ג' רישין שבכתר(הוספה לשער א פרק א)

התגלות הכתרים בחב"ד

כח האמונה והכהונה – גם בגלות

הָאֱמוּנָה קַיֶּמֶת תָּמִיד בְּפוֹעַל,

למדנו עד כה על שלשת הכתרים שבמשנה והקבלתם ל-ג רישין שבכתר, אמונה תענוג ורצון. הסברנו ש'כתר כהונה' הוא כנגד האמונה, ושהוא קיים עד היום. אמנם, יש מי שמערער היום על יחוס הכהנים ויש אפילו המעלים ספק לגבי יכולתם לשמש בבית המקדש אם הוא יבנה היום. לפי מה שכתוב כאן, הספק לגבי יחוס הכהנים היום הוא כמו פגם וספק באמונה, בראש העליון ביותר בכתר. הדבר מתאים לידוע בכתבי האריז"ל[רצג] שדוקא שם, ברדל"א, ישנם ספקות. הרעיון הוא, שכמו שהכהונה קיימת תמיד בפועל כך גם האמונה קיימת תמיד בפועל. גם בגלות יש תמיד אמונה בה', גם בפועל, וממילא הטלת ספק בכהונה היא הטלת ספק באמונה. אמונה היא ברית התקשרות וצריך לומר שלכהנים יש אליה יותר זיקה.

וְהִיא הַכֹּחַ הַמַּעֲמִיד אוֹתָנוּ גַּם בְּחֶשְׁכַּת הַגָּלוּת.

בגלות אין לנו מלך בפועל, אבל כהנים יש. לכן האמונה קימת גם בגלות, ואדרבה, היא המקיימת אותנו בה. גם הכהנים מעמידים אותנו בגלות. 'מעמיד' הוא כמו הבטוי 'להחזיק מעמד', על אף כל הצרות, והכח לכך נתון במיוחד בכהנים. ביחס לניצוץ משה רבינו כתוב בספרים, במיוחד בספר 'חסד לאברהם'[רצד], שהוא הולך ומתגבר לקראת ביאת משיח, אבל הכהן הגדול שוה בכל הדורות, הוא נמצא באופן יציב. כולנו כהנים – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"[רצה] – והדבר בא רק מצד האבות, לא מצד השבטים. אברהם אבינו נקרא כהן – "אתה כהן לעולם"[רצו] – ומכוחו יש התכללות של כל השבטים גם בכל יהודי. רעיון זה רמוז בתפלה שאומרים לאחר קריאת הנשיאים בימי חודש ניסן [יש הוראה מהרבי שגם כהנים ולוים יאמרו אותה[רצז]].

כל חודש מ-יב חודשי השנה מכוון כנגד שבט אחר מ-יב שבטי יה, וידוע שבכל חודש מאיר צרוף אחר של שם הוי' השייך לאותו החודש[רצח]. אם כן, כל היהודים שייכים לשבט של אותו חודש. לדוגמא, אם היום חודש שבט אז כולנו היום שבט אשר. כך גם ביחס לכהנים שמשבט לוי. יש מחלוקת אם הכהנים הם "שלוחי דרחמנא" או "שלוחי דידן"[רצט]. יחסית למשה רבינו, אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"[ש], שליח שלנו, ואילו משה בא מצד הקב"ה. כאשר משה נמצא בהעלם אהרן צריך למלא את תפקידו[שא], כפי שמשה היה צריך למלא את מקום אהרן אחרי הסתלקותו[שב].

שאלה: לכאורה מצאנו קצת מלכות גם בגלות[שג], כמו ראשי גלותא והנשיאים, ואילו לכהנים נשארה בקושי 'ברכת כהנים'?

תשובה: צריך לומר שהכהונה היא כמו שמן, המפעפע בכל דבר[שד]. יש עדיין כהנים בפועל, והעובדה שהתפקידים שלהם אינם בפועל היא על דרך השמן שמפעפע. התפקידים שלהם מפעפעים בעולם, ומתבטאים בכך שכולנו כהנים.

ארץ ישראל – גלוי הרצון

גִּלּוּי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן מִסְתַּלֵּק כַּאֲשֶׁר עֹבְרִים עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְמַטָּה [אי אפשר לעבור על אמונה, כי יהודים הם תמיד מאמינים, אבל על רצון ה' אפשר לעבור, וברגע שעוברים על הרצון אזי], וְעַל כֵּן "מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ",

לכן המלכות מסתלקת בגלות, כעין 'צמצום שאינו כפשוטו'. הצמצום בקבלה קורה בתוך הרצון למלוכה, בתוך 'מחשבת אנא אמלוך'[שה]. לעניננו, הצמצום מתחולל כאשר עוברים על הרצון וכתוצאה מכך המלכות דקדושה מתעלמת.

בסעיף השני הוסבר איך הכהונה והמלכות מתגלים בעם ישראל. הסעיף כאן משלים את הענין:

"אֶרֶץ – שֶׁרָצְתָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ".

זהו דבר חשוב. פה בארץ לא צריכים דוקא להיות צדיקים – אפשר גם שיהיו רשעים, העיקר שיהיה רצון לעשות את רצונו יתברך. כאשר לא רוצים, כשרצון ה' כבר לא מענין, יוצאים מהארץ. יש ווארט חשוב מהיהודי הקדוש האומר, שיש עשרים מדרגות ברצון. יש אחד שרוצה, ויש אחד שלא רוצה אבל הוא רוצה לרצות, ויש אחד שלא יכול לומר אפילו את זה – הוא רק רוצה לרצות לרצות, וכן הלאה. היהודי הקדוש אומר שעד עשרים מדרגות הענין יסתדר, הוא יתקדם, הוא יגיע בסוף ל'מאסה קריטית'. זו ארץ הקדש – ארץ ישראל היא הרצון, המרוצה שבנפש.

מכך עולה שברגע החזרה לארץ, באופן ספונטאני מתעורר הרצון למלוכה. אם אין רצון לחדש את המלוכה לא באמת חזרו לארץ, זה רק דמיון. יש קשר בין השיבה לארץ לאמירת "אנא אמלוך". לכן, כנראה רק הגופות הגיעו לארץ, בבחינת "ביאה במקצת", ולא הנשמות. אם המחשבה והמנטאליות נשארים בחוץ לארץ עדיין לא הגענו לארץ, כי צריך "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו"[שו]. ה' אומר למשה "בא אל פרעה"[שז] ולא 'לך אל פרעה' כי משה פחד וה' הזמין אותו לבוא אתו[שח]. זה הפשט, אבל יש פירוש יותר עמוק, שכדי לנצח את פרעה משה צריך ללכת בכל כוחו, להכנס אל תוך פרעה, בבחינת "חיל בלע ויקיאנו"[שט].

אַךְ תָּמִיד בְּכֹחֵנוּ לָשׁוּב לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וּ"לְאַלְתַּר לִתְשׁוּבָה לְאַלְתַּר לִגְאוּלָּה", "וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ".

קודם הוסבר שהצמצום מתחולל במדרגת הרצון למלוכה, שהרצון מתעלם, וכאן הכוונה להסביר שאותו הצמצום אינו כפשוטו. אם הצמצום היה כפשוטו, צריך היה נס על-טבעי שיסתור אותו ויוציא אותנו מהגלות, אבל ברגע שמאמינים שהצמצום אינו כפשוטו אפשר גם היום לחזור "ברגעא חדא ובשעתא חדא"[שי].

