אהבה ללא פשרות

ב

מבט ראשון נראה כי יפוי המציאות בין בני זוג – כדעת בית הלל שיש לומר "כלה נאה וחסודה"[רסא] על כל כלה – היא מעין פשרנות ו'החלקת קצוות' למען שלום הבית והאהבה (בניגוד לתקיפות מדת האמת של בית שמאי, האומרים שיש לשבח את הכלה "כמות שהיא"). אמנם, בעומק, דווקא דרך זו מביאה לאהבה שלמה ובלתי מתפשרת בין בני הזוג: דווקא מזרע אהרן הכהן – המשנה מפני השלום[רסב] ומחבב אשה על בעלה[רסג] (כדעת בית הלל, שיש לחבב את המקח על לוקחו) – יוצא פינחס המקנא לברית. מי שאומר כי כל כלה היא "נאה וחסודה" לא מסוגל לסבול זנות והפרה של ברית הנישואין. הזנות יכולה אולי להיות 'נסבלת' ו'מובנת' בראיה מציאותית של "כלה כמות שהיא", אך דעת הבריות שוללת אותה לחלוטין כאשר מדובר ב"כלה נאה וחסודה".

וביחס לאהבת הכלה אל חתנה: האהבה הקנאית והבלתי מתפשרת גורמת לכלה להיות "כלה עילאה" היוצאת ממציאותה הראשונית בכליון מוחלט אל חתנה. בתנועת עליה זו עולה הכלה גם לשרשה העליון, ואז היא נעשית "כלה נאה וחסודה" בפועל, כשכל יפיה נמשך משרשה העליון. לעומת זאת, קבלת ה"כלה כמות שהיא" מותירה אותה "כלה תתאה" – כלה שעם כל כלות נפשה ואהבתה איננה יוצאת באמת ממקומה הראשון לקראת חתנה, ומשום כך גם אינה מסוגלת לחדש את עצמה מכחותיה הנעלמים בשרשה העליון.

לפי זה מתברר, גם בהקשרים כלליים יותר, כי חוסר הקנאות נובע מהעדר אהבת ישראל. דווקא במי שמעריך ואוהב מאד כל בן ובת ישראל מתעוררת גם קנאה והקפדה על כל פגם במעלתם. הדבר בולט בכך שדווקא בזכות קנאתו הפך פינחס ל"כהן איש חסד" השלם באהבתו לישראל (כאהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[רסד]) וזכה לברית שלום[רסה]. ורמז לכך ששלמות האהבה מתבטאת בקנאה: יב צרופי המלה אהבה עולים בגימטריא קנאה (העולה בגימטריא יוסף [יסוד הדכורא] וציון [יסוד הנוקבא]).

כך, בנוגע לחיי הנישואין נפסקה ההלכה כי "רוח קנאה" היא רוח טהרה[רסו]. כאשר החתן מקנא לכלתו מתוך טהרה פנימית, והוא מבטא זאת בדרכי אהבה ונעם, הוא מחזק את כלתו באמון שהוא נותן בה ומגביר את עוצמת אהבתה אליו. כך גם צריך לראות האיש את קנאתה של אשתו כלפיו כביטוי עצמי וטבעי של אהבתה וכעדות להערכתה אותו. קנאת האשה לבעלה היא "מנהג ישראל תורה" הקנוי כטבע עצמי כבר מאמהות האומה אשר קנאו לאבות (ורמז: מנהג ישראל תורה עולה בגימטריא שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה), ועל ידי הקנאה קונים בני הזוג זה את זו וזו את זה בקנין חזק ונצחי.[רסז]

רוח קנאה

ס

תם שטות דקליפה מביאה להפרת ברית הנישואין, כדרשת חז"ל על אשה סוטה (בה נאמר "איש איש כי תשטה אשתו"[רסח]): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[רסט].

