1

ב' מרחשון ע"ז – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות – פרק חמישי (4)

סא, ב – סג, א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו שאמיל.

לחיים לחיים, שתהיה התחלת זמן טוב, שנה טובה ועליזה.

שלשום, בסעודת ראש חדש, אמרנו שחשון שייך לחשבון, וזה נכון בפרט היום, ב' חשון, שצריך לקיים "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון" בלימוד שלנו.

אנחנו בדף סא, ב במשנת "המדיר את אשתו מתשמיש המטה" ואחר כך בדף סג, א יש את המשנה הבאה, "המורדת על בעלה". לפי הקצב של שלשה דפים השבוע היינו אמורים, וכך גם חשבתי, שנעשה את שתי המשניות, אבל כל משנה כאן היא נושא מאד כבד. יש על כל משנה סימן שלם בשו"ע אבן העזר. על המשנה שנלמד היום סימן ע"ו, דיני עונה, ומה שנתמקד בו היום הוא עונת תלמיד חכם. אחר כך, הדין של מורדת, הוא אולי מהסימנים הכי עמוקים ומורכבים באבן העזר, סימן ע"ז – תהא שנת ע"ז, שייך לשנה הזאת – ולכן נלמד רק את שני הדפים (כמעט) של המשנה הראשונה, ואת סימן ע"ז להכין לשבוע הבא. המשנה הבאה, שהיא עוד דף, במפרשים ובפוסקים היא מאד מורכבת והיא תהיה משימה ללימוד שבוע הבא, סימן ע"ז באבן העזר.

נתחיל במשנה:

משנה המדיר את אשתו מתשמיש המטה [כמה זמן יחכו עד שיצטרך לתת לה גט וכתובה?] בית שמאי אומרים [שאם הדיר אותה לענות אותה] שתי שבתות [יוציא בכתובה.] בית הלל [מחמירים. לכאורה יש כאן דוגמה שב"ש מקילים וב"ה מחמירים ולא ראיתי שאומרים כך. (בשבילה זה הפוך.) נכון. מתחילים כאן עם המושג 'שבתות' – הפשט הוא שבוע, אבל לכאורה רומז לשבת קדש. שאלה חשובה, שהרבה מפרשים שואלים ונתייחס אליה, היא למה עונת תלמידי חכמים משבת לשבת לא כתובה כאן במפורש במשנה. זה עיקר הנושא שלנו היום, עונת תלמיד חכם. יש פה רמז בכך שהנוסח הוא שבתות. יש כאן במשנה שלשה דינים שונים. קודם הדין הזה, של המדיר את אשתו, שלכאורה דין בפני עצמו. אחר כך כך הדין שהתלמידים יוצאים מביתם ללימוד תורה בלי רשות לשלשים יום. לפי הפשט, כמו שמסבירים תוספות, אף על פי שעונתם כל שבוע, משבת לשבת, הם יכולים – מדי פעם, כמו שמשמע בתוס' וכמו שאומר הר"ן – לצורך הלימוד לצאת לשלשים יום גם בלי לקחת רשות מהבית. ופועל, שהעונה שלו היא פעמיים בשבוע, לפעמים, כשיש לו איזה עבודה מיוחדת שדורשת ממנו להעדר מהבית או להיות עסוק בה כל הזמן, הוא גם יכול מדי פעם בלי רשות להאריך עונתו לפעם בשבוע. זה הדין השני, שעל פי הפשט – וכפי שמדגישים תוספות – הוא היוצא מהכלל לגבי עונה. אחר כך, הדין השלישי, הוא עונה. לכאורה סדר המשנה לא הגיוני, שקודם כותב את היוצא מהכלל ואז את הכלל, שנקרא "עונה האמורה בתורה" לכל אחד ואחד לפי קושי עבודתו. האסמכתא היא המשנה שיעקב אבינו שלח לעשו. מאד מענין שכל הדין הזה, דין מאד חשוב של עונה, נלמד מהחיות. רש"י בחומש אומר שאינו יודע לכוון זאת בדיוק, אבל רואים שלפי ערך קושי העבודה כך היא העונה. גם כאן, יש פה בסוגי האנשים יש בעלי מלאכה שנקראים על שם בהמה – חמר וגמל, שנים מחמשת הסוגים שיש כאן. רואים שבכל הענין של העונה יש תיקון הנפש הבהמית של האדם – איזה סוג בהמה הוא, כמו במנחה, בהמה כזו או בהמה כזו, כמו שיש הרבה בחסידות שכל אחד הוא סוג אחר של בהמה. לפי איזה בהמה אתה קובעים לך את העונה. זה כבר איזה תירוץ למה לא כתוב כאן תלמיד חכם – אולי הוא כבר לא בהמה בכלל, "אתם קרויים אדם", "זאת התורה אדם", מי שלומד תורה הוא אדם, לא בהמה, אז חישוב העונה שלו הוא איזו רמה אחרת, במישור אחר לגמרי. בכל אופן, קודם הוא אומר כאן שני יוצאים מהכלל.] אומרים שבת אחת [מתחיל עם היוצא מהכלל:] התלמידים [שהכלל שלהם כלל לא מופיע אחר כך.] יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום הפועלים שבת אחת [אז מגיע לכלל, שהוא העיקר:] העונה האמורה בתורה [ומחלק לשני הסוגים:] הטיילין בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לשלשים יום הספנים אחת לששה חדשים דברי רבי אליעזר [המפרשים מסבירים ששני הדינים האחרונים, גם היוצא מהכלל וגם הכלל, כשיטת רבי אליעזר.].

נגיע מיד להלכה, אם הלכה כרבי אליעזר גם ת"ח יכול לצאת רק שלשים יום שלא ברשות, ובהמשך הגמרא רואים שחכמים חולקים ואומרים שללימוד תורה אפשר לצאת אפילו שנתים שלש בלי רשות. כמו מי ההלכה? יש פה מחלוקת הפוסקים הגדולים, והכי מענין שזו מחלוקת הרי"ף והרמב"ם, שבדרך כלל הרמב"ם הולך בשיטת הרי"ף. כאן הרי"ף אומר בפירוש שהלכה כרבי אליעזר וכלל לא מזכיר שיטת חכמים. כלומר, גם תלמיד חכם מובהק שתורתו אומנתו, כמו שנסביר, יכול להעדר מהבית מקסימום שלשים יום, במשך כל החיים. לא קשור לשנה ראשונה, שיש בה מצוה מיוחדת של "ושמח את אשתו". שדרך אגב, כל הענין של שנה ראשונה לא ראיתי מוזכר כלל בסוגיא שלנו בגמרא ובשו"ע אף שלכאורה שייך לענין. איפה הוא מוזכר? הרי"ף פוסק כרבי אליעזר, אבל הרמב"ם פוסק כחכמים, שאפשר להעדר מהבית בלי רשות שנתים-שלש. השו"ע הולך בעקבות הרמב"ם, אבל יש לנו תמיד נטיה של "האלהים יבקש את נרדף" – אולי בדור שלנו, דור שאין שום סבה שחייבים להעדר מהבית, אפילו במסחר היום אפשר לקפוץ על אוירון וצ'יק-צ'ק להגיע, ואם אתה צריך להיות באוסטרליה או יפן אתה יכול לטוס שוב במוצאי שבת. (פעם שוחטים היו טסים לחצי שנה, היום הרבנות מחייבת לחזור הביתה פעם בחדש.) זה הדבר, ברוך שכוונתי לדעת הרבנות... המציאות של ימות המשיח נוטה לדעת רבי אליעזר. יש פירוש מאד חשוב על המשניו,ת שהזכרנו כמה פעמים, מלאכת שלמה. כשלומדים משנה בעיון מאד חשוב ללמוד אותו. הוא מסביר את סמיכות המשניות. בפעם קודמת למדנו את המשנה של מלאכות האשה, ששם רבי אליעזר אומר שאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לטוות כי הבטלה מביאה לידי זימה ורשב"ג אומר שהבטלה מביאה לידי שעמום. כמו מי פוסקים? גם מחלוקת, אבל כתוב בגמרא שפוסקים כרבי אליעזר. בעל מלאכת שלמה אומר שרבי הסמיך המשניות כי כמו ששם הלכה כרבי אליעזר כך גם כאן, וזה חיזוק לדעת הרי"ף שהלכה כרבי אליעזר ואי אפשר לצאת לשנתים-שלש. בכלל משהו מענין, לפי כללי הפסיקה בדרך כלל הלכה לא כרבי אליעזר, ובפרק שלנו יש שתי משניות רצופות – משניות חשובות מאד בחיי הנישואין, לגבי זימה וכאן לגבי עונה – שהלכה כרבי אליעזר. כנראה שהוא מבין מאד גדול בנישואין. רבי אליעזר הוא משיחיסט, החכמים האחרים הם יותר מתונים, יותר שפויים... [ההבדל בין פעם להיום הוא רק בגלל התחבורה, או בנפש?] נגיע לזה בהלכה. כל הדיון כאן על עונת תלמיד חכמים. הראב"ד אומר דבר, שמפרשי השו"ע מסכימים איתו, שכל התלמידי חכמים כאן הם מי שתורתו אומנתו, לא אנחנו בכלל, ונוגע הרבה להלכה. על מי שתורתו אומנתו יתכן שאף על פי שיכול לקפוץ על מטוס להגיע הביתה, עצם הענין שהוא שקוע בתורה מפריע. היו יוצאים ל-12 שנה ללמוד מיד אחרי החתונה, והסיפור הכי גדול כאן הוא רבי עקיבא שהלך ל-12 ועוד 12 כי שמע שאשתו מרוצה מזה – דבר אגדי לגמרי. יתכן שרבי עקיבא יכול היה להגיע כל יום הביתה בקלי קלות, אך כדי להיות שקוע לגמרי בתורה הוא חייב שלא לחזור. יש סיפור בגמרא שאחד נסע לשש שנים ואחרי שלש שנים עלה בדעתו לבקר את אשתו ואז חמיו/אביו יצא כנגדו בחרב לגרש אותו, 'באת לזונה שלך?!' לפי גרסה אחת.

[לפי ההסבר הפשוט היא נתנה לרבי עקיבא רשות לעוד 12 ואפילו הראשון. אבל הפירוש שהוא אף פעם לא חזר?] כן, הוא אף פעם לא חזר. ברור מהסיפור שהיא לא ראתה אותו 24 שנה, ויש עוד סיפורים כאן בסוגיא. 12 שנה כנראה היה משהו רגיל, והחידוש אצלו שהיא גלתה את דעתה – שמע שאומרת למישהו – שהלואי שהיה לומד עוד 12 שנה. אז הוא הבין שהיא מסכימה בלב שלם, בסתם שיחה לפי תומה. [יש מי שאומר שלא נכנס כי 12 ועוד 12 זה לא 24...] כמו שאמרנו, כנראה אצל תלמידי חכמים יש ענין שיהיה זמן רצוף, שכולו מושקע רק בתורה. קודם כל זו גדולה שלה, כמו שאומר ר"ע "שלי ושלכם שלה הוא", וגם גדולה שלו – חתן שיכול לפרוש מהבית, במקרה של רבי עקיבא 24 שנים. [איני זוכר בשו"ע מתי מצות שונה ראשונה, אבל כבר בסימן א' כתוב שמי שלא קיים פו"ר צריך לבעול בכל עונה ולא לבטל.] זה הקשר בין סימן ע"ו לסימן א', זו הלכה בסימן ע"ו והמפרשים מביאים אותו דבר ראשון באבן העזר.

יש פה חמשה סוגים שהמשנה אומרת – טיילין, פועלין, חמרים, גמלים, ספנים. לספנים קוראים, מהרמב"ם והלאה, מלחים. תלמידי חכמים הם סוג ששי, שלא כתוב בפירוש. איך נכוון אותם? נתחיל מלנתח את הדבר הזה. אפשר היה לכוון זאת פשוט לפי ה קצוות לפי הסדר. מה ההגיון? ככל שמתקדמים הבעל יוצא יותר רחוק, נעדר יותר זמן מהבית, ולכן העונה שלו רחוקה. נתחיל משני האחרונים, הגמל והספן – הגמל יוצא מהבית חדש והספן חצי שנה. הכי מתאים שיהיה נצח והוד שהם "לבר מגופא", שיוצאים החוצה, מחוץ לבית. לפי ההגיון הזה גם מאד טוב הטיילים, שהם בכל יום, והם מדת החסד בנפש – חסד בלי סוף, אהבה אין סופית בין האיש והאשה. אחר כך יש פועלים – מענין שזהו השם של המקצוע הכי כללי. סתם פועלים, חיט וגם בנאי – המפרשים מביאים את שתי הדוגמאות האלה – שעובדים בעיר שלהם, לא בעיר אחרת, יש להם עונה פעם בשבוע. זה הכלל, "אנן פועלי דיממא אנן". אולי נפחת עוד רגע את קרבן נתנאל על הרא"ש לגבי תלמידי חכמים, שלכאורה תלמיד חכם שיש לו עונה משבת לשבת שוה כאן לחמר. [יששכר חמור גרם.] זה רמז שהקרבן נתנאל מביא. אם זה לפי הסדר הוא בתפארת, מאד מתאים לתלמיד חכם להיות חמר. הייתי חושב ש"אנן פועלי דיממא", "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" – פסוק שמאד מובא, גם "בהיום יום" – שרומז שהוא עובד בעיר וחוזר כל ערב הביתה. זה פועל סתם ו"אנן פועלי דיממא אנן". הייתי חושב שאולי ת"ח צריך להיות כמו פועל, ונראה גם בהלכה שיש מי שאומר שבזמננו תלמידי חכמים – כל תלמידי הישיבות והכוללים – דינם לא כעונת ת"ח מע"ש לע"ש. גדולי האחרונים אומרים שהת"ח של היום – שודאי לא דין תורתו אומנתו, אבל נקרא ת"ח – יש לו עונת פועל, פעמיים בשבוע, כמו שנגיע תיכף. הפועל נמצא בעיר, ולפי הסדר כאן הוא גבורה. מה הגבורה? כבר קצת אתכפיא. היות שהוא עובד בעיר, למשל הוא חיט – לא עבודה יותר מדי קשה. מה בין חיט לטיל? במשך היום הוא עובד את ה-8 שעות שלו, תופר בגדים. גם על תלמיד חכם צריך הלכה, "שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים", סימן שת"ח יכול להרגיש עצמו טייל. לא רק שיכול להרגיש כך, אלא שרבא כאן אומר בהמשך – אחד הפלאים, שלמדנו עליו וצריך לראות השיעור – שתלמיד חכם שלומד בעירו הוא טייל, "בני פירקא". צועק עליו אביי איך לומר כך. בשביל אחד שאולי יכול להיות טייל לעשות לעצמו דין פועל זה קצת אתכפיא. [העונה היא המינימום, החיוב, לא המקסימום.] בסדר, אבל העונה היא המומלץ. למשל, אצל תלמידי חכמים כתוב שעונתם מערב שבת לערב שבת אז עושים עצמם סריסים כל השבוע – תלמיד חכם צריך לעשות עצמו סריס כל השבוע, באתכפיא, כדי לקיים עונתו בשבת. כך גם אצל כולם, אם זה מה שקוצבים אומר מאד חזק שלא צריך יותר מזה. גם כשאומרים היום שת"ח הוא כמו פועל מתכוונים שזה מה שמומלץ. יוצא שחמר, שהוא פעם בשבוע, הוא כנגד התפארת. יש למישהו רמז? חמר הוא גם לחיה טמאה, חמור, וגם רומז לחיה טהורה, יחמור. בשבע החיות הטהורות אצלנו הוא החב"דניקים, הוא השלישי בחיות הטהורות, כנגד התפארת. אחר כך אמרנו שהגמלים הם הנצח, שיוצאים לחדש, והספנים שיוצאים לחצי שנה הם ההוד, "לבר מגופא". זה מסתדר די יפה. לפי זה מה יהיה התלמיד חכם ומה אפשר ללמוד מזה? לכאורה הוא היסוד, וגם מסתדר. קודם כל, "גופא ובריתא חשבינן חדא", יש ליסוד אותו דין של התפארת, שהוא החמר. אבל יש עוד משהו שמרויחים, בשו"ע לומדים שהדין של תלמיד חכם הוא דין גמיש – לא קבוע במסמרות כמו השאר. יש תלמיד שהוא ככה ויש תלמיד חכם שהוא אחרת. איך מתאים לספירת היסוד? אם נשים את הת"ח ביסוד יוצא מאד טוב, כי היסוד מקבל מכולם – יכול לקבל מהחסד, מהגבורה וכו', מכל אחד מ-ה קצוות. מאד מתאים לכך שמובא בפירוש שהדין של ת"ח אינו קבוע – יש לו דין, אבל הוא גמיש בנושא הזה של עונה.

