אודה ה' בכל לבב

רשימת שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

ברכת הגומל

אמר רב יהודה, אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא...

מאי מברך? אמר רב יהודה: "ברוך גומל חסדים טובים".

אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה _{[– וצריך להודות לפני עשרה]}, דכתיב: "וירוממוהו בקהל עם וגו'"^[ב] מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן _{[– ושנים מהם תלמידי חכמים]}, שנאמר: "ובמושב זקנים יהללוהו"[ב].^[ג]

כאשר קורה ליהודי נס עליו לברך בציבור 'הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב' על מנת להודות לה'. חז"ל מלמדים כי יש לומר ברכה זו בציבור, כאשר שנים מן הציבור הזה הינם תלמידי חכמים.

ברכת הגומל היא על ארבעה מקרים שבהם יוצא אדם מכלל סכנה – מי שעבר את הים או את המדבר, מי שחלה והבריא, ומי שהשתחרר מבית האסורים. ארבעת המקרים הללו מאופיינים בכך שאלו מקרים אשר נראים כחלק מסדר הטבע, ועל היהודי להכיר בכך שיש בהם נס המלובש בתוך הטבע – לברך עליהם, ובכך 'להבריך' לתוכם את גילוי האלקות.

נס המלובש בטבע ונס שמעל הטבע

בכללות, ישנם שני סוגי נסים[ד] – נס גלוי שמעל הטבע, ונס כזה המתלבש בתוך הטבע. וכך מסביר אדמו"ר האמצעי:

שיש בנסים ב' מדריגות: ה-א', נסים שנעשו בהיפך הטבע דוקא, שבא האור מלמעלה מן הטבע לגמרי, ונקרא אות ומופת. כ-י' מכות דמצרים שנהפך המים לדם כו' וכה"ג, שזה שכתוב: "ומופתים בארץ חם"^[ה]... שמושל על הטבע מכח העליון שלמעלה מן הטבע דוקא, ועל כן אמרו "אצבע אלהים היא כו'"^[ו].

וה-ב', נסים שבאו בהתלבשות בדרך הטבע דוקא, כמו ד' שצריכים להודות. כחולה שנפל למשכב שסיבת רפואתו היה על פי סממני הרפואה לרפאות חולה המסוכן. וכעמידת רוח סערה בים על ידי שישתוק הים מזעפו. ומי שיצא מבית האסורים ממות לחיים על ידי סיבה טבעית, כיוסף שהזכירוהו לטוב. וכהני גוונא בכל הצלה ונסים שנעשו בדרך הטבע, כנס דאסתר עם אחשוורוש, וכנס דחנוכה על ידי  מלחמה. וכך בכל אדם בפרט נסים נעשו לו על פי הטבע, שלא ניכר בזה אור אלקי שלמעלה מן הטבע כלל, ועם כל זה נס גמור הוא, אלא שמלובש בדרכי הטבע...^[ז]

אכן, דווקא ניסים המלובשים בתוך הטבע – כאלו שאינם שוברים את מסגרת החיים הרגילה, וה' פועל בהם בדרך הנראית כטבעית – הם נסים בדרגה הגבוהה ביותר. דבר זה מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש על פי המשך דברי אדמו"ר האמצעי[ח] שצוטטו לעיל:

ביאור במעלת הנסים המלובשים בטבע לגבי הנסים שלמעלה מן הטבע, דענין הנסים הוא שעל ידם מתגלה שהוא ית' מושל ושולט על הטבע. וענין זה מתגלה יותר בהנסים המלובשים בטבע. דגילוי ממשלתו ית' ע"י הנסים שלמעלה מהטבע הוא שבכחו ית' לבטל ולשדד את חוקי הטבע, ובהנסים שמלובשים בטבע מתגלה שאור-אין-סוף מושל ושולט על הטבע עצמו, שהטבע יהי כפי רצונו.^[ט]

נס המלובש בטבע – נס נצחי

נמצא כי נסים המלובשים בטבע, כנס פורים וכנסים אשר עליהם מברכים "הגומל", הם נסים נעלים יותר. והנה, חז"ל מלמדים אותנו "שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם"[י], מדוע? נס פורים הוא הדוגמא המובהקת של נס המלובש בטבע – בכל סיפור המגילה לא נזכר הבורא אף לא פעם אחת, המעשה כולו הוא מעשה המשתלשל בדרך הטבע.

