איך מקיימים מצוות?

ב"ה

מוצאי ב' אייר תשפ"ג – בית הכנסת העתיק, טבריה

הילולת בעל "פרי הארץ" זיע"א (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חלק העיקרי של התוועדות הילולת רמ"מ מויטבסק השנה עסק בתורה הראשונה בספרו – תורה יסודית המתארת תהליך שלם ומורכב של עבודה פנימית, שכלית ורגשית, שצריכה להיות בקיום כל מצוה. פרק א הוא הקדמה העוסקת במצוה הראשונה והכללית, "פרו ורבו", שביחס אליה מובן באופן הטוב ביותר התהליך המדובר וממנה הוא נלמד לכל המצוות. פרק ב מפרט ומסביר את התהליך שמתואר בתורה הזו. פרק ג מפענח את המבנה הפנימי של התהליך, לפי סדר מדות הלב. הלימוד כולו רצוף יסודות חסידות ראשוניים ועיקריים והערות חשובות על מקומו המיוחד של רבי מענדלע מויטבסק כיסוד הדרך החב"דית. זהו שיעור עמוק, הדורש לימוד והתבוננות, ששכרו בצדו.

א. מצות "פרו ורבו"

בראשית-נח – הפרשות הכלליות

התורה הראשונה בספר פרי הארץ היא על פרשת נח – "אלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את האלהים התהלך נח. ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת"[ב]. שם, חם ויפת הם הילדים הגשמיים של נח, אבל ממה שכתוב "אלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את האלהים התהלך נח" דורשים חז"ל ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"[ג], התולדות שלו הן מה שהוא צדיק ותמים והולך עם ה'. אחר כך הענין נמשך הלאה, מתגלה ומתגשם בתוך התולדות בשר ודם שלו, שגם מהם לומדים דברים נעלים ביותר בעבודת ה', כמו שנסביר – שם, חם ויפת (שבפסוק הבא).

הרבי אומר[ד] ששתי הפרשות הראשונות בתורה, בראשית ונח, הן פרשיות כלליות[ה], שכוללות את כל התורה כולה. לכן הן שייכות לכל השנה כולה. ברור שכל השנה אנחנו קשורים לפרשת בראשית, אנשי מעמד בבית המקדש היו אומרים כל יום את אותו היום של מעשה בראשית, זהו עיקר ה"מעמד"[ו]. אבל גם פרשת נח היא פרשה כללית שכוללת את כל התורה כולה – בכל שבת בשנה מתאים ללמוד את פרשת נח (והרי "נח נח" היינו "נייחא לעליונים נייחא לתחתונים"[ז], "שבת תתאה ושבת עילאה"[ח]).

על פי פשט שתי הפרשיות הללו כלליות ביותר כי הן שייכות לכל האנושות, לכל תולדות עולם, וממילא לכל העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו שה' התאוה להיות לו בו – בעולם שלנו התחתון – דירה בתחתונים[ט], דירה לעצמותו יתברך. אלה שתי פרשות אוניברסליות, פרשות ששייכות למה שאנחנו קוראים המהפכה הרביעית[י]. יחסית, האנושות של פרשת בראשית לא התקיימה, בני אדם הראשון נמחו במבול, והאנושות של פרשת נח התקיימה, היום כל העולם הוא בני-נח. שתי פרשיות כלליות הן בעצם שני מקיפים – כמו שני מקיפי הנשמה – פרשת בראשית היא המקיף הרחוק (מקיף דיחידה) ופרשת נח היא המקיף הקרוב (מקיף דחיה).

פרשיות "פרו ורבו"

אבל בפרט, הסיבה שפרשות בראשית ונח הן פרשות כלליות היא שהמצוה הראשונה מופיעה בהן. הרי כל התורה כולה היא לשם גילוי רצון ה'. רצון ה' מתבטא במצוות ה' והמצוה הראשונה בתורה כתובה ושנויה בפרשת בראשית ובפרשת נח והיא באמת המצוה ששייכת לכל האנושות, על פי פשט. במתן תורה המצוה הזו התייחדה לעם ישראל[יא], אבל עדיין יש קשר וזיקה עצמית בין המצוה הזו לכל האנושות[יב]. המצוה היא "פרו ורבו", פריה ורביה.

כשה' ברא את האדם, ביום הששי של מעשה בראשית, הוא אמר לו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרֹמשת על הארץ"[יג]. הוא נתן לאדם הראשון את המצוה הזו, חוץ ממה שצוה עליו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, מצוה 'פרטית', בעצם, שאדם עבר עליה. אחרי החטא, כשהוא עשה תשובה מאה ושלשים שנה, הוא לא קיים את מצות "פרו ורבו" – אחרי הפעם הראשונה, בה נולדו התאומים קין והבל, וקין הרג את הבל, הוא פרש מהאשה מאה שלשים שנה והפרישות הזו היתה חטא[יד]. לפי חז"ל, כמו שרש"י מביא בחומש[טו], הוא 'תפס את עצמו' בזכות נשות למך, שהוכיחו אותו על פניו. אז הוא חזר וקיים את המצוה, הוליד את שת, שממנו הושתת העולם[טז] – אנחנו כולנו בני שת – והוליד עוד בנים ובנות עד סוף ימיו, בגיל 930. בכל אופן, כל הבנים שהוא הוליד וכל הבנים שהולידו הבנים שלו והלאה, עד המבול, עד נח – הוכחדו מן המציאות, הכל טבע וחזר לאין ואפס בשעת המבול. לכן, אחרי שנח יצא מהתבה, בסוף השנה של המבול, ה' צוה עוד פעם "פרו ורבו"[יז] (פעמיים[יח], באופן של "כפלים לתושיה"[יט], לאחר החטא ועונש המבול).

יש מחלוקת בין הפוסקים[כ] מאיפה לומדים את המצוה – האם לומדים את המצוה מפרשת בראשית או שלומדים את המצוה מפרשת נח. ספר החינוך[כא] סובר שהמצווה היא בפרשת בראשית, אבל הכרעת הרמב״ם[כב] ועוד ראשונים[כג] שהמצוה היא בפרשת נח, ואמירת ה' "פרו ורבו" בפרשת בראשית היא בעיקר ברכה שה' מברך – "ויברך אלהים... ויאמר אלהים", הוא ברך ואמר להם "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[כד]. ודאי שיש בכך הבעת רצון, אפשר להבין מהברכה-האמירה מה רצונו של ה' – שיהיה "פרו ורבו", שיהיו הרבה ילדים ושיתקיים ההמשך "ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'". בעומק, ברכת "פרו ורבו" בבראשית היא הטבעת הדחף הטבעי להזדקק לבת-זוג על מנת לפרות ולרבות בטבע האדם (כפי שהוטבע עוד קודם בטבע הדגים). בכל אופן, יחסית ל"פרו ורבו" של נח האמירה הזו היא בגדר ברכה, ואילו עיקר המצוה של "פרו ורבו" הוא במה שנאמר לנח (כאשר המצוה הזו, באופן של "כפלים לתושיה" כנ"ל, גם משקמת ומחזקת את הדחף הטבעי להוליד, שנפגע אחרי השחתת העולם במבול בשל הפחד ממבול נוסף[כה] וממילא אי-רצון להוליד לבהלה[כו]).

