יום פורים

ב. חג החשך (מאמר ר"נ מדובראוונע)

אתכפיא ואתהפכא – פסח-אור ופורים-חשך

עיקר הווארט היה שפורים הוא חג של חשך. אמרנו שפסח מצד אחד הוא חג של אור, מעבדות לחירות, שעם ישראל יוצא לאור – הוא חג של לידת העם, כמו שאומרים שהתינוק יצא לאור עולם – ה' הוציא אותנו לגמרי מהקליפה. לא הפכנו את הקליפה לטוב – היא עדיין רודפת אחרינו. אפילו קריעת ים סוף, עוד שלב, בו "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", אבל בגדול אנחנו עדיין בתנועה של "כי ברח העם" – עבודה של אתכפיא, לא של אתהפכא. ואילו פורים הוא לגמרי חג של אתהפכא.

יש רמז יפה –שגם אחד המשתתפים בשיעורים שבקי בגימטריאות אמר – שפורים-חשך פסח-אור שוה בדיוק אתכפיא-אתהפכא. הווארט הוא להבין שדווקא פסח-אור הוא עבודת האתכפיא, ואילו פורים-חשך היינו האתהפכא, להפוך את החשך לאור, אור שמצד עצמו הוא חשך, מקורו בחשך העליון. החג האמתי של "ונהפוך הוא" הוא פורים, כעת.

מחיצות מתן תורה בשבועות והרפית "הדור קבלוה" בפורים

לכן גם לגבי קבלת התורה, "הדר קבלוה" בימי הפורים, ברצון. כל ההתנגדות והכפיה במתן תורה – מגיעים להר סיני אחרי כל מב המסעות ברוחניות, מט ימי ספירת העומר (שבהם מכוונים את שם מב), ומקבלים את התורה, וכבר יצאנו מהרע, ואפילו שם יש "כפה עליהם הר כגיגית", ממד של אתכפיא. רק בפורים "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" – כולם בדרגה של משה רבינו, של יחידי סגולה, כמו רבי יוסי שאומר "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום".

במתן תורה רק משה עלה להר, משה קבל תורה מסיני, והיו מחיצות-מחיצות, משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו והזקנים מחיצה לעצמם והעם מחיצה לעצמם – לאף אחד אסור לעבור את הגבול שלו, אסור לו להרוס את המחנה. בפורים אין את כל זאת, כל הגבולות והמחיצות מתבטלות. כתוב "מחצתי ואני ארפא" – "מחצתי" בשבועות, כשהיו מחיצות, "ואני ארפא", לשון הרפיה והורדת המחיצות, בפורים. לכן פורים הוא גם חג של רפואה (חג של תפארת, כמו שהוסבר אמש), שאת כל המחיצות של מתן תורה הרפיתי – "וקבל היהודים את אשר החל לעשות", "הדור קבלוה" ברצון ובשמחה.

גילוי אסתר המלכה "לעיני כל ישראל"

היתה עוד גימטריא יפה שלא אמרנו אתמול: הכל מתחיל מ‑502, האותיות המשותפות של אתכפיא-אתהפכא, שוה "ארור המן", שוה "ברוך מרדכי", שוה "אמונה פשוטה". בתוספת ה מקבלים אתהפכא ובתוספת י מקבלים אתכפיא – סדרה בהפרשים של 5. 502, 507, 512. יחד יוצא רבוע – 1521, טל ברבוע, כל זך המילויים של שם הוי' ב"ה.

הנקודה האמצעית של כל רבוע של מספר לא זוגי היא מספר השראה, וכאן הנקודה האמצעית היא 761, מספר ההשראה ה‑20, שוה "לעיני כל ישראל" שבסיום התורה, שוה אסתר המלכה של פורים. אסתר המלכה, ששוה "לעיני כל ישראל", והיא "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – מגלת אסתר היא הפיכת עצם החשך, גילוי אור עצמי, "אור חדש", "חדש להיות אור" כפי שמוסבר בחסידות, שהוא מהחשך העצמי שהוא העדר גילוי בעצם, הוא התכלית של כל התורה כולה, "תורה אור". משה רבינו גלה "לעיני כל ישראל" את אסתר המלכה, שהיא הנקודה האמצעית של טל ברבוע (סכום שלשת המספרים הללו שהזכרנו אתמול).

