יש לנו עכשיו 15 שנים לעבוד על שלום בית, על "שכינה ביניהם" – 15 שנים רצופות של "שיר המעלות", לעלות בקדש בעילוי אחר עילוי בתוך שלום הבית גופא. צריך לראות איך שלום הבית, ה"שלם וחצי", מופיע במגוון השלם של כל הספירות העליונות וכל כחות הנפש. שוב, אמרנו שאם מתחילים מלמטה, אלה חמש עשרה שירי המעלות של "דוד מלך ישראל חי וקים". נלך מלמטה למעלה – הכל בדרך של "שיר המעלות".

יסוד: טו ווין

ה-15 של ספירת היסוד היינו טו הווין ב"אמת ויציב". כתוב בפירוש[קד] ש-טו הווין האלה הם טו יסודות. לכל פרצוף מחמשת הפרצופים (אריך אנפין, אבא, אמא, ז"א, נוקבא דז"א), יש שלשה יסודות, בפה, בחזה ובברית. חמש פעמים שלשה יסודות עולה 15. כל יסוד הוא חיבור – ו החיבור. האות ו היא גם תפארת וגם יסוד[קה], לכן מילוי ו הוא ו – וו.

הכל מתחיל מ"אמת", פנימיות היסוד, כידוע[קו], "חותם אמת" – "אמת ויציב ונכון וכו'" – ומונה אחר כך חמש עשרה ווין, חמשה עשר חיבורים. כל החיבורים שמתחילים מ"אמת" ומחוברים ב-ו, "אות אמת"[קז], נגמרים ב"הדבר הזה" – הכל כדי להמשיך מהיסוד במלכות, לבנות את המלכות שנקראת "הדבר הזה", היא הדבר-הדבור.

כשאומרים אחרי קריאת שמע את ה"חותם אמת" ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קח] עושים זאת בסוד ה-יה, סוד הנסתרות, סוד השלום-בית. זו הכוונה שכנגד היסוד – ההתקשרות, אות ההתקשרות בין בני הזוג, האיש והאשה. כוונה מאד מיוחדת, שמוסברת אצלנו בפרטיות באחד מהספרים[קט] – כוונת טו ווין (טו-יה פעמים ו עולה צ, "וצדיק יסוד עולם"[קי]).

אם כן, התחלנו מכוונות שהן העלאת מ"נ וכח החיבור בין ז"א ונוקבא, בין האיש והאשה.

הוד: השבחים ב"ישתבח"

כעת עולים לספירת ההוד: הכוונה של ספירת ההוד היא 15 השבחים שאומרים ב"ישתבח", בסוף פסוקי דזמרה. יש 15 תארים, שיש כאלה שאומרים את כולם בנשימה אחת, כדי לחבר את כולם יחד. "שיר ושבחה וכו'" מגיע עד "מלכות", שהיא התואר ה-13, אז יש נקודה, ואחריה עוד שני שבחים כדי להשלים את ה-15 – "ברכות והודאות". הכל לשבח, להודות לפאר לקב"ה – להודות על כל הטוב שהוא גומל אתנו, על כל היפי שלו במעשה בראשית (כמו שאדמו"ר הזקן מסביר[קיא] מהי עבודת ספירת ההוד דקדושה – להודות על יפי ושלמות הבריאה). "איהי בהוד"[קיב] – המלכות עולה ומתייחדת בהוד. דווקא אצל שלמה המלך כתוב "הוד מלכות"[קיג].

נצח: יום ה-טו בחדש

"מועדי הוי'" – חבור י-ה עם וה ב-טו בחדש

שלמה המלך כבר מעביר אותנו לספירת הנצח: שלמה הוא הדור ה-15 בעם ישראל[קיד] – גם אחד הדברים ששייכים ל-15 – ומכיון שהוא "סיהרא באשלמותא"[קטו], יום ה-15, הוא זכה לבנין בית המקדש. נצח הוא זמן – לכאן שייך הדור ה-15 והיום ה-15 בחדש. שלמה גם מתחלק ב-15 – יהי פעמים יה (במספר קטן, שלמה שוה 15 – שלם-ה – י-ה). ה' קרא לשלמה בשם ידידיה[קטז] – ידיד יה (כאשר ידיד עולה דוד דוד).

כתוב[קיז] שאחד הדברים העיקריים של סוד ה-15 הוא שהמועדים חלים ב-טו בחדש. מוסבר בחסידות ש"מועדי הוי'"[קיח] היינו היכולת לחבר את ה-יה עם ה-וה, "מועד", בשביל שהשם יהיה שלם, שלא יהיה "כי יד על כס יה"[קיט], שלא יהיה השם חסר ("יה") ולא הכסא חסר ("כס")[קכ], אלא הכל שלם. הענין הזה קשור לנצח של הפרצוף שלנו. הכל מתחיל בפסח, ראשית "מועדי הוי'", החג שלנו.