שוב, בהתחלה יש רצון למלוך אבל אין על מי למלוך. כל מציאות העם הנפרד נוצרת מהתעלמות הרצון למלוך. במקום החלל העם מתגבש ואז חוזר הרצון למלוך עליו. מהות הגלות היא שאנחנו גורמים צמצום וסלוק ברצון למלוך, אבל היות שהצמצום אינו כפשוטו אפשר לתקן "בשעתא חדא". הכהונה, כאמור, נמצאת בפועל, ואילו המלכות נמצאת כל הזמן, אבל בכח. היא נמצאת בהעלם, אבל זהו 'העלם שישנו במציאות'. זהו היחס בין כהונה למלוכה כיום.

סדר הכתרים בשרשם

עד כאן נתבארה ההקבלה הפשוטה בין שלשת הכתרים לבין ג' הרישין שבכתר. מכאן והלאה עובר המאמר לדבר על סדר ההקבלה. על פי הסדר של אמונה-תענוג-רצון שלשת הכתרים רמוזים במילה כתם – כהונה, תורה, מלכות.

"רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז". כֶּתֶם רָאשֵׁי תֵּבוֹת כְּהוּנָּה תּוֹרָה מַלְכוּת וְהוּא הַסֵּדֶר מִלְמַעְלָה לְמַטָּה – "רֵישָׁא דְּלָא אִתְיְדַע" (שְׁלֵמוּת הָעָם – "וַיַּאֲמֵן הָעָם") [כאמור, אמונה היא הכהונה המפעפעת בכל העם, כמו השמן המפעפע "בחשאי וברעותא דלבא"]), "רֵישָׁא דְּאַיִן" (שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה – "אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים אֶת עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ", "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"),

ללא השעשועים של התורה, ה'אין' של התורה, האני היה הופך להיות עני, עד כדי איבוד ה'אני'. לכך קוראים יאוש, ה'אין' של הקליפה[שיא]. לכן מי שיש לו בעיה של 'מרה שחורה' ודיכאון צריך לתקונו לעסוק דוקא בפנימיות התורה[שיב]. זה המצב של הדור האחרון, מסימני המשיח, שיש יותר 'מרה שחורה' ולכן צריך יותר פנימיות התורה.

"רֵישָׁא דַּאֲרִיךְ" (שְׁלֵמוּת הָאָרֶץ – "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ", מִדַּת הָרַחֲמִים וְהָרָצוֹן שֶׁהִיא "אֲרוּכָה וּרְפוּאָה" לְכָל מִי שֶׁמְּקַיֵּים רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ).

סדר הכתרים במשנה

הרמז הוא לסדר הכתרים בשרש, כפי שהם בכתר, אבל הסדר של ר' שמעון במשנה באבות שונה – תורה, כהונה, מלכות. זהו סדר המשכת אותם כתרים מהכתר אל המוחין, חכמה-בינה-דעת:

כַּאֲשֶׁר נִמְשָׁכִים בְּחב"ד, מִתְגַּלֶּה "רֵישָׁא דְּאַיִן" בְּחָכְמָה – בִּטּוּל (מֹשֶׁה), "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא". "רֵישָׁא דְּלָא אִתְיְדַע" מִתְגַּלֶּה בְּבִינָה – שִׂמְחָה (אַהֲרֹן), [מי שמאמין הוא שמח], "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

זו האמונה בגאולה, אמונה שיהיה טוב. בקבלה כתוב[שיג] ש"אהיה" הראשון הוא כנגד הכתר ואילו "אהיה" השני כנגד הכתר כפי שהוא מתגלה בבינה. "אהיה" של הכתר הוא האמונה והיא מתגלה בשמחה של הבינה.

"רֵישָׁא דַּאֲרִיךְ" [הרצון] מִתְגַּלֶּה בְּדַעַת – יִחוּד (דָּוִד),

הכח והמודעות בנפש להגשים את הרצון הם כח הדעת. "והאדם ידע את חוה אשתו"[שיד] היינו ידיעה של בחירה. כתוב שהבחירה החפשית נעשית בדעת[שטו]. לכך קוראים יחוד. רצון הוא מרוצת הנפש על מנת להתייחד עם משהו ולחבוק אותו, וכך מתגלה 'רישא דאריך' בתוך הדעת.

התגלות 'רישא דאין' בתוך החכמה היא כנגד משה, ואילו התגלות 'רישא דאריך' בתוך הדעת כנגד דוד. למה דוקא דוד, ולא יוסף? בתוך הדעת יש חסדים וגבורות, כאשר החסדים הם שורש פרצוף ז"א, קיבוצם הוא ביסוד, ואילו הגבורות בונות את המלכות – "בנין המלכות מן הגבורות"[שטז]. עיקר הכתר הוא כתר מלוכה, וממילא עיקר הרצון שבו הוא רצון למלוכה, ולכן, במדה מסוימת, הרצון העיקרי שמתגלה בדעת גם הוא רצון למלוכה. לכן ההתגלות הזו שייכת לדוד יותר מאשר ליוסף.

גם החסדים צריכים להגיע בסוף אל המלכות, בסוד "חסדי דוד הנאמנים"[שיז]. "כל הנחלים הולכים אל הים"[שיח], ים המלכות. תכונת "הים איננו מלא" נובעת מהגבורות של הים, הצמאון התמידי שלו. הכלי של המלכות הוא התכונה ש"לית לה מגרמה כלום"[שיט]. בשרש, הכתר הוא אין סוף של התפשטות, ובמלכות הכלי הוא חסרון אין סופי – "ואני תפלה"[שכ]. הכלי מתפשט ורוצה לקבל כל הזמן יותר ויותר. מטרת הרחבת הכלי והרצון לקבל היא לתקן את העולם, לא לטובת עצמו. "לתקן עולם במלכות שדי"[שכא]. לא כתוב 'במלכות א-דני' אלא "במלכות שדי". שדי הוא שם היסוד[שכב], והמחשבה לתקן את העולם באה בעיקר מהיות המלכות מקבלת מן היסוד. כדי לקבל בלי סוף צריכה להיות שפלות בלי סוף. זהו רצון לקבל מתוקן [לא כמו שעושים למושג הזה היום, שלא בצדק].

תענוג של 'אין' ותענוג של 'יש'

נחזור להתגלות האמונה [רדל"א] בבינה, והתענוג ['רישא דאין'] בחכמה: הבינה קשורה לשמחה, כי בינה היא תפיסה. בחכמה יש רק הברקה ואילו בבינה יש כבר ישות מסוימת. האמונה שמתגלה בה היא גלוי ה'יש האמיתי' שלמעלה מה'אין'. הרצון הוא 'יש', שהולך כבר לקראת משימה – הוא יודע את המציאות והולך לקראתה. האמונה היא התקשרות ל'יש האמיתי'. התענוג שבאמצע הוא ה'אין' שבין 'יש' ל'יש'.

התענוג הוא התענגות מקלות. אתה כל כך קל עד שאתה מתחיל לעוף. ר' הלל מסביר באריכות[שכג], שההבדל בין תענוג בקדושה לתענוג של הקליפה הוא, שבקליפה ככל שאתה יותר מתענג אתה נעשה יותר 'יש', יותר משמין, יותר מרגיש "אני ואפסי עוד"[שכד]. אמנם, גם בקדושה התענוג מתגלה בדרך של התפשטות – "שמועה טובה תדשן עצם"[שכה] – אבל היא נעשית רק בדרך ממילא. התענוג בשרשו הוא תמיד מכך שאני יכול לא להיות פה, לא להכתים את הלובן העליון, שאני מתאפס. ככל שאני מתאפס יותר – יותר 'כיף' לי. בטומאה ככל שאני רוצה יותר להישאר פה כך אני יותר מתענג. כל ה'נירוונה' של ה"לעומת זה" היא 'רישא דאין' עקר, ללא רדל"א.