אמרנו ש"פרו ורבו" מופיע פעמיים, ברכה ומצוה, אבל בעצם יש פה דוגמה – אולי הדוגמה הכי חשובה בתורה – לכלל שלנו[כז] שהרבה דברים בתורה מופיעים קודם כל בתהו ואחר כך מופיעים פעם שניה בתיקון. פשוט שה"פרו ורבו" הראשון הוא בחינת תהו מכך שהוא לא התקיים, הוא נשבר, מת – כל ה"פרו ורבו" הראשון, שהוא כל האנושות, נכחד במבול, הכל הלך לו. סימן שה"פרו ורבו" בפרשת בראשית, גם אם נפרש אותו כמצוה, הוא מצוה של עולם התהו (שבמקום צוותא וחיבור לה' עלולה להגיע ל"אין 'צו' אלא עבודה זרה"[כח], וד"ל). לכן צריך עוד פעם "פרו ורבו" בתיקון, שיתקיים. רואים שה' נשבע בברית הקשת שה"פרו ורבו" שהוא מצווה בפעם השניה יתקיים – "והקמֹתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ"[כט].

"פרו ורבו" – כלל מצוות התורה

המצוה הזו, המיוחדת, "פרו ורבו", היא "מצוה רבה"[ל], היא כוללת את כל מצוות התורה, כפי שרבי מענדלע מסביר במה שנלמד כאן מ"פרי הארץ". כל מצוה, כשאני קם בבקר ומניח תפילין, היא "פרו ורבו" – הכל לשם הולדה. כל מצוה בתורה היא בשביל להוליד משהו חדש, להמשיך נשמה בתוך גוף – ניצוץ קדוש בתוך הגשם (כדלקמן), בתוך הארציות, לשם דירה בתחתונים.

בכל מצוה שאני מקיים אני גם מוליד שלשה דברים שונים – שם, חם ויפת. בכל מצוה יש את השם, את החם ואת היפת שלה. לכן המצוה הזו, בפרשת נח, היא עיקר ה"מעשים טובים". ממילא הדרש של "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" לא סותר את הפשט של "ויולד נח שלשה בנים וגו'". הוא מסביר ש"נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו" רומז שה"מעשים טובים" גופא הם העמדת הדורות, פריה ורביה. עיקר המעשה הטוב שאדם עושה בעולם הזה הוא קיום מצוות "פרו ורבו", וכל מצוה היא "פרו ורבו".

בכל אופן, כל ההקדמה הזו היתה כדי שנסביר ונבין מה רבי מענדלע רוצה מאתנו בפירוש שלו ב"פרי הארץ" בפרשת נח, שהוא בעצם התורה הראשונה שלו בספר (אחרי תורות של רבי אברהם המלאך לבראשית-נח-לך לך שנדפסו בו):

ב. "פרי הארץ" נח

"יראת מצוה"

הוא כותב בתורה הזו שכאשר אדם בא לקיים מצוה הוא צריך קודם כל להכיר בשפלות שלו (שפלות היא המדה העיקרית של רבי מענדלע) ולהכיר שהמצוה היא חיבור לאלקות[לא] – זהו הגדר של מצוה, מלשון צוותא וחיבור[לב]. יש אלקות בתוך המצוה. כל המצוות הן מצוות מעשיות[לג], כל המצוות שייכות לארץ – אין מצוות בשמים, למלאכים אין מצוות[לד], רק לבני אדם בארץ למטה יש מצוות, החל מהמצוה העיקרית שהיא "פרו ורבו".

רבי מענדלע אומר שההכרה במהות של המצוה, שהיא אלקות, ובכל אופן היא בתוך גשם, עם הכרת השפלות שלי והריחוק מהאלקות בתודעה שלי גורמת ליראה. כשאני הולך לקיים מצוה, מתוך התודעה הזו, אני צריך ממש לפחד, להזדעזע, מכך שאני הולך לגשם, מלשון הגשמה, את האלקות. כאשר אני לוקח את התפילין ביד ושם אותם על הזרוע אני מגשם אלקות.

הוא קורא לתחושה הזו "יראת מצוה" – לפחד מהמצוה. זהו ביטוי מחודש – אנחנו מכירים יראת-שמים, יראת-חטא, יראת-בשת, אבל יראת-מצוה הוא ביטוי פחות מוכר. כמה פעמים[לה] למדנו כאן תורות על יראה נוספת אצל רבי מענדלע, שחוזרת בכמה תורות שלו[לו] – היראה מהדבור. כשאדם מדבר – וזו מעלתו, האדם נקרא "מדבר", "נפש השכלית המדברת"[לז] – הוא צריך להכיר שבעצם השכינה היא עולם הדבור ו"שכינה מדברת מתוך גרונו"[לח]. אבל כאן הוא מדבר על עוד סוג של יראה בקיום המצוה – יראה מהגשמה. ורמז: שני הדברים שצריכים לפחד כשעושים אותם – דבור-מצוה – בגימטריא הגשמה. זו גם הגימטריא של שמחה – כמו שנראה, אחרי העבודה שהוא מתאר כאן, מגיעים לשמחה של מצוה, והשמחה מתקנת את ההגשמה.

שוב, מה פירוש לפחד מהמצוה? לפחד מהגשמת האלקות. הגוף שלי מגושם מאד, גם העור של הבהמה של התפילין – או איזו מצוה שלא תהיה – הוא גשמי, כל "תשמישי מצוה"[לט] הם גשמיים, ונראה שחס ושלום אני גורם להגשמה. הדבר הכי נורא ואיום הוא הגשמת אלקות[מ], כי הגשמת אלקות היא שרש עבודה זרה[מא]. על מתן תורה כתוב שהיה "באימה, וביראה, וברתת ובזיע"[מב] – בעצם, זו היראה שלא לגשם את האלקות שהתגלתה במתן תורה ("כי לא ראיתם כל תמונה"[מג]), והיא-היא שרש יראת מצוה המבוארת כאן. ידוע שגם הבעל שם טוב חשש מהגשמה ולכן אסר ללמוד קבלה על מי שלא בר-הכי, מי שיש אצלו חשש הגשמה. רק לימוד החסידות שוה לכל נפש, כי אין בו חשש של הגשמה. והנה אני לוקח בידים שלי, כביכול, "חלק אלוה", חלק מה', ומגשם אותו.