ד"ה "ויהי בימי אחשורוש" בשו"ת דברי נחמיה

עיקר הדיבור היה על חשך ואור. אתמול בלילה היו שני מקורות לדברים שדברנו: אחד הוא שיחה של הרבי על סוגית אי-אמירת הלל בפורים. כאשר לומדים שיחה, בה הרבי מקיף ומסביר סוגיא בחז"ל, הלימוד הוא כמו קרש קפיצה להעמיק בסוגיא ולהפיק עוד ועוד חידושים.

המקור העיקרי של אתמול, כל הענין של חשך ואור, שייך לדמות שהתחלנו לדבר עליה בט"ו בשבט – דמות לא כל כך מוכרת בחסידות חב"ד, רבי נחמיה מדובראוונא (שנולד ונפטר בט"ו בשבט), גדול בעלי הנגלה בחב"ד. אמרנו בט"ו בשבט, כבדרך אגב, שהיות שהוא חסיד – כמה שספר השו"ת שלו הוא ספר נגלה עמוק, הפלא ופלא, יש בתוכו (בסוף חלק א), שני דרושי חסידות. אחד מהם הוא ד"ה "ויהי בימי אחשורוש וגו'", שהוא המקור העיקרי לדרוש שלנו אתמול בלילה. יש לו שם שני דרושים – "אני לדודי ודודי לי" ו"ויהי בימי אחשורוש". מאד מומלץ שילמדו, וכדי להשלים את ההתוועדות של אמש היה יפהפה להביא את הדרוש בשלמותו – משהו מופלא ועמוק ביותר[8].

פירוט מדרגות אור וחשך בסדר השתלשלות

עיקר מה שדברנו בסוף הדברים אתמול הוא סוף המאמר שם, מסקנת המאמר, בלי כל אריכות ההסבר – שיש חשך אמתי עליון, חשך אמתי תחתון, ובאמצע יש את סדר השתלשלות שכולו באמת אור אף שבכל דילוג מאור לאור יש שתי בחינות חשך. כל החשך שם הוא כדי לגלות את האור הבא, לכן הכל כלול באור – יש חשך-אור-חשך.

יותר בפרטי פרטיות, אם כשלומדים את המאמר כבר יודעים את סדר ההשתלשלות לפי קבלה וחסידות, יש בגדול תשע מדרגות – חשך למעלה, חשך למטה, ושבע מדרגות באמצע – אור-חשך-אור-חשך-אור-חשך-אור, ובתוך כל חשך שבין אור לאור יש בעצם שתי מדרגות חשך.

מה הן שבע המדרגות? אחרי החשך האמתי, החשך של ה' כביכול, "ישת חשך סתרו" בעצם, יש גילוי אור אין סוף. אצל רבי הלל קוראים לכך הדילוג הראשון מעצמות לאור אין סוף. אנחנו מסבירים שעצמות הוא בחינת חשך מלשון עצימת עינים. העצימה היא בדיוק איך שהוא מגדיר את המושג חשך בעצם – העדר גלוי בעצם (ואמרנו את הגימטריא היפהפיה – העדר גלוי שוה חשך). ברגע שמתגלה משם אור – זהו דילוג שלא בערך; יש אור אין סוף שלפני הצמצום; אחר כך יש חשך הצמצום שמטרתו לגלות אור; אחר כך הקו – אור; אחר כך א"ק שמעלים את האור; אחר כך אצילות – אור; בריאה – "בורא חשך"; יצירה – "יוצר אור"; בסוף יש את "אף עשיתיו", החשך ועד לחשך התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ולסיכום המבנה בכללות:

עצמות	חשך
אור אין סוף לפני הצמצום	אור
צמצום	חשך
קו	אור
אדם קדמון	חשך
אצילות	אור
בריאה	חשך
יצירה	אור
עשיה	חשך

כיסוי אור האצילות בחשך הבריאה

הוא מסביר מהי כל מדרגה בנפש (ומסביר גם בעבודה, מסביר בכמה צורות): הדוגמה העיקרית שאור האצילות – עצם השכל, "אבא מקנן באצילות" – אי אפשר לחשוב אותו בכלל באותיות. אותיות רק מסתירות ומעלימות על השכל. הוא לא כותב, אבל יש כאלה שמתארים חויה של בטול המחשבה, וכאשר המחשבה מתבטלת יש גילוי של אור גדול מאד, כעין אור אין סוף.