כך, גם בכלל ישראל גרמה השטות דקליפה לזנות – "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב"[רע]. באירוע זה התורה מדגישה שעם שטות דקליפה לא ניתן להתמודד באמצעות טעם ודעת, אלא בכח של "שטות דקדושה"[רעא] בלבד. משה, בעל המוחין דגדלות, לא יכול היה להתמודד עם שטות הזנות שפשתה גם בראשי העם[רעב], ורק פינחס, עליו נדרש בחסידות "כי נער [= שוטה] ישראל ואֹהבהו", קם ופעל בדרך של שטות דקדושה את תיקון הפגם ועצירת המגפה[רעג].

על ידי השטות דקדושה של "כי נער ישראל ואֹהבהו" מתקנים את חטאות הנעורים – את פגם הברית, השטות דקליפה. כך רומזת ברכת הנישואין השביעית – "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם" – כי ל"חתנים מחופתם" דרושה הנהגת "נערים ממשתה נגינתם". בהתנהגות הנערית ובשטות דקדושה טמונה סגולת שלום הבית (והרמז: ב"וישב ישראל בשטים ויחל העם" – ללא הוספת המלה "לזנות", המציינת כי מדובר בשטות דקליפה – מופיעה המלה שלום בדילוג שוה של ו אותיות), ובעקבות הנהגת פינחס בדרך של שטות דקדושה נאמר לו "הנני נֹתן לו את בריתי שלום"[רעד].

פינחס, הנוהג בשטות דקדושה, מצטיין בקנאה על פגם הברית (קנאה שהיא מדת יוסף, שומר הברית). הקנאה גופא היא שטות דקדושה – רצון עז שלמעלה מטעם ודעת של כל אחד מבני הזוג שבן זוגו יהיה נאמן לו ושייך לו בשלמות – ודווקא קנאה 'שטותית' זו היא שלמות האהבה בין איש לאשתו והיא הסגולה האמיתית לשלום הבית ושלמותו. מכיון שהקנאה היא שטותית, ואין לה מקום על פי שכל, דנים חז"ל[רעה] האם "רוח קנאה" הנזכרת בפרשת סוטה היא "רוח טומאה" או "רוח טהרה". אכן, להלכה נפסק ש"רוח קנאה" היא רוח טהרה ו"מצוה לקנאות".

תיקון השטות דקליפה של "איש כי תשטה אשתו" הוא בשטות דקדושה של "ועבר עליו רוח קנאה"[רעו].[רעז]

אהבה רבה ואהבת עולם
בין איש לאשה

ב

חסידות מתוארות שתי דרגות של אהבה אל ה' – "אהבה רבה" ו"אהבת עולם"[רעח]. שתי הדרגות הללו צריכות לשרור גם בין חתן לכלה.

ברוב דרושי החסידות מתפרשת "אהבת עולם" כאהבה המתעוררת מהתבוננות הנתפסת בשכלו של האדם ונשלטת-מוגבלת על ידו, ואילו "אהבה רבה" מתפרשת כאהבה שלמעלה מדעת האדם ומחוץ לשליטת-הגבלת שכלו. פשט המושג "ברית" מתיחס ל"אהבה רבה" – הברית היא הצהרה על-שכלית שגם בנסיבות ובזמנים בהם מצד השכל וההגיון ראוי ל"אהבת עולם" שתתבטל, בכל זאת תשתמר האהבה מפני ש"אהבה רבה" אינה משועבדת לגבולות השכל.

לכן, אמיתת ברית הנישואין היא אהבה שלמעלה מטעם ודעת, ובכניסה לחיי הנישואין צריכים החתן והכלה להיתפס ב"אהבה רבה" עוד בטרם שיפנימו ויבינו את אהבתם כ"אהבת עולם". לחתן ולכלה דרושה גם "אהבת עולם", על מנת שיוכלו לבטא את אהבתם על פי גדרי התורה בזמנים ובאופנים הראויים, אך ראשית אהבתם ותכליתה היא "אהבה רבה": ראשית האהבה צריכה להיות "אהבה רבה" – "רצוא" וגעגועים אדירים זה לזו וזו לזה. תכלית אהבת בני הזוג היא לבוא ל"אהבה רבה בתענוגים" – התענגות הדדית אין סופית זה על זו וזו על זה[רעט].

