להמשיך את חנוכה

ב' טבת תשפ"ב – טלפונית

פרצוף עניני חנוכה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

עם דמדומי זאת-חנוכה מסר הרב שיעור ש'אורז' את הענינים העיקריים של החג ב'פרצוף' מסודר לפי סדר הספירות – מכתר עד מלכות – הכל במגמת "מוסיף והולך ואור", להמשיך את עניני החנוכה הרבים ב"פעולה נמשכת" על כל השנה כולה. זמן העריכה הקצר שנותר לנו הותיר את סגנון השיעור קצת 'דחוס', כשחלק מהדברים באו ברמיזה, אך ככלל יש כאן מבט מחודש על עניני החג העיקריים המוכרים לכולנו, עם נתינת כח למתבוננים להעמיק, להפנים וכך לקחת את הדברים הלאה. בהצלחה!

מוסיף והולך ואור

כעת אנחנו יוצאים מ"זאת חנוכה". כל דבר שיוצאים ממנו צריך להמשיך אותו – שתהיה "פעולה נמשכת". בפרט חנוכה, שאנחנו פוסקים כבית הלל[ב] ש"מוסיף והולך ואור"[ג], "מעלין בקדש"[ד] – צריך להמשיך להוסיף מיום ליום. אכן, יש לנו כמה דרושים איך ממשיכים את הנרות הלאה, כמה שיטות בזה, אבל הכלל הוא שצריך להמשיך להוסיף – להוסיף אור.

בכלל, לפי דרך הבעל שם טוב, החידוש של השראה (ביחס להשתלשלות של הקבלה הראשונה, עד הרמ"ק, ולהתלבשות של קבלת האריז"ל[ה]), עיקר הגילוי של אור ה' הוא לאחר מעשה המצוה בפועל[ו] – רק אחרי ההכנה למצוה (הכנעה) ועשית המצוה על ידי האדם (הבדלה) מתגלה ההשראה האלקית מלמעלה (המתקה). לכן הסברנו פעם[ז] שכמו ששלשים יום קודם החג יש לעסוק בהלכות החג כך שלשים יום אחרי החג יש לעסוק בכוונות של החג... הדבר בולט במיוחד במצוה של נרות, בה הטרחה של האדם היא פעולת ההטבה וההדלקה של הנרות, אבל האור מתגלה רק כשהוא מושך את ידיו מהנרות וה"שלהבת עולה מאליה"[ח]. הסברנו[ט] שלכן בנוסח "הנרות הללו" ניכר שככל שעובר החג עוברים מזכרון תשועת ה' שבאה על ידי האתערותא דלתתא של מסירות נפשם של החשמונאים כו' לגילוי האור של הנס האלקי  של מציאת ה"פך שמן טהור" שממנו הדליקו שמונה ימים כו' (דהיינו הישועה שכולה בידי שמים).

הרבי מסביר[י] שהדגש על מה שנמשך מהחג לכל השנה נכון במיוחד ביחס לחנוכה (אפילו שאין לו אסרו-חג), עד שניתן לומר ש"כל התכלית והמכוון של חנוכה הוא לפעול על הזמן שלאחרי זה", משום שחנוכה הוא לשון חינוך – "והרי כללות ענין החינוך הוא בעיקר הכנה לכל משך הזמן שלאחרי זה... ומזה מובן גם בנוגע לחנוכה, שכל העילויים שבו הם בשביל ההמשכה על כל השנה כולה". הרבי ממשיך להסביר שאם התכלית היא הימים שלאחרי חנוכה – בהכרח לומר שיש בהם עילוי לגבי חנוכה (כמו חינוך של קטן, קודם שמחויב במצוות, בשביל הזמן שיהיה מחוייב במצוות), "ונקודת הדברים – שבחנוכה ניתן כח על כללות העבודה במשך כל השנה... שעבודתו במשך כל השנה כולה תהיה באופן דמוסיף והולך ואור".

כח יוסף – להפוך מאחור לפנים

בהשגחה פרטית, קראנו היום בחת"ת – וכך יוצא בכמה שנים ב"זאת חנוכה", השיא והתכל'ס של החג – איך יוסף מתוודע לאחיו, "אני יוסף העוד אבי חי"[יא]. זהו אחד הסיפורים המרגשים ביותר בתורה, שאחרי כל העלילה שיוסף רוקם לאחים, כדי לכפר על העון שלהם ובסופו של דבר להתחבר אתם, מגיע לשיא באמירת "אני יוסף". כתוב בזהר[יב] שהגילוי העצמי של "אני יוסף" הוא על דרך הגילוי העצמי של "אנכי הוי' אלהיך"[יג] במתן תורה. יוסף הוא לשון תוספת – מוסיף והולך ואור, ודווקא אור עצמי ועד ל"אור חדש"[יד] ש"חדש להיות אור" שעד כה היה בגדר עצמות ממש ולא אור כלל, כמבואר בדא"ח[טו].

יוסף הוא על שם "יֹסף הוי' לי בן אחר"[טז]. הפירוש הפשוט בחסידות[יז] הוא ש"בן אחר" היינו מי שהיה קודם בצד ה"אחר", בסטרא אחרא, והוא מוסיף אותו לקדושה. נוסיף עוד פירוש, שאם יש פירוד בין יהודים, שכל אחד "אחר" לשני – כמו שהיה בין יוסף לאחיו – בכוחו של יוסף לבטל את ה'אחרות' הזו. "אחר" הוא גם לשון אחור – עמידה אחור באחור. אנחנו, כמו שדברנו[יח], בשנת "פנים בפנים". אם יש יהודי שהוא "אחור באחור" עם יוסף – יש לו כח לסובב אותו כלפיו לעמוד פנים בפנים. זה בדיוק מה שיוסף הצליח לעשות בעלילה שלו – בסופו של דבר להפוך את האחים שלו, שיהיו כולם פנים בפנים (והוא סוד המשחק בסביבון בחנוכה, וד"ל).

כנראה שזהו גם כח מיוחד של חנוכה, במיוחד ביום האחרון של החג, זאת חנוכה (כללות כל ימי החנוכה, "הכל הולך אחר החיתום"). לפי קביעות רוב השנים "זאת חנוכה" הוא יום ה-צא של השנה, יחוד שלם של שם הוי' ושם א-דני, אמן. המספר הזה הוא משולש 13, לכן מסיימים לקרוא את כל יג הפרשיות של הנשיאים – יב נשיאים עם הכולל, פרשת "זאת חנכת המזבח"[יט] – כנגד יג מדות הרחמים, הכוונה של יג התבות של ברכת "להדליק נר חנֻכה", כמבואר בכתבי האריז"ל[כ].

פרצוף עניני חנוכה

בכל אופן, הנושא שלנו הוא להתבונן בחג הזה ולקחת דברים פשוטים שכולנו מכירים, גירסא דינקותא, ולסדר אותם, כמו שאנו אוהבים, בפרצוף – פרצוף לקחים של חנוכה שאפשר להוסיף מיום ליום, מהחג הזה, עד ביאת ינון בקרוב בימינו. נעשה את ההתבוננות לפי סדר הפרצוף, כדרכנו:

כתר: פרסומי ניסא

עיקר הענין של חנוכה הוא "פרסומי ניסא"[כא]. גם בפורים יש פרסומי ניסא[כב], ובחנוכה עיקר הפרסומי ניסא בפרהסיא[כג]. כמו שגם הרבי הדגיש[כד], שצריך להדליק מנורות גדולות ומאירות בראש כל חוצות – לא רק "על פתח ביתו מבחוץ"[כה], אלא בכלל להגיע החוצה. החג הזה הוא התעצמות עם ה"יפוצו מעינֹתיך חוצה"[כו] דווקא, המשך של יט כסלו, ראש השנה לחסידות. צריך לפרסם את הנס – שה' עושה נס לישראל. מדובר גם בנס של הנצחון, שהוא גם נס גדול מאד של "גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים וכו'"[כז], וגם בנס של ה"פך שמן טהור" שהדליק שמונה ימים – שני הנסים העיקריים של החג.