לאור הזה, אור האצילות, אין שום כלים במודעות הרגילה. לכן צריכים להסתיר את האור הזה – אי אפשר לחשוב או לחוות את מהות השכל. המחשבה הכי עמוקה שאתה יכול לחשוב על משהו, שאתה מעיין במשהו וחושב מחשבת שכל שאין בה אותיות מורגשות, אבל בכל אופן היא לא מהות אור השכל – היא לאחר הפרסה וההסתרה של מקור האותיות, עוד לפני שיש אותיות מורגשות במחשבה. אם האור עצמו הוא אצילות, יש פרסה בין אצילות לבריאה שמסתירה על האצילות, שאי אפשר לחוות את האור הזה ממש. בכל אופן, יוצא ממנו אור של תולדה – שאדם חושב באותיות לעצמו. הגילוי הוא אור גדול לעצמו, אבל הוא חשך לזולת – "בורא חשך" – לא יכול להתגלות לזולת.

חשך (עליון) לגריעותא וחשך (תחתון) למעליותא

יש שני חשך: לחשך העליון יותר, המסתיר על המהות, הוא קורא "חשך לגריעותא", כי הוא גורע מהאור הקודם שאין לנו גישה אליו. אדם לא יודע בכלל איך קיים אור האצילות, כי אף פעם לא חווה אותו, לא ראה אותו, אדם לא יודע מהו אור השכל שלו, מהות השכל. הדבר הראשון שהוא חווה הוא מחשבה. [שום אדם לא חוה?] אמרנו שיש תמיד יוצא מהכלל, אבל בסדר השתלשלות, אם לא שוברים את הכללים, את המחיצות, לא יודעים מה זה. מה כן יודעים? יש מחשבה. יש מחשבה מאד עמוקה, יש מחשבה מאד מאירה – זה אור של תולדה, לא לפי ערך.

החשך העליון, שמסתיר על האור הקודם, נקרא "חשך לגריעותא". למה הוא לגריעותא? כי גורע יחסית לאור העליון. החשך השני, שמאיר לעצמו אבל חשוך לזולת, נקרא "חשך למעליותא", כי הוא מקור מה שעתיד להיות גילוי לזולת. יש שתי שכבות חשך בין אור לאור, ודווקא השכבה העליונה היא חשך לגריעותא (יחסית לאור הקודם) והשכבה התחתונה היא חשך למעליותא (יחסית לאור שבא אחריו לזולת). כך בכל מדרגה של חשך.

הוא מסביר זאת הכי בהרחבה ביחס לאותיות המחשבה. אור התולדה שבא מאצילות ומתגלה כאותיות המחשבה הוא עולם הבריאה. השכל שאני יכול לחשוב הוא יש מאין, בריאה חדשה לגמרי – כמו שכל שנופל ואיני יודע מהיכן, מה היה קודם. מהבריאה ליצירה גם צריכים שתי מדרגות כדי להגיע. יש משהו בעולם היצירה שגם צריך להסתיר על אותיות המחשבה כדי לגלות אותן כאותיות הדבור. מה שאמרנו כעת על חשך-אור-חשך-אור וכו' הוא כללים, אבל בפרטיות מסביר שבכל מדרגה יש שתי בחינות חשך. שוב, לחשך השני קורא "חשך למעליותא", שכדי לגלות את האור. אותיות הדבור שמתגלות לזולת הן לא לגמרי אחרת ממה שאתה חושב – יש יחס בין מה שאתה חושב למה שאתה מדבר. אבל בין השכל עצמו למחשבה שלך יש פער מוחלט – זו בריאה חדשה.

בכל אופן, אם נחזור ונאמר זאת, בכל מדרגה יש חשך. [נכנס ר' יחזקאל סופר ועברו לנגן אחרי לחיים ואיחולי נחת הדדיים זה מזה ובכלל.]