יש דרך אחרת, ממש הפוכה, איך להתבונן בסוגים האלה. [בקידושין הספנים חסידים, בחסד.] יתכן כמו שאתה אומר, אבל לא התכוונתי לכך, אלא לנרנח"י. יש שיחה של הרבי שרק לפי המספר אתה יודע שצריכים הקבלה, אם יש חמש צריך להקביל לחמש. חמש מובהק ביותר הוא ה קצוות, אבל יש עוד חמש שמובהק לגמרי בקבלה – נרנח"י, חמש מדרגות הנשמה. כאן דווקא הספנים – אמרת שהם חסידים, אבל אחר כך הופכים למלחים ומאבד היחוד – הם לשון ספון, דבר חשוב ונעלם. בתחלת לקוטי מוהר"ן רבי נחמן כותב שספן הוא לשון ספון, דבר הכי חשוב שיכול להיות והכי נעלם. גם זה שהם מחוץ לבית חצי שנה ופורשים לים הגדול, מגיעים רחוק למדינות היום – כמו זבולון, שהאריז"ל אומר שהוא הכתר – הם ביחידה. אם הספנים הם הכתר זו המדרגה החמישית מלמטה, כנגד היחידה שבנפש. למשל, מהו גמל בקבלה? גמל שוה חכמה, גמל הוא חומר גלם, החכמה, החיה שבנפש. לפי זה החמרים, לשון חומר, הם ראשית התהוות הכלים בבינה, גרמוהי ["חמור גרם".], נשמה. מה לגבי פועלים? חוזר ל"אנן פועלי דיממא אנן" – כתוב בפירוש שפועלים הם ו"ק. גם כתוב – מהראשונים שהגר"א מאד אוהב בפירושו על ספד"צ ועוד מקומות – שי-ה-ו-ה היינו חומר-צורה-פועל-תכלית, שה-ו נקרא פועל, כמו בביטוי "כח הפועל בנפעל". סתם פועל, כמו שאמרנו שיש חיט או מישהו אחר, הוא תיקון ששת ימי בראשית. יש פועל ויש את תכלית הפעולה. הפועלים מאד מתאימים להיות בו"ק, ב-ו, הרוח בנפש. לפי זה יוצא שהטיילים, שאין להם מה לעשות בכלל, שהם אנשים מפונקים ומעונגים, שייכים לשעשועי המלך – יש לו גם שרש מאד גבוה, אבל התנהגות של מלך. מיהו טייל במדינה? המלך, כמו שכתוב גם בקהלת. למה אוהבים שיהיה מלך? העם לא יכול להרשות לעצמו עונת טיילין, אבל זה שיש לו אחד מלך, שיודעים שהוא טייל, הוא עובד קשה מאד המלך אבל יחד עם זה גם טייל, לכן המלכים היו קמים בשעה תשע ורק דוד היה יוצא דופן לגמרי – כתוב בחסידות שזה שיש אחד שהוא בתכלית הפינוק והתענוג עושה טוב לעם. [הכנה לרוז'ינער...] מחר היארצייט של רבי ישראל מרוז'ין, שנהג בחוץ כאילו הוא מאד מעונג, אף שבפועל הוא ייסר את עצמו. המלך הוא עבור העם דוגמה לאחד שהוא בשלמות התענוג – מלך על כסאו, מלך שהוא בדרגת "תלי בעולם" כפי שדברנו בסוכות. בכל אופן, את הטיילים אפשר לכוון במלכות, נפש; הפועלים ברוח; החמרים שעונת פעם בשבוע בבינה – על בינה כתוב ששבת "מיקדשא וקיימא", הקביעות של פעם בשבוע, פעם בשבת (אף שלא חייב להיות מערב שבת לערב שבת, יכול להיות באמצע שבוע, אבל אותו קצב), היא מוחין דאמא – נשמה; הגמלים הם כבר חכמה, חיה. גמלים הם גם מי שגומל חסד, "גומל נפשו", כמו שהלל אמר כשהלך לאכול שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה, עם הגוף, גדר של צדיק בתניא שהוא מובדל מהגוף והעיסוק שלו בגוף הוא בגדר גמילות חסד.

נגיע לעיקר הדרוש הזה: כתוב בזהר שאברהם ושרה הם נשמה וגוף, וגם כתוב ש"עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" היינו הרחם של כנסת ישראל בעולם האצילות, האשה, אוצר הנשמות שנקרא בספרים גם "אוצר הקדושה". מי שלמעלה כבר מובדל – חיה-יחידה מובדלות מהגוף ונר"נ הם בתוך הגוף. הטייל והפועל והחמר הם כמו הנר"נ שבתוך הגוף, מקושרים לגוף, והגמל כבר מובדל מהגוף. גם על פי פשט, זה שיכול לפרוש מאשתו שלשים יום הוא מובדל, לא אדם רגיל. פעם בשבוע זה עדיין בגדר אדם רגיל. זה שהספנים חסידים, למה? זו לא רק זכות של האשה, שמחכה לו חצי שנה, אלא כח שלו שיכול להיות בלי אשה חצי שנה כי הוא מובדל, הוא פרוש. שתי מדרגות הפרישות הן או הגמל או הספן. נאמר את כל הדרוש שאמרנו לגבי עבודה קבועה של בן אדם עם הגוף. כלל גדול שדורשים בחסידות, שכל המדרגות שייכות לכל אחד – על כל אחד מאתנו להיות גם טייל, גם פועל, גם חמר, גם גמל וגם ספן יחד. איך יכול להיות? אחד שמגלה את כל הנרנח"י שלו. הגענו לכך שהיחס בין האיש והאשה, אברהם ושרה, הוא הנשמה והגוף. לכן אם רוצים לתרגם את הדרוש שלנו לעבודת ה' לא צריך להגיע לנישואין – אפשר לעבור מהמישור של איש ואשה והכל בתוך האדם עצמו, להסביר מה היחס-הזיווג בין הנשמה והגוף. לכל אחד מאתנו יש נשמה וגוף והקשר ביניהם הוא זיווג, אברהם ושרה. כעת השאלה, לגבי הגוף שלך, האם אתה – הנשמה שלך, השכל האלוקי שלך – מזדווג איתו כל הזמן, כל יום, או שמתקשר לגוף שלך פעמיים בשבוע, פעם בשבוע, פעם בחדש או פעם בחצי שנה. הווארט יהיה שאם אתה מגלה את כל הנרנח"י שלך יש הכל אצל כל אחד.

נתחיל מלמעלה: מהו זיווג היחידה שבנפש עם הגוף פעם בחצי שנה? פעם בחצי שנה אתה מגיע למסירות נפש בפועל. גילוי היחידה הוא מסירות נפש. מהי מסירות נפש בפועל? ככה אדמו"ר האמצעי כותב בהקדמת שערי אורה, שמסירות נפש בפועל היא מצב בו היחידה שבנפש מתגלה ומזדווגת עם הגוף, והביטוי לכך הוא מסירות נפש. הלואי שפעם בחצי שנה יהיה הזיווג של הספנים, כי כל החצי שנה הוא בים הגדול, רחוק רחוק, בכתר. אז יש מסירות נפש בכח אבל לא בפועל. [במוצאי יו"כ וכנראה הפעם השניה בנקיונות לפסח...] נגיע לזה, לגבי מלמדים פעם בחצי שנה זה מסוכות לפסח. בכל אופן, הווארט שהעונה של היחידה שבנפש היא לעשות משהו גדול, משהו שלמעלה מטעם ודעת, היא פעם בחצי שנה. החיה שבנפש היא פעם בחדש, בשביל זה עושים סעודת ראש חדש – סעודה גשמית, צריך ליטול ידים. פעם בחדש צריך להיות גמל, חיה, יש "מדי שבת בשבתו" ו"מדי חדש בחדשו" – פעם בחדש שיהיה זיווג בין החיה שבנפש לגוף. מה זה? שאתה חווה על הבשר שלך את ההתהוות התמידית, כמוסבר אצלנו באריכות. מסירות נפש היא למעלה מההתהוות, מצד היחידה, אבל לחוות על הגוף את ההתהוות, או אפילו חויה עצומה של השגחה פרטית – אדם צריך להרגיש את נוכחות ה' בחייו, אבל אם זה משהו מאד גדול של תחושת הנוכחות של הקב"ה גם מרגישים זאת. להרגיש התהוות העולמות, וכפי שכתוב בתניא "אל יוציא אדם עצמו מהכלל", להרגיש שהגוף שלי מתחדש בכל רגע, וגם השגחה פרטית של ה' עלי ועל הכלל ועל החבר שלי – לא רק באופן מופשט, אלא באופן הכי ממשי וגופני, על הגוף – זה זיווג של החיה בגוף. הלואי שזה יהיה פעם בשלשים יום. [מובן למה לא טוב שהיחידה תתגלה יותר, אבל למה על החיה?] כמו שאמרנו קודם, על פי פשט יכול להיות יותר, אבל הוא לא נמצא בבית. כל המדרגות האלה, כדי להתעצם עם המדרגה צריכים את הזמן שלו – הרבה זמן להתבונן בזה, להתעצם עם זה, במישור העליון שלו. אחר כך להזדווג עם הגוף, להחדיר ממש בגוף, זו העונה האמורה בתורה. עבודת ההתבוננות, התבוננות של חב"ד, היא החמר – זה פעם בשבוע, שחודר לגוף ומזדווג עם הגוף, מקביל לעונת תלמידי חכמים. אחר כך הפועל פעמיים בשבוע הוא הרוח – אהבה ויראה, מדות, רגש. אבל מלכות, נפש, "הדם הוא הנפש", החיוניות, להרגיש חיות וחיות רוחנית – אמרנו ש-תשעז שוה חיות-שמחה, ורק החיות, להרגיש שאני חי וזה רק מה' – צריך להרגיש כל יום, כל יום צריך זיווג של הנפש שלי עם הגוף שלי. זה הטייל, ויש בזה גם שעשוע – להרגיש את עצמך בריא ושלם וחי וקים. על זה נאמר "דוד מלך ישראל חי וקים". עד כאן זה הסבר, איזה דרוש, איך צריך את כל החמשה אצל כל אחד ואחד בדרך שמלמעלה למטה, מהנפש עד היחידה. [זה קיים גם בחיי הנישואין – פעם בחצי שנה צריך לעשות משהו יוצא דופן, פעם בחדש וכו'...]

[לגבי רבי עקיבא, אפשר לומר שמשה רבינו לא קבל רשות מאשתו לפרוש ור"ע כן, וזו מעלת ר"ע שלכן משה רבינו לא הבין תורתו.] זה טוב.

נפתח את הרא"ש, אני קורא בקרבן נתנאל צ:

עונה של ת"ח אימתי וכו'. והא דלא מפרש במתני' עונת של ת"ח עיין בהר"ן [תיכף נראה מה הר"ן אומר] ובחדושי מהר"מ שי"ף ראיתי לפי שצנועים בתשמיש לא פרסמו התנא ויליף מקרא גמלים מניקות ובניהם ופרש"י לפי שצנועים בתשמיש לא פרסמם הכתוב ע"כ [כך אומר המהר"מ שיף, שאין ת"ח במשנה כי תלמידי חכמים צנועים בתשמיש ולא מפרסמים את עונתם. שייך למה שדברנו שעונה היא הצורך הבהמי, אף שזו מצוה גדולה מאד מהתורה. אמרנו שתלמידי חכמים הם אדם. יש קושיא מתבקשת על המהר"מ שיף – בשבילו זו לא קושיא, אבל בשבילנו כן – שאם לומדים שהם צנועים מגמלי מנחת יעקב, לכאורה היה צריך שתלמיד חכם יהיה כמו עונת הגמלים. (לפי רבי אליעזר המקסימום של תלמידי חכמים הוא שלשים יום.) נכון, כך אפשר לומר, אבל כאן זה הדבר הקבוע. לא כתבו את עונתם הקבועה, משבת לשבת, כי הם כמו גמלי יעקב אבינו שצנועים בתשמיש ולא מפרסמים אותם. עדיין, לכאורה, היו צריכים להיות גמלים. בסדר, קושיא שתיכף נתרץ.] ואני מוסיף על דבריו דהתנא רמז עונת ת"ח במאי דקאמר החמרים אחד בשבת רמז בזה ג"כ עונת ת"ח ע"ד יששכר חמור גרם [זה הווארט שלו, ומן הסתם עוד מישהו אמר אך הוא מחדש בעצמו. יפה, ספר של נגלה נטו, והוא אומר שבתוך המשנה יש פה רמז לתלמידי חכמים במלה חמר, שרומזת ליששכר, התלמיד חכם, שנאמר בו "חמור גרם". כמו שהחמר הוא פעם בשבוע כך גם הת"ח.].

