1

בע"ה

כ"ו אלול ע"ח – כפר חב"ד

"והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"

אמונה ובטחון (15) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    בטול ובטחון במעמד הסנה

היום בע"ה נמשיך את המאמר אמונה ובטחון, אבל לפני כן נאמר כמה נקודות ששייכות למה שלמדנו בפעם הקודמת[ב] וגם נקשר את הדברים לראש השנה ויום כיפור – עוד כמה ימים נכנסים לשנה החדשה, שתבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

פסוק המעבר מבטול לבטחון

בפעם הקודמת למדנו על משה רבינו, שכאשר הוא עובר מעבודה של אדם פרטי למנהיג של עם ישראל הוא צריך לעבור בנפש ממדת הבטול למדת הבטחון הפעיל. במדות הלב הבטחון הפעיל מזוהה עם ספירת הנצח – משה רבינו שייך לנצח, גם במובן של נצחיות (תורת משה היא תורה נצחית), גם במובן של נצחון (משה מנצח את קליפת פרעה ומצרים וכן את מלכי האמורי, סיחון ועוג) וגם במובן של נצוח על המלאכה (מנצח על מלאכת המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ג])[ד]. לשם כך הוא צריך לקבל את מדת הבטחון, אבל ביסודו הוא שייך למדת הבטול, הוא כשלעצמו גארנישט ("ונחנו מה"[ה]).

אמרנו שהדבר רמוז במראה הסנה, בו הוא מקבל את השליחות – פעם ראשונה שה' מתגלה אליו. ה' אז פונה אליו בכפל, "משה משה", ותשובתו היא "ויאמר הנני"[ו] – "הנני" לשון ענוה[ז], הוא עדיין בטול. כל צדיק צריך להתחיל עם נכונות של "הנני", הוא בבטול, אבל מוכן לשמוע ולקבל מה שה' יטיל עליו. קבלת התורה מתחילה מ"נעשה ונשמע"[ח] – אנחנו מוכנים לקבל את כל מה שה' יצוה עוד לפני ששומעים. בבטול הזה יש כבר את הנכונות לעבור לבטחון, לקבל תפקיד.

יש עוד רמז ב"ויאמר הנני" – הנני הוא ממוצע כל אות בשם משה. כלומר, משה הוא הנני-הנני-הנני, חזקה של "הנני" (נכונות לקבל את שליחות ה' מתוך ענוה). כמו שאמרנו, יש עוד צדיקים שאמרו "הנני" מתוך נכונות ובטול לעשות רצון ה' – כמו "נעשה ונשמע" – אבל משה הוא הכי "הנני", הוא בעצם "הנני" (כפי שמתגלה במראה הסנה = הנני[ט]), "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[י].

בכל אופן, אמרנו שמ"משה" של בטול צריך לעבור ל"משה" של בטחון – "משה משה". יש בכך רמז מופלא שלא אמרנו פעם קודמת, לכן חוזרים: כל הפסוק בתורה הוא: "וירא הוי' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" – שעולה כולו בטול פעמים בטחון (3525 = 47 פעמים 75)! רמז מובהק שיש בפסוק הזה את סוד החבור והמעבר ממצב של בטול בנפש לבטחון גמור בנפש.

מ"אליו" ל"הלֹם"

יש בתוך הפסוק מלה אחת ששוה בטול – "אליו". רמז ש"אליו", המהות של משה, היא בטול. מי הוא משה? בטול, על דרך הווארט בחסידות שחסיד הוא 'בטול מהלך'. אם כן, הייתי רוצה למצוא גם מלה שהיא בגימטריא בטחון. אין כזו מלה באותו פסוק, אבל יש בפסוק הבא – "ויאמר אל תקרב הלֹם". אמרנו שה' רוצה שהוא יעבור כעת מבטול לבטחון, אז למה הוא אומר לא "אל תקרב הלם"? הלֹם כאן הוא בטחון. כתוב ש"הלֹם" הוא לשון מלכות (דוד המלך אומר לה' "מי אני הוי' אלהים ומי ביתי כי הביאֹתני עד הלֹם"[יא] ופירש"י "מנוה רועים הביאתני למלכות" (ויש מפרשים[יב] "הלֹם" לשון "יהלֹם" – היהלום שבכתר מלכות). בשביל השליחות שלו, המנהיגות שלו, משה צריך לגלות את המלכות שלו. כך אצל כל אחד מבני ישראל – כולנו מלכים[יג] ובני מלכים[יד], כך חז"ל אומרים.

שוב, למה ה' אומר לו "אל תקרב הלֹם"? נמשיך לקרוא – ה' לא אומר לו לא להגיע ל"הלֹם", אלא אומר לו שכמו שהוא כרגע לא יקרב אלא עליו לעשות משהו. שוב, הפסוק הראשון שוה בטול פעמים בטחון, סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", ובתוכו יש מלה אחת ששוה בטול, "אליו", זו מהותו מיסודו. בפסוק הבא יש מלה שהיא בגימטריא בטחון, "הלֹם", שחז"ל אומרים שהיא לשון מלכות. כתוב "אל תקרב הלֹם" – ה' לא רוצה שיגיע "עד הלֹם"?! הוא כן רוצה, אבל אומר שיש תנאי, המשך הפסוק – "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". אם תקיים את התנאי תגיע "עד הלֹם", למקום שהוא "אדמת קדש".

"בראשית" העבודה – "של נעלך מעל רגליך"

יש פה כמה רמזים יפים: בכל פרשה בתורה יש בטוי מפתח ששוה "בראשית", המלה הראשונה בתורה – ראשית עבודת ה' יתברך, "ראשית חכמה יראת הוי'"[טו]. יש ספר שלם בנושא – תקוני הזהר. שוב, בכל פרשה יש בטוי ששוה בראשית, ובפרשת שמות הבטוי הוא "של נעליך מעל רגליך", צריך להוריד את הנעלים. יש משהו שתחלת עבודת ה' – כמו כאן בסנה, תחלת התגלות ה' למשה רבינו – הדבר הראשון שצריכים לעשות בשביל לקבל שליחות, לגאול את עם ישראל, לקבל תורה, לעשות משכן, הוא "של נעליך מעל רגליך". מה זה אומר בעבודה?

קודם כל, היום אנחנו כבר בכ"ו אלול, היום השני של מעשה בראשית. כל ימי בראשית נקראו על שם בראשית, אבל כעת אנחנו כבר ביום השני, היום של בריאת הרקיע. יש מנהג שפעם הרבי הזכיר – לא כולם עושים, כדאי שיעשו בבית ספר – לומר בכל יום מכ"ה אלול את היום של מעשה בראשית, לפני או אחרי התפלה. הבנות אומרות סליחות? לפחות כדאי, אם לא אומרות את כל הסליחות, לומר את הפיוט המרכזי של כל יום. כמו שהיום אומרים "הוי' היה עוזר לי". רק את הפיוט המרכזי כדאי להוסיף לתפלה כל יום, וגם את אמירת היום של מעשה בראשית בששת ימי בראשית, וקצת להתבונן מה הוא אומר.

