1

בע"ה

אור לכ"ז כסלו ע"ז – מגדל העמק

בר מצוה משה צבי שי' פבזנר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים, חנוכה שמח. שמענו הרגע מהאבא שמאחל שלכולנו תהיה נחת מהבר-מצוה. בע"ה שנזכה לעשות נחת לרבי, נחת לקדוש ברוך הוא. נפתח ברמז בשם הבר-מצוה והקשר שלו למלה נחת. נחת היא מלה חשובה, "עיר וקדיש מן שמיא נחִת", סימן שנת הולדת הבעל שם טוב, ענין מאד חשוב. על נר חנוכה כתוב "כי נר מצוה ותורה אור", לכן גם הספר של אדמו"ר האמצעי נקרא "נר מצוה". כתוב בספרי הקבלה ש-מצוה היא בעצם י-ה-ו-ה רק שהאותיות י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", מתחלפות באתב"ש ב-מצ, ואחר כך יש וה גלויות. מצ הן בעצם ראשי התיבות של חתן בר-המצוה, משה-צבי, אם כן הוא קשור לחנוכה. אמנם יום ההולדת שלו הוא ערב חנוכה, יום הנצחון, ואחר כך חנו-כה. בהשגחה פרטית אנחנו חוגגים את הבר-מצוה היום, נר שלישי של חנוכה, הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן. ראוי שבהמשך נשיר "פדה בשלום". היום חג גאולה, כך כתוב ב"היום יום" – אצל חסידים מקובל שזה היה בנר חמישי, אבל כתוב שהיה בנר שלישי. ר"ת של הבר-מצוה, מצ, ונחבר ל-וה, אז שוה נחת. יחד עם ה-מצ הוא משלים את ה-וה. היום הוא בר מצוה, יש דעת. היום עסוקים במלחמת היונים, אבל "ראשית גוים עמלק", "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", ועמלק רצה להפריד בין י-ה ל-וה, "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק", וצריך לחבר את ה-יה, משה-צבי, עם ה-וה והכל שוה נחת. יש הרבה נחת – נחת לכולם מלכולם, שלרבי יהיה נחת ממנו, שלקב"ה יהיה נחת, וממילא כשיש נחת "ובא לציון גואל".

כתוב בחסידות שהחג הזה, חג חנוכה, הוא חג של תיקון עולם התהו. אנחנו מכירים מהרבי את הביטוי שכדי להביא את המשיח צריך "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון", כך הרבי אמר בכ"ח ניסן, כשהוא מסר לנו את המשימה להביא את משיח צדקנו בחסד וברחמים. הוא נתן הוראה, 'נוסחה', איך עושים זאת, איך צריך לפעול, בדרך של "אורות דתהו אבער בכלים דתיקון". אם יש חג אחד שהוא החג של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון זהו חג של תיקון, כך כתוב. מכל החגים, החג הזה מתקן את התהו. האורות הגדולים דתהו, אורות בלי גבול, הם בעצם גבורת המכבים. מצד אחד כתוב "מסרת גבורים ביד חלשים", מצד שני מי גבור כמו חמשת בני מתתיהו, יהודה המכבי וכולם?! חידוש המשכן – חנוכה על שם "מזמור שיר חנוכת הבית", ר"ת שמחה, מכאן שמאחלים א פרייליכן חנוכה – והדלקת הנר שהחזיק שמונה ימים היא גם תהו. שמונה הוא למעלה מהטבע, טבע, אבל הנר-הכלי דלק והחזיק שמונה ימים. אין לך מציאות של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון – שהאור החזיק – כמו הכלי הזה. הכל מתחיל מאורות דתהו, הנצחון נגד היונים וגם מסירות הנפש להיהודים עוד לפני המרד ביונים, מסירות נפש בפועל היא גם תהו בנפש. אחר כך גבורת החשמונאים. ידוע הרמז שחשמונאי, חוץ מזה שהוא צירוף אותיות משיח-נאו, בגימטריא גבור-צדיק. בדרך כלל גבור הוא לאו דווקא צדיק, אבל אם הגבור הוא גם צדיק הוא שוה חשמונאי, משיח נאו, בטוי של הרבי. רק הבטוי הזה כבר אומר שהחג הזה הוא אורות דתהו אבל כלים דתיקון.

באמצע חנוכה חל ראש חדש טבת. אנחנו עדיין בכסלו, שלפי האר"י השבט שלו הוא בנימין. כשמגיע חדש טבת עוברים לשבט דן, החדש של "דן ידין עמו", "לישועתך קויתי הוי'". תיכף נקרא בתורה את פרשת ויחי, בה יעקב מברך גם את דן, וכל ברכת דן הולכת על שמשון הגבור, כפי שמפרש רש"י. שמשון הוא משיח דתהו, והיום המיוחד שלו הוא ר"ח טבת, באמצע חנוכה. יעקב אבינו הוא בעל עולם התיקון, כך הביטוי בחסידות, וכשהוא מברך אותו זו ההופעה היחידה – מתחלת פרשת וישב – של שם הוי', אחרי 318 פסוקים בלי שם הוי', תופעה שאין שני לה בכל התורה. אחרי הסתר שם הוי', הגלות, שם הוי' חוזר בכל התוקף ב"לישועתך קויתי הוי'" – פסוק בו יעקב, בעל עולם התיקון, מדבר מפיו של שמשון הגבור, משיח דתהו. כתוב שזהו השיא בתורה, המקור לנוסחא של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". שוב, זה קשור לחנוכה, בו חל היום של שמשון, ר"ח טבת.

אחד מספרי הקבלה, ספר קרנים, אומר משהו שלא ידוע: שר"ח טבת הוא גם יום ההסתלקות וגם יום ההולדת של אברהם אבינו. פלאי פלאים, לא מכירים זאת מיום אחר, אבל כך מפורש בספר קרנים. הקב"ה משלים ימיהם של צדיקים מיום ליום, הוא גם נולד – מזל גובר שלו – וגם ההסתלקות, עלית כל עבודתו בעלמא דין, היא בחדש טבת. הוא כותב עוד יותר, שכמו שאדם הראשון נברא ביום ששי של מעשה בראשית, גם אברהם אבינו שהוא ראשית התיקון שלו – היהודי הראשון מתקן את האדם הראשון – נברא כשהעולם מוכן. אדם הראשון נברא ביום ששי כדי שהכל יהיה מוכן והוא יכנס ישר לגן עדן. הוא אומר כך על אדם הראשון ואברהם אבינו, אבל אפשר לומר על כל יהודי – היום בו הוא נולד הוא יום ששי שלו, וכבר חמשה ימים קודם ה' הכין לו את הרקע, את העולם. לכל יהודי יש את העולם שהוא צריך לתקן, וה' מכין לו את העולם חמשה ימים קודם ואז שם אותו בתוכו. מה הם חמשה ימים קודם לר"ח טבת? כ"ה כסלו. כלומר, כל החג הזה, חנוכה שמתחיל בכ"ה כסלו, הוא בריאת עולמו של אברהם אבינו, שיבוא ויתחיל לפרסם אלקות עולם. שוב, יש כמה מאמרים בחסידות, שחג חנוכה, ה"יפוצו מעינותיך חוצה", עיקר הווארט של חנוכה, הוא עבודת אברהם אבינו. עושים חנוכיה גדולה בראש כל חוצות, מי עשה זאת? מי פרסם אלקות בעום? אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", גם ב חינת אורות דתהו בכלים דתיקון. גם על משה, השם הראשון של הבר מצוה, כתוב בחסידות – אדה"ז מביא בתחלת תו"א שמות – שהוא נשמה מהשמיטה הקודמת, עולם התהו, כמו שהאריז"ל מסביר. שרשו של משה רבינו הוא תהו, אבל הוא נותן את התורה שהיא תיקון – אין חידוש כמו זה. מה לגבי השם השני? קודם כל, מה הקשר בין משה ל-צבי? כתוב ש-צבי הוא משה באתב"ש, לכן יש את הצירוף הזה – מ היא י, ש היא ב ו-ה היא צ, כותב את השם צבי הפוך. כלומר, משה הוא אור ישר והאתב"ש שלו למפרע, אור חוזר, הוא צבי, ר"ת "צדיק באמונתו יחיה" כידוע הרמז של צבי.

מהו צבי? בפרקי אבות כתוב "הוי עז כנמר" – כעת שנת ע"ז, "עז כנמר". בנבואת דניאל מלכות יון נמשלה לנמר, לכן המלחמה נגד יון היא "עז כנמר". זו גם ההלכה הראשונה בשו"ע, "אל יבוש מפני המלעיגים", עזות דקדושה. גם עזות דקדושה היא בחינה של תהו, תהו לגמרי. בהמשך אותה משנה, שפותחת "הוי עז כנמר", כתוב "הוא היה אומר עז פנים לגיהנם". קודם הוא אומר לך "הוי עז כנמר" ואחר כך אומר לך "עז פנים לגיהנם". ידוע שיש גם פירוש חסידי ל"עז פנים לגיהנם", ש"עז פנים" דקדושה נכנס לגיהנם להוציא משם נשמות. מתי הוא עושה זאת? בחנוכה. אחר כך "קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". כל המשנה הזו היא אורות דתהו, לימוד להיות כמו חיה. בין החיות במשנה רק הצבי הוא טהור, נשר, נמר ואריה הם טמאים. בכל אופן, כל המשנה הזו אומרת שאתה צריך להגיע לאורות דתהו, אבל "לעשות רצון אביך שבשמים", תיקון.

אם כן, גם משה וגם צבי הם אורות דתהו בכלים דתיקון. כל זה אמרנו כדי להזכיר על שם מי הוא נקרא, סבא רבא שלו, שהיה דוגמה חיה – שה' יעזור שמשה צבי שלנו ילך בדרכו – של חסיד שהיה עם כחות של אורות דתהו, גבורה אדירה, אבל בכלים דתיקון. ללהיות עם אורות דתהו אבל בכלים דתיקון יש ביטוי מיוחד בחסידות. ידוע בחסידות שיש 'חיצון' – כינוי גנאי, הרי רע שיכול להיות חסיד הוא 'חיצון'. מה חסיד צריך להיות? 'פנימי', ההיפך מ'חיצון'. 'פנימי' הוא אחד שיש לו קבלת עול מלכות שמים, יש לו רבי, הוא מקשיב לרבי ועושה הכל לפי הוראותיו. אבל יש משהו יותר מזה, ממש יחידי סגולה, שהרבי רש"ב אמר שחוץ מכך שלרביים יש את הבחינה השלישית יש לפעמים איזה חסיד שיש לו דרגה זו – הוא אמר על רבי אייזיק שלפעמים הוא היה בדרגה של 'עצמי'. להיות 'עצמי' הוא כמעט כמו להיות רבי. אבל מהו 'עצמי'? לשון עוצמה. עצמי שהולך על עקרון שיש לו, 'ככה ולא אחרת'. לשווער שלי, שעל שמו נקרא משה-צבי שלנו, הרבי הורה וכתב – לא לשאול אותי מה לעשות, תעשה מה שבא לך לעשות, מה שנראה לך נכון, כי אין זמן. אין זמן לשאול את הרבי, אתה צריך לפעול בזריזות – זריזות היא גם בחינה של תהו – תפעל כפי שצריך לפי דעתך ותדווח לי מה עשית. כך הרבי כתב לסבא-רבא של הבחור הזה. ההוראה הזו בעצם אומרת שאתה 'עצמי', לשון עצמה, ו'עצמי' הוא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". זכיתי להכיר קצת את השווער, ובאמת יותר מ'פנימי' היה 'עצמי'. חסיד, חסיד לגמרי של הרב באלף אחוז, אבל יחד עם זה היה 'עצמי'. הרבי אמר – באותו כח ניסן, שמסר את המשימה להביא את המשיח לנו, החסידים – שאם היו עשרה כאלה היה בא משיח. הוא חפש עשרה שיטכסו עצה ויביאו את המשיח באורות דתהו אבל בכלים דתיקון. הוא חפש עשרה חסידים עצמיים, וכנראה שעד היום הוא לא מצא. כנישתא חדא, עשרה עצמיים עם חוט שדרה, כידוע שכל הענין של חב"ד הוא חוט שדרה, חוט שדרה של עצמי יותר פנימי.

נקשר כל זאת לחנוכה – חג של אברהם אבינו, חג של משה רבינו, חג של צבי. אולי נעשה עוד רמז יפה לגבי שם המשפחה שלנו, פבזנר. שתי האותיות האחרונות הן נר, ומה שוות שלש האותיות הראשונות? פבז שוה חנוכה. אם כן, פבזנר הוא נר חנוכה, לא יכול להיות משהו יותר מכוון לבר מצוה, שהיה ביום הנצחון ובהשגח"פ חוגגים בנר שלישי, הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן. כתוב שבמדה מסוימת המאסר השני היה יותר חמור מהראשון, לכן כדאי שנשיר "פדה בשלום נפשי". לחיים, שוב, שמשה צבי יהיה 'עצמי' כמו מי שהוא נקרא על שמו, ושכולנו נהיה עצמיים.

[הפסקת ריקודים. נגנו לכתחילה אריבער.]

