1

בע"ה

דרוש שבע ברכות נריה-יוסף ובינה-לבא מזרחי

כ"ג אלול ס"ז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

החתן חזר על חלק ממאמר של הרבי הקודם "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות", שם שואל הרבי למה החתן והכלה באים באמצע עשר לשונות השמחה ולא קודם להן. הוא אומר שיש מתרצים שקודם מברכים על שמחת ההתקהלות של הרבה יהודים ביחד, שכאשר באים לשמח את החתן יש אסיפת יהודים לשם שמחה, אך מקשה שהם עדיין סיבת ההתקהלות וראוי להקדימם. לכאורה, אפשר לחזק תירוץ ראשון זה ב'ווארט' הידוע שהמצוה זה רק היכי תימצי בשביל שמחה של מצוה (אולי אפילו נאמר על זה). אחר כך הוא מסביר – ובעצם כל רובד של הסבר כאן זה פנימיות לגבי הקודם – שה' באמת ברא קודם ,לפני שברא את החתן והכלה, את הששון והשמחה, שזה האור והכח האלקי לפרוץ את הגדרים, בגלל שחתן וכלה הם הפכים אחד מהשני, אז קשה להם להתחבר, וצריך איזה כח שיכול לפרוץ את הניגודים, את כל ההגבלות והמגבלות, על מנת לאחד אותם, וזה הששון והשמחה. אז קודם צריך לברוא את הששון והשמחה, כדי שהחתן והכלה יוכלו להתחבר, בזכות השמחה פורצת גדר. אחר כך יוצא מזה (כנראה עדיין במאמר הרבי הקודם) שזה בחינת השותף השלישי שמאחד את שני האחרים, היינו שהששון והשמחה זה הופעה אלקית שה' בורא אותה ומגלה אותה על מנת לאחד את החתן והכלה.

המשכנו את זה ואמרנו שזו הרי לשון הפסוק, "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" (כמובא גם בהמשך הברכה), ולפי הסוד מוסבר שארבעת אלה הם בסוד הוי' ב"ה. יה זה ששון ושמחה ו-וה זה חתן וכלה, "ששון ושמחה" זה יחו"ע, יחוד נשיקין שמוליד מלאכים (יש בזה נפש או נשמה, אבל רק עם גוף רוחני, שני היסודות הרוחניים שכנגד יה, אש ורוח; בארמ"ע אש למעלה מרוח ובדצח"מ רוח למעלה מאש, ועכ"פ בשניהם זה ב-יה), ואילו החתן והכלה זה בשביל להוליד זחו"ק בגשמיות, שזה הזיווג הגופני. קודם גם בין החתן והכלה גופא צריך להיות זיווג נשיקין, שזה הששון והשמחה. זה מאד מאד מחזק ונותן הסבר יפהפה ל"זכו שכינה ביניהם", שזה ה-י של האיש וה-ה של האשה, ויש אפילו שואלים על זה ש-יה בדרך כלל זה שם של דין (אתכסיא, "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", זכו מתייסרים...), אז מסבירים ש-יה בלי וה זה דין, אבל אם יש "שכינה ביניהם" אז הם עצמם זה וה, ואם שם יה שורה ביניהם יש כאן שם הוי' שלם, שם הרחמים. לעניננו יוצא משהו חדש, הממתיק לגמרי, שה"שכינה ביניהם" זה לכתחילה לא דין אלא ששון ושמחה. אם כן, בית שהשכינה ביניהם, ההמחשה של זה שרואים שיש כאן ששון ושמחה. הששון שייך יותר לחתן והשמחה לכלה ("אם הבנים שמחה").

שאלנו למה ב"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" השמחה לפני הששון, הפוך מכאן (מן הסתם דברנו על זה אי פעם), והתירוץ ששם "אורה ושמחה" זה יה, ו"ששון זו מילה", יסוד ז"א, אבל שורשו ביסוד אבא, וכאן מוזכר בשרש. לפי"ז "ששון ושמחה" זה בפרטיות יחוד יסודות או"א, והיות שיסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א בפסוק ההוא זה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

לגבי שמות החו"כ: נריה זה נר-יה ובינה זה בן-יה (זה "נר הוי' נשמת אדם", ועל בינה כתוב "נשמת שדי תבינם", היינו שזה יחוד שבסוד שני פסוקים אלו). נר זה נר להאיר, ו"נריה יוסף" זה כמו שהרבי תמיד דורש את יוסף שמוסיף בענין – נר להאיר את ה-יה קודם בבית, ואחר כך להוסיף ולהאיר החוצה (כמו בבית המקדש, שהמנורה בשביל להאיר החוצה), מוסיף והולך ואור עד נכון היום בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. בינה-לבא זה בן-יה, שמולידה מתוך ה-יה בן שהוא אהבה בלב – ההתבוננות של אמא מולידה בנים בלב (יסוד אמא קצר ומסתיים בתפארת ז"א).