הוא אמר להסתכל בר"ן, שכותב:

תמה אני עונת תלמידי חכמים שהיא אחת בשבת למה לא הוזכרה במשנתינו ונראה לי שאין לתלמידי חכמים עונה קבועה [כפי שהזכרנו, שהדין שלהם גמיש – זה דברי הר"ן.] שכיון ששנינו שהתלמידים יוצאין שלא ברשות לר"א [ל' יום ולדברי חכמים] שתים ושלש שנים כדאיתא בגמרא משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם ג"כ משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין למודם ולטרוח בו [לכן אי אפשר לקבוע מסמרות לתלמיד חכם – הכל לפי כמה שהוא טורח בתורה. נראה זאת גם ב"עזר מקודש".] והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך [לכאורה זה סותר את הגמרא, שאומרת בפירוש שיש להם עונה, ולכן מתרץ:] ודאמרינן בגמ' דעונתן אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר [משהו יפהפה. אצל תלמיד חכם יש שני סוגי זמנים, יש את השגרה שלו ויש פתאום את החידוש שלו. לתלמיד חכם יש זמנים שהוא מקבל נביעה, מה שהבעש"ט קורא נביעת האין סוף. זה ההבדל בין רב לרבי – כל זמן שהוא רב, מתנגד, זה פעם בשבוע, זו השגרה שלו. אבל אם פתאום הוא זוכה לנשום את אוירא דארץ ישראל מחכים, ואז הוא מקבל י ונעשה רבי, התורה מתחדשת אצלו ואי אפשר לקבוע אותו אפילו מערב שבת לערב שבת, אי אפשר לתת לו זמן מוגדר. כעת הוא נמצא בנביעת המוחין.] ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד [או שלא תמיד הם בשגרה או שלא תמיד הם בהתחדשות, אבל איך שלא יהיה הם לא תמיד באותו מצב. איך קוראים למצב הזה שאתה לא תמיד באותו מצב בנפש? ("עתים חלים עתים שוטה"...) זה מה שדברנו על חסיד-שוטה למעליותא, יש חסיד-חלים וחסיד-שוטה, וחסיד אמתי הוא עתים כך ועתים כך. בכל אופן, קוראים לזה "מיא דניידי" – הוא שם תלמיד חכם כאן בחכמה, ה-י של רבי, "כל רבי מארץ ישראל", והמציאות של החכמה היא מייא דניידי ואזלי, "אין מים אלא תורה".] לא נשנית עונה שלהם במשנתינו.

[לכן גם יש מחלוקת כזו בין ר"א לחכמים אם שלשים יום או שנתים-שלש.] עדיין פלא בעיני, בדרך כלל מחלוקות בגמרא הן לא מהקצה אל הקצה, מעשר למליון, אלא בדברים קרובים, עשר ועשרים. זה כלל גדול בתורה, אבל כאן פלא – שאחד אומר חדש ואחד אומר שלש שנים. צריך להתבונן איך יכולה להיות כזו מחלוקת. לא ראיתי מישהו שמפריע לו, אבל לי מאד מפריע המרחק בין הדעות. יש למישהו רעיון? [אולי תלוי במציאות לפי מקום המגורים.] האמת שדעת חכמים בגמרא אינה משנה ואינה ברייתא, אלא רב אומר שחכמים אומרים כך וכך. דעת חכמים של שנתים-שלוש, שלא כרבי אליעזר במשנה, היא מימרא של רב – אפילו לא ברייתא מפורשת. רק שצריך לומר ש"רב תנא ופליג" ולכן המימרא שלו, השמועה ששמע, היא כמו ברייתא. אם אמורא אחר שמע, בכל אופן אולי היה מביא בסגנון אחר, כמביא ברייתא. כאן זו שמועה של רב, שיש פה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים. איך רב עצמו פוסק בגמרא? זו בעצם מחלוקת הרי"ף והרמב"ם. יש כאן גם גירסאות שונות בגמרא, יש מי שגורס שרב אומר הלכה כרבי אליעזר – וכך פוסק הרי"ף, בלי להזכיר ההמשך – ההמשך הוא שיש מי שאומר בשם רב שאלה דברי רבי אליעזר אבל חכמים אומרים וכו', בלי לכתוב שהלכה כחכמים. כתוב שהתלמידים בבבל היו סומכים על זה – מתאים לענין המקום. יש שלא גורסים ש"אבל חכמים אומרים" בשם רב – עוד יותר רחוק – והרש"ש סומך על גירסה זו, וכך נראה סביר. עוד יותר מחזק את הפסיקה של הרי"ף.

רק נסכם את הענין: יש שלשה טעמים מדוע לא מזכירים עונת תלמידי חכמים במשנה – טעם הר"ן, טעם המהר"מ שיף והרמז של הקרבן נתנאל. הר"ן אומר שלא קבוע, כי הת"ח כל הזמן משתנה. המהר"מ שיף אומר שהוא צנוע, לכן לא רצו לפרסם אותו – כמו הגמלים של יעקב אבינו. הקרבן נתנאל אומר מפני שהוא חמור – הוא יששכר שרמוז בעונת החמר. מה אפשר לעשות עם שלשת הטעמים האלה? [הכנעה-הבדלה-המתקה.] איך? זהו שהוא חמור זו הכנעה... יש פה צניעות, גמישות ודמיון לחמור. הכי מענין פה הוא הר"ן, פשיטא שהוא הכי חידוש, שתלמיד חכם אינו מוגדר. תלמיד חכם אמתי הוא לא מרובע, לא טיפוס מרובע. כל המרובעים הם 'מתנגדים' והחסידים – גם בבית עם האשה, וגם האשה ככה, הם משדרים על אותו גל – הם נישט א הין נישט א הער, 'וי א מאל', יום ככה ויום אחרת לגמרי, זה בית של חסיד וחסידה. מה הכי לא מוגבל ומוגדר בעולם, שאי אפשר לשים בקופסא? הקב"ה. תלמיד חכם הוא ככה. כמה שנותנים לו את יום השבת, שהוא שבת וזה גדול מאד, גם בזה אי אפשר להגדיר אותו. צניעות יש "מלפנו מחיתו ארץ", עדיין דומה לגמל. אין חיה לא מוגדרת. הצניעות היא עדיין בגדר הטבע, וחמור גרם הוא גם בגדר הטבע – טבע טוב, של תלמיד חכם נושא ספרים. זה חומר, חמור, למחשבה.

[אפשר לומר שהמחלוקת על הריחוק מהאשה לפי הכרת זכות האשה, שאז לא יותר משלשים יום, או אי-הכרתה, שאז כמה שנים.] אומרים שאפשר להגיד גם הפוך, שכאשר הוא לומד הוא כמו עם האשה. [כך זה עם רשות...].

אני קורא בפתחי תשובה אות ג. כתוב "תלמידי חכמים עונתם אחת בשבת ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתם מלי שבת לליל שבת":

[ג] תלמידי חכמים. עי' בס' יערות דבש ח"ב דרוש י"ח שכ' בהא דאיתא בברכות כ"ז אמר להו איזל ואימלך באינשי ביתי כו' [הציעו לרבי אלעזר בן עזריה שיהיה הנשיא. קוראים על זה בהגדה של פסח. הוא היה רק בחור צעיר, בן שמונה עשרה לחופה, אבל מצד יחוסו ומצד חכמתו היה הכי ראוי להיות הנשיא. כל החכמים באים להכתיר אותו לנשיא, והוא אומר שצריך להתייעץ באשתי.] שהדבר תמוה איך שייך שראב"ע שבק עצת כל חכמי ישראל שרצו למנו' אותו וילך אחר עצת אשתו [כתוב שמי שהולך בעצת אשתו הוא עם הארץ. שוב, כל חכמי ישראל באים למנותו להיות ראש ישיבה או רבי ואומר שצריך להתייעץ באשתו. יתכן שאשתו יותר מכל חכמי ישראל?! זו הקושיא שלו. לפני שנאמר את התירוץ שלו, מה אנחנו נתרץ? (הוא מבטל את עונתה.) זה התירוץ שהוא מביא. אבל לפני כן, למה הוא הולך להתייעץ עם אשתו? איך היום אומרים זאת? (רוצה לספר לה.) הפשט כאן שאומר שלא יכול לעשות בלי עצתה. (יש את הסיפור עם האר"י.) הסיפור המפורסם שהאר"י רצה לקחת התלמידים לקבלת שבת בירושלים ואחד אמר שצריך להתייעץ והוחמצה השעה – זה לגריעותא, אבל כאן לא משמע שלגריעותא. יש למישהו רעיון למה עצת אשתו שקולה כנגד כולם? (דרך ארץ קדמה לתורה.) בסיפור האר"י לא דומה בכלל, כי הרבי אומר לעשות. כאן זה לקבל מינוי להיות הנשיא של עם ישראל. אצל האריז"ל הוא פשוט אמר – ברגע הזה יש הזדמנות פז, בואו כולנו בקפיצת הדרך לירושלים ופשוט שמי שמתעכב מקלקל את הכל. לא משהו אישי כלפיו. כאן זה סיפור מאד גורלי בחייו, האם לקבל את המינוי להיות נשיא ישראל – כולם אומרים כן, אתה ראוי, רוצים אותך, והוא אומר שצריך להתייעץ. הדבר הכי פשוט, מי מכירה אותי יותר טוב מכולם, יותר מכל הרבנים? כמו הסיפור המפורסם שעדיף לי להתייעץ עם הכושי בחוץ... היא מכירה אותי הכי טוב, והיא באמת אמרה שהוא לא ראוי. ה' עושה נס שיהיה ראוי גם בחיצוניות. מי מכיר אותי הכי טוב? כל חכמי ישראל או אשתי? אשתי, פשוט, בפרט שהיא מכירה את הנפש הבהמית שלי. לכאורה זה הפשט, ככה אני מבין. אבל, בכל אופן, היערות דבש שואל איך יתכן שהניח עצת כל חכמי ישראל והולך לשאול את אשתו. (יש סיפור שרצו שרש"ז אוירבאך יהיה הרב של ירושלים ואמרו שגם הרב מטשיבין תומך. הוא הלך לשאול אותו, ואמר שזה טוב לירושלים אבל לא אמרתי מה טוב לך... הם חושבים מה טוב לכולם ואשתו מה טוב לו.) זה עוד ענין, אבל אמרנו שכאן היא מכירה אם ראוי לזה, לא רק אם טוב לו – רק היא מכירה גם מצד הנפש הבהמית וכו'. כל זה הקדמה למה שכותב כאן:] אך הענין הוא דהנה עונת ת"ח מליל שבת לשבת ובמס' אבות דר"נ מבואר דעונת נשיא הוא מחודש לחודש מפני ביטול בהמ"ד [חידוש, הלכה חדשה. אם נדלג עוד משפט נראה שהפתחי תשובה כותב שלא מצא את מקור ההלכה הזו. בכל אופן, היערות דבש אומר שעונת נשיא הדור אחרת מעונת כל תלמיד חכם – כל ת"ח משבת לשבת, והנשיא משום בטול בית המדרש, מתוקף תפקידו שצריך לדאוג לכל הת"ת של כל עם ישראל, עונתו רק פעם בחדש. אז יוצא טוב, עוד אסמכתא, למהר"ם שיף שאז באמת הוא גמל.] אנן קיי"ל חמר ונעש' גמל צריך לימלך באשתו כו' [בדיוק הדבר הזה, שקודם היה חמר משבת לשבת וכעת רוצה להיות נשיא, גמל, פעם בחדש, צריך לקבל רשות מאשתו.] ע"ש ובס' כרם שלמה כ' עליו [על היערות דבש.] שדבריו דפח"ח [יש לו הסכמה שפירושו פירוש נהדר.] אבל בקשתי באבות דר"נ ולא מצאתי ולא בשום מקום אשר חפשתי וע' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"א שכ' שכל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים [כל מי שסדר היום שלו שלומד תורה, בין אם הוא מורה ובין אם הוא תלמיד] רשאי שלא לקיים עונתו כ"א א' בשבת [משהו אחר. אמרנו שלפי הראב"ד ועוד כאן הת"ח שלנו הוא מי שתורתו אומנתו, והיום אין כאלה בכלל. לכן מחדש המעיל צדקה, ספר הלכה, ספר תשובות מאד חשוב, שכל אחד שלומד תורה היום, אף על פי שאין לו דין של תורתו אומנתו, יכול אם הוא רוצה לשייך לעצמו דין של עונת תלמיד חכם.] ואף שאין לנו דין ת"ח בזה"ז בכמה דברים מ"מ בזה לדעתי [דעת יחיד של המעיל צדקה, אולי כולם מסכימים אבל לא כתוב בפירוש. שאם אתה עוסק בתורה בחיים] רשאי כל אדם לעשות עצמו ת"ח ואף שהובא (במג"א סי' ר"מ סק"ג) בשם ס' הקנה שאין כל אדם רשאי לעשות עצמו ת"ח [לגבי מצות עונה] היינו כשהוא באמת פועל או טייל ואינו עוסק בתורה [מתי אתה לא יכול לומר שאתה תלמיד חכם? אם אתה באמת לא תלמיד חכם, אם אתה חיט או שאתה טייל, שאין לך בכלל מה לעשות, אתה לא יכול לומר שאתה תלמיד חכם. אבל אם מה שאתה עושה בחיים הוא ללמוד תורה, בתור מורה או תלמיד, אף שאין לך דין ת"ח של חז"ל אתה בהחלט יכול לעשות עצמך ת"ח.] אבל לעוסקי תורה שמתשת כחם [ללמוד או ללמד תורה מתיש את הכח.] אין חילוק בין ת"ח שבימיהם לאותן שבזמנינו ואדרבה היא מתשת כחינו יותר לפי חסרון הבנתינו [פעם היו לומדים ומבינים וזה מתיש, אבל כשלא מבינים זה עוד יותר מתיש. צריך לומר שזה מתיש אחד שיודע שלא מבין, כשנדמה לו שהוא מבין הוא בכלל בעולם התמורות, לא נמצא כאן. אבל מי שלומד תורה ובסוף לא מבין בכלל מה שהוא למד – זה לגמרי גומר אותו, מפיל אותו על הרצפה, ואין לו כח לקיים מצות עונה. לכן היום, אף שאינך תלמיד חכם, לימוד התורה עוד יותר מתיש ולכן אתה יכול לעשות עצמך ת"ח.] וגם בסמ"ק מ"ע רפ"ה איתא בהדיא ויעשה כל אדם עצמו כת"ח כו' [מביא מראשון חשוב. כעת המסקנה, שהיא העיקר לעניננו:] אך משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה אני מורגל לומר לכל הסבובים אלי [כל החסידים שלו, כל תלמידי החכמים.] לקיים עונת פועלי' שתים בשבת כו' עכ"ל [כך מסקנת המעיל צדקה, הוראתו למעשה. למה? בגלל ירידת הדורות בשני דברים, שקצת הא בהא תליא – פריצת הדור, כלומר שהיצר מאד חזק, וקנאת ירך חברתה, התחשבות ברגש של האשה שהיות שבכל התרבות יש הרבה יחסי אישות, ואם תעשה את עצמך תלמיד חכם אשתך ודאי תצטער בלב שלה שהיא מקופחת ביחס לשאר הנשים, החברות שלה. צריך להתחשב בתחושת הקיפוח של אשתך ובכך שהדור פרוץ, ולכן אני מורה לתלמידי חכמים של הדור שלנו שיעשו עצמם פועלים.] ע"ש:‏

מה יוצא מכל הפתחי תשובה? שאם נקבל את המובא בשם אדר"נ, שיש משהו מיוחד בעונת נשיא הדור, פעם בחדש, כגמל, יוצא שיש פה שלש מדרגות. קצת דומה לר"ן, אבל באותיות של ההוה. הר"ן אומר באותיות של פעם, של לכתחילה, שתלמיד חכם הוא גמיש לפי המצב שלו. כאן הוא אומר שלפי המציאות, תלמיד חכם הוא או פעמיים בשבוע – כך הוא ממליץ היום – או פעם בשבת, כמו שכתוב בגמרא ומובא בהלכה, או, אם אתה משהו מיוחד, נשיא, זה פעם בחדש. כלומר, שתלמיד חכם הוא או פועל, או חמר או גמל. לפי שתי השיטות שאמרנו קודם, או גבורה-תפארת-נצח או רוח-נשמה-חיה. ניתן לזה סימן יפה: אנחנו אוהבים סימני "אחד", כוונה לק"ש. כעת "אחד" יהיה סימן לשלש עונות תלמיד חכם, הכל ביחס לחדש – יש ת"ח שהוא א בחדש, ת"ח שהוא ח פעמים בחדש ות"ח שהוא ד רבתי בחדש, וכך כתוב בגמרא. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". גם כאן צריך את הגמישות, בין כל שלש האפשרויות. איך שלא יהיה, אתה חלק בלתי נפרד ועצמי של "אחד". בשביל שיהיה "אחד" חייבים את ה-ח – גם את ה-א, גם את ה-ח וגם את ה-ד. הכל בסוד חדש, יב צירופי הוי'. הפסוק "שמע ישראל" עולה מג פעמים הוי', ובצירוף המלה חדש עולה כבר הכל פעמים הוי', 1430 וכו'.