התחזקות באמונה

מתוך הפחד הזה האדם מתחזק באמונה. מה הכוונה? שבכל אופן – זה מה שה' רוצה. אני מאמין בה', אני מאמין שהוא רוצה, "אמר ונעשה רצונו"[מד], שאקח את התפילין ביד ואשים אותם על הזרוע ועל הראש, אבל בשביל לעשות זאת אני צריך להתחזק באמונה לאחר שאני פוחד ממה שאני אמור לעשות. הפחד גם הוא בא מתוך השפלות שלי, מתוך ההכרה שאני בעצמי כל כך מגושם וכל כך שפל, למטה-מטה, שאני ודאי פוגם במצוה הזאת.

כל מה שהוא מדבר לגבי התחושות במצוה נכון לכל המצוות, הוא מדבר על כולן, אבל בפרט הוא מתכוון למצוה שהזכרנו קודם: הוא מתכוון לכך שיהודי בא לקיים את המצוה הראשונה הכללית של כל התורה כולה, "פרו ורבו"[מה]. ממילא אפשר להבין אותו לעומק יותר, שדווקא כשאני בא לקיים את המצוה הזאת צריכה להיות הכרה מי אני ומה אני וכמה אני פחות בתכלית השפלות והמצוה הזו היא המצוה הכי מגושמת שיכול להיות. כשאני הולך לקיים את המצוה הזו, עם כל ה'מגושם' שלי, וגם עצם הקיום, החפצא, הכל תכלית המגושם. לכן, כשאני מכיר מי אני ואיפה אני, את הפגם שיש לי – קוראים לזה פגם הברית שלי – אני ודאי מזדעזע. אם אני ירא-שמים ורוצה באמת להיות יהודי טוב אני מזדעזע, ואף על פי כן אני מתחזק באמונה שהמעשה הזה הוא מה שה' רוצה מאתי.

התבוננות בהשתלשלות הרצון

מה קורה אחרי ההתחזקות באמונה? הוא אומר שהשלב הבא, אחרי שהוא מתחזק באמונה שזהו רצון ה', הוא להתבונן שרצון ה' משתלשל ויורד מאין-סוף עד למטה-מטה. מי שלומד חסידות חב"ד יודע שגם במקור הרצון באין סוף יש כמה דרגות: יש רצון פשוט לברוא את העולם, שנקרא הרצון הפשוט להיטיב; יש רצון עוד יותר גבוה ממנו, שנקרא רצון מוחלט; ויש משהו עוד יותר גבוה מהרצון המוחלט, שנקרא הרצון הנעלם בעצמותו ממש, בבחינת יחיד. מי שיכול להתבונן בדרך חב"ד, משיג בהתבוננות שלו את מקור הרצון העליון באור אין סוף שלפני הצמצום[מו], על כל שלש המדרגות שאמרנו עכשיו, ואחר כך איך אותו רצון עליון משתלשל בכל העולמות.

בחסידות חב"ד יש מושג שבכל בקר צריך להתבונן בכל סדר ההשתלשלות – כך כותב אדמו"ר האמצעי[מז] – מריש כל דרגין עד סיף כל דרגין. המקור לכך בפרי הארץ הוא כאן, בפרשת נח – צריך להתבונן ברצון הנעלם, משם הרצון המוחלט, משם הרצון הפשוט, ואחר כך יש צמצום והמשכה של קו ואדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, עד העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, וכאן, במצוות, מתגלה הרצון הכי נעלם בעצמותו יתברך (והרמז: רצון נעלם בגימטריא מצות). בכך צריך להתבונן כשבא לקיים כל מצוה, ובפרט את המצוה הזו של "פרו ורבו".

מה שהוא מתאר כאן, וקורא לו בסופו של דבר התלבשות השכינה במצוה, מופיע במפורט בספר התניא[מח]. בכלל, "פרי הארץ" הוא יסוד להרבה התבוננות בדרך חב"ד, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בפירוש שאחד מיסודות התניא הוא מאגרות רבותינו שבארץ ישראל[מט]. רק שב"פרי הארץ" ההתבוננות החב"דית הזו עדיין 'מרחפת', וגם 'נותנת לי מכה' – אחר כך, בחב"ד, הדברים מוסברים באופן יותר מיושב, מובן יותר בשכל וגם באופן שלא 'נותן מכה' אלא מתיישב.

הימין והשמאל שבהכרה

שוב, לשלב הזה הוא קורא התבוננות שבאה לאחר השפלות והיראה וההתחזקות באמונה. גם בשביל השפלות צריכה להיות הכרה – מי שלא שם לב למה שהוא עושה 'לא מתחיל' בכלל את העבודה. ההכרה הראשונית שהוא מדבר עליה נקראת בלשון חסידות חב"ד[נ] התבוננות כללית. אחר כך, ההתבוננות שהוא מסביר יותר באריכות, היא כבר התבוננות פרטית בדרך חב"ד, בכל סדר השתלשלות, אבל קודם צריך התבוננות כללית – שלפעמים נקראת 'זכרון', מודעות למה שעושים – שהיא בעצם הכרה.

בתוך ההכרה יש בעצם שתי בחינות. הכרה היא דעת – בן אדם הוא בר-דעת, יהודי הוא בר-דעת. כתוב שבדעת יש שתי בחינות, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות[נא]. ההתבוננות הכללית, ההכרה, היא בשני דברים: הכרה שהמצוה היא אלקית והכרה שאני לא שוה שום דבר (גארנישט ווערט). ההכרה איפה אני נמצא, היא כבר השפלות שלי, ומתוכה באה התחושה שאני בא לקחת אלקות ובוודאי אני אפגום, אגשים את האלקות. בפרט במצוה הזו, של "פרו ורבו".

אם כן, העטרא דחסדים של ההכרה הראשונית היא הידיעה שהמצוה היא אלקות, אבל העטרא דגבורות של ההכרה הראשונה היא מה שמביא אותי לשפלות העצמית שלי, שאני גארנישט, אני לא שוה לקיים את המצוה הזאת – 'איפה אני ואיפה המצוה?!'. כתוב[נב] שהעטרא דגבורות נקראת "שמאל דוחה" והעטרא דחסדים היא "ימין מקרבת"[נג]. בהכרה שהמצוה היא אלקות – סימן שהאלקות ירדה, הצטמצמה והגיעה למצוה הזאת – יש רצון לקרב, אבל אני דוחה את עצמי, אני לא ראוי לקיים את המצוה מתוך השפלות.