שאלה: מה יש כנגד הראש השלישי [רדל"א] בטומאה?

תשובה: אין בטומאה ראש שלישי. נסביר יותר: כתוב בקבלה[שכו], שבעולם התהו, 'עולם הנקודים', אין הבחנה בין שני פרצופי הכתר, אריך ועתיק. שם יש רק פרצוף אחד של כתר המחולק לשנים – ה ראשונות ו-ה תחתונות [בעולם התקון כך בנויה המלכות]. ה הראשונות הן מה שעתיד להיות פרצוף עתיק יומין בעולם האצילות ו-ה האחרונות הן מה שעתיד להיות פרצוף אריך אנפין. ראש שלישי ודאי שאין שם בגלוי. לפיכך, כל עולם התהו בכללות הוא פרצוף אריך, ואילו פרצוף עתיק רק נכלל ב-ה הראשונות שבו.

באופן כללי, היחס בין ג' הרישין הוא על דרך היחס של 'יש אמיתי'-'אין'-'יש הנברא'. ממילא, בעולם התהו, בו יש רק פרצוף אחד, הכל הוא בבחינת 'יש'. כולו "אנא אמלוך" אחד גדול. על אף שב'עולם הנקודים' הכתר עצמו לא נשבר[שכז], הכתר הוא שנותן לו את ההשראה. ההשראה אמנם לא נשברת, אבל היא נותנת את הכח לכל אחד מהמלכים שבעולם התהו לומר "אנא אמלוך", להשבר ולהתמוטט.

בנפש עולם התהו הוא מצב של תענוג שנכלל כולו בתוך הרגשת ישות – תענוג מישות ולא מהתבטלות. הוא אמנם תענוג, אבל לא נכון לקרוא לו 'אין' לגמרי, כי הוא רק 'אין של היש'. כל ה'אין' שיש בכל מיני דתות הוא איזו התפשטות היולית בכל היקום, מה שאצלנו אינו 'אין' כלל. כמה שלא יגידו את המילים 'אַיִן' ו'אוֹיְס', וירגישו שהכל נמוג ונעשה רוח היולית, הכל בעצם התפשטות והזדהות עם כל היקום כולו. מה שאין כן בעולם התקון, בו יש כבר שני פרצופים שונים, שעל גביהם שורה הראש השלישי, האמונה.

תענוג – מהתלבשות נשמה בגוף

שאלה: יש אנשים שמרגישים רע בחיים ובכל זאת לא רוצים להתאבד. הדבר לא נובע מתוקף אמונה שמעל לתענוג?

תשובה: הוא בא מתענוג עוד יותר פנימי, כפי שהסברנו בתחלת השער (לעיל פרק א). נפתח שם ונקרא משפט אחד:

הראש השני נקרא "רישא דאין". בנפש הוא ענין התענוג, שממנו תוצאות חיים.

הביטוי "תוצאות חיים"[שכח] לקוח מפסוק בספר משלי. אבל יש גם פסוק הפוך ממנו, "למות תוצאות"[שכט], ממנו לומדים חז"ל[של] שיש 903 מיני מיתה [המשולש של מב]. יש שני סוגי תוצאות: יש "תוצאות חיים" ויש "למות תוצאות". גם ברגע בו אדם מתיאש מהחיים ועומד על סף "למות תוצאות", יש אצלו עדיין בהעלם "תוצאות חיים". ברוב המקרים הן שומרות אותו מהנטיה להתיאש, והן נקראות תענוג החיים. כתוב בפסוק "כי עמך מקור חיים"[שלא], ודורשים בחסידות[שלב] ש"עמך" אינו "אתה". חיים הם תענוגים, אך יש גם מעבר להם. זהו היחס בין 'רישא דאין' ובין רדל"א או העצמות.

יותר מפורט: גם על התענוג לחיות בתוך גוף אפשר לשאול, הרי אפשר לחיות בלי גוף? למה לא להעדיף את החיים המופשטים? למעלת משה רבינו – שעל פי כמה דעות הסתלק ב-ז שבט[שלג], ולא ב-ז אדר – דורשים חז"ל[שלד], שנולד והסתלק באותו יום. על כך שואלים: למה ה' ממלא את שנותיהם של צדיקים מיום ליום, הרי הם מעדיפים להסתלק מהמציאות? למה לתת להם את מקסימום הזמן לחיות? מה הזכות בכך? הענין מתאים למה שלומדים כאן.

הזכרנו בפתיחת הפרק שישנן ב'רישא דאין' שתי בחינות: החכמה והבינה של עתיק, שהם 'שעשועים עצמיים', וז' תחתונות (ז"ת) שבו, שהם 'תענוג מורכב'. כלומר, גם בשרש התענוג מורכב על פי הכרח הרצון העליון ממנו, על פי הכרח האמונה. הכרח זה מחייב את השעשועים המופשטים לרדת לתוך הרצון. ירידה זו, באותו מקום עליון, היא על דרך ירידת הנשמה לגוף. שם השרש הכי עליון של הרכבת נשמה בגוף – ז' תחתונות (ז"ת) דעתיק בתוך 'רישא דאריך'. התענוג הוא מהרכבת נשמה בתוך גוף. עוד יותר, גם באור אין סוף שלפני עלית הרצון לברוא את העולם, כאשר ה' משתעשע עם נשמות הצדיקים, עיקר התענוג של הקב"ה מנשמות ישראל הוא בציפיה שלו לראות התלבשות של נשמה בתוך גוף ולהתענג ממנה[שלה]. בלשון חז"ל נאמר על חבור הנשמה והגוף "מפליא לעשות"[שלו]. מקור התענוג למעלה הוא, שנשמה של יהודי, שהיא חלק מה', תתלבש בתוך גוף. לכן, ההדרגה ב-903 מיני המות נקבעת, באותם דברי חז"ל, על פי קושי ההפרדה של הנשמה מן הגוף.

שרש גלוי המלכות – בדעת

אם כן, "רישא דאריך" מתגלה בדעת, שפנימיותה היא כח היחוד (דוד), והוא:

שֹׁרֶשׁ גִּלּוּי הַמַּלְכוּת, כַּנּוֹדָע בְּסוֹד ז' מַלְכִין קַדְמָאִין.

שרש המלכות בעולם התהו הוא בדעת. דעת היא הספירה הראשונה שנשברה באמירת "אנא אמלוך"[שלז], ולכן גם התקון מתחיל בדעת. המלך הראשון, שכנגד הדעת, הוא בלע בן בעור, ותקונו על ידי דוד המלך מתחיל מהדעת. בדעת מתחילה הרגשת עצמו, הרגשה על מנת למלוך. יש בה את ההרגשה הראשונה של הרצון להתחבר למציאות ולתקן אותה. יש בתהו תוקף עצום ודמיון של האדם שהכל תלוי בו, שאם רק יקרה מה שהוא רוצה הכל יבוא על תקונו. שם תופעה חלקית מתיימרת להיות כללית. בר דעת הוא אחד שיודע את עצמו, כמו מי שנעשה בר מצוה.