[יש את רב יהודה, שהיה חוזר על תלמודו כל שלשים יום.] חשבתי שאכן אפשר לחבר זאת, שהיו עושים נייחא פעם בחדש בלימוד לחזור את הלימוד. כאן הוא אומר בגלל בטול בית המדרש, אבל חשבתי שיכול להיות קשור גם לזה. יש ווארט של הבעש"ט על "פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה". הבעש"ט אומר שצריך מדי פעם לפוש, "וינפש". חוזר לזה שהנפש בנרנח"י היא תמיד בזיווג, חוזר ל"שבת וינפש". אחרי שבת כתוב "וי אבדה נפש", שלפי הפירוש שלנו הכוונה שאין יותר זיווג עד שבת הבאה – הזיווג קשור לנשמה היתרה. אם כבר אמרנו זאת נאמר עוד משהו. יש ספר שנקרא שבילי אמונה. כאן בגמרא כתוב שלומדים שעונת ת"ח מע"ש לע"ש מהפסוק "אשר פריו יתן בעתו" – מופיע בפרק א' של תהלים. כלומר, ספר תהלים מתחיל מעונת תלמידי חכמים. אם זו האסמכתא של עונת ת"ח שכתוב כאן בגמרא צריך להסביר גם את ההמשך – "ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". אם "אשר פריו יתן בעתו" זה עונת ת"ח מה יהיו שני החלקים הבאים? לפני שראיתי "שבילי אמונה" חשבתי על זה, ואז הופתעתי שמישהו מתייחס בכלל לשאלה. אני חשבתי לפי הפסוק "ומגיד לאדם מה שיחו", שאפילו שיחה קלה בין אדם לאשתו, אם לא צנוע ולא נצרך, הוא עתיד ליתן את הדין – אפילו שיחה קלה בין איש לאשתו בזמן הזיווג שלהם אדם צריך לתת את הדין. איפה כתוב הפסוק הזה? פסוק בנביא עמוס. "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו". לא ראיתי מי שמסביר למה דווקא על הפסוק הזה דורשים חז"ל שהולך על זמן זיווג בדבור של בני זוג. יתכן ש"יוצר הרים ובורא רוח" רומז לקיום מצות "פרו ורבו", כתוב שהר לשון הריון ורוח היינו "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא". כל הזיווג, שהוא לשם מצות "פרו ורבו" – וגם אם לא פו"ר בגשמיות, ברוחניות ודאי פו"ר – הוא זמן של "יוצר הרים ובורא רוח", ובאותו זמן "מגיד לאדם מה שיחו", מאד חשוב מה השיחה, מה תדבר, אדם עתיד לתת את הדין. חשבתי לפי זה לפרש "ועלהו לא יבול" על השיחה, שחז"ל מפרשים על שיחת חולין שצריכה לימוד. עיקר שיחת חולין של ת"ח היא בינו לבינה בשעת הזיווג, כך חשבתי לפרש. [ועל זה כתוב "תורה היא וללמוד אני צריך".] ואז הפירוש "וכל אשר יעשה יצליח" על הילדים. יש ספר, מאד חשוב להסתכל בו, "שבילי אמונה", שאומר משהו אחר: הוא אומר שחכמים הזהירו, כמו שאמרנו קודם, מריבוי יחסים. גם הרמב"ם כותב זאת בהלכות דעות, שמתיש כחו של אדם. לכן לא צריך להרבות ביחסים. מקלקל את מאור העינים וכו' ואומר שרוב האנשים מתים מריבוי תשמיש וכו', כמו שכותב הרמב"ם. אומר השבילי אמונה שמי שמקיים את העונה של תלמיד חכם בשבת, מכח קדושת שבת, זה לא מתיש את הכח שלו בכלל – אדרבא, מגביר את הכח. על זה נאמר "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול" – מסביר ש"עלהו" הוא כח הגוף. אם אתה לא מקיים "אשר פריו יתן בעתו" מתיש את הגוף, אך אם אתה מקיים זאת אז "ועלהו לא יבול". איך הוא מסביר את ההמשך? דבר שדברנו עליו פה כמה פעמים, "וכל אשר יעשה יצליח" – הצלחת הזיווג. יש כאלה שלא מצליחים, והוא מסביר ש"אשר פריו יתן בעתו" גורם שיצליח בקיום המצוה. "ועלהו לא יבול" ו"כל אשר יעשה יצליח" הם תוצאה של "אשר פריו יתן בעתו", התחלת ספר תהלים של דוד מלכא משיחא.

נאמר עוד משהו בקיצור: הזכרנו את ההבדל אם האשה נותנת רשות או לא נותנת רשות ללכת ללמוד. יש פה תוספות שאומרים שהסבה שהיה מותר לרבי עקיבא לפרוש מאשתו כל כך הרבה זמן כי היה ברצון שלם, ואפילו כותב שהיא נתנה לו רשות בשמחה. עוד יותר הוא כותר, שהיא נשאת לו על מנת כן – בשביל זה היא הסכימה להתחתן איתו, התנאי שלה בסיפור, שאני מסכימה להתקדש לך רק בתנאי שתלך ללמוד תורה.

החידוש כאן בסוגיא הוא מושג שנקרא "אורחא דמילתא", כמו דרך ארץ, שאף על פי שמותר לך השאלה אם מומלץ מצד אורחא דמילתא – צריך להתחשב בזה. איך רש"י מסביר? "'אורחא דמילתא' דרך ארץ שלא ישא עליו חטא [גם אם יש רשות] ואפילו הוא יכול לפתותה שתתן לו רשות". הבעל יכול לשכנע את האשה להסכים שילך להרבה זמן, ואם הוא צריך לפתות גם כשהיא מסכימה יש בזה חטא. חידוש, מצב שלא ראינו כמותו בשום מקום, שמותר לך אבל יש בזה חטא. אם אתה לא רוצה שיהיה בך חטא, אף על פי שמותר לך, צריך להתחשב באורחא דמילתא. מה גדר המצב הזה? שבשביל שהיא תסכים צריך לדבר על לבה, לפתות אותה.

על זה אומר תוספות:

אלא אורחא דמילתא כמה [יש בזה מחלוקת בגמרא.] - פי' בקונטרס שלא ישא עליו חטא ואפי' הוא יכול לפתותה וא"ת והיאך יצא ר"ע וכל הנהו דלקמן [אף שהסכימו ויש בזה חטא.] וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים [יש לציין שגם היום יש נשים כאלה, וכדאי מאד כל הבחורים שרוצים להתחתן לחפש כזו בת שמסכימה להתחתן רק על דעת שתהיה תלמיד חכם – אחרת אני לא צריכה אותך בכלל. או שתהיה ת"ח או שתלך מכאן.] ואדרבה אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה... [עד כאן לעניננו. הווארט הוא החילוק שלו, שיש מצב שהיא רוצה בלב שלם שתצא ויש מצב שהיא מסכימה אך זה בדיעבד, לא אומרת כך אך היית צריך לשכנע. זה משנה מהקצה אל הקצה – אם צריך לפתות אותה ואתה לא רוצה שיהיה לך חטא, אף שמותר לך שנתים-שלש אל תהיה יותר מחדש. אבל אם היא נותנת לך בלב שלם, זה דווקא מה שהיא רוצה, מותר גם 12 או 24 שנים, כמו רבי עקיבא. תיכף נראה את ההלכה.]

את שני המצבים האלה אפשר לפתח. העזר מקודש עושה עוד חילוק, שיתכן שאינך צריך לפתות אותה – אתה בא ושואל אותה, בלי פיתוי, שיש לי הזדמנות כעת, קבלתי מלגה, איזה רב גדול נמצא, ללמוד חצי שנה בשקידה והתמדה באיזה מקום להעדר מהבית, והיא מיד אומרת 'כן, תעשה זאת', בלי פיתוי. זה כמו רחל אשת רבי עקיבא או שלא? יש מצב בינים, שבפה היא מסכימה ולא צריך לפתות אותה אבל בלב היא מצטערת. יתכן שהיא מתביישת, יש לו הזדמנות ללמוד תורה והיא תאמר שלא?! יוצא שיש פה עוד מדרגה, שבפה היא אומרת כן אבל בלב או בגוף היא מצטערת, וזה לא פשוט. בסיפור של רבי עקיבא בפירוש, כל הענין של הסיפור, הוא שמע שיחה לפי תומה שזה הדבר שהיא באמת רוצה בכל הלב – הלואי שהוא יעדר מכאן עוד 12 שנה. הסיפור של רבי עקיבא הוא ודאי המדרגה העליונה. [היא גם דחפה אותו ללכת.] ודאי, זה היה התנאי, זה מה שכותב כאן. יש מדרגה שזה מה שהיא רוצה, יש שלא צריך לפתות אותה – אשה טובה שמיד תסכים – אבל בלב או בגוף יש לה צער, ויש שהיא לא מיד מסכימה אבל אתה מפתה אותה. יתכן שהיא מהססת וכו', אבל אתה מפתה אותה עד שהיא תסכים. יש עוד משהו, שהיא פשוט לא מסכימה – שהיא מוחה. אז יש לגבי בטול עונה כדי ללמוד תורה ארבע מדרגות שאפשר לזהות במפרשים: בשמחה, תסתלק מהבית, המדרגה הכי גבוהה; מסכימה, תלמד תורה ותהיה תלמיד חכם ואני מאד שמחה – כך אומרת; שצריך לפתות אותה; שמוחה נגד זה. זו דוגמה מאד יפה של י-ה-ו-ה. בשתי המדרגות הראשונות היא מסכימה בלי פיתוי, אבל יש הבדל גדול ביניהן. אחר כך צריך לשכנע אותה ממש, לפתות אותה, כלומר שמורגש שנגד רצונה קצת רק שאחרי הפיתוי היא מרימה ידים. דבר אחרון שהיא מוחה ממש. מתוקף דרישת העונה מצד האשה הסדר הוא מלמטה למעלה – אם היא מוחה שזקוקה, וגם יש לה הכח למחות, לא מתביישת, נשים זאת במלכות. אם צריך לשכנע אותה, לפתות אותה, היינו שהמח משכנע את הלב, נשים זאת בלב. אבל אם אתה רק מציע לה שאני רוצה ללכת ללמוד תורה היא מסכימה, רק שיש לה צער בלב, נשים זאת בבינה. אם היא ממש בלב שלם לכתחילה אריבער – המדרגה העליונה כאן, רחל, אשתו של רבי עקיבא, היא כמו הרבי מהר"ש ש"לכתחילה אריבער", זה מה שרוצים (ולא בדיעבד אריבער) – כאן החכמה, ועל זה כתוב "מהוי' אשה משכלת", אשה חכמה [גם משכלת את בעלה.] רחל, אשתו של רבי עקיבא, היא האשה המשכלת וכך זכתה שהבת שלה תעשה לבן עזאי – רחילא בתר רחילא. היה לרבי עקיבא גם בן, אבל מציינים את הבת ש"כאמה בתה", הלכה בדרך האמא, משהו כל כך חזק שעבר בירושה, בגנים, לשלוח את הבעל ללמוד תורה בשמחה, "לכתחילה אריבער". כנראה שבגלל זה מצוה מיוחדת לשאת בת תלמיד חכם, שיש סיכוי שהיא תהיה כמו בתו של רבי עקיבא, יורשת מהאמא. [שם לא הלך, הקצין יותר מדי.] בעיה של בן עזאי, לא שלה.

נראה עוד כמה דברים חשובים:

לפני שלשום, כ"ט תשרי, היה היארצייט של הבוטשאטשער-רב, הזכרנו אותו וספרנו כמה סיפורים עליו בסעודת ראש חדש. הוא בעל העזר מקודש כאן על אבן העזר, לכן רצינו לקרוא כמה מחידושיו. הוא כתב זאת במחברת לעצמו, לא התכוון להדפיס, אבל כמה דורות אחר כך נכדו ותלמיד-נכדו סדרו והדפיסו. ברוב המקומות הוא מסיים בפלפול ולא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אך בכל אופן אלה דברים מאד מענינים, כל ההיכי-תימצי שלו מאד חשובים. הוא ת"ח של רבי לוי יצחק מברדיטשוב והיארצייט גם בסמיכות, כ"ה תשרי וכ"ט תשרי.