לידת מדות אמתיות

אם כן, מה התהליך שהוא מתאר? יש הכרה. מתוך ההכרה אני מבין את השפלות של עצמי, ה"שפל באמת" שלי, ה"נקודה תחת היסוד" שלי[נד]. אחר כך יראה, פחד – יראת מצוה מההגשמה שאני עושה. בסופו של דבר, מה מציל אותו מההגשמה? דווקא היראה. אחר כך באה התחזקות באמונה. אחרי ההתחזקות באמונה, שאני מאמין שזהו רצון ה', אני יכול וצריך, חייב, להתבונן ממש בדרך חב"ד, התבוננות פרטית של ירידת הרצון העליון דרך כל השתלשלות העולמות, לפני הצמצום ואחרי הצמצום הראשון, עד שמגיע מטה-מטה ומתחבר עם הגשמי. אחרי שניצלתי מההגשמה השלילית, בזכות היראה, יש כאן דווקא מעלה – חידוש שהאלקות יורדת ומופיעה גם למטה-מטה.

רק כאשר אני מתבונן המדות שתתעוררנה מתוך ההתבוננות תהיינה מדות אמתיות. הוא כותב שאם אני לא מתבונן – אני מאמין ומתחזק באמונה שלי, אבל בלי התבוננות – המדות שמתעוררות, שתיכף נסביר מה הן, תהיינה דמיונות שוא. כמו שכתוב גם בספר התניא[נה], שבלי דעת, התקשרות והתחברות לאלקות, כל האהבה-כאילו וההתלהבות, שאני מתלהב, הכל "אש זרה"[נו], הכל דמיונות שוא. הוא כותב כאן אותו דבר. מעבר להתבוננות, יש כאן נקודה חשובה נוסף – הוא מסביר שמדה אמתית הוא דווקא מדה שנמשכת מעצמה, בדרך ממילא, לא לפי הרצון-ההסכמה של האדם. אם האדם מכוון למדה מסוימת, באופן מאולץ, המדה היא רק כח המדמה, דמיון שוא. דווקא קדימת היראה, שמזעזעת את האדם וגורמת לכך שהוא לא 'מנהל' את התהליך כדי להגיע להישגים של מדות כרצונו, גורמת לכך שבסופו של דבר המדה נמשכת מעצמה מתוך ההתבונות.

אם כן, צריך התבוננות, ואחרי ההתבוננות באה האהבה האמתית, שאיננה חלק מהדמיונות. לשכל הראשון קראנו הכרה, לשכל השני, שהוא השכל של ההתבוננות הפרטית, קוראים השגה[נז] – קודם יש הכרה ומתוכה שפלות ויראה והתחזקות באמונה והשגה, ומתוך ההשגה נולדות מדות האמתיות. הוא כותב שהמדות העיקריות שנולדות מתוך ההשגה הן – לא מה שהייתי חושב, אהבה ויראה, "תרין גדפין"[נח], אלא – אהבה ושמחה. אם ההתבוננות וההשגה הן אמתיות נולדות ממנה אהבת ה' ושמחה בעבודת ה', "שמחו צדיקים בהוי'"[נט]. יש מקום אחר בספר[ס] בו הוא כותב שאהבה ושמחה הן גופא חסד וגבורה – אהבה היא חסד ושמחה היא גבורה. שמחה שייכת לבינה וכתוב "אני בינה לי גבורה"[סא]. בכל אופן, בתורה הזו הוא לא כותב ככה, ומשמע אחרת אפילו, כמו שנסביר תיכף. כתוב בחב"ד[סב] שה' נתן לנו מצוות בשביל שמחה, שנשמח במצוה, אבל עד שמגיעים לשמחה צריך לעבור את כל השלבים הקודמים – ההכרה, השפלות, היראה, האמונה, ההתבוננות הפרטית, אחר כך האהבה, לפי הסדר שהוא כותב, ואחר כך השמחה.

אמרנו קודם שכל מצוה היא לשם הולדה, ובתוך הנפש, בחויה הפנימית, ההולדה היא של האהבה והשמחה[סג]. אם הוא כבר הגיע לשמחה, שמחה אמתית בה', במצוה, הוא זוכה לתכלית החויה או הפנימיות הרצויה, שנקראת דבקות. דבקות היא גם דעת, ורש"י כותב[סד] שדעת היא רוח הקדש. כך גם הוא כותב כאן. התכלית, אחרי הכל, שהוא מגיע מאהבה לשמחה, היא רוח הקדש, שרוח הקדש היא דבקות בה'.

שוב, הכל בפרט בהקשר למצות "פרו ורבו", המצוה הכללית שעושה את פרשת נח לפרשה כללית, אבל שייך לכל המצוות. בהמשך למצות "פרו ורבו" בפרשת נח כתוב "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו'"[סה]. רש"י כותב ש"חתכם" גם מלשון חיות[סו] – זו חיות אמתית. בקיום המצוות בחיוּת ממשיך האדם את רצון ה' העליון שיתגלה למטה, בתוך הגשם, ואז ממילא כל החיוֹת יראות ממנו (מתוך הרגשתן את החיוּת בפנימיות האלקית של האדם המקיים את מצוות ה'). אם הוא לא ממשיך מהרצון העליון אין לו חיות אמתית, אין לו גם "חתכם".

ג. התהליך הפנימי בקיום המצוה

התבוננות בתהליך

אם כן, יש פה תהליך מאד מפורט. כאן צריך מהכרה ראשונית להגיע לשפלות; משפלות ליראה ופחד מההגשמה – שהיא עבודה זרה, לא להפוך את המצוה לעבודה זרה ח"ו; מפחד צריך להגיע להתחזקות באמונה; אחרי ההתחזקות באמונה צריכה לבוא התבוננות בהשתלשלות מרצון ה'; ההתבוננות מולידה מדות אמתיות – אהבה, שמחה ובסופו של דבר מביאה לדבקות אמתית בה'.

רק התהליך עצמו הוא כבר התבוננות פרטית. ריבוי הפרטים-השלבים הללו מזכיר עוד כמה תורות, גם של עוד צדיקים, כמו ה'בחינות' של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן. אלה תורות שיש בהן הרבה-הרבה שלבים, שמתארים את המציאות כמורכבת מהרבה שלבים, הרבה תחנות, הרבה מסעות.

אנחנו אוהבים לקחת מבנה ולבנות מתוכו איזה פרצוף מוכר לנו, שיעזור לנו להפנים את הדברים והתהליך שהסברנו עכשיו. אפשר למצוא אפילו יותר משבע דרגות בתהליך שהוא מתאר, אבל אנחנו נצמצם לשבע כדי שננסה להקביל לשבע מדות הלב.

תכלית השכל – המדות והמעשה

יש פה, בתורה של בעל "פרי הארץ", הרבה חב"ד. הרי הוא המקור של חב"ד. אפשר אפילו לומר שהוא "השכל הנעלם" של חב"ד, המוחא סתימאה. אם אדמו"ר הזקן הוא חכמה עילאה[סז] רבי מענדלע ויטבסקער הוא כח המשכיל, חכמה סתימאה דאריך. בכל אופן, כמו אצל כל הצדיקים, עיקר הדגש הוא על ז"ת, על תיקון המדות של הלב, ולכן כל הענינים, גם עניני חב"ד, משתייכים ללב.