נס פורים יחגג גם לעתיד לבא – אף בזמן אשר ניסים כבירים כיציאת מצרים 'ישכחו' ויתבטלו ביחס לנסים החדשים: "הנה ימים באים נאֻם הוי' ולא יאמרו עוד חי הוי' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי הוי' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם"[יא]. חגיגה זו היא דווקא בשל היות נס פורים נס המלובש בטבע, ולא נס שבו הקב"ה 'שובר' את סדר הטבע על מנת להופיע. היכולת של ה' לפעול באופן ניסי בלי לשבור את מסגרת הטבע היא עליונה ומיוחדת יותר.

כשם שבנס פורים הוא נס נצחי בשל היותו נס המלובש בטבע, כך כל נס אשר ברכתו ברכת הגומל הוא נס נעלה מסוג זה – נס מהדרגה של הניסים המלובשים בטבע. ואכן, גם ביחס לקרבן תודה וההודאה לה' על נסים נמצא מדרש המזכיר את המדרש אודות פורים ושאר המועדות:

לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל. כל התפלות בטלות, ההודאה אינה בטלה. הדא הוא דכתיב: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו'" – זו הודאה "ומביאין תודה בית הוי'"^[יב] – זה קרבן תודה. וכן דוד אומר: "עלי אלהים נדריך אשלם תֹדות לך"^[יג], "תודה" אין כתיב כאן אלא "תודות" – ההודאה וקרבן תודה.^[יד]

קרבן תודה (הבא על "ארבעה צריכים להודות") מתקיים לעולם, למרות שקרבנות שבאים על אירועים מיוחדים – נסים, זמנים ומועדים החורגים מן הסדר הרגיל  – מתבטלים. גם ההודאה לה' על הנסים – "ארבעה צריכים להודות" כפשוטו – יש לה קיום נצחי, מעבר לשאר התפילות, שבמהותן הן רצון אנושי לחרוג מן המציאות הטבעית ולשנותה.

אודה הוי' בכל לבב

החיד"א[טו] דרש כי הפסוק "אודה הוי' בכל לבב בסוד ישרים ועדה"[טז] רומז לברכת "הגומל". פסוק זה מלמד כי יש להודות לה' – "ארבעה צריכים להודות" – "בסוד ישרים ועדה", בציבור (הנקרא "עדה"[יז]) ובו גם "ישרים" – שני תלמידי חכמים לפחות.

בפסוק זה מדייקים דיוקים רבים, ואחת התמיהות העולות ממנו היא מדוע נכתב "בכל לבב" ולא "בכל לב"? בקריאת שמע דורשים רז"ל "'בכל לבבך'[יח] – בשני יצריך"[יט] ועל דרך זו דורש הזהר[כ] גם כאן:

"אודה הוי' בכל לבב": ביצרא טבא וביצרא בישא דאיהו שרי בגויה. דהא על כלא אית לאודאה ליה לקודשא בריך הוא, ביצרא טבא וביצרא בישא, דהא מסטרא דיצרא טבא אתי טוב לבר נש, ואית לברכא ליה לקודשא בריך הוא "הטוב והמטיב", ובסטרא דיצרא בישא אתי קטרוגא לבר נש. ואית לאודאה לקודשא בריך הוא בכל מה דאתי על בר נש, מסטרא דא ומסטרא דא.