לפני כמה ימים הסברנו ש-ז' מלכי התהו שמתו הם כנגד שבע שנות ההתבגרות. אלו שבעה תסביכי התבגרות בנפש. הסברנו ש'עולם העקודים' הוא כמו שנות הילדות, 'עולם הברודים' המתוקן הוא כמו הבגרות, וכל השנים שבאמצע הן הנפילות והמשברים שבדרך, כאשר כל שנה מתוכן היא כנגד מלך אחר ממלכי התהו. השנים האלו הן השנים החשובות, שכל שנה קובעת מלך לעצמה. הן גם מכוונות, כידוע, כנגד הספירות. למשל, בלע בן בעור הוא המלך הראשון והוא כנגד הדעת, וכאשר ילד נעשה בר-מצוה נכנסת בו דעת. אין ספק שההתמודדות הראשונה היא תוצאה מכך שבאה לו דעת חדשה, מודעות עצמית. זו חצי השנה בה חלים עליו דיני בן סורר ומורה[שלח]. זהו תסביך בלע, שבולע את הכל. ברגע שמפשיטים את הענינים הללו אפשר לראות את אותם תסביכים גם בגילאים מאוחרים יותר. גם בשנות הילדות יש משברים. ב'עולם העקודים' יש מצב של 'מטי ולא מטי'[שלט]. הילדות היא רוח שנושבת, נכנסת ויוצאת. יש כלי אחד גדול, רצון אחד גדול, ללא הכוונה, וההשראה הזו אינה יציבה. יש בכתבי האריז"ל אריכות גדולה וריבוי שלבים בנושא [הוא מובא בסוף ספר 'עץ חיים', והוא כל כך מסובך עד שעשו לו הרבה קיצורים]. לעניננו, רצינו להסביר ששרש גלוי המלכות הוא בדעת.

ההתקשרות בדעת ולמעלה ממנה

וּבְסוֹד הַתִּקּוּן, הִתְקַשְּׁרוּת הַדַּעַת תְּלוּיָה בְּהִתְקַשְּׁרוּת הָרָצוֹן כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

ר' הלל מסביר בתחלת פירושו ל'שער היחוד'[שמ], שהדעת היא התקשרות – כמבואר בספר התניא[שמא] – ויכולת האדם להיות מקושר ליעד שלו במודע, בדעת, נקבעת לפי ערך ההתקשרות שלו ברצון, בעל-מודע. על כך נאמר הבטוי "אין דבר העומד בפני הרצון"[שמב]. יותר בעומק, התקשרות הדעת נקבעת לפי ערך ההתקשרות שלו באמונה, ההתקשרות בעצם. זו אינה התקשרות שמחיבת תנועה ופעילות, כי אמונה היא למעלה מתנועה. תנועה מתחילה מתענוג – "כל חי מתנועע"[שמג] – מדופק של "רצוא ושוב" פנימי, וממשיכה בריצה וקפיצה אל היעד באמצעות הרצון. בתענוג התנועה היא שקטה, מיניה וביה, סיבובית יותר, ואילו התנועה ברצון היא קוית של יושר. הכח לפרוץ ולהתקשר בעל-מודע, לא רק במחתרת, אלא כ"מלך פורץ לו גדר"[שמד], מוליד לפי ערכו את ההתקשרות במודע. מוקדש אצלנו מאמר מיוחד[שמה] לכך שהסימן המובהק שמלך קשור לטבע הרצון הוא הדין שאין ממחים במלך שפורץ לו גדר. זהו נושא גדול בחסידות.

שרשי ג' הקוים בכתר

נחזור לענין של סדר התגלות ג' הרישין בחכמה, בבינה ובדעת. הדבר קשור לסוד ה'מגן דוד'. בדרך כלל, כאשר מציירים את ג' הרישין שב­כתר הם עומדים בצורה ישרה, ללא התחלקות לקוים. התחלקות הקוים מתחילה רק מהחכמה ולמטה[שמו]. בכל זאת, רוצים כעת לזהות את שרשי שלשת הקוים – ימין, שמאל ואמצע – בתוך הכתר. על פי הלמוד עד כה אמונה מתגלה בבינה, תענוג מתגלה בחכמה ורצון מתגלה בדעת:

חכמה		בינה
תענוג		אמונה
(כתר תורה)		(כתר כהונה)
	דעת
	רצון
	(כתר מלכות)

הציור לא יוצא כל כך טוב, כי רגילים להקביל את שלשת הראשים לשלשת האבות[שמז], ואז אמונה היא בימין [אמונה היא מלשון ימין, כמו שהוסבר לעיל], תענוג בשמאל ורצון באמצע:

אברהם		יצחק
אמונה		תענוג
	יעקב
	רצון

לפי זה, הסדר במשנה הוא ממש תופעת "אחליפו דוכתייהו", כאשר אמונה ותענוג עוברים מימין לשמאל ומשמאל לימין.

קיימת עוד אפשרות: לסדר את ג' הרישין כנגד כתר חכמה ובינה – לצייר אותם בצורת סגולתא, ולא בצורת סגול. אז אמונה תהיה באמצע, תענוג בימין ורצון בשמאל:

	כתר
	אמונה
חכמה		בינה
תענוג		רצון

אלו שתי שיטות פשוטות, ששתיהן צודקות, לגבי סידור ג' הרישין שבכתר בצורת קוים. או שהם מסודרים כמו חב"ד או חג"ת, בצורת סֶגוֹל, או שהם מסודרים כמו כח"ב, בצורת סגולתא [סגול הפוך]. אם הם מסודרים באופן האחרון – כפי שכתוב בפירוש בספר עמק המלך[שמח] – הם תקון הכתר-חכמה-בינה של עולם התהו.

סוד ה'מגן דוד'

בספר עמק המלך מוסברקסט, שתקון הכתר-חכמה-בינה של עולם התהו הוא ב-ג' הרישין שבכתר של עולם האצילות, 'רישא דלא אתידע', 'רישא דאין', 'רישא דאריך'. אדמו"ר הזקן מביא בליקוטי תורה[שמט] את דבריו, ש'רישא דאין' הוא תקון החכמה, 'רישא דאריך' הוא תקון הבינה ורדל"א הוא תקון הכתר של אותו עולם תהו קדמון שנשבר, שאינו עולם התהו של העץ חיים. כאמור, על פי הסדר הזה, אמונה תהיה באמצע מלמעלה, התענוג בצד ימין והרצון בצד שמאל. לעומת זאת, אם מסדרים את ג' הרישין על פי התגלותם בחב"ד, כמו במשנת שלשה כתרים, תהיה אמונה בצד שמאל, תענוג בימין ואילו רצון יהיה באמצע למטה [את אהרן הכהן אפשר למצוא בכל מיני מקומות. הרבה פעמים בקבלה הוא כנגד חכמה[שנ] או בינה[שנא] ואפילו בכתר[שנב] (אז הוא נקרא "רב חסד"[שנג]), הרבה פעמים הוא בחסד[שנד], והרבה פעמים בהוד[שנה]].