בסימן שלנו הוא מספר על עצמו, תוך כדי, סיפור בינו לבין רבי לוי יצחק מברדיטשוב – לכן מענין אותנו כפלים. מספר על עצמו בשייכות לעונת ת"ח:

פעם אחת נסעתי מביתי על מנת לשוב תיכף [הסכמתי עם אשתי שאני נוסע ליום אחד ומיד חוזר הביתה.] ועל ידי גלוי דעת של כבוד הרב בעל קדושת לוי ז"ל [תוך כדי שהוא בנסיעה מקבל מברק או משהו, מסר מהרבי שלו, שרוצה שיבוא אליו, ולא סתם שיבוא אליו אלא שישהה אצלו תקופה.] נסעתי לק"ק בארדיטשוב יצ"ו על מנת להתעכב ערך רבע שנה [היה צריך לשהות שם שלשה חדשים.] עד שובי לביתי [יש פה בעיה, שהוא יצא על מנת לחזור מיד, לכך קבל רשות מאשתו, וכעת הרבי אומר לו לבוא לברדיטשוב והוא צריך להיות שם שלשה חדשים. האם יש פה שאלה/בעיה?], ולא עלה בלבי שום ספק גמגום בהלכות שבסימן ע"ו [כותב כמו ביומן, שיש סימן ע"ו ושם כתובה מצות עונה ושאסור להעדר סתם מהבית, ות"ח מובהק כמוהו כל דבר לוקח בחשבון, במיוחד היום – יום החשבון שבשנה, ב חשון – ואומר שלא היה לי שום ספק שמותר. למה?]. ופריה ורביה כבר קיימתי אז בעזרת ה' יתברך [כתוב כאן הבדל בהלכה, שאם קיים פו"ר והאשה מוחלת מותר לוותר, אך אם לא קיים גם אם מוחלת אסור לבטל כי לא קיים המצוה.], וזוגתי החשובה [שהיתה בת ת"ח מובהק.] תחיה שלחה לי אז מטלטלין לצורך נסיעתי לק"ק בארדיטשוב יצ"ו [ברגע שהודעתי לה שהרבי קרא לי – אמרתי שאני חוזר מיד, אבל הרבי קרא אותי אליו, לא בקש רשות אלא רק הודיעה – היא מיד שלחה לי בגדים, מטלטלין, כל מה שהוא צריך. זה גילוי דעת מצדה שהיא מסכימה ומרוצה. ויותר מזה:], ויש לי אומדנא שאילו שאלתיה לא הקפידה [דין גדול, סוגיא בפני עצמה, של אומדנא. קודם אמרנו שהאשה הכי טוב מכירה את הבעל. גם הפוך, הבעל  מכיר את האשה – כנראה פחות מכמה שהיא מכירה אותו, אבל הוא גם מכיר אותה. להכרות הבעל את אשתו קוראים אומדנא.], וכפי אומדנא גם בלב לא היה קפידא [זה החילוק שאמרנו קודם. אם הייתי שואל יתכן שהיתה מסכימה בפה אבל היתה טינה בלב, ואומר שיש לו אומדנא מאשתו שכך גם בלב – מכיר אותה שהיא "מהוי' אשה משכלת", כמו שאמרנו. מאד מענין, שאם ממש היה שואל אותה לא היה מכסה מדרגה זו – אליה אפשר להגיע רק באומדנא, ולא בשאלה ממש. אפשר להגיע בשאלה למדרגה השניה, אך אינך יודע מה יש לה בלב. רבי עקיבא באמת שמע אותה משיחה לפי תומה, ועל דעת זה היא התחתנה. כאן, במקרה שלנו, החידוש שבאומדנא שלי אני יודע שגם בלב היא מסכימה, שבלב שלם היא שולחת אותי לרבי. רציתי לקרוא זאת, בשביל כל הבחורים, שיחפשו כזו אשה – ששולחת לרבי, וגם מסכימה לעבור לגור בכפר חב"ד, הכל בשמחה ובטוב לבב, לכתחילה אריבער.], והיה בדעתי בנסיעתי בשביל לימוד תורה הקדושה [לא נסעתי בשביל שטויות, בשביל לשחק קלפים. זה עוד חזי לאצטרופי – לא אומר שאני תלמיד חכם, אבל בכל אופן נסעתי בשביל ללמוד תורה.] מהרב הנ"ל ז"ל [לא סתם ללמוד, אלא מרבי לוי יצחק.] בסגנון [מלה שהוא אוהב, סוג, אופי.] שימוש תלמיד חכם מובהק בדור [מחזיק אותו לגדול הדור.] בטיול [מענין שמשתמש במלה זו, כמו הטיילין, אבל טיילין עם הרבי שלו – כמו שאומרים שאם שלמה המלך היה רבי היה כותב שה"ש על רבי וחסיד ולא על איש ואשה.] פרד"ס הקדוש. ומכל מקום אני חושש עלי שמא לא היה זה בסגנון תורתו אומנתו [אחרי כל ההצדקות, שהיא לא מקפידה והלכתי ללמוד תורה מגדול הדור וכו', אעפ"כ יש לי נקיפת מצפון שאולי איני תלמיד חכם, הרי אינני "תורתו אומנתו", אז אולי כל הדברים האלה לא שייכים אלי בכלל.], כי אולי נתערב בי איזה מחשבת תוהו [אולי פעם אחת בשלשת החדשים שהייתי שם חשבתי איזו מחשבת תהו, "לא תהו בראה", ההיפך מ"פרו ורבו". אם יש לאדם איזו מחשבת תהו שישאר בבית, "לא תהו בראה – לשבת יצרה". לפי זה הוא מגדיר "תורתו אומנתו", אחד שאין לו אף פעם מחשבת תהו.] או הבל בזמן ההוא [תהו או הבל, יש לנו שיעורים שהמושגים האלה הולכים יחד. אז מה יהיה אתי? כעת מצדיק את עצמו, שוב, כמו שכותב יומן – משהו מאד יפה, שהוא מחפש זכות. אסור להצטדק – הוא עצמו אמר את הווארט על "תרעץ אויב", ש"תרעץ" היינו מי שנותן תירוצים להתנהגות שלו – ואף על פי כן בכל הקטע כאן הוא מחפש שבכל אופן היה מותר לו לנסוע לרבי ולהיות שם שלשה חדשים:], אך על כל פנים עשיתי בטרדא דמצוה לשמוע דברי חכם הדור [אף שיתכן שהיתה לי מחשבת תהו או הבל, אבל הייתי שם כל הזמן בטרדה דמצוה, הייתי דרוך כל הזמן, מתוח, לשמוע תורה מהרבי.] ומצוה ללמוד, ועל ידי זה הרי זה כאונס, כדקיימא לן בשובר כלים ברוצו לקבלת שבת קודש [הוא ת"ח, מביא הלכה, שמי שרץ לקבל שבת קדש ובדרך הוא שובר כלים של מישהו יש לו דין אונס. הוא אומר שאותו דבר אלי, הייתי רץ לשמוע דברי תורה, אז אף שיתכן שבדרך שברתי כמה כלים – שהיו לי כמה מחשבות תהו והבל. מהו תהו? עולם התהו שיש בו שבירת כלים. יתכן שתוך כדי שרצתי לרבי שלי – מאד חשוב לכל חסיד לדעת, כשהוא רץ לרבי שישים לב, אם הוא רק יכול, שבדרך אפשר לשבור הרבה כלים – שברתי כמה כלים, אבל מלמד זכות שיש דין אונס.], וכבר כתבתי לעיל היתר בפחות מחצי שנה גם קודם קיום פריה ורביה [הקטע הזה הוא באמצע קטע הרבה יותר גדול. קודם הוא אמר דבר חשוב מאד, שעוד לא הזכרנו. כתוב בגמרא וגם בהלכה שמי שהיה חמר ורוצה להיות גמל לא יכול אם אשתו לא מסכימה. לנו, לבחורי ישיבה היום, הכי חשוב – וקצת פלא שלא מוזכר בסוגיא או בהלכה – אם אחד מתחתן ואין לו מקצוע, המציאות המצויה. אחר כך פתאום מזדמן לו להיות ספן – הוא צריך לפרנס את הבית, ופותח משהו ורואה שמחפשים ספן. אם קודם הוא היה חמר או גמל – הוא לא יכול בלי רשות אשתו. אבל היות שהיא התחתנה במצב כזה שגם היא יודע שהוא בטלן ובאיזה שלב הוא הרי חייב לפרנס את המשפחה, ופתאום יש לו הצעה להיות ספן, מותר לו לקבל זאת אפילו שהיא מסכימה? הוא אומר שיוצא מהסגנון שרק מי שהיה חמר אסור לו להפוך לגמל. אבל אם הוא היה שום דבר – חוזר לתלמיד חכם שהוא "מייא דניידי", גארנישט – מכך מותר להיות גמל גם אם היא מתנגדת. מכאן לשאלה מה שכיח. מה שכיח בנושא הזה? פעם באירופה, ואולי היום עדיין יש, היו מתחתנים אברכים ומקבלים קעסט כמה זמן, ואחרי שנגמר הקעסט צריך לעשות משהו בחיים, לפרנס את המשפחה. הקעסט כמו שהיום לומדים בכולל שנה-שנתיים. אחר כך, הרבה מאד מהאברכים היו נעשים מלמדים. מה היה אז מלמד? איזה בעל הבית היה שוכר אותו, ותמיד היו מחפשים מישהו לא מהעיר שלהם – כי מהעיר שלהם לא יהיה פנוי רק למלאכת הקדש. היו מביאים מישהו ממקום אחר, והיה יושב שם חצי שנה – מפסח עד סוכות ומסוכות עד פסח, היה חוזר פעמיים בשנה הביתה עם כל הכסף שהרויח בחצי. אז למי המלמד דומה במשנה? הוא הספן. חושבים שספן הוא משהו נדיר ביותר, אבל המציאות באירופה היתה שאחוז גדול מאד של האברכים היו ספנים, מלמדים, שחוזרים הביתה פעם בחצי שנה. מהו פסק? שזה מותר אם לא היה לך מקצוע קודם, אפילו בלי רשות אשתך – אם זה מה שמזדמן לך לעשות אתה יכול לקבל זאת, אתה חייב לפרנס את הבית וזה מה יש. למה זה עוד נוגע לנו? בסימן א' בשו"ע הוא כותב הלכה שכולנו מכירים, שבן שמונה עשרה בחופה ומי שמתחתן בגיל 13 זה הכי טוב, ולפחות שלא יאחר מגיל 20. לחיים לחיים ליום הולדת שיש כאן היום... הלכה בשבילך. הלכה ראשונה בשו"ע אבן העזר שיש שלשה גילאים – הצדיק מתחתן בגיל 13, הבינוני בגיל 18 וה... משאיר לגיל 20. אבל המחבר כותב שם בהמשך שת"ח שלומד תורה יכול לאחר זאת. האפשרות היחידה לאחר יותר מגיל 20 היא רק למי שלומד תורה – הלכה בתחלת אבן העזר. כתוב בפרקי אבות ש"בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף" – לרדוף פרנסה. עד גיל עשרים בן אדם בדרך כלל בוחר מקצוע. אם אתה מתחתן עד גיל עשרים ויש לך מקצוע אתה אדם מן הישוב. גם הרמב"ם כותב שלפני החתונה צריך מקצוע. כל מה שתארנו את המציאות – זו מציאות לא לכתחילה לפי הרמב"ם, קשור למהפכות שלנו, "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". בגלל "עת לעשות להוי'" הזמנים משתנים. פעם היו קודם כל מקצוע ובית ואחר כך, כשהכל מסודר, מתחתנים. (בגיל 13 לא סביר. זה מסלול שההורים דואגים.) כמה שמומלץ, ודווקא חסידים היו כאלה – רבי הלל התחתן לפני גיל 13, "חול המועד" – רואים שגם בזמן חז"ל לא כולם התחתנו כך, ויתכן כי לא היה מקצוע ובית. מדת כל אדם שיהיה מקצוע, וזה בוחרים עד גיל 20. אבל מה גדר תלמיד חכם לפי זה, ולמה כדאי באמת לאחר זאת (אתה, שתהיה תלמיד חכם)? כי אם אתה תלמיד חכם ומתחתן בלי מקצוע ואז אתה יכול לעשות אחר כך מה שאתה רוצה, בתור מקצוע, כשתרצה לבחור. נאמר יותר טוב את הווארט הזה: אומרים – וכך אני מייעץ לכולם – שצריך להתחתן כבחור ישיבה. מתי שלא תתחתן, בגיל 13, 18, 20, 25 או גם בגיל 40 כמו במיר – צריך להתחתן מתוך ישיבה, שאתה בחור ישיבה, וגם רצוי שאחרי החתונה תשאר בישיבה. כל כך למה? חוץ מעצם אהבת התורה, אם אתה מתחתן מתוך ישיבה – נוגע להלכה – אתה בגדר ת"ח, לפחות לפי המעיל צדקה, אם אתה בוחר בכך, "אשר פריו יתן בעתו", יש לך עונה מע"ש לע"ש, רק שאפשר להתחשב בפריצת הדור וכו'. בכל אופן, זה נוגע לקדושת הזיווג בחתונה. במלים הכי פשוטות: יש הרבה חבר'ה שרוצים לקיים את הענין להתחתן לפני גיל עשרים, אבל אם אתה ממהר את החתונה על חשבון תורה – אתה בונה בגבעות, מצוה גדולה מאד, ואתה מתחתן צעיר. מה הרווחת? קיימת מאמר חז"ל להתחתן לפני גיל עשרים. מה פספסת? עונת תלמיד חכם. זה עיקר השיעור שאנחנו רוצים. פספסת את קדושת עונת תלמיד חכם, וממילא זה משפיע על כל המשפחה, על כל הילדים שלך. לכן כל כך ענין גדול להתחתן מתוך ישיבה. נחזור לספר שבילי אמונה. הוא מביא מדרש מפורסם שבא יום השבת במעשה בראשית וטען לפני הקב"ה שלכל יום יש בן זוג ורק לי אין בת זוג וה' ענה שכנסת ישראל תהיה בת זוגך, והוא מסביר שעונת ת"ח היא הזיווג של יום השבת וכנסת ישראל. כמו שאמרנו קודם, תלמיד חכם הוא אדם והשאר בהמות – "וזרעתי את בית ישראל ובית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". מה פירוש הפסוק לעניננו? ש"זרע אדם" הוא עונת ת"ח ו"זרע בהמה" כל העונות שכתובות במשנה. זרע אדם, עונת תלמיד חכם, הוא שהזיווג למטה מחובר ואחד עם הזיווג למעלה. לזה זוכים על ידי שאתה מתחתן כבן ישיבה. (אפשר גם לפני גיל 20...) נכון, אבל נראה אותך אחר כך. גם הרבי היה בעד להתחתן מוקדם, אם כי הוא עצמו לא התחתן מוקדם בגלל מצוקות הזמן. לא שיש לנו משהו נגד זה, אבל יש משהו כן להתחתן מישיבה. אם אתה מאחר זאת כי אתה לומד תורה, סימן שאתה  באמת בן תורה רציני שרוצה להספיק ללמוד עוד תורה לפני החתונה. שוב, לא בא לשלול אלא רק לומר את הפן החיובי של חתונה בתור בן ישיבה מבוגר, שזה משפיע בחיי הנישואין על העונה, על הילדים לאורך כל הדורות, "דור ישרים יבורך". דבר חשוב ביותר. שוב, נחזור לסוגיא, הוא אמר שמלמד יכול ללכת להיות מלמד ולהעדר מהבית חצי שנה. האם תלוי בקיום מצות "פרו ורבו" קודם? לא, אם לא היה לו מקצוע וזה מה שמזדמן הוא יכול לעשות זאת מהשנה הראשונה, בלי להתחשב ב"נקי יהיה לביתו", או אחרי השנה הראשונה גם לפני שקיים מצות "פרו ורבו". פשט במשנה שאם הוא התחתן בתור ספן מהרגע הראשון הוא נעדר חצי שנה, לפני שהוא קיים "פרו ורבו", וגם המלמד שלנו לא צריך לקיים קודם "פרו ורבו". הוא חידש שהחצי שנה של הספן לא תלוי בפו"ר.]. ועל כל פנים הוי ליה ספק ספיקא על כל פנים בצירוף סברא הנ"ל דעונת ספן [יש ספק אם אני ת"ח ושאר הדברים ויש גם הספק של הספן, שהרי רק הייתי צריך להיות אצל הרבי רבע שנה ולא חצי שנה.]. הגם שיש מקום לומר שרק בפורש בשביל פרנסה שייך בו סברת עונת ספן [בצד של הס"ס שאולי יש לי דין ספן – ספן הוא לפרנסה, לא ללימוד, וכך גם המלמד נעדר לא כי מלמד תורה אלא כי זו הפרנסה שלו.], מכל מקום היה מקום לומר שהנסיעה היה בה גם כן תועלת לפרנסה, כגון ללמוד ממנו סגולות ורפואות [זו הסוכריה כאן. אומר שבמה שנוסעים לרבי יכולה לצאת מזה גם פרנסה, ובפרט אצל רבי לוי יצחק] שהיה הרב הנ"ל ז"ל עוסק בהם [הרב שהוא מחזיק ממנו חכם הדור, גדול הדור, עסק גם בסגולות ורפואות, ואם הייתי לומד זאת זה טוב לפרנסה. גם כדאי שכל תלמיד, כדי לצאת את כל הספקות כאן, שיהיה לו גם פרנסה – שילמד את הסגולות והרפואות. אבל מה קרה לו? זה היה לכתחילה, כשנסעתי לברדיטשוב כנראה חשב כדי להצדיק את הנסיעה שגם יכול להרויח.], אך אחר כך נתבלבלה עלי השעה ולא למדתי ממנו בזה [היה לי בלבול ולא הספקתי ללמוד ממנו בכלל שום סגולה ורפואה.], רק דברי תורה הקדושה שאמר אני זוכרם בעזרת השם יתברך, קצתם כתבתי וקצתם אני זוכר [גם חשוב, אם הלכת ללמוד תורה וחוזר ולא מביא שום דבר – גארנישט. כך מספרים על חסידים שהיו נוסעים לרבי ובקושי זוכרים את הד"ה של המאמר. בשבילו זו קצת שאלה, אם היה כדאי לשם כך לבטל מצות עונה. אבל הוא אומר שב"ה אני זוכר מה ששמעתי ממנו, קצת מהדברים כתבתי וקצת אני זוכר בעל פה, אז מהצד של לימוד התורה היה כדאי.]. [כעת כותב עוד דבר, כל צד ישוב, כל חשבון אפשרי מכניס לסיפור הזה:] ומצד שהיה אז זמן יניקת בתי הקטנה תחיה אולי לא היה מוטל עלי אז מצוה לערב אל תנח ידך [מצות פו"ר קיימתי, אבל יש מצוה – צריך ללמוד זאת, גם בסימן ע"ו וגם הבאר היטב הראשון בסימן א' – של "לערב אל תנח ידך", להמשיך להוליד ילדים. "פרו ורבו" דאורייתא ו"ולערב אל תנח ידך" מדרבנן, אבל זו מצוה. הוא אומר שהיות שאשתי היניקה ספק אם יש לי את המצוה של "לערב אל תנח ידך", כי אם האשה מתעברת תוך כדי היניקה יכול להיות לא טוב. כאן ספק אצלו, ובמקום אחר הוא מכריע שזה לא חישוב של הבעל בכלל – גם זו הלכה מאד חשובה, שבעל לא צריך להתחשב כאילו בסכנת כניסה להריון בזמן הנקה. יש בזה הבדל שעוד לא קיים פו"ר או שקיים ועדיין יש לו לקיים "לערב".], מלבד מה דאיגלאי למפרע שלא ילדה זוגתי החשובה תחיה מאז עד כה כלל [סימן מהשמים שמאז היא כבר לא ילדה עוד ילד בכלל. כלומר שהיתה הו"א לחשוב שהיא תלד ואקיים מצות "לערב", אבל לא הייתי צריך לחשוש לזה, ספק אם היה מוטל עלי.]. והגם דלגבי פריה ורביה צריך לי עיון אם מועיל זמן יניקה לומר שאין אז חיוב פריה ורביה [והכריע לעיל שאכן מוטל פו"ר גם בזמן יניקה.] אחר תקנת רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל [לפני רבינו גרשום אפשר להזהר מחשש הסכנה ולקיים פו"ר עם מישהי אחרת. אבל כעת, כשאי אפשר להתחתן עם מישהו אחרת, השאלה אם אתה מכניס את הילד לתוך סיכון. כאן כותב אולי, ובמקום אחר מכריע שלא חישוב של הבעל. מה עם הילד? אי אפשר לעשות על חשבון התינוק. הוא כותב שהגמרא אומרת שאם תינוק של מישהו אחר יש חשש סכנה, אבל אם זה תינוק שלך תמיד אפשר לתת לו מסמוס ביצים, כלומר מטרנה, איזומיל, או שאפשר לשכור מינקת. לכן זו לא בעיה – אתה צריך לקיים את המצוה שלך, ולגבי התינוק תדאג שיהיה בסדר, שלא תהיה סכנה.], וחז"ל חששו בזמן יניקה לסכנת היונק על ידי עיבור אז, אך מכל מקום אמרו דלגבי בעלה, אב היונק, אין חשש בזה כל כך, וצריך לי עיון [ובמקום אחר, אחרי כל העיון, מכריע שכן צריך לקיים.]. ומכל מקום לגבי לערב אל תנח ידך. יש לומר שמועיל יניקה להפקיע החיוב גם להבית שמואל ז"ל ריש בסימן א' [שאומר שזו מצוה לגמרי, חולק על הרמב"ם. הרמב"ם אומר שאחרי פו"ר האשה יכולה למחול את העונה, ושואל הבית שמואל איך היא יכולה למחול – הרי יש לו עדיין מצוה דרבנן של "לערב". הוא אומר שאפילו לפי זה, שאי אפשר שסתם תמחל את העונה בגלל מצות "לערב", יתכן במצב היניקה מועיל.].