...ובגין כך אית לאודאה ליה לקודשא בריך הוא על טב ועל ביש, ולפרסמא קמי כלא. דאי תימא הא איהו ידע אמאי אצטריך לפרסמא, אלא בדא אתייקר קודשא בריך הוא בעלמא לפרסמא נסא...^[כא]

ה' מנהיג את עולמו "מדה כנגד מדה" – בעקבות מעללי היצר הטוב קורים דברים טובים בעולם, ובעקבות מעללי היצר הרע קורים דברים שאינם טובים בעולם. ההודיה לה' בכל לבב היא היכולת להודות לה' על כל מה שקורה ב"מדה כנגד מדה" – הן כנגד היצר הטוב והן כיצר הרע.

כיצד? מתוך מודעות לטוב ה' ורחמיו, וידיעה כי "מטבע הטוב להיטיב" וממילא כל מעשי ה' כלפי הם מתוך טובו ורחמיו, ניתן להודות להוי' [– שם הרחמים] בכל לבב – ביצר טוב וביצר הרע. יותר מזה, ההודיה שבברכת "הגומל" נובעת בעיקר מתוך גילוי רחמי הוי', והרחמים מתגלים בעיקר לבעלי יצר הרע. צדיק שאין לו יצר הרע וכל מעשיו טובים אינו נזקק כלל למידת הרחמים, הוא זוכה בדין. כך נמצא שבסיפור הבריאה הראשון בתורה מופיע רק שם 'אלקים', משום שכשהכל שלם אין צורך ברחמים – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[כב].

מדת הרחמים מתגלה דווקא לאחר חטא, אצל זה אשר ישנם אצלו שני היצרים, והוא זקוק לרחמים. שם הוי' מופיע בתורה לראשונה בסיפור הבריאה השני בו מתבטא יצר הרע – הסיפור בו מופיע חטא אדם הראשון. ברכת "הגומל" באה על הצלה ממקרה קשה, מקרה שבא מן הסתם בעקבות התנהגות שאיננה טובה, אך דווקא מתוך מקרה זה התגלו רחמי ה' עליו להפוך את הדין לרחמים. גילוי הרחמים בתוך הדין דווקא – ההודיה על מקרה שבא בעקבות יצר הרע, ודווקא בו התגלו הרחמים – הוא גילוי הנס (רחמי הוי') המלובש בתוך הטבע (שעולה אלהים – מדת הדין).

והנה, ההוכחה הטובה ביותר לדיוק זה היא השוואת הפסוק דנן – "אודה הוי' בכל לבב" – לפסוק מקביל: "אודך בכל לבי נגד אלהים אזמרך"[כג]. כשם שבמעשה בראשית מופיע שם הרחמים רק לאחר החטא, גם כאן מופיע שם הרחמים דווקא עם אזכור ה'לבביות' – נוכחות שני היצרים. לעומת זאת, כאשר נזכר הלב האחד – בו מתגלה היצר הטוב בלבד – נזכר שם הדין, שם אלקים.

עבודה נצחית – עבודה יום-יומית

הוסבר באריכות כי סוד ברכת הגומל מתיחס לנסים נצחיים – שעל כן קרבן תודה הוא היחיד שישאר לעתיד לבוא. אמנם, כשם שעבודת ההודיה הרמוזה בפסוק היא נצחית לעתיד לבוא, כי היא עבודה נצחית במובן זה שאין היא חריגה – רק במקרים בהם נשבר הטבע ומתגלה הנס – אלא קבועה ויום-יומית.

ברגע בו מזהה האדם כי בתוך הטבע גופו – ואף בפן הקשה וה'דיני' שבו – מסתתרת הנהגה טובה, ניסית ואלקית, הרי שעליו להודות ולהלל[כד] לה' בכל עת. מכיון שכך, הרי שבעבודת התפילה בכל יום – העבודה שנועדה לחשוף את האור האלקי שבתוך הטבע היום-יומי – מתבטאת עבודת הפסוק "אודה הוי' בכל לבב", ויש להבין טוב יותר את דרך העבודה הרמוזה בפסוק זה.