אם מסדרים את ג' הרישין בצורה השניה, תוך שמירת סדר התגלותם בחכמה-בינה-דעת [אמונה בבינה, תענוג בחכמה, רצון בדעת], יצור היחס בין שתי הצורות, של הכח"ב והחב"ד, בדיוק את סוד ה'מגן דוד'. כך בהמשך הספר[שנו], בסוד ה'מגן דוד', הסגול העליון [סגולתא] מורכב מהספירות כתר-חכמה-בינה:

כתר

חכמהבינה

לעומת זאת, הסגול התחתון מורכב מהספירות חסד-גבורה-תפארת (חג"ת). נקודת האמצע ביניהם היא נקודת הדעת:

חסדגבורה

תפארת

על פי קבלה, בדרך כלל, סוד ה'מגן דוד' שייך לספירות התחתונות חג"ת נה"י, אלא שזו בעיה בציור כי גם חג"ת וגם נה"י מצוירים כסגול תחתון. ההסבר בדרך כלל הוא, שלתפארת יש שרש בדעת, העומדת מעל לחסד ולגבורה, ואז יוצרות הספירות חג"ת צורת סגול עליון. לכן המקום הכי טוב לראות את סוד ה'מגן דוד' הוא כאשר הספירות כח"ב יוצרות את צורת הסגול העליון ואילו הספירות חג"ת יוצרות את צורת הסגול התחתון.

כאן ה'מגן דוד' בדרגה אחת יותר גבוהה, כאשר הסגול העליון שלו מורכב מאמונה תענוג ורצון:

אמונה

תענוגרצון

ואילו הסגול התחתון מורכב מהתגלותן בספירות חכמה-בינה-דעת (חב"ד):

חכמהבינה

דעת

כאשר מותחים את הקוים המתאימים ביניהם הם יוצרים את צורת ה'מגן דוד':

אמונה		תענוג
	רצון
חכמה		בינה
	דעת

כמובן, צריך להבין את משמעות חיבורי הקוים בין הספירות. כאן, בהתבוננות שלנו, אנחנו מעלים את הכח"ב כלפי מעלה, אל ג' הרישין שבכתר, ואז הנקודה האמצעית של ה'מגן דוד' – זו שבין הסגול העליון של ראשי הכתר לבין הסגול התחתון של הספירות חב"ד – היא נקודת ה'דיקנא' (דיקנא הוא צרוף אותיות נקודה) או נקודת 'מוחא סתימאה' [אמנם מוחא סתימאה שייך בכללות לפרצוף אריך, פרצוף הרצון, אך כאן הוא יהיה מקור נקודת הדיקנא].

סוד 'שִׂכֵּל את ידיו'

לפי כל זה יוצא, שהאפשרות הראשונה בסדור ג' הרישין, שכנגד שלשת האבות – בו אמונה בימין (כנגד אברהם), תענוג בשמאל (כנגד יצחק) ורצון באמצע (כנגד יעקב) – יוצרת במשנה סדר אחר, שאינו יוצר את צורת ה'מגן דוד'. זהו סדר שבו קיימת התופעה הנקראת: "שִׂכֵּל את ידיו"[שנז], כאשר השמאל הולך לימין, הימין הולך לשמאל והאמצע נמשך ישר לאמצע: _{[[ראה ציור בספר]]}

יש כאן שלשה קוים שאין ב'מגן דוד' – הקוטרים. כלומר, משמאל לימין, מימין לשמאל ומלמעלה למטה. את ההמשכות הללו אין בציור ה'מגן דוד', וזהו הבדל גדול מאד. אלו שתי הצורות השונות: צורה של משושה בעל שלשה קוטרים, שאינו יוצר צורת 'מגן דוד', וצורה של 'מגן דוד'. ה'מגן דוד' יוצא מסגולתא על גבי סגול תחתון, והמשושה יוצא מסגול על גבי סגול.

בתופעה השניה יש יותר תקון, כי מורידים את הכח"ב להיות חב"ד. ככל שמורידים מבנה כך מתקנים אותו יותר. בחב"ד יש ממד של תקון, ביחס לכח"ב, שכן בכח"ב נותר מקיף שאינו מיושב, ואם אפשר ליישב אותו בדעת – מתקנים אותו.

יש אפשרות שלישית: להשאיר את הצורה המקורית של סגול עליון למעלה, מבלי לעשות 'זיג זגים' בקוים, ורק להמשיך קו ישר מכל ספירה אל הספירה שלמטה ממנה. אז אמונה תרד לדעת, תענוג ירד לחכמה ורצון לבינה [סדר שאינו תואם את התגלות הכתרים במשנה]:

	אמונה
רצון	↓	תענוג
↓	↓
חכמה	בינה
	דעת

הסדר השלישי הוא הכי פשוט. למה? פשוט שאמונה קשורה. אף על פי שאמונה ודעת הן דבר והיפוכו הן משלימות זו את זו. אמונה היא 'רישא דלא ידע', ו"תכלית הידיעה שלא נדע"[שנח]. ככל שיש יותר "תכלית הידיעה" כך יש יותר "לא נדע" – ככל שיש יותר דעת יש יותר אמונה. זהו הקשר מלמטה למעלה, ואילו הקשר מלמעלה למטה הוא, שהאמונה היא מקור לידת הדעת. הדבר מתגלה בפורים, בסוד השם הקדוש אלד[שנט] [היפוך אותיות דלא שב"עד דלא ידע"]. לידת דעת חדשה באה מרדל"א.

נסביר יותר: הכלל בקבלה הוא[שס], שכאשר מונים את הדעת לא מונים את הכתר וכאשר מונים את הכתר לא מונים את הדעת. שיטת בעל המשנת חסידים[שסא] היא שהדעת נכנסת במקום חיצוניות הכתר בלבד, ואילו שיטת החסידות[שסב] היא שהדעת נכנסת במקום פנימיות הכתר, במקום האמונה. עיקר החידוש של החסידות בכלל, ושל חסידות חב"ד בפרט, הוא שכל זמן שיש גלוי של כתר-חכמה-בינה מאיר הכתר רק בחיצוניותו, בבחינת מקיף, ודוקא אז הפנימיות שלו נעלמת. לעומת זאת, דוקא כאשר הגלוי מתחלף לחכמה-בינה-דעת ישנו גלוי פנימי של פנימיות הכתר. אז מסתלק ונעלם המקיף של הכתר, ולכאורה זו ירידה, אבל באמת זו 'ירידה צורך עליה', זו ירידה לצורך תקון. לכן כתוב[שסג], שיחסית לשאר הספירות אין לספירת הדעת כלי, כי כולה פנימיות.

נחזור למבנה השלישי: אם רוצים להיות יותר מחוכמים, ולעשות "אחילפו דוכתייהו", התענוג עובר מהימין לשמאל ומתגלה בבינה, כמו שכתוב[שסד] שעיקר התגלות עתיקא היא בבינה, והרצון שבשמאל עובר לימין: _{[[ראה ציור בספר]]}

איפה מוצאים שרצון מתגלה בחכמה? כאשר "מח שליט על הלב"[שסה], הרצון מתגלה בחכמה כדי לשלוט על הלב[שסו]. הרצון נותן לחכמה את תקיפות הבטול, כח מה שבה, המתבטא בתכונה התולדתית של "מח שליט על הלב" (שלא מתגלה בבינה). בחסידות חב"ד הכי פשוט לסדר כך, להוריד את האמונה לדעת, את התענוג לבינה – ואז צריך להסביר מדוע כתוב תמיד[שסז] שענג שבת הוא באבא ולא באמא – ואת הרצון לחכמה. למה חשוב להסביר את כל האפשרויות? כדי שלא נקבע מסמרות, שנדע שיש שבעים פנים לתורה ונבין את היסודיים שבהם.

