תיקון הנר"נ

בע"ה

ליל שבת שלח כ"א סיון תשפ"ג – כפ"ח

כתר שם טוב עה – שבת אולפנת לבונה ו'שבת כלה' לרחל תחי' אנטמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור בתורה יסודית של מורנו הבעל שם טוב – הקשור גם לפרשיות השבוע בתקופה זו – מתבאר הסוד של נפש-רוח-נשמה הבאות לידי ביטוי במחשבה-דיבור-מעשה ומשפיעות על כל ההוי של האדם, בני-חיי-מזוני. מהשיעור עולה שמפתח היחס בין הורים לילדים הוא מחשבה מתוקנת, מפתח היחס בין איש ואשתו – ומתוך כך היחס לחברה כולה – הוא דיבור מתוקן והמפתח למה שמתחולל עם רכושו של האדם הוא מעשים מתוקנים.

תיקון הדבור

מזל טוב לכלה ולמשפחות.

אנחנו לומדים[ב] כתר שם טוב – התורות המקוריות של הבעל שם טוב. התורה שנלמד היום קשורה גם לפרשת השבוע, שלח, וגם לפרשת קרח שנקרא בשבוע הבא.

לפני שנתחיל ללמוד את התורה נפתח בהקדמה קצרה:

אנחנו נמצאים בשבת שלח, הפרשה בה קוראים על חטא המרגלים. המרגלים מאסו בארץ חמדה[ג], הוציאו דבה רעה נגד הארץ, ובעצם בגלל החטא שלהם אנחנו עדיין בגלות. כדי לתקן את חטא המרגלים צריך לתקן את הדיבור – לתקן את הוצאת הדבה הרעה – וזהו נושא עיקרי בתורה שנלמד כאן.

"עלה רש" – לכתחילה אריבער

כאשר משה רבינו מספר בפרשת דברים על חטא המרגלים[ד] הוא אומר: "ואֹמר אליכם באתם עד הר האמֹרי אשר הוי' אלהינו נתן לנו. ראה נתן הוי' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר הוי' אלהי אבֹתיך לך אל תירא ואל תחת". ההוראה של משה רבינו היתה להתקדם מיד לכיבוש הארץ, בלי לעשות חשבונות – "עלה רש!"[ה]. ההוראה הזו היא לכבוש את הארץ באופן שהרבי המהר"ש קרא לו "לכתחילה אריבער"[ו] – 'לכתחילה מלמעלה', שכאשר עושים משהו לא צריך ללכת מלמטה, עם כל החשבונות הרבים של דרך הטבע, אלא צריך לפעול מלמעלה, בבטחון ומעל דרך הטבע. ככה צריך לכבוש את הארץ, ככה צריכים להקים בית נאמן בישראל – כל אחת כאן בעזרת ה' תקים בית בעתו ובזמנו – וככה צריכים לעשות כל דבר בחיים כדי להצליח בו. מאד משמעותי שמשה רבינו אומר זאת בלשון יחיד, "עלה רש" – זו הוראה לכל אחד ואחת איך צריך לפעול ולהצליח בחיים.

אבל התגובה של העם, כפי שמספר משה רבינו, היתה "ותקרבון אלי כֻלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישִבו אֹתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבֹא אליהן". החטא של העם התחיל כבר כאן, בכך שלא הלכו על "עלה רש" בלי חשבונות, וכל מה שקרה בהמשך – הדבה הרעה של המרגלים, הבכי של כל העם והענש שבא בעקבות החטא – הוא רק תוצאה של הגישה הזו.

רש"י אומר על "ותקרבון אלי כֻלכם" – "בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים". כנראה שבשביל לכבוש את הארץ – באופן של "עלה רש" – צריכים ישוב הדעת[ז], הבהלה וחוסר ישוב הדעת גרמו לחטא[ח]. "דרך ארץ קדמה לתורה"[ט], ובפרט לתורת ארץ ישראל. אפשר לחשוב ש"דרך ארץ" היא הנהגה בדרך הטבע, אבל כאן רואים שיש "דרך ארץ" פנימית שנדרשת בשביל לפעול "לכתחילה אריבער" ולכבוש את הארץ.

ההתנגדות על הצדיק

התורה שנלמד כעת היא תורה יסודית של הבעל שם טוב[י]:

מהבעש"ט [שמעתי בשם מורי] איך יתפלל על שונאו,

הבעל שם טוב יוצא כאן מנקודת ההנחה שכאשר יש לאדם שונא הוא צריך להתפלל עליו – והוא מסביר איך להתפלל עליו. הכוונה כאן בפשטות היא שונא יהודי. כמעט תמיד על הצדיק יש התנגדות, והדוגמה המובהקת לכך היא המחלוקת של קרח ועדתו על משה רבינו. בפשטות, מתעוררת התנגדות על הצדיק בגלל החידוש שלו או בגלל שהוא מעורר קנאה[יא], אבל הבעל שם טוב יסביר – כבר נקדים – שההתנגדות על הצדיק מתעוררת בגלל דיבורים שלו. לכן, הצדיק צריך לדעת שהדיבורים שלו עוררו את ההתנגדות עליו, ובעצם משהו מהדיבורים שלו נכנס בתוך המתנגד ומדבר עליו, ולכן התפקיד שלו הוא להתפלל על השונא.