להגיע לבטחון דרך יציאה ממגבלות הגוף

בכל אופן, הכל נקרא על שם מעשה בראשית – יש רמז של בראשית בכל פרשה – וכאן הרמז הוא "של נעליך מעל רגליך". מה המשמעות בעבודת ה'? כתוב בזהר[טז] ש"של נעליך מעל רגליך" היינו התפשטות הגשמיות. התפשטות הגשמיות נשמעת כמו בטול ולא כמו בטחון. ה' אומר "אל תקרב הלם", אתה לא יכול להגיע לבטחון – לשם כך עליך לקיים "של נעליך מעל רגליך". לכאורה ממש דבר והיפוכו: כדי להגיע לבטחון צריך עוד יותר להתפשט מהגשמיות, כמה שאתה בטל – צריך עוד יותר להתבטל, לצאת מהמגבלה של הגוף לגמרי.

למדנו בפעמים קודמות שמי שיש לו בטול בטבע אינו סומך על הנס, הוא בורח מפני הסכנה. הזכרנו שגם כאן, במראה הסנה, ה' אמר למשה רבינו להשליך את המטה, הוא הפך לנחש, והוא ברח – אדם בורח מנחשים – עד שה' אמר לו להחזיק בזנב הנחש ואז הוא הפך חזרה למטה, הכל כחלק מתהליך המעבר מבטול לבטחון, כפי שלמדנו פעם קודמת. מתי אדם בורח? מי בורח מנחשים, נשמה או נשמה בתוך גוף? נשמה בתוך גוף – אם אין גוף לא פוחדים מנחשים ולא משום דבר. הצוואה של אבא של הבעל שם טוב לבנו כשהיה קטן היתה "אל תפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה". זו הצוואה שלנו, כל החסידים, כל עם ישראל – לא לפחד משום דבר.

איך אפשר להגיע לדרגה כזו? רק אם יש משהו שהאדם בעצם לא מוגבל בתוך הגוף שלו. בקבלה[יז] וחסידות[יח] כתוב שהגוף נקרא נעל – הגוף נועל אותי, נעל לשון מנעול. הגוף שלי נועל אותי בתוך המציאות של הגשמיות, של החומריות. "של" לשון שלילה – צריך לשלול, "של נעליך מעל רגליך". גם כתוב[יט] שכאשר הנשמה יורדת לתוך הגוף, חלק הנשמה שבגוף נקרא הרגל של הנשמה. אם כן, רגל הנשמה היא החלק שבתוך הנעל, בתוך הגוף, ותחלת העבודה היא להוריד את הנעל, הגוף. לא שה' רוצה שמשה רבינו ימות, אדרבא, הוא רק רוצה שיוריד מעצמו את מגבלת הגוף – עוד יותר בטול מבטול. רק אז הוא יכול לחזור ולהוולד בבחינת בטחון, יכול להגיע "עד הלֹם", עד הבטחון.

כוונת המלה "אחד" – ירידה משרש הנשמה לתוך הגוף

הפסוק "שמע ישראל", הצהרת האמונה שלנו ב"הוי' אחד", הוא גם פסוק מרכזי בתפלת ראש השנה, הפסוק העשירי בעשרת פסוקי מלכויות. עשרת פסוקי מלכויות הם המלכת ה' על העולם כולו בראש השנה, והם חותמים בפסוק – החשוב מכולם – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כ]. בכל שאר הפסוקים יש את המלים מלך או מלכות, אבל בפסוק האחרון – "העשירי יהיה קדש להוי'"[כא] – אין את המלה מלך, רק שהוא חותם "הוי' אחד" וחז"ל אומרים[כב] שמשמעותו כמו 'הוי' מלך'. איך ממשיכים את "שמע ישראל", אחדותו יתברך הפשוטה שתתגלה בתוך המציאות? נוהגים להמשיך בעוד פסוק, שלא כתוב בתורה – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[כג]. כל ה"שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יוצא מהמלה "אחד", כלול בה.

יש כוונה מהרבי הקודם – מוסבר במאמר שמאד חשוב שילמדו בבית ספר, מהמאמרים הכי יסודיים של הרבי הקודם[כד] על הפסוק "שמע ישראל" – המאמר מתחיל "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו"[כה], צריך להאריך באמירת "אחד". צריך להאריך כאשר אומרים "אחד", כשעיקר האריכות הוא באות ד של "אחד"כה. לפי ההגיה שלנו (שאיננו מבחינים בין ד דגושה ל-ד רפויה), אי אפשר לומר הרבה זמן ד, הכוונה היא להאריך במחשבה, בכוונה.

הוא מסביר – משהו מאד בסיסי, שכל אחד יכול לכוון כל פעם, אבל במיוחד צריך לכוון בראש השנה – שהמלה "אחד" מתחלקת לא-ח-ד. חז"ל[כו] אומרים ש-א היא "אלופו של עולם", ח היא ז רקיעים וארץ ו-ד היינו ד רוחות העולם – שה' אחד בכל המציאות, בכל היקום. אבל הרבי הקודם מסביר שהכל בא לתאר את ירידת הנשמה לתוך הגוף:

א היינו איך שהנשמה אחת עם ה', לפני שהיא ירדה לתוך הגוף – "חי הוי'... אשר עמדתי לפניו"[כז], פסוק שאומר אליהו הנביא (וגם תלמידו, אלישע הנביא[כח]). הוא זוכר – ראש השנה הוא יום הזכרון, מה צריך לזכור? – "חי הוי'... אשר עמדתי לפניו". לפני שהנשמה ירדה לגוף הייתי יחד עם ה'. איפה? בעולם האצילות. אין הרבה צדיקים שיכולים לזכור זאת, אבל אליהו הנביא (ואלישע הנביא) אומר וזוכר, וגם אנחנו בר"ה צריכים לזכור שהשרש לנו אחד עם ה'.

מהי ה-ח? שהנשמה הזו מקבלת שליחות, צריכה לרדת דרך כל ז הרקיעים, שתיכף נסביר מה הם, עד שהיא יורדת לגוף, נכנסת לנעל. מה-א הנשמה יורדת רקיע-רקיע, שבעה רקיעים, עד שהיא נכנסת לארץ – הגוף.