"פרסומי ניסא" הוא אור מקיף, שצריך להקיף ולהגיע לכל העולם – במיוחד ללא-יהודים. למי צריך לפרסם את הנס? יהודים מכירים את הנס. עיקר הפרסום הוא לכל עמי הארצות, לכל באי עולם. את האור הגדול הזה, המקיף, שיש במיוחד בחנוכה – נכוון כנגד הכתר של חנוכה, שעלינו להמשיך מחנוכה לכל השנה.

חכמה ובינה: אור ויפי

אור ויפי בנרות חנוכה

אחר כך, החכמה והבינה הם זוג, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כח]. זו בעצם הכוונה המפורשת שמכוונים כשאומרים את הברכה, ביחד עם הכוונה של אחד מימי החג, שיש בחנוכה יחוד מיוחד במינו – שאין בשום חג אחר – של אור ויפי[כט]:

בלשון הקדש יש יג שמות נרדפים של אור (אור, בהר, זהר, נהר, נגה, צהר, זיו, חשמל, יקר, בהק, זרח, הלל, טהר), כנגד יג תבות הברכה על הדלקת נר חנוכה. השמש הוא סוד הכבוד, "והארץ האירה מכבֹדו"[ל] (שהוא ממוצע בין אור ליפי), ובאמצעותו מדליקים את שמונת נרות חנוכה, המכוונים כנגד שמונה לשונות של יפי בלשון הקדש (שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן – כנגד הספירות מבינה עד מלכות).

מה ההבדל בין אור ליפי? האור הוא מופשט – יש אור בכתר, מופשט לגמרי, ויש אור שיש לו אחיזה מסוימת, "באותיות קצרות" (בלשון החסידות), שהוא אור החכמה[לא]. לעומתו, יפי הוא כבר התלבשות, איך שהאור מופיע בגוף ממש. זהו היחס הכללי בין "איהו וחיוהי חד בהון" בחכמה לעומת "איהו וגרמוהי חד בהון"[לב] בבינה[לג].

בשביל האור צריך שמן. הרבה שמנים שפסולים לשבת מותרים בחנוכה[לד]. בפשט, הטעם הוא ש"אין לנו רשות להשתמש בהן"[לה] – בשבת הנרות דווקא בשביל להנות, ובחנוכה אסור להנות, ולכן השמנים מותרים. אבל, כמבואר בהרבה ספרי חסידות[לו], בפנימיות זו מעליותא – בחנוכה מתגלה שהשמן מפעפע ומגיע לכל מקום[לז], ואפשר למצוא-לזהות את השמן במדרגות הכי נמוכות, בחינת "רגלין ברגלין"[לח], תנאי של ביאת משיח, וכך להעלות את כל המציאות ("עד שתכלה רגל מן השוק", "ריגלא דתרמודאי"[לט]). כשמגלים את התמצית של השמן שיש בכל דבר ודבר ומדליקים אותו – זהו בעצם האור. האור הטמון בשמן עוד לפני שמדליקים את הנרות ממש. בהדלקת הנרות ממש האור הופך להיות יפי, בכח הכבוד – השמש בכוונה שלנו.

שמן – רזין דרזין דאורייתא

בכל אופן, שמן מסמל את ה"רזין דרזין דאורייתא", בעוד יין הוא יחסית רק "רזין דאורייתא"[מ]. אם המסר והלקח של הכתר בפרצוף עניני חנוכה הוא להמשיך, ביתר שאת ויתר עז, לפרסם את "על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך" שה' עושה אתנו בכל יום תמיד, החכמה של החג היא להתעסק דווקא עם השמן של התורה, פנימיות התורה, רזין דאורייתא ואף רזין דרזין דאורייתא. השמן, רזין דרזין, היינו ה"משחת קדש" של משיח – לכן חנוכה הוא חג של משיח[מא].

לפעמים משיח גופא מכוון כנגד הכתר, היחידה שבנפש[מב]. אבל, כמו שלמדנו לאחרונה באמונה ובטחון[מג], יש בחינה שמשיח מכוון כנגד אור אבא. יש אפילו "תרין משיחין" – כתוב[מד] ששרש משיח בן יוסף הוא דווקא בפנימיות אמא ושרש משיח בן דוד בפנימיות אבא. למעלה משניהם יש את הכתר, או שהוא הבחינה של "משה רעיא מהימנא", מוחא סתימאה ממש, ששרשו בעתיק, בגבורה דעתיק, או שהוא "אדוננו זה"[מה], כמו שלמדנו לפי הגמרא של "היום" (שם הסברנו חמש מדרגות – המשיח הוא החיה ומעליו יש את "אדוננו זה", הקב"ה, השכינה בעצמה, שהוא הכתר). פרסומי ניסא הוא לפרסם את הנס של ה' והשמן-החכמה הוא להמשיך לעסוק בתורת משיח – פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא, "תורה חדשה מאתי תצא"[מו].

כל תורה היא "אורייתא מחכמה נפקת"[מז] – כל דרגות התורה קשורות לחכמה. זהו האור שיוצא מהשמן, "תורה אור"[מח]. אם כן, בעצם יש בחכמה גם את השמן, אותו מדליקים, וגם את האור שיוצא מהשמן – להאיר את העולם בפנימיות התורה. גם קשור, כמו שתיכף נגיע, לתיקון העולם הגויי – הכל קשור לתיקון העולם הגוי, למהפכה הרביעית[מט], להאיר את אור התורה בכל מקום ומקום. כך מדליקים את מנורת חנוכה בצד שמאל[נ], שהוא לכתחילה הצד האחר, הצד שיוסף הופך-מסובב פנים בפנים.

סוד השמונה ותיקון היפי

שוב, היפי הוא כבר "גרמוהי", שרש הכלים, הגוף. אם הכל כאן שלבים של בירור ותיקון והארת העולם כולו – כולל הגוים – היפי הוא כל מה שקשור לתיקון חכמת יון, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[נא], קשור לאסתטיקה[נב], היפי של העולם. בחשבון אנחנו רגילים לקשר את היפי עם חתך זהב ועם מה שאנחנו קוראים סדרת מספרי האהבה, בה המספר העיקרי – עד 10 – הוא 8. השייכות של חנוכה ליפי ולמספרים היא בכך שהגימטריא של חנוכה, 89, היא מספר אהבה, ובמדה מסוימת מספר האהבה הכי חשוב, כי 1 על 89 נותן את כל סדרת האהבה עד אין סוף, כמבואר באריכות במ"א[נג].

וכמה רמזים מובהקים שקשורים זאת להשראת היפי של יפת-יון באהלי שם: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" עולה 1870, 34 פעמים 55, שני מספרי אהבה רצופים (שאחריהם בא 89, חנוכה). ועוד, חנוכה (89) ברבוע פרטי (כל אות ברבוע) עולה 3025, 55 (מספר האהבה הקודם) ברבוע כללי[נד]!

מצד אחד, אמרנו שצריך להמשיך את חנוכה הלאה, שתהיה פעולה נמשכת, אבל ברגע שהגענו ל-8 לא צריך עוד מספרים – רק צריך להתעצם יותר ויותר ולהעמיק יותר ויותר בסוד השמונה ומשמעותו. שמונה גם משרש שמן. יחוד אבא ואמא הוא השמן והשמונה[נה].

