1

בע"ה

כ"ד שבט תשפ"ב – כפ"ח

ראיה ברורה

שיעור לתלמידי ישיבת חומש (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

זהירות מאומד הדעת

בפסוק "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרֹג כי לא אצדיק רשע"[ב] מונה הרמב"ם[ג] מצוה חשובה אחת של דיינים. לפי הסדר של ספר החינוך זו מצוה פב – נקרא בפנים:

שלא לחתוך הדין באומד הדעת.

שלא יהרגו בית דין הנידון כי אם בעדים מעידין על אותו ענין שהוא נהרג עליו שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש, ולא שיעידו עליו מצד אותות חזקות,

אם יש אומדנא חזקה שעשה, ראיות טובות, אבל העדים לא ראו ממש – אסור להרוג בגלל הראיות החזקות.

ועל זה נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, כלומר הזהר עד מאד לבל תהרוג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה.

אם יש צל של אפשרות, ספק-ספקא שלא עשה מה שאמרו שעשה, לא הורגים אותו.

וכן הוא מפורש במכילתא, שאמרו שם: ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו ישראל הוא, בן ברית הוא, אם הרגת אותו תהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו, ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג. הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה נפטר זה.

במקור[ד] כתוב שהעדים העלימו עיניהם לרגע או שהרודף וההרוג נכנסו לאיזו חורבה ולא ראו אותם לרגע. קרה מה שקרה, ומיד, כעבור כמה שניות, נכנסו אחריו וראוהו מפרפר והדם נוטף והחרב ביד ההורג – לא הורגים בעדות זו, זהו אומד הדעת.

וכשר הדבר וראוי להיות כן, שאילו התירה התורה להקים גבולי העונש באפשרות הקרוב יצא מן הענין לפעמים להקים גבולי העונש באפשרות רחוק עד שנמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו, כי יש לאפשרות רוחב גדול.

אין לדבר סוף, לאפשרות של אומדנא יש רוחב גדול, והיא תתדרדר מהריגה באומדן קרוב מאד לוודאות לכך שיהרגו אנשים על סמך אומדן רחוק מאד.

ודע זה והבינהו כי דבר ברור הוא, ולפיכך סגר יתעלה זה השער וצוה אותנו על זה, וכל פקודי השם יתברך ישרים.

מעץ החיים לעץ הדעת

המנחת חינוך אומר (לשון שמופיעה בעוד ספרי הלכה):

וזה נקרא עדות בידיעה שלא בראיה,

בסיפור שמתואר במכילתא אני יודע מה קרה, אבל לא ראיתי. יש כאן מינוח חדש, צמד מושגים חשוב – ידיעה וראיה.

הראיה הברורה היא בסוד עץ החיים (כמו בפסוקים "ראה חיים"[ה] ו"ראה נתתי לפניך את החיים"[ו]) ואילו הידיעה היא, כמובן, בסוד "עץ הדעת טוב ורע"[ז]. סוד "עץ הדעת טוב ורע" הוא שיפוט על פי אומד הדעת, בעולם הזה – עלמא דשקרא – יש בו תערובת של טוב ורע, של אמת ושקר, של אור וחשך[ח]. האמת הצרופה – של הראיה הברורה, "עץ החיים" – שייכת לעולם האצילות. האומדנא, "עץ הדעת טוב ורע", שייכת לעולמות התחתונים – שככל שיורדים בהם יש פחות טוב ויותר רע. לעולם הבריאה, שרובו טוב ומיעוטו רע, שייכת האומדנא הקרובה (שלעתים אפשר אפילו לסמוך עליה, כדלקמן); לעולם היצירה, שחציו טוב וחציו רע, שייכת האומדנא הרגילה; לעולם העשיה, שרובו רע ומיעוטו טוב, שייכת האומדנא הרחוקה, שאם יתדרדרו אליה יהרגו בחנם, כדברי בעל החינוך הנ"ל. הפסוק מזהיר "מדבר שקר תרחק", שאם תתחיל "מדבר שקר", אפילו במיעוטו, אזי תגיע רחוק, "תרחק", ולכן יש לשלול גם את אומד הדעת הקרוב לודאי.