אחרי שהמגיד הסתלק והיתה מחלוקת בין התלמידים של המגיד, ממשיכי דרך הבעל שם טוב, דרך החסידות, מה עיקר העבודה – מוחין או מדות[סח]. היתה מחלוקת בין אדמו"ר הזקן לרבי שלמה מקרלין, ששניהם היו בקרבת מקום יחסית, ברייסין, ברוסיה הלבנה, בליטא. שאלו את רבי מענדלע – 'מה העיקר?'. מתוך התורה שלו לא הבינו מה לדעתו עיקר העבודה, מוחין או מדות. כלומר, מתוך רבי מענדלע אפשר להיות בספק, כי יש שם הרבה-הרבה חב"ד. בכל אופן, תמיד התכלית היא הלב. גם מי שמכיר את חב"ד – התכלית היא הלב.

בתורה הזו הוא כותב שאם יש השגה בלי קשר מידי למצוה מעשית גשמית, היא שקר – כל ההשגה, כל ההתבוננות, היא שקר אחד גדול. הוא אומר שזהו חטא דור המבול – מבול הוא ריבוי השגה בלי קשר למצוה מעשית[סט]. הניגוד לכך הוא דור הפלגה, שאצלו יש יראה חיצונית ללא כל שכל – צריכים גם את השכל וגם את המעשה, לא סגי הא בלא הא. הוא מביא מהמדרש[ע] שדור המבול מכונה "עצת רשעים" ודור הפלגה נקרא "דרך חטאים"[עא]. השגה ללא מצוה, ללא יראת ה', היא עצה-השגה של רשע שמבטל מצוות. יראה חיצונית ללא השגה והתבוננות באלקות היא חטא בלא דעת, מצב של מודעות עצמית, הרגשת אדם את עצמו ליש ודבר נפרד. הדוגמה שהוא מביא לשכל שלא קשור למעשה, החטא של דור המבול, היא שלמה המלך, שמתוך רוב ההשגה שלו, החכמה שלו, אמר ש"אני ארבה ולא אסור"[עב] – הוא לא קיים את המצוה של ה', עבר על מצוה של ה' מתוך השגה.

שוב, הוא אומר שכל השגה שלא קשורה מיד למצוה מעשית, בגשמיות, היא שקר וחטא. אפשר לחשוב שבחב"ד אולי יש השגה לשם השגה, בלי קשר למצוה – זה לא נכון! כל ההשגה של חב"ד גם קשורה לעבודה בפועל. אפילו כשאדם עוסק בהתבוננות נטו, בהשתלשלות העולמות או בסוגיא עמוקה בחסידות, הוא מקיים מצוה – "מצוה רמה ונשגבה" של "וידעת היום"[עג], כמו שאדמו"ר הזקן כותב בסוף אגרת הקדש, בקונטרס אחרון[עד]. כל אגרת "איהו וחיוהי חד בהון"[עה], האגרת הכי עמוקה בתניא, היא כדי לקשר את ההשגה עם קיום המצוה. לפי מה שהוא אומר התבוננות אמתית היא השגה שקשורה מיד לקיום מצוה מעשית. רק אז יש "אורות דתהו" אבל ב"כלים דתיקון"[עו] – המצוה המעשית היא "כלים דתיקון". הדבר הזה הוא הנקודה של התורה הראשונה ב"פרי הארץ", בתחלת הספר, שכמו שאמרנו היא בפרשה כללית.

הארכנו כאן רק כהקדמה כדי לומר שרצוי לקחת את ההשגה שכתובה כאן ב"פרי הארץ", את התהליך שהוא מתאר, ולהקביל הכל לספירות של הלב. יש כמה מהן עם הקבלה די פשוטה:

דעת-מלכות-גבורה: הכרה-שפלות-יראה

הצורך להתחיל משפלות, שהיא מדתו של רבי מענדלע עצמו, הוא המלכות – שפלות היא פנימיות המלכות[עז]. השפלות היא יסוד המלכות (נקודת ציון בלשון הקבלה, היינו ה'ציונות' האמתית, השייכת בעצם לעלית רבי מענדלע וחסידיות לארץ ישראל), יסוד שמתחת לספירת היסוד – "השפל באמת" הזה, המנוף שתופס מלמטה-מטה[עח].

השפלות גופא באה מהכרה. מהי הכרה? דעת, כמו שאמרנו. דעת היא נשמת כל מדות הלב[עט], כל הז"א. אמרנו שהכרה זו היא על דרך התבוננות כללית, לא התבוננות שלמה – הכרה מה המצוה ומי אני. מתוך ההכרה הזו באה שפלות, שהיא מלכות.

אחר כך באה יראה גדולה – המלכות עולה לשרש של המלכות, ש"בנין המלכות מן הגבורות"[פ], מהיראה. יראה היא פנימיות הגבורה[פא], היא גם בגימטריא גבורה. פשוט שהסדר אצלנו הוא עליה ממלכות לגבורה.

הוד: התחזקות באמונה

אחר כך באה ההתחזקות באמונה שבכל אופן זהו רצון ה', הוא אמר ונעשה רצונו – זו הנחת רוח של הקב"ה, של האין-סוף. לאיפה במדות הלב שייכת ההתחזקות באמונה? במכתב המפורסם שכתב אדמו"ר הזקן לנחם על הסתלקות רבי מענדלע ויטבסקער, שנדפס בתניא[פב], הוא כותב שברוח של הצדיק יש שלש מדות עיקריות, אהבה, יראה ואמונה. רוח היא ז"א ואבא של הרבי מסביר – בליקוטי לוי יצחק על התניא שם – שאהבה היא חסד, יראה היא גבורה והחידוש הוא שבהקשר הזה אמונה היא תפארת. אם כן, לפעמים אמונה היא תפארת. אבל כאן ההסבר הוא אחר. כאן הוא כותב שצריך להתחזק באמונה שאף על פי שאני מגושם וכו' – זהו רצון ה'. ה' רוצה ממני, השפל באמת, שאני המגושם כן אקח את התפילין הללו, שגם החפצא שלהם מגושם, שאשים אותן על הזרוע והראש שלי, וככה יתגלה רצון ה', הרצון של האין-סוף, עד הרצון הנעלם בעצמותו ממש, למטה-מטה, תכלית הכוונה של דירה בתחתונים. צריך להתחזק באמונה הזו. איפה בכלל האדם מתחזק? מדברים הרבה על התחזקות – איפה קורה ההתחזקות? בספירות נצח והוד. הספירות נצח והוד, "תרין פלגי גופא"[פג], הן הספירות המוציאות לפועל – הכחות המעשיים של הנפש, הרגליים המהלכות, "מהלכים בין העֹמדים האלה"[פד]. זהו המקום להתחזק.