רקיעא תמינאה

מהן הסגולות של המספר שמונה? בדרך כלל מסבירים[נו] ששמונה הוא מעל הטבע. שלמות ההקף של הטבע הוא שבע, שבעת ימי השבוע, והשמונה הוא כבר מעל. אם כן, להמשיך את חנוכה לכל השנה היינו להרגיש את השמונה בכל דבר ודבר, בכל המתרחש במציאות – שהכל בא מהשמונה, דרגת הנס שמעל לטבע.

איך קוראים לשמונה בלשון הקבלה והחסידות? "רקיעא תמינאה"[נז], שהוא בפירוש כינוי של הבינה, פנימיות אמא (שבה גילוי עתיקא[נח], פרסומי ניסא כנ"ל, סוד "אהיה [בכתר] אשר אהיה [בבינה]"[נט], הנודע). יש כמה וכמה מאמרים יפים, בעיקר של רבי הלל[ס], שעיקר הענין של חנוכה הוא להגיע ל"רקיעא תמינאה", שיותר גבוה גם מרקיע ערבות. הרקיע השביעי הוא ערבות, "רֹכב בערבות"[סא] – עריבות נעימות ידידות מתיקות[סב] – אבל יש משהו גם למעלה ממנו, הרקיע השמיני[סג], שהוא ממש "פנימיות אמא פנימיות עתיק", בדרגה שאפילו יותר גבוהה מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק"^סא, "תענוג פשוט הבא במורגש" בלשון אדמו"ר האמצעי[סד]. יש בחנוכה את היכולת להגיע לתענוג פשוט שלא מלובש בשום דבר אחר. כמו הביטוי "שמחה בטהרתה"[סה] שלמדנו באריכות[סו] – "טהרתה" היינו אמא. אף על פי שהתענוג לא מלובש בשום דבר, "בטהרתה", אפשר להרגיש אותו – זהו סוד "תענוג פשוט הבא במורגש", שהוא "פנימיות אמא פנימיות עתיק".

בהמשך נגיע לכך שחנוכה הוא חג החן. חנוכה לשון חן, ובעיקר "זאת חנוכה", כשמגיעים לנר השמיני, לכל שמונת הנרות. אם שמנו את כל ענין היפי של חנוכה באמא, לעומת האור שבאבא, החן – השמיני בלשונות היפי, כנגד המלכות – יהיה מלכות דאמא דווקא. מסבירים[סז] שהמשותף לאותיות ח ו-ן הוא ש-ח (8) הוא אחד יותר מ-7 ו-נ (50) הוא אחד יותר מ-7 ברבוע (49) – המקיף.

רבוע כפול – "פנים בפנים"

חוץ מזה ש-8 הוא המספר הגדול עד 10 שהוא מספר אהבה, כלומר שקשור ל"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", וחוץ מזה ש-8 הוא אחד יותר מ-7 ו-50 אחד יותר מ-7 ברבוע, נראה עוד משהו משותף בחכמת החשבון בין ה-ח וה-נ של חנוכה. לפני כן, נאמר מילה חשובה לגבי עצם חכמת החשבון:

כתוב "בֹאו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"[סח]. כתוב[סט] שיש כאן בפסוק פרצוף לאה ופרצוף רחל – אותיות המחשבה ואותיות והדבור[ע]. אותיות הדבור נקראות סיחון (לשון שיחה נאה[עא]), "תבנה ותכונן עיר סיחון", ו"חשבון" היינו מחשבה. כלומר, כל החשבונות שאנחנו אוהבים לעשות הם בעצם גילוי אותיות המחשבה. לפעמים, כמו בספר מעין החכמה, בסדר של תקון-צרוף-מאמר-מכלול-חשבון[עב], החשבון-הגימטריא הוא במלכות. אבל ב"באו חשבון", לעומת "עיר סיחון", חשבון הוא מחשבה, עד למדרגה של "לא מחשבותי מחשבותיכם"[עג]. המחשבה היא פרצוף לאה, ו"לא מחשבותי מחשבותיכם" היינו מה שבתחלה יעקב לא השיג את פרצוף לאה[עד]. דווקא מתוך המחשבות-החשבונות של לאה היא זוכה להוליד הכי הרבה בנים, ששה בנים[עה] ובת[עו], הכל יוצא מאמא, "באו חשבון".

בחכמת החשבון, 8 לא שייך דווקא לסדרת האהבה, חתך זהב – בהחלט שייך לה, אבל לא רק לה – וודאי לא רק 7 פלוס 1, אלא עיקר הענין של 8 בחכמת החשבון הוא רבוע כפול. התבוננות זו תהיה מאד חשובה לנו כדי להבין את הענין של חנוכה ועוד כמה דברים חשובים בחנוכה. יש סדרה של רבועים כפולים. אפילו כשמסתכלים על המנורה של חנוכה, אף שהדבר לא מחויב על פי הלכה, הצורה שמתקבלת היא 4 מכאן ו-4 מכאן והשמש עומד באמצע ומחבר אותם. כשמתבוננים ב-8 רואים 4 מפה ו-4 מפה, וכל 4 הוא רבוע – הרבוע הכי פשוט. 1 הוא גם רבוע, אבל הוא סתמי – לא רואים את צורת הרבוע. הרבוע הראשון שרואים הוא 4. לכן עצם שם המלה ארבע הוא לשון רבוע. גם לשון זווג, "ומספר את רבע ישראל"[עז] (ששוה, כידוע[עח], 40 ברבוע – ימי יצירת הולד[עט]). כשאני רואה את ה-4 כאן וה-4 כאן ב-8 של חנוכה, מה אני רואה בעצם? צירוף של שני רבועים. פרצוף שלם הוא רבוע, התכללות, ואני רואה שנים – אחד מול השני, פנים בפנים. גם האיש הוא רבוע וגם האשה היא רבוע, ארבע מול ארבע, וככה מתייחדים. תיכף נחזור לענין.

רבועים כפולים – לב נתיבות חכמה, נ שערי בינה ו-עב גשרי חסד

יש אצלנו[פ] תורה שלמה, מהדברים הכי מיוחדים ויפים בחשבון, שרואים שחז"ל ראו ברבוע הכפול את מקור כל המספרים שקשורים לספירות. ספר יצירה מתחיל בכך שיש "לב נתיבות חכמה" בחכמה וכך ידוע בחז"ל[פא] שיש "נ שערי בינה" בבינה. מה המשותף ל-לב ו-נ? שניהם רבועים כפולים, רודפים-רצופים. לב הוא הרבוע הכפול של 4 (שהוא בעצמו רבוע, יש כאן רבוע של רבוע) ו-נ הוא הרבוע הכפול של 5. הרבוע של 5 הוא כה ו"כה וכה"[פב] עולה 50. זהו סוד שנוגע לכוונה של ספירת העומר, שגם בה אפשר לכוון – כמו שעושים בדרך כלל – שיש מט ימים ועוד 1, הכולל של ה-מט, כנ"ל (כמו ש-ח הוא הכולל של ה-ז). אבל כוונה עוד יותר עמוקה, שגם מפורשת באריז"ל[פג], היא ש-נ הוא "כה ו-כה", כה מול כה, שני פרצופים שוים. מה פירוש שוים לעניננו? אם אלה שני פרצופים של זוג, שוים הכוונה "שוין בקומתן"[פד] – מעמד משיחי, להיות שוין בקומתן וככה להתחבר.