שלוש דרגות בתפילה

רבי אהרן מקרלין מפרש כי בפסוק רמוזות שלוש דרגות – זו למטה מזו – אשר האדם המתפלל יכול לעמוד בהן:

"אודה הוי' בכל לבב". פירוש: מי שזוכה להתפלל בכל לבב מה טוב. ואם לא ח"ו, יתפלל עכ"פ "בסוד ישרים", היינו בהתקשרות הצדיקים. ואם לא ח"ו, אזי "ועדה", היינו שיתפלל בהתקשרות כללות ישראל.

לפי פירוש זה הרי שעל האדם לנסות להתפלל בכל לבו לקב"ה. אם אינו מצליח בכך הרי שעליו להתפלל מתוך התקשרות לצדיקים, ואם לא הצליח גם בכך – ורק אז – יכלול תפלתו עם הציבור, ויתפלל בהתקשרות לכלל ישראל.

כאשר אדם איננו מסוגל 'להחזיק ראש' בתפילה ולהתפלל "בכל לבב", הרי שהוא יכול להתאמץ להתפלל מתוך התקשרות לצדיקי הדור המעלים את תפילתו של האדם – כמבואר בחסידות[כה]. כאשר מתברר לאדם כי איננו צדיק בעצמו, הרי שעליו 'להחזיק ראש' בכך, ולהכיר כי עליו להתקשר לצדיקים האמיתיים. אם גם ההתקשרות לצדיקים איננה מצליחה לפעול על האדם, הוא יכול לחזק את עצמו מתוך הרגשת שייכותו לכלל ישראל, ולומר לקב"ה כי למרות שפלותו וחוסר יכולתו להתפלל כדבעי, על כל פנים איננו גרוע מקל שבקלים ופושע ישראל אשר 'קדוש יאמר לו' ומוכן למסור נפשו על קדוש ה'[כו]. חיזוק זה הוא כלילת תפלתו עם הצבור (ר"ת צדיקים בינונים ורשעים[כז]) בבחינת "אנו מתירים להתפלל עם העברינים"[כח].

תפילה בתמימות – פועלת בכל נשמות ישראל

לכאורה, דבריו של רבי אהרן מקרלין תמוהים, ובוודאי שהם נראים כחידוש לגבי מי שמורגל בתורת החסידות. בנוסח האריז"ל יסוד ותחילת כל עבודת התפילה הוא "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" –משום שרק על ידי אהבת ישראל והתקשרות בכלל עולה התפילה למעלה ועושה פרי[כט], ואם לא כן אין היא 'תמימה' אלא 'בעלת מום', כאשר לא כל אברי ישראל נכללים בה – ואילו בדברי ה"בית אהרן" משמע כי דרגה זו היא הנמוכה ביותר. ועוד, גם ההתקשרות לצדיקים וההבנה כי לשפע זוכה האדם דרכם – כשם שהאברים קשורים בראש ותלויים בו – היא יסוד מוסד וראשוני בעבודת האדם[ל]. גם כאשר מובן שהקשר לכלל ישראל הוא קשר של תלות – וממילא 'חוסר קשר' איננו התבדלות מכוונת – לא מובן כיצד תתכן מדרגה של תפילה בה אין האדם חושב, או אף מסיר ממודעותו, את הצדיק ואת כלל ישראל.

יש להבין כי התפילה הראשונית אותה מזכיר ה"בית אהרן" – "בכל לבב" – איננה תפילה מתוך מודעות של אדם המנסה 'לעמוד בכחות עצמו', ורק אם לא יוכל יתפלל מתוך התקשרות לצדיקים ולכלל ישראל. האדם המתפלל "בכל לבב" הוא אדם המתפלל בתמימות, ללא כוונה ומודעות של התקשרות וכדו'. ההודיה ששרשה בספירת ההוד, היא תפילה תמימה לחלוטין – כידוע שפנימיות ספירת ההוד היא כח התמימות בנפש האדם[לא]. האדם המתפלל בתמימות – כילד הזועק לאביו שבשמים – מסוגל לפעול ולהועיל ביחס לכלל ישראל, יותר מאשר הצדיקים והמכוונים (כמפורסם ממורנו הבעש"ט), הילד הזועק איננו חושב על הצדיק או על השתייכותו לכלל – הוא צועק. ועדיין, מתיאור ה"בית אהרן" הפסוק כדרגות של תפילה בהן בוחר האדם, נדמה כי המדובר בתפילה מודעת. אם "אודה הוי'" רומז לתפילה נעלית ותמימה, ללא כל מודעות, כיצד יתפרש המשך הפסוק?