המושג התחזקות מזכיר לנו מה שאמרנו קודם[פה], שהצדיקים אמרו שעיקר השרש של רבי מענדלע הוא חזקיהו המלך. כנראה שגם הענין של חזקיהו המלך, שראוי להיות משיח[פו], הוא כל הזמן להתחזק. כך באמת הוא עשה אחרי שנגזר עליו היפך החיים – בכל אופן הוא התחזק ולא התייאש, אמר שמקובלני מאבא דאבא דאבא – דוד המלך – ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מהרחמים"[פז]. הוא התחזק ובקש רחמים וה' ענה לו – והוסיף לו י-ה שנים של חיים. למה נגזר עליו היפך-החיים? כי הוא התייאש ולא עסק ב"פרו ורבו", מתוך רוח הקדש שלו שזרעו הוא מנשה שחוטא ומחטיא ועובר על כל התורה כולה – על כל המצוות החמורות, רצח, עבודה זרה, עריות. לכן הוא לא רצה להתעסק ב"פרו ורבו", להוליד כזה בן. ה' אמר – 'אתה עושה חשבונות עם הרצון שלי? עיקר הרצון שלי בעולם הזה הוא "פרו ורבו"! זה קיום העולם. לא משנה צדיק, רשע'. אחרי שישעיהו הנביא הוכיח אותו, והוא קבל את התוכחה וכבר החליט שכן יקיים "פרו ורבו", ה' סלח לו ונתן לו עוד 15 שנה לחיות, ובאמת הוא הוליד את מנשה. מנשה היה כזה רשע 22 שנים, כב שנים היה רשע מרושע, ואחר כך, ב-גל שנותיו האחרונות הוא חזר בתשובה מתוך יסורים[פח]. בכל אופן, בזכותו יש את מלכות בית דוד עדיין, עד היום הזה. אי אפשר לעשות חשבונות עם הקב"ה, במיוחד חשבונות של "פרו ורבו", המצוה הכללית.

בכל הענין הזה אנחנו רק מנסים לחוש, להבין, מה פירוש להתחזק באמונה. אם רוצים לומר זאת בשלמות צריך לומר – להתחזק באמונה ובטחון. ההתחזקות היא בנצח והוד בנפש בכלל, ובפרט התחזקות באמונה היא בספירת ההוד. ספירת ההוד היא רגל שמאל, יש בה חשש של "הודי נהפך עלי למשחית"[פט] ו"כל היום דוה"[צ], ושם צריך להתחזק. על המלכות כתוב "איהי בהוד"[צא] – המלכות של הקדושה זקוקה כל הזמן להתחזק באמונה, וההתחזקות באמונה היא בהוד. בחסידות כשאומרים להאמין אומרים גלייבען, וכתוב בלוח "היום יום"[צב] שגלייבען היינו הוד, הודיה. ההקבלה הזו הרבה יותר פשוטה מאשר לומר שאמונה היא תפארת. אמנם בהקשר של שלש מדות הצדיק אמונה היא תפארת, אבל כאן – בהקשר של התחזקות באמונה, האמונה במצוה שהיא הרצון של ה' – האמונה היא הודיה, פעולת ההוד. זו הודיה כמו של חזקיהו המלך – הכרה שאני צריך להודות לה' גם כשאיני מבין זאת. חזקיהו אומר: אני, שראוי להיות משיח, לא מבין למה אני צריך להיות אבא של מנשה הרשע, המלך הכי רשע, שרוצח את היהודים. אבל ה' רוצה – זה הרצון של הקב"ה. זו התחזקות באמונה בספירת ההוד, להודות.

תפארת: התבוננות פרטית

מה בא אחרי התחזקות באמונה? ההתבוננות הפרטית, ההשגה. שוב, קודם היתה הכרה ראשונית, אבל תכלית ההתבוננות היא אחרי ההתחזקות באמונה – ככה לפי הסדר שלו – ולאן היא שייכת? כמו שסתם הכרה היא דעת סתם השגה היא בינה, אמא, אבל כאן רוצים לקשר הכל ללב. בתוך הלב "בינה לבא"[צג], הבינה היא כללות הלב, וכתוב שיסוד אמא מתפשט ומסתיים בתפארת ז"א[צד]. יסוד אמא הוא ההתבוננות, ככה כתוב[צה], אבל איפה ממוקמת ההתבוננות הזו בלב? בספירת התפארת. אם כן, כמו שלקחנו את האמונה מהתפארת ושמנו אותה בהוד, ככה ההשגה המפורטת, ההתבוננות הפרטית מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שייכת בלב לעצם ה"בינה לבא" שהיא ספירת התפארת – עצם הלב מתבונן, והלב הוא התפארת. כש"פרי הארץ" מתאר את ההתבוננות הוא כותב שהיא "התבוננות בגדולתו ית' וחסדיו הגדולים להיות משלח פארותיו מאין סוף ב"ה ורצון העליון וכו'" – רמז מובהק שההתבוננות בלב היא בספירת התפארת[צו].

בין המדות, התפארת היא מדת הרחמים[צז]. סימן שהתבוננות אמתית צריכה לעורר בי את המדה הכי טבעית לי כיהודי, מדת הרחמים – מה שכל ישראל רחמנים בני רחמנים[צח]. זהו הסימן המובהק הראשון של היהודי, הרחמים שהם פנימיות התפארת. לא תמיד הרחמים הם בגלוי, וכדי לגלות אותם מתוך ההעלם נדרשת התבוננות. זו הפעולה הראשונה של התבוננות אמתית. נאמר באופן אחר, ההתבוננות של יהודי בלב בפרטיות היא התפארת שלו, היפי שלו, היפי של היהודי. היפי של היהודי מתעורר ומתגלה כמדת הרחמים שלו.

לא עשינו הרבה גימטריאות עדיין... רוצים לתת רמז שהתבוננות אליבא דחב"ד היא התפארת של הלב, לכן נחבר את שתי המילים: תפארת (1081) ועוד התבוננות (919) עולות בדיוק 2000, מספר שלם. מה הם אלפיים בקבלה? [חכמה ובינה.] נכון, הן נקראות "אאלפך חכמה"[צט] ו"אאלפך בינה"[ק], הסוד של "אלפים שנה קדמה תורה לעולם"[קא], אבל מהו המספר אלפיים? ה-ב רבתי של "בראשית", התחלת התורה והתחלת בריאת העולם, שרומזת לתכלית בריאת העולם. בשביל מה ה' ברא את העולם? ב היינו שנים, ב דברים, וכעת שני הדברים, ה-ב רבתי, ששוה אלפיים, היינו התבוננות-תפארת. הממוצע שלהם הוא אלף, סוד "האלף לך שלמה"[קב], שלמות. ה'כנף' – המרחק מ-1000 לכל כיוון – כאן היא 81 (1000 ועוד 81 שוה תפארת ו-1000 פחות 81 שוה התבוננות). 81 בגימטריא אנכי, 9 ברבוע, 3 בחזקת 4 – גם מספר מושלם. שתי ה'כנפים', לכל כיוון, הן "אנכי", בסוד "אנכי מי שאנכי"[קג], "אנכי אנכי הוא מנחמכם"[קד].