רק הווארט הזה, שיש לב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה, מזמין לחשוב אם יש עוד דוגמאות בהמשך הסדרה הזו. באמת, בזהר[פה] כתוב שיש עב גשרי חסד. המספר הבא בסדרה, אחרי נ (כה ו-כה), הוא עב, לו ו-לו, פעמיים 6 ברבוע. ה-עב נקראים גשרי חסד. אפשר לומר שאחרי לב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה אני מגיע לספירת החסד, שיש בה עב (ועוד, המלה גשר עולה "אברם הוא אברהם"[פו], איש החסד כו'), אבל אנחנו מסבירים[פז] שהמלה גשר היא בעצם כמו המלה קשר – ג-ק מתחלפות – והגשרים של החסד היינו סוד עטרא דחסדים של הדעת. דעת היא ענין של התקשרות[פח] – קשר. דעת תחתון היא קשר בין המוחין למדות של הלב ודעת עליון היא גם קשר בין החכמה לבינה עצמן. עיקר הקשר בין שנים נעשה על ידי מדת האהבה בנפש, פנימיות החסד, כפי שהיא מושרשת בעטרא דחסדים של הדעת. היום מדברים על 'גישור' בין שנים שבתחלה לא רואים עין בעין – על ה'מגשר' להחזיר אותם ממצב של אחור באחור למצב של פנים בפנים כנ"ל (כחו של יוסף לסובב את ה"אחר"). בימות המשיח (וכבר עלינו לחיות בימות המשיח, כפי שהורה לנו הרבי[פט]) יתקיים "עין בעין יראו גו'"[צ] (עין עולה ה פעמים הוי', סוד כל עטרא דדעת[צא]), והוא על ידי שיקוים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' וגו'"[צב], ודוק.

סדרת הרבועים הכפולים

לפי זה, מתבקש – כפי שעשינו ודברנו הרבה פעמים^פג – להתחיל מהתחלה:

הסדרה הזו מתחילה מהאות ב רבתי של "בראשית" – כל התורה מתחילה מסוד הרבוע הכפול. מצד אחד, ה-1 הוא רבוע סתמי (בכך שלא רואים את צורת הרבוע, כנ"ל), אבל גם לא סתמי (מצד עצם החשבון, שרש המחשבה כנ"ל). שוב, הכל מתחיל מה-ב של "בראשית". מה היא אומרת? באמת זוג, זוגיות, "את השמים ואת הארץ", וכך הלאה בכל מעשה בראשית[צג], כל העולם כולו וגם כל התורה כולה. הכל יחוד וזיווג.

מה בא אחרי ה-ב? ח – שמונת ימי החנוכה. בקדושת לוי כתוב[צד] שחנוכה הוא הגילוי של ראש השנה – מה שתוקעים בראש השנה מתגלה כאור חדש לראשונה בחג החנוכה. מ-ב ימים, "יחיֵנו מיֹמים"[צה], הרבוע הכפול הראשון, עוברים ל-ח ימים, 4 מול 4 של ימי החנוכה.

אחר כך בא חי, הרבוע הכפול של 3.

אחר כך באים לב נתיבות חכמה, נ שערי בינה ו-עב גשרין – 'חזקה' של שלשה אחד אחרי השני. אז מה יהיו שלשת הראשונים? צריכים להיות ג רישין שבכתר, לפני חכמה (לב), בינה (נ) ודעת (עב). יוצא שה-ב רבתי ד"בראשית" היא הזיווג בתוך רדל"א (סוד ה ספקות דרדל"א ביחס להרכב חלקי ה-מה וחלקי ה-בן שבו, כמבואר בכתבי האריז"ל[צו]), אבל ה-ח – כמו ח ימי חנוכה – היינו הזיווג בתוך רישא דאין, התענוג של הנפש. חי, הרבוע הכפול של 3, הוא כבר רצון, רישא דאריך. אחר כך באים ה-לב, ה-נ וה-עב.

צריך להמשיך הלאה ולהגיע ל-יג דרגות, כמו שיש יג כחות הנפש: אחרי עב בא צח, בגימטריא חנם, מלה שהולכת יחד עם חסד – חסד חנם. אחרי ה-חנם, ה-צח, בא 128, דין-דין (דין הוא רבוע 8), בספירת הגבורה – מדת הדין. אחר כך יהיה 162, "בצלם", "בצלם אלהים"[צז], הרבוע הכפול של 9, בתפארת. מקובל שההתבוננות שהאדם נברא בצלם, מתוך הזדהות, מעוררת רחמים – פנימיות התפארת.

אחר כך כבר יהיה 200, הרבוע הכפול של 10, בנצח – והוא סוד קדמון שהוא "נצח ישראל"[צח], וד"ל. אחר כך 242 בתמימות, בהוד ("'וההוד' זה בית המקדש"[צט] שנקרא אריאל, 242).

אחר כך מגיעים למשהו מאד חשוב, רפח, בספירת היסוד. כידוע, עוד תופעה יפהפיה בחכמת המספר שאנחנו אוהבים להסביר[ק], ש-צדיק ברבוע שוה רפח במשולש (41616). כמו ש-8 במשולש שוה 6 ברבוע (36) – אותו יחס יש בין הצדיק, 204, שהוא עיקר הכח לברר את רפח הניצוצות, לבין רפח ניצוצות.

אחרון חביב הוא "הוי' [פעמים] אחד" (338) – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קא]. הוי' פעמים אחד הוא הרבוע הכפול של 13. ההקבלה כאן למלכות תואמת את הפסק ש"הוי' אחד" הוא מלכויות[קב] – להמליך את ה' על כל הארץ, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קג].

תופעות הרבועים הכפולים

כל מה שאמרנו עכשיו קשור לחנוכה, הסוד של ה-8. איך הגענו לכל הנושא? כל הסוד של שמונה הוא הבינה של חנוכה – צריכים להבין בחנוכה את סוד ה-8. נתבונן כאן בכמה תופעות יפהפיות שקשורות לענין:

כמה אותיות באלף-בית הן רבוע כפול? עד 10 יש שתי אותיות – ב ו-ח. פשוט, לא חידוש. החידוש הוא שיש עוד שתי אותיות שהן רבוע כפול – נ ו-ר. כפי שראינו, נ היא הרבוע הכפול שכנגד הבינה – נ שערי בינה – ויש עוד אות אחת, ר, הרבוע הכפול שהקבלנו לנצח בספירות ולבטחון בנפש. וראה זה פלא, שתי האותיות שכל אחת מהן בעצמה היא רבוע כפול הן אותיות נר – כוונה יפהפיה כל פעם שמדליקים נר, אבל במיוחד כשמדליקים את נר חנוכה.

עוד תופעה, שעוד יותר מדגישה את שייכות כל הענין לחנוכה: אם עושים חשבון כולל, סכום של כל 13 הרבועים הכפולים מ-ב עד הוי' פעמים אחד – 2, 8, 18, 32, 50, 72, 98, 128, 162, 200, 242, 288, 338 – מקבלים 1638, מספר שהוא בדיוק הכוונה של חנוכה בכתבי האריז"ל. כתוב באריז"ל[קד] שבחנוכה צריך לכוון בשם סג, חנה, ובשם הוי' פשוט, כו. זו עיקר כוונת המלה חנוכה בכתבי האריז"ל – חנה-כו. אם אני מכפיל אותם, סג פעמים כו, אני מקבל בדיוק את סכום כל 13 הרבועים הכפולים מ-1 עד 13 – 1638! הכל שייך לבינה – שם סג הוא בינה, השם של אמא עילאה.