יש לפרש את הדברים בדרך בה הלך בעל "שפת אמת" בפירושו:

"אודה הוי' בכל לבב". פירוש: כשאמר דוד המלך ע"ה שירה לקח עמו כל לבות בני ישראל. כמו שכתוב "ובתוך רבים אהללנו"^[לב], "בתוך" ממש, שהביא התעוררות בכל לב אנשי בני ישראל...

כי דוד המלך ע"ה לא הי' איש פרטי, ואיתא "דלית ליה מגרמיה כלום"^[לג], ועל ידי זה הביטול היה בכחו לעורר כל לבות בני ישראל...^[לד]

דוד המלך, בכח היותו נשמה כללית, היה מעורר בהתעוררותו ותפילתו את לבבות כל ישראל, וכאשר קיים בעצמו "אודה הוי'" פעלו הדברים "בכל לבב בסוד ישרים ועדה". אמנם, יכולת זו צריכה להיות שייכת לכל יהודי המתפלל בתמימות ומתוך חוסר מודעות עצמית. במצב בו המתפלל נמצא במודעות של "לית ליה מגרמיה כלום" (דהיינו: חוסר מודעות עצמית), הרי שהודאתו לקב"ה צריכה ויכולה לפעול בלב כל ישראל השראת שכינה וגילוי אלקות – "'ושכנתי בתוכם' – בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל"[לה].

אודה הוי' – ממלכות עד לכתר

לסיכום נציין את המבנה הקבלי הרמוז בפסוק "אודה הוי' בכל לבב בסוד ישרים ועדה" – מבנה המלמד אודות העליה הנפעלת על ידי התפילה כראוי:

התפילה בכלל קשורה עם סוד ספירת המלכות, שנקראה "אני" – "ואני תפלה". מן הדברים התברר עוד יותר הקשר – התפילה המדוברת היא תפלתו של דוד המלך, האיש המרמז יותר מכל לספירת המלכות. ועוד, ספירת המלכות היא המחיה את טבע העולמות החיצוניים, ועבודת ההודיה נועדה לתקן וליחד את שם הרחמים (– תפארת), שם הוי', בספירת המלכות – "אודה הוי'" – לגלות את הנס שבתוך הטבע, כנ"ל באריכות. תיקון העולמות הטבעיים – בנין מתוקן של מודעות ה"אני" שבמלכות – הוא על ידי התפילה בה נבנית מודעות "ואני תפלה" ומיתקנת בהודיה, תחושת "אני" תמימה ובלתי-מודעת ("מודעות טבעית" – מודעות בלתי מודעת). תיקון זה הוא בסוד "איהי בהוד"[לו] – תקון התפלה בתמימות – וכן דוד מלך ישראל עצמו הוא משבט יהודה דווקא.

לאחר בנין המלכות הרי שעליה לעלות לכתר – דרך כל הקו האמצעי של הספירות – ולעורר משם המשכה וגילוי. מ"אודה הוי'" – סוד המלכות – היא עולה להיות "בסוד" – ספירת היסוד וההתקשרות שמעל המלכות. הסוד הפנימי ביותר של כל יהודי הוא התקשרותו לכלל ישראל באהבת ישראל, וכפי שאומר הפתגם החסידי: אם סוחטים יהודי עד הטיפה האחרונה (– ה"סוד" הפנימי שלו) תצא טיפה של אהבת ישראל. ועוד ממד בהתקשרות הוא התקשרות לצדיקים – לאחר בנין התפילה בתמימות הראויה, ללא מחשבה או כונה מודעת של התקשרות, הרי שיכול הצדיק להתחיל לגלות את מעלת התפילה הזו. תכלית הגילוי היא מן הכתר, אך העליה מתחילה בהארת ה'מודעות' אותה מעורר ה"צדיק יסוד עולם"[לז] למעלתו של יהודי פשוט (– כמעשהו של הבעש"ט בכך שגילה אודות מעלת תפילותיהם של יהודים פשוטים).