ראיה-בחירה-ידיעה

שוב, המושגים כאן הם ראיה וידיעה. כשאני אומר צמד מושגים שמופיעה בו ידיעה, מה בא לי לראש? הנושא הכי עמוק בחקירה, שאנחנו מדברים עליו הרבה[ט] – ידיעה ובחירה[י]. בידיעה ובחירה הכוונה לידיעת ה' ובחירת האדם, וכאן גם הידיעה וגם הראיה היא מצד האדם, כאשר איני סומך על הידיעה אלא רק על הראיה. לכאורה, המשמעות של ידיעה כאן היא אחרת, אבל בכל באופן המושג ידיעה אומר דרשני.

רוצים להבין מהי ידיעה. הדעת הכי מאפיינת את הנשמה של יהודי – לסטרא אחרא אין דעת, "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[יא] – וידיעה ודאי קשורה לספירת הדעת. הראיה שייכת לחכמה – "איזהו חכם? הרואה"[יב]. הצמד השני, ידיעה ובחירה, מנוסח בלשון רבי עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה"[יג]. כלומר, אצל ה' הידיעה היא ראיה, "הכל צפוי", ה' רואה הכל, והבחירה נקראת רשות. תמיד מסבירים[יד] שהמשנה בפרקי אבות היא י-ה-ו-ה – "הכל צפוי [חכמה], והרשות נתונה [בינה], ובטוב העולם נידון [בפירוש מדות], והכל לפי רוב המעשה [מלכות]". כלומר, כאן הידיעה היא ראיה-חכמה והבחירה קשורה לבינה.

אם כן, יש לנו איזה מבנה של חכמה-בינה-דעת – ראיה-בחירה-ידיעה[טו]. רק כדי להסביר יותר טוב בפנימיות: כתוב "כֻלם בחכמה עשית"[טז] והזהר מפרש "כלם בחכמה אתברירו"[יז] – בירור שסומכים עליו, ודווקא עליו, אפילו כדי להרוג אדם. רְאָיָה אותיות רְאִיָה – לומר שרק הראִיה היא ראָיה אמתית.

אומדנא בדינים שונים

בהמשך המנחת חינוך דן האם האיסור לדון לפי אומדנא נוהג רק בדיני נפשות – כפי שמשמע מדברי המחבר כאן – או גם בדיני ממונות. הוא מביא מחלוקת בנידון ונוטה לומר, באופן מחודש, שגם בדיני ממונות לא די בידיעה. הוא אומר שיתכן שגם בעל החינוך יסכים איתו שצריך ראיה גם בממונות, ורק נוקט בדוגמה של נפשות כי בה עוסק הפסוק ("ונקי וצדיק אל תהרֹג"), ומוסיף חילוק בין עבירה על מצוה לעבירה על דין תורה – אפשר לומר כאן שאם ידונו בממונות לפי אומדנא יעברו על הדין, אבל לא על המצוה המפורשת בתורה, עליה עוברים רק כשדנים דיני נפשות באומדנא. על כל פנים, הוא אומר, פשוט שדיני מלקות שוים בענין לדיני נפשות.

אחר כך הוא מביא דוגמה בה לכולי עלמא סומכים על אומדנא:

ובעריות פסקינן דאין צריכים העדים לראות כמכחול בשפופרת, רק אי שוכבים זה על זה כדרך המנאפים,

למה סומכים כאן על סוג של ידיעה, ואין צורך בראיה? הוא מביא מהראשונים:

דאף דהוי ידיעה לחוד, מ"מ מחמת אש בנעורת אומדנא כזו מהני אף בדיני נפשות

בגלל הטבע של עריות, שהוא "כאש בנעורת"[יח], האומדנא עוזרת. הוא לא כותב, אבל יש מי שאומר[יט] שבעצם באומדנא יש כמה רמות כלליות. "אנן סהדי" יותר חזק מכל אומדנא רגילה, אפילו מהרוג עם דם מטפטף – "אנן סהדי" שהטבע לא נפסק, לא נשבר. אם ראיתי שיש מים בנהר אתמול, אומדנא שעדיין שם – זו לא סתם אומדנא. ידוע[כ] שהיו שנזהרו גם מאומדנא כזו בענין גשם – קודם ירד גשם וכעת שואלים אם יש בחוץ והם עונים 'איני יודע'. עברת את הנהר – יש שם מים? 'לא יודע'. יתכן שזו זהירות נגד ההלכה. אומדנא כזו נקראת "אנן סהדי"[כא] שהטבע נשאר. לגבי עריות הטבע הוא "אש בנעורת", ולכן הורגים על אומדנא.