אחר כך, מהי ה-ד רבתי? צריך להאריך בהתבוננות של ה-ד – ד רוחות העולם. מסביר הרבי הקודם ש-ד רוחות העולם הן העבודה שלנו בעולם הזה, "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"[כט] – יש לנו עבודה של "ופרצת" בכל הכיוונים, לפרסם אלקות ב-ד רוחות העולם, כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון (אם כי הפסוק "ופרצת" נאמר ליעקב אבינו, "הבחיר שבאבות"[ל]). העבודה שלנו היא להפיץ אמונה ותורה וטוב ויושר בכל ד רוחות העולם. למה צריך להאריך ב-ד? היא התפקיד שלנו, אנחנו כבר בתוך הגוף. צריכים להזכר בשלבים הקודמים, כדי לקבל כח ל"ופרצת" – לזכור שהייתי א, "אחד", וירדתי מאגרא רמה לבירא עמיקתא עד שנכנסתי לגוף.

דרך אגב, כשמתבוננים שנכנסתי לגוף – לא כל אחד שלם עם הגוף שלו. להרבה אנשים, במיוחד בנות, ישנה הרגשה ש'איני סובל את הגוף שלי'. צריך לדעת שבלי גוף אי אפשר לקיים את השליחות שלי – נשמה בלי גוף לא יכולה לפרוץ ולפרסם אלקות בארבע רוחות העולם.

התפשטות הגשמיות כדי להוולד מחדש

כל אחד ואחד צריך להיות שלם עם הגוף שלו, עם הארץ שלו, ויחד עם זאת צריך לדעת להתפשט מהגוף בשביל לחזור עוד פעם. יש מושג בקבלה 'עיבור שני'[לא] – כמו ילד שנולד, אבל בשביל להגיע לשלב יותר מבוגר לפעמים צריך לחזור לרחם ולהוולד מחדש. ככה משה רבינו, בשביל לעבור מבטול לבטחון – ל"הלֹם" – צריך לחזור לעיבור, לצאת מהגוף לגמרי, "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא".

שלש המלים בסוף, "אדמת קדש הוא", שוות ראש השנה, ששוה בית המקדש (861). נמצא שיש בפסוק רמז מובהק של "בראשית", שראשית העבודה היא להתפשט מהגשמיות, אבל ההתפשטות היא בשביל להוולד מחדש. זהו שלב הכרחי בשביל לעבור מהבטול לבטחון, השליחות האמתית, ה-ד רבתי של "אחד". בספר תורה ה-ד של "אחד" היא אות גדולה, ד רבתי[לב].

עד כאן שני הפסוקים העיקריים של התגלות ה' למשה בסנה, "וירא הוי' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. ויאמר אל תקרב הלֹם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". עוד רמז, "תקרב" עולה שבת – בשביל להגיע ל"תקרב הלֹם" צריך להגיע לשבת. בשבת יש מצד אחד התפשטות הגשמיות – "כל מלאכתך עשויה"[לג], מנוחה, שהיא התפשטות מטרדת מלאכת החול שמאפיינת נשמה בתוך גוף – ומאידך על ידי מנוחת השבת חוזרים ונולדים מחדש. נולדים מחדש עם בטחון – בטחון עצום, בטחון פעיל של נצח (של חיי נצח).

עד כאן השלמה למה שדברנו פעם קודמת.

ב. "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"

חותם פרק לב

כעת נפתח את התהלים בפרק לב:

הפסוק השני לפני הסוף – פרק לב פסוק י – "רבים מכאֹבים לרשע והבוטח בהוי' חסד יסובבנו". אפשר בהחלט לומר שזהו אחד הפסוקים העיקריים של בטחון בכל התנ"ך. על פי פשט זהו בטחון סביל, בטחון של הוד – האדם בוטח בה' ואז ה' עושה איתו חסד, כל הזמן "חסד יסובבנו", החסד מקיף אותו – אבל אפשר לפרש אותו גם על בטחון פעיל, בטחון של נצח, ששרשו בספירת החסד.

אחר כך יש עוד פסוק, הפסוק החותם את הפרק, "שמחו בהוי' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב". זהו אחד מהסימנים בספר תהלים שהפרקים מסודרים לפי הסדר – זהו פרק לב והוא חותם במלה "לב", "הכל הולך אחר החיתום"[לד], זו חותמת הפרק.

חיבור פרקים לב-לג בתהלים

אחר כך רואים תופעה מאד מענינת, שלא חוזרת בשום מקום אחר בתהלים – איך מתחיל הפרק הבא? כל פרק הוא תהלה של דוד המלך, תהלה בפני עצמה, אבל כאן רואים איזה קשר מיוחד בין הפרקים. הפרק הבא מתחיל "רננו צדיקים בהוי' לישרים נאוה תהלה" – הפרק שאומרים כאשר משתטחים על קברי הצדיקים. דווקא בתקופה הזו – לפני ראש השנה, וגם בעשרת ימי תשובה – יש ענין ללכת להתפלל אצל צדיקים[לה]. איזה פרק אומרים? פרק לג, "רננו צדיקים".

מי הם ה"צדיקים"? כתוב ש"צדיקים" לשון רבים – צדיק עליון וצדיק תחתון. כאשר אני הולך להשתטח על יד צדיק הוא הצדיק העליון ואני צריך לשאוף להיות הצדיק התחתון שמתחבר איתו. אם אנחנו מתחברים – השתטחות, אם באמת אנחנו מתקשרים ומתחברים – עולה רנה, "רננו צדיקים בהוי' לישרים נאוה תהלה".

מה התופעה כאן, שמראה שהפסוק הראשון של פרק לג שזור בסיום פרק לב? כל ארבע המלים הראשונות, "רננו צדיקים בהוי' לישרים" הן מלים שהיו בפסוק הקודם, בסיום פרק לב – רננו-הרנינו, צדיקים-צדיקים, בהוי'-בהוי', לישרים-ישרי לב.

אמרנו שפרק לב נגמר במלה "לב", אבל יש בו רמז גם לפרק לג – "גל", "וגילו צדיקים". יש "לב" ויש "גל", כמו "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[לו], שרמוז ב"וגילו צדיקים", לשון גל, גילה ושמחה, שמחה גדולה. אם כן, הפרק גם נגמר "לב" וגם בפסוק החותם יש גל – מתחבר לגמרי לפסוק הראשון של פרק גל. כנראה בשביל להתקשר עם צדיק צריך גילה, וגם גילוי אור, "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה"[לז].

שוב, בפסוק האחרון של פרק לב כתוב "וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב", ולאחריו מתחיל הפרק הבא ב"רננו צדיקים בהוי'", ושני פסוקים קודם כתוב "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו". זו הקדמה. בשביל החיבור של הלב והגילה והחיבור בין הצדיקים – צריך בטחון, "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו".