מעלת ה-יד על טו

אמנם, סוד גדול של חג הפסח, שאין בשאר החגים של התורה – מעלה של יום ה-14. החג הוא אכן ביום ה-15 בחדש הראשון, חדש הגאולה, "החדש הזה לכם ראש חדשים"[קכא], אבל בפסח יש קדושה וענין מיוחד ביום ה-14 – בו מקריבים את קרבן פסח. הכי דומה לזה יש בפורים, פורים דפרזות ביום ה-14 בחדש אדר ושושן פורים, פורים דמוקפין ביום ה-15, שדווקא בו בני הכרכים קוראים את המגלה. שוב, בפסח היום ה-יד הוא היום של הקרבת קרבן פסח, עיקר החג, שאוכלים עם המצה והמרור – הקרבן הראשון של יהודי שמתקרב לקב"ה ביום הזה, ראשית ההודאה. "ביום הראשון"[קכב] בפסח, היום של "תשביתו" – מצוה גדולה מאד בפסח (ידוע[קכג] ש"תשביתו" שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – הוא יום ה-יד דווקא[קכד].

כתוב "כי יד על כס יה". מוסבר שיש מעלה ב"יד" גם לגבי "יה" – ה"יד" "על" ביחס ל"כס", האתכסיא, של "יה" (והנה, חוץ מהמלים "יד" ו"יה", עולה שאר הביטוי, "כי... על כס", יד פעמים יה!). כמו בין המלכים – מי יותר חשוב, דוד או שלמה? דוד שוה יד והוא גם הדור ה-יד. דוד הוא משיח, וכמשיח גם יבנה את בית המקדש[קכה] – יכלול בעצמו את שלמה. דוד הוא העיקר. שלמה הוא בעיקר ה"שלם", שלמה לשון שלם, ודוד הוא עיקר ה"חצי", כנ"ל.

ה-יד שלמעלה מ-יה הוא שרש ה"חצי", שהוא הכח להקיף, הכח לתפוס את המרחב של הענין. לכן מי שמקיף את הכל הוא דווקא יהודי פשוט, שקשור לפשיטות העצמות, כמו שהבעל שם טוב מלמד אותנו[קכו]. אין לו ריכוז על הפרטים, אבל יש לו אמונה – אמונה היא מקיף החולש על הכל, והיא מתוך החלישות, לא מתוך החדות והזריזות, של הנפש. היינו סוד "מי השִלֹח ההֹלכים לאט", שעולה בגימטריא "אהיה אשר אהיה" (שעולה אמונה-אמת, "בנים אתם"[קכז], ודוק).

יום ה-יה ויום ה-ו

בכל אופן, הנצח אצלנו הוא מה שהחגים – החל מחג הפסח, שקובע לגבי שאר החגים – מתחילים ב-יה לחדש. שבועות, שהוא העצרת של פסח, הוא ביום הששי בסיון – סוד "יום הששי"[קכח] ב-ה הידיעה שנאמר במעשה בראשית, שכל העולם עומד על יום הששי בסיון, שאם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו ה' יחזיר את העולם לתהו ובהו[קכט]. מהו ה-ו כאן? להמשיך-לחבר מה-יה של פסח ל-ו ומה-ו ל-ה תתאה של שם הוי', שהשם יהיה שלם. שלמות השם היא בעיקר חיבור ה-יה ל-ו. אחר כך, ה תתאה היא עצמה הכסא של ה', שגם צריך להיות שלם. הכל תלוי בהמשכת ה-יה בסוד "אלה מועדי הוי'".

זהו ענין אחד של "נעימות בימינך נצח"[קל] – ה-יה של הזמן, גם ההוד של שלמה ובעיקר ה-יד, "יד על כס יה", של חג הפסח. אחר כך בא גם ה-יה של חג הסוכות, ומדרבנן ה-יד וה-יה של פורים. נשים לב שחנוכה, שהוא ביום ה-כה לחדש, הוא יום ה-ו מסוף החדש. משקף את שבועות, שהוא יום ה-ו מתחלת החדש.

"ימינך" – הילולת רבי אהרן מקרלין

רצינו להזכיר שהיום היה היארצייט של רבי אהרן הגדול מקרלין. בספירת העומר הכוונה היתה "ימינך"[קלא]. המגיד אמר שהוא יד ימין שלי, ובלי יד ימין לא יכול לתפקד – בכך הוא ניבא את הסתלקות עצמו כעבור חצי שנה, ב-יט כסלו שאחרי יט ניסן בו הסתלק תלמידו הגדול, שקרב 80 אלף בעלי תשובה[קלב]. איך הוא קרב? עם הנעימה-המנגינה שלו, "נעִמות בימינך נצח".

יש יד ימין שבאה לידי ביטוי דווקא בפסח. פסח בגימטריא נצח – רמז מובהק. זו המשכה של חסד, חסד באחוריים – ח חס חסד – שוה נצח, הענף שלו, שהוא בעצם הביצוע של החסד. רואים זאת אצל רבי אהרן הגדול מקרלין, שבספירת העומר הוא דווקא הנצח שבחסד.