חסד-נצח-יסוד: אהבה-שמחה-דבקות

הגענו עד ההתבוננות, שכאן היא התפארת. מה קורה אחר כך? אחרי ההתבוננות נולדו באמת, לא בדמיונות, שתי מדות עיקריות – אהבה ושמחה. פשוט שאהבה היא חסד, שלא לא היה לנו עדיין.

איפה השמחה? שמחה היא גם בינה[קה], אבל איפה היא בלב? יכולתי גם לחשוב בתפארת, כמו שכתוב "נתתה שמחה בלבי"[קו], אבל איפה עוד יותר בפרט? על תפארת כתוב "איהו בנצח"[קז] ופנימיות הנצח היא הבטחון. כתוב "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[קח] – למה הלב שמח? "כי בשם קדשו בטחנו". השמחה צומחת מתוך הבטחון – הבטחון בה', שה' כאן אתי והוא רוצה את מעשה המצוה, משהו מעשי שאני הולך לקיים. לכן השמחה של מצוה בלב היא בספירת הנצח – הוד הוא אמונה ונצח הוא בטחון. באמת מפורש בדא"ח[קט] שאין שמחה כשמחת הנצחון – הראיה הכי פשוטה וברורה ששמחה היא בנצח. בקיום כל מצוה בפועל צריך להרגיש ש"דידן נצח!" ולהתמלא שמחה של מצוה. שתי המדות הללו, האהבה והבטחון, הולכות יחד, כי הנצח הוא הענף של החסד, המוציא לפועל של החסד. הבטחון והשמחה מוציאים לפועל את האהבה, מתוך אהבת ה' באים לשמחה של מצוה.

אנחנו מתחילים לראות תמונה שלמה, פרצוף שלם של הלב. מה חסר לנו? איזו ספירה בלב עוד לא אמרנו? יסוד, מדת ה"צדיק יסוד עולם"[קי]. הוא כותב בתורה הזו שאחרי האהבה והשמחה זוכים לדבקות. דבקות ורוח הקדש, כאשר הדבקות היא-היא רוח הקדש. זהו היסוד-הצדיק של היהודי. היסוד הוא גם ענף – ענף של ההתבוננות, של התפארת, "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[קיא], "גופא ובריתא חשבינן חד"[קיב]. התכלית היא להגיע לדבקות של היסוד, "ודבק באשתו"[קיג]. "אשתו" כאן היא ה"נקודה תחת היסוד".

מהלך ההתבוננות

אם כן, יש לנו התבוננות מאד יפה, של כל המדות בתורה היסודית הזו של בעל "פרי הארץ". נסביר עוד טפה את המבנה:

אמרנו שהכל מתחיל מהכרה, שהיא הארת הדעת, שמאירה גם היא בתוך התפארת, בתוך הלב. אמרנו שבהכרה הזו יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות – הכרת האלקות של המצוה והכרת השפלות שלי, אפשר לומר השפלות התהומית שלי, הגורמת לכך שאני עלול ח"ו לגשם את האלקות של המצוה. כתוב[קיד] שמעטרא דחסדים של הדעת, מהחסדים של הדעת, נבנה פרצוף הזכר, התפארת, ומהגבורות של הדעת, נבנה פרצוף הנקבה, המלכות, כמו שאמרנו קודם ש"בנין המלכות מהגבורות" בכלל. כלומר, ההכרה שהמצוה היא אלקות היא הארה של הדעת בתפארת וההכרה של השפלות שלי היא הארה של הדעת במלכות.

אחר כך מתחיל עיקר התהליך: יש כאן עליה מהשפלות, שהיא המלכות, לגבורה, שהיא היראה, ואז מעבר להתחזקות באמונה, שהיא ההוד. יראה והתחזקות באמונה הן שתי הספירות של קו שמאל, השרש והענף שבו – הגבורה היא שרש קו שמאל בלב וההוד הוא הענף שלה. אם כן, הכל כאן מתחיל מהאמצע, התפארת והמלכות, אבל עולה מיד לשמאל, הגבורה וההוד. אחר כך הכל חוזר לתפארת, שהיא ההתבוננות, האמצע, ומתעצם חזק עם ההתבוננות האלקית שהסברנו שהיא ה"בינה לבא". רק אחר כך עובר החתן לקו ימין, מוליד את קו ימין. עיקר ההולדה של כל מצוה הוא הולדת אהבה ושמחה, שבהתבוננות שלנו הסברנו שהן החסד והנצח – השרש והענף בקו ימין. אחר כך הוא שוב חוזר לאמצע, ספירת היסוד, שהיא הדבקות.

אז הסדר הוא אמצע-שמאל-אמצע-ימין-אמצע – בצורה מאד יפהפיה, אפשר לומר, "יפת אלהים ליפת"[קטו]. ממש התבוננות שלמה. זה בדיוק מתאים לספירה בספירת העמר של ההילולא שלו, השרש שלו – תפארת, אבל בפרט חייב ללכת קודם כל לגבורה, ליראה, להתחזקות באמונה.

שם, חם ויפת

הוא חוזר ומסביר לנו מי הם שם חם ויפת של נח. נח כאן הוא מקיים המצוה הראשון, העיקרי, לכן הוא מוצא חן בעיני ה' – "אלה תולדֹת נח, נח איש צדיק" – והוא שמקבל מהקב"ה את הצו "פרו ורבו", שהוא כבר "פרו ורבו" של תיקון, "פרו ורבו" שמתקיים לעולם, לעד. הוא מוליד שלשה בנים. חם הוא הקטן. שם הוא האמצעי, לפי סדר התולדה. מי הבכור? יפת. מי השני? שם. השלישי הוא חם:

"חם" הוא הגשמי. הוא ההכרה בשפלות שלי ובכך שאני הולך לגשם, ח"ו, את האלקות – מה שגורם לפחד. חם הוא השפלות והפחד ויש בו כבר את המעבר להתחזקות באמונה.

מיהו שם? השכינה, המצוה בעצמה, השכינה של המצוה, עצם האלקות שמתגלה לי בהתבוננות הפרטית שלי אחרי הפחד וההתחזקות באמונה. שם הוא גילוי האלקות במצוה, ההתבוננות הרצויה – לא התבוננות שתלושה ומנותקת מהמעשה בפועל.