יש פה עוד גימטריא מופלאה: אם מחברים את שני הפסוקים האלה, האחרון של פרק לב ("שמחו בהוי' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב") והראשון של פרק לג ("רננו צדיקים בהוי' לישרים נאוה תהלה"), סך הכל הוא 3300 בדיוק – מאה פעמים גל, שלמות של גל, של "גל עיני", "גילו צדיקים", לעבור מה"לב" ל-גל, לעלות על הגל.

רמזי "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"

שוב, הכל מתחיל מ"והבוטח בהוי' חסד יסובבנו". כעת נתבונן בדרך הרמז מה אומרות לנו המלים האלה. נעשה את החשבון שלהן יחד:

"והבוטח" עולה 36, 6 ברבוע או 8 במשולש; "בהוי'" עולה 28, משולש 7, ואם כן "והבוטח בהוי'" צריך לעלות 8 ברבוע – לפי הכלל ששני משולשים עוקבים יוצרים את רבוע של השרש הגבוה ביניהם – שעולה דין, יש כאן יחוד של דין וחסד, המלה הבאה; "חסד" עולה 72, פעמיים והבוטח, "שלם וחצי", רבוע כפול של 6 או משולש כפול (יהלום) של 8. יש כלל שחבור רבוע של מספר והיהלום שלו נותן משולש של כפל המספר. כלומר, "והבוטח בהוי' חסד" יוצא משולש 16, 136. כעת עושים חשבון – יש שיעור חשבון בתיכון? לומדים את כל המספרים הצורניים? היה צריך ללמוד בגן, אבל אם לא למדו בגן צריך להשלים.

סוד ה"קול"

שוב, "והבוטח בהוי' חסד" עולה 136. המלה הכי חשובה במספר 136, ששייך לראש השנה, היא המלה קול. יש עוד כמה דברים ששוים למספר הזה. במחזור, אחד משיאי תפלות הימים נוראים – הכי מרגש בתפלה – הוא "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". בתוך המחזור מעל המלים תשובה-תפלה-צדקה כתובות שלש מלים – שמכוונים, לא אומרים – ששוות אותו דבר. מעל "תשובה" הכתוב צום, מעל "תפלה" כתוב קול ומעל "צדקה" כתוב ממון. מתוך כולם העיקר הוא הקול, המלה שכתובה מעל תפלה – אנחנו מתפללים לה', זהו עיקר עבודתנו, ותוך כדי התפלה אנחנו עושים תשובה ומקבלים החלטה טובה שנעשה הרבה צדקה בשנה הבאה. שלשת הדברים האלה "מעבירין את רוע הגזרה".

איך אני יודע שהעיקר בראש השנה הוא קול? מה המצוה של ראש השנה? כתוב "מצות היום בשופר"[לח]. איך מברכים על השופר? "לשמוע קול שופר". מצות היום היא השופר, אבל הפנימיות שלו, הקול. אין מצוה שמישהו יביא לבית כנסת שופר ונסתכל עליו – לא מספיק. הגם שכנראה יש במראה השופר איזה ענין, שופר לשון שופרא – הוא מאד יפה. כמה שהוא כפוף[לט], כשרואים את השפלות – כנראה אין משהו יותר יפה (שופר לשון יפי) משפלות השופר. על כך כתוב "אשת חן תתמֹך כבוד"[מ] – "שפל רוח יתמֹך כבוד"[מא]. מה מוצא חן? שפלות. בכל אופן, לא יוצאים ידי חובה בהסתכלות על השופר – צריך לשמוע את קולו, עיקר המצוה בקול.

שני קולות

יצא ש"והבוטח בהוי' חסד" עולה קול (16, פעמיים 8, במשולש), עם הכלל המתמטי שראינו (קול = 136 = 16, פעמיים 8, במשולש). אבל, פלא, "[והבוטח בהוי' חסד] יסובבנו" גם שוה 136! המלה "יסובבנו" שוה בדיוק לשלש המלים הקודמות (השרש, סבב = דין = 8 ברבוע = "והבוטח בהוי'"; שאר האותיות, יונו = "חסד", יהלום 8). יש בביטוי הזה – מהביטויים הכי חשובים של בטחון בתנ"ך כנ"ל – משוואה יפהפיה, "והבוטח בהוי' חסד" (מלים עם הרבה מתמטיקה...) שוה "יסובבנו".

אם כן, יש קול – "והבוטח בהוי' חסד" הוא קול אחד – ו"יסובבנו" הוא עוד קול. צריך להבין מה הם שני הקולות. על יעקב אבינו כתוב "הקֹל קול יעקב"[מב], רק שהראשון חסר כתיב והשני מלא, כאן שניהם מלאים. בשיר השירים כתוב "השמיעִני את קולך"[מג] – הקול שייך לכלה, שייך לבנות. בקבלה מראה הוא חכמה וקול הוא בינה – מראה יותר זכרי וקול יותר נקבי. לכן ניתן להסיק שהבטחון כאן שייך במיוחד לבנות, "בנות בֹטחות"[מד], הכל קשור לקול (גם את "נשים דעתן קלה"[מה] אפשר לפרש מלשון קול). בעולם הזה אסור לגברים לשמוע את הקול היפה של האשה, כי יש לה קול מאד יפה. אנחנו מקוים שיבוא משיח עוד היום, ואז נשמע – גם הגברים – את שירת הבנות. בינתים שתשרנה לעצמן, כמו שנסביר תיכף.

"כי קולך ערב"

עיקר הזמן לשיר – כתוב במחזור הראשונים, שקבלתי אתמול במתנה – הוא בראש השנה ויום כיפור. כך אומרים גדולי הראשונים, וגם התנאים. לכן יש כל כך הרבה ניגונים בתוך המחזור. זהו דבר מאד חשוב לדעת. כמו שיש קול שופר, בכלל צריך לשיר הרבה בראש השנה ויום כיפור. מי ששר הכי טוב הן הנשים, הבנות. אשה שרה סופרנו וגבר שר באס. מה היחס במוזיקה בין סופרנו לבאס? מי המוביל ומי המלווה? המוביל הוא הסופרן, הקול הגבוה, והבאס רק מלווה אותה. לעתיד לבוא, כאשר הכל יהיה מתוקן, הכל יהיה טהור וקדוש, השירה תהיה בעיקר שירת הנשים, כי היא הסופרנו, הקול העיקרי, והגברים רק ילוו. יש דברים שהאשה מלווה את האיש ויש דברים שהאיש מלווה את האשה. איש ואשה נקראים "לֹיוֹת"[מו], כל אחד מלוה את השני, כמו לוי – "הפעם ילוה אלי אישי"[מז]. דווקא בשירה, כפי שהיא צריכה להיות לעתיד לבוא, המובילה היא האשה.