יש בענין רמזים יפים שאולי נשלים[כב]. אין היום דיני נפשות, אבל אצלי יש בהחלט ספק מה יהיה הדין אם הנואף והנואפת יטענו שלא היה שם גמר מעשה – שאלה גדולה אם הורגים אותם. זו שאלה גדולה, לדינים מומחים, האם באמת כמו הנהר והמים – לא יתכן כלל וכלל שלא גמרו את המעשה בגלל "אש בנעורת" ולכן הורגים אותם על הידיעה בלי ראיה. לדעתי לא, יש מציאות שלא חייב להיות שהיות גמר מעשה, כמחול בשפופרת. אפשר לומר שיש כעין 'ירידת הדורות' בתוקף היצרא דעריות, פחות 'אש' (עקב בטול יצרא דעריות לזמן מה – יחד עם בטול היצרא דעבודה זרה[כג] – שהשאיר 'רשימו' גם כאשר החזירו את היצר, וכן העדר יצרא דעבודה זרה משפיע גם עם החלשת יצרא דעריות). לכן יתכן חיפוש קרבה, חום ורכות[כד] בלי להגיע לגמר מעשה, ודוק היטב בכל זה. כל זה מאמר מוסגר.

בחירה בעדות

בכל אופן, פתחנו עכשיו סוגיא גדולה מאד של ידיעה מול ראיה והוספנו את המושג בחירה. מה יכול לשמש כאן המושג בחירה? נזכיר בקיצור עוד דין שנכלל כאן בחינוך בדיני המצוה (שנקרא דין "עדות מיוחדת"[כה]):

שאין עדותן מצטרפת אפילו מעידים בעבירה אחת עד שיראו שניהם כאחד, ועוד שיהו רואין זה את זה בשעת המעשה, להוציא אם האחד ראהו מחלון זה והאחר מחלון אחר ואין יכולין לראות זה את זה

והוא כותב עוד כלל:

ועוד נכלל בכלל לאו זה, מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שעבר עבירה אחת כגון שהאחד מעיד עליו שעשה מלאכה בשבת והאחד שעבד עבודה זרה, שזה אינו נדון בעדותם, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. וכן אמרו זכרונם לברכה [מכילתא כאן] היה אחד מעידו שראהו עובד לחמה ואחד ללבנה שומע אני יצטרפו, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג.

איך יכולות להיות הדוגמאות האלה? הרי אם לא ראו באותו זמן, או שראו באותו זמן אבל לא ראו אחד את השני – זו לא עדות. איך יתכן שהכל בסדר, שאחד ראה מכאן ואחד מכאן וראו אחד את השני – לא "עדות מיוחדת" – ובאותו זמן אחד אומר שראיתי שמחלל שבת ואחד אומר שראיתי שעובד ע"ז, או שאחד אומר שראיתי שהשתחווה לחמה ואחד אומר שראיתי שהשתחווה ללבנה? מה המציאות כאן? [אפשר לומר שאותו מעשה, וכל אחד חשב על ממד אחר בו, או שחשב שמתכוון למשהו אחר.] כאן נכנס הממד של בחירה.

נסביר כאן נקודה שפתחנו קודם – אמרנו שחכמה עושה בירור. סתם בירור בתורה הוא כמו בורר בר מן הפסולת או פסולת מן הבר, כמו באיסור שבת. זהו הבירור בחכמה – "כֻלם בחכמה עשית", "כלם בחכמה אתברירו". בינה היא "אזן מלין תבחן"[כו]. מה בין בירור (של חכמה) להבחנה (של בינה)? בדיוק הווארט הזה. אם יש זמן שיש פה גם חמה וגם לבנה, הבינה בוחרת ממה להתרשם.