עוד משהו, אחרון אחרון חביב: אם בציור המנורה רואים 4 ו-4 ועוד שמש, שאפשר לשים באמצע, יש סך הכל 9 נרות. 9 הוא רבוע – רבוע כפול ועוד 1 שגם נותן רבוע. זהו משהו מיוחד? מתי עוד יכול לקרות? בכל הדוגמאות שנתנו, מ-1 עד 13, קורה רק עוד פעם אחת – ב-12, שברבוע שוה 144 (קדם), ופעמיים קדם עולה רפח, כנ"ל, ואם אני מוסיף שמש, 9, אני מקבל 289, הרבוע של טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב"[קה]. זהו פלא, כי בהקבלה שעשינו הדוגמה של 8 פלוס 1 שוה 9 היא כנגד התענוג בנפש ו-12 ברבוע כפול פלוס 1, ששוה 17 ברבוע, היא כנגד האמת, פנימיות היסוד. התענוג הוא הכח השני מההתחלה והאמת-היסוד הכח השני מהסוף, ורק באלה יש את התופעה הזו, שהכולל של הרבוע הכפול הוא בעצמו רבוע. הפלא הגדול הוא שבכל השמות הפנימיים של הספירות, יש רק שני שמות שהם עצמם רבוע – השני מהתחלה, תענוג, 23 ברבוע, והשני מהסוף, אמת, 21 ברבוע[קו]. הפלא ופלא.

בכל אופן, הכל היה לומר שהיפי של הרקיע השמיני, בינה, הוא היפי של הרבוע הכפול – הציור של שני פרצופים זהים, "שוין בקומתן", שכל אחד הוא רבוע והם עומדים פנים בפנים. החיבור הזה מוליד תולדות-צאצאים, כמו אמא שמולידה ילדים (רבים, וכידוע[קז] בסוד "פרו ורבו"[קח] ש"פרו" הוא מצד אבא ואילו "ורבו" הוא מצד אמא).

לפי כל זה, ה"פעולה נמשכת" של חנוכה, כל השנה כולה (בעליה תמידית מחיל אל חיל), היא להוליד-לחדש, מתוך ההתמדה והעליה בקדש של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבא ואמא, האור (שמן) והיפי[קט] (הזיווג של אבא ואמא, חו"ב, כל השנה כולה, ללא האור הנוסף של חנוכה, הוא לשם קיום העולמות, חידוש הישנות בלבד, אך הזיווג של חנוכה, זיווג של פנימיות או"א הוא לשם הולדת נשמות חדשות, חידוש בעצם[קי], נקודת הנצחון וגם נס השמן והנרות של חג החנוכה).

דעת: הנצחון על חכמת יון

ספירת הדעת היא תחת הכתר, והרבה פעמים היא נמנית במקום הכתר[קיא]. ההבדל בין הכתר לדעת הוא שכתר הוא 'מקיף' ודעת היא 'פנימי'. אצלנו, לשים חנוכיה גדולה, ענקית, בראש כל חוצות, בככר העיר – שייך לכתר, לפרסום הנס ברשות הרבים. מה שמקביל לכך בספירת הדעת הוא "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד"[קיב]. עיקר החנוכה הוא בירור, כמו שאמרנו שיש בירור של האסתטיקה של יון באמא, לה שייך היפי, כך בדעת יש את הבירור של חכמת יון, של כל הפילוסופיה של יון, התיקון של אריסטו (אתו מתמודד בעל אור השם[קיג]) – שכולם ידעו שהוי' הוא האלהים אין עוד, ללמד זאת את הגוים, לא רק להראות להם מופתים. צריך גם להראות להם נסים, זהו הכתר, אבל גם לשכנע בשכל ולהסביר בטוב טעם ודעת – וכך לנצח נצחון אמתי את חכמת יון, עד שאפשר יהיה לאמץ את הניצוצות-הנקודות הטובות שיש שם, גם ב"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". זו הדעת של חנוכה. זו העבודה, הפעולה הנמשכת, שצריכה להיות מחנוכה ואילך – יש כח בחנוכה ללמד את הגוים, להאיר להם את האמת בטוב טעם ודעת. דעת היא הכרה, "יכירו וידעו"[קיד].

מכאן והלאה יותר בקיצור, ענינים יותר ידועים:

חסד: מוסיף והולך באהבה

החסד של חנוכה הוא הרמז הידוע של חנוכה: "ח נרות והלכה כבית הלל"[קטו] – הענין של "מוסיף והולך ואור". בית הלל בכלל הם חסד, לעומת בית שמאי שהם גבורה[קטז]. המסר הוא שצריך כל הזמן להוסיף, בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות בכלל בשיעור הזה – להוסיף ולהמשיך את חנוכה. החסד הוא "מוסיף והולך ואור" – התפשטות של "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[קיז] שלוקח את כולם.

ידוע[קיח] שסברת בית הלל שמוסיף והולך היא ש"אזלינן בתר בפועל" (ואילו סברת בית שמאי שפוחת והולך היא ש"אזלינן בתר בכח"). "המעשה [בפועל] הוא העיקר"[קיט], היינו כנאמר באברהם אבינו, איש החסד (שהיה הולך ונוסע הנגבה תמיד[קכ], היציאה מהגבול לאור אין סוף הבלי גבול, כמבואר בדא"ח[קכא]) – "ואברהם זקן בא בימים"[קכב], "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"[קכג] בעליה בקדש תמיד ("יומם יצוה הוי' חסדו"[קכד] – "יומא דאזיל עם כולהו יומין", "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קכה], התפשטות ה חסדים בכל מדות הלב כולל הנה"י, כחות המעשה בפועל).

אברהם הוא מדת החסד והאהבה, אהבת השי"ת ("בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[קכו] בגימטריא שלהבת, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"יא– "מנורה בדרום"[קכז], "הנגבה", "אברהם התחיל להאיר"[קכח] וממשיך-מוסיף להאיר תמיד) ואהבת ישראל ("ואהבת לרעך כמוך אני הוי'"[קכט] בגימטריא "ואהבת את הוי' אלהיך"קל וכידוע הווארט של אדמו"ר הזקן שאהבת ישראל גדולה יותר מאהבת השי"ת ש"אוהב מה שהאהוב אוהב"[קל]).

והפעולה הנמשכת: להוסיף מיום ליום באור באהבה של חנוכה (וכידוע הרמז שאהבה ר"ת אור הקדוש ברוך הוא[קלא]) – אהבת הוי' ואהבת ישראל, מדת אברהם אבינו עליו השלום (הכל בגימטריא 2197, אהבה פעמים אהבה פעמים אהבה!).

גבורה: גבורת המכבים

הגבורה של חנוכה היא פשוט גבורת המכבים, החשמונאים. ידוע[קלב] הרמז שחשמונאי (אותיות משיח נאו!) עולה צדיק-גבור. גם הכינוי מכבים רומז לגבורה[קלג] – מכבי ר"ת "מי כמכה באלם הוי'"[קלד], שפירושו מי כמוך בחזקים ה'[קלה].

ראשי הלוחמים היו מתתיהו וחמשת בניו (סוד עטרא דגבורה דדעת והתפשטות ה גבורות בה"ק מחסד עד הוד) – אור הגבורה האיר והתלבש דווקא בכלי החסד, שבט הכהונה (היוצאת מלוי, הכולל חסדים וגבורות, בסוד התפארת[קלו] כו'), סוד "אחליפו דוכתייהו"[קלז], גילוי של עצמות ממש (עצמות לשון עוצמה כנודע, וכמו ששמענו "אנכי וגו'" "מפי הגבורה"[קלח] דווקא, כמבואר בדא"ח[קלט]). והוא על דרך עקדת יצחק, שמדת הגבורה של יצחק, יראה ופחד, התלבשה בכלי החסד של אברהם[קמ], "אתה כהן לעולם"[קמא] (וכן במלחמת המלכים על ידי אברהם אבינו, רמז למלחמות מלך המשיח, כמבואר ברמב"ן[קמב]).