מה כתוב בשיר השירים על קול הכלה? כנראה החתן שם שמע את הקול שלה, אחרת לא היה אומר – "השמיעִני את קולך כי קולך ערב". כמה שוה ערב? קול-קול. כלומר, ערב שוה "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו". איך אני יודע שצריך להכפיל את הקול פעמיים ואז יהיה "ערב"? נכתוב קול במילוי – קוף וו למד. יש אותיות בהן חלק המילוי שוה לאות, ואז אם כמה אותיות כאלה יוצרות מלה המילוי יהיה כפול – כמו י-וד, ו-ו, מ-ם, ס-מך. במלה "קול" רק ה-ו כזו, וו, ואילו באותיותק ו-ל המילוי לא שוה להן. אבל כאשר מחברים אותן יחד חלק המילוי נעשה שוה לשרש. קול במילוי – קוף וו למד – שוה קול-קול. המילוי הוא מה שבכח, גם כמו הריון בתוך המלה. יש משהו במלה "קול" שחלק המילוי בדיוק שוה קול. אין שום סבה שיהיה ככה. ממילא, ביחד, השרש והמילוי, עולה קול-קול, שעולה ערב. לפי רמז זה, מה הכוונה "קולך ערב"? שהקול שלך הוא קול מלא. כנראה שיש משהו בקול של האשה ששומעים שני ממדים בתוכו – ממד גלוי של הקול וגם ממד נסתר של הקול. שני קולות, ושני הקולות מתחברים וגם מתערבים. המלה "ערב" היא גם לשון התערבות, התחברות. ויש לומר שהקול הנסתר היינו הצליל-עלי של הקול, שנשמע במיוחד בקול האשה, קול הסופרנו.

אם כן, עלה לנו כאן הסוד של "קולך ערב". "קולך ערב" צריך להתגלות במיוחד בתפלות של ראש השנה ויום כיפור, במחזור. שנזכה באמת לימות המשיח – שכולם שרים ביחד שיר חדש לה'.

רקיע שחקים – מקור הבטחון

כדי להבין מה שאמרנו עכשיו עוד טפה נעבור לשבעת הרקיעים: אמרנו שהנשמה יורדת מה-א דרך ז רקיעים לגוף, משלים ח, ומקבלת שליחות להפיץ אלקות ב-ד רוחות העולם. מהם שבעת הרקיעים? השמות שלהם כתובים בגמרא חגיגה[מח], ממטה למעלה (והם כנגד הספירות): וילון (מלכות), רקיע (יסוד), שחקים (נצח והוד), זבול (תפארת), מעון (גבורה), מכון (חסד), ערבות (בינה).

חז"ל אומרים מה קורה בכל רקיע – לא נרחיב כרגע – ועל רקיע שחקים הם אומרים שבו שוחקים מן לצדיקים. בגוף השחקים היינו ה"כליות יועצות"[מט]. מי הם היועצים בנפש? נצח והוד. מה אצלנו נצח והוד? יסוד כל הלימוד שלנו – הבטחון בשני אופניו, בטחון פעיל בנצח ובטחון סביל בהוד. "איהו בנצח", יותר זכרי, "ואיהי בהוד"[נ], יותר נקבי – אבל הם צריכים ללכת יחד.

איך הרקיע שחקים קשור למן? ודאי הזכרנו שיש יהודים שכל יום קוראים את פרשת המן. בסידור שלנו, תהלת ה', פרשת המן לא מופיעה בסוף התפלה. אבל יש 'גראבע סידורים', סידורים עבים שיש בהם הוספות – ומקובל בחב"ד ש'גראבע סידורים' הם דווקא לנשים צדקניות – ובהם כתוב כל יום לומר את פרשת המן. למה? כדי לקבל בטחון שה' נותן לנו את הפרנסה שלנו "דבר יום ביומו"[נא], כמו שכתוב במן. מאיפה בא המן והבטחון שהוא נותן בפרנסה מה' דבר יום ביומו? רמז מובהק שאיני זוכר אם דברנו עליו פעם – המן נוסך-הבטחון בא מהרקיע שנקרא שחקים – רקיע שמכוון בקבלה כנגד נצח והוד. משהו מובהק שמקור הבטחון בנפש הוא נצח והוד, השחקים, ששוחקים את המן לצדיקים.

משׂחק השׁחקים

כעת נוסיף את עיקר הווארט – שכתוב במחזור עם פירוש הראשונים – לפי מדרש שנקרא "אותיות דרבי עקיבא". במדרש שם כתוב דבר מופלא לגבי רקיע שחקים, "אל תקרי 'שׁחקים' אלא שׂוחקים", כמו "משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו"[נב]. יש משהו ברקיע שחקים, הרקיע של הבטחון, שהוא לשון משחק. המלאכים שנמצאים ברקיע שחקים שוחקים כל הזמן. איך? יש להם את כל הכלים – תופים, נבלים, כינורות – והם שרים ומשחקים בהם כל הזמן. כך כתוב במדרש.

הדימוי של המלאכים במדרש הוא כמו מה שכתוב על הנביאים. איך הנביאים היו מתנבאים? אחד מסימני הגאולה שהנבואה תחזור לעם ישראל, "ונבאו בניכם ובנֹתיכם"[נג], הבנים והבנות צריכים להתחיל להתנבאות. מה עשו בשביל להתנבא? שרו. עיקר מה שעשו – נכנסו לדבקות אלקית עם שירה והיו הולכים בהרים, שרים ומנגנים בכלים. כך המלאכים ברקיע שחקים עושים כל היום – אין להם משהו אחר לעשות... – כל הזמן רק שרים ומנגנים בכלים. הכל שיר ושבח והלל לקב"ה.

מה לומדים מכאן? כלל גדול, שכנראה בשביל בטחון – בשביל לחזק את הבטחון בה' – צריך לשיר ולנגן. צריך להגיע לרקיע שחקים, "אל תקרי שחקים אלא שוחקים", ו"שוחקים" היינו שרים ומנגנים בכלים, ככה חז"ל אומרים. משחק הוא לא לשחק שח או לשקח משהו אחר במחשב – שחוק של קדושה הוא לשיר ולנגן, תוך כדי שיר ושבח והלל והודיה לקב"ה.

"עיקר שירה בפה"

ידוע בחז"ל[נד] שיש שיר בפה ויש שיר בכלים, וכאן כתוב בפירוש שהמלאכים ברקיע שחקים עושים את שניהם – גם שרים בפה שלהם וגם מנגנים, המלאכים מנגנים על כלים ברקיע שחקים. יש לחקור איפה השירה בפה ואיפה השירה בכלי, כאשר יש כאן שתי בחינות של בטחון – נצח והוד. היות שהוד לשון הודיה, יש לומר ששירה בפה יותר מתאימה להוד, ואילו נצח הוא כמו "למנצח", ניצוח על תזמורת, ויתכן שיותר מתאים לנגינה על כלים. יש מחלוקת בחז"ל אם "עיקר שירה בפה" או "עיקר שירה בכלים", ופוסקים ש"עיקר שירה בפה" – לפי מה שאמרנו עכשיו המשמעות היא שעיקר השירה הוא של האשה (כנ"ל), "איהי בהוד", וכל הנצח-המנצח עם הכלים שלו בתזמורת ("איהו בנצח") מלוים את השירה בפה.