נפסיק כאן. יש עוד אריכות, אבל תפסנו את הרעיון שלו. כדאי שתלמדו כאן מהתחלה עד סיום הסיפור עם הקדושת לוי. רצינו להדגיש את הקשר שלו, הבוטשאטשער רב, מגדולי האחרונים, עם הרבי שלו, שהחזיק אותו כחכם הדור, הקדושת לוי.

[הדרך פקודיך כותב שאי אפשר להיות ספן לפני שמקיים פו"ר.] אז הוא חולק עליו.

הזכרנו את העזר מקודש. אני פותח כעת אבן העזר סימן א', ההתחלה ממש:

(א) חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות.

וכותב הבית שמואל:

(א) חייב כל אדם לישא אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפי' שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהי' לו בנים כ"כ הרמב"ם פט"ו ה' אישות וכן איתא לקמן סי' ע"ו ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יכול עוד להוליד [וכך נפסקה ההלכה.] וא"י מנ"ל לרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא מהני קודם שקיים פו"ר דהא אפי' אם קיים פו"ר מ"מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך אע"ג דכתבתי בסמוך מצוה לערב אינו אלא מדרבנן מ"מ מנ"ל דמהני מחילה שלה [אם מועיל – מועיל גם לפו"ר. אם לא – מי אמר שמועיל למצוה דרבנן.]...

באר היטב מצטט הבית שמואל, מסכים איתו. נראה הפתחי תשובה:

עבה"ט בשם ב"ש מה שהקשה דהא אפילו אם קיים פ"ו חייב לקיים לערב כו' ועיין בס' ברכי יוסף מהגאון החכם חיד"א ז"ל דניחא ליה לחלק דאם קיים פו"ר אינו חייב לבעול בכל עונה אלא משום לערב אל תנח סגי לעתים רחוקות [בדרך כלל הלכה כמו החיד"א. הוא מחדש כאן חילוק שלא הבית שמואל ולא אף אחד כותב – חילוק מקורי של הברכי יוסף, שאחרי שקיימת פו"ר אפשר לרדת מהלך, דריכות. אמנם יש לך מצוה, כל זמן שיש לך כח להוליד, להוליד – מצוה דרבנן של "לערב" – אבל לא מחייב כל כך בדריכות כמו לפני שקיימת פו"ר, לכן מספיק לקיים מצות עונה פעם ב... ואם האשה מוחלת מחול לך עד להודעה חדשה, אבל חייבת לבוא הודעה חדשה באיזה שלב. שוב, זה חידוש מופלא, מרחיק לכת, של החיד"א. (זה פשט הפסוק, "אל תנח ידך", אל תוותר לגמרי.) יפה, כנראה כך הוא מבין את הפסוק. יש לפי הפסוק שני מצבים, ערב ובקר. במעשה בראשית הערב קודם לבקר, אבל בפסוק הזה בקהלת, שקראנו בסוכות, כתוב "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך". הוא אומר – לא כותב בפירוש, אבל כך משמע – שהמצוה דרבנן היא איזה הידור שלא צריך למסור עליו לגמרי את הנפש כמו שכן צריך למסור את הנפש על פו"ר. (למה רק בעונה, ולא מצד פו"ר תמיד?) יש דרך ארץ ולא חייבו אותו להתאבד. העונה בתורה היא לשם פריה ורביה. בשו"ע אין את מצות עונה בכלל, וכל המפרשים דבר ראשון מקשרים בין פו"ר לעונה. דיני עונה הם סימן ע"ו ופרו ורבו סימן א', ורואים מההתחלה שפשיטא לכולם שעונה ופו"ר הולכות יחד, עונה היא לשם פו"ר. (בדיון לגבי מכירת ס"ת יש דיון כמה חזקה מצות "לערב".)] רק שלא יניח לגמרי [באמת דורש כך הפסוק.] והיינו דקאמרי הרמב"ם ומרן [פוסק בשו"ע] (לקמן סי' ע"ו ס"ו) דאם לא קיים פ"ור חייב בכל עונה אבל אם קיים אינו חייב בכל עונה לא משום פו"ר דכבר קיים ולא משום עונה שכבר מחלה אבל אה"נ דמשום ולערב אל תנח מחוייב בעת מן העיתים ע"ש. ומ"ש הראנ"ח נסתפק כו' דברי ראנ"ח אלו הבאתי באריכות בפ"ת ליו"ד סי' רל"ד סק"ט ע"ש.

לדעתי זו דוגמה יפה מאד של חסיד-שוטה למעליותא, חסיד תמים, יהודי תמים, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", לבין פוסק מקובל, כמה שאפשר לפסוק על החיד"א. החישוב הזה, לעשות חילוק בין חיוב דאורייתא לחיוב דרבנן – להכנס לתוך הנעלים של רבנן ממש, ולהסתמך על סגנון הפסוק, שהרי חז"ל לא דייקו את המלים – מי שהוא תמים לא יעשה חילוק זה. היום, הלכה למעשה, הרבה אברכים גם שואלים – חבל שהרב שי לא נמצא – כבר קיימו פו"ר וכעת רוצים למעט, לרדת. לא לבטל לגמרי, אבל לרדת קצת. אם כבר דורשים את הפסוק, הוא אומר "שאינך יודע איזה יכשר", אז אף שכתוב "זרע זרעך" וכאן "אל תנח ידך", הפסוק אומר שהיינו הך, יתכן שהאחרונים יהיו יותר מעולים מהראשונים – מי שהולך תמים, "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת הוי'", לא ממעט את ההשתדלות בכלל. אפשר לומר, אדרבא, שעד הפו"ר לא הייתי מנוסה, לא תמיד הצליח. אחר כך יש לו נסיון, יכול לרוץ עוד יותר מהר בנושא. אם הרבי אומר שצריך מנין ילדים – צריך מנין ילדים לפחות. [רש"י מביא ש"כי אינך יודע איזה יכשר" היינו חשש מיתה, והרבי אומר שמזה יוצאת קולא כי חשש רחוק.] זה לא פשט הפסוק. מתי מקיימים מצות פו"ר? כשאתה הולך מהעולם עם בן ובת, אבל כל זמן שאתה חי לא קיימת פו"ר. פו"ר מקיימים רק באבר מת. הווארט הוא שכל החשבונות של חדש החשבון טוב ויפה, אבל הדבר הראשון הוא "פתי יאמין", וכך אומרים לכל מי שמתיעץ, שהמצוה הראשונה של התורה היא כמה אתה תמים, כמה עושה בלי חשבונות. ובלי חשבונות, אתה יהודי פשוט, אין שום הבדל בין דאורייתא לדרבנן – כך משמע מהבית שמואל, דרבנן פחות מדאורייתא?! בלי שום חשבונות בכלל, כמה שיותר ילדים, וגם הבעל וגם האשה באותו ראש – זה הכי טוב. ההכי טוב הזה הוא לא התירוץ של החיד"א – הוא טוב בשביל מתנגדים. אבל בשביל תמימים, שהם פתאים, חסידים שוטים למלעליותא, אין שום הבדל בכלל וצריך להמשיך כמה שיותר. "לא תהו בראה", תהו הוא היפך החיים, ואם ימותו יחזור לתהו – צריך כל הזמן להיות טרוד, לדאוג, שלא יהיה תהו.

