ט"ז כסלו ס"ט – כפר חב"ד

שבת פרשת וישלח

סוד "ציון"[א]

ציון וציונה

השם ציון אינו מופיע בתנ"ך כשם פרטי של אדם, אלא רק כשם של עיר (רק פעם אחת בתנ"ך נקראו ישראל בשם ציון, כך מובא בתלמוד ירושלמי: "א"ר חיננא בר פפא חוזרני על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה 'ולאמר לציון עמי אתה'"; אמנם, יש "בני ציון" ו"בנות ציון" שהם בני ובנות אותו מקום שנקרא 'ציון'). בחסידות "נקודת ציון" היא הנקודה הפנימית שבלב כל ישראל, נקודת האמונה היהודית (בקבלה "נקודת ציון" היינו יסוד הנוקבא, יסוד שבמלכות).

ציון = יוסף = יחזקאל = ו פעמים הוי' ב"ה. יש פעם אחת "ציונה" בתנ"ך. ציונה = שם קסא (שם אהיה במילוי יודין) = יהוסף (גם מופיע פעם אחת בתנ"ך) = ז פעמים חיה. נמצא שציון-ציונה, זו"נ, הם כפולות של 13 ו-7, וכידוע הכלל בענין לגבי זוגות של זו"נ[ב], ודוק.

ה'מכלול' של ציון

נתבונן ב'ציון' בדרך 'מכלול'. ארבע מלים נסמכו לציון – מצדת-ציון ("וילכד דוד את מצֻדת ציון", את ירושלים שהיתה עיר כנענית) עיר-ציון, שערי-ציון, הר-ציון, ר"ת מעשה ("המעשה הוא העיקר", סוד "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", סוד תקון "נקודת ציון" כנ"ל). את ד הבטויים יש לכוון לפי הסדר של ד אותיות שם הוי' מלמטה למעלה:

"מצדת ציון" היא כנגד המלכות – ה תתאה – שלוכדת את המצודה. "עיר ציון", היא כנגד ה-ו – עיר מלשון "לבי ער". "שערי ציון" כנגד ה עילאה – "נודע בשערים [שערי בינה] בעלה". ולבסוף, "הר ציון" כנגד ה-י – הר הוא מלשון בהירות, "בהר הוי' יראה", סוד "אלהי אברהם". הסדר הוא מלמטה למעלה משום שהמעשה הוא סוד אור חוזר, החוזר לקדמותו ממש, שעל כן המעשה הוא העיקר, ודוק.

מצדת עיר שערי הר = ענג פעמים אהבה (אהבה בתענוגים) = "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (ציון = יב צירופי אהבה). "כל המשמח חתן וכלה כאלו בנה אחת מחרבות ירושלים" – "עיר ציון תבנה". ראשי וסופי התבות מצדת עיר שערי הר = 1225 = לה ברבוע = מט במשולש (613 הוא הנקודה האמצעית של 1225) = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". אמצעי התבות = אחישנה (טוב פעמים טובה, כמבואר סודו במ"א).