כעת, מי שספר את הספירה, אנחנו כבר בהוד שבחסד. הוד עצמו שוה 15, כמובן. הוד שייך ליהודה, שבט המלכות, שעולה פעמיים 15 – הוד ועוד הוד, "איהי בהוד". העיקר בהוד הוא 15 שבחים והודאות של תפלת "ישתבח". תיכף נראה שיש עוד משהו בנצח, שבעצם מסתעף מהנצח.

תפארת: "את הוי' האמרת"

טו תיבות ב"את הוי' האמרת"

יש כמה פסוקים שהצמח צדק מביא (הצמח צדק כאן כולל את כל דרושי חסידות חב"ד) ששייכים לסוד ה-יה, בהיות שיש בפסוק יה תיבות. הכל קשור לסוד הפסוק האמור בתבת נח, "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכֻסו ההרים"[קלג], אליו נגיע תיכף. הוא קשור לספירת הבינה. אבל בתפארת יש פסוק שדורשים באריכות שיש בו חמש עשרה תבות, שהן כנגד חמש עשרה שירי המעלות, בסוד י-ה – סוד "שכינה ביניהם":

כתוב "את הוי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמֹר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמֹע בקֹלו"[קלד] – פסוק מאד עיקרי. רש"י אומר ש"האמרת" לשון תפארת. לפי פשט "האמרת" היינו עשית אותו אומר[קלה], מדבר. סתם דבור הוא במלכות, אבל אמירה – "לך אמר לבי"[קלו], דבור של הלב, שהוא אמירה רכה יותר[קלז], לא דבור קשה – בתפארת. חז"ל דורשים "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם"[קלח], שאמרתם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "להיות לך לאלהים". שוב, יש בפסוק הזה 15 מילים.

פלא שבשני פסוקים עיקריים שמובא בפירוש בדרושי דא"ח שהם 15 תיבות בסוד שירי המעלות, גם בביטוי הראשון-העיקרי שלהם יש 15 אותיות, ממש סימן מובהק. כאן יש 15 אותיות ב"את הוי' האמרת היום". כך גם בפסוק שני שנביא בהמשך – שבעצם חוזר למלכות. דברנו על העלאת מ"נ של המלכות, "שיר המעלות", ויש במלכות גם בחינה שיורדת למטה, לעולמות התחתונים בי"ע – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קלט].

מלכות היורדת לבי"ע: "והיה ביום ההוא שרש ישי וגו"

אם כבר, אפשר כבר לומר אותו פסוק – ביטוי של "והיה ביום ההוא". פסוק בהפטרה של אחרון של פסח, שבגללה עיקר סעודת משיח, שכאן בארץ לא זוכים לומר ברבים, רק אומרים בתיקון ליל שביעי של פסח, החותם של עשר השירות שאומרים. זו הפטרה של משיח בישעיהו.

רק בישעיהו לבד יש יג פעמים "והיה ביום ההוא"[קמ], פסוקי לעתיד לבוא, פסוקי משיח. כאן אחד מהם, "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עֹמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנֻחתו כבוד"[קמא] – פסוק יפהפה. "שרש ישי" הוא כמובן דוד המלך, בפירוש מתייחס למלכות.

את "והיתה מנֻחתו כבוד" מסבירים[קמב] שבדרך כלל כבוד המלך שהוא לוחם ומנצח, אבל אצל המשיח עיקר הכבוד הוא שאחרי כל הנצחונות שלו – הוא גם ינצח[קמג] – הוא יבנה את המקדש, יקבץ נדחי ישראל ויחזיר את כל האומות לעבוד את ה' שכם אחד[קמד], וזו המנוחה שלו. אחרת מכל מלך עד עתה – "והיתה מנֻחתו כבוד", המנוחה שלו תהיה הכבוד שלו, כי כולם יקבלו את מלכותו ברצון, "ומלכותו ברצון יקבלו עליהם"[קמה], יקיימו את כל ההוראות שלו וילמדו מפיו "תורה חדשה מאתי תצא"[קמו].

הכל יוצא מ"שרש ישי", מתחיל מ"והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עֹמד לנס עמים" – המלכות שיורדת להיות נס. בשיעור הקודם[קמז] דברנו על כך ששתי אותיות נס הן האות ה-14 והאות ה-15 של האלף בית, וממילא בסימן סדר פסח הן שני הדברים האחרונים שהם צמד ביחד – "הלל נרצה". הסברנו שהן מגיעות כבר לאחר שגמרנו את כל יג הספירות של האצילות, ואז יורדים למושכל ולמורגש של עולם הבריאה, ושם יש אותיות נס – שם דווקא שתי האותיות האלה הולכות יחד, "הלל נרצה", וזהו סוד "אשר עֹמד לנס עמים". המשיח שיורד למטה "עֹמד לנס עמים אליו גוים ידרשו". "עמד לנס עמים אליו גוים" שוה "ידרשו", 520, עשר פעמים בן, עשרים פעמים הוי'. יש בפסוק הזה הרבה רמזים, והתכל'ס היא "והיתה מנֻחתו כבוד".

יש בתנ"ך ודאי הרבה פסוקים עם 15 מילים, אבל זהו פסוק שהצ"צ מביא באופן מיוחד שבסוד חמש עשרה שירי המעלות – סוד מיוחד. גם בפסוק הזה יש בביטוי הפותח, "והיה ביום ההוא שרש", 15 אותיות. "את הוי' האמרת היום" הוא ביטוי עוד יותר מובהק של 15 אותיות, אבל כאן ב"והיה ביום ההוא" עם המלה "שרש" יש 15 אותיות, ובסה"כ 15 מילים בפסוק.

"והיה ביום ההוא"

כאן גם מספר האותיות מאד משמעותי – יש חן אותיות בפסוק. יש כאן י-ה מלים ו-חן אותיות. מה הפלא בענין?

אמרנו שהביטוי "והיה ביום ההוא" הוא ביטוי מובהק בתנ"ך של משיח, שחוזר בתנ"ך לב פעמים – כולן בנביאים. 13 פעמים ראשונות בספר ישעיהו, כנ"ל, ו-7 פעמים אחרונות (יחידה של 13 ויחידה של 7) בזכריה הנביא[קמח]. יש עוד 12 פעמים בשאר הנביאים – פעמיים בירמיהו[קמט], שלש ביחזקאל[קנ] וכך הלאה[קנא]. יש כאן שלש מלים של 4 אותיות – אפשר לעשות הכאה פרטית של שלש מלים (בדרך כלל עושים של 2). אם עושים ארבע פעולות של הכאה פרטית – ו פעמים ב פעמים ה (60), ה פעמים י פעמים ה (250), י פעמים ו פעמים ו (360) , ה פעמים ם פעמים א (200) – "והיה ביום ההוא" עולה 870. מה זה 870? 15 פעמים חן, בדיוק הסימן של כל הפסוק, שיש בו 15 מילים ו-חן אותיות ('סימן' של פסוק הוא מספר המילים כפול מספר האותיות). פלאי פלאים, שהפסוק הזה בצורה מובהקת הוא בסוד הביטוי "והיה ביום ההוא".

"והיה" אותיות הוי', רק בקדימת הנגלות לנסתרות – לשון שמחה, לשון מיד, לשון נחמה (כנ"ל). "והיה ביום ההוא" בגימטריא פשוטה שוה 101. מה אומר 101, חוץ מ"מאין יבא עזרי"[קנב]? מספר הפסוקים בכל חמש עשרה שירי המעלות. ביחידה של חמש עשרה שירי המעלות, שכעת אנחנו הולכים לומר במשך חמש עשרה שנים עם הרבי, ולהמשיך השראת שכינה – קודם כל בבית שלנו, ומתוך הבית שלנו לכל העולם, שתהיה שכינה שרויה ביניהם – יש "מאין יבא עזרי", מאין פסוקים, "והיה ביום ההוא". "עזרי" היינו ה"אשת חיל עטרת בעלה"[קנג], "עזר כנגדו"[קנד].

גם פה יש פלא שלא כתוב: רק בפרק שלנו, קכ, "שיר המעלות אל הוי' בצרתה לי קראתי ויענני" וכו', יש ז פסוקים. בפרק הבא, הפרק העוקב (הפרק של הרבנית, למי שאומר גם אותו, ה"שכינה ביניהם", שלום בית של הרבי והרבנית שלנו), הפרק היחיד בו כתוב "שיר למעלות" (במקום "שיר המעלות"), יש ח פסוקים, סה"כ יה פסוקים. בשני הפרקים האלה, שכוללים הכל, "שיר המעלות" ו"שיר למעלות", יש יה פסוקים. כמה פסוקים נשארו? 101 פחות 15 – בדיוק אלהים פסוקים, 86. המספר 86 לעניננו הוא לא שם אלהים, בעיקר, אלא המלה החותמת את כל ספר תהלים, עליה כתוב בדרושי החסידות שלנו, על "שיר המעלות", שזו המלה הכוללת את כל ספר תהלים, הללויה. כלומר, בכל "שיר המעלות" יש קודם כל יה פסוקים ואחר כך הללו-יה פסוקים, ביחד 101 פסוקים.

"הללו" שוה 71. נחזור לפסוק בו פתחנו, "את הוי' האמרת היום וגו'" – יש בו 71 אותיות, יה מלים ו-הללו אותיות. כלומר, פסוק זה בסימן המלה "הללו-יה", כללות ספר תהלים כולו, ובפרט רומז ל-יה הפרקים של "שיר המעלות", ה"שכינה ביניהם" של ספר "נעים זמִרות ישראל"[קנה].

שבע עליות ב"את הוי' האמרת"

אמרנו ש"האמרת" לשון תפארת – לכן קשור לתפארת. גם על פי פשט, כל מה שכתוב שם, שעושים את ה' חטיבה אחת ומקבלים את מלכותו ומצותיו ושומרים את דרכיו וכו' ושומעים בקולו, הכל קשור לתפארת, כל תריג מצוות שייכות לספירת התפארת בכללות. אבל בפרטות, בתוך הפסוק הזה גופא יש עליה, עילוי אחר עילוי, של שבע מדרגות – ממלכות עד חסד. הכל כאן בתוך התפארת, "את הוי' האמרת היום":

"האמרת" היינו אמירה, שהיא פנימיות הדיבור. הדיבור הוא המלכות, המלכות של התפארת כאן.

אחר כך כתוב "להיות לך לאלהים" – התקשרות, שאנחנו מקושרים עם הקב"ה, עושים אותו חטיבה אחת בעולם כשאומרים "שמע ישראל". את זה אפשר לכוון כנגד היסוד של התפארת.

אחר כך כתוב "וללכת בדרכיו" – חוש ההליכה הוא הוד, "הולך בתֹם"[קנו]. הליכה בדרכי ה' היא ההוד של התפארת.

אחר כך כתוב "ולשמֹר חקיו". ב"אשרי" "שומר הוי'"[קנז] הוא שם הוי' שכנגד הנצח דווקא[קנח]. כתוב "ולשמֹר חקיו" קודם כל – חק הוא פרצוף הנצח דאלב"ם[קנט]. אם כן, "ולשמֹר חקיו" הוא הנצח של התפארת.

אחר כך "מצותיו" – סתם מצוות בתפארת, כמו שאמרנו קודם, תפארת שבתפארת.

"ומשפטיו" היינו הדינים, גבורה שבתפארת.

בסוף כתוב "ולשמֹע בקֹלו" – ביטוי שכתוב על אברהם אבינו פעמיים, שניהם עם "עקב": "עקב אשר שמעת בקלי"[קס] בסיום העקדה ו"עקב אשר שמע אברהם בקלי"[קסא]. "עקב אשר שמעת בקלי" ה' מברך אותו בריבוי זרע – סוד ארבעת הבנים של הסדר. לא אמרנו, אבל כתוב בפירוש[קסב] שארבעת הבנים בהגדה הם סוד המלה "ארבה" – "ארבה" עולה ד"פ בן. לכך הוא זוכה "עקב אשר שמעת בקֹלי". אחר כך כתוב "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי". "לשמֹע בקֹלו" רומז לראשון והעיקרי ששמע בקול ה', אברהם אבינו, שכתוב בו פעמיים ששמע בקול ה', "על פי שנים עדים"[קסג].

כך אפשר לכוון עליה של שבע מדרגות בפסוק – הכל בסוד התפארת. ולסיכום:

חסד שבתפארת "ולשמֹע בקֹלו"		גבורה שבתפארת "ומשפטיו"
	תפארת שבתפארת "ומצותיו"
נצח שבתפארת "ולשמֹר חקיו"		הוד שבתפארת "וללכת בדרכיו"
	יסוד שבתפארת "להיות לך לאלהים"
	מלכות שבתפארת "את הוי' האמרת היום"

גבורה: "שלהבת יה"

סוד השלהבת

נעלה לספירת הגבורה: גבורה היא אש. גבורה היא יראה, אבל גם אהבה כאש – "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה"[קסד]. זהו עוד פסוק שמובא בדא"ח[קסה] כאחד הפסוקים המובהקים של שם י-ה, כמו שאמרנו קודם על "מרחב יה". שם י-ה שמופיע בגבורה הוא בעצם אהבה כאש. קודם דברנו על 'אש קרה'. כאן זו אש יותר חמה (אך צריך להיות "שלהבת עולה מאליה"[קסו] במודעות טבעית[קסז], ללא שום התפעלות חיצונית), שלהבת, בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[קסח]. אלה שלשת הגוונים העולים בתוך השלהבת, כמבואר בקבלה בסוד "כשלהבת הקשורה בגחלת"[קסט] בספר יצירה.

"שלהבת יה" עולה "שלום שלום" – "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו"[קע]. כתוב[קעא] ש-שלהבת היינו הבל בתוך שת, שרש נשמת משה, ר"ת משה-שת-הבל[קעב]. הבל התגלגל בתוך שת ונמשך למשה. צריך להדליק את נרות המנורה "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (כנ"ל) – אהרן מדליק, אבל שלהבת ההתלהבות, האהבה כאש, עולה מאליה (מאליה אותיות אלהים^צח – "אני אמרתי אלהים אתם"). זו האהבה הרגשית ביותר בין האיש והאשה, שגם באה לידי ביטוי בחמש עשרה שירי המעלות.

רחביה

נחזור רגע ל"מרחב יה" – יש "שלהבת יה" ויש "מרחב יה". "מרחב יה" גם רמוז בשם נכדו של משה רבינו, שכרגע הזכרנו. כתוב בדברי הימים[קעג] שלבנו של "שם האחד אליעזר"[קעד] קוראים רחביה. ה-יה ששייך למרחב, לשון רחב, רמוז ביהודי, נכדו של משה רבינו, ששמו רחביה – צירוף אותיות בחירה – שעולה בגימטריא יה ברבוע (לא רק שיש כאן אותיות רחב-יה או בחר-יה אלא שלמות של יה ברבוע).

כתוב שלאליעזר לא היו בנים אחרים, רק רחביה, אבל "ובני רחביה רבו למעלה". זהו סיום תאור משה וצאצאיו בדברי הימים. הגימטריא של "ובני רחביה רבו למעלה" היא 26 ברבוע, כשרק "רבו" עולה יצחק, "ארבה", ארבע פעמים בן של ליל הסדר, ח"פ הוי'. השאר, "ובני רחביה... למעלה", עולה יוסף-יוסף-יוסף, ממוצע כל מלה – סוד "יוסף הוי' לי בן אחר"[קעה], "בן אחר" הוא הבן החמישי של הסדר, ועוד הששי והלאה, כפי שדברנו הרבה פעמים[קעו]. בכל אופן, התכלית של משה רבינו היא להגיע לרחביה, "ובני רחביה רבו למעלה" – חוזר ל"ענני במרחב יה", "קראתי ויענני", שעל משקל "שלהבת יה". ידוע[קעז] שבמסורה יש שתי דעות אם "במרחב יה" או "שלהבת יה" הן מלה אחת או שתי מלים. בעצם זו מלה אחת שכוללת שתים, כמו איש ואשה שהם שרש אחד לגמרי אבל מתגלים כשנים – גם סוד של חלוקה ל"שלם וחצי".

חסד: כמה מעלות טובות ונדבת המשכן

"כמה מעלות טובות למקום עלינו"

מגבורה נגיע לחסד: בחסד יש עוד משהו עיקרי בליל הסדר – "כמה מעלות טובות למקום עלינו". כמה מעלות טובות יש בהגדה? 15 מעלות טובות. אמרנו שיש בחינה של יד מע י-ה, "יד על כס יה". ב"דיינו" אומרים יד פעמים "די", אבל היות שבכל אחד יש "אלו... ולא..." יש 15 דברים. אחר כך, כשאומרים "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו", הוא מונה את כל 15 הדברים, עד "ובנה לנו את בית הבחירה". הסוף, החותם, הוא בחירה – 15 ברבוע – וכשמגיעים ל-15 הוא "לכפר על כל עונותינו". עד כאן אומרים בשבת הגדול ועד כאן יחידה מיוחדת של ההגדה.

הרבי מביא בפירוש שלו להגדה שנראה מהגאונים שכל ה"כמה מעלות טובות למקום עלינו" הן המשך של דברי רבי עקיבא – שבמצרים לקו 50 מכות ועל היום לקו 250 מכות (סך הכל 300 מכות – יה פעמים כ – החצי של כל שלש הדעות שם), והוא עצמו ממשיך ואומר "כמה מעלות טובות למקום עלינו" ומונה את כל יה המעלות.

כל הדברים האלה הם טובות – ה' כל הזמן עושה אתנו טובות, "טובה כפולה ומכופלת", ועל פי פשט שייך לחסד, שה' כל הזמן עושה אתנו חסד גדול.

פרטי נדבת המשכן

עוד משהו בחסד, שהזכרנו קודם – שייך לנצח, אבל הוא המשכה מחסד לנצח: אחד הדברים העיקריים של חמשה עשר בתורה הוא שבתחלת תרומה מנויים חמשה עשר דברים[קעח] בנדבת המשכן – החסד, נדבת הלב, שלנו, עם ישראל. רש"י כותב שם שיש יג דברים. גם ב"ישתבח" יש 13 לפני "ברכות והודאות" ולפעמים כתוב[קעט] שיש 13 שבחים אבל יש עוד שנים[קפ]. בדיוק לפי החלוקה שלנו[קפא], שבאצילות יש 13, ועוד 2 שיורדים לראש עולם הבריאה.

לגבי נדבת המשכן, הצמח-צדק מביא[קפב] שה"שמן למאֹר" ו"בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים" אינם בדיוק מרכיבים של מלאכת המשכן אלא על דרך הקרבנות. יש נדבת המשכן, מצד החסד, ואחר כך עבודת המשכן, הקרבנות שמלמטה למעלה – מצד הגבורה יותר, מצד האש. דווקא בדברים שכתוב בתחלת פרשת תרומה יש שנים שאפשר להוציא מהנדבה ולשייך לחלק מהעבודה, מהקרבן, שהם ה"שמן למאֹר ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". "שמן למאֹר" באמת הוא לשם הנר, השלהבת, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", וגם "בשמים... לקטרת הסמים" הם באמא[קפג], "ועבד הלוי הוא"[קפד]. בכל אופן, יש כאן זוג שיש בו 13 שהם 15 – נדבת המשכן, שאמרנו שהיא המשכה מחסד לנצח, ו"ישתבח", שהוא הוד.

דעת: "חמש עשרה אמה קלעים לכתף"

"דעת דבין כתפין"

נעלה לדעת: יש שני דברים שכתוב בחסידות שהם 15 אמה. אחד מהם הזכרנו קודם, הפסוק "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכֻסו ההרים". אבל יש במלאכת המשכן, שכעת דברנו על נדבת המשכן, פסוק "חמש עשרה אמה קלעים לכתף"[קפה]. יש בעצם פעמיים כתף, יה-יה.

דרך אגב, כל פעם שכתוב שם י-ה, יש שני פסוקים עיקריים שמובא שם י-ה עם ב – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[קפו] ו"רֹכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו"[קפז] – "ביה" רומז לשם של "ביום ההוא", "ביום ההוא יהיה [הוי' אחד ושמו אחד]", ב פעמים יה. אחד המקומות שהענין בא לידי ביטוי במוחש הוא בקלעי המשכן – "חמש עשרה קלעים לכתף", שתי כתפים.

כתוב[קפח] שזהו סוד "דעת דבין כתפין"[קפט], יחוד הזכירה^קיט שמוסבר אצלנו באריכות גדולה בחסדי דוד הנאמנים[קצ]. יש בחינה של "דעת דבין כתפין" בה תלוי הכח לזכור, קשור גם לקשר של תפילין שראה משה רבינו[קצא]. שם צריך לזכור את השלום-בית, את ה"שלם וחצי". כתף עולה 500, "פרו ורבו"[קצב], וכל כתף היא י-ה אמות.

תקטו תפלות

כתף, 500, ועוד י-ה, מזכיר עוד ענין שכתוב בפירוש בחסידות[קצג] – תקטו תפלות, כמנין "ואתחנן"[קצד], כמנין תפלה, כמנין שירה, שאמר משה רבינו במטרה, רצון עז, להכנס לארץ ישראל. יש בזה שני פירושים: או שה-תק, שהם תק שנה של עץ החיים[קצה], הם בכתר, ה חסדים דאריך, שנמשכים לשכינה ביניהם, יה – תק למעלה מה-יה. או, פירוש אחר, שה-תק היינו ה קצוות של ז"א ו-יה הם המוחין והוא ממשיך מהמוחין ל-תק. בכל אופן, או שזהו סוד "דעת הנעלם" או שסוד "דעת המתפשט" – סוד תקטו תפלות שמשה רבינו מתפלל להכנס לארץ ישראל. אם כן, קשור גם ל-טו שירי המעלות של דוד המלך.

אם כן, משה רבינו לא אומר רק את וה פרקי התהלים מ-צ עד ק (סימן קץ), אלא שאומר גם תקטו תפלות בשביל להכנס לארץ, כמנין "ואתחנן" וכו'. שירה, ששייכת במיוחד למספר הזה, היא שר-יה. הרבי אמר ששיר הוא שמחה, אבל עוד יותר פשט ששיר הוא תענוג כנ"ל – להמשיך את התענוג מהכתר, שבעצמו נקרא "רֹכב בערבות", "ערבות" היינו התענוג של הכתר, ל"ביה שמו", לשם י-ה, שכינה ביניהם, ואז "עלזו לפניו". זהו עוד פסוק שמובא כאן לעניננו, ויש בו רמזי רמזים, שלא נאריך בהם כרגע.

בינה: "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים"

נעלה לבינה: גם בבינה יש י-ה. עוד "חמש עשרה אמה" של תבת נח – "ויכֻסו ההרים" שהם המדות. בבינה יש תשובה. הצ"צ מסביר[קצו], הסבר מאד יפה, שכל התרוממות רומזת ל"יד רמה"[קצז], שהיא תשובה עילאה, באמא, בבינה. תשובה עילאה היא תשובה מתוך שמחה, מתוך רוב שירה וזמרה. "ותרם התבה" – כשאדם מתפלל באות לו מחשבות זרות שטורדות את דעתו. בינה ודעת הולכות יחד, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[קצח]. מה העצה? תשובה עילאה – לשוב לה', דווקא מתוך שמחה.

זהו סוד "ותרם התבה" – אתה לוקח את התבה, תבת נח, שידוע מהבעש"ט[קצט] והלאה[ר] שהיא תבות התפלה, והתבה מתרוממת על ידי עבודת התשובה באמא עילאה. אז היא "חמש עשרה מלמעלה גברו המים", שרש הגבורה בבינה, "אני בינה לי גבורה"[רא]. כאן "המים" הם המים של עלמא דאתכסיא. קודם היה "יסר יסרני יה" אבל "ולמות לא נתנני", "בינה עד הוד אתפשטת"[רב], והוד עצמו שוה י-ה. הכוונה כאן שמרימים את התבה, תבת נח, על ידי תשובה עילאה, וכאן היא דווקא בענין ה"שלם וחצי", ענין ה-יה, השלום בית, השכינה ביניהם. אם יש מחשבות זרות כנראה אין מספיק שלום בית – לקחת זאת בחשבון – ועל ידי התשובה הזו תהיה התרוממות לתבה.

חכמה: חמש טבילות ועשרה קידושים

אחר כך, בחכמה, יש עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, בה בפירוש יש "שלם וחצי" – היה טובל ה טבילות ומקדש ידים ורגלים י קידושים. אלה י-ה של הכהן הגדול, אמנם טהרה היא בינה, אבל כאן היא אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. י קידושים לשון קדש, עצם החכמה[רג], ו-ה טבילות, אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. גם י-ה אלה שייכים ל"שכינה ביניהם"[רד].

הסוד של יום כיפור, "אחת בשנה"[רה], הוא סוד "אחד האמת" שבחכמה, כמו שמביא אדמו"ר הזקן בשם הרב המגיד בתניא[רו]. זהו כבר סוד יום כיפור. אמרנו שהכל נמצא בפסח, גם ר"ה עם השופר וגם יו"כ עם י קידושין ו-ה טבילות.

כתר: ברכת כהנים

כעת נגיע לאחרון חביב, בכתר עליון: דברנו על פסוקים של י-ה, אבל העיקר המפורש, שגם כולל יה תיבות וגם מתחיל ב-יה אותיות, הוא ברכת כהנים. "עד מהרה ירוץ דברו"[רז] – שרש ברכת כהנים בכתר עליון[רח], בגלגלתא ועוד יותר גבוה. יש בברכה יה תבות והברכה הראשונה, "יברכך הוי' וישמרך"[רט], היא יה אותיות. שייך בצורה מובהקת ל"שלם וחצי". גם ברכת כהנים שייכת לסוד של "שכינה ביניהם"[רי].

שוב, זהו כתר. הפסוק שאמרנו קודם, "רֹכב בערבות ביה שמו", הוא המשכה מהכתר. אמרנו שגם ב-תקטו יש פירוש אחד שזו המשכה מהכתר – יש כמה ענינים שהם המשכה מהכתר, אבל בפשט אחרי ה-יה של "שיר המעלות" אולי הכי חשוב בכל התורה הוא מה ששמרנו לסיום, סוד ברכת כהנים, הפנינה היקרה, היהלום שבכתר של כל התורה כולה, ממשיך ברכה ואורה ושמחה ושפע רב בכל העולמות, מלמעלה למעלה, מכתר עליון, מאור אין סוף שלפני הצמצום, מ"יחיד", מהעלם העצמי, הכל מתגלה כ"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו"[ריא] עוד היום ועוד בשביעי של פסח, יחד עם משיח.

סיכום

עד כאן. ולסיכום:

	כתר ברכת כהנים
חכמה ה טבילות ו-י קידושים		בינה "חמש עשרה אמות... גברו המים"
	דעת "חמש עשרה אמה קלעים לכתף" ו-תקטו תפלות
חסד "כמה מעלות טובות" ונדבת המשכן		גבורה שלהבת י-ה
	תפארת "את הוי' האמרת"
נצח יום ה-טו בחדש		הוד שבחי "ישתבח"
	יסוד טו ווין
	מלכות טו מעלות בניסוך המים
	מלכות היורדת לבי"ע "והיה ביום ההוא שרש ישי העֹמד לנס עמים וגו'"

סיימנו, קצת בקיצור, אבל בכל אופן עשינו סקירה, היקף, מבט נרחב. כעת יש לנו יסוד חשוב ביותר, שכל עשית הפרצופים אצלנו היא לתפוס את המרחב, את המבט הכולל, דווקא על ידי עין זריזה וחדה ועין עצלה ביחד, כשהתומך, ה"עזר כנגדו", הוא דווקא מה שנדמה חלש, אבל בזכותו תופסים את המרחב כולו, מגיעים עד למעלה בקדש.

עיקר התכל'ס של כל מה שדברנו הערב הוא שיש לנו כעת חמש עשרה שנה של עיסוק ועליה ב"שכינה ביניהם". [חמש עשרה שנה לפתוח מרכזי "שכינה ביניהם" בכל העולם, לכל היהודים וגם לכל הגוים, כחלק עיקרי של המהפכה הרביעית...] כן, שייך לסוד של נשמות גרים שנמשכות על ידי אהבה אמתית בין ההורים, כמו שמסביר רבי יעקב עמדין[ריב].

עד כאן, שיהיה מועדים לשמחה ושביעי של פסח שמח מאד. כמו שאמרנו קודם, הוא חג של "חצי", חצי הלל. ערב טוב ולהתראות יחד עם משיח צדקנו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• 15 שירי המעלות הם המעשר-התמצית מ-150 פרקי תהלים.
• דוד המלך (ויעקב אבינו) שייכים ל-יה בתהלים (שירי המעלות), ומשה רבינו ל-וה בתהלים (פרקי "תפלה למשה").
• 15 שנות אמירת שירי המעלות הן זמן לעליה בקדש בעניני "שכינה ביניהם".
• בהעלאת מ"נ יש מעלה בנשיאת הפכים של להט-לאט.
• מעלת יד (דוד) על טו (שלמה) – "יד על כס יה" – היא מעלת ה"חצי" על ה"שלם".
• אמונה באה מתוך חלישות הנפש, ולא מתוך החדות והזריזות.
• כבוד המשיח הוא מנוחתו אחרי הנצחונות – כאשר כולם יקבלו את מלכותו ברצון.
• העצה למחשבות זרות היא תשובה עילאה – תשובה מתוך שמחה.
• מחשבות זרות מעידות על חסרון בשלום בית.
• עשית פרצופים היא ראיה-מרחבית התלויה דווקא בסיוע העין החלשה.
• יש להפיץ עניני שלום-בית גם לאומות העולם (ובכך ממשיכים נשמות גרים).