ברוך אתה ה'

ביאורי תפלה

"מטבע ברכות" היסודי (הן בברכות התפלה והן בשאר הברכות) הוא "ברוך אתה הוי'".

בתנ"ך יש הרבה "ברוך הוי'" אך שתי פעמים בלבד כתוב "ברוך אתה הוי'": בתהלים "ברוך אתה הוי' למדני חקיך"[א], ובדברי הימים "ויאמר דויד ברוך אתה הוי' אלהי ישראל אבינו"[ב]. וכן סמכו חז"ל את הנוסח "ברוך אתה הוי'" על הפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ג].

[בגמרא ובפוסקים מבואר ההכרח בהזכרת השם בברכות, "כל ברכה שאין בה הזכרת השם [הוי'] ומלכות [אלהינו מלך העולם] אינה ברכה"[ד], אך לגבי "אתה" אין גילוי מפורש. אמנם בירושלמי, בהקשר לברכות השבח, נאמר "רב אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר אינו צריך לומר אתה"[ה], אך מדברי הפוסקים עולה שאין הלכה כדעת רב בזה[ו]. אך יש לומר שבברכות התפלה כולם מודים ש"אתה" מעכב.]

שלשת האבות במטבע הברכה

נוסח "ברוך אתה הוי'" רומז באופן מובהק לשלשת האבות (כפתיחת תפלת שמונה עשרה, "ברוך אתה הוי'... אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב").

"ברוך" כנגד אברהם אבינו. הדבור-צווי הראשון של ה' לאברהם הוא "לך לך... ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה"[ז], "הברכות מסורות בידך"[ח], וכן מלכי צדק אמר "ברוך אברם לאל לעליון... וברוך אל עליון"[ט]. ובברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך"[י] כנגד אברהם[יא].

"אתה" כנגד יצחק אבינו. הלשון הקרובה ביותר בתורה למטבע "ברוך אתה ה'" היא דברי אבימלך ליצחק "אתה עתה ברוך ה'"[יב] – אמנם כאן "אתה" מכוון ליצחק אבל "אתה" של יצחק רומז לאתה ה'. וכן בפסוק "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ"[יג] דרשו חז"ל[יד] שלעתיד לבוא יאמרו ישראל ליצחק "כי אתה אבינו"[טו], ויצחק מראה להם את הקב"ה שיאמרו לו "אתה ה' אבינו", ומכאן ש"אתה" של יצחק רומז ל"אתה ה'". ורמז: "אתה עתה ברוך הוי'" = ה פעמים ברכה (ברכה פנים ואחור, ב בר ברכ ברכה ברכה רכה כה ה).

"הוי'" כנגד יעקב אבינו. יעקב הוא ספירת התפארת (ומדת הרחמים) הקרויה סתם בשם הוי', שם המפורש שהוא "שם הרחמים"[טז].

אתה נוכח

המעבר מ"ברוך" ל"אתה" הוא עליה מ"ברוך" לשון נסתר ל"אתה" לשון נוכח[יז]. גם ההמשך, מ"אתה" ל"הוי'", יכול להתפרש כעליה, להגיע מאמירה כללית "אתה" לאמירת שם הוי' המפורש, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

מצד שני (ועמוק יותר), יש מעלה ב"אתה" עוד יותר משם הוי'. עיקר התפלה הוא בעצם האמירה הישירה לה', לנוכח, "אתה"[יח]. "אתה" פונה לעצמות ה', אתה עצמך-עצמותך, למעלה מכל הגילויים (המתחילים בשם הוי', כללות הגילוי, אע"פ שזהו "שם העצם" מכל מקום הוא עדיין שם ולא העצם עצמו). כך פונה יצחק אבינו לה' ואומר לו אתה, "אתה ה' אבינו". ה' הוא "פחד יצחק"[יט] (כפשט הפסוק, יעקב מכנה את ה' כמי שיצחק אביו מפחד ממנו[כ]), כיון שהוא מופיע ליצחק כנוכח בבחינת "אתה" (כאשר הפחד של יצחק 'מוקרן' כלפי חוץ, "ויראו ממך"[כא]). זהו פחד חיובי המעורר צחוק ושמחה (יצחק-ישחק), "פחד יצחק" דהיינו הפחד עצמו יצחק. בפרוט, יש כאן תנועת "רצוא ושוב": ה"פחד" הוא רצוא, דרך העלאה להשאב בעצמותו ית', מתוך 'בטול במציאות ממש' (בטול בתוך "אתה"), והשוב היינו ראשית הרגשת מציאות-עצמו והוא הצחוק. זהו הרצוא-ושוב של עצם הנשמה[כב]: רצוא בהכרה ש"ה' הוא הכל" (גאט איז אלץ), פחד; ושוב בהכרה ש"הכל הוא ה'" (אלץ איז גאט). לבסוף, אחרי שאומרים "אתה" ופונים אל עצמות ה', אפשר להמשיך את הגילוי של שם הוי'.

עצם הפניה לה' בתפלה, לעמוד לפניו ולומר "אתה" לנוכח, כאשר ידבר איש אל רעהו, היא חדוש נפלא (שהשכל האנושי הקר מתקשה לקבל, כמו הפילוסופים ששללו את התפלה ולכל היותר הסכימו להתייחס אליה כמעשה סמלי ודמיוני כאילו האדם מדבר עם ה'...). ההבדל בין פניה לה' בשמו ובין הפניה "אתה", היא (יחסית) ההבדל בין 'חפצא' ל'גברא': שֵם הוא הגדרה מסוימת, התייחסות כמו חפצא ('אובייקט'), ואילו "אתה" פונה ישירות אל בחינת ה'גברא' של ה' כביכול (הסובייקט, הגברא הנמצא לפני ולפנים מכל 'חפצא').