"הענן והחשך" – חשך עליון וחשך תחתון

היינו באמצע להסביר שבין אור לאור יש שתי מדרגות של חשך. כתוב "יוצר אור ובורא חשך" – עולם היצירה למטה מעולם הבריאה. עולם הבריאה הוא אותיות המחשבה, חשך ליצירה, כי הוא רק "אור המאיר לעצמו" וחשך לזולת. דבור הוא אור לזולת, עולם היצירה. יש אור שלמעלה מהבריאה, אצילות, אבל אין לנו השגה בו. יש פרסה שמעלימה את האור – חשך – ואז עוד חשך של אותיות המחשבה, כי הזולת לא מכיר את אותיות המחשבה.

בכל מקום יש בין אור לאור שתי מדרגות חשך – חשך שמעלים את האור הראשון וחשך שהוא המקור של האור הבא. הפסוק שמסמיכים זאת עליו הוא "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה". יש ענן, שמסתיר את האור הקודם, וחשך שהוא ההתחלה של האור הבא. כתוב שהענן נקרא "חשך לגריעותא" ביחס לאור הראשון, והחשך הוא ה"חשך למעליותא" ביחס לאור הבא. זה ווארט חשוב בחסידות.

פחתו והותירו על מה שכתוב בתורה

לעניננו, יש גמרא לגבי פורים, שעמדו לעם ישראל "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגלה" – אז שברו את הכלל, "הפרו תורתך". דברנו על כך הרבה אתמול בלילה. הותירו מקרא מגלה, אבל מה פחתו?

יש מפרשים שמסבירים שכאשר מגיע זמן קריאת מגילה אתה פטור מכל המצוות – גם אם אתה כהן גדול בבית המקדש או תלמיד חכם שיושב בבית המדרש. רק מדבר אחד אינך מפסיק – מת מצוה. [יש בפורים מת?] זה בדיוק מה שצריך להבין.

יש שתי מדרגות, שקודם כתוב "פחתו" ואחר כך "הותירו", הוא פורים הוא חג של חשך. באמת יש אתהפכא, "ליהודים היתה אורה", אבל כל אחשורוש הוא לשון שחרות, לילה, גלות היא לילה, "'אני ישנה' בגלותא", "ישנו עם אחד", "אכתי עבדי אחשורוש אנן", לכן לא אומרים הלל, "יהל אור". הכל חג של חשך. יש חשך תחתון, אחשורוש, ויש חשך עליון, "הוא אחשורוש".

"לא פחתו ולא הותירו" היינו שתי תכונות החשך של סדר השתלשלות – קודם יש את "הענן", "פחתו", חשך לגריעותא שמסתיר על האור הקודם, ואחר כך "הותירו", גם חשך, חשך למעליותא, ביחס לאור שיבוא אחריו. בכל התורה הנביאים לא עשו זאת, אלא רק בפורים – גם את הפחתו וגם את ההותירו, עברו על "בל תגרע" וגם על "בל תוסיף".

"בני אמי נחרו בי"

[אתה יכול להוציא אותי מהחשך התחתון?] על זה כתוב "בני אמי נחרו בי". כתוב "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר [החשך] כיריעות שלמה [האש לבנה]" אבל "אל תראוני שאני שחרחרת [שחרות כפולה, השחור העליון ששייך להתגלות וגם שחור תחתון שלא שייך לשום גילוי] ששזפתני השמש [חשך טוב, אבל מה עושים עם החשך התחתון?] בני אמי נחרו בי" – "בני אמי" היינו כחות הגוף, החשך התחתון, והם "נחרו בי". "נחרו" לשון שרפה – לא שרפו אותי, 'נחרו אותי', אלא "נחרו בי", נשרפו בתוכי. צריך שהחשך התחתון ישרף בתוכי, יכלל בתוכי, זה מה שקורה כששותים יין שרף – משקה, ובכלל יין – בפורים, הפעולה היא "בני אמי נחרו בי", לחיים לחיים. זו ההתחלה. [לחיים, שיהיה לך נחת ממני.] שיהיה לכולם נחת מכולם – שנהיה "עם אחד".