לסיכום: יש שתי אפשרויות עיקריות איך לסדר את ג' הרישין בצורת קוים – או שאמונה בימין, תענוג בשמאל ורצון באמצע [צורת סגול], או שאמונה באמצע, תענוג בימין ורצון בשמאל [צורת סגולתא]. בשתיהן יש שתי אפשרויות הליכה: אפשר ללכת ישר ואפשר לעשות "אחליפו דוכתייהו". אפשרות שלישית היא ללכת חצי תזוזה מקו לקו, כמו ב'מגן דוד'. הציור השלישי קשור לסוד האות א: הימין הולך לאמצע, האמצע הולך לשמאל והשמאל חוזר לימין. התזוזה כאן אינה מצד אל צד, אלא תזוזה דרגה אחת אחורה: _{[[ראה ציור בספר]]}

מה הקשר לאות א? ה-י העליונה שבה פונה מצד ימין כלפי האמצע, האות י התחתונה פונה מהאמצע אל השמאל, ואילו האות ו שבאמצע חוזרת מהשמאל אל הימין. כל התנועה כאן היא מימין לשמאל, אלא שהשמאל חוזר לימין. כמובן, אפשר לעשות זאת גם בכיוון ההפוך. זה חצי "אחליפו דוכתייהו": באות ו יש חזרה גמורה משמאל לימין, אבל בשתי האותיות י החזרה היא רק מקו אחד לקו הסמוך לו. את התנועה הזו צריך להסביר בנפש.

שוב, אם מסדרים בצורת סגול עליון [סגולתא] יוצאת לנו צורת 'מגן דוד'. אם מסדרים בצורת סגול תחתון [סגול] יוצא 'שִׂכֵּל את ידיו' – הימין על השמאל והשמאל על הימין – שהיא צורת 'אחליפו דוכתייהו' גמורה. בכל אחת משתי האפשרויות הללו יש כמה אפשרויות, כאשר כל אחת באה להדגיש דרגה אחרת, ולפי האור המאיר בה. תן לחכם ויחכם עוד.

אפשר לומר שבחסידות חב"ד מעדיפים את האפשרות האחרונה, בה מתלבש הרצון בחכמה ומעניק תוקף לבטול. זהו תוקף ה'אין' שיש במח כדי לשלוט על ה'יש' – הרגש והרצון – שנמצא בלב ורוצה לפרוץ החוצה. אז התענוג מתגלה בבינה, כאשר ישנה תפיסה שלמה – נושא גדול ורחב בחסידות חב"ד[שסח]. האמונה תתגלה בדעת בדרך של 'העלם וגלוי', לעומת גלוי של 'עצם והתפשטות'[שסט] – מה שהיה נעלם באמונה מתגלה בעצמו בדעת.

סדר זה מדגיש את צד הגלוי שיש בדעת, ולא את כח ההתקשרות שבה. כל פעם רוצים להדגיש משהו אחר. למשל, כאשר האמונה מתגלה בדעת מודגש צד ההתגלות שבה, ולא צד ההתקשרות שבה, השייך לרצון. מה הכוונה? נתבונן בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו"[שע]: הגלוי שעולה בדעת האיש בעת שהוא רוצה להתחתן עם בת זוגו שייך לברית האמונה שביניהם. ברית האמונה מתגלה בדעת, אבל ההתקשרות ביניהם בפועל כבר שייכת לגלוי הרצון בתוך הדעת. זו ההתקשרות בעת מעשה, בשעה שצריך להתגבר על מחסום ולשבור אותו על מנת להתקשר – שעת שבירת הבתולים. רק בכח הדעת לשבור מחסום המונע בעד התקשרות, ועל כך נאמר "אין קישוי אלא לדעת"[שעא]. הקשיחות הנצרכת לשבירת מחסום על מנת להתקשר שייכת דוקא לגלוי הרצון בתוך הדעת.

הכל בא לומר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"[שעב], ובכל דרך יש אפשרות לגלות עוד תכונה מיוחדת של הדעת, או של כל ספירה אחרת. כמובן, רק אם מתבוננים לעומק, ולא רק בצורת מכניקה וטכניקה. יש תכונה מיוחדת של הדעת שמתגלה כאשר היא מקבלת מהרצון, ותכונה מיוחדת שמתגלה כאשר היא מקבלת מהאמונה, וכך הלאה. כאשר אומרים שהבינה מקבלת מהאמונה מתכוונים לענין מסוים, וכאשר אומרים שהיא מקבלת מהתענוג מתכוונים לענין אחר, לחויה אחרת בנפש, ורק צריך להבין איך לסדר בכל פעם.

הכתר העולה מלמטה

סֵדֶר הַכְּתָרִים בְּמִשְׁנַת ר' שִׁמְעוֹן בָּא לְפִי סֵדֶר הַהַמְשָׁכָה בְּחב"ד,

כמו שהוסבר עד כה, ש"כתר כהונה" בבינה, בעבודה, "כתר תורה" בחכמה ו"כתר מלכות" בדעת:

חכמהבינה

כתר תורהכתר כהונה

דעת

כתר מלכות

וְזֶהוּ שֶׁמַּמְשִׁיךְ "וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן";

כעת אפשר להבין ולתרץ את הקושיה שעלתה בתחלת השער: למה מונה ר' שמעון במשנה רק שלשה כתרים, הרי עם ה"כתר שם טוב שעל גביהן" יש ארבעה כתרים? הסדר הוא שהכתר הרביעי אינו אלא גלוי של אותם שלשה כתרים כאשר הם יורדים ומאירים בחב"ד. משמעות הבטוי "עולה על גביהן" היא לפי ערך, כמו החוק בפיזיקה שכנגד כל תנועה בכיוון אחד יש תנועה בכיוון הפכי. ככל שהכתרים יורדים מרום שרש חוצבם למעלה בכתר ומתגלים בחב"ד, כך עולה מלמטה אור כנגדם, כמעין השתקפות שלהם. הכתר האחרון תלוי בהם, ולכן הוא לא נקרא כתר אחר. הוא 'אור חוזר' שעולה מלמטה כי הם יורדים מלמעלה. כיוון שהכלל לגבי 'אור חוזר' הוא "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[שעג], הוא עולה ותופס את המקום הראשון של הכתרים, בו הם היו בהעלם בשרשם. "כתר שם טוב" עולה ומופיע שם בגלוי. מיד נסביר מהו אותו כתר.

כֶּתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה אֱמוּנָה תַּעֲנוּג רָצוֹן [דבר המלמד שהוא בעצם ה'אור החוזר' שלהם. כמו כן, הוא עולה גם עצמות אין יש. עצמות היא 'היש הראשון'] וְעוֹלֶה בִּמְקוֹמָם (אֱמוּנָה תָּעֲנוּג רָצוֹן רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֲתָר הַכֶּתֶר עַל יְדֵי חִלּוּף א"כ בְּא-ב א"כ ב"י,

'אתר', 'מקום', 'דוכתא'

אכב"י הוא סדר החלוף השלישי בקבלה – אחרי חלופי אתב"ש ואלב"ם – המשלים ומייחד אותם לטבעת מתמטית, ואכמ"ל[שעד]. על ידי חלוף אכב"י הופך הכתר להיות אתר. ההקשר הכי חשוב של המלה אתר הוא המשפט מספר הזהר: "לית אתר פנוי מיניה"[שעה], ותרגומו בלשון חז"ל: "הוא מקומו של עולם"[שעו]. הסברנו פעם שיש ג לשונות למלה מקום – אתר מקום דוכתא [מלשון דוכן בלשון הקדש] – הרמוזים במילה מאד, באהבת ה' ש"בכל מאדך"[שעז]. מה ההבדל בין 'מקום' ל'אתר'? 'אתר' הוא כינוי ל'רשימו', הממלא את המקום הפנוי, ועליו נאמר "לית אתר פנוי מיניה", אפילו במקום שנראה כפנוי ממנו. לעומת זאת, 'מקום' הוא כינוי של הקב"ה – "ברוך המקום"[שעח] – הבא להמשיך ולהבריך אותו למטה. ר' אייזיק מהומיל מסביר[שעט] שמאמר חז"ל "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" שייך רק היום, אבל לעתיד 'יהיה העולם מקומו', וכפשט הכתוב "הנה מקום אתי"[שפ].