בינה היא הפנמה וקליטה[כז]. כתוב על חכמה "כולם נסקרים בסקירה אחת"[כח] – רואה בבת אחת כל מה שקורה. קצת חוזר למה שדברנו על גלגולים – החכמה סוקרת את כל הגלגולים. אבל הבינה מתייחסת לפרטים, היא בוחרת מתוך כל התמונה ממה להתרשם. זהו גם הדבר הכי עמוק ביחסים בין אנשים – בדוגמה של עימות עם הצבא וכל מה שרצינו לנגוע בו[כט]. יש בחירה בנפש מה אני רוצה לראות, מה נשאר אצלי – זו בחירה מצד הבינה. בכל אופן, בדיני עדות, הבחירה הזו לא טובה – אם כל אחד משני העדים ראה דבר שונה זו לא ראיה אלא בחירה. בשביל עדות ראיה צריך לראות אותו דבר.

רבי – ראיה-בחירה-ידיעה

אם כן, יש לנו כאן ראיה-בחירה-ידיעה כנגד חכמה-בינה-דעת:

ראיה מובהקת ושלמה מצד החכמה.

בחירה מה לקלוט מצד הבינה. צריך לדעת שכאשר קורה משהו בחיים כל אחד קולט רק ממד מסוים, לא קולט הכל, והוא מגיב לפי הדבר החלקי שקולט. לכן יכולים לצאת כל מיני דברים לא מתוקנים, עלילות ותחבולות כמו שקראנו בתניא[ל] – שאדם מגיב לפי החלק שראה, אבל לא קלט הכל. זו תגובה לא טובה, עליה כתוב "ונקי וצדיק אל תהרֹג".

אחר כך יש ידיעה מצד הדעת – מתחיל מידיעה מתוך אותות חזקות, ואז יכול להתדרדר לאותות חלשות ואתה לגמרי מעוות את הדין. יש דרגות שונות של אומדנא – "דעת עליון" ו"דעת תחתון"[לא], "אנן סהדי" וסתם אומדנא. אמרנו כחומר למחשבה שכנראה בדור שלנו צריך לתת עוד יותר תוקף לדין שלא הורגים לפי אומדנא, ולחדש שכך יהיה אפילו בעריות. כלומר, שבדור שלנו, בגלל הבלבול של נשמות והגלגולים, צריך עוד יותר להזהר מלדון לפי אומד הדעת. אי אפשר לדון לפי אומד הדעת – בשום דבר! כשם שבעבודת ה' אי אפשר לסמוך בדורות האחרונים על השכל[לב], כך גם בבחינת המציאות באומדן נכון[לג].

נאמר רמז: מי שיש לו גם ראיה, גם בחירה וגם ידיעה – חב"ד לפי הסדר – הוא רבי. בסופו של דבר, כל אחד צריך להיות רבי[לד] – כנראה התקשרות לרבי עושה אותך רבי, נותנת לך מבט של רבי. הרבי נותן לך חוש בראיה, לראות את כל התמונה יחד, "כולם נסקרים בסקירה אחת". אחר כך, הוא מאפשר לך לבחור מה לראות. יתכן שאחד השתחווה לחמה, ללבנה וגם עשה אפצ'י. אתה צריך לבחור אם לראות דבר בעל משמעות או דבר שולי שאין בו שום משמעות, שרק מבלבל לך את הראש. אם רואים את כל התמונה ובוחרים נכון במה להתמקד אפשר גם להגיע לאומדנא טובה כלפי המציאות – לא לדון את המציאות לפי אומדנא, אבל כן לדעת איך לפעול בתוכה נכון.