והתועלת היא זה כי שבע יפול צדיק וקם, ר"ל בז' ספירות נתגלגל נר"ן שלו.

"שבע יפֹל צדיק וקם"[יב], וכאשר הוא נופל מתגלגלים חלקים מהנפש שלו ונופלים לתוך שבע הספירות, "שבע יפֹל צדיק", והוא צריך לתקן ולהעלות את מה שנפל, "וקם". "ועמך כֻלם צדיקים"[יג] – מה שהבעל שם טוב אומר כאן על צדיק נוגע לכל אחד ואחת.

ביטוי הנר"נ במציאות

הבעל שם טוב אמר שמה שמתגלגל בשבע הספירות הוא הנר"נ של הצדיק – נפש-רוח-נשמה – וזהו הנושא העיקרי שמתבאר בתורה הזו. לפני הקריאה בפנים נקדים כבר את העיקר:

מוסבר בכלל, וכך גם בתורה הזו, ששלש הקומות הללו של הנפש, נפש-רוח-נשמה, באות לידי ביטוי במעשה-דיבור-מחשבה, שלשת לבושי הנפש של האדם[יד]: הנפש מתבטאת בעיקר במעשים של האדם, הרוח מתבטאת בדיבור – במה שהאדם מוציא ברוח פיו – והנשמה מתבטאת במחשבות של האדם.

הבעל שם טוב יסביר כאן ששלשת הלבושים האלה בעצם קשורים לכל ההווי של האדם: המעשים, שמבטאים את הנפש, קשורים לכל הקניינים שיש לאדם במציאות. הדיבורים, שמבטאים את הרוח, קשורים קודם לכל לקשר של אדם עם אשתו – הקשר בין איש ואשה הוא קודם כל הדיבור. האיש והאשה – החתן והכלה, שכעת מקימים בית בע"ה – צריכים לשדר על אותו גל, מה שמתבטא קודם כל בתקשורת שלהם. תקשורת שייכת לקשר של האדם עם כל החברה, כמו שגם נראה כאן, אבל כל היחס לחברה מתחיל מהיחס בין איש לאשתו (כמו שמסבירים תמיד[טו] שמצות "ואהבת לרעך כמוך"[טז] היא קודם כל בין איש ואשתו). המחשבות, שמבטאות את הנשמה, קשורות לבנים של האדם. קודם כל, הילדים הם המשכה ממח האב והאם[יז], והמח מתבטא בלבוש המחשבה, כפשוט. מעבר לכך, לכל נשמה של ילד יש לבוש, שבאמצעותו הוא מקיים את כל התורה והמצוות בימי חייו, והאופי של הלבוש הזה תלוי בקדושת המחשבה של ההורים בשעת היחוד[יח] – לכן כל כך חשוב לקדש את המחשבה.

אפשר להגיד זאת בעוד צורה: כשמקימים בית מקווים לכל הברכות – בני, חיי ומזוני. חז"ל אומרים ש"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[יט] – "אַיִן מזל לישראל"[כ], כשאדם מבטל את האגו שלו הוא זוכה לכל הברכות. הברכה הראשונה, "בני", תלויה בלבוש המחשבה של האדם. הברכה השניה, "חיי", היא הברכה של הקשר בין בני הזוג – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[כא] – והיא תלויה בלבוש הדיבור, על תיקונו נאמר "מי האיש החפץ חיים אֹהב ימים לראות טוב. נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"[כב]. הברכה השלישית, "מזוני", ברכה בכל הקנינים של האדם, תלויה בלבוש המעשה.

אדם-משיח-ה'

בעצם, הנפש היא האדם עצמו – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש [חיה]"[כג]. אונקלוס מתרגם "לרוח" ומוסיף שהתכלית של הרוח היא הדיבור – "לרוח ממללא" – אבל הפשט הוא "לנפש" והנפש באה לידי ביטוי בכח המעשה, "המעשה הוא העיקר"[כד]. רובד הנפש הוא הקיום הבסיסי של האדם מצד עצמו – האדם נברא "לעבדה ולשמרה"[כה], לתקן במעשיו את המציאות.

הרוח היא הניצוץ משיח שיש בכל אחד[כו]. על המשיח כתוב "רוח אפינו משיח הוי'"[כז] והעיקר אצלו הוא "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[כח]. הכח המיוחד של המשיח הוא הדיבור – "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע"[כט]. לכן כתוב שמשיח הוא מלשון מֵשִׂיחַ, לשון שיחה ודיבור. דיבור הוא גם הנהגה, "דבר אחד לדור"[ל], וההנהגה גופא היא בכח הדיבור – "באשר דבר מלך שלטון"[לא]. לבוש הדיבור שייך לקשר בין איש לאשתו – האיש הוא המשיח של האשה והאשה היא המשיח של האיש, וביאת המשיח בכלל תלויה בקשר הטוב בין איש לאשתו[לב]. הדיבור הוא כח עיקרי מאד של האדם, עד שהוא נקרא על שמו "מדבר" דווקא. אם מבינים שהדיבור שלי הוא בעצם ניצוץ משיח שלי מובן גם עד כמה צריכים לשמור עליו, מה שנקרא "