בסוף המאמר "בריש הורמנותא דמלכא"[שפא] מסביר ר' הלל שני מושגים מספר הזהר: 'גוּלְמָא' ו'עִיזְקָא'. 'גולמא' הוא ה'רשימו', והקו נקרא 'קוטרא דגולמא' משום שהוא חודר ועובר דרך ה'גולמא', דרך ה'רשימו', והוא בעצם 'נעוץ בעיזקא', נעוץ באור אין סוף. אם כן, 'מקום' הוא ה'עיזקא' ואילו 'אתר' הוא ה'גולמא'. כלומר, 'אתר' הוא ה'רשימו' ואילו 'מקום' הוא אור אין סוף שלפני הצמצום.

מה הוא 'דוכתא'? 'אתר' הוא שם כללי ואילו 'דוכתא' הוא כבר מקום מסוים. הוא על דרך הבטוי "איזהו חכם? המכיר את מקומו" [שאף אחד לא יודע איפה המקום בו הוא כתוב...], שלכל צדיק יש את החופה שלו, את המקום המסוים שלו[שפב] (כמו הכהנים שעולים לדוכן, שהוא מקומם הפרטי). יש אצל ר' נחמן עצה[שפג] [שבחב"ד עושים ממנה – שלא בצדק – קצת צחוק], שאם אתה הולך ברחוב ומקבל איזו התעוררות תעמוד באותו מקום עד שתמצה את כל ההתלהבות, תברר את כל הניצוצות שיש לך באותו מקום, ורק אז תמשיך – זה המקום שלך [בחב"ד מקטינים עבודה כזאת כי היא עבודת פרט, בעוד עבודת כלל שייכת בכל אתר ואתר].

יוצא שיש שלש עבודות: עבודת פרט – 'דוכתא', עבודת כלל – 'אתר', ומעל שתיהן – "ברוך המקום". לעניננו, ה'אתר' הוא כנגד הכתר, ה'דוכתא' כנגד החכמה – "איזהו חכם המכיר את מקומו", ו'מקום' הוא מה שלמעלה מהכתר, והוא רומז ל'כתר שם טוב'.

בְּסוֹד "אַיֵּה [אותיות איה בקבלה[שפד] הן הכח"ב שבכתר – א היא הכתר שבכתר, י החכמה שבכתר ו-ה הבינה שבכתר – ו'איה' עצמו הוא] מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" – "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ", וּבְסוֹד "בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ")

ידוע בכתבי האריז"ל[שפה] שבשעת פתיחת הארון, בה אומרים תפלה זו, יש את הכוונות הכי גבוהות, אפילו יותר מאשר בתפלת עמידה. כוונות תפלת עמידה הן בעולם האצילות, ואילו כוונות פתיחת הארון הן בהבלי אזני 'אדם קדמון'. כאשר פותחים את הארון וגם רואים את התורה מתקנים את עיני 'אדם קדמון'. 'אדם קדמון' הוא הכתר הכללי, בתוך מקום הצמצום, לכל עולמות אבי"ע, ולכן ברור שתפלה זו נתקנה בצורת 'לשון נופל על לשון' במילים 'כתר' ו'אתר'.

כתר שם טוב – אור חוזר מעבודת הברורים

מה הוא 'כתר שם טוב'? על פי פשט הכוונה למעשים טובים שאדם עושה, מעשים שאפילו אינם בגדר של מצות דאורייתא. כתוב[שפו] שכתר שם טוב הוא הכתר של המשיח, ובכך ההבדל בין משיח לדוד – דוד הוא 'כתר מלכות', ונקרא רק "פלג קיסר"[שפז]. בשערים של ספרים ישנים [יש אצלי בספר השל"ה שיצא בשנת תנ"ח] מציירים את משה רבינו עם 'כתר תורה' על הראש, את אהרן עם 'כתר כהונה', את דוד עם 'כתר מלכות', וכולם אנשים מבוגרים עם זקָנים, ועל ידם מצויר נער ללא זקן המנגן על כינור, עם 'כתר שם טוב' על הראש – המשיח.

זה כלל גדול: המשיח חייב למצוא חן. עם כל התוקף שלו ועם כל מה ש"כל תלמיד חכם שלא שנאוי על בני עירו אינו תלמיד חכם"[שפח] (כי הוא לא עומד בתוקף), אצל המשיח "רוח הבריות נוחה הימנו"[שפט]. יש סיפור שהבעל שם טוב[שצ] יצא פעם אחת מחדרו ואמר לחבורת התלמידים רק את המשנה הזו, על רוח המקום ורוח הבריות.

זו השורה האחרונה, שאינה שייכת לשלשת הכתרים אלא כוללת את כולם בדרך של העלאה מלמטה למעלה. 'כתר שם טוב' אינו מתגלה בתחילה בדרך שרואים את שייכותה לכתרים של הקדושה, אלא בדרך של ברורי רפח ניצוצין, על דרך דברי הרשות – "בכל דרכיך דעהו"[שצא]. חז"ל דורשים, שפסוק זה הוא "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה... ואפילו לדבר עבירה"[שצב]. שוב, 'כתר שם טוב' הוא בבחינת "רוח הבריות נוחה הימנו", והוא נעשה בדרך של ברורי רפח ניצוצות, דרך של 'אור חוזר' מלמטה למעלה, ודוקא בעניני הרשות.

יש ביטוי בלשון חז"ל: "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו"[א]. מה הכוונה? לעתיד יתגלה שאין דבר שהוא באמת חול. הכל קדש. גם התורה עצמה השאירה חלל ולא גילתה הכל בדורות הראשונים, כדי לתת לי מקום להתגדר. זהו ה'דוכתא', המקום המסוים שלי. הקב"ה נותן לך שטח פעולה רחב למטה. לכך שייך כל הסוד של בחירה חפשית לעומת ידיעת הבורא – אם הכל היה תורה, ולא היו דברי הרשות, לא היה מתגלה כלל שיש בחירה חפשית, אלא הכל היה בגדר ידיעת ה'. אף על פי שגם ובעיקר בשביל דברי תורה צריך בחירה, ו"גדול המצווה ועושה"[ב], בכל זאת היא מתגלה ביתר שאת בדברי הרשות.