עוד משהו: נריה יוסף = "ונח מצא חן בעיני הוי'" (הפסוק החותם את פרשת בראשית, פסוק שמסוגל לכל מיני דברים – נח הוא בחינת משיח, מאדם עד נח זה כל ההיסטוריה עד משיח). בינה לבא = יפי. נריה יוסף הוא גם מספר השראה של יה (ממש "שכינה ביניהם"), יד בריבוע ועוד יה בריבוע (בסוד הפסוק, שיתבאר בסמוך, "כי יד על כס יה") ובינה לבא זה י בריבוע (ביחד עולים פתאֹם, כפי שנתבאר בשיעורי ט אלול).

עוד דבר: בשני השמות יחד יש בדיוק יה אותיות – משולש של 5. כך אפשר לצייר את השמות, בשתי צורות (עם נקודה למעלה או למטה). לכל אחד יש יה בשמו, רומז ל"יהיה הוי' אחד ושמו אחד". החידוש הוא שכל ה"ששון" מאיר בחתן בשלמות, ואז ממילא גם ה-ה תתאה מתיחדת לגמרי עם ה-ה עילאה, עם השמחה (זה כמובן ווארט כללי – "יין משמח" לכולם – ולא רק בשמות אלו). בכל חמשה חומשי תורה רק ב"פ שם "יה" – "יהיה" – באותה פרשה, במרחק קטן יחסית, "כי עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" "כי יד על כס יה וגו'". תמיד מסבירים ש"כי יד על כס יה" זה חסרון, שאין השם שלם, אבל אם מסבירים שזה ה-יה השני של "יהיה" אז זה למעליותא, שבזכות מלחמת עמלק (שהוא פגם הברית, שחתכו מילות וזרקו כלפי מעלה) מגיעים ל"יהיה הוי' אחד" (ובשביל זה ה' ברא את עמלק, כדי שעל ידי המלחמה בו ה-ו תתעצם עם ה-י). מזה יוצא ש"כי עזי וזמרת יה" זה ההשראה (בשירה) של יחו"ע, אבל "כי יד על כס יה" זה יחו"ת (קשור להקבלה בין מצות עונה למלחמת עמלק). אפילו שם עמלק זה יהלום של יה.

בסוף שאלנו מי ברא את הששון והשמחה, שזה השכינה ביניהם? זה "אשר – ברא ששון ושמחה". זה כוונה חב"דית מובהקת, שזה הנשיא של הרבי – "מאשר שמנה לחמו" – קבלת עומ"ש מתוך אושר פנימי. אם ששון-שמחה-חתן-כלה זה שם הוי', אז האשר זה קוש"י, הכתר. המלה הראשונה בתורה זה "בראשית" – בית אֹשר. קודם צריכים לאחל לחו"כ שיזכו לבית אושר. המושג השותף השלישי הוא יחסי – יחסית לחו"כ השותף השלישי זה יה, אבל יה עצמם צריכים שותף שלישי, כתר עליון. אושר זה לשון שירה, עוד יותר השראה. גם על פי פשט, בית מלא אשר זה לא בדיוק מורגש כמו ששון ושמחה, זה רק באויר. קודם צריך להיות אושר, ואחר כך צריך להיות ששון ושמחה, ואחר כך חתן וכלה – זה סוד הוי' עם קוש"י. הסברנו ש"ברא" זה, כמבואר בחסידות, יציאה לבר – גילוי. האושר זה עדיין בעל-מודע, זה בהעלם, זה עתיקא. שלמות ההתגלות של עתיקא זה בשמחה, באמא, רק שזה עובר דרך הששון. כשהאושר מגיעה לאמא זה שמחה. אם כן, כל חמש המדרגות הן אשר-ששון-שמחה-חתן-כלה = 2023 = ז"פ "ברא אלהים" (טוב בריבוע), זו הברכה השביעית הכוללת כל שבע הברכות, ובה "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". עולה גם תורה באחורים – ת תו תור תורה.

הזיווג האידיאלי זה יצחק-רבקה (מה ו-בן) – עולה תפלה וכו', כנודע – מתחיל ב-י ונגמר ב-ה (כך גם יעקב-לאה). המספר של יצחק-רבקה זה 515, המסגרת זה ה-יה ובפנים יש "פרו ורבו". זה מתאים לכל זוג שמתחיל ב-י ונגמר ב-ה, הזוג הראשון בעם ישראל שככה זה יצחק-רבקה, "הכל הולך אחר הפתיחה".