"נקי וצדיק אל תהרֹג" לשיטת הרמב"ן

רק לסיים את הכל נקרא את סוף דברי החינוך כאן. הוא כותב עוד שיטה במצוה זו, שרש"י מביא בפשוטו של מקרא – שיטת הרמב"ן[לה], שסובר שיש בביטוי הזה שתי מצוות. לפי הרמב"ם זו מצוה אחת, לא לדון לפי הידיעה או הבחירה אלא רק לפי הראיה, אבל לפי הרמב"ן יש כאן עוד מצוה:

והרמב"ן זכרונו לכרכה [בהשגותיו למצוה זו] חשב זה המקרא בשני לאוין ולענין אחר, והוא שנפטור בדיני נפשות בצדדין שנחייב בדיני ממונות, וסמך על מה שאמרו בגמרת סנהדרין [דף ל"ג ע"ב], תנו רבנן מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, כלומר וזה נקי הוא דשמא זה ילמד שהוא נקי, ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא שכבר יצא צדיק.

יש שני דינים – הדין לזכות, שמא הוא "נקי", והאיסור לחייב, כי הוא "צדיק". בממונות בשני המקרים מחזירים, אבל בנפשות מחזירים רק לזכות. המלבי"ם ושאר המפרשים מסבירים ש"נקי", כמו "והייתם נְקִיִם מהוי' ומישראל"[לו], פירושו צודק בעצם – נקי. כמו כאן, שמא הוא תנקי מהאשם. אבל "צדיק" הוא משהו אחר, כמו גם בסוף הפסוק, "כי לא אצדיק רשע". נוגע גם לספר התניא – צדיק, אצל בני אדם, הוא מי שאומרים עליו שהוא צדיק[לז].

זהו ווארט חשוב בפני עצמו: בתורה אתה יכול להיות רשע גמור ויקראו לך צדיק. מתי? אם בית דין פסק שאתה צדיק. לכן, אף אם מישהו אומר שיש לו ללמד עליך חוב, עם ראיות חזקות, לא מחזירים – כי בית הדין אמר שאתה צדיק. איך אני יודע שצדיק הוא מי שאומרים עליו צדיק, אף שיתכן שהוא ההיפך מצדיק? זו התחלת התניא, "ואפילו כל העולם כולו אומר לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"[לח] – אל תסמוך על מה שאומרים. מאד מענין שבפני העולם צדיק הוא מה שחושבים עליך, רק שאתה "היה בעיניך כרשע". אבל אצל הקב"ה, שהוא אמת, "כי לא אצדיק רשע" – אני לא אצדיק אותו.

שאלת תם: מי שלומד הרבה חסידות יודע ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[לט] – בית דין, שאני מקוה שהם צדיקים, פסקו שהוא צדיק. איך הקב"ה יפסוק אחרת? הוא לא משועבד לבית דין, שמה שהוא גוזר כך תופס?! הפסוק אומר – אל תדאג, הקב"ה יתן לו העונש המגיע לו. אפשר להסביר בשני אופנים. או שבית דין פוסקים כל דבר על תנאי, לוקחים זאת בחשבון. כך בית דין, ובכלל יחס בין אנשים – אני פוסק ככה, אבל לא בגדר של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". קשה, כי בדיני עגונות רואים הרבה בחסידות שמה שפוסקים – אף שלא נכון – מתקיים. כתוב[מ] לגבי שינוי הטבע, עיבור, שהפסק משנה את המציאות. אבל כאן הפסוק אומר – אל תדאג, "כי לא אצדיק רשע". הוא צדיק, יצא זכאי אז הוא צדיק, לא משנה אם מישהו מחייב אותו. או שאני אומר שבכל דיני נפשות כאלה בית דין משאיר מקום לקב"ה לעשות איך שהוא מבין, לפי האמת, או שאני צריך לעשות איזה תיקון בכלל הזה... זהו חומר למחשבה לגבי הדין הזה. הרמב"ן אומר שיש פה שתי מצוות – וכך רש"י מביא בפשוטו של מקרא.

הסמ"ג[מא] אומר שהכל מצוה אחת. יש כאן שלשה 'משה' – גם הסמ"ג הוא משה, רבי משה מקוצי. הרמב"ם אומר שלא חותכים את הדין לפי אומד, הרמב"ן אומר שיש כאן שתי מצוות ביוצא מבית דין, והסמ"ג אומר שהכל ביחד. כלומר, לפי הרמב"ם נקי וצדיק הם דבר אחד ולפי הרמב"ן שני דברים שונים, שתי מצוות שונות ב-תריג. לפי הסמ"ג הכל מצוה אחת. יש הרבה-הרבה רמזים יפים מה הם צדיק ונקי[מב], מי הנקי ומי הצדיק, גם בספירות. אולי נשלים.