כתוב בחסידות שיש מצוות – וכך רוב המצוות של התורה – שהן ביום, כמו תפלין, המצוה של הבר-מצוה, ציצית, שופר, לולב. יש כמה מצוות שהמצוה דווקא בלילה, כמו אכילת מצה בליל הסדר, קרבן פסח. אבל יש רק מצוה אחת שמחברת בין היום ובין הלילה – מצות נר חנוכה. המצוה של נר חנוכה היא "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" – משקיעת חמה, סוף היום, ועד תחלת החשך של הלילה. כלומר, המצוה של נר חנוכה היא מצוה של בין השמשות. כתוב בחסידות שבין השמשות הוא כמו קרן זוית – כח שמחבר שני דברים הפוכים. כמו שיש קיר שהולך בכיוון אחד ויש קיר שנצב לו בזוית ישרה ויש קרן זוית שהיא בעצם בחינת אין שמחברת בין יש ליש. היונים אמרו ליהודים "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" ח"ו. למה דווקא על קרן השור? יש בקרן כח שמחבר שני הפכים. בעצם היונים כפרו באין האלקי. הרי כתוב ש"אין מזל לישראל", והבעל שם טוב דרש אַיִן מזל לישראל. יש מצוה אחת בתורה, שהיא המצוה האחרונה ב-ז מצוות דרבנן, המצוה ה-כתר ב-תריג מצוות ו-ז מצוות דרבנן, וכתר הוא האין, הוא הקרן, הוא ה"אין מזל לישראל" – הכח לחבר הפכים. היונים כפרו בדבר הזה, בכח לחבר הפכים, ולכן אמרו שדווקא על קרן השור – שור גם לשון ראיה, "אשורנו ולא עתה", רואים ככה ורואים הפוך ויש קרן זוית, בין השמשות שמחבר בין היום ובין הלילה – לכתוב דברי כפירה, שלא מאמינים באלקי ישראל, האין האלקי, המזל האלקי שלנו, שמחבר בין זה לזה. כמובן, עמדנו בנסיון, באורות אדירים דתהו אבל בכלים דתיקון, הגבור-הצדיק שאמרנו קודם, בגימטריא חשמונאי, ובזה נצחנו, "דידן נצח".

הדבר הזה קשור גם לאברהם אבינו. אמרנו שכתוב בחסידות שחנוכה הוא חג של אברהם אבינו, של "יפוצו מעינותיך חוצה", ללכת ולפרסם בראש כל חוצות, כמו שעושים חנוכיות ענקיות, גם לאומות העולם. הרי כתוב שאברהם אבינו היה מגייר גרים. בפורים, גם חג דרבנן מאד גבוה, "עד דלא ידע", כתוב שהיו הרבה גוים שמפחד היהודים היו מתייהדים. אבל בחנוכה זה לא מפחד היהודים, הוא חג יותר של אהבה, "אברהם אֹהבי", אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. אברהם הוא "אב המון גוים" שעם האהבה שלו מגייר אותם. זה כח מיוחד של חנוכה. מה הקשר? בקיום המצוה הזו בבין השמשות, בין שקיעת החמה ל"תכלה הרגל מן השוק", ממשיכים מהיום לתוך הלילה, מהאור של התורה לחשך העולם הזה, עלמא דשקרא – אור האמת לעולם השקר – ומשם מוציאים ניצוצות קדושים, שמקורם, מקור הגרים האלה, הוא מעולם התהו. כשמכניסים אותם תחת כנפי השכינה לוקחים אורות מרובים דתהו ומכניסים אותם לכלים דתיקון.

שוב, חנוכה הוא חג של אברהם אבינו. אברהם אבינו הכיר את בוראו בגיל שלש. איך הוא הכיר אותו? כתוב בחז"ל שהוא הכיר אותו כשראה את שקיעת החמה, "משתשקע החמה". זה סימן מובהק לקשר בין אברהם אבינו ושליחותו בחיים לחג חנוכה. מה הקשר? אברהם אבינו חשב שאולי החמה שולטת על הטבע, היתה לו הוה-אמינא, אבל כשהיא שקעה הוא ראה באותו רגע – גילוי של בין השמשות, גילוי של האין האלקי – שכוכב החמה הגדול אינו המלך, אינו בעל הבית, אלא יש בעל הבית אחר לבריאה. שוב, אברהם גלה את ה' בגיל שלש, כשראה שקיעת החמה. בכל התורה כולה יש סיפור אחד מובהק שקרה בין השמשות, "השמש בא", בזמן של הדלקת נר חנוכה. מי זוכר? ברית בין הבתרים. בברית בין הבתרים ה' הבטיח לאברהם את ארץ ישראל, כולל כל עשרת העממים, כולל קיני-קניזי-קדמוני, עד הקדמוני שהוא הכתר, קרן השור. יש קרן השור בקדושה – כמה שוה קרן השור? 861, בית המקדש, מתתיהו, הגבור של חנוכה, שוה בעצמו "קרן השור" והוא שוה בית המקדש. הגילוי של בית המקדש, לכן אנו מחכים לו, הוא גילוי המזל של עם ישראל, ה"אין מזל לישראל". זו קרן השור, אבל רצו שנכתוב עליה דברי כפירה – אנחנו סרבנו ו"דידן נצח".

עוד פעם, החג הזה הוא חג בו ממשיכים נרות אל הלילה דרך הקרן, הקרן קיימת, שהיא סוד בין השמשות. הברית שקרתה באותו זמן גם נקראת בין, יש בין השמשות ויש בין הבתרים. רואים דמיון על דרך גזרה שוה, ביני וביני, בין לבין, בין יום ללילה ובין הבתרים. שניהם קרו באותו דבר ולראות את האין הזה, הכח שמחבר בין שני הפכים כמו יום ולילה, ולהמשיך מהיום ללילה ולגייר את הגרים זהו הכח של היהודים, הכח של חנוכה.

עוד סימן מובהק שהזכרנו קודם לכך שזהו חג של אורות דתהו בכלים דתיקון – שזהו חג של שמונה ימים. תהו הוא למעלה ממדידה והגבלה. אין עוד חג ועוד מצוה בתורה שכתוב שכל עם ישראל מקיים אותו "מהדרין מן המהדרין". לא רק יחידי סגולה, אלא "מנהג ישראל תורה" שכולנו מקיימים את המצוה מהדרין מן המהדרין. למה? כי זהו חג של אהבה. פורים הוא חג של "פחד היהודים", אבל החג הזה – שמים את המנורה באיזה ככר גדולה בעולם ואנשים מתקרבים לאור מתוך אהבה ולא מתוך פחד. מצד אחד אנחנו הגבורים, אבל דווקא לא פוחדים אלא מתאהבים. יש גבור שאתה מתאהב בו ונמשך אליו מתוך אהבה, לא מתוך פחד. בפורים היתה משיכה מתוך פחד, אבל האור של חנוכה הוא משיכה מתוך אהבה. כתוב שאבוקה מושכת את כל הניצוצות, אור גדול אחד שמושך את כל הניצוצות ברגש של אהבה, כמו אברהם אבינו. המספר הוא 8 ו-אברהם הוא כפולה של 8 – ח פעמים שם א-ל, "חסד אל כל היום". כל יום הוא יום של אהבה, יום של חסד, "חסד לאברהם". חסד ל שוה צבי, שוה אמונה. אברהם הוא גם איש החסד וגם "ראש כל המאמינים", הראשון שמאמין בה'. הוא גם ראש כל הענוים, כי הוא אומר על עצמו "ואנכי עפר ואפר". כתוב שעפר הוא גם עֹפר, שהוא צבי, "רץ כצבי". אברהם עם החסד שלו, עם האמונה שלו ועם הענוה שלו – עם הכחות האלה – הוא חג החנוכה, הוא מושך את כל הניצוצות אליו.

יש בסוף פרשת וישלח, שהיא הפרשה השמינית בתורה (מבראשית), את שמונת מלכי אדום הקדמונים. על כל אחד מהם כתוב "וימלך... וימת" חוץ מעל השמיני, המלך הדר, בו לא כתוב "וימת". וראה זה פלא, בספר דברי הימים כתובה אותה פרשיה, ושם גם על השמיני כתוב "וימת". שם הוא לא נקרא הדר אלא הדד – כמו המלך הרביעי. אז יש שני הדד, הרביעי בשתי הפרשות והשמיני בדברי הימים. נעשה גימטריא קצת מתוחכמת בשמות של בר המצוה, איך הוא קשור לזה: משה רבינו הוא כפולה של חיה. יש בנפש נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, שני המקיפים הוא חיה-יחידה. משה הוא טו פעמים חיה. כתוב שכל מה שקשור למשה הוא השאיפה לעלות מחיה ליחידה ואז משה, "גואל ראשון", הופך להיות משיח, "גואל אחרון". משה הוא גואל ראשון, שהסוד שלו בנפש הוא גילוי החיה, החכמה, "אורייתא מחכמה נפקת", הוא מקיף, לא פנימי, אבל הוא גילוי התורה. אבל משה רבינו "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", הוא שואף להיות יחידה – היחידה הכללית של נשמות ישראל היא מלך המשיח. יחידה היא 37 ויש המון תופעות בתורה ש-משה, כפולת חיה, 23, שואף להיות כפולת יחידה. לדוגמה, אומרים כל שבת בבקר "ישמח משה במתנת חלקו". כשאני מחבר ישמח (אותיות משיח) ל-משה אני מקבל משולש 37, כל המספרים מ-1 עד 37, יחידה. בכתבי האריז"ל כתוב ש-משה ר"ת משה-שת-הבל, מקורו הוא הבל, בגימטריא 37, ועוד ועוד. כמה ימים משה רבינו גלה את משנה תורה? מר"ח שבט עד ז' אדר, 37 ימים. דווקא ב-37 הימים האחרונים שלו הוא עלה מבחינת חיה ליחידה, הוא מתחיל להיות בבחינת משיח.

יש משהו הרבה יותר עמוק שמקשר בין משה ל-צבי (שהוא משה באתב"ש): האריז"ל אומר שלכל מלה ושם יש את השם, יש את הכתיבה שלו במילוי אותיות (כמו משה: מם שין הא) ויש את מילוי המילוי. אומר האריז"ל שיותר מזה לא צריך לחשב, כי השם והמילוי שלו והמילוי של המילוי הם כנגד כתר חכמה בינה, כל הג"ר, כל המוחין, וזה כל מה שצריך לחשב. אם מחשבים כך משה – משה מם שין הא מם מם שין יוד נון הא אלף – אני מקבל מב (השם בו נברא העולם) פעמים לז. משה, שהתחיל י-ה פעמים חיה, מגיע ל-מב פעמים יחידה. מה זה לכתוב מילוי ומילוי המילוי? לגלות את כל הפוטנציאל שלו. המילוי הוא מה שיש לו בכח. הרי "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" – כשמגלים את כל הפוטנציאל של משה מכפולת חיה עולים לכפולת יחידה. נקח את השם צבי ונעשה בדיוק אותו דבר – צבי צדיק (כך ממלאים בעולם התיקון) בית יוד צדיק דלת יוד קוף בית יוד תאו יוד ואו דלת – ושוב מקבלים כפולה של יחידה, המספר שמקבלים בסוף הוא 2886, 26 פעמים פלא וכל פלא הוא ג"פ 37, כלומר הכל עולה 78 פעמים 37. בחשבון שעשינו, שהוא גילוי כל הפוטנציאל שיש בשני השמות של חתן הבר-מצוה שלנו, כל אחד מגיע לכפולה מאד חשובה של גילוי היחידה שבנפש, בחינת משיח. כלומר, זה שם מאד משיחי. אם נתבונן עוד יותר, היה מב פעמים לז ו-עח (ג"פ הוי') פעמים לז. מב הוא 6 פעמים 7 ו-עח הוא 6 פעמים 13. כלומר, היחס ביניהם הוא בדיוק היחס של 7 ל-13, זוג המספרים הכי חשובים בתורה.

במאמר מוסגר: קודם המנהל אמר משהו יפה, הקשר בין נר חנוכה למצות תפלין. נר חנוכה הוא בשמאל ובחוץ, וכך תש"י הם בצד שמאל ותש"ר צריכים לראות בחוץ, "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". השמאל הוא התפלין של יד והחוץ הוא התפלין של ראש. מה הקשר בין המושגים שמאל וחוץ? המלה שמאל היא כפולה של 7 (53 פעמים 7) ו-חוץ הוא כפולה של 13 (8 פעמים 13). כתוב בקבלה שכאשר יש זוג מושגים שהם זכר ונקבה האיש הוא כפולה של 13 והאשה, בחינת מלכות, היא כפולת 7, "כל השביעין חביבין". כך בדיוק כתוב בקבלה שהתפלין של יד הם בחינת אשה, התש"ר של הנוקבא (על הלב, חוה), והתש"ר הם בחינת הזכר. עד כאן מאמר מוסגר.

לעניננו, היחס בין משה ל-צבי הוא 7 ו-13 פעמים אותו מספר, 222. מה אומר 222? חבור הדד-הדר, שבעצם הם מלך אחד בתורה ובדה"י. הוא משלים את שמונת מלכי התהו, שמונת ימי החנוכה, וכשמגיעים להדר מכניסים את כל האורות דתהו לכלים דתיקון. זו ביאת משיח, ביום השמיני של חנוכה.

הרבי אמר שמי שרוצה לזכות לחיים נצחיים – כל השיחות בשנה האחרונה שהרבי דבר אחד הנושאים העיקריים היה חיים נצחיים, ויש כמה שיחות בדבר מלכות שהרבי אומר בהן שמי שרוצה לזכות לחיים נצחיים – זה תלוי במדה אחת בנפש. "הקיצו ורננו שכני עפר", הרבי אמר שאם רוצים לחסוך את ה"שכני עפר" האדם צריך לקיים מה שנאמר באברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר", מדת השפלות והענוה של אברהם. אם האדם עושה מעצמו עפר ואפר הוא חוסך לשכב בעפר, תיכף ומיד ממש הוא זוכה לחיים נצחיים. הווארט הזה כתוב לגבי חנוכה. הרבי אמר זאת לפני ז"ך באדר, כל אותו חורף של נ"ב. צריך לבדוק בשיחות מתי הוא אמר זאת פעם ראשונה, אולי מישהו כאן זוכר, אבל מן הסתם היה סמוך לחנוכה. כתוב בחסידות שהווארט הזה, שמי שבשפלות זוכה לחיים נצחיים – פשוטו כמשמעו – שייך לחנוכה. מתי הזמן המסוגל לחיים נצחיים בזכות השפלות? בחג חנוכה. זה ווארט בחסידות. יש פסוק בתהלים "מי הגבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה". שואלים קושיא, האדם צריך לקיים "שוב יום אחד לפני...", מה זה שיש גבר – כמו שאמרנו קודם, גבור-צדיק, עצמי, חשמונאי – ש"יחיה [חיים נצחיים] ולא יראה מות"? כתוב שזה בסוד המלה "ימלט", בגימטריא חנוכה. על ידי השפלות של חנוכה, שבכך הוא מתקן את המלכים – תיכף נסביר יותר מה נקרא תיקון המלכים – אז פשוטו כמשמעו "ימלט מיד שאול סלה" והוא הגבר ש"יחיה ולא יראה מות".