מן היסוד עולה המלכות בקו האמצעי לספירת התפארת – "ישרים" – עליה נאמר "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[לח]. בספירת התפארת – לב הספירות – מתחיל כבר גילוי האור והשמחה "בלב של כל אחד ואחת מישראל", הבא מתוך התפלה בשפלות[לט] אמיתית: "ולישרי לב שמחה"[מ].

[יש להעיר: השמחה היא פנימיות ספירת הבינה, וגילויה בספירת תפארת דווקא הוא בסוד "יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א"[מא]. על זו הדרך מאיר גילוי אבא ב"סוד" – בספירת היסוד – בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"^מא. ספירת הכתר עצמה – ראשית הקו האמצעי – מתגלה בספירת הדעת (כדלקמן). עולה, כי הג"ר מתגלים בספירות הקו האמצעי: כתר בדעת, חכמה ביסוד ובינה בתפארת, וד"ל.]

מן התפארת עולה המלכות לספירת הדעת – "ועדה" אותיות דעה. סוד "עדת ישראל" הוא כח העדות שבה – "עדות ביעקב"[מב] – הכח לראות גילוי אלקות ולהעיד עליו לעולם כולו. על בני ישראל נאמר "אתם עדי נאֻם הוי'"[מג], וגילוי זה רמוז ב-ע רבתי ו-ד רבתי בקריאת שמע הנאמרת על ידי בנ"י פעמים בכל יום – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מד]. ספירת הדעת עולה עד לכתר – הכתר הוא העל-מודע הנעלם בפנימיות הדעת, וכאשר עולה המלכות עד לכתר זוכים לעלות "עד דלא ידע" – ה'עדה' שמעל ה'דעה' והידיעה – ולגלות את עצם הנפש היהודית המזדהה עם הבורא ומגלה אותו בעולם, בסוד "ידעתיו הייתיו"[מה] ממש.

ביאור:
"ורב תבואות בכח שור"

וידוי על טוב ורע

פירוש נוסף המתמקד על הדיוק ב"לבב" כשני יצרים הוא פירוש "דברי מנחם":

נראה לפרש מלת "אודה" שהוא מלשון וידוי. ומה שאמר "בכל לבב" לשון רבים רוצה לומר בשני לבבות, היינו ביצר טווב וביצר הרע, במעשים טובים ובמעשים רעים. כלומר, אפילו על המעשים טובים צריך אני להתודות, פן היה באיזה פניה ח"ו...

וזה שכתוב "בסוד ישרים ועדה" רוצה לומר: לפיכך אתודה בתוך ישרים ועדה, כדי שגם הם יקחו מוסר ולא יחזיקו טובה לעצמן במעשים טובים שלהם...

דבריו של בעל "דברי מנחם" יובנו יותר, לאחר פירוש דבריו של האבן-עזרא על הפסוק. האבן-עזרא מפרש: "'בסוד ישרים' – בסתר', 'ועדה' – בגלוי". באופן פשוט, כאשר מבינים כי "בכל לבב" מרמז לשני היצרים, ברור כי "בסתר" יש לשמור את המעשים הנובעים מן היצר הטוב, ו"בגלוי" יש לפרסם את המעשים הנובעים מן היצר הרע. בעל "דברי מנחם" מלמד כי מכיון שבכל מעשה ישנו מניע כמוס של יצר הרע – פניה ואינטרס אישיים בעשית הטוב – הרי שמכח הרע שבכל מעשה, יש לפרסמו ולהתוודות עליו "בגלוי".