נסתכל בעזר מקדש הראשון, הכל הולך אחר הפתיחה, גם מוסר השכל, הלכה טובה בשביל בחורים:

מצוה על האב מצוה להשיא בנו [הוא אומר, חידוש עצום, שהמצוה הזו היא על האבא. אם האבא לא מל אותך ח"ו – מצוה עליך. לא למד תורה – מצוה עליך. הוא אומר כאן שאפילו שאתה עצמאי, בחור גדול והכל, עדיין מצוה על האבא שלך – וצריך לחקור אצלו גם לגבי האמא – לחתן אותך. מביא זאת כציטוט, צריך לראות של מי.] משמע שגם גדול מופלג ואינו על שלחן אביו [מישהו בן שלשים, עובד עם מקצוע ודירה והכל, עדיין המצוה לחתן אותו, אם לא נשוי, היא על האבא. חידוש עצום. למה? הוא כבר גדול ויש לו הכל.] מ"מ מוטל כי מתבייש [יהודי, גם הכי מוצלח ועצמאי, בגיל 30-40, תלמיד מיר, לעשות שידוך בעצמו, שהוא עצמו ילך לשדכנית ויחפש שידוך, אף על פי שחז"ל אומרים ש"דרכו של איש לחזר אחר אשה", הוא אומר שזה לא מטבע יהודים קדושים. גם מופלג גדול, שלא ברשות אביו כלל ולא סמוך על שלחנו, אביו חייב לדאוג לו.] ובזיווג שני יש לומר דקיל [אם זה זיווג שני אפשר להקל בחיוב של האבא, כי אם כבר היה נשוי יתכן שלא כל כך מתבייש מהנושא, יכול לגשת לשדכנית.] כי אין מתבייש כנהוג. [כעת דין חדש, הנושא שדברנו קודם:] ולישא לפני עשרים שנה [אחד מהחבר'ה שלנו, כל אחד, שרוצה להתחתן לפני גיל עשרים וההורים שלו לא רוצים. מה אתו?] יש לומר שאין להבן לסמוך את עצמו על אביו [אף שהרגע אמרנו שהמצוה על האבא לחתן אותו, כי הוא מתבייש הגם שהוא גדול מופלג, אבל אם הוא כזה אחד שחייב להתחתן לפני עשרים והאבא אומר כמו שאמרנו קודם, צריך ללמוד תורה, תהיה בן ישיבה. בזה לא צריך לסמוך על אביו ולהקשיב לו.] ולא יתבייש לשלוח בצינעה [סתם בחור טוב שהוא מתבייש, אבא שלו חייב לחתן אותו, אבל הבחור שרוצה לקיים את המצוה להתחתן לפני גיל עשרים ולשלוח בצנעא, לעשות כל מה שצריך כדי לקדם שידוך, אף שבדרך כלל מתבייש וזה טבע טוב. אלה שני חידושים חשובים, וממשיך בעוד חידוש:] לישא. יש לומר דלא שייך כיבוד אב ואם כשאומרים לא. זו כי חן מקח על חלקו [צריך לתקן כאן הגרסה כנראה. הוא עושה חילוק בין חן לממון, כל מה שנוגע בשידוך לעניני ממון צריך לסמוך על האבא, לקיים מצות כיבוד אב, אבל אם נוגע לחן – שמצאה חן בעיניך ובעיני אבא לא – לא צריך לכבד את ההורים. חידוש פצצה. הוא אומר שהנדוניא נוגע רק אם שום ענין של חן, שלבחור לא אכפת.] וכתיב 'יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו' היינו רצויה לחלקו [או ללוקחו] היטב [הוא מפרש "ודבק באשתו", שהוא בוחר בה. אם הוא בוחר בה ודבק בה – יש פה ווארט שהוא לא כותב, ש"ודבק" אותיות "בדק" – אז "יעזוב איש את אביו ואת אמו". בהמשך יש בשו"ע הלכה מתי מותר להסתכל על בת – רק בפגישות. אפילו כתוב שאחרי הפגישות, אחרי הווארט, אסור להסתכל עליה – נוגע לכמה אנשים פה. עד הווארט מותר להסתכל בשביל לבדוק אותה. יש פה לשון נופל על לשון, דבק-בדק – הבדיקה היא מדד של דבק.] ומה שאינו מצד חן [אם החישוב של השידוך אינו ענין של חן.] רק בשביל ממון וכוותיה מוטל כיבוד אב ואם [הוא לא יכול לומר שאני רוצה יותר כסף או הפוך, אין דעה לחתן אם קביעת השידוך תלויה בכסף. יוצא מהעזר מקודש שיש שני סוגי שידוכים – של חן ושל כסף. חידוש של חן תלוי רק בחתן, לא צריך להתחשב בהורים, ואם זה שידוך של כסף יש לו מצוה דאורייתא של "כבד את אביך ואת אמך" בכל מה שנוגע לכסף. יתכן שהרשימו של הלכה זו – ודאי לא כותב זאת, רק בשביל דרך ארץ – שגם אחרי הנישואין בדיני ממונות טוב שהזוג הצעיר יסמכו על ההורים בחישובי כסף, עד גבול מסוים כנראה. בכל אופן, בכסף סומכים על ההורים, אבל בחן אי אפשר לסמוך על ההורים. קצת דומה למה שכתוב בגמרא לגבי פרנס, שזיווג אי אפשר לעשות על ידי פרנס – לחן הזיווג לא שייך מישהו באמצע.] אשר הם רוצים ישא [אם זה שידוך של כסף, הבחורה שהם רוצים שיתחתן איתה ישא.] ואחר תקיעות כף תנאים כנהוג לא שייך עוד כיבוד אב ואם. [זה סיפור המהר"ל וכיו"ב, שאם היתה תקיעת כף ופתאום ההורים רוצים לבטל משום כסף – כבר לא שייך, לא חייב יותר בכיבוד אב ואם. אחרי שעשו ווארט עם תקיעת כף אין יותר כבוד אב ואם. כעת מוסיף יוצא מהכלל:] רק [בסוג קשרי שידוכין שאיני מכיר, שהיתה הסכמה אבל היתה מותנית, שכל צד יכול לבטל התנאים עם קנס. כנראה כך היה נהוג במקומות מסוימים. לא ווארט ממש, תנאים כמו שנוהגים לעשות, אלא לגמרי מותנה, תקיעת כף אבל כנגד קנס אפשר לבטל.] רק כשממון מפקיע מתיר לכתחילה אם נהוג כן. גם כי בממון כיבוד אב ואם משל אב. [אז על מי מוטל לשלם את הקנס? תקיעת הכף אם זה אנשים גדולים היא בין החתן והכלה, אז החתן צריך לשלם, ואי אפשר לומר על זה כיבוד אב ואם כי המצוה היא "בשל אב", כך נפסק להלכה. אז למה כאן אחרת?] מ"מ בכך אם האב ישיב אליו הקנס שיתן יצייתנו היטב: [אם האב מתחייב להשיב לבן הקנס הבן חייב לשמוע בקול אביו, כי עדיין בגדר שידוך של ממון.]

היה עוד משהו שרציתי לקרוא ממנו בחלק ב, שהופתעתי לטובה שמצאתי חבר לנושא שדברנו הרבה פעמים איך מותר בכלל לכולנו, בחורי ישיבה, גם קטנים וגם גדולים, ללמוד נושאים כאלה. האם זה לא מכניס הרהורים תוך כדי הלימוד? שנים, כל החיים, מטרידה אותי השאלה הזו, ובהשגחה מצאתי שהוא מדבר על זה באריכות בסימן כ"ג ה"ג:

אסור לאדם שיביא עצמו לידי הרהור.

אומר העזר מקדש (כג, ג):

עזר מקודש אבן העזר סימן כג סעיף ג

: מה שאמרו חז"ל שרבינו הק' לא הכניס ידו תחת אבניטו. נראה שאין זה רק בבשרו מגולה בלי שום מלבוש עליו מה שאין כן על גבי מלבוש גם שאסור לחכך על ידי מלבוש המחמם מכל מקום הכנסת היד למטה מאבנט משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שהיא רק משום חשש הרהור ולא משום חשש שיחכך וכ"מ ממ"ש הט"ז ז"ל סי' קפ"ב ביו"ד ומשארי אחרונים ז"ל ומכל מקום צלע"ע:

באיסור ההרהור ביום שלא להתטמא בלילה שהוא מהתורה הק' ליש פוסקים [יש פוסקים ש"אל יהרהר ביום וכו'" הוא מדאורייתא, אבל רוב מוני המצוות חוץ מהסמ"ק לא מונים ומכך] מצד שמוני המצות שלא מנו זה משמע דסבירא להו שאין בזה איסור מדאורייתא על ידי זה קיל ביותר לגבי ספק ספיקא שכתבתי במק"א [דרך אגב, כמעט כל הלומדות שלו – לפחות בעזר מקדש, צריך לבדוק בספרים האחרים – כל פלפול הוא ספק ספיקא, כמו שראינו קודם לגבי הנסיעה לברדיטשוב.] בזה ספק שלא יהרהר וספק שלא יתטמא [בהסתכלות על משהו שיכול להביא להרהור.] והרי יש עוד ספק לגבי דאורייתא. ועל ידי זה [בגלל הס"ס, ועוד ספק אם מדאורייתא.] אין שום בחור נמנע מללמוד בספרים הק' דברים שיש בהם צד גרם הרהורים בכמה הלכות שבסדר נשים ובספה"ק [בדיוק, בפירוש, השאלה ששאלנו כל הזמן. בעצם זה כמעט על כל עמוד בתורה. בשביל שהכל יהיה מותר לגמרי, רק צריך להכנס לראש של העזר מקדש, ספק ספיקא.] וכל שהוא בסגנון [אמרנו שזו מלה שהוא אוהב.] שכתוב בספרים הק' אין בזה שום פתחון פה חשש דררא דניבול פה או גרם הרהורים [שח"ו מי שיעלה ספק שבחור לומד דברים כאלה בתורה, שיש בזה איזה דררא דנבול פה או גרם דבר שגורם להרהורים.] אין הגדר בזה בהרהור כל דהו אגב שיטפא וכעין מה שכתבתי במק"א אודות מניעות הרבה דברים מלהסתכל בהם שלגבי אגב שיטפא לא שייך איסור [בדרך מעבר. גם חשוב מאד, הולכים ברחוב ורואים מודעות, תמונות, האם מותר לנסוע בכביש בתל אביב בכלל? בלי להסתכל על המדרכה, רק לראות את המודעות על הקירות. כנראה שיש קנאים, או שהולכים לקרוע את המודעות – ואז יושבים בכלא כמה זמן, או שעושים יותר גרוע, ויושבים יותר זמן... – או שלא הולכים. (בירושלים הם הצליחו...) יפה. לא אמרתי לא לעשות... אבל כאן יש רבי פוסק, מגדולי החסידים, שאומרים שאגב שיטפא, בדרך מעבר, אין שום בעיה. ואם זה הספרים הקדושים ודאי וודאי שאין בעיה, ח"ו להעלות על הדעת שיש בעיה בלקרוא ספרים קדושים.] כן הוא בזה שכל שמסיח דעתו כפי סגנון יכלתו וידיעתו [כשהוא לומד נושאים כאלה הוא לא מתכוון לשקוע בתוך התאוה שמתוארת כאן, אלא רק לומד. לפי יכולתו מסיח דעתו מפן התאוה שיש בזה.] לא ניתנה תורה הק' למלאכי השרת ואין בזה דררא דאיסורא. ומה שכתוב בשם האר"י ז"ל אודות מי שהרהר והסיח דעתו מתפילין באמרו שלא ניגע לריק. [סיפור שמובא בפע"ח ועוד מקומות בכתבי האריז"ל, שאחד תוך כדי שאמר "ובא לציון" הגיע למלים "ולא ניגע לריק" והתחיל לחשוב על המלים האלה, ותוך כדי המחשבה הסיח דעת מהתפלין, ועל זה הוא קבל עונש לאחר מאה ועשרים שנה. דברי הקדושה בתפלה הביאו אותו להרהר וההרהור הסיח את הדעת מהתפלין ועל זה הוא עתיד לתת את הדין, קבל עונש. לכאורה הוא הדין אצלנו, שאדם לומד תורה בנושא של תאוה וזה עלול להביא לו הרהורים לכאורה לפי האריז"ל, אם באמת יביא לו הרהורים, עד כדי כך שמסיח הדעת מהתפלין, ההתקשרות לקב"ה, לאין האלקי, הוא עתיד לתן את הדין – לכאורה סותר.] נראה שהיה זה בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאוה בנפשו בציור בדמיונו פועל התאוה ההיא בפועל [גם דבר שדברנו עליו לאחרונה, לגבי העלאת המדות, שאחד שהתאוה תופסת אותו בחמדה, כמו שהבשר מתחמם, הוא אומר שזה קורה רק על ידי השתקעות התאוה, שמצייר בדמיון שלו את התאוה, בין אם הולך לעשות זאת ובין אם לא, הוא מצייר זאת, אז באמת זה לא בסדר. אבל פחות מזה, לא נתנה תורה למלאכי השרת.] שהוא סגנון הקובע רושם במדות הנפש [מחשבה כזו, ששקועה, פועלת על מדות הנפש.] להתעורר למה שיש בו גרירה ח"ו לגלוי עריות ממש וגם מצד טומאה בלילה על ידי רושם התעוררות כזה יש קפידא [רק רושם שהוא מדמיין, מצייר ממש את התאוה ושוקע בזה.] מה שאין כן בזולת זה [אם פחות מזה, אני פוסק שזה בסדר גמור.] וכל שאין התעוררת בנפש המתאוה על ידי זה הרי זה ככל לשונות שבספרים הק' בזה שמזכירים מהפעולה [כל עמוד בתורה מלא מסיפורים על בינו לבינה. כעת מחדש עוד יותר. אולי אין קפידא רק בתלמיד חכם, דבוק בתורה, רוצה ללמוד ולא לשקוע בתאוות. אבל אולי סתם אדם שמסתובב ברחוב כל היום וכמו שכתוב בתניא עיניו רואות כל דבר, אולי בשבילו גם בתורה סיפור של עריות או הלכות של עריות מעורר אותו. הוא מחדש:] ואין חשש קפידא בזה גם בסתם אנשים תלמידים קטנים שאמרו חז"ל שאינם מוחזקים בבחינת דמיא עלייכו כי כשורא [אין שום ספק שהם לא קשורים לזה שהאשה דומה לו כמו קרש, מדרגה של צדיקים גמורים שבה אפילו אפשר להרים כלה על הכתפים ולרקוד איתה בחתונה. יש אנשים שאין לי שום ספק או ספק ספיקא שאינם במדרגה זו.] וכתיב [בתורה פסוק מפורש] לשון ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שזה גורם השתקעות [כל עוד בלי השתקעות המחשבה לא נתנה תורה למלאכי השרת. חייבים לומר יותר מזה, שאם כך נתנה תורה יש בזה אוטומטית מעין העלאת המדות, קשור לסוגיא שלמדנו. יתכן שלא ממש שוקע, ומנסה להסיח דעת, אבל למה להכנס לתוך מקום מלוכלך בכלל – היות שזה דברי תורתנו הקדושה כנראה אוטומטית, דווקא כי יש לו חוש, כמו שכתוב שאפשר להבין חסידות רק אם יש חוש בפגם הברית, אם רוצה ללמוד תורה ולא רוצה לשקוע במחשבת התאוה יש בזה עליה. הוא ממש מעלה ניצוצות ובשביל זה נתנה כל התורה כולה, בשביל ההעלאה הזו.] חקירה בנפשו [שהוא חוקר את הנושא.] וכן הוא בחינת ונשמרתם מכל דבר רע דהיינו מה שגורם פניית מגמתו ליצר הרע בפועל בבחינת התיור ["ולא תתורו".] ואלו היה איסור בזה גם בכל שהוא לא היה מועיל בחינת דמיא עלייכו כי כשורא [חוזר לאותו צדיק שכתוב עליו בגמרא שהאשה דומה עליו כקרש ויכול להרימה על הכתפים בלי הרהור. אם היינו חוששים לכל שהוא אומר שגם היה אסור.] והיה זה מסגנון ארבה ולא יסור לבבי [למה היה אסור? הרי דומה לו ככשורא. כי היה דומה לשלמה המלך, שאמר שאני ארבה נשים ואני במדרגה כזו שלא ישפיע עלי, ולימוד הזכות הזה על עצמו היה עבירה חמורה ביותר. כך אפילו אותו אחד שהאשה דומה בעיניו שהאשה ככשורא היה אסור לו להרים את הכלה, סימן שאנחנו בכלל לא מקפידים על אגב שיטפא.] אלא ודאי שכל שאינו מעורר תאותו לזה ברצונו הנגלה להרגשתו ממש בדרך בחירה בזה אין איסור על זה [אחרי כל זה, שחזק מאד. הוא אומר קצת לאזן:] ומכל מקום כל המוסיף בזה על עצמו הרחקה ופרישות בדיבור ומחשבה הרי זה בבחינת המקדש את עצמו [כמובן שלא מתכוון ח"ו שלא ילמד תורה, אבל מ"מ גם בלימוד תורה לא להרבות בדיבורים מעבר לנצרך, גם בדבור וכ"ש במחשבה. זה מקדש עצמו שכתוב עליו המקדש עצמו מעט מלמעלה מקדשים אותו הרבה מלמעלה – מביא זאת גם בתניא. יש לו פירוש מקורי לזה:] גם במעט דהיינו גם במה שהחששא מועטת ורחוקה הרבה [הוא מסביר "מקדש עצמו מעט" היינו בדבר שהחשש שיביא אותו לנפילה הוא מעט. הוא אומר שאגב שיטפא אין כמעט חשש, ואף על פי כן, שאין כמעט חשש כי בדרך מעבר, זה מעט והמקדש עצמו בתוך המעט הזה, שלא לעבור את המדה אלא רק בדיוק כמה שצריך כדי להבין את הדף, מקדשים אותו הרבה מלמעלה.] ופי' מעט הוא פשוט גם כן שגם על ידי קדושה מועטת שממשיכים על עצמם על ידי טרדא או איזה מניעה שעל ידי זה לא נקל לו להרבות עוד להתקדש ביותר מקדשין אותו הרבה [נותן עוד פירוש, שאדם נמצא במצב של קטנות מוחין, כפי שקוראים בחסידות. בשל טרדה הוא במצב של מעט, מעט קדושה, ואם גם במצב כזה הוא דואג ומשתדל לקדש עצמו – מקדשין אותו הרבה מלמעלה. שוב, שני פירושים יפהפיים, ווארטים מה זה מקדש עצמו מעט, או בדבר שהחש שיפול בו הוא מעט או במצב שהוא בעצמו מעט בקדושת עצמו. ועדיין הוא מקדש את עצמו במעט שלו.] לאוי"ט בזה ובבא ברבות הטובה. עד כאן, קראנו ממש קטע שלם שלו, שגם זה חידוש. עד כאן, שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. למה קוראים לפירושו "עזר מקדש"? כי האשה נקראת עזר, לכן גם כל החלק הזה נקרא "אבן העזר", "אעשה לו עזר כנגדו". הפסוק של "עזר מקדש" הוא "ישלח-עזרך מקדש ומציון יסעדך". מה מיוחד בפסוק הזה אצלנו? הפסוק היחיד שאנחנו מכירים שהמבנה שלו חדוה מבחינת האותיות, שממליצים לנשים לכוון זאת בנשימות בשעת לידה. אם כן, זו סגולה להריון בריא וללידה בריאה ותקינה. נרחיב זאת שסגולה להריון, "יוצר הרים ובורא רוח", הוא ללמוד את פירוש עזר מקדש על אבן העזר, וגם שהכל יהיה בשמחה, "אם הבנים שמחה", אותיות חדוה. [אולי רומז ב"מקדש" לקדושת לוי.] איני בטוח שהוא שנתן את השם. התלמיד סדר ונכד התלמיד הוציא לאור, יצא לאור ממש לא מזמן.

