המעבר הנשי ממודעות עצמית למודעות טבעית

ב. המעבר הנשי ממודעות עצמית למודעות טבעית

חן (או "שקר החן") – הסתכלות בראי

דבר שני, מאד חשוב: לקשר את נושא החן עם הנושא של מודעות אצלנו – יש מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית – ולהבדל בין בן לבת בענין. ההלכה אומרת, דבר פשוט, שבת צריכה לשים לב לעצמה ולכן מותר לה ואפילו יש ענין שתסתכל בראי, ובן לא (והדבר אף נוגע לאיסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה"). משהו מאד יסודי.

ברגע שחושבים על החן – כמו שנסביר יותר ש-חן הוא סימטריה וכו' – הדוגמה של להסתכל בראי היא 'בול'. אין משהו יותר 'חן' מאשר שאדם מסתכל בראי ורואה את דמות עצמו מסתכלת אליו פנים אל פנים. מה זה "שקר החן"? נרקיסיזם – שאדם פשוט אוהב להסתכל על עצמו כל הזמן, יותר מדי. כל הזמן הוא מתייפה ומתאפר וכו'. למשל, בת שהיא כל הזמן עם הראי שלה – אם זה ראי גשמי ואם זה ראי בראש שלה – היא ב"שקר החן". אבל אם היא "אשה יראת הוי'" אז "היא תתהלל" גם ביפי ובחן שלה. ברור שה' ברא את האשה להיות יותר מודעת לעצמה מאשר האיש.

בן ובת – דרך שונה אל המודעות טבעית

האיש אמור לא להיות מודע לעצמו והאשה כן אמורה להיות מודעת לעצמה במדה מסוימת. איך נסביר את זה? איני זוכר אם מה שנאמר כעת כתוב בספרים שלנו (יש לנו שני ספרים על מודעות טבעית, ועוד היד נטויה). הווארט הוא שבת אמורה לעבור ישירות ממודעות עצמית למודעות טבעית – היא לא כל כך חייבת את שלב הבינים של מודעות אלקית תוך כדי בטול היש לחלוטין, בטול המודעות העצמית. כשאנחנו לומדים על שלשת השלבים, הכנעה-הבדלה-המתקה, מדגישים את ההבדלה – אבל אצל בת זה לא כל כך קיים. אין אצלה כל כך חש-מל-מל – איך יודעים? כי אין אצלה את עבודת ה"מל" הראשון לשון ברית מילה, היא "כמאן דמהילא דמיא" מלכתחילה (ואפילו לגבי בנה אין עליה חוב למולו כמו שיש על האב).

נתרגם למודעות – ודאי שיש לה עבודה לא להיות ב"שקר החן", לא להסתובב עם הראי ביד (או בראש כנ"ל), אבל תיקון המודעות העצמית שלה זה לא לבטל אותה לגמרי רק 'לעבור פאזה' ממודעות עצמית למודעות טבעית, בחינת בארץ ישראל (כל המודעות הטבעית היא הצבי על עמונה על הכריכה של הספר) ישירות. אצל הבן עיקר העבודה היא להגיע למודעות אלקית (תוך כדי בטול ישות עצמו לגמרי) ולעבור ממודעות אלקית למודעות טבעית.

הווארט שהבת באה למודעות טבעית מלמטה (מודעות עצמית) למעלה והבן בא למודעות טבעית מלמעלה (מודעות אלקית) למטה. אם לבן יש יתר נטיה למודעות עצמית מאד צריך לבטל את האגו, לגמרי, ולהיות כולו בשאיפה להבדלה של מודעות אלקית. אז, מתוך המודעות האלקית הוא צריך לרדת (להתאזן) ולהגיע למודעות טבעית. זו ארץ ישראל של הבן. ארץ ישראל של הבת היא לעלות מהמודעות העצמית למודעות טבעית. זה תיקון החן.

חן – הפן הנקבי – חלק המודעות העצמית שניתן לתקן

לכן כל ענין החן באמת יותר קשור לבת מאשר לבן (זה כל הווארט – "אשת חן"). אם כי יש הרבה בנים שמוצאים חן – נח מוצא חן, יוסף מוצא חן, ומשה רבינו הכי מוצא חן. זה הפן הנקבי שלו. מציאת חן של בן הוא תמיד מצד ההתכללות של הבת שבו. [אז הבת היא יותר רחל כאן מלאה?]. לאה היא יחסית עלמא דאתכסייא, בינה, ולכן היא שנואה. אם המודעות העצמית מותרת לבת, סימן שהיא מסוגלת לתקן אותה מיניה וביה. בן לא מסוגל – מה שאסור הוא מה שאתה לא יכול לתקן ומה שמותר הוא מה שאתה כן יכול לתקן. מה התיקון? שיהיה מודעות טבעית, זרימה עם ה' בצורה טבעית.

[איך זה קשור ל"שיר כפול"?]. זה החש-מל בלי ה-מל באמצע, כמו שאמרנו לגבי חתונה שזה שנינו עדיין בלי גילוי השותף השלישי (שבזה גופא יש שתי בחינות של בחירת לבו ובת גילו, כמבואר בספר מחול הכרמים). בת מתחילה במודעות עצמית – יכול להיות מאד לא טוב אבל יכול להיות גם בסדר גמור, לא מושלל. צריך להביא את זה שיגיע למודעות טבעית, ה'אידישע נאטור' של הבת.

[מה זה אצל הזכר? איך נראה החלק הנשי שלו?] כמדומני שזה אחד מה"שבעים פני חן", שנקרא "חשבון נפש" – גם זו הסתכלות של האדם על עצמו. ובכלל, חשבון שייך ל-חן (עם שבו באמצע). אם הבן והבת כבר מתחתנים – אחרי שכל אחד עשה את העבודה שלו – זה כבר "'ונקה' לשוים" כפי שדברנו לאחרונה. הזכרנו "'ונקה' לשבים", "'ונקה' לשוים", "'ונקה' לשפֻיִם" – יחד הכל עולה חן במשולש.