פרסום והפצה – מתוך היצר הרע

ויותר בפנימיות, מעבר לחיוב ה'מוסרי' להצניע מעשים טובים ולהתוודות על מעשים רעים, הרי שהיצר הטוב עצמו מעונין ב"הצנע לכת"[מו], בעוד היצר הרע שואף לפרסום וגילוי. גם דבריו של בעל "דברי מנחם" מתפרשים על הצד הטוב ביותר מתוך הבנה זו – הפניה העיקרית במעשה הטוב היא הרצון לפרסום ולכבוד.

אמנם, יש להודות לה' "בכל לבב" – גם הרצון בפרסום הנובע מן היצר הרע יכול לשמש לטוב, משום שכאשר על האדם לפעול פעולה טובה שתשפיע על העולם אין הוא יכול לפעול בצנעה – עליו לפרסם ככל האפשר כל מעשה טוב, ולהפיץ את מעינותיו חוצה. מכח היצר-הרע מסוגל האדם לפרוץ את תחום פעילותו האישי ולהשפיע על הציבור כראוי – כפי שמופיע בפירוש "דברי מנחם" עצמו כי הווידוי ה'מפורסם' בתוך העדה מועיל לתת מוסר לצבור כולו. תופעה בה נרתם הרצון הרע והבהמי למטרה טובה – פרסום עושי מצוה, הפצת המעינות וכדו' – וגורם לה שתעשה ביתר שאת, היא תופעה של "ורב תבואות בכח שור"[מז] – השור הבהמי, כאשר הוא נרתם על ידי האדם, גורם להפקת יבול רב ביותר.

אשר נשיא יחטא

דוגמה טובה ל'תועלת' המופקת מיצר הפרסום וההתנשאות הנובעת מן הנפש הבהמית של האדם ניתן למצוא בחטאו של מלך ונשיא בישראל, עליו נאמר: "אשר נשיא יחטא"[מח]. פסוק זה היחיד מבין הפסוקים המפרטים את החטאים ה'ציבוריים' באותה הפרשיה, אשר במקום המילה "אם" מופיעה בו המילה "אשר". בפירוש הספורנו מוסבר שינוי זה כך: "'אשר נשיא יחטא' – כי אמנם דבר זה מצוי שיחטא, כאמרו 'וישמן ישורון ויבעט'[מט]". כלומר: חטאו של המלך מתחיל בגאוה, ונובע מגאוה – מן היצר ה'פרסומי', ולפיכך ראשי התיבות של הפסוק "אשר נשיא יחטא" הן אני[נ].

אמנם, תפקידו של המלך הוא דווקא להתנשא על העם באופן חיצוני, ולהדגיש את רוממתו. ואם כן, כאשר חש המלך בפנימיותו את השפלות הראויה לו, הרי שכח ההתנשאות והגאות החיצוני בו עליו להתלבש הוא כח חיובי אשר אותו הוא מקבל דווקא מנפשו הבהמית (ובתקונו הרי שהוא מדגיש עד כמה "במקום שבעלי תשובה יכולים לעמוד אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[נא]). על פי הסבר זה ניתן לדרוש בדרך צחות את הפסוק: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – "מתיבת אשר לומדים כי חטא המלך הוא בשמנה לחמו – 'וישמן ישורון ויבעט', אך כאשר חוזר המלך בתשובה – והוא יתן מעדני מלך".

ועוד, מעצם יכולתו של המלך להכיר בחטאו ולפרסמו ברבים – בוידוי ובהבאת קרבן – מגיעה תועלת מרובה לציבור. חטא המלך הוא הנפילה אל ההרגשה העצמית המתנשאת, והרצון להתפרסם, והחטא החיצוני בו נפל המלך נועד רק להשיב את המלך למקום הראוי לו ולהזכירו כי עליו להיות שפל יותר. אמנם, ברגע בו חש המלך בשפלותו הפנימית, ומוכן להתוודות על חטאו, הרי שההתנשאות והרצון לפרסום רק גורמים לכך שתשובתו תועיל לכלל כולו – והמלך נעשה "מקים עולה של תשובה" כפי שדוד המלך, עמוד השפלות, "הקים עולה של תשובה"[נב] ליחיד. ואכן, כך דורשים חז"ל את המילה "אשר" שבפסוק: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו"[נג].