בדיקת כל דין בבני נח

המנחת חינוך דן כאן, כדרכו, מה הדין בבני נח – נושא שאנו עסוקים בו בזמן האחרון. בכלל, הדין שצריך ראיה ולא די באומדנא – בדיני נפשות ודאי, ובדיני ממונות יש שתי דעות. מה לגבי בני נח? יהרגו בן נח במקרה שרואים דם מטפטף מהחרב? הוא אומר:

ואני מסופק בבן נח, כיון דנהרג בעדים פסולים וע"י עד אחד, אפשר דנהרג באומד ג"כ, אך מצד הסברא גם בן נח אינו נהרג, כמו שכתב הרב המחבר, דמן האפשרות הקרוב יוכל לבא לאפשרות הרחוק וכו' על כן גם בבן נח הדין כן.

אפילו שבבן נח מספיק עד אחד ופסול וכו' – העד צריך לראות. אחרת, מסברא, תגיע להרוג את כולם. ככה פוסק המנחת חינוך.

בפירוש על המנחת חינוך, "בשולי המנחה", כתוב שהוא פוסק ככה כי הוא סובר שהדין הזה גם בממונות, אבל אם הייתי מחלק בין נפשות לממונות אצל יהודי, עדין יש מקום לומר שבן נח נהרג בידיעה. לבן נח יש דין כמו ממונות של ישראל.

עוד יותר מענין מה שכותב בסוף, לגבי "יצא מבית דין וכו'", מה שם הדין לגבי בן נח?

ונראה לי, גבי בן נח אי יצא מבית דין חייב, ודאי מחזירין אותו לזכות, והוא מצד הסברא, אבל ביצא זכאי וראו לחוב, נראה דמחזירין אותו, דבישראל גזירת הכתוב הוא, אבל לא בבן נח, אבל הדין הראשון דהוא מצד הסברא, נוהג גם כן בבן נח.

החזרה לזכות, כדי לא להרוג נקי, היא מצד הסברא – לכן היא נוהגת גם בבן נח. אבל אי-החזרה לחוב, שאולי גורמת לשחרר צדיק, נוהגת רק בישראל – זו גזרת הכתוב המנוגדת לסברא. בישראל, אם אומרים עליך שאתה צדיק – אתה צדיק, במדה מסוימת, רק שאומרים לך "היה בעיניך כרשע", אבל בן נח אינו בחזקת צדיק כלל.

החקירות של המנחת חינוך, שמתענין כל פעם מה הדין ביחס לבני נח, לגוים, מקבלות יתר תוקף כשמדברים על המהפכה הרביעית, תורה לגוים. החקירות שהוא אוהב על טומטום ואנדרוגינוס אולי פחות נוגעות לנו, אבל מה שהוא חוקר תמיד מה הדין לגבי גוי צריך להיות לנו סימן שצריך לתכנת כך את הראש, לחשוב כל פעם איפה הגוי נכנס כאן. אף שאלה מצוות של יהודים, חשוב לדעת מה לגבי הגוי.

ברכת סיום

בכל אופן, סך הכל מה שדברנו היום הוא התייחסות נכונה לאנשים. רק פתחנו נושא. יש עדיין הרבה מה לברר. שתהייה הצלחה רבה ומופלגה, שכל אחד יצא דיין אמת, דן דין אמת לאמתו, ושיהיה שותף לקב"ה במעשה בראשית[מג], ואז ודאי ה' ילך אתנו, יסכים למעשינו ורצוננו במה שנעשה.

שבזכות כל זה, נזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו [אמן!] שהוא ישמע את שועתנו [אמן!] ושיהיו רק בשורות טובות, ישועות ונחמות, וגם נקמות של הקב"ה, שלפי האבן עזרא בסוף התורה[מד] גם אנחנו נשתתף אתו. לחיים לחיים.