השירה מפתחת אצלי את מדת הבטחון, גם הפעיל וגם הסביל. לפי מה שאמרנו, שירה בפה מפתחת בטחון סביל יותר, אבל דווקא נגינה בכלי מפתחת בטחון. זהו לימוד בסיסי בחינוך – לפי איך שהסברנו, ללמוד כלי טוב לבטחון פעיל. כנראה שכדי לנגן טוב על כלי צריך בטחון פעיל.

עד כאן כוונה מיוחדת לימים נוראים (כאשר ההכנה לימים הנוראים היא בחדש אלול, "אני לדודי ודודי לי" = פה כלים; ראשי התבות אותיות כף = כלים ואמצעי וסופי התבות, אותיות מילה = פה), ראש השנה ויום כיפור, שעיקר העבודה הוא משחק – משחק קדוש. מה המשחק? לשיר ולנגן. בחג אי אפשר לנגן על כלים – עדיין, אצלנו – זה שבות. יתכן שכאשר יבוא משיח לא תהיה שבות, יהיה מותר לנגן בכלים, כמו שיהיה מותר לשמוע "קול באשה".

קול נעים בפרק קנ

ספר תהלים חותם בפרק קנ, פרק שכולל עשר פעמים "הללוהו" – כנגד עשר ספירות (לפי הסדר) – ומנויים בו הכי הרבה כלי זמר. אמרנו שמספרי הפרקים מכוונים. אם יש בתהלים קנ פרקים, למה יכול לרמוז? מדברים על קול כפול של "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"; תהלים אומרים בקול ובשיר, והפרק חותם את הספר ב"רוב שירה וזמרה". מתאים שה-ק תרמוז למלה קול. איזה בטוי של קול הולך עם נ? אמרנו ששרש הקול הוא באמא, שהיא בחינת "נֹעם" בקבלה[נה], והביטוי הוא "קול נעים" (בתהלים יש ביטוי "כנור נעים", נעימות הולכת עם קול).

כנראה שכל ספר תהלים הוא בשביל להגיע לקול נעים, שעיקרו אצל האשה. איך אני יודע? מה הגימטריא של קול נעים? אשה. לשמוע את האשה שרה איני יכול – חוץ מאשתי ובנותי – אבל אפשר לשמוע דבור. קול נעים הוא לא רק שירה אלא גם דבור, ואותו מותר לשמוע. בכלל, החלטה מאד חשובה בשנה הבאה היא ללמוד לדבר – קודם לדבר ואחר כך לשיר – נעים. [הרב אמר הרבה פעמים שצריך שתהיינה "בנות צלפחד דוברות"...] נכון, כדי שהדבור שלהן יתקבל בכי טוב, יתפס בדעת הקהל, צריך לדבר בקול נעים. קול נעים הוא מהות האשה.

ג. רבי עקיבא ונחום איש גם זו – בטול ובטחון

אחרי כל ההקדמות, נתחיל לקרוא כמה שורות בתוך המאמר שלנו – לא לבייש את הספר... למדנו בשיעורים הקודמים[נו] בסוד הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד", שהבטחון שייך ל"והנגלֹת לנו ולבנינו"[נז], שהבטחון מחבר וה, אבל האמונה שייכת ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו"צה, החלק המופשט בנפש, אותיות יה. כך למדנו לפני שני שיעורים, והיה מובן שהאמונה למעלה מהבטחון. למדנו שמי שנמצא באמונה שייך לבטול, כמו משה רבינו ויעקב אבינו, ובעת סכנה יכול להיות ש הוא יברח. אבל "והנגלֹת לנו ולבנינו", מי ששייך לנגלות, אותיות וה שבשם, הוא חי עם בטחון (ואינו בורח). החידוש שלמדנו בפעם הקודמת הוא שיש בטחון שלמעלה מהאמונה, ואמרנו שה' רצה ממשה רבינו שיתעלה מהבטול העצמי שלו לנצח שמעל המוחין. אלה נושאי שני השיעורים הקודמים. נמשיך בעמ' סח.

האמונה בגלות – מכח עשרה הרוגי מלכות

נקדים בקיצור את התוכן: רוצים להשוות לעוד שתי דמויות חשובות ביותר, רבי עקיבא והרבי שלו, נחום איש גם זו. למה הוא נקרא נחום איש גם זו? כי על כל דבר שקרה הוא אמר "גם זו לטובה". נסביר עכשיו שרבי עקיבא הוא כמו משה רבינו לפני שהוא עולה מבטול לבטחון, יש לו אמונה חזקה, אבל היא לא בטחון גמור. העליה מ-יה, "הנסתרֹת", האמונה, לבטחון שמעליה, היינו דוגמת עלית רבי עקיבא למדרגת רבו, נחום איש גם זו. זהו תוכן הפסקה שנקרא:

החסיון ב"צלא דמהימנותא" [יה, "הנסתרֹת", מדרגת האמונה.] הוא ע"ד מאמרו של רבי עקיבא (השייך לכללות זמן הגלות, כמבואר בדא"ח

לדאבוננו אנחנו עדיין בגלות, כל עוד מלכות ה' אינה גלויה בעולם. בראש השנה מתפללים שה' יהיה בעזרנו, שנצא מהגלות, שתתגלה מלכות ה' בעולם. כל עוד אנחנו בגלות אנחנו בלילה – הגלות נמשלה ללילה. בלילה לא רואים בדיוק מה קורה, אבל לילה הוא זמן של אמונה – "אמונתך בלילות"[נח]. בלילה צריך הרבה להאמין, לכן בגלות אנחנו מאמינים חזק מאד. אבל "אותֹתינו לא ראינו"[נט], לא רואים אלא רק מאמינים – מאמינים חזק. בשביל להאמין חזק צריך מוחין, כמו שלמדנו.

מי שהכי מבטא את אמונת הגלות הוא רבי עקיבא, מעשרה הרוגי מלכות. עשרת הרוגי מלכות הם עיקר מסירות הנפש של עם ישראל בגלות. בגאולה אין הרוגי מלכות. מי היא המלכות? מלכות רומי הרשעה. הגאולה היא בדיוק ההיפך. בעשרת הרוגי מלכות רבי עקיבא הוא העיקר, כנגד השכינה[ס] ("העשירי יהיה קדש להוי'"[סא]).

