1

בע"ה

סוף חתונת מרדכי וחנה בת שבע פריימן

י"ד שבט ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום ט"ו בשבט, ויש לומר שמי שזוכה להתחתן ביום זה קשור לשבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל. אפשר לומר שבכל יום משבעת ימי המשתה בא אחד המינים לברך (כמו ה-ז' בעטלערס). זה שייך בכלל לכל חתן וכלה, לכל מי ששייך לארץ ישראל. בכלל, ארץ ישראל זה הכלה, ולפי זה כל המינים גדלים מן הכלה, מן הארץ. שבעת המינים מתחלקים ל-5 ו-2, "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון" ואז "ארץ זית שמן ודבש". לפי זה, גם בשבע ברכות חמשה ימים זה יחידה בפני עצמה, ועוד יומיים אחרונים זה יחידה בפני עצמה. אם כן, צריך כל יום בע"ה לדרוש את המין של היום.

היום זה היום הראשון, באה החטה. ידוע שיש מאמר חז"ל ש"עץ הדעת חטה היה", וכתוב שלפני החטא החטה היתה גדלה יותר גדול מארץ הלבנון וכל חטה היה שמנה כמו כליה. כך היה לפני החטא, וכתוב שגם לעתיד לבוא השינוי הראשון בטבע – במיוחד כאן בארץ ישראל – יהיה בחטה. בלשון חז"ל, "לעתיד לבוא החטה מתמר כדקל". זה ש"החטה מתמר כדקל" מיד מחבר את המין הראשון בשבעת המינים עם המין האחרון, "חטה" עם "ודבש", חסד עם מלכות – "חסדי דוד הנאמנים". לפי האריז"ל לא פשוט לגמרי שזה כנגד הז"ת, כי חטה-שעורה-גפן מכוון לפי חב"ד, אך בכל אופן אפשר לכוון כנגד הז"ת כסדר – כפי שנתבאר הרבה פעמים אצלנו – וגם ידוע ששרש אברהם זה "אלהי אברהם" בחכמה, שרש יצחק "אלהי יצחק" בבינה ושרש יעקב "אלהי יעקב" בדעת, כך שאין כאן כל סתירה. האריז"ל שם את הראשונים בחב"ד, אבל הפשט זה לפי הסדר – הראשון, החטה, זה חסד, וגם השרש שלו זה חכמה. זה שלע"ל מתמר כדקל זה מחבר אותו עם מלכות, ואם זה חכמה ומלכות זה "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא". כתוב בכתבי האריז"ל שחטה בגימטריא כב, כב אותיות התורה, וזה רמז זה שזה בחינת חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת".

הקשר בין זה לבין חסד יוצא מפורש מספר יצירה: כשהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים תחת החופה, וידוע שהכוונה היא להמשיך את שבע המתנות של ספר יצירה כנגד הספירות. המתנה הראשונה, שכנגד החסד, זה חכמת חיים. זה עוד לפני הכל – לפני השלום ביסוד והחן במלכות וכו' – המתנה הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", זה חכמה. איזה חכמה? לאו דווקא חכמה עילאה, אלא חכמת חיים – זה מה שצריכים כשהולכים להתחתן. זה קשר פשוט בין החטה בחכמה לחטה בחסד.

בפרק שירה יש על כל אחד משבעת המינים שירה פרטית, חוץ מהזית. לכן, צריך במיוחד להתמקד על השירה של כל אחד. יש כמה שזה פשוט, כמו "נוצר תאנה יאכל פריה" או "כפלח הרמון רקתך", אבל יש כאלה שהקשר שלהם לא פשוט, ואחד מהם זה החטה. "שבלת חטים אומרת 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי''". אם כן, שירת החתן והכלה בליל הכלולות שלהם, ליל החטה. אמרנו שעץ הדעת זה חטה – "והאדם ידע את חוה אשתו", זה הזיווג יותר מכל המינים. סתם לחם של אדם זה מחטה (משעורה גם אפשר לעשות לחם, אבל שעורה זה מאכל בהמה), והזיווג נקרא לחם. ידוע שהאבן עזרא מסביר שעץ הדעת זה היה לעורר את תאות הזיווג, ולכן היה אסור לאכול את זה לפני שבת. ושוב, יש מאן דאמר שזה היה חטה. כל זה אמור לעזור לנו להבין את השירה של החטה. ככה רבי יעקב מעמדין בסדורו והמבי"ט בפירושו על פרק שירה מסבירים שהשירה זה התיקון של החטה. התיקון של החטה זה "ממעמקים קראתיך הוי'".