תורה, עבודה, גמילות חסדים

"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", כנגד שלשת האבות וכנגד "ברוך אתה הוי'".

אברהם הוא עמוד גמילות החסדים, "חסד לאברהם", המשכה מלמעלה למטה ב'אור המאיר לזולתו' ("אברהם התחיל להאיר"), כמו פירוש המלים "ברוך" ו"ברכה" מלשון בריכה[כג], קיבוץ המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ומלשון הברכה (המבריך את הגפן, להמשיך את השפעתה)[כד].

יצחק הוא עמוד העבודה, העולה מלמטה למעלה (כטבע האש, מדת הגבורה), כמו בהיותו על המזבח (וכל הזמן מקיים בעצמו "עבודה שבלב זו תפלה"), כמים הנובעים בבארות יצחק מלמטה למעלה, במדת הגבורה, היראה והפחד. יצחק הוא 'אור המאיר לעצמו' ודווקא הוא אומר לה' "אתה", והרמז: יצחק ועוד אתה = רבקה רבקה! שהרי התפלה של יצחק היא יחד עם רבקה, "לנכח אשתו", ושניהם יחד יצחק רבקה = תפלה. אמנם אברהם הוא מקור הברכה במדת החסד, אבל יצחק הוא התגברות הברכה במדת הגבורה (כשהיא כלולה מחסד, בפרשת "תולדות יצחק" יש הכי הרבה לשונות ברכה בתורה[כה] ויצחק מברך "ויתן לך"[כו], מקור הברכות דעתיקא לישראל).

יעקב הוא עמוד התורה, כנגד שם הוי', "התורה כולה שמותיו של הקב"ה". ונמצא שהמעבר מיצחק ליעקב היינו לעשות מהתפלה תורה. כמובן, יעקב גם מתפלל, והוא נושא את רחל (עקרת הבית), בחינת כנסת ישראל, המלכות, אותיות הדבור בתפלה, כדוד המלך ראש המתפללים, "ואני תפלה" (כאשר "אני" פונה ואומר "אתה")[כז]. והנה יעקב ועוד הוי' = יצחק, כאשר יעקב אומר "הוי'" הוא מגלה את ה"אתה" של יצחק.

אכן מי שממשיך את שרש יצחק ליעקב הוא אברהם, מקור הברכה ("ואלה תולדות יצחק בן אברהם [יעקב ועשו] אברהם הוליד את יצחק"[כח], אברהם גורם ליצחק להוליד את יעקב), כרמוז באותיות אב של אברהם – ה-א, אברהם עצמו, ממשיך מיצחק ליעקב (ב האבות). אברהם, "ברוך", הוא שגורם ל"אתה" להתגלות ב"הוי'", ויש קשר עצמי בין אברהם ליעקב (בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"). במיוחד ממשיך אברהם אל המלכות, רחל, והרמז: ברוך אברהם = רחל רחל!

כאשר נסכם את המדרגות, ראוי להתייחס לשני השמות של יעקב, יעקב בחינת קטנות, עקביים ("מי יקום יעקב כי קטן הוא"), וישראל בחינת גדלות (ישראל אותיות לי ראש). אם כן ראוי לחבר את כל המדרגות בדרך זו: אברהם-ברוך יצחק-אתה יעקב-ישראל הוי' = 1839 = ג פעמים תריג = תורה תפלה תשובה = השראת השכינה בישראל = גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך!

ועוד, מטבע הברכה השלם הוא "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם", "כל ברכה שאין בה הזכרת השם [הוי'] ומלכות [אלהינו מלך העולם] אינה ברכה". אם כן נחבר ברוך אתה הוי' ועוד שם ונקבל 1000, סוד אלף אורות של מתן תורה ("מאה ברכות" כל אחת קומה שלמה של עשר ספירות), נוסיף אלהינו מלך העולם[כט] ועוד מלכות, הכל יחד, ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם שם מלכות = גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך!

רמזי פסוקי ברוך אתה

נתבונן בשני פסוקי "ברוך אתה" שאמר דוד המלך:

"ברוך אתה הוי' למדני חקיך" – חמש מלים ועשרים אותיות, וכך סימן הפסוק (אותיות כפול מלים) הוא מאה, רמז ל"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום"[ל] (תקנת דוד המלך[לא]). היחס בין מספר המלים (5) למספר האותיות (20) הוא יחס שלם של 4:1. ברוך אתה הוי' למדני חקיך = 932.

"ויברך דויד את הוי' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה הוי' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם" – 18 מלים ו-72 אותיות, גם כאן יחס של 4:1. הפסוק מתחלק לשנים: החלק הראשון, ויברך דויד את הוי' לעיני כל הקהל ויאמר דויד = 1330, דוד פעמים המלך. החלק השני (נוסח הברכה), ברוך אתה הוי' אלהי ישראל אבינו מעולם עד עולם = 1728 = זה בחזקת 3 = ב פעמים 864, עבדו את הוי' בשמחה (ד פעמים יראה).

כעת נחבר את החלק הראשון לפסוק הראשון: ברוך אתה הוי' למדני חקיך ועוד ויברך דויד את הוי' לעיני כל הקהל ויאמר דויד = 2262 = הוי' פעמים אני הוי' = אלדד פעמים מידד (טל פעמים חן). שני הפסוקים יחד, ברוך אתה הוי' למדני חקיך ועוד ויברך דויד את הוי' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה הוי' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם = 3990 = 3 פעמים 1330 = ויברך דויד את הוי' לעיני כל הקהל ויאמר דויד!

נבנה סדרה משלשת המספרים, 932, 1330, 1728 – סדרה לינארית עם הפרשים קבועים של 398, ב פעמים צדקה, "ושביה בצדקה".