בחנוכה מדליקים סך הכל מד נרות (36 נרות ועוד 8 שמשים) – רמז למצות "לא תעמד על דם רעך"[קמג], מצות הגבורה לקום ולהושיע את הנרדף מיד רודפו. בכתבי האריז"ל[קמד], כוונת דם הוא אחורי שם אהיה: א אה אהי אהיה, סוד "אני בינה [שם אהיה] לי גבורה [אחורי אהיה]"[קמה], וד"ל.

מסירות הנפש של החג היא הגבורה שלנו – צריך לקחת את הגבורה הזו ולהמשיך אותה, ולהגביר אותה, להעצים אותה במשך כל השנה.

תפארת: הנשים בנסי חנוכה

תפארת היא "כתפארת אדם לשבת בית"[קמו]. בפשט, "כתפארת אדם" מתייחס לאשה[קמז]. הנשים מרכזיות מאד בנס חנוכה – "שאף הן היו באותו הנס"[קמח], "ועל יד אשה נעשה הנס"[קמט]. לפי מגלת אנטיוכוס, האחות של חמשת בני מתתיהו היא זו שעוררה אותם לצאת לקרב, כמו האחים של דינה[קנ] יש, כמובן, את יהודית. יש את חנה ושבעת בניה[קנא]. כל המגוון, ובכל מסירות הנפש – התפארת של חנוכה היא מעמד האשה[קנב].

היה אפשר לחשוב שמעמד האשה מתאים למלכות, אבל כעת נכוון ענין זה לספירת התפארת דווקא. באמא אמרנו שיש שני פרצופים שוים בקומתן שמתייחדים – זהו היפי של חנוכה[קנג]. המכבים הם בגבורה, אבל התפארת היא הנשים של חנוכה, "כתפארת אדם לשבת בית" – האשה שוה בקומתה, אבל יש לה תפארת מיוחדת. הנס של חנוכה הוא נס משותף – גם הגבורה של הבנים וגם הגבורה של הבנות, שהיא כבר תפארת, התפארת של הבנות. השויון של הנשים בנס חנוכה שייך לתפארת. הקשר לשויון של אמא כאן הוא בסוד יסוד אמא (סוד היפי של האשה, כנ"ל) שמסתיים בתפארת ז"א[קנד].

הפעולה הנמשכת כאן היא העצמת מעמד האשה מכח המסירות-נפש שלה, כאשר בידיה דווקא לעורר ולהניע את הגברים למסירות-נפש, והיינו הגברת התודעה ש"הכל מן האשה"[קנה]. זו התפארת של האשה, ה"תפארת אדם" – "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם"[קנו].

נצח: חג החינוך

הגענו לנצח, אליו מקביל ענין החינוך של חנוכה (על דרך מבצע חינוך, שמבין עשרת המבצעים של הרבי הוא המבצע שכנגד ספירת הנצח[קנז]). חנוכה הוא חג של חינוך, חנוכת המזבח. חינוך תמיד הוא רגל ימין, הנצח, להנציח את עם ישראל – "ברא כרעא דאבוה"[קנח]. כמבואר באריכות בדרושי החסידות[קנט], חינוך הוא כמו המושג "התחלה" אצל רבי אייזיק מהומיל זצ"ל[קס] – כשמחנכים צריך הרבה אורות. זו בעצם קריאת התורה שקוראים בחנוכה – חנוכת המזבח, עם כל הקרבנות המיוחדים של הנשיאים.

ראיתי קודם משהו נחמד בסידור: בכותרת הקריאה של חנוכה כתוב "קריאה לימי חנוכה" – שמתי לב שראשי התיבות הם חלק למפרע וסופי התיבות הם היה. כאילו אומר לי, אומר לך, 'היה חלק!'. לפי הרמז הזה, החינוך הוא להיות חלק – להיות חלק מעם ישראל, 'היה חלק' מעם ישראל, זו ה"קריאה לימי חנוכה".

בכל אופן, כל מה שקשור לחינוך שייך לחנוכה. אנחנו מסבירים[קסא] שחנוך הוא לגלות את החן של הילד, חנוך אותיות חן-כו, חן הוי', וגם במלה נצח יש חן – חן-צ, חן צדיק – חִנוך לחן.

הפעולה נמשכת של הנצח צריכה להיות להרבות, בכמות ובאיכות, בחינוך ילדי ישראל על טהרת הקדש – לייסד מוסדות חינוך חדשים, לבסס ולחזק מוסדות חינוך קיימים ולקיים את הוראת הרבי הרש"ב להקדיש חצי שעה ביום להתבונן בחינוך הילדים[קסב] (חצי שעה של מחשבה איך לאתגר את הילדים שיעלו בקדש תמיד מחיל אל חיל). "זאת חנכת המזבח" דוחפת לחינוך של קירוב לבבות, לו רומזים הקרבנות שמקריבים על גבי המזבח. הקרבנות היינו התקרבות כל כחות הנפש להכלל באלקות[קסג], וכן התקרבות הנשמות זו לזו, להכלל בכלל ישראל, שכינת עזו יתברך (דבר המתבטא בדאגה לזולת בגשמיות ורוחניות – חינוך למדת החסידות, שהזולת קודם אלי, "שלי שלך ושלך שלך"[קסד] – ככה מנצחים את היצר, המטרה של "צבאות הוי'"[קסה] שבספירת הנצח, כנודע).

הוד: להודות ולהלל

גם בהוד ההקבלה פשוטה מאד: קבעו שמונת ימי חנוכה אלו "להודות ולהלל לשמך הגדול"[קסו]. רק בחנוכה יש את השלמות של הלל וגם הודאה (בשאר החגים יש רק אחד מהם, ודוק), שלמות ההבעה ותיקון הדבור ("איהי – מלכות, דבור – בהוד"[קסז]). פשוט שההלל וההודאה שייכים לספירת ההוד. הקביעה של שמונה ימים להודות ולהלל היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת"[קסח] – שמונה ימים הם בבינה ונמשכים ומתגלים בהוד. כמו שהבינה היא הספירה השמינית מלמטה, רקיעא תמינאה, כנ"ל, ככה הוד הוא הספירה השמינית מלמעלה – שניהם בסוד 8 (כל אחת גם 8 וגם 3, מהכיוון השני, סוד חג – חג החנוכה[קסט]).

לשון חז"ל היא "הלל והודאה". הלל רומז בפשטות גם לשם הִלל, כמו שאמרנו שבחסד יש "הלכה כבית הלל". החסד מתבטא בהלל של ההוד. המשכה מהחסד (יד ימין) להוד (רגל שמאל) היא בסוד "שכל את ידיו"[קע] (בדומה לתופעת "אחליפו דוכתייהו", כנ"ל). לאור זאת צריך לומר שיש גם את ה"שכל את ידיו" בכיוון השני – שהגבורה (יד שמאל), גבורת המכבים, החשמונאים, מתבטאת בחנוך, בנצח (רגל ימין). כלומר, כמו שצריך לחנך לחן – צריך לחנך לגבורה. כך בדיוק היה בחג הזה – האבא, מתתיהו, חִנך את הבנים שלו לגבורה. גם האחות עוררה-חִנכה את האחים שלה לגבורה, כנ"ל. בכל אופן, הלל הוא "מוסיף והולך ואור" וצריך לעשות זאת גם באמצעות ההודאה (העולה עד למקיף הרחוק, היחידה שבנפש, סוד ה-ם סתומה של הצלם, להמשיך משם אור ה', אור חדש – הרי מודים לעצמות דווקא, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, שאינה נתפסת בשום גילוי אור – להאיר במציאות התחתונה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים).