עשרת הרוגי מלכות בתשעה באב וביום כיפור

מתי מספרים את סיפור עשרת הרוגי מלכות? שני ימים בשנה בהם עושים תשובה, בשתי בחינות ואופנים של תשובה, שני ימים בהם צמים כל היום, 24-26 שעות, יום כיפור ותשעה באב. מה היו אומרים הצדיקים על שני הימים האלה של צום (המלה שמכוונים מעל המלה "תשובה")? הצמח צדק ועוד צדיקים אמרו שגם בלי מצוה לא הייתי אוכל בשני הימים האלה. בתשעה באב 'מי יכול לאכול?' וביום כיפור 'מי צריך לאכול?'. בתשעה באב, בתוך החורבן, מי מסוגל לאכול?! לא צריך שיאמרו לי לא לאכול. מה לגבי יום כיפור? מי צריך לאכול?! זהו יום של תענוג, שבת שבתון, תענוג שבתענוג.

הפסוק אומר "לחַיותם ברעב"[סב]. ביום כיפור מקבלים חיות ותענוג מהרעב-מקור של חיות, מקור של ענג. צריכים ללמוד אידיש בבית הספר. איך אומרים את הביטויים? זה שיעור לפני יום כיפור – 'בתשעה באב ווער קען עסן? ביום כיפור ווער דארף עסן?' – ללמוד רק את המלים האלה. בכל אופן, העיקרי בעשרת הרוגי מלכות הוא רבי עקיבא, והוא אומר מסר שלוקח אותנו עד משיח, נותן לנו כח לעבור את כל חשכת הלילה של הגלות.

בכלל, האריז"ל כותב[סג] שכל מה שאנחנו נשארים באמונה שלנו, עם ישראל, במשך כל אלפים שנות הגלות, בא מכח עשרה הרוגי מלכות. הצדיקים אמרו על הבעל שם טוב, שמה שיש ליהודים עד משיח כוונה לשם שמים, דבקות בה', הוא מכח הבעל שם טוב. אבל אמונה פשוטה של יהודים במשך כל הגלות היא מעשרת הרוגי מלכות, שעיקרם רבי עקיבא. הוא התעצם לגמרי עם "ואמונתך בלילות".

גלוי ההשגחה מצד החכמה – מרחוק

[המאמר של רבי עקיבא הוא:]) "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[סד] [בלי לראות, רק להאמין. אם תעשו את גימטרית המשפט "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" תראו ששוה בדיוק תורה (611), רבי עקיבא הוא עמוד התורה שבעל פה – כח התורה, המוחין דקדושה, להחדיר לנו אמונה פשוטה זו. הוא עמוד התורה, שהיא מה שמחזיק אותנו במשך ימי הגלות. התורה אומרת לנו שכל מה שקורה בחיים הוא לטובה, בלי להבין, רק להאמין.].

הוא אינו מבין את עמק דרכי ההשגחה העליונה אלא מאמין באמונה שלימה שהשי"ת חשבה לטובה [כמאמר יוסף לאחיו – "אלהים חשבה לטֹבה"[סה].] ומחכה לישועת ה' "מרחוק" [שוב, לא משהו מקרוב – לא טוב מוחשי – אבל יש לו חוש שמרחוק ה' ודאי מתכנן את הכי טוב, עושה את הכי טוב, וצריך רק לחכות באמונה עד שיתגלה.] (כידוע[סו] שהגלוי שמצד החכמה והבטול [החסיון בצלא דמהימנותא הוא מצד החכמה והבטול, וגילוי מצד החכמה והבטול] הוא בבחינת "מרחוק הוי' נראה לי"[סז], בסוד "ותתצב אחותו מרחוק"[סח] [כתוב "אמֹר לחכמה אחֹתי את"[סט] – מי האחות כאן? מרים, אחות משה, שעומדת מרחוק לשמור על משה. כתוב בזהר[ע] ש"אחותו" כאן היינו החכמה, "אמֹר לחכמה אחֹתי את", והחכמה עומדת מרחוק, שומרת, משגיחה, אבל ללא הרגשה במוחשיות גמורה בטוב. אני מאמין שהכי טוב, ושהוא עתיד להתגלות.], בחינת "עצות מרחוק אמונה אמן"[עא] [אמונה היא לקבל עצות – עצה היא בטחון – אבל היא מרחוק.] וד"ל).

בטחון נחום איש גם זו

האמונה של "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", עם כל ההסבר שנוסף כאן, שייכת לרבי עקיבא, אבל אנחנו רוצים להתעלות מאמונה לבטחון. יש בטחון למטה מהאמונה ויש בטחון למעלה מהאמונה. אם רוצים להגיע לבטחון שלמעלה מהאמונה – כמו משה רבינו, "משה משה" – צריך לעלות לדרגת רבו של רבי עקיבא:

הבטחון שלמעלה מאמונה זו הוא בטחון רבו של רבי עקיבא, נחום איש גם זו, שאמר, כאשר הלך בשליחות עבור הצלת כלל ישראל [הוא הלך לשחד את מלך רומא לטובת עם ישראל, לבטל גזרה מעל עם ישראל. הוא הגיע לאכסניא, בית מלון בדרך, שם גנבו ממנו את האבנים הטובות שהיו בארגז שלו, ומלאו אותו בחול. הוא פתח את הארגז, וראה שאין בו אבנים טובות אלא רק אדמה שלא שוה כלום. 99% מהאנשים בעולם היו מגיבים בנפילה ליאוש גמור, מקרה אבוד. אצלו היה הפוך, הוא ראה את הארגז מלא עפר ואמר "גם זו לטובה". אפשר לומר שבמקרה כזה אדם יוצא מדעתו, ו"גם זו לטובה" מבטא קצת איבוד שפיות, אך לא כן אצל נחום איש גם זו, הוא לא יצא מדעתו – היה לו בטחון גמור והוא ראה ממש את התועלת שתצמח מהחול הזה, שיותר שוה מכל האבנים היקרות שהיו קודם בארגז. רבי עקיבא לא היה יכול לומר כך – הוא היה יכול לומר רק "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". כאן יש תוספת בטחון, שמתבטאת בתוספת שמחה – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[עב] – רק בשמחה, עם בטחון ושמחה באה השראת נבואה.]

[הוא הולך עם ארגז החול לקיסר, רואה ממש את התועלת, ואומר:], "גם זו לטובה"[עג] ("גם זו לטובה" עולה מנהיג, כמבואר במ"א [עולה ג"פ "והבוטח" שהזכרנו לעיל.]), בבטחון ב"תקף והתגברות עצומה" בישועת ה' הקרובה ממש [לא כמו "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" שאמר רבי עקיבא כאשר מת לו החמור והתרנגול וכו' – כאן דווקא החול מוסיף לו התגברות עצומה ושמחה בעבודת ה', הוא רואה זאת.], עד שהמשיך בדרכו בבטחה [מישהו אחר היה חוזר אחורה, מתייאש, חוזר לחכמים – המשלח – ואומר 'רבותי, גנבו לי את השוחד, את האבנים היקרות'. לא, הוא בשליחות – מאת ה' – ורואה שהכי טוב שיכול להיות, ממשיך בדרכו בבטחה.]