נסביר קצת יותר: נחזור להתחלה, שהחג הזה הוא "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". איזה רגל צריך לכלות? "רגלא דתרמודאי", תרמוד אותיות מורדת, כמו שכתוב בהרבה מאמרי חסידות. גם אותיות תרדמה, מי ששוקע בתרדמה עמוקה, קומה, תרדמת. כמו שהבעש"ט אמר שכאשר באתי לעולם מצאתי את כל העולם, את כל היהדות, בעלפון ועם השם של הכלל, ישראל, עוררתי את הכלל והקמתי אותו לתחיה. זה נקרא "עד שתכלה רגל מן השוק". איזו רגל? יש רגל אחת שצריך לכלות. איך קוראים לה? "אל תבואני רגל גאוה" (קשור לסוכות). בכל אופן, כתוב שזו ה"רגל מן השוק" שצריך לכלות בחנוכה. כמה שוה רגל גאוה? מי עושה זאת? רגל גאוה היא הלעו"ז של אברהם, ששוה רגל גאוה, כמו שמשיח שוה נחש. אברהם אומר "ואנכי עפר ואפר". מתי? תוך כדי שהוא מתווכח עם הקב"ה. הוא עצמי, מי שהולך להתווכח עם הקב"ה הוא עצמי, ותוך כדי הויכוח הוא אומר כך. איך הוא מדבר נגד ה'? "ואנכי עפר ואפר". זה סימן שעצמי של קדושה הוא בתכלית השפלות והענוה, "ואנכי עפר ואפר", ומכח זה הוא זוכה לחיים נצחיים. כך כתוב, שזו העבודה של חנוכה. יש מחלוקת בחסידות מה בא קודם – גאוה או תאוה, מה יותר גרוע ומה הסבה ומה המסובב. מה יש בביטוי "רגל מן השוק"? שוק לשון השתוקקות, "שוקיו עמודי שש". חז"ל אומרים ששוק הוא להשתוקק, תאוה, ורגל היא גאוה. אם אומרים "רגל מן השוק" זה אומר שהגאוה באה מהתאוה. בדרך כלל אומרים הפוך, שהתאוה באה מהגאוה. איזו תאוה? יש כמה תאוות, אבל כתוב שדווקא בדור שלנו יש תאוה שמתגברת ביותר, תאות השוק, שהיא תאות ממון. מי שהוא בעל הון, יש לו הרבה כסף, גביר, הוא גם בדרך כלל בעל גאוה גדול. הגאוה באה לו מההצלחה שלו בעסקים בשוק. צריך בחנוכה שהנר יהיה "משתשקע החמה", חמה בישא, אלו שמאמינים בחמה – היא צריכה לשקוע, זו אמונת אברהם – "עד שתכלה רגל מן השוק" לגמרי, לא גאוה ולא תאוה, כל התאוות. בכל אופן, הווארט שרצינו לומר, בלי להאריך, הוא תיקון עולם התהו – תיקון כל המלכים עד הדר. התיקון האמתי הוא שאנחנו מהדרים מן המהדרים, שכולנו צדיקים גמורים.

נאמר עוד משהו, נספר סיפור: הרבי ר' זושא מאניפולי, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן. דרך אגב, אם היום הנר השלישי של חנוכה, כתוב שנרות חנוכה הם כמו ימי סוכות, וכמו שיש אושפיזין בסוכות שמתחילים מהבעש"ט גם בחנוכה נר ראשון הוא הבעש"ט, נר שני הוא הבעש"ט עם המגיד, והיום הנר השלישי, כבר יש 'סדר' בלשון רבי אייזיק, הבעש"ט, המגיד ואדה"ז. הוא אומר שכדי להביא משיח צריך סדר – הבעש"ט, המגיד ואדה"ז. זה מאיר עכשיו, בנר שלישי של חנוכה. שוב, יש את שמונת הימים. מסופר שפעם אחת אחד מגדולי צדיקי אותו דור, מהחברים שלו (לא כתוב מי), בא ושאל את רבי זושא לפני חנוכה אם הוא הספיק ללמוד בכתבי האריז"ל את כל הכוונות של נר חנוכה. נשמע קצת חוצפה, אבל זה היה חבר שלו. הוא אמר לו שאין דרכי בכך, אני מקיים את המצוה, מדליק את הנרות, וברגע שאני מדליק את הנרות יש לי כבר השגה של כל הכוונות, כל הסודות של המצוה, הכל מתגלה לי תוך כדי שאני מקיים את המצוה. אני לא צריך ללמוד את הכוונות מראש. אדרבא, אם הייתי לומד הכל קודם זה היה ממעט, מצמצם, את גילוי האור. אצלי אני עושה את המצוה ותוך כדי כל האור מתגלה. אפשר לחשוב, וכנראה באמת כך, שזה משהו כללי – כך אצלו בכל המצוות. אבל היות שמסופר לגבי חנוכה צריך לומר שזה ווארט ששייך לחג הזה, חג שלא צריך יותר מדי להתבונן בו. נר חנוכה הוא השראה אלקית שכל מה שאני צריך לדעת אני יודע על המקום, ספונטאנית, הכל מתגלה. על זה כתוב לעתיד לבוא ש"מעשה גדול". בעולם הזה כתוב ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", כדעת חכמים. רבי עקיבא אומר ש"תלמוד גדול" בכלל וחכמים אומרים ש"תלמוד גדלו שמביא לידי מעשה". אבל רבי טרפון – טרפון שוה משה, היחיד בין התנאים, כשם בר המצוה – ש"מעשה גדול". הייתי חושב שמשה יאמר ש"תלמוד גדול", הוא נותן התורה, אבל טרפון בגימטריא משה אומר ש"מעשה גדול". כתוב בחסידות שזה יתגלה בימות המשיח ו"מעשה גדול" היינו שכל התלמוד, כל הסודות, הכל מתגלה דרך המעשה, כמו בסיפור הזה. זה "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", "המעשה הוא העיקר" כמו שהרבי תמיד אמר ומתוכו מתגלה כל האור. זו גם בחינה של אורות דתהו. כמו שאמרנו קודם, לאורות דתהו אי אפשר להתכונן יותר מדי. בכל התורה כולה יש מצוה להתכונן, להכין, סדר של תיקון, אבל אורות דתהו הוא משהו ספונטאני לגמרי – קודם תעשה, כמו שהרבי אמר למשה-צבי על שמו הוא נקרא, קודם תעשה ואז תדווח מה היה, "המעשה הוא העיקר". זה שייך לחנוכה, שייך לרבי זושא עצמו. במכתב המפורסם של המגיד, לגבי אדמו"ר הזקן, הוא אומר שאדמו"ר הזקן הוא אין סוף חב"ד ורבי זושא הוא למעלה מזה, הוא כתר. זה ווארט של חנוכה.

עד כאן לנגלה הזו. שוב נאחל ונברך את משה צבי שיהיה כמו הסבא רבה שלו ושכולנו נלמד מזה על המקום. לחיים לחיים.

השלמות (מיד אחרי השיעור):

א. החג של השווער היה חנוכה – כל שנה חגגו את ברית החשמונאים.

ב. לגבי תהו, "לא תהו בראה לשבת יצרה". תהו משלים חנוכה ל-500, "פרו ורבו", רמז מובהק. חנוכה הופך את תהו ל"פרו ורבו" שהוא "לשבת יצרה". גם נר חנוכה, ששוה פבזנר, הוא הגילוי של ה"אין מזל לישראל", משלים את חנוכה ל-400, 20 ברבוע, אני-פבזנר.

ג. בעל המשנה של "הוי עז כנמר" הוא יהודה בן מתיא, רומז ליהודה בן מתתיהו. בין ארבע החיות הצבי, שם הבר-מצוה, הוא בחינת עֹפר, יסוד העפר. בין החיות האלה רק הצבי טהור – השפלות, יסוד העפר, בכל מקרה טהור, תמיד טהור. הנמר, "עז כנמר", הוא "מים עזים" שבקליפה הם "מים הזידונים". הנשר, "דרך הנשר בשמים", הוא יסוד הרוח. האריה הוא מיסוד האש. לא זוכר אם כתוב, אבל אלה ארבעת היסודות, כאשר הצבי כאמור הוא יסוד העפר, הוא רץ מהיר לעשות אביך שבשמים. "הוי רץ לדבר מצוה ובורח מן העברה", זה הצבי שרץ עם כח של תהו, עצמה של תהו. הוא היחיד שגם תהו וגם טהור – דווקא הוא "אורות דתהו בכלים דתיקון", דווקא מדת השפלות.

אם לוקחים את כל הארבעה – נמר, נשר, צבי, ארי (כך כתוב, בלי ה, שכל אחד הוא שלש אותיות) – ומחשבים במספר קדמי (שהוא בחינה של תהו, קדמות) מקבלים חיים ברבוע, 4624. המספר הזה הוא כל 13 הדורות של הרביים, מאליהו בעל שם עד ימינו-אנו.

ד. הרבה מהדברים הם מדרושי חנוכה בספר בת עין. הווארט מרבי זושא בספרו מנורת זהב. שם יש תוספת של מביא הסיפור שזה מה שנאמר על אהרן "ויעש כן אהרן אל מול פני המנרה העלה נרותיה כאשר צוה הוי' את משה" – "כאשר צוה הוי' את משה" ומשה לא למד את אהרן, אך הוא עשה ותוך כדי "העלה נרותיה" זכה לזה. אפשר להסביר שזה הפשט של "שלהבת עולה מאליה", השראה של השגת האור הפנימי תוך כדי קיום המצוה בפועל. כלומר, דווקא המצוה של העלאת הנרות היא כמו לעתיד לבוא, ש"מעשה גדול", בחינת השראה, גילוי הטבע היהודי. אם כן, זה קשור דווקא לנר חנוכה. הרמב"ן כותב על פרשת "בהעלתך" שנר חנוכה הוא הנרות שקיימים לעד. הנרות של המקדש לא קיימים בחורבן אבל נר חנוכה כן, הוא בחינת חיים נצחיים, מעלת השמונה לגבי השבע, מעלת המלך הדר. הדד-הדר שוה 222 וממוצע כל אות הוא יחידה, הבל, להב, פנימיות שלהבת, "שתהא שלהת עולה מאליה".

ה. נחזור לכך שמשה-צבי ר"ת מצ של מצוה. הרבי כתב לי ביטוי מובהק שלו, שישיבה צריכה צביון ומטרה. מטרה-צביון גם ר"ת מצ של מצוה. במלה מטרה הרבי נבא על ישיבת "עוד יוסף חי". צביון היא מלה של יפי ושוה חן ועוד יפי – הלעו"ז של "שקר החן והבל היפי", חן אמת ויפי של ממש. על פי פשט משה נותן את המטרה, היעוד, וצבי נותן את הצביון. צביון הוא ממש לשון צבי. מטרה היא לשון טל ומטר – טל הוא רדל"א ומטר הוא יסוד המים. על משה רבינו כתוב "מן המים משיתהו". מטרה וצביון הם מים ועפר, "עז כנמר" ו"רץ כצבי". הקשר בין הנמר והצבי הוא ש"הוי עז כנמר" שוה צבי פנים ואחור.

ו. לגבורה של חנוכה קוראים יהודית והיא הרבה את השר/המלך היוני אליפורני. ממוצע שני השמות האלה הוא תהו, ג"פ 137 (אולי דברנו על הגימטריאות האלה שנה שעברה). יש סברא שהיא אחות של מתתיהו או לפחות ממשפחתו. מתתיהו יהודית הם שתי נשמות, זכר ונקבה, כל אחד שש אותיות, והם משלימים אחד את השניה ל-לו ברבוע. מתתיהו הוא משולש 41 ויהודית משולש 29, שני מספרי חוה סמוכים, ולפי הכלל – שכנראה אמרנו לפני שנה – חבור כזה נותן את רבוע המשולש של 8. זה יחוד מאד חשוב.

מתחת למתתיהו ויהודית יש את חמשת הבנים של מתתיהו – יהודה שמעון יוחנן יונתן אלעזר – שעולים 38 ברבוע ויש בהם כה אותיות. בזוג הראשון יש זה אותיות ובבנים כה אותיות. ביחד הכל כפולה של 137, רמז מובהק בין 37 ל-137.

ז. כמו שצבי הוא אמונה בגימטריא ור"ת "צדיק באמונתו יחיה" כתוב "צבי לצדיק", צ-צ, גאולת משיח – מעלה את משה להיות גואל אחרון, "צמח צדיק" – "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק". משיח בא בעיקר בזכות האמונה, דרך הבעל שם טוב. דברנו על כך שהבעש"ט קרא לבנו צבי, בגימטריא אמונה, אמונה פשוטה של יהודי פשוט שהיא ניצוץ משיח. לבת שלו קרא אדל ולבן צבי וביחד הם עולים 137.

ח. פרק חדש: מכל זה נעבור לרבי ישראל מרוז'ין. הוא אומר שחנוכה הוא הסוד של "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". הוא אומר שבדורות הללו, בזמן הזה, הדור האחרון שלפני המשיח, קשה לתקן את הנשמות על ידי תורה ותפלה. תורה היא מוחין ותפלה היא מדות, אבל בדור שלנו אנחנו בחינת רגלים. גם אדמו"ר הזקן אמר אותו דבר, שאצל התנאים "ותלמוד תורה כנגד כולם" ואצל האר"י עיקר התיקון בתפלה, אבל אנחנו רגלים ועיקר התיקון במעשה המצוו, גמילות חסד, בחינת אברהם. זו הירידה למטה מעשרה טפחים של נר חנוכה.