החופה מבטאת את ה"אהבה רבה" שצריכה לחפוף על החתן והכלה הכורתים יחד את ברית הנישואין. תכלית ריקודי החתונה וההשתטות, באופן של "שטות דקדושה"[רפ], לפני החתן והכלה היא להמשיך את האור המקיף של החופה כך שיאיר לזוג כל ימי חייהם ויעורר בהם אהבה 'שטותית' קדושה, אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת זה אל זו וזו אל זה. על אהבה זו נאמר "באהבתה תשגה תמיד"[רפא], ללא כל שליטה.[רפב]

שטות דקדושה –
כח האהבה והפוריות

ה

ריקוד – בניגוד להליכה בסדר והדרגה – הוא 'שטות' החורגת מתחום השכל המסודר והמובנה.

לפעמים, הריקוד מבטא שטות שלמטה מן הדעת, על דרך הכתוב "וירקידם כמו עגל"[רפג]. אך הריקוד יכול גם לבטא שטות שלמעלה מן הדעת, בגילוי שמחה כזו שהשכל לא יכול להכילה, כפיזוזו וכרכורו של דוד המלך לפני ארון ה'[רפד]. בין כך ובין כך יכולה להיות בריקוד סגולת "שטות דקדושה"[רפה].

בלשון המשנה[רפו] ריקוד הוא מלאכת ניפוי ובירור הקמח. כאן מברר הריקוד את מקח הנישואין ומנפה ממנו כל חסרון ופגם. בפרט, תפקיד הריקוד בעת החתונה הוא להפוך את השטות דקליפה –המביאה להפרת ברית הנישואין ר"ל – לשטות דקדושה[רפז]. השטות דקדושה היא להט אש הקדש – "שלהיבא דקדושה" – בזיווג הקדוש בין איש לאשתו. זהו סוד הזיווג הנעלה "כמי שכפאו שד"[רפח] – זיווג בו כופים את שד השטות דקליפה (תאוה המסיחה את הדעת והריכוז מבן הזוג) והופכים אותו לשטות דקדושה ("תאות צדיקים אך טוב"[רפט] המגבירה את קשר האהבה לבן הזוג למעלה מהאהבה שמכתיב השכל). דווקא על ידי שטות דקדושה – "זכו, שכינה ביניהם"[רצ].

הריקוד באופן של שטות דקדושה כדי לשמח חתן וכלה מאפשר להם לבנות את ביתם כדבעי. בית המקדש הוא הדגם הרצוי לכל בית יהודי, וקדש הקדשים שבבית המקדש, בו עומד ארון הברית, נקרא בכתוב "חדר המטות"[רצא]. על בני הזוג לבנות את ביתם כך שבפנימיותו, בקדש הקדשים שבבית, יעמוד ארון ברית העשוי עצי שטים[רצב]. כשבחדר המטות עומד ארון עצי שטים – כשמטת בני הזוג עשויה "שטה והדס"[רצג] – מקבלים בני הבית כח לצאת לשליחות וללדת ילדים בגשמיות וברוחניות. בחסידות מבואר שלעץ ממנו עשויה המטה יש השפעה על כח ההולדה[רצד], ובוודאי ה"שטה" – העולה בגימטריא כמנין שם הברית, שם שדי (סוד השד הקדוש, השטות דקדושה, אליו מצטרפת האות י[רצה]) – היא העץ המסוגל ביותר להולדה. תכלית כח הפוריות ה'שטותי' שבלב לבו של הבית היא הפצתו חוצה עד להפיכת השטות דקליפה בעולם כולו לשטות דקדושה, בסוד "ומעין מבית הוי' [מבית קדש הקדשים שבו] יצא והשקה את נחל השטים"[רצו]. [רצז]