היו עוד הרבה דברים שלא הספקנו על תחלת המשנה. עוד ווארט נחמד ופשוט: כתוב בגמרא אצלנו שמי שמדיר את אשתו לשבת אחת – כדעת ב"ה וכך ההלכה – יוציא ויתן כתובה. הגמרא שואלת מה לגבי ספנים וכו', שהעונה שלהם רק פעם בחצי שנה – אז מה אם הדרת אותה לשבוע? אתה חייב לה רק פעם בחצי שנה! הגמרא מתרצת שלא דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ברגע שאתה מדיר אותה, אפילו שבת אחת, היא מתייאשת – כבר לא מצפה לך. רש"י כותב שכל זמן שלא הדרת אותה היא מצפה, והכוונה שחושבת שמא יבוא בתוך הזמן. לספן יש זמן להיות בחוץ חצי שנה, אבל אם לא הדיר אותה לא להיות אתה שבוע היא חושבת שמא יבוא בתוך הזמן, וזה פת בסלו לענין זה. ככה רש"י כותב, ואף אחד לא כותב אחרת. לי היתה שאלה בפשט, משהו שנוגע לנפש, לכן אני אומר – היא באמת חושבת שמא יבוא בתוך הזמן?! הרי הוא הפליג, כעת נמצא באוסטרליה, הוא לא יכול להגיע בתוך הזמן! או שאומרים שאשה כל כך תמימה, שלא מודעת למציאות בכלל, שאין שום אפשרות שיגיע. איך להבין את רש"י? יש שכל לאשה, הוא לא יגיע בתוך הזמן. בלי רש"י איך היינו מפרשים? הגמרא אומרת שכל זמן שלא הדרת זה "פת בסלו". אני מבין שכל זמן שאין נדר, שזה ממש איזו מכה של ניתוק, במחשבה היא קשורה אליו. איך האשה מתקיימת בלי הבעל (אפשר לשאול גם הפוך)? היא מתקיימת בלב שלה מכח "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא". ל"ודבק באשתו" יש קיום גם במישור הרוחני, היא חושבת עליו, היא חולמת עליו, ובתוך המחשבה והחלום הוא נמצא והיא איתו. לא סתם שמא יבוא בתוך השבוע, כל הזמן הוא בא, כך אני מבין בלי רש"י. אפשר להלביש גם על רש"י, שבמצב רצוי ואידיאלי – ודובר בהרבה הקשרים – שאיש ואשה, "אשתו כגופו דמיא", והיא תמיד יחד. היא מוותרת לספן על המישור שנקרא יחוד תתאה, אבל על יחודא עילאה – שאם האשה בדרגה זו היא האשה המשכלת – כל הזמן הם יחד, לא משנה איפה הוא נמצא, אפילו בעולם אחרי לגמרי, על המאדים, שום דבר לא יכול להפריד ביניהם, זה "פת בסלו". ברגע שהוא מדיר אותה מתשמיש הוא מנתק זאת, ואז אפילו שבוע הוא יותר מדי – הוא צריך מיד לגרש אותה. אסור לנתק את הקשר הפנימי. אחרי זה אפשר גם להלביש זאת על רש"י, לא פשט ממש אבל אפשר לומר שמה שהיא צופה שמא יבוא בתוך השבוע כי כל הזמן יש קשר רוחני והם ביחד. זה ווארט אחד חשוב.

נסיים עם גימטריא אחת: אמרנו שתלמיד חכם הוא פועל או חמר או גמל. פועל חמר גמל שוה 507, הממוצע הוא אהבה ברבוע. עיקר עונת ת"ח, נושא השיעור היום, הוא להגיע לאהבה שלמה, אהבה ברבוע. ר"ת שוים 91, אהבה במשולש. אם הכל אהבה – כולם טיילים, כפי שאמרנו קודם.

[היום היום של החשבון, צריך עוד גימטריא.]

בסדר, עוד גימטריא: יש שני מצבים, "יש לו פת בסלו" ו"אין לו פת בסלו", כמה שוה יחד? לפני כן, כמה שוה "עונה האמורה בתורה"? 1001, אהבה כפול מזל, הר"ת בגימטריא מזל (תהא שנת עז), כלומר שהיחס כאן הוא 1:12. שני הביטויים הנ"ל שוים 1599, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", אהבה פעמים ענג, אהבה בתענוגים.

למה בית שמאי לומדים מיולדת נקבה ולפי ההו"א הראשונה בסוגיא בית הלל לומדים מיולדת זכר? רואים מההו"א שחז"ל מקשרים את בית הלל עם יולדת זכר ואת בית שמאי ליולדת נקבה. מה זה מלמד על שמאי והלל? המחלוקת היסודית ביניהם היא אם שמים קדמו או ארץ קדמה – אם "שמים קדמו", "איש מזריע תחלה", אז "יולדת נקבה" כדעת ב"ש; אם "אשה מזרעת תחלה", "ארץ קדמה", אז "יולדת זכר". הרבה פעמים שבית הלל הם או"י ובית שמאי או"ח, זכר ונקבה. אבל המסקנה שבית הלל לומד מידי דשכיח ממידי דשכיח – דבר מצוי. גם צריך מאד לתת את הדעת. מה זה "מידי דשכיח" אצל רש"י? "כועס על אשתו מדירה". שומו שמים, רש"י מקומם לגמרי, שאומר שדבר מצוי שאדם כועס על אשתו ומדיר אותה מתשמיש המטה. מה הבעש"ט אמר לתולדות? שלא יחדש חידושי תורה, ח"ו, ביום שהוא כועס על אשתו – יש בזה יניקת החיצונים. כאן רש"י אומר שזה דבר שכיח. שמאי לא אומר זאת – היית יכול לחשוב ששמאי יאמר כך, כי הוא קפדן. הלל בכלל כועס על מישהו? כל הסיפור בגמרא שאי אפשר להביא את הלל לכעס בכלל. אם הלל הוא בבחינת "ארץ קדמה", "אשה מזרעת תחלה", אז צריך שהאשה לא תכעס אף פעם. לא כתוב ששכיח שהאשה כועסת. [אולי כועס על אשתו שנהייתה נדה.] נכון, היתה לי אריכות במחשבה הזו. כל הכעסים הם בכלל איזה ריחוק. צריך לפתח, אבל עצם הדבר שהיא פתאום נדה יכול להרגיז אותו. אז לא מועיל שמדיר אותה בתשמיש המטה – ממילא אסור. התורה אומרת, לפי בית הלל שלומדים דבר שכיח מדבר שכיח, שנדה היא דבר שכיח וגם כעס של אדם על אשתו שכיח. לעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח, לא תהיה יותר טומאת נדה – האשה תתרפא. כנראה סוד הרפואה הזו, שאז יהיה "הרה ויולדת יחדו", הוא לא לכעוס.

היה עוד סיפור חסידי מאד חשוב שנוגע לסוגיא, שאדמו"ר הזקן ואחיו המהרי"ל נסעו לראשונה למגיד, ומובא ב"היום יום" שאדה"ז שאל את אחיו אם לקח רשות מאשתו וכשאמר לא הוא שלח אותו הביתה. איך מסתדר עם ההלכה? הרי אפשר להעדר מהבית שלשים יום! לגבי השלשים יום יש עוד המון בשו"ע שלא הספקנו. אפשר לומר בפשט שלכתחילה נסעו ליותר משלשים יום, כמו שהוא נסע לברדיטשוב לשלשה חדשים. עדיין אפשר לשאול מה שהעזר מקדש אמר, אולי המהרי"ל באומדנא שלו יודע שאשתו תשמח בזה, עם כל החישובים. כנראה גם אדמו"ר הזקן הכיר את אשת אחיו, את גיסתו, וגם המהרי"ל הכיר, ולא היו כל החישובים האלה. זה סיפור חשוב בחסידות.

נחזור לסוגיא הראשונה: בסוף בית הלל לומדים דבר שכיח מדבר שכיח. מה לגבי שמאי? לומדים מידי שהוא גרים ממידי שהוא גרים לה. בנדר הוא הגורם וגם בלידה הוא הגורם, הוא עשה שהיא תלד. בנדה הוא לא הגורם אבל ביולדת הוא כן הגורם. מה זה יכול להיות, מההכרות שלנו עם הלל ושמאי (מענין אם מישהו מעיר)? קצת דומה ל"אזלינן בתר בפועל" ו"אזלינן בתר בכח". נאמר טפה יותר עמוק – דבר השכיח מדבר השכיח תלוי בזמן, כמו מחזור האשה, קבוע ושכיח. לפי זה, מה שאדם כועס על אשתו הוא גם מחזור, זה טבע. כמו שלמדנו הרבה פעמים שיוסף פותר את החלומות לפי שנה, לא לפי עולם או נפש. "דבר שכיח מדבר שכיח" הוא ראש של מחזוריות בזמן, ממד השנה של ספר יצירה. דבר שהוא גורם מדבר שהוא גורם שייך לממד הנפש בעולם-שנה-נפש. יש שאלה מה יותר פנימי, שלפי החסידות נפש יותר פנימי ולפי פשט המקובלים שנה יותר פנימי (כמו שדברנו בשמחת בית השואבה). כאן יוצא, חידוש, שלכאורה הראש של בית הלל הוא ראש של לימוד תופעה של זמן מתופעה של זמן ואילו בית שמאי לומדים תופעה של נפש, דבר שהגברא פועל וגורם, מתופעה של נפש. אז אפשר קצת להבין למה לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, יש איזו מעלה בזה. [בית הלל מלמדים זכות, שלא כועס מהנפש, אלא משהו חולף, תופעה.] כמו שאמרו, "עתים חלים עתים שוטה", כשהוא כועס החכמה מסתלקת ממנו. לחיים לחיים.

הראב"ד אומר שבשביל עונת תלמידי חכמים צריך להיות "תורתו אומנתו". הרמ"א (עו, ה) כותב:

ואם נותנת לו רשות, ת"ח יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות. (טור בשם הראב"ד)

וכותב החלקת מחוקק:

הראב"ד כתב ת"ח שתורתן אומנתן לא חשו לאורחא דמילתא משמע אבל כגון אנו צריכין לחוש לאורחא דמילתא ואף ברשות אין לעגנה יותר מן הראוי [כותב בצד שלשים יום.] ואפי' לדברי חכמים דס"ל דאף שלא ברשות יוצא ב' או ג' שנים היינו לדינא  [ולא חייש לאורחא דמילתא, שהגמרא אומרת שמסתכן בנפשו – היו הרבה כאלה שמתו בגלל זה.] או למי שתורתו אומנתו:

וכותב הבית שמואל כמעט אותו דבר:

אם נותנת לו רשות וכו'. בטור בשם הראב"ד כ' ת"ח שתורתו אומנתו לא חשו לאורחא דמילתא משמע כגון אנן צריכין לחוש מיהו הרב רמ"א סבר למה דקי"ל אפי' בלא רשות יוצאים ב' וג' שנים מ"ה אם נתנה לו רשות יכול ללילך כל מה שתתן לו רשות.

לא ברור מה דעת הבית שמואל, אבל לפי החלקת מחוקק ברור שאפילו עם רשות לא לעבור על אורחא דמילתא. המהרש"ל כותב שאם אתה ת"ח שתורתו אומנתו שתי שנים היינו אורחא דמילתא ורק שלש שנים לא.

לחיים לחיים, שנה טובה ומתוקה.