הלל והודאה – התכללות אור ישר ואור חוזר

בכלל, אמרנו שבבינה יש את חכמת החשבון. החשבון הזה גם נמשך עד הוד. יש תופעה יפה בלשון חז"ל, "הלל והודאה": הלל עולה שם של ה', א-דני, שם המלכות, וגם הודאה עולה שם של ה', שם אהיה.

שם אהיה הוא השם של הבינה גופא, סוד "בינה עד הוד אתפשטת", כנ"ל. אם הלל הוא מלכות (שם המלכות), יש כאן סוד של "איהי בהוד", אבל בפשט[קעא] הלל הוא אור ישר, מלמעלה למטה, והודאה היא אור חוזר, מלמטה למעלה. כאן יש התכללות, שהאור החוזר, ההודאה, בשמות הקדש הוא שם שיורד, בינה, והאור הישר, הלל, בשמות הקדש הוא שעולה מלמטה למעלה, שם המלכות. הרבה פעמים כתוב[קעב] ששם א-דני הוא בכתר, המלכות שהיא כתר של העולם שאחריו. כמו "יראת א-דני"[קעג] (שעולה הוי' ברבוע), גילוי מאד גבוה. כלומר, שם א-דני הוא אמנם מלכות, אבל המלכות העליונה שמאירה מלמעלה. גם כאן, ה-הלל הוא יחסית אור ישר. החידוש הוא שבחנוכה יש את שניהם. קשור לווארט העיקרי שדברנו בבינה, שני פרצופים שמתחברים וכל אחד שלם, רבוע. כאן שני הפרצופים הם ההלל וההודאה.

יש פה עוד תופעה מיוחדת, של שני מספרים שכל אחד הוא שם קדוש, וגם החבור שלהם הוא שם קדוש – הלל (א-דני) ועוד הודאה (אהיה) עולים שם אלהים. שם אלקים יכול להיות בכמה מקומות, אבל לעניננו "אני אמרתי אלהים אתם"[קעד] הוא שם אלהים צבאות שבהוד[קעה].

חינוך להודאה

ההוד הולך יחד עם חינוך – נצח והוד הם "תרין פלגי גופא". כמו שאמרנו שיש חנוך לחן ויש חנוך לגבורה, יש גם חנוך להלל והודאה, כמו שב'חדר' מלמדים ילד להתפלל בסידור. החינוך להודאה הוא ספירת ההוד (וכמו שאומרים באלף-בית שלנו – 'דלת אומרת: דע לומר תודה'[קעו]). בעלון התחדשות לחדש כסלו יש מדור חדש של הרב שי דאום שליט"א, ובתשובה שלו על מנהגי חנוכה הוא כתב באריכות, עם כמה וכמה דוגמאות, שחוץ מהמצוה (והמבצע) של הדלקת נרות חנוכה, העיקר בחנוכה הוא ההלל וההודאה. זהו ההוד של חנוכה.

הפעולה הנמשכת מכך לכל השנה כולה, מהכח שמקבלים מחג החנוכה – 'דע לומר תודה', גם לה' (שמיטיב אתנו ועושה לנו נסים בכל רגע ורגע) וגם לחבר ("כל ישראל חברים"[קעז]). גם לאינו-יהודי שעושה לנו טובה צריך לומר תודה בתמימות (מבלי לשקול את מניעיו, ה"חסד לאֻמים חטאת"[קעח] שלו), ו"כמים הפנים לפנים"[קעט], כך מקדמים ביודעין או שלא ביודעין את המהפכה הרביעית[קפ], לעורר את הניצוץ שבגוי (הגר בכח) להודות באמת של ה' ותורתו (והבחירה בעמו), וכידוע שהוד הוא לשון הד – "הד הרים"[קפא] (בת קול המהדהדת 'תודה רבה'). והנה, דע לומר תודה עולה בגימטריא אדם פעמים טוב (טוב פעמים מאד), והוא ה'אדן' (העולה "מודה") של תיקון המדות כולן, כמבואר באריכות בספרי המוסר (החל מחובות הלבבות[קפב], והרי הבעל שם טוב אמר על עצמו שהוא מהדורה חדשה של חובות הלבבות...).

יסוד: מהדרין מן המהדרין

אחר כך, ביסוד, היפי המיוחד ששייך לספירת היסוד בשמונה לשונות היפי שהקבלנו לבינה – היפי שנקרא הדר – קובע כאן ברכה לעצמו.

בחנוכה יש משהו מיוחד, יחודי לחג החנוכה, שהוא "מהדרין מן המהדרין". ה"מהדרין מן המהדרין" לא שייך דווקא לבית הלל, לקו הימין, שהרי גם ה"פוחת והולך" של בית שמאי, בקו שמאל, הוא בגדר "מהדרין מן המהדרין" – היסוד הוא באמצע. במלכי אדום, המלך הדר הוא המלך השמיני – שוב חוזר למספר הסגולה של חנוכה, 8, שמופיע גם בבינה וגם בהוד וגם ביסוד. הקשר של הבינה והיסוד הוא בסוד "שאול מרחֹבות הנהר"[קפג].

בחנוכה, בגלל היחוד שלו – השמן של חנוכה, ה"תורה חדשה" של חנוכה, הפרסומי ניסא של חנוכה וכו' – נוהגים לקיים את המצוות דווקא באופן של "מהדרין מן המהדרין". כידוע, חסידים לא מחמירים (בחומרות ודקדוקים מצד הגבורה והיראה, פרומקייט, חשש מסרך איסור או מאי-יציאת ידי חובה) אלא מהדרים (הוספות והידורים שבאים מצד החסד והאהבה, הרצון לעשות באופן הנאה והמתוקן ביותר, כדי להוסיף נחת רוח לה' יתברך). "מהדרין מן המהדרין" היינו חסיד שבחסיד, ביסוד.

זהו ודאי דבר שצריך ללמוד לכל השנה כולה – להיות "מהדרין מן המהדרין". מה הכוונה? על פי פשט – כל פעם להוסיף הידור. כמו שמספרים על הרבי הרש"ב שבכל פסח היה מוסיף הידור. ראש של חסיד אמתי הוא "מהדרין מן המהדרין", ואת הראש הזה מקבלים מחנוכה.

הדר, מהיטבאל ופעו

הכל קשור למלך הדר, עליו כתוב "ושם עירו פעו... ושם אשתו מהיטבאל"[קפד] – "פעו" היינו לשון הופעה (וכמו שאומרים בתפלת ראש השנה "והופע בהדר גאון עזך" – "והופע" לשון פעו, "בהדר" היינו המלך הדר, "מהדרין מן המהדרין", "עזך" בגימטריא מהיטבאל, כידוע בשם רבי לוי יצחק אביו של הרבי[קפה]), פעו בגימטריא יוסף, בספירת היסוד. בעצם כל השלשה – גם הוא, גם אשתו וגם העיר שלו – הם בחינות של יסוד: מהיטבאל היא עטרת היסוד, שרש המלכות ביסוד; הוא התפארת שביסוד; "ושם עירו פעו" היינו היסוד שביסוד.

אם חוזרים ל"באו חשבון", המספרים של שלשתם יוצאים סדרה מאד יפה – 97, 156, 209[קפו]. סדרה עם מספרים חיוביים מוגבלים – 24 מספרים בסדרה – כי הבסיס הוא מינוס 6. לפני מהיטבאל יש 32, רבוע כפול, שהוא המספר החיובי הראשון בסדרה. המספר החיובי האחרון הוא 9. 9 פעמים לב שוה רפח, גם רבוע כפול. המספר אחרי הדר הוא אהרן, 16 ברבוע. אחר כך יש צמח צדק וכו'. המספר הכי גבוה בסדרה הוא אדם-דוד-משיח.