הבת עין אומר (צריך לראות כל התורות שלו) שחוץ מזה ששמים את המנורה משמאל ובחוץ היא למטה מעשרה טפחים. רמז מאד יפה, שכדי להדליק נר חנוכה צריך להתכופף, להשתחוות, להיות "את דכא ושפל רוח". זו כוונה יפה לכל מי שמתכופף להדליק נר חנוכה כי הוא למטה מעשרה טפחים מקיים "ישחנה", ישפיל עצמו. העיקר הוא לקיים את המצוה תוך כדי שפלות. למה שייך לשמאל וחוץ אולי נסביר בהמשך.

בכל אופן, הדור שלנו הוא דור של רגל. רבי ישראל מרוז'ין אומר שאם אחד מנסה לתקן עצמו בדרגה שלמעלה ממנו הוא אף פעם לא בטוח בעצמו ואם הוא לא בטוח בעצמו זה מביא אותו לידי פניות. ווארט מאד יפה למה אדם צריך להחזיק דווקא במדרגת עבודת ה' שמתאימה לו, כמו שכותב הרבי הרש"ב בסוף קונטרס העבודה, לא לחפש מדרגות. אם אדם קצת אמתי, לא בשופטני עסקינן, וחושב שהוא יגיע לדבקות בה' על ידי תורה ותפלה, היות שזו לא באמת מדרגתו – כי זו לא מדרגת הדורות שלנו – הוא אף פעם לא ירגיש שלו, לא יהיה בטוח, וזה שאדם לא בטוח במה שהוא עושה זה עצמו מביא עצמו לפניות זרות. משהו מאד חדש. לכן, הוא אומר, אי אפשר לתקן את הנשמות בדרכים העתיקות והסלולות, היין הישן, של תורה ותפלה. לכן אפשר רק על ידי דברים גשמיים, שם האדם נמצא – האדם מזוהה עם הרגלים, עם השוק, גם עם התאוות, רק שהוא עושה זאת עם רצון של "בכל דרכיך דעהו" (לא משתמש בפסוק זה), הרצון לעשות כמו החסיד במדרגה השניה ש"כל עניניו אלקות". הוא אומר שזה יותר שייך לדור שלנו מאשר להתדבק בה' על ידי התורה והתפלה. גם בשביל צדיק, להעלות נשמה – לעזור לנשמה של חסיד – אפשר רק כשהחסיד לא מרמה את עצמו. אם החסיד חושב שהוא דבק בה' על ידי התורה והתפלה שלו הוא מרמה את עצמו ואז יהיה מאד חסר יציבות בעבודתו וגם לצדיק יהיה קשה מאד לתקן אותו. אם החסיד מכיר את מקומו ועובד את ה' ב"חשבתי דרכי ואשיבה" גם הצדיק יוכל לעזור לו. זה שייך לדור שלנו, ולכן הוא אומר שחנוכה הוא החג המיוחד של הדור שלנו, חג של משיח, כי הוא חג של שמאל וחוץ ולמטה מעשרה טפחים. הכל להזכיר שהמדרגות שלנו הן ממש במדרגות הנמוכות, למטה מעשרה טפחים, עם רצון וכוונה של "ואשיבה רגלי". הוא לא כותב, אבל "ואשיבה רגלי" על דרך "עד שתכלה רגל מן השוק", "אל תבואני רגל גאוה".

לפי הכלל שלנו גאוה יוצאת מה-ג של רגל. רג, ר"ת "רגל גאוה", אותיות גר. נחזור לבת עין, שאומר שמדת אברהם אבינו היא הכנסת אורחים. הוא הכניס ערבים ולמד אותם, הכריח אותם, לברך את ה'. זה היה מסיון של ממש. הוא לא כותב כך, אלא רק כותב שהכנסת אורחים הכי גדולה היא לגייר מישהו – לקחת מישהו מחוץ ליהדות ולהכניס אותו הביתה, תחלת כנפי השכינה. זאת אומרת שכל המהפכה הרביעית (שהתחלנו לדבר עליה ב-כד טבת, עדיין בהשראת חנוכה) שייכת לחנוכה – קירוב בדרך של אהבה ולא בדרך של פחד. אברהם עשה גרים ממש. עיקר עבודת ה' שלו, הכנסת אורחים, היא לעשות גרים. המשיח הוא חזרה לאברהם, כמו שבדור העשירי צריך לחזור לבעש"ט בכלל בדור האחרון של היהודים צריך לחזור לדור הראשון, אברהם אבינו, שעבודתו לעשות גרים. עבודה בתוך המשפחה היא יעקב אבינו.

כל ילד מתחיל ללמוד תורה מ"ויקרא". "ויקרא" שוה אברהם אבינו, הוא שקורא למשה רבינו (משה הוא ר"ת "שכרך הרבה מאד"). אחר כך כתוב "וידבר הוי'" ששוה אברהם (רק וידבר עולה 222). על פי שנים עדים שכל ההשראה של משה רבינו באה מאברהם אבינו. עבודתו היא פשוטו כמשמעו לגייר. החג שלו הוא חנוכה, שמצטרף לדברי ספר קרנים שמובאים בבת עין שאברהם הסתלק ונולד בר"ח טבת, בחנוכה. מתקשר גם לפשט של חנוכה, לשון התחלה – "אברהם התחיל להאיר". התחלת גילוי ותיקון המדות היא חסד, "חסד לאברהם", ששוה אברהם-אמונה כפי שאמרנו. "חסד לאברהם" שוה "והאמן אברהם".

עד כאן ווארט אחד של ר"י מרוז'ין עה"פ "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי", ששייך לחנוכה.

ט. עוד תורה חדשה מר"י מרוז'ין: אנחנו אומרים בתפלה "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" והוא שאלה שרבים שואלים – יוחנן כהן גדול, אבי מתתיהו, הוא לכאורה אותו כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ובסוף נעשה צדוקי. איך מזכירים אותו ומייחסים אותו אליו? בסדר הדורות יש כמה דורות אם באמת אותו יוחנן, אבל ככה משמע על פי פשט. הוא מסביר שצדוקי הוא אחד שלא מאמין בתורה שבעל פה, שנקראת "נר מצוה". הוא לא מביא, אבל זו ממש משמעות הרמב"ם בהקדמתו ליד, ש"התורה והמצוה" היינו שתי התורות, "תורותי" שכתוב על אברהם אבינו. זהו גם חבור יום ולילה, שהרי כאשר משה עלה להר ולמדו אותו תושב"כ ידע שיום ותושב"ע ידע שלילה. חנוכה מחבר את שניהם, להוציא מדעת הצדוקים. נר מצוה היא תורה שבעל פה, אבל הוא הוציא החוצה מביתו כי לא האמין. הפעם היחידה שמוזכר חנוכה במשנה הוא לגבי החנוני שהוציא את נרו החוצה והדליק את הפשתן חייב. אבל בא רבי יהודה שאומר שאם היה בחנוכה פוטר. אומר ר"י מרוז'ין שחנוני אותיות יוחנן, הוא הוציא את הנר שלו, לא האמין בתושבע"פ, אבל בא יהודה – המכבים בכלל – ואומר שבחנוכה פטור, דווקא צרריך להיות בחוץ. לפי כל הווארט הזה יוצא שחנוכה היא חג בו בן פרוש מתקן את אביו הצדוקי. בכלל, כל תיקון הצדוקים והביתוסים והקראים וכו', כל מי שלא מאמין בתושבע"פ, הוא חנוכה. כמו שהסברנו הרבה פעמים בשם ה"שפת אמת" ש"הוי עז כנמר" היינו "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים", נשיאת ההפכים שהזכרנו בתחלת הערב. אם כן, זה אחד שהוא גם של כיבוד הורים וגם כיבוד הורים שההורה הוא צדוקי ומטגנים אותו לחנוכה. כל השנה הוא חייב ובחנוכה הוא פטור. לא רוצים שיכניס את הנר הביתה, אלא אפשר שיהיה בחוץ. כלומר, יש משהו בחנוכה שמתבוננים בכל הראש של פרושים, בלי לשנות את הבעיה שלו – גם להוציא את הנר החונכה, ושם בחוץ לחבר את האור והחשך, היום והלילה. "אמצאך בחוץ אשקך".

י. משהו שלישי של ר"י מרוז'ין על חנוכה: למה בחנוכה אומרים "דן את דינם ורבת את ריבם" ובפורים אומרים "הרב את ריבנו". מה ההבדל? הוא אומר שבכל חגי התורה, כולל פורים וכלל פסח, ה' נתן לנו גם  חדש ומילה שהם ניצוץ שיתגלה מלמטה כדי שנזכה לאתערותא דלעילא. גם בפורים עשינו תשובה על כך שנהנינו מסעודת אחרורוש. שנה שעמדו בתנועה של מסירות נפש זוכים ל"הרב את רבנו". יוצא מדבריו שכל מה שכתוב בתנ"ך חייב להיות לפי הכלל הגדול של "באתעורתא דלעילא אתערותא דלתתא" – לפי ה"ריבנו" וה"דנינו" כך כך ה' רב ודן. הוא לא אומר, אבל הא בהא תלי, שלכן לא כתוב – דבר שלא כתוב הוא יוצא מהכלל לגמרי, אין בסיס. זה עוד סימן שאלה אורות דתהו. אחד הסימנים של אורות דתוה שבא לך בלי הכנה. קצת כמו באיז'ביץ, התפשטות. זה "רב את ריבם, דנת את בינם", שה' עשה את הדין שלנו והריב שלנו לכתחילה, לא שאנו התחלנו. זה ווארט חזק צריך להבין בפי המציאות של נס חנוכה. כל גבורת החשמואנים ואחר כך נס הנר – יש בחינה שהכל אתעדל"ת. זה קצת כמו באיזביץ' שאין בחירה, גילוי אלקות נטו מאה אחוז, לכן גם לא יכול להיות כתוב.

אם אתעדל"ע תלויה באתעדל"ע, יש גם בפורים וגם בפסח "לפום שיעורא דיליה", "בכל מאדך" הוא המאדך שלו. אצל רבי אחד יתגלה כך ואצל אחר אחרת. אבל בחנוכה הכל שוה, מתאים לכתוב בחסידות שמצד עצם היחידה שבנפש כל היהודים שוים, ויש משהו בחנוכה של גילוי היחידה אפילו יותר מה"עד דלא ידע" של פורים. גבורת המכבים היא של יהודים פשוטים, כמו שהוא גבור צדיק זו גבורה של "ועמך כלם צדיקים". הגבורה שלו היא גילוי העצמי. מוסבר שיחוד כל תורות בת עין שנגמרות בשפלות, בטול וענוה. גם כאן, היות שאתה לא עושה כלום והכל מה' זו תכלית השפלות ועם זה גם תכלית ההגבהה, כולם שוים ומשמע שבחנוכה לא עשו תשובה, הכל רק במסירות נפש טבעית, לגמרי לגמרי מודעות טבעית, הטבע היהודי, לכן זו בחינת משיח.

יא. בספר זרע קדש לרבי נפתלי מרופשיץ יש הרבה תורות על חנוכה, אבל נאמר רק דבר אחד: יש פסוק בישעיהו "והיה לך הוי' לאור עולם" – "לא יהיה לך השמש לאור יומם... והיה לך הוי' לאור עולם". זהו פסוק של חנוכה. מה שה' לא יהיה לאור יומם היינו "משתשקע החמה" ומה שנמשך, סוד האין שמחבר את היום והלילה, הוא "והיה לך הוי' לאור עולם". "יום ולילה" (שחוזר כמה פעמים בתנ"ך, "יום ולילה" ו"לילה ויום") שוה 137 ורק יום-לילה שוה ענוה, בטול הס"מ (ששוה אותו מספר).

שתי גימטריאות מאד יפות שהוא לא כותב: "והיה לך הוי' לאור" שוה נר חנוכה, כך שהכל הוא נר חנוכה עולם. יפה שר"ת של חמש המלים "והיה לך הוי' לאור עולם" שוות עולם וממילא השאר שוה "והיה לך הוי' לאור".

המספר הזה, 339, הוא 338 עם הכולל, הוי' פעמים אחד. נר חנוכה הוא יג פעמים הוי' עם הכולל. כתוב שהיונים פרצו יג פרצות בבית המקדש. כנגד יג הפרצות תקנו יג השתחוויות. הבת עין כותב שכל השתחויה היא לשם הוי' וכל השתחויה ממשיכה מהכתר, מהאין, אחת מ-יג מדות הרחמים. כמו שאמרנו לגבי התכופפות להדליק את הנר, כל השתחויה היא בטול והתכללות, ועל ידי זה ממשיכים שפע ברכה על ידי כל יום מימות החנוכה. עד כאן מאמר מוסגר.

"והיה הוי' לך לאור עולם" עולה ה"פ (ממוצע כל מלה) מהיטבאל, יחוד מה-בן.

חזרה שוב לבת עין: מה-בן היינו "אדם ובהמה תושיע הוי'". יש בספר של חנוכה על כל הנרות שיש בתורה. שני הנרות העיקריים בתורה, שנוגעים לנר חנוכה, הם נר חנוכה ונר שבת. קודם מדליקים נר חנוכה ואז נר שבת. הבת עין שנר שבת הוא שם מה ונר חנוכה שם בן, צריך לעלות בקדוש מתיקון הבהמה לתיקון האדם, "רוח האדם העולה היא למעלה", ואז זוכים לחבר והתכלית היא התיקון והחבור. הבת עין מביא על זה מדרש פליאה: כתוב בשה"ש "הדודאים נתנו ריח ועל פתיחנו כל מגדים", והמדרש פליאה אומר ש"הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שהציל את יוסף ו"ועל פתחינו" היינו אברהם שישב על פתח האהל כחום היום. גם אחד הרמזים של אברהם לחנוכה, שכל פתח שייך ל"על פתח ביתו מבחוץ". מה הקשר? הוא אומר שקודם צריך מדת חוץ, לדעת איך להכניע את הבהמה. אם רוצים לקשר לחב"ד, צריך לומר כמו בקונטרס ההתפעלות שיש התפעלות חיי בשר והתפעלות חיי אלוק, רק שרבי הלל מחלק שם לשלשה.