נחום איש גם זו ומדת "אנכי עפר ואפר"

וסמך על הנסקו [בטול שייך למי שלא סומך על הנס, והבטחון – שלמעלה מאמונה – מתבטא בכך שדווקא סומכים על הנס,], שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, שבעפר שבתבתו יתלבש כחו של אברהם אבינו ע"ה [אברהם אבינו אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר"[עד]. כתוב "והאמִן בהוי'"[עה], אבל הסברנו הרבה פעמים[עו] שהוא גם עמוד הבטחון. הולך עם השפלות שלו, הפשט של מדת העפר.] שבו נצח את המלכים וכו'.

מצד אחד אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר", אומר לה' ש'הייתי ראוי להיות עפר בידי המלכים', אחד נגד כל מעצמות העולם, היו הורגים אותי. הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד שהשליך אותי לכבשן האש, ובדרך הטבע הייתי יוצא אפר. כך רש"י אומר על "ואנכי עפר ואפר" – הייתי אמור להיות עפר מהמלכים ואפר מנמרוד. אבל כתוב גם שהוא נצח את האויבים על ידי החול שלו – זרק עפר שנעשה חצים שהפילו אויבים. מהחול נופלים חללים (לשון נופל על לשון), העפר מפיל את האויבים לעפר. השפלות שלו, ההרגשה שהוא בעצמו ראוי להיות עפר, נותנת לו כח לזרוק את העפר שלו על המלכים והאויבים וכולם נופלים חללים.

נחום איש גם זו ראה במוחש שזהו עפרו של אברהם אבינו. גם הוא צריך לעבור אותו תהליך – הוא עפר. אמונה קשורה לבטול ('איך בין גארנישט', איני כלום) כנ"ל אבל בטחון קשור לשפלות ('איך בין גארנישט ווערט', אינני שוה כלום, הכל אני מקבל בחסד חנם – "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"). העפר של "השפל באמת" – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[עז] – הוא כח מנצח, בטחון פעיל. לכן, עם העפר הוא הולך עם תוקף והתגברות עצומה.

בטחון המנהיג מנער מעפר

זהו הבטחון של המנהיג האמיתי בישראל[עח] [ה' מוסר רבים ביד מעטים וגבורים ביד חלשים, כמו שאומרים בחנוכה. יש לי ארגז מלא עפר – "מי מנה עפר יעקב"[עט], עם העפר הזה אני יכול לנצח את כל האויבים, זהו הבטחון.], בחינת משיח גואל צדק [למה משיח נקרא "גואל צדק"? כי הוא גואל את ה"צדק", את המלכות[פ]. הוא "מחזיר עטרה ליושנה", מחזיר את הצדק-המלכות לתוקפה:], שבבטחון זה גואל הוא את "צדק מלכותא קדישא"[פא], בסוד [האמירה לשכינה, ששכיבת עד עפרא:] "התנערי מעפר קומי"[פב] וד"ל.

מי יכול לומר "התנערי מעפר קומי"? מי שהוא בעצמו עפר. המשיח, שהוא עפר. מצד אחד, יש מדרש שהרבי אהב לצטט, שמשיח עומד על גג בית המקדש ומכריז "ענוים הגיע זמן גאולתכם"[פג] – לשם כך צריך כבר בית מקדש. אבל דבר ראשון משיח יגיד לנו "התנערי מעפר קומי".

כולנו בעפר הלא טוב – עצבות, עצלות, בלי מספיק בטחון לקום וליזום, עשרה עקשנים שיביאו את המשיח. צריך שמישהו ינער אותנו, "התנערי מעפר קומי". איך? בכח העפר דקדושה. עפר הוא הכי אטי, הכי קמעא-קמעא, כי הוא עצל, כפי שכתוב בתניא[פד]. משיח צריך להיות זריז, מאד זריז – הוא לגמרי הופך את הטבע שלו לעפר, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[פה]. העפר של הקדושה רץ מהר אל יעד הגאולה כ"עֹפר האילים"[פו]. עם מדת העפר של הקדושה, קודם כל, המשיח יכול להזדהות אתנו מאה אחוז – גם הוא עפר. כתוב שמשיח חייב להיות במקום שלנו, נכנס אתנו בתוך העפר – כמו בסיפור ההינדיק של רבי נחמן, שהחכם יורד תחת השלחן ואומר שגם הוא הינדיק (הינדיק ועוד הינדיק שווה משיח), מזדהה וכך משקם אותו. המשיח צריך להזדהות אתנו, בעפר, אך אז לומר "התנערי מעפר קומי", לנסוך בנו בטחון. מי שהדגים מדה זו יותר מכולם הוא נחום איש גם זו, רבו של רבי עקיבא.

סיום

אם כן, קראנו שעלית משה רבינו מ"משה" הראשון ל"משה" השני היא עלית רבי עקיבא למדרגת רבו, נחום איש גם זו[פז] – עליה מ"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", מאמר בארמית, לשון תרגום, בחינת אחורים, משהו שלא רואים, ל"גם זו לטובה", בלשון הקדש, בחינת פנים, משהו שרואים.

הערך הממוצע של שלש תבות "גם זו לטובה" הוא "והבוטח", כנ"ל. אם לוקחים את המלה טוב ומכפילים את האותיות – ט פעמים ו פעמים ב – מקבלים "גם זו לטובה". כלומר, "גם זו לטובה" הוא גילוי הטוב בעצם, עצם הטוב.

שתהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכולם, שנזכה לבטחון גמור, ועיקר הווארט היום היה שלשם כך צריך לשחק בשחקים. להגיע לרקיע שחקים, ושם "ברב שירה וזמרה", בקול נעים – שמאפיין דווקא את הבת בישראל – להביא את המשיח. שתהיה שנה טובה ומתוקה.

בלילה הראשון כדאי לשיר "תרין תפוחין", השיר הראשון. "אני לדודי" ממשיך עד יום כיפור, אבל השיר של התפוח בדבש הוא "תרין תפוחין". [יש כאן תפוחים שאפשר לתת לבנות...] העיקר לא האכילה אלא השמיעה, "מצות היום בשופר", והיא סיבה לעבודת התשובה של ראש השנה (וכל השנה כולה), כמבואר ברמב"ם, והיינו כוונת אכילת התפוח בדבש – "הפותח שער לדופקי בתשובה".