הדר הוא כמו חזר (כלשון התרגום, וכן בלשה"ק ה-ח וגם ד-ז מתחלפות) – חזרה בתשובה, תיקון הברית. הפעולה הנמשכת מענין זה של חנוכה היא "כל ימיו בתשובה"[קפז] – כל יום ויום לחזור בתשובה, על כל מה שעשיתי עד כה (כולל התורה ומצות שלי), וכידוע בשם רבינו סעדיה גאון (יסוד גדול אצל מורנו הבעל שם טוב) שצריך לדעת נאמנה שעד עתה לא הכרתי אותך בכלל ה', אך מעתה שאני מכיר יותר עלי לעבדך כראוי כו'[קפח].

מלכות: נס ארץ-ישראלי

אחרון אחרון חביב: כתוב בספרים שהמיוחד בחג החנוכה יותר מכל החגים, שזהו דווקא נס שהתרחש בארץ ישראל. זהו החג היחיד שהיזמה היא אצל החשמונאים הגיבורים – והתכונה הזו היא מכח "אוירא דארץ ישראל מחכים"[קפט], הכח המיוחד של ארץ ישראל.

בכל אופן, שואלים – בקדושת לוי[קצ] ועוד ספרים – שהיו עוד נסים שקרו בארץ, כמו נס סנחריב בזמן חזקיהו המלך או הנס של גדעון, ולא קבעו עליהם חג. אחת הסבות היא שכדי להוציא את מסירות הנפש ממש של עם ישראל צריך איזו צרה, איזה צורר – מצב של גלות בתוך ארץ ישראל, כפי שהיה בגלות יון, מלכות אנטיוכוס עם כל הגזרות נגד חדש-שבת-מילה[קצא]. כתוב שאפילו אחרי שמלכו המכבים עדיין היו משועבדים – במקיף על כל פנים – למלכות רומי. בנבואת דניאל, שסיימנו שלשום לפי סדר הלימוד היומי שלנו בתנ"ך, חנוכה סמוכה למעבר בין המלכות השלישית, יון, לבין החיה הרביעית, החיה הנוראה ביותר, מלכות רומי[קצב]. כבר היה איזה מקיף שלהם, אף על פי שהבית המשיך להתקיים שנים רבות עד שהם החריבו אותו.

יש משהו מיוחד בחנוכה, שמחד הוא הכח והאור המיוחד של ארץ ישראל, בה צריך למסוך בנו את מסירות הנפש של רחל, ומצד שני זהו חג שיש בו גם מעלה של גלות. מעלת הגלות היא רק שמוציאה את מסירות הנפש הנצחית של עם ישראל – לנצח (שלא יהיה מצב של "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"[קצג]). לכן חנוכה היא גולת הכותרת של כל כתר מצוות, המצוה האחרונה במנין תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן[קצד], "נעוץ סופן בתחלתן"[קצה]. כידוע[קצו], ארץ ישראל שוה אור הכתר – חוזרת לכתר ומשלימה אותו, היהלום שבכתר. בין שבע מצוות דרבנן היא האחרונה שנתקנה, זו גם בחינת מלכות שבמלכות. כמו שאמרנו, זו איזו נקודת אין בין מלכות יון למלכות רומי. כמו שאנחנו מסבירים תמיד, כל התרבות המערבית, חכמת רומי, היא עדין בעצם חכמת יון – ובחנוכה יש כח לברר אותה.

השנה הזו של המלחמה היא ה-א של אור, כידוע. כתוב במגלת אנטיוכוס שבית המקדש השני היה קיים 420 שנה, 213 שנה עד גזרות אנטיוכוס והתחלת מרד החשמונאים, אחר כך היתה שנה של מלחמה, ואחרי הנצחון היו עוד 206 שנים של קיום הבית. כלומר, השנה של המלחמה – שהיא עיקר הנס – היא ה-א של המלה אור. אחר כך היו עוד 6 שנים (ו) ועוד 200 שנה (ר) של בית שני, ש"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"[קצז].

בכל אופן, הקשר לארץ ישראל והחיבור של הארץ עם מסירות הנפש של הגלות, היא סוד בנין המלכות מהגבורות – הקשר בין הגבורה, מסירות הנפש והמלחמה, והמלכות של ארץ ישראל. כל זה מלמד אותנו שצריך לקיים "מוסיף והולך ואור" בעניני ארץ ישראל, שלמות הארץ, ובפרט בעניני מלכות ישראל – שלמות ארץ ישראל היא מלכות ישראל. כמו שאמרנו[קצח] שהשנה הזו, שנת שמטה, מוקדשת למלכות ישראל, גם בחנוכה השנה יש דגש מיוחד על ארץ ישראל שצריך להמשיך כל השנה.

סיכום

עד כאן בקיצור נמרץ עיקרי הלקחים של חנוכה. ולסיכום:

	כתר פרסומי ניסא
חכמה אור (שמן) (שמן –רזין דרזין דאורייתא)		בינה יפי (שמונה) (תיקון האסתטיקה והחשבון)
	דעת נצחון על חכמת יון
חסד "מוסיף והולך" (באהבה)		גבורה גבורת המכבים
	תפארת הנשים בנסי חנוכה
נצח חינוך		הוד הלל והודאה
	יסוד מהדרין מן המהדרין
	מלכות שלמות הארץ ומלכות ישראל

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עיקר השראת המצוה היא אחרי קיומה.
• ענינו של חנוכה הוא חינוך והכנה לפעולה נמשכת כל השנה.
• מיוסף לומדים "מוסיף והולך ואור".
• ליוסף כח לסובב (בסוד הסביבון) מי שנמצא במצב של אחור באחור לעמוד פנים בפנים.
• פרסומי ניסא צריכים להגיע עד לאומות העולם.
• בחנוכה ניתן לגלות את השמן הטמון בכל דבר במציאות.
• מחנוכה מקבלים כח לעסוק בתורת משיח – השמן שבתורה.
• בחנוכה מתקנים את האסתטיקה – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם".
• חשבונות הם גילוי אותיות המחשבה.
• חנוכה נותן כח להוליד חידושים במשך כל השנה.
• בנוסף על פרסום הנסים לגוים (באופן מקיף) – יש לשכנע אותם בטוב טעם ודעת.
• חנוכה דוחף להיות "מוסיף והולך" באור האהבה כל השנה.
• גבורת המכבים מתגלה דווקא אצל הכהנים, אנשי-החסד – המקיימים באהבה "לא תעמֹד על דם רעך".
• חנוכה מגלה ש"הכל מן האשה" – השוה לגברים ומעוררת אותם למסירות נפש.
• ה"קריאה [החינוכית] לימי חנוכה" היא 'היה חלק [מכלל ישראל]!'.
• יש לחשוב בכל יום חצי שעה על חינוך הילדים – כיצד לאתגר אותם לעלות בקדש מחיל אל חיל.
• החינוך הוא לגבורה ולתודה.
• "דע לומר תודה" – לה', לחברים ולכל אדם.
• הודיה תמימה גם לאינו-יהודי מהדהדת בו ניצוץ של הודאה על האמת שבתורה.
• חסיד מוסיף תמיד עוד הידור ועוד הידור, מתוך תודעת "כל ימיו בתשובה".
• נס חנוכה משלב את מסירות הנפש של הגלות עם התוקף והיזמה של ארץ ישראל.
• יחוד הידיעה והבחירה הוא הגילוי שבחירתנו שלנו היא-היא בחירת עצמות ה'.
• את שנת השמיטה יש להקדיש לעניני מלכות ישראל.