ראובן הציל את יוסף, יש לו מח שליט על הלב, וממנו למד יוסף להתגבר על התאוה שלו עם אשת פוטיפור – זו עבודת חוץ, עבודת בהמה. בזכות נר חנוכה, עבודת חוץ, הוא מתחבר לפנים, בחינת אין. אם נחזור לקונטרס ההתפעלות יש משהו שאפשר לעלות מלהיות חסיד פולין ללהיות חסיד חב"ד. לפי הווארט הזה מתחיל דווקא מעבודה של פולישער, מעבודת חוץ.

נחזור לרופשיצר: בפסוק שמביא לחנוכה ממוצע כל מלה הוא מה-בן, מהיטבאל, כלומר שהאר כאן מחבר בין "אדם ובהמה". הוא מביא את הרמז של "מזמור חנוכת הבית" ר,ת שמחה. אם רוצים רמז מושלם צריך להוסיף "לדוד", ואז יהיה לשמחה. יש ג"פ בתנ"ך לשמחה. הפסוק של חנוכה הוא "ויהללו עד לשמחה ויקדו וישתחו", הוא היהלום של 37, (מתחיל מהלל לשון יהללו, האור של חנוכה, גם מה שאומרים הלל כל שמונת ימי החנוכה). שוב, כדי להדליק נר חנוכה צריך להשפיל עצמו, "ויקדו וישתחו".

הוא כותב שהנר הזה, "והיה לך הוי' לאור עולם", קודם כל "אור עולם" שוה שמחה, הר"ת "מזמור שיר חנוכת הבית". יחד עם "לאור עולם" זה לשמחה. אומר שעל האור הזה כתוב "אור חדש על ציון תאיר". יש הודיה, שבתוכה אומרים "על הנסים". הוא אומר ווארט יפה על נקודת ציון, "אור חדש על ציון תאיר", שהיא נקודת הרשימו. יש רשימו של אמונה בה', ועל זה אפשר לצקת אין סוף שמן עד תחית המתים, "ויעמד השמן", שמן של חנוכה, חכמה עילאה.. את כל זה הוא לא כותב, אבל הוא אומר שסוד חנוכה הוא שיש רשימו שנקרא ציון ונר חנוכה הוא המשכה, התחדשות אל אור השכינה, שהיא בעצם גאולה. זה "אור חדש" ו"המחזיר שכינתו לציון" ובהמשך אומרים על הנסים.

נחזור להביא משהו מהבית עין: בסוף ה-כח עתים של קהלת יש "עת מלחמה ועת שלום", ה"עת" הוא של "עת מלחמה" ושל "עת שלום". הוא מסביר ש"עת מלחמה" הוא הטבע. ראינו במקום אחר שגדר של טבע הוא אילוץ, עליות וירידות, עליות ונפילות. גם בבינוני הטבע הוא מלחמה בין היצרים על העיר הקטנה. הטבע היהודי אפילו יותר  מלחמה, אבל סתם טבע הוא עימות, העימות בין טוב לרע. ידוע הרמז שלנו שטבע הוא נוטריקון טבע-רע. כלומר, טבע הוא עימות בין טוב לרע.

על ידי אמונה וענוה – של מדות אברהם אבינו – זוכים לחיים נצחיים. אמונה ענוה = עץ החיים.. ענוה הוא מספר אהבה -9. 13, מספר אהבה ה-אהבה הוא עץ החיים, אמונה ענוה. איך אני יודע שקשור לעץ החיים? כי הוא הלעו"ז של עץ הדעת טוב ורע, ובזהר הקדוש הוא נקרא "אילנא דמות", היפך  מעץ החיים. ההיפך מדעת היא אמונה. גם הקשר בין המלים חיים ו-אמונה הוא יחס של שנים ושלש. חיים הוא פעמיים עד ו??? הוא ג"פ עד. בכל אופן, מי ששייך לעץ החיים, שאכל ממנו וחי לעולם, הוא מי שכולו אמונה-ענוה. אצל רבי נחמן יש שלשה שרשים לעץ החיים, אמונה אהבה ויראה. רק להסביר – הסברנו הרבה פעמים בצורות שונות – היחס בין ענו ליראה. כתוב ש"עקב ענוה יראת ה'", אם יש ענוה לא צריך יראה. מה שעשתה הענוה עקב לסוליתה עשתה החכמה כתר לראשה, "ראשית חכמה יראת הוי'", בכלל ענוה יש כאן יראה. הכל נכלל באמונה. אמונה היא רדל"א, פנימיות עתיק. ענוה היא פנימיות אמא פנימיות עתיק. יראה היא פנימיות הנוקבא, "אשה יראת הוי'", לאה ורחל. הכתר של רחל כלול בתוך העקב של לאה. אז בעצם רק צריך אמונה וענוה ששוות יחד עץ החיים. מה שעץ הדעת טוב ורע הוא ההיפך שלו – צריכים דעת כשחסרה אמונה. התאוה של עץ הדעת. כתוב "המאמין לא יחיש" וכשיש חוסר באמונה יש תאוה לדעת, ועם התאוה לדעת האדם נכנס לתוך הטבע. אמונה וענוה הן נס, למעלה מהטבע, עץ החיים הוא נס. עץ הדעת טוב ורע הוא טבע, מלחמה, שהיא מלחמה בין הטוב והרע של הטבע. משהו עצמי בתוך הטבע, בגדר הטבע. כל הווארט הזה הוא לומר שהעולם מחפש שלום, כולם רוצים שלום, 'שלום עכשו', והטעות של העולם שאפשר עם דעת להביא שלום – עם עץ הדעת טוב ורע להגיע לשלום. זו טעות גמורה, שחושבים שיש בטבע מצב של שלום. לכן עיקר ההברקה, החכמה האלקית שאינה דעת, היא ההארה ששלום אינו בטבע. בדיוק כמו בסיפור של רבי נחמן שעץ החיים לא בזמן ובמקום, לא בטבע. גם שמחפשים שלום הוא לא בטבע כלל אלא נס גמור. זה סוד עץ החיים.

ההארה הזו היא דרוש לבר מצוה. הווארט היה ש-13 הוא אהבה, מספרי אהבה, חתך זהב, יפי, שהשביעי הוא 13 עצמו, וה-13 הוא עץ החיים, אמונה-ענוה. הטבע הוא מלחמה – מתאים לכל התיאוריה של דארוין, שהטבע הוא מלחמה בה החזק שורד. אפשר להשתמש בעקרון שלו, ולהבין את השרידה שעם ישראל הוא החזק ולכן הוא השורד, "דידן נצח" – נצח הוא נצחיות, קשור לעץ החיים, אבל רק מכח האמונה והענוה שלו. מה הקשר ביניהן? אמונה היא בה' וענוה היא שהכל רק מה'. כמו שכתוב בחסידות שהענוה של משה רבינו היא שאם מישהו אחר היה מחונן בכחות שלי הוא היה מנצל זאת יותר טוב.

יב. שוב ווארט יפה של הבת עין, ש"כל הנביאים התנבאו ב'כה'" וחנוכה הוא "עד כה", חנו-כה. עד היינו ז ברבוע ועוד ה ברבוע, זה ברבוע פרטי. מתחיל מ-כה ומוסיף עליו זה. כמו משה רבינו שמוסיף עליהם ונתנבא ב-זה. כמו "אדם ובהמה", שאמרנו שכל אחד צריך להתחיל מבהמה, ענוה פשוטה שכל מה שה' נותן חכמה וכו' הכל מה', לא ממני בכלל. הוא אומר שמשה רבינו מוסיף "זה", שגם הענוה שלו להכיר שהכל מה' היא מה'. קשור למה שאנחנו מנסים להסביר תמיד על הידיעה והבחירה, שעיקר הבחירה היא לבחור אם לדעת או לא לדעת – האם להודות בידיעה של ה', "כי ממך הכל", או לפנות עורף, בחירה בין פנים ואחור. משה רבינו מתחיל גם מ"כה", אבל התוספת היא שגם הפנים – ההכרה שהכל מה', המדרגה של "כה" שהיא בבחירה חפשית, גם היא מה'. לכאורה בטלנו לגמרי הבחירה, כמו באיז'ביצא, אבל צריך לומר שככה ממשיך עד אין סוף – שה"זה" הופך להיות "כה", שגם הבטול השני, להכיר שהענוה מה', הוא בחירה. אם אתה מבין שגם זה מה' הוא הופך להיות ידיעה, וכך עד אין סוף. הבחירה להכיר בידיעת ה', שהכל מה', הופכת גם להיות חלק ממה שהכל מה', ואז יש בחירה יותר עליונה. בכל אופן, זה-כה עולה לז ורק זה ברבוע פרטי עולה פעמיים לז, עד (גם ע ו-ד רבתי של ק"ש, "עד הוי' בכם").

הכל היה כדי להגיע לגימטריא הבאה: טבע מלחמה נס שלום (עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים) עולים יחד משה-משה, הממוצע של כל זוג הוא משה, והרי "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", כלומר צריך להיות משהו למעלה משניהם שמחבר אותם, וכתוב בפירוש בחסידות שזה סוד "על העצים" בעקידת יצחק, ששם אותו מעל שני העצים, וזה הסוף של חנוכה. חנוכה מחבר בין היום והלילה, הוא האין שמעליהם, "אין מזל לישראל". היום הוא השלום והנס והלילה הוא הטבע והמלחמה. חנוכה מחבר אותם ולכן "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו".

יג. עוד נושא שלא הגענו אליו: היום, ז"ך כסלו, מיוחד בכך שהוא רומז ל"שמן זית זך". אמרנו שבחב"ד זו הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן, וכן הנר השלישי הוא כמו האושפיז השלישי שרומז לאדמו"ר הזקן. יש עוד משהו מאד חשוב ביום הזה, שלא זכינו להזכיר ולפתח, שהוא יארצייט של אחד מגדולי החסידות – הבאר מים חיים זי"ע. הוא נולד חמש שנים לפני אדמו"ר הזקן, חמש שנים גדול ממנו, והסתלק ארבע שנים אחריו בצפת עיר הקדש. כלומר, הוא חי תשע שנים יותר ממנו. ראיתי כמה גירסאות באיזו שנה – לכולי עלמא היארצייט שלו ז"ך כסלו, אבל יש אומרים שהיה בע"ו ויש בע"ז או בע"ח. אם היה בע"ז אנחנו בדיוק מאתים שנה, ראוי לציין. אם היה בע"ח אנחנו נכנסים לשנת המאתים.

יש כמה סיפורים עליו. הכי מפורסם שהיה ראש אחד יותר גבוה בשבת. חוץ מ"באר מים חיים" כתב גם את שער התפלה ואת סדורו של שבת. יש גם ארץ החיים על ברכות. הרבי הקודם אמר לר' שלמה חיים שילמד עם החסידים הכלליים בורשה באר מים חיים. הוא התחמק-התנצל שלא מכיר את הספר, אבל בפנימיות לא רצה ללמד משהו לא מרבותינו נשיאינו. בכל אופן, זה דבר גדול, שהרבי הריי"צ אמר לו ללמד זאת. בפולין מקובל שאולי זה הספר ב-ה הידיעה שלומדים, זכה למשהו גדול מאד. הרב וועכטער רגיל להתוועד עם בחורים ואברכים מהחסידות הכללית והכותרת שלו שבדור שלנו לא מספיק ללמוד "באר מים חיים" וצריך להתקרב לחב"ד. בכל אופן, הלואי שילמדו באר מים חיים.

רצינו לספר עליו סיפור אחד ולומר דבר תורה אחד על חנוכה. הסיפור לחנוכה הוא הסיפור המפורסם על השרפה. הוא היה רב בהרבה מקומות. כתוב שהיה פעם אחת בבית של המגיד, אבל הרבי העיקרי שלו הוא הרבי מזלוטשוב – למד עם הדעת קדושים מבוטשאטש ועם היושר דברי אמת וכו', מאריות החבורה שם. כל אלה הגיעו לאזור רומניה והונגריה, לא כמו שאר תלמידי המגיד שהיו באוקראינה, גליציה ופולין. גם העיר שלו, טשרנוביץ', שם באזור. ממש פלא שבזמן אדמו"ר הזקן הוא מצא שם שבקהילה יש ענג שבת בליל שבת, שרוקדים גברים ונשים יחד. הוא נבהל למראה עיניו ומיד אסר זאת כאשר נתמנה להיות רב. זה עורר התנגדות עצומה מצד הקהילה – הרב בא לבטל את העונג-שבת שלנו?! היה שם איזה יהודי זקן – לא כופר, שומר תורה ומצוות – שממש קלל אותו, שכמו שאתה הוצאת לנו את כל החיות ה' יעשה לך אותו הדבר. כתוב בסיפור שכאשר הוא שמע את דברי הזקן הוא הבין עד כמה נגעה כאן הבורות והעם-ארצות, שמתנגדים לו לתומם, ואז הוא קם ודרש בבית כנסת לפני כולם – באופן המתקבל, מתוך קירוב דעת, לא מתוך קנאות – להסביר להם כמה זה אסור וכמה זה מגרה את היצר וכו' וכו'. אז, בתור צ'ופר, הוא הבטיח להם שאם תקבלו את התקנה שלי אני מבטיח שלא תהיה שריפה בעיר הזאת. זה היה משהו מאד גדול לומר, כי כל שני וחמישי היתה שם שריפה, שהרי הבתים היו בנויים מעץ והגגות היו עשויים קש ותבן, ובקלי קלות כל ניצוץ היה יכול להדליק שם את כל העיר. תמורת ההבטחה שלא תהיה שרפה הם קבלו את התקנה והפסיקו את הריקודים המעורבים. אז, במשך שבעים שנה – מופת גלוי לגמרי – לא היתה שרפה בטשרנוביץ', הרבה אחרי שהוא לא היה. אחרי שבעים שנה החזירו את הריקודים, או דור צעיר שלא ידע או במזיד, ובאותה שבת כשרקדו יחד היתה שריפה עצומה ששרפה את כל העיר. שייך לחנוני, אותיות יוחנן, שדברנו עליו קודם בשם הרוז'ינער.

התורה שלו היא על "שעשה נסים לאבותינו". הוא מביא מכתבי האריז"ל שב"שעשה" לכוון שע-שה – גילוי שע נהורין, אור הפנים, תיקון "ואמת", ו-שה היינו אלהים במילוי יודין (ש) ו-ה אותיות שם אלהים, והיינו להמתיק את שם הדין על ידי גילוי שע נהורין. הוא מסביר קצת יותר ממה שכתוב בכתבי האריז"ל, שכל יניקת החיצונים היא קליפת יון – י נמשך ל-ו ואז ל-ן שיורד מתחת הקו. "טבעתי ביון מצולה", טבע (שהוא מלחמה) הוא לשון טביעה, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד". כך שם אלהים, בגימטריא הטבע. מ"אלהים קדושים", אם הדין לא מתמתק, הוא יורד לדין שהוא קליפה, "אלהים אחרים". זה לפי הכלל בקבלה שקו שמאל יורד לג"ק הטמאות בעוד קו ימין יורד רק לנגה והקו האמצעי נמשך רק לקדושה. לא זוכר אם כשלמדנו על פיצוח האגוז הסברנו שהזיקה לקליפת נגה, הצבא, היא דווקא מהאהבה, קו ימין. הזיקה לג"ק הטמאות היא דווקא מקו שמאל, שם אלקים. ברגע שיש אלקים סתם יכול להתדרדר ולהגיע ל"אלהים אחרים", ג"ק הטמאות. אבל אם ה-שע מאירים וממתיקים את שם אלקים הוא כבר נכלל בקדושה ואז אין יניקה ל"אלהים אחרים" בכלל, אז ג קליפות נופלות בפומא דתהומא רבה. הקליפה מתבטלת, קליפת יון מתבטלת לחלוטין, וזה הנס של חנוכה. כלומר, הנס הוא על ידי המלה "שעשה", שיש המתקת שם אלקים ואז יש "נסים לאבותינו" ואין יותר יניקה ליון והיא נופלת מאליה. לא סתם טובע אלא נבלע לגמרי, "בלע המות לנצח" ואז הולכים לחיים נצחיים, בזכות הענוה והשפלות כנ"ל.

הוא שאמר שאם היה לו חוש בנגינה היה מנגן כל השבת, לא אוכל, שותה או מתפלל. מתאים לתלמיד מובהק של רבי מיכל מזלוטשוב, בעל היכל הנגינה. בחב"ד אומרים שמי שאין לו חוש בנגינה קשה להיות חסיד או לא יכול להיות חסיד. פלא שתלמיד מובהק של בעל המנגן הגדול בחסידות אין לו חוש בזה. בכל אופן, בתור פיצוי הוא גבה ראש שלם מאז המקוה של ערב שבת. כל התלמידים האלה היו קרובים לגרמניה והיו צריכים להתמודד עם ההשכלה הרבה יותר מאלה שבפולין. כשהוא נסע מטשרנוביץ' לארץ ישראל הוא התעכב בדרך שלש שנים בעיר אחרת, היה שם רב. הוא היה רב בהרבה מקומות ובכל מקום הוא עשה תקנות ונרדף, גם על ידי הממשלה, התנגד לגזירות כמו לימוד בבתי ספר חילוניים וכו'. זה דור שני-שלישי של החסידות וכבר היתה התמודדות מאד קשה עם השינויים של העולם. מה שאמרנו על יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי אחרי שמונים שנה – תיקונו בחנוכה, על ידי מתתיהו.

יד. ברוז'ין הקפידו לשחק בסביבון, במיוחד בזאת חנוכה. היו משחקים בהימור, שבכל הימים אפשר להרויח ואפשר להפסיד, אך הוא אמר שמה שמרויחים בזאת חנוכה נשאר. לכן היה חוב גדול לשחק בסביבון בזאת חנוכה. מתאים לווארט שלו שהיום אנחנו בעניני רגלים, "ואשיבה רגלי", "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי".

טו. בוצע.

טז. עוד מהבת עין: הוא אומר בכמה מהתורות שלו שבחנוכה יש תיקון של מחשבה-דבור-מעשה. במקום אחד כותב שיש שלשה שמות קדש הוי'-אלקים-אד'. אחר כך בגימטריא עושה אהיה-אלקים-אד' – השמות שמצטרפים לשם הוי' בכוונת נר באריז"ל בכ"מ. הוי'-אהי' הוא מחשבה, הוי'-אלהים דבור והוי'-אד' הוא המעשה. הוא אומר – דבר פשוט, שאיני זוכר אם כתוב (היה מתאים שיהיה אפילו באריז"ל) – שהשמן של הנר הוא המחשבה, הפתילה היא הדבור והכלי הוא המעשה. הפתילה היא כמו לשון והכלי הוא כמו "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה". הוא אומר שהאור נאחז בפתילה – הוא שורף את השמן, אבל דווקא דרך הפתילה. הוא אומר שעיקר השמירה באור של חנוכה הוא להאיר את הדבור. בתניא כותב ששמירת המחשבה יותר חמורה, כי חב"ד היא פנימיות, אבל כאן מדגיש את שמירת הדבור. פשיטא שמתאים לחנוכה ששמונת ימי חנוכה הם מילת השפתים, כמבואר אצלנו. זה בא לידי ביטוי בכך שרק בחנוכה יש שלמות הדבור, גם הלל וגם הודיה, הלשון והשפתים וכל מה שקשור לפה מתוקן בתכלית.

בכל מה שדברנו על חיה-יחידה, כתוב שהלל הוא גילוי החיה והודאה היא גילוי היחידה.

בתורת השפ"א הלל הוא על הנסים שהיו והודאה היא אמונה בנסים שיהיו. כמו שאנחנו מסבירים תמיד שאמונה היא התענוג שעתיד להיות.

האדם נקרא מדבר ולא חושב. כל הסוף של התניא הוא להסביר את סוד הנר והמרכיבים שלו. הפתילה היא הגוף, ולעתיד לבוא הנשמה תיזון מהגוף, השמן יזון מהפתילה, המחשבה מהדבור. למה? כתוב "האמנתי כי אדבר", לא 'האמנתי כי אחשוב'. רת"ס מחשבה הם משה. משיח אותיות משׂיח, דבור, והוא בן דוד, "נעים זמירות ישראל". משה רבינו לא יכול לדבר, "כבד פה וכבד לשון".

טו. בכל אופן, עיקר מה שדברנו הערב הוא על התהו. לבדוק אם יש מאמר מובהק על כך ב"הנרות הללו". נעשה גימטריא: תקון עולם התהו (אורות דתהו בכלים דתיקון) שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". תקון עולם התהו ר"ת תעה, מה שיוסף היה "תֹעה בשדה".

בהקשר לזה: כתוב שיש מצוה להניח את נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ. פתח רומז לפתח הפה תמיד, גם דבור, וחוץ הכוונה שצריך לדבר כלפי חוץ, אל האורחים האמתיים שהם הגוים שצריך לגייר. כתוב בהלכה שבזמן הסכנה "מניחו על שלחנו ודיו". כאן יש רמז מובהק – מה עיקר הסכנה? גם הרבי כותב שבמשך כל הגלות היתה סכנת נפשות להתעסק בגיור. רמז ממש חזק, שעיקר נר חנוכה לא היה סתם סכנה לקיים מצוות בפרהסיא, אלא שהמצוה הזו מסמלת את האור שאמור להגיע גם לגוים ולגייר אותם. זה היה מסוכן ולכן צריך להניח על שלחנו ודיו. שם מסביר הבת עין ש"על שלחנו" היינו תיקון תאות אכילה. עיקר הענין שברגע שלא מסוכן, היום, אף על פי שבחב"ד עדיין מקיימים את מנהג הגלות, לשים בבית בפנים ולא ממש בחוץ, בכל זאת הרבי חדש את החנוכיות הגדולות בראש כל חוצות. שוב, אומר שכבר לא מסוכן ואם לא מסוכן אז חנוכה הוא אברהם אבינו שכל מה שעשה בחיים היה לגייר אנשים, הוא המסיונר הראשון. כמובן, אצלו לא היה חילוק בין בני נח לבין גרי צדק.

טז. מתי נאמר לאברהם "שכרך הרבה מאד", ר"ת משה? אחרי מלחמת המלכים בה מסר את הנפש. זו המלחמה המקורית של "מסרת רבים ביד מעטים", עוד מקור מובהק לכך שהוא הנשמה של חנוכה. הוא נלחם להציל את לוט שהיה בן משפחה אך היה גוי. דווקא ממנו, שאברהם מסר את נפשו להצילו, יוצא משיח, דרך רות ונעמה. הלכות גיור לומדים מרות שהתעקשה לבוא. לפני רות היה יתרו, שמשה רבינו גייר אותו. גם הוא שמע ובא מעצמו. אבל בדור שלנו, וזה עיקר החידוש של המהפכה הרביעית, צריך לעדכן את הלכות גיור שלנו – שלא כמו רות או יתרו, עם כל הכבוד, אלא כמו אברהם ש'לכתחילה אריבער' יוצאים ומחפשים טוב, 'דגים' את הגרים. גם בפורים, מזל דגים, יש ענין לדוג גרים – בחדש של משה רבינו, שהיום שלו הוא ז' אדר. אבל הסברנו הערב את ההבדל בין הגיור של פורים לגיור של חנוכה. למעשה רואים, וכך הרבי אומר, שעשו מוכן. הוא לא אמר שמוכן להתגייר, להיות גר צדק, אלא שמוכן לגאולה. רואים שכל הדתות היום בפשיטת רגל גמורה. אין זמן יותר מתאים ומוכשר, עת רצון, לעשות את כולם יהודים – יהודי זה הכופר בעבודה זרה. אלה כנראה היהודים של פורים, שבדרך שלילה, כפירה בעבודה זרה. אבל אצל יהודית של חנוכה כנראה יהודי הוא מי שמתלהב על יהודים, מתלהב לה'. יותר פשוט – יהודי של חנוכה הוא מי שמודה בה' ויהודי של פורים הוא מי שכופר בעבודה זרה, שני הדברות הראשונים של עשרת הדברות.

כתוב אצלנו בספר על פורים שחנוכה היא אתהפכא. גם בפורים יש "ונהפוך הוא", שהטוב שולט על הרע – חידוש ואתהפכא לגבי העולם הזה שכולו רע. אתהפכא לגבי זה שהעולם הזה נמסר לעשו והעולם הבא ליעקב. כל זה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". אבל חנוכה זו אתהפכא אחרת, האתהפכא האמתית, "כיתרון האור מן החשך", שהחשך הופך להיות אור. זה הגיור מתוך אהבה. לא ששולטים על עשו, אתהפכא של פורים, אלא שהוא מתגייר.

יז. חנוכה בגימטריא גוף. מ-כ"ה כסלו זו הכנה לר"ח טבת בו "הגוף נהנה מן הגוף". לעתיד לבוא הנשמה תיזון מהגוף. גם גיור עשו הוא תיקון הגוף. במספרי אהבה, שהזכרנו קודם, 89 הוא העיקר, כי 1/89 נותן את כל סדרת מספרי האהבה, כמו שכתוב בהערה בסוף הספר ???.

יח. מכל הדרושים יוצאת סדרה חשובה מאד של הרבועים הכפולים, הסדרה שכתובה ללוח מחזור היסודות בטבע, אחד השפיצים של תיקון חכמת יון. מכל הסדרות של מספרים צורניים בטבע זו הכי חשובה מכולם. הסדרה הזו מאד קשורה לחנוכה. 8, שכנגד התענוג (13 המספרים הראשונה מאמונה עד מלכות) הוא 8 ימי חנוכה. השמיני, 72 (הרבוע הכפול של דעת) כנגד הדעת, הוא מכבי. הכל פנימיות הקו האמצעי. כשיורדים לפנימיות התפארת, 162, הן שאר האותיות של "מי כמכה באלים הוי'" (הרבוע הכפול של תפארת). המספר ה-13 הוא הרבוע הכפול של חנוכה עם הכולל. הכל מתחיל מ-2, ב רבתי של בראשית, שעולה ח"פ נר, 2000. מאד יפה שכל הקו האמצעי, עד שלח, הוא מספרים של חנוכה, "עד מהרה ירוץ דברו".

תוספת: כל הקו האמצעי של הרבועים הכפולים – 2, 8, 18, 72, 162, 288 (רפח, שבעצם עולה ד"פ עב, זה הסוד שלו באריז"ל; היסוד הוא ד"פ הדעת, הדעת עולה ביסוד; גם היחס בין רדל"א לרישא דאין הוא 1 ל-4, 2-8; גם היחס של 18 ל-72 אותו יחס), 338 (הוי' פעמים אחד, שעם הכולל עולה נר חנוכה, פבזנר) – 888, "קץ שם לחשך".

יט. תוספת שחנוכה חג של אברהם – זהו חג של כהנים ובאברהם נאמר "אתה כהן לעולם". יתר על כן, הסבה שרבי לא הכניס את חנוכה במפורש במשנה היא כי הכהנים תפסו את המלכות, יחוס רבי, בית דוד. אבל אברהם אבינו הוא גם כהן וגם מלך ואפילו באותו הקשר – ברגע שהוא קבל את הכהונה משם, באותה הזדמנות אחרי מלחמת המלכים, כולם באו והמליכו אותו בעמק המלך. ממש כמו החשמונאים, שהכהנים נצחו ומלכו. אפשר אפילו לומר שלמדו את הקשר בין הכהן והמלך – שלכאורה לא על פי תורה – מאברהם אבינו. לפי זה רואים שאברהם אבינו הוא באמת תהו, שלא על פי תורה, כי הוא עדיין יחיד – אין עדיין חלוקה של כהנים-לוים-ישראלים. הוא נקודתי, כמו שדברנו לפני כמה שיעורים מהרוגטאשובר על גדר נקודה – הוא ביחס לאברהם אבינו בגדר נקודה (עולם התהו הוא נקודים), הכל כלול שם, הוא גם כהן וגם מלך. והרמז: כהן-מלך בגימטריא נקודה.

עוד לגבי אברהם: את כל החיים הוא הקדיש לגיור. הוא תקן את רכיב העבודה-זרה בחטא אדם הראשון וזה גופא הגיור – כולם עובדים עבודה זרה ולתקן זאת היינו לגייר אותם. למה לא הפך להיות המוטיב העיקרי של היהדות ממשה רבינו? "נעוץ סופן בתחלתן", הכל חוזר לנו דווקא בדור של הגאולה, לפני משיח ויחד עם משיח, "נעוץ סופן בתחלתן" ולא באמצען, דווקא בסוף חוזרים לעבודה המקורית של אברהם אבינו. למה זה לא הצליח באמצע? חוץ מזה שהיה שעת הסכנה, שלא מוציאים את המנורה החוצה אלא "על שולחנו ודיו", אם מתבוננים בגיורי אברהם רואים משהו מאד מענין. אברהם הוא "אב המון גוים", כך ה' קרא לו דווקא כאשר הוא ייח אותו והבדיל אותו מכולם בברית המילה. מצד אחד כעת הוא מהול, "כל הגוים ערלים" והוא המהול היחיד, אך דווקא – והיא הנותנת – כאשר "אחד היה אברהם", "אברהם מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני", מכיון שיש לו 'רגל בחוץ' והוא יצא מכללם הוא יכול להאיר להם ולגייר אותם. אברהם אבינו כל הזמן היה בהכנעה, היסוד שלו, אבל ברית המילה היא הבדלה ומיד מגיעה ההמתקה. כל הזמן הוא גייר גרים, "את הנפש אשר עשו בחרן" לפני ברית המילה, אך הוא התעצם עם זה מהברית. אף על פי כן, כל הגרים – גם קודם וגם אלה שעשה אחר כך, מן הסתם – לא החזיקו מעמד. כל הגיור שלו לא צלח, הוא לא ממש הכניס אותם לתוך קדושת ישראל שאצלו האירה מכח ברית המילה. מצד אחד היא נתנה לו יותר כח להאיר, להיות "אב המון גוים", ומצד שני רואים שבשום שלב אצלו לא הצליח. ה' נותן לו הוראה שהיא היעוד שלו בחיים ואף על פי כן הגרים מהדור שלו לא מחזיקים מעמד – כשהוא מת הם מתבטלים, חוזרים לעבודה זרה. הזכרנו לפני כמה ימים את ה"טובה" האחרון בתנ"ך, בפטירת יהוידע (שקשור ל"טובה" הראשון בפטירת אברהם), ומיד אחר כך כתוב שכאשר הוא מת יואש עשה מעצמו עבודה זרה. כלומר, כל מה שהוא קרב את יואש המלך והשפיע עליו לטובה – כל זמן שהוא חי הוא המלך צדיק – התבטל ברגע שהוא נפטר. זה ממש הסיפור של אברהם אבינו, שאחרי שהוא נפטר כל הגרים מתו. אפשר להקשות, אם נחזור לאברהם יהיה 'לא רציני', 'לא אמתי', אבל זו קושיא על הקב"ה שאמר לו "אב המון גוים", עודד אותו. כעת בא השלב השני, שכתוב ששרה אמנו היא 'מבקרת המדינה' של אברהם בענין הגיור – היא למעלה מראשו, חופפת אותו ומוציאה את הגרים שלא ראויים. על כך כתוב שהיא גדולה ממנו בנביאות, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"  – בפשט מדבר בישמעאל, אבל לפי סוד בכל הגרים. היא בית הדין שקובע אם הגר אמתי, היא נעמי שמבררת מי ראוי לגיור. ועם כל זה, לא עזר – גם הגרים שהיא הסכימה לקבל לא החזיקו מעמד. לכן הדבר היחיד ששומעים ממנה בפירוש הוא "גרש". היא חפפה את ראשו, אך לא גלחה אותו שלא יהיו גרים כלל, ואף על פי כן לא החזיקו מעמד. אם כן, יש שני שלבים – אברהם מגייר בטוב לבו, עד "לו ישמעאל יחיה לפניך" וכך ביחס לכולם, ושרה עושה מיון מי מתאים – ושניהם לא מועילים.

אם כן, מה יהיה לנו היום? צריך לומר שבכך גופא יש שלשה שלבים. מה שלא צלח הוא כמו שכתוב אצל המרגלים "והיא לא תצלח" כדברי רבי צדוק הכהן – אז לא הצליח אבל לעתיד יצליח. יש בגיור משהו כמו מעפילים, שאז לא הצליח אבל בדור הגאולה כן יצליח. תהא שנת עז, השנה מעיזים להסביר עוד יותר מהי המהפכה הרביעית. ממש כמו מעפילים, כי עד כאן ממש נגד הרוח של האידישקייט במשך כל שנות הגלות. צריך לומר שאברהם מצד עצמו הוא יחסית "חש", לגמרי לא מצליח. הוא עושה זאת כי כל כך בהכנעה ושפלות אז מקרב את כולם – כל הגיור שלו הוא בשפלות, לא שוה יותר מדי, הכל בערבון מוגבל. אז באה שרה שהיא בפירוש הבדלה, היא חופפת, אבל גם ההבדלה לבד לא מחזיקה. בדור שלנו צריכים להגיע לשלב השלישי של הגיור – הכל בהשראת אברהם ושרה – שלב ההמתקה. עיקר הווארט הוא שהיום אפשר לסמוך על הגוי בעצמו. כמו שהרבי אומר שעשו מוכן – יש נכונות עוד לפני שאני פונה.יש את רות המואביה, שבאה ומתחננת להתגייר, ואז בוחנים אותה ורואים שהיא כנה. היום הגיור כמעט נעשה מאליו בחוץ, כולם מאוכזבים לגמרי מהדתות, כופרים בעבודה זרה שלהם מצד עצמם ומחפשים כבר את האמת. ההבדלה כמעט שנעשית מעצמה ומה שעלינו לגמור הוא רק לבוא ולעשות את ההמתקה. ההמתקה היא ממש לגשת ולהזמין – הזמנה פתוחה – וזה חידוש גדול מאד.

כ. לענין ה'עצמי': אצל חב"דניקים מקובל לתת את שמות הילדים על שם הרביים בלי להתחשב עם סבים וכיו"ב. לא שאני מתנגד למנהג, אבל צריך להיות באיזון – אני מאד שמח שמישהו חורג מהמנהג וקורא על שם הסב, יש בזה מצות כיבוד הורים וכו'. איך להסביר את הענין, שלבכור קוראים מנחם מענדל ולמישהו בהמשך קוראים על שם סבא? אומרים בהלל "טוב לחסות בהוי' מבטוח באדם. טוב לחסות בהוי' מבטוח בנדיבים". אדה"ז וכל הרביים אחריו מסבירים ש"בַאדם" הכוונה לאדם העליון, ז"א דאצילות, ו"טוב לחסות בהוי'" היינו המשכה מהכתר. רש"י כבר כותב פשט ש"לחסות" היינו רק הארה מועטת ו"בטוח" הוא בטחון גמור. ה"נדיבים" בפסוק השני הם האבות (החל מאברהם אבינו, שהדברים מוקדשים לו כעת, וכל עם ישראל נקראים על שמו "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו). בכל אופן, הווארט הוא שיש הארה מהכתר, הארה מהמקיף שיש בה מעלה עצומה, לכן "טוב לחסות בהוי'", אך "מבטוח באדם" אינו לגריעותא אלא המשכה שגם חודרת בפנימיות. לא ראיתי כתוב בפירוש, אך לכאורה סדר הפסוקים הוא ש"טוב לחסות בהוי'" היינו כתר, עתיקא, ואפשר לפרש ש"מבטוח באדם" היינו מוחין (ולא רק ז"א) – הרבה פעמים אדם הוא מוחין – ו"מבטוח בנדיבים" היינו מדות. כאן זהו יחס של ה' לעומת אדם ונדיבים, אך בענין השאלה שהעלינו – לתת שם על שם הרביים או על שם הסבא, במיוחד כשיש קשר רגשי מובהק – זה כמו "לחסות בהוי'" לעומת "בטוח באדם". כמה שיותר טוב לחסות בה', הארה מועטת מהכתר, מהסובב כל עלמין, בכל אופן זה סובב, מקיף, לא בפנימיות ובגלוי. לכן, לפי תורת אדמו"ר הזקן, יש גם מעלה ב"בטוח באדם", הגם שלא הכי טוב – מעלה שפנימי ועצמי, כמו שהרבי כותב אפילו לגבי גילוי שרש הנשמה במאמר "ואתה תצוה", שיש שרש הנשמה ויש איך שהוא חודר לכחות הפנימיים ואז יש מעלה שממשיך ממקום יותר גבוה, שפנימיות הקו היא מתפארת הנעלם, יש שרש לממלא שיותר גם מהסובב. זה מאמר שלם לחב"דניקים, איך לכל אחד יש מעלה. אפשר להמשיך ולומר ש"באדם" היינו לתת שמות על שם ההורים (ולמעלה בקדש, סבא וסבתא; אצל ספרדים יכול להיות גם אבא ואמא שבחיים) ו"נדיבים" הוא לתת שם לפי רגש, כמו בזמן האבות שהיו נותנים שמות מחודשים לפי הרגש והחויה של הלידה.

כא. אם ספרתי נכון יש יב דרושים לחנוכה בבת עין.

1. הראשון על חנוכה כתיקון התהו (שהוספנו שחנוכה ועוד תהו עולה פו"ר, הפוך מתהו). אחרי "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" יש "יהי אור", "אברהם התחיל להאיר", וכאן מתפרש שזהו המצב הטבעי של החרף ו"יהי אור" הוא הנר הראשון של חנוכה.

ב'המגיד' כנראה מתכוון לרבי נחום מטשרנוביל.

הרמז של "אלה תולדות השמים והארץ" ר"ת תהו (ואז בהבראם-באברהם בא לתקן) הוא כבר חידוש, כי לכאורה זה כבר פסוק של תיקון. אפשר לומר שכמו שס"ת הם מה שבא בסוף כך הר"ת היינו מה שבא בהתחלה, הפתיחה היא תהו, והתיקון הוא בהבראם-באברהם. יהי אור הוא נר – נר מצוה ונר ה' נשמת אדם. אומר שקשור לברית מילה – שמן שייך לתיקון הברית, חנוכה הוא חג של "מאור" (שמן למאור) ולא רק אור, "שהמאור שבה יחזירנו למוטב", רזין דרזין דאורייתא, שהוא תיקון הברית בחב"ד כמו שאומר הרבי רש"ב בתורת שלום.

כותב דברים שאמרנו: "והוא יושב על פתח האהל" היינו "על פתח ביתו מבחוץ". הכנסת אורחים היא גיור גרים. איפה יש היום תהו? כל העולם. "לא תהו בראה לשבת יצרה" אומר שברא נתון כתהו אבל רוצה תיקון, שלא ישארו גוים, ואם מתגייר אז יכול גם "לשבת" בארץ ישראל, "לשבת יצרה" בארץ ישראל שנקראת "יצרה", עולם היצירה, כפי שדברנו בשיעור אחר בזמן האחרון ("יוצרך ישראל"). כתבנו (בשיעור על יעקב) שעובדיה גר אדומי ומכיון שהוא גר הוא מתגרה בעשו – צריך לחפש אם כתוב שגר לשון התגרות. יש מעלה בגר – מצד אחד הוא הכי כנוע בעם ישראל, אבל כמה שיש לו הכנעה לעם ישראל הוא מתגרה במקור שלו. צריך להסביר איך מסתדר עם לא לבזות ארמי בפניו עשרה דורות, שהוא רגיש לגוים. מצד אחד יש לו רגישות חבויה, ומצד שני אם הוא גר לענין, כמו עובדיה, הוא מנבא נגד המקור. יתכן שזה קצת מבחן אם הוא גר אמתי – אומרים לו לגנות כי חוששים שלא פעל מאה אחוז, אבל אם פעל אז אדרבא, הוא כבר המתנגד הכי גדול לגוים, כמו בסיפור של אברהם בן אברהם גר הצדק.

הוא דורש תדמודאי לשון תרדמה, כל מעשה שעושים בלי כוונה לה', בחינת רגל, והיינו "רגלא דתרמודאי". התיקון על ידי אברהם, "ואנכי עפר ואפר", ועל ידי דוד, "ואנכי תולעת ולא איש". כותב שתולעת בגימטריא רשות. בהמשך כותב שמי שיש לו ענוה יש לו רשות להשתמש. מה הרשות? לגייר. אם יש שפלות אפשר לגייר, וחוץ מזה תלוי במצב העולם – כשמגיע הקץ, "ויהי מקץ שנתים ימים", אפשר בריש גלי לצאת ולהתעסק בגיור. אז יש רשות להשתמש. אם נחזור למאמר של רבי עקיבא, בן גרים, "הכל צפוי והרשות נתונה וכו'" – "הכל צפוי" מי ראוי להיות גר, למי יש נפש אלקית בפוטנציאל, במקיף דמקיף, ולה' צפוי מי יתגייר; "והרשות נתונה" שאנחנו יכולים לצאת בריש גלי ולהפיץ יהדות, ואחר כך מי שיתגייר יתגייר ("הכל צפוי").

מביא ש:כה כסלו = מצוה (גימטריא שאנו אומרים הרבה שנים). לפי הרמב"ם המצוה היינו התורה שבעל פה, מה שהתחדש בחנוכה, הנמר של הקדושה נגד הנמר של היונים, נשיאת הפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כמו שמסביר השפת אמת.

2. כללות ענין נסים הוא שמן, "הין". אף על פי שלכאורה נר חנוכה הוא "שמן למאור", אבל הוא על ידי כהנים שנמשחו בשמן המשחה. יש הרבה דא"ח, ונתבאר גם בשיעורים, ההבדל ביניהם ושלכל אחד יש מעלה. "המשחה" בגימטריא משיח. שמן = ו"פ הין (ששה צירופיו שוים שמן). הין = א-דני. אם עושים שמן פנים ואחור ו-הין פנים ואחור מקבלים 1820.

3. שמן פתילה כלי הם מחדו"מ. יחס שמן ל-פתילה כלי הוא 2 ל-3 – שמן עולה פעמיים 195 (נקמה, יה פעמים אחד) פתילה-כלי עולה ג"פ 195. שמן פתילה כלי עולה אהבה פעמים בטחון (מדת אברהם כפול מדת משה). האור נאחז בפתילה – "פתח פיך ויאירו דבריך".

4. מה שאמרנו על מצוות ביום ובלילה. חנוכה בין השמשות = "בראשית ברא אלהים". שם הרמז שאמרנו ש-יג מדות הרחמים היינו יג פעמים הוי' שעם הכולל שוה נר חנוכה (כנגד יג ההשתחויות שתקנו כנגד הפרצות).

5. שקיעת החמה – שקיעת האומות. יש לומר שמתקיים דווקא בדורנו, ולכן עיקר מצות נר חנוכה – אברהם שמגייר – היא עכשיו. אצל צדיקים מחשבה ודבור מתאחדים עם המעשה ואז הרגל שוה ואם לא יש יניקה ונעשה מ-ה ק, שוק. שם יניקת שר עשו ולכן הוא פוגע בכף ירך יעקב.

6. שאלת הבית יוסף. הוא אומר שאם היו רק שבעה ימים ביום הרביעי אי אפשר היה להדליק בין בית הלל ובית שמאי (וכך בכל מספר לא זוגי). מזכיר שיחת הרבי במעלת נר חמישי שהוא היום הראשון שבית הלל עולה על בית שמאי. עיקר האתהפכא של "מוסיף והולך ואור" הוא בנר חמישי-משיחי. אברהם עולה ח"פ א-ל אבל יש בו ה אותיות והוא קבל תוספת ה בשם שלו – יש לו ענין מיוחד ב-ה. ה-ח מתחלפות והן חתך זהב. כותב על מכבי – לא כותב את הרמז הידוע ש-מכבי עולה חסד שהוא ח ועוד ח ברבוע (יהלום). רמז מאד יפה ל"חסד לאברהם".

הוא כותב "מי כמוכה באלים הוי'" מלא דמלא (גם ו ב-כמוכה וגם י ב-אלים, לא כמו בפסוק) בגימטריא נר. לפי האריז"ל מותר לעשות גימטריאות כאלה. הפסוק שוה 16 פחות, ועולה ט"פ הוי', חי פעמים אחד (והרמז של הרבועים הכפולים הוא לפי הכתיב הזה).

7. התורה של "קרן השור" ששוה מתתיהו, בית המקדש, תהלת הוי', ראש השנה. ר"ת קה, משולש 14, ושאר האותיות עולות 756, יהלום זך, חשמל-חשמל. ס"ת נר. מזכיר "שור בן יומו" שהוא בחינת אדם הראשון, שנולד עם דעת, אך באותו יום חטא. פר הן בן שלש שנים, בחינת אברהם שהכיר בוראו בגיל 3. בקרבנות חנוכת המזבח הפרים כנגד אברהם. שור הוא אדם הראשון. בשור יש אפשרות לחטוא, כמו אדם הראשון. מביא מספר קרנים, והרמז (שלא מביא) ש"תקבר בשיבה טובה" ר"ת טבת הפוך (ה"טובה" הראשונה).

חמשה ימים מראש הבריאה של עולם האדם. אם הרבי נולד ב-יא ניסן העולם שלו מתחיל ב-ו ניסן. מסביר אחד הפלאים של הנשיאים (והשבטים לפי האריז"ל). יא ניסן הוא אשר, האח הצעיר של גד, ומשום מה הם נפרדו לגמרי בסדר הנשיאים, גד הוא ו ניסן, חדש אלול, ואשר הוא יא ניסן, חדש שבט. לפי ההפרש ביניהם בסוד הזה גד בורא את עולמו של אשר.

אברהם קיים תורותיו, יחוד הוי' ואדנות, יום ולילה (והוספנו שכך משה רבינו ידע בין יום ולילה, לפי מה שלמדו אתו, וכן הרמז ש"ויקרא" שוה אברהם אבינו ו"וידבר" שוה אברהם). כל הפסוק הראשון של ויקרא, "ויקרא אל משה, וידבר הוי' אליו, מאהל מועד" שוה ג"פ 485, "והיה לך הוי' לאור עולם" (ממוצע כל חלק של הפסוק).

במלחמת המלכים היה רבים ביד מעטים. כותב שכל המצוות שרצו היוונים לבטל הן מצוות של אברהם אבינו.

ברית בין הבתרים בין השמשות = ד"פ תורה.

עוד ווארט נחמד שאומר: היראה נפגמה בגלות, שבה יראים מהגוים, אך אין פגם של אהבה, לא אוהבים את הגוים. אהבת היהודי נשארת אותו דבר – שאוהב את ה' – ודווקא הפחד נפגם בגלות. ווארט יפה להסביר את צואת אבי הבעש"ט, לא לפחד משום דבר. לכן בגאולה נאמר דווקא ליצחק כי אתה אבינו, תהיה גאולת היראה. גם יצחק כפולת ח – ח"פ הוי' – גם שייך לחנוכה. ביחד הם ח"פ נאו, אל-הוי'.

8. שייך ל"רקיעא תמינאה" (ביטוי שלא מזכיר). בפלה"ר בראשית יש מאמר קצר על חנוכה (אפשר לצטט את כולו...) שעוסק בסוד רקיעא תמינאה, סוד הטהרה שמתייחס אליו כאן. לחם הפנים הוא משבת לשבת, אז היה שמונה ימים, כמו חנוכה. לפעמים גם חנוכה יוצא משבת לשבת. "הרוצה להעשיר יצפין", שפע פרנסה, רומז שחנוכה הוא זמן של שפע. בלחם הפנים גם שמים שמן, אבל המנורה היא "שמן למאור". אפשר לומר שבלחם שמים "שמן המשחה". חלק המילוי של שמן עולה ב"פ לחם (לחם משנה, יוסף). הטהרה של הלחם, השלחן והמנורה נמשכת משני בדי הארון שבלטו כמו שני שדים – אחד לכיוון השלחן ואחד לכיוון המנורה, שרש שני הצדדים בקדש, שלחן בצפון ומנורה בדרום. הדדים נקראים "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", אלדד-מידד עולים מהיטבאל, מה-בן, אשת הדר המלך השמיני (קשורה ל"מהדרין מן המהדרין"). רקיעא תמינאה הוא אמא והדדים הם שדי אמא, מסביר את המנהג לאכול חלב בחנוכה (קשר בין מנהגי חנוכה למנהגי שבועות).

מביא את הפסוק "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ [נר חנוכה] אשקך". "כאח" הוא כ-א ח – לחם הפנים שחם ביום ח כמו ביום א. השויון בשמונת הימים מאפשר את שתי הדעות של בית הלל ובית שמאי, יש בחינה ששניהם אותו דבר וממילא אפשר לעלות או לרדת. העליה או הירידה היא רק לבוש לאחידות הפנימית, שהכל שוה. גם זו תכונה של רקיעא תמינאה, שהפנימיות היא השויון, אבל יש לבוש והוא יכול להתחלף.

9. מה שאמרנו על ענות משה שמוסיף על ענות הנביאים בהכרה שגם הענוה שלו היא חסד של ה'. חוזר לאברהם שהוא חסד. חסד הוא ח ועוד ח ברבוע, ואפשר לומר שאלה שתי בחינות של הכרת חסד החנם של ה'. ח היא ההכרה הראשונה ו-סד היא ההכרה השניה של שמה רבינו, "זה". חסד עולה ו"פ זה. חסד הוא רבוע כפול של של 6 ו-חנם של 7, שני רבועים כפולים סמוכים. רק שלפי הספירות החסד הוא בדעת והחנם הוא בחסד.

הכל "בלעדי", מפרשת השבוע, "מקץ", שיוסף אומר "בלעדי האלהים יענה את שלום פרעה". בלעדי = כסלו. יענה = יט כסלו. רת"ס של בלעדי היינו בי"ע ולפי זה אפשר לומר שה-ל היא אצילות וה-ד אדם קדמון. אז יוצאים כל מיני רמזים נחמדים, תן לחכם ויחכם עוד. מענין ש"בלעדי" לא מתחיל מיוסף אלא מאברהם, שאומר למלך סדום "בלעדי רק אשר אכלו וגו'". "הכל הולך אחר הפתיחה", יוסף מקבל את ה"בלעדי" מאברהם שלא רצה להנות משלל המלכים. מה"בלעדי" של יוסף הוא נעשה השליט על כל ארץ מצרים, כל רכוש מצרים נמסר לידו – הוא השלים את מה שאברהם החסיר. כמו ברוז'ין, שהמגיד היה עני מרוד ונין שלו כבר היה עשיר מאד. אברהם לא היה עני, אך לא רצה להנות מרכוש סדום. אחר כך יש רק בנביא "כי אפס בלעדי אני הוי' ואין עוד". הרביעי-האחרון באיוב (בניקוד אחר), בדברי אליהוא בן ברכאל (= משיח).

10. קושית התוספות על "מתוך שלא לשמה בא לשמה" שמסביר שצריך כוונה שהמאור שבה יחזירנו למוטב, "שמן למאור". שתמיד יראה עצמו בתוך עשרה, שלא הגיע לשלמות (חנוכה לשון חנוך).

רגל גאוה = אברהם. מן השוק – יש לו שפלות אפילו מיושבי קרנות. בלשון התניא "קל שבקלים" – לכאן שייך הסיפור של אדמו"ר הזקן שחלק משקה ואמר שזכה לקיים מה שכתוב בתניא "והוי שפל רוח באמת לאמתו בפני כל אדם אפילו קל שבקלים".

11. מדרש פליאה של "הדודאים נתנו ריח", "אדם ובהמה תושיע הוי'". אדם-בהמה = מגדים (מהיטבאל  וכו').

12. "מי גבר יחיה לא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה". יש כמה גימטריאות מאד יפות בפסוק: מי גבר יחיה = רפח, תיקון היסוד של הרבועים הכפולים. לא יראה = משולש 22. מי גבר יחיה לא יראה מות = 987, מספר אהבה ה-16. כל הפסוק = 37 פעמים מיד (מלה בפסוק) ויש בדיוק 37 אותיות בפסוק, כלומר שהערך הממוצע של כל אות בפסוק הוא מיד! כאן המשמעות מהיד, אבל יש גם מיד במשמעות של תיכף ומיד ממש, נאו. 37 הוא גילוי היחידה שבנפש, גם הבל – הראשון שמת בעולם, שאמור להיות הגבר שחי ולא רואה מות, ודווקא על ידי יחידה שבנפש ימלט נפשו מקים אחיו. העיקר שהוא צריך לעבוד את ה' בבחינת מיד. מיד היינו זריזות שנובעת משפלות, הנושא כאן. ימלט נפשו מיד שאול סלה = ג"פ שאול. כך שכל הפסוק רומז ל"מיד שאול". מיד שאול = נר מצוה (נר חנוכה. ימלט = חנוכה). יש בפסוק שלשה פעלים, יחיה-יראה-ימלט = 338 (מלכות הרבועים הכפולים) = ע"ה נר חנוכה (ימלט = חנוכה. יחיה-יראה ע"ה = נר).

כב. לענין חנוכה כתיקון התהו: תהו היא המלה העשירית בתורה, איך קשור ל-8 של חנוכה? כל חנוכה קשור לבראשית, כמו שכתוב בבני יששכר באריכות שתשעה חדשים לפני בריאת העולם היינו כ"ה כסלו, אז העולם נהרה. בכל אופן, יש בתחלה "בראשית ברא" (= כתר מלכות) ואחר כך מ"אלהים" יש שמונה מלים עד "תהו" שאפשר לומר שהם ימי חנוכה. הפלא שאלה 8 מלים ו-31 אותיות, שהסימן הוא ח"פ א-ל, אברהם. עיקר הפלא, ש"אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו" שוה בדיוק 2718, ברכת כהנים (שייכת לחשמונאים הכהנים, לאות ס של כסלו וכו'). אם נוסיף את "בראשית ברא" וגם את ברכת כהנים עצמה נקבל 6552 = יברכך פעמים הוי', שתי המלים הראשונוות של ברכת כהנים בכפל. ב-8 המלים וברכת כהנים יש סאל אותיות, וכשמוסיפים "בראשית ברא" יש בדיוק 100 אותיות. יש עוד כל מיני רמזים שנשאיר.

בכל אופן, הוא עצמו קשר בין א תשרי ל-א טבת = ג"פ אמת, "ראש דברך אמת", ג"פ אהיה ברבוע.

כא. עיקר הגימטריא של משה-צבי: תיקון ואמת, השביעי ב-יג מדות הרחמים, אור הפנים, שע נהורין. יש דעה בגמרא ש"אמת ראה ונפל על פניו", "משה אמת ותורתו אמת".