אחר כך, הוא כותב, וזהו חידוש גדול מאד, שיפת הגדול – שבא בסוף לפי ההסבר שלו – הוא האהבה והשמחה. "יפת אלהים ליפת", היפי של היהודי שבסוף הוא מוליד אהבה ושמחה בלב. מתוך האהבה והשמחה בסוף הוא מגיע לדבקות בה' ורוח הקדש. שם הוא השכינה שבהתבוננות, אבל יפת הוא היפי. מה הענין של "יפת אלהים ליפת"? גם פניה לכל האנושות. כל הדבר שהסברנו הוא פניה לכל האנושות, כפי שמסבירים בשנים האחרונות שצריך לקרב את כולם וללמד תורה לכולם – והעיקר הוא שרש יפת, "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם". איך הוא שוכן? שם הוא ההתבוננות וגילוי השכינה עצמה שבמצוה ויפת הוא היפי של היהודי שחווה זאת, מה שמתעוררות אצלו אהבה ושמחה בעבודת ה' שלו.

כמו שאמרנו, זו גם קריאה לכולם – כל האומות – להכיר באמת של התורה, ושהאהבה והשמחה תהיינה קשורות לקיום מצוה אמתית, הולדה אמתית. ממילא כולם או שיתגיירו או שלפחות יתייהדו, כמו "רבים מעמי הארץ מתייהדים"[קטז], שיתגיירו להאמין בעצמם – בינו לבין עצמו – רק בה' אחד, "הוי' אלהי ישראל"[קיז]. ממילא האהבה והשמחה שלו, החוויות הכי טובות שלו, תהיינה מצד הקדושה – "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם".

כך הוא מסביר, שיפת הוא האהבה והשמחה בסוף, אבל ההתבוננות, גילוי האלקות, היא שם, והפחד מהגשמה שצריך להיות בהתחלה – קודם כל צריכה להיות יראה, יראה מתוך שפלות, אבל יראה, "יראת חטאו קודמת לחכמתו" ואז "חכמתו מתקיימת", והגשמי עם יראת-ההגשמה הוא חם. אז בעצם צריך את כולם, את כל שלשת הילדים, בשביל הולדה אמתית, הולדה שלמה.

"אשה כי תזריע"

השנה ההילולא יצאה בשבת, פרשת תזריע-מצורע. בהשגחה פרטית, בתורה של נח שלמדנו הוא גם הביא את הפסוק הראשון של פרשת תזריע, "אשה כי תזריע וילדה זכר"[קיח]. הוא מסביר שאשה היא המצוה והיא השכינה. הוא משווה ומחבר אשה-מצוה-שכינה – גם נעשה את החשבון, הכל היינו הך, שוה ארץ ישראל, לב פעמים הוי', כבוד פעמים הוי', "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"[קיט].

זהו הסוד של כל מצוה, לדעת שהמצוה היא האשה. אנחנו כולנו האשה של ה', כמו בשיר השירים, והאשה היא השכינה והיא המצוה, דבר המתגלה דווקא בארץ ישראל. לשם כך, לשם הגילוי הזה של המצוה שהיא האשה שהיא השכינה, עלה רבי מענדלע לארץ במסירות נפש, מתוך בטחון שבזכות ההשתדלות שלנו בישוב הארץ בפועל יבוא המשיח. הוא התחיל לגלות זאת ואנחנו מבקשים ממנו שהוא יגמור מה שהוא התחיל, הענין של ארץ ישראל, העצם של ארץ ישראל.

הוא מסביר "אשה כי תזריע וילדה זכר": "זכר" הוא מדת האהבה הנולד מכח "תזריע", בשעת הזריעה, שהיא קיום המצוה, המצוה של "פרו ורבו". בכל מצוה העיקר הוא ה"פרו ורבו", בכל מצוה יש זריעה לשם הולדה, והזריעה היא שאין את המצוה של "פרו ורבו" בלי האהבה. יש גם יראה, יראה מלפגום, אבל עיקר הקשר הוא האהבה. לכן הקדושה של המצוה הזו, שהיא בעצם קדושת הברית, היא לקשר את האהבה הטבעית עם האהבה האלקית – זהו הסוד של "אשה כי תזריע וילדה זכר", ככה הוא מסביר. אם כן, ממש יפהפה ש"אלה תולדות נח" מתקשר עם "אשה כי תזריע וילדה זכר".

לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בראשית-נח הן שתי פרשות כלליות – הן נוגעות לכל העולם ומופיעה בהן המצוה הכללית "פרו ורבו".
• ה"פרו ורבו" של בראשית הוא ברכה, הטבעת טבע בעולם, ומצות-תהו שלא התקיימה וה"פרו ורבו" של נח הוא מצות-תיקון שהתקיימה לדורות.
• כל מצוה בתורה היא עם תכלית של הולדה – המשכת ניצוץ קדוש בגוף המציאות.
• יראת מצוה היא הפחד של האדם מכך שבקיום המצוה הוא מגשם את האלקות.
• במצות "פרו ורבו" הכי בולטת התחושה שבפגמי שלי אני מגשם את האלקות.
• הגשמת אלקות היא הדבר הכי חמור ועל היראה ממנו הוזהרנו מסיני – "כי לא ראיתם כל תמונה".
• אדם ירא-שמים מזדעזע מהמחשבה שהוא, המגושם, יקיים מצוה – אך מתחזק שזהו רצון ה' ממנו.
• בראשית העבודה נדרשת התבוננות כללית (הכרה) ואחריה יש להגיע להתבוננות פרטית (השגה).
• ההתבוננות הכללית היא בכך שהמצוה היא אלקית ושהאדם הוא שפל.
• ההתבוננות הפרטית היא בהשתלשלות רצון ה' ממעלה-מעלה עד מטה-מטה.
• ב"פרי הארץ" מונחים היסודות המוקדמים להתבוננות החב"דית – אך עדיין באופן 'מרחף' ו'מכה'.
• כשניצלים מהגשמה שלילית – על ידי יראה ושמחה – יש במצוה מעלה של הגשמת רצון ה' בתחתונים.
• מדות אמתיות נולדות מתוך התבוננות אמתית ורק לאחר שהאדם הפסיק 'לנהל' את רגשותיו באופן רצוני ומעושה.
• תכלית כל השגה היא התעוררות הלב וקיום מצוות בפועל.
• מתוך הכרה (דעת, הכוללת חו"ג) במעלת המצוה ובשפלות האדם (מלכות) באים ליראת-מצוה (גבורה). אז נדרשת התחזקות באמונה (הוד) ואחריה התבוננות אמתית (תפארת) המולידה אהבה (חסד), שמחה (נצח) ודבקות (יסוד).
• תולדות נח – מעשים טובים, שעיקרם "פרו ורבו" – הם חם המגושם (הכרת השפלות המביאה ליראה והתחזקות באמונה), שם המרומם (התבוננות ברצון ה') ויפת המגלה יפי במציאות התחתונה (אהבה, שמחה ודבקות).
• המצוה היא השכינה והיא האשה – הכל מתגלה בארץ ישראל – ובקיום המצוה כדבעי מתקיים "אשה כי תזריע וילדה זכר".