בטול הבחירה וקיומה כאחד

לכן, בסופו של דבר לא יהיה חול, וממילא לא תהיה עבודת הברורים. כל מה שלא יהיה קֹדש לא יהיה קיים – "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[ג] – ואז מצות בטלות[ד]. כלומר, גם הבחירה החופשית תתבטל. יש כאן פרדוקס, שכן עיקר הבחירה החופשית היא במצות, אבל היא קיימת רק כי יש מקום בו אין מצות, מקום בו יש רק דברי הרשות ועבודה של 'כתר שם טוב'. הענין הוא על דרך הפסוק "כולו הפך לבן טהור הוא"[ה], שברגע שאין טומאה ממילא אין גם מצות כי אין בחירה חפשית. עיקר הגלות ניכר בחסרון 'כתר שם טוב', כאשר רואים אדם שלא שומר מצות, ואפילו גוי, שמתנהג טוב מאד. זה נקרא ש'כתר שם טוב' נמצא בגלות, ולכן הגאולה מתעכבת. כנראה לא המשכנו מספיק בגלוי, מלמעלה למטה, את שלשת הכתרים, ומבין כולם במיוחד את 'כתר המלכות' בתוך הדעת, לעשות את המצות "כמצות רצונך"[ו].

כל הענין הוא סוד משנת רבי שמעון, שכאשר מתגלים שלשת הכתרים על פי סדר ההמשכה בחב"ד יש גלוי של 'כתר שם טוב' שעולה על גביהן. הגלוי גואל את 'כתר שם טוב' מלמטה למעלה.

עַל יְדֵי בֵּרוּרֵי רפח בַּעֲבוֹדָה בְּעִנְיְינֵי הָרְשׁוּת לְשֵׁם שָׁמַיִם [שזהו בנין הארץ], וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּכְלָל (כַּאֲשֶׁר "רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ" וּמִמֵּילָא "רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ" [זו עלית 'רוחא דלתתא' ל'רוחא דלעילא']) כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח. בְּכֹחַ עֲלִיָּה זוֹ נִמְשָׁכִים הַכְּתָרִים הָרִאשׁוֹנִים לְמַטָּה בְּחב"ד כַּנ"ל [בפעם השניה], וּמִמְּקוֹמָם הָעֶלְיוֹן מֵאִיר בָּהֶם תּוֹסֶפֶת אוֹר מְרוּבֶּה [בפעם השלישית].

זו תנועה בשני הכיוונים: מצד אחד, כדי לגאול את 'כתר שם טוב' צריך להמשיך את שלשת הכתרים למטה בחב"ד, על דרך 'אתערותא דלעילא' שלפני 'אתערותא דלתתא'. עלית 'כתר שם טוב' מלמטה ב'אתערותא דלתתא' נמשכת עוד יותר עצמות מכתר עד חב"ד. אחר כך בא גלוי שלישי, 'אתערותא דלעילא' שלישית, של השראה מלמעלה לאחר שיש "אתר שלים"[ז] מה'כתר שם טוב' שעלה למעלה. כלומר, ה'אתערותא דלעילא' השלישית, ההשראה, באה ללא 'אתערותא דלתתא'. היא כמו ירידת הטל. זו עצמות ה'אתערותא דלתתא', אלא שהיא עלתה לשרש ומשם היא מאירה למטה.

שוב, יש 'אתערותא דלעילא' כדי לעורר 'אתערותא דלתתא'. אחריה באה עוד 'אתערותא דלעילא', בסוד 'התלבשות'. בסוף באה 'אתערותא דלעילא' ללא התלבשות, בסוד הטל. רפח הניצוצין עולים עד העצמות ממש ומשם הם מאירים.

המשכת ה'מאד' במקום ה'אדם'

כמו ש-מאד הוא ראשי תבות אתר מקום דוכתא, כך יש עוד רמז של מאד:

מֹשֶׁה אַהֲרֹן דָּוִד רָאשֵׁי תֵּבוֹת מְאֹד, בְּחִינַת מָשִׁיחַ – "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" – שֶׁעוֹלֶה עַל גַּבֵּי מַדְרֵגַת אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַחֵטְא [שהוא החכמה, ה'חיה' הכללית[ח], וה'יחידה' היא ה'מאד' של הנפש]. וְהוּא בְּחִינַת כֶּתֶר שֵׁם טוֹב כַּנּוֹדָע – "אוֹר חוֹזֵר" – "וְכָל אוֹר חוֹזֵר חוֹזֵר לְקַדְמוּתוֹ מַמָּשׁ".

בתחילה חב"ד היה רק 'אדם', וכל הענין של המשנה הזו הוא לגלות את ה'מאד' במקום ה'אדם'. אדם נקרא על שם השכל וצריך להאיר בו מלמעלה מן השכל:

עַל יְדֵי הַהַמְשָׁכָה שֶׁל מֹשֶׁה אַהֲרֹן דָּוִד לִמְקוֹם אָדָם (חב"ד) מְעוֹרְרִים אֶת הַמְאֹד הָאֲמִיתִּי לַעֲלוֹת [ה'מאד' האמיתי נמצא בתוך האדמה, כמו שכתוב "טובה הארץ מאד מאד"[ט]] – "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" – "צֶמַח שְׁמוֹ" [המשיח] – "...וְגָבַהּ מְאֹד" (הַעֲלָאַת הַמְאֹד תְּלוּיָה בַּהִתְעַצְּמוּת שֶׁל "אַחֲלִיפוּ דּוּכְתַּיְיהוּ" בַּמָּקוֹם הַנִּשְׂגָּב הַזֶּה [דחיפת דבר למקום שעל פי הטבע אינו מקומו היא פעולה שדורשת התעצמות בעצמה רבה] –

'מאד' הוא גלוי בכתר שלמעלה מהשכל, וצריך להמשיך אותו בדרך שלמעלה מהשכל. מה היא המשכה שלא על פי שכל? המשכה בסדר הפוך. זהו סוד "שִׂכֵּל את ידיו" – שכל שלא על פי שכל. על כך אמר יעקב ליוסף "ידעתי בני ידעתי"[י] – יעקב יודע ויוסף לא יודע. מה שאצל יעקב באותו מעמד הוא בגדר שכל אצל יוסף הוא בגדר למעלה מן השכל. זהו שכל בו ה'מאד' מאיר בתוך ה'אדם', השכל הישר של מה שצריך להיות, לכן הדרך צריכה להיות באופן של "אחליפו דוכתייהו". הגלוי המופלא מעורר את ה'מאד' הטמון באדמה וגורם לו לעלות לקראתו, על דרך "שטות דקדושה"[יא]. ה'מאד' הטמון הוא אותו נער [העולה שוטה] היושב שם (בציור שער הספר) למטה ומנגן בכינור, כשבראשו 'כתר שם טוב', והוא מוצא חן בעיני כולם.

אֱמוּנָה בְּשִׂמְחָה וְתַעֲנוּג בְּבִטּוּל, אַבְרָהָם בְּאַהֲרֹן [בבינה. אהרן הוא מלשון הריון, והוא גלגול של הרן[יב], אחי אברהם] וְיִצְחָק בְּמֹשֶׁה – "שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו" וְד"ל).

עיקר החידוש כאן הוא, שלפי השיטה של סגול עליון [סגולתא] התענוג נמצא בימין ולפי השיטה של סגול תחתון התענוג נמצא בצד שמאל. התענוג פה הוא הכי היולי. איך אתה לומד תורה, כמו חסיד או כמו 'מתנגד'? בצד ימין או בצד שמאל? יותר מדויק: כמו בית הלל או כמו בית שמאי? רק בתורה קיים פער קיצוני, מצד לצד – או ימין לגמרי או שמאל לגמרי.

_{שאר פרקי ההוספה (ג' רישין שבכתר) לא נלמדו בשיעורים}