רבי יעקב עמדין בסידור כותב ש"שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'" זה שלבן תורה אסור להתגאות – חטה זה כב אותיות התורה, זה בן תורה, וצריך לחוש "ממעמקים". זה מזכיר את התניא, שפותח כך כדי לשבור את קליפת הגאוה של תלמידי חכמים, ולכן גם האדרא רבא פותחת במלה תניא. על דרך זה מפרש ר"י עמדין את שירת החטה. הפסוק הזה מובא בחז"ל לגבי תפלה, שצריך להתפלל במקום נמוך – צריך להתפלל ממקום נמוך, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (הכנעה ושפלות). כתוב בשכינה ביניהם באריכות שהחתן הוא התורה והכלה היא התפלה, ובלילה הראשון הם צריכים לשיר לה' "ממעמקים קראתיך הוי'" – שהיחוד שלהם יהיה ממעמקים.

ידוע שט"ו בשבט זה היום שהמים עולים באילן, מקבלים חיים חדשים מה"מים חיים מירושלים" של השנה החדשה. הדבר הזה מרומז בעיקר בשירת החטה, ב"ממעמקים" (כפי שכבר דובר כנראה כמ"פ). ב-7 אותיות של "ממעמקים" יש 4 – רוב – שהן מ, האות של המים. כלומר, זו המלה עם הכי הרבה מים שיש בתנ"ך (אין עוד מלה בכל התנ"ך שיש בה כל כך הרבה מים). המים שעולים זה מיין נוקבין – ראשית שירת הארץ. יש סוד במים האלה, כי אם לוקחים רק את המלה הזאת ומסתכלים על מיקומי האות מ זה 1-2-4-7. דילוגים של 1-2-3, אם נמשיך ככה נגיע שוב (אחרי 4) ל-מ השלישית, אחרי 5 ל-מ השניה, 6 ל-ם האחרונה, וכך עד אין סוף (אפשר להוכיח זאת בקלות). הרמז הזה אומר שכאן, במלה "ממעמקים", הכל מים. אומרים פרק זה בעשרת ימי תשובה, החל מראש השנה. זה גם רמז יפה לקשר בין ראש השנה של תשרי לראש השנה של שבט (שהוא החטה, המין הראשון). הגשם בכח הוא מראש השנה, אבל המים בפועל ממש עולים בט"ו בשבט. אם כן, הרמז הוא שסגולת הנישואין זה להגיע למקום עמוק, ל"מעמק", ומתוך המקום העמוק שהמים החיים יעלו.

מים זה גם תורה, כאן החתן מזדהה עם הכלה, שהמים עולים, אבל סתם מים זה "אין מים אלא תורה", יש גם מים של תורה ויש גם מים של תפלה, וגם מים של תשובה. יש מאחז"ל "אין מים אלא תורה", ועל הפסוק "מרחפת על פני המים" חז"ל אומרים שמים זה תשובה, ויש פסוק מפורש שמים זה תפלה – "שפכי כמים לבך נוכח פני הוי'". מים זה גם חסד, יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. אז אפשר לכוון ארבע ממים של "ממעמקים" זה ארבע בחינות מים – שלושה עמודים עליהם עומד העולם, תורה תפלה וגמ"ח, ואחד שכולל את הכל זה תשובה. ועל זה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זה רוחו של מלך המשיח, שבא לאתבא צדיקיא בתיובתא. בכל אופן, זו מלה מיוחדת, ארבע אותיות מ שבהן דילוג אין סופי, והכל זה מים שעולים ממעמקים (כמו בט"ו בשבט, שהמים עולים בעץ – עולים באדם עץ השדה).

מה אומר המבי"ט? אומר משהו נחמד מאד. הוא היה הרבה לפני רבי נחמן, ואומר שהחטה יותר מכל המינים זוכרת "מאין באת". בפרק שירה כתוב "שבלת חטים אומרת", אך אחרי שהיא כבר שבולת אומרת "שיר המעלות [ט"ו מעלות של המקדש] ממעמקים קראתיך הוי'". היות שחטה זה דעת – "אין התינוק קורא אבא עד שיטעם טעם חטה" (כוונה של מצות, זה קשר פשוט בין ט"ו בשבט לפסח, שכתוב להתפלל על זה בט"ו בשבט).

אגב, יש מנהג שעוד לא כתבנו עליו – ונהגו הערב – מנהג ירושלים לזרוק חטין על החתן והכלה (אחרי כיסוי פני הכלה). בגלל שלפעמים החליקו עירבו נירות, ובמשך הזמן שכחו את החטה וזרקו רק ניר. הערב החזרנו עטרה ליושנה (גם בזכות שהחתן הוא ירושלמי) וזרקו רק חטים, לא ידעו אבל זה לכבוד ט"ו בשבט. למה זורקים חטים? זה סימן של שפע ברכה, ובעיקר זה מסמל פרנסה. כמו תמיד אצלנו, מי שלא הספיק לקיים את זה בחתונה יכול ללכת הביתה ולקיים זאת. יש שני סוגים – אחד שיזרוק חטים על אשתו, אבל יותר נחמד שיתן לאשתו חטים לזרוק עליו (ואם היא רוצה, שיפול גם עליה). בכל אופן, רואים שהחטים שייך ללילה הראשון של החתונה (כלומר, מישהו כבר עלה שהיום הראשון שייך לחטה). כתוב שמשיח בא לדרוש טעמי תורה, וזה "זרקא סגול" – שסגולה לזרוק. זה הדרוש הראשון שמשיח ידרוש בטעמי תורה.

נחזור למבי"ט, ונראה איך שהוא נבא את רבי נחמן. רבי נחמן כותב שהבעטלער הראשון – שבא ביום הראשון לברך את הזוג הצעיר – הזמין את כולם לשבת מסביב וכל אחד העלה זכרונות, כל אחד זכר יותר רחוק, עד שהבעטלער העור אמר שאני זוכר לא כלום, זוכר אין. אמרו שאם הוא זוכר אין, הוא ניצח בתחרות הזכרונות. המבי"ט אומר – היות שהחטה זה דעת, יותר מכולם (את זה הוא לא כותב), ולכן שייך לזיווג יותר מכולם כנ"ל, ושם זה מח הזכרון – החטה זוכרת גם כשהיא שבולת חטים גדולה על פני הארץ כשהיא היתה גרעין נרקב והופך לאין בתוך האדמה, ומתוך הגרעין שנרקב היא זוכרת איך צמחה, "צמח שמו ומתחתיו יצמח" (היא בחינת משיח). זה הפירוש שלו, מאד נחמד, שמסביר את השיר הלא-מובן של החטה. כמו שהבעל שם טוב אומר שהלואי שכאשר אהיה גדול ואחזור לארץ ישראל אזכור את האין שלי בגלות, את הגעגועים, "מאין באת" – בכלל, כשחתן וכלה הולכים להזדווג, הם כבר גדולים, אבל מה שהולך להווצר ביניהם זה מתחיל ב"מאין באת" – החטה זוכרת את היותה אין ועדיין קוראת לקב"ה מתוך המעמקים. הכל כמו שאומר הבעל שם טוב, "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא", וגם שבולת חטים גדולה שעדיין זוכרת את היות אין במעמקים, וממילא היא עדיין במצב כזה, ויכולה "כן בקדש חזיתיך" להתגעגע כמו באין. רק כשהגרעין הופך לאין הוא מתחיל לצמוח, ומאותו זכרון היא קוראת לה', "ממעמקים קראתיך הוי'". זה לימוד מאד יפה ועמוק לגבי חתן וכלה, זה היום הראשון, "אין אדם יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן" – זו גם סגולה שהחתן והכלה יהיו אבא ואמא בקרוב ממש.

[חטה זה גם חסד וגם דעת? בכללות זה דעת, אבל בפרטות זה שייך לחסד. כך, אם זה בא לתקן מלכין קדמאין אז בדרך כלל בלע זה דעת, אבל יש גם כוונות שזה חסד. אולי אפילו רמוז באריז"ל שהחטה באה לתקן את בלע בן בעור. חטה זה כב, וזה לחם. חטה זה כב ולחם זה מזלא, וביחד זה שלמות של מאה ברכות. "מה [בטול, חכמה] שואל מעמך כי אם ליראה וגו'". רבי מאיר – מאיר עיני חכמים בהלכה – דורש "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" (מחדיר א, "אאלפך חכמה", בתוך ה"מה"). מכאן שחייבים במאה ברכות, הן כלולות בחטה ולחם. יש עוד הרבה רמזים]

בכל אופן, ביום הראשון על החתן והכלה להיות "שבולת חטים" – מיעוט רבים שנים, החתן והכלה – והם ביחד שרים לה' "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'", זו הכוונה של הלילה הראשון.

חטה זה חכמה-טעם-החיים, "טעמו וראו כי טוב הוי'". החיים = חכמה, "החכמה תחיה", ופנימיות החכמה זה טעם, מה שמשיח בא לדרוש טעמי תורה. את הרמז החוזר של הממים ב"ממעמקים" דרשו חז"ל בביטוי "מים שאין להם סוף".

רמז לכבוד שכם: ח פעמים ט פעמים ה = שכם (ש'ם כ'בוד מ'לכותו).