בר-מצוה וחתונה – מצוה וקדושה

בע"ה

כ"ד אייר תשפ"ג – כפ"ח

הנחת תפילין יוסף גינזבורג; שיעור משניות – מסכת יבמות פ"ב; שבע ברכות אופן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מסכת יבמות, אותה מלמד הרב כעת – פרק לשבוע – פותחת בדיני היבום במקרים של איסורי ערוה, מצוה וקדושה, והרב הסביר את הבחינות השונות כנגד העולמות. לשיעור נתקבצו גם שתי שמחות – הנחת תפילין של נכד הרב ושבע-ברכות – והרב קשר לכך את תוכן המשניות תוך הסבר לתהליך ההתפתחות מהלידה, דרך הבר-מצוה ועד החתונה.

בר-מצוה – קבלת המצוות שה' עושה

יש פה היום גם הנחת תפילין וגם שבע ברכות. נתחיל באמירת מאמר החסידות של הבר-מצוה[ב], שנוהגים לחזור חלק ממנו בהנחת תפילין[ג].

נגנו ניגון רוסטוב. הבחור חזר חלק ממאמר "איתא במדרש תילים". ניגון שאחרי מאמר.

היום כ"ד בחדש, שבשיעור תהלים אומרים את הלל – יום של הלל שלם. כתוב[ד] שהכ"ד בכל חדש בתנ"ך הוא כמו המנהג שלנו בשבת מברכין – יום הכ"ד מברך את החדש הבא. חדש סיון, שהוא החדש של מתן תורה, מתחיל מההלל השלם שאומרים היום, בכ"ד אייר, יום ה-טל ("הוי' אחד") של הספירה.

בר-מצוה כשמו כן הוא, מקבל את כל המצוות, מתחייב במצוות. עיקר הווארט ששמענו באות הראשונה של מאמר הבר-מצוה הוא שמעשה המצוות שלנו הוא בעצם מה שה' עצמו עושה את המצוות האלה, והוא אומר לנו ללכת בדרכיו. כל המצוות הן "והלכת בדרכיו"[ה] – מה הוא מניח תפילין גם אתם תניחו תפילין. על ידי התפילין שלנו ממשיכים ומגבירים עוד יותר את האור הגדול של מה שה' עצמו מניח תפילין, וכך לגבי כל המצוות.

ערוה-מצוה-קדושה

כעת נאמר איזה ווארט מתוך פרק המשניות שאנחנו לומדים – לפי הסדר, הגענו לפרק ב ביבמות – ששייך גם לבר מצוה וגם לחתן:

מפורטים בתחלת מסכת יבמות שלשה סוגי איסורים – איסור ערוה, איסור מצוה ואיסור קדושה: איסור ערוה הוא כל העריות שכתובות בפירוש בתורה שאסורות. איסור מצוה הוא כל השניות לעריות, שחז"ל גזרו עליהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה – עוד כמה קורבות שאסור להתחתן איתן. למה השניות נקראות איסור מצוה? כי "מצוה לשמוע דברי חכמים"[ו], "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"[ז]. ווארט מאד יפה, חידוש, שסתם מצוה הכוונה שמצוה לי לשמוע לדברי חכמים. איסור קדושה הוא הסוג השלישי, איסור להתחתן עם מישהו או מישהי שיפגע בקדושה שלי, כמו אלמנה לכהן גדול או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזר ונתין לישראל. יש לי קדושה ויש בצד השני איש או האשה שפוגע או פוגם בקדושה שלי. איסור קדושה הוא רק לאו או עשה, לא כרת, ולכן קידושין תופסים בו[ח]. זהו גם סדר המשנה – קודם מדובר על איסור ערוה, אחר כך על איסור מצוה ובסוף איסור קדושה.

הסימן לזכור הוא עמק – "עמק שוה הוא עמק המלך"[ט], "עֹמק ראשית" או "עֹמק אחרית"[י] – ר"ת ערוה-מצוה-קדושה. כעת ניתן להם גם מקום בעולמות, וגם נסביר אותם – קודם כל בשביל הבר-מצוה ואחר כך בשביל החתן:

גדר מצוה – "מצוה לשמוע דברי חכמים"

רוצים לומר לבר-מצוה, שמתחייב במצוות, שכאן יש ווארט יסודי בחז"ל מהי סתם מצוה. בתניא[יא] אדמו"ר הזקן מביא שסתם מצוה היא צדקה[יב], אבל במשנה הזו יש עוד פירוש של מצוה סתם – "מצוה לשמוע דברי חכמים". סתם מצוה היא לשמוע בקול חכמים. כנראה שמי שמגיע לגיל בר-מצוה כבר מסוגל – יש לו מספיק שכל, מספיק דעת, אותה הוא מקבל בבר-מצוה – לשמוע דברי חכמים. הוא כבר מבין שמצוה לעשות זאת. אפילו שנדמה לי שאומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין[יג] – צריך לשמוע למה שאומרים החכמים האמתיים, הצדיקים האמתיים.

איפה המקום של "מצוה לשמוע דברי חכמים"? בכלל, שמיעה היא בעולם הבריאה[יד] – המקום של השכל. הגדר של שכל שהוא שומע – גם תופס, גם קולט, וכשהוא קולט בפנימיות את הנקודה הפנימית של הענין השמיעה נקראת דערהער באידיש. כל גווני השמיעה הם בבינה ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא"[טו]. אם בעולם העשיה סתם מצוה היא צדקה (ובעולם היצירה סתם מצוה היא תפילין[טז], המשכת מוחין למדות, כמו שמוסבר במאמר הבר-מצוה שהתפילין הם כתלמוד תורה ש"כנגד כולם"[יז]), בעולם הבריאה סתם מצוה היא "מצוה לשמוע דברי חכמים" – לקבל את דברי חכמים ולקלוט בפנימיות מה הם אומרים לי. לפי פשט דברי חכמים כאן הם שמירה והרחקה, "משמרת"[יח], שגם שייכות לעולם הבריאה – "'שמור'[יט] לנוקבא"[כ] ושרש השמירה הוא מקיפים דאמא[כא]. יש גם קשר מילולי בין שמר ל-שמע, שניהם מתחילים שם[כב]. השמירה והשמיעה הן באמא ש"מקננא בכורסיא", הכל שייך לעולם הבריאה.

ה' שומע לחכמים

לפי הווארט במאמר, שכל מה שה' מצוה לנו לעשות הוא עושה בעצמו – עיקר הווארט של הבר-מצוה – איך נפרש לגבי "מצוה לשמוע דברי חכמים"? אם ה' צוה עלינו סתם מצוה – לא פרטית אלא כללית – לשמוע דברי חכמים, ודאי הוא עושה זאת בעצמו, גם הוא שומע לדברי חכמים. על כך כתוב שה' אומר "נצחוני בני נצחוני"[כג], ובשרש הראשון היינו מדרגת "במי נמלך? ... בנשמותיהן של צדיקים"[כד] לפני הבריאה (בבחינת "יחיד" שלפני הצמצום[כה]).

הענין שייך לספירת העומר היום, נצח שביסוד, משה שביוסף – כל היסוד הוא יוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם"[כו], ונצח הוא משה. כאשר משה הוציא אותנו ממצרים, כדי לקבל את התורה על הר סיני, הוא לקח את עצמוֹת יוסף עמו[כז], ומפרשים[כח] שלקח את העצמוּת של בחינת יוסף. בכך עשה חיבור בין הנצח של משה – גם לשון נצחון, "דידן נצח", ששרנו קודם, וגם לשון נצחיות, כמו שהרמב"ם מאריך[כט] שתורת משה היא נצח – ליסוד של יוסף, נצח שביסוד. משה מקבל את התורה מסיני[ל], אבל הוא גם אותו חכם שמצוה לשמוע בקולו. כל החכמים הם "עיני העדה"[לא], ניצוץ של משה רבינו, כמו שכתוב בתניא[לב], ומצוה לנו לשמוע בקול של משה – וגם הקב"ה עצמו מקיים זאת ושומע בקול משה, משה הצדיק, הנצח שביסוד.

חתונה – עליה לקדושה

מה ההבדל בין בר-מצוה לחתן שמתחתן? בר-מצוה מקבל על עצמו עול מצוות, כל מה ששייך למצוה וגם לסתם מצוה, אבל חתונה היא יותר ממצוה, היא כבר גדר קדושה. כל ענין החתונה הוא "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", קידושין, וקידושין הם קדושה. מכאן רואים שקדושה ומצוה הן שני דברים. מסתמא בפנימיות יש קשר, עולים מהמצוה לדרגה היותר גבוהה של קדושה.

ב"בן שמונה עשרה לחופה"[לג] האדם כבר שייך לקדושה, גם לקיום מאמר חז"ל "קדש עצמך במותר לך"[לד]. אדמו"ר הזקן פוסק[לה] כרמב"ן[לו] ש"קדֹשים תהיו"[לז] היינו מצות עשה דאורייתא של "קדש עצמך במותר לך", "והתקדשתם והייתם קדֹשים"[לח] – זה כבר שייך לחתן וכלה[לט]. אבל להיות קשור בעצם למושג מצוה, לשון צוותא וחיבור עם ה', זה בר-מצוה. אמרנו ש"מצוה לשמוע בדברי חכמים" שייך לעולם הבריאה, אבל הקדושה היא כבר בעולם האצילות – לשם עולים חתן וכלה. רק באצילות יש יחוד אמתי. להתחתן היינו להגיע בנפש ליחוד, ולשם כך צריך לעלות לאצילות. קדושה היא בחינת "קדש מלה בגרמיה"[מ], מדרגת החכמה, "אבא מקנן באצילות"[מא] (כאשר החכמה היא "נקודה דנעיץ"[מב] בכל עולם האצילות, העושה יחודים אמתיים בכל עולם האצילות).

אבי"ע – קדושה-מצוה-ערוה

מה סדר העליה כאן? כתוב בקבלה[מג] שהאדם בטבעו, עם הלידה, מקבל נפש ורוח – עשיה ויצירה. יש לו כוחות מעשה וגם יצרים, דחפים. להיות בר-מצוה פירושו כבר לקבל מוחין דאמא, שיהיה "מח שליט על הלב"[מד], והווארט היה שעיקר המוחין היינו התודעה שמצוה לשמוע דברי חכמים. חתונה היא כבר עליה לעולם האצילות, בשביל החתונה צריך לקבל מוחין דאבא[מה].

אם מצוה בבריאה וקדושה כבר באצילות, מה היה קודם? איסורי תורה גמורים, איסורי ערוה. צריך לומר שהם גם ביצירה וגם בעשיה – היצרים ביצירה והמעשה בפועל בעשיה. אפשר גם לחלק שבאיסורים יש שני סוגים – מיתת בית דין וכרת. לענין יבום יש להם אותו דין, הם נקראים בכלל איסורי ערוה, אבל בתורה אלה שתי דרגות שונות.

אם כן, שתי בחינות ערוה הן עשיה ויצירה ומצוה בבריאה. הנער נקרא בר-מצוה, רמז פשוט להגעה לעולם הבריאה – שם מקבלים את השכל וגם את כל החיות. החיות היינו געשמאק, מה שמענג אותי, מה שטוב לי, והכי טוב לי לשמוע לדברי חכמים (ולהיות מקושר ומקבל פנימי מרבי) – הכיף הכי גדול שלי. העליה לכך שאני בעצמי אתקדש, בעולם האצילות, "קדש את עצמך במותר לך", כבר שייכת לחתן.

חתונה – עליה לעבודה משיחית

נסביר קצת יותר את היחס בין בר מצוה (מוחין דאמא, עולם הבריאה) לחתונה (מוחין דאבא, עולם האצילות):

בעולם הבריאה נדרשת עבודת הבירורים של העולם הזה, בירור שנעשה על ידי שמיעת דברי חכמים – בירור הלכה על ידי חכמי האמת – שהרי "כולם בחכמה אתברירו"[מו]. לעומת זאת, בעולם האצילות העיקר הוא עבודת היחודים, כפי שיהיה בימות המשיח[מז]. בר-מצוה עסוק בעיקר בדקדוקי הלכה ובירור היחס למציאות ואילו אחרי חתונה – בנוסף על כל דקדוקי ההלכה – העיקר הוא המפגש בין בני הזוג, היחודים הפוריים שלהם (בלידה גשמית, בדורות ישרים מבורכים, ובלידה במובנים נוספים, של פעילות והארת אור בעולם). כשהרבי אומר לנו ש"נסתימה עבודת הבירורים"[מח], וזהו הזמן לעבור לעבודת היחודים[מט], והוא אומר לנו "לחיות עם משיח"[נ] זו בעצם קריאה לעלות בעיקר לעבודה של הנישואין בה אפשר לחיות משיח[נא].

לעליה הזו לעבודה 'משיחית' יש עוד ביטוי: חוש השמיעה של בר-מצוה, ההכרה בצורך שיהיה לך רבי ושתתקשר אליו בפנימיות, בונה את האדם בתור חסיד בריא – חסיד בעל שכל בריא, שהוא גם סגולה לגוף בריא וחיים בריאים בכל המובנים (כמתאים לעולם הבריאה). הקדושה, בעולם האצילות, כבר שייכת להוראת הרבי שבדורנו על כל אחד להיות אדמו"ר[נב]. על כל אחד להתעצם עם הקדושה המשולשת – "קדוש קדוש קדוש"[נג] – כנגד חש-מל-מל[נד], הכנעה-הבדלה-המתקה, כאשר התכלית היא "מל" מלשון דיבור וכח המתקה – המתקת המציאות על ידי המשכת קדושה לתוכה. הכח לכך הוא דווקא בנישואין, כפי שמצינו בכהן גדול, המשפיע-מברך "בקדושתו של אהרן"[נה] ברמה הכי גבוהה, ב"יום הקדוש" דווקא, שעליו להיות נשוי[נו] כדי לקיים "וכפר בעדו ובעד ביתו"[נז] – להאיר לביתו באור ישר ולקבל הארה גדולה מהבית באור חוזר.

נאחל שהבר-מצוה כבר יגיע לעולם הבריאה, סוד המצוה, ושהחתן יגיע לעולם האצילות, סוד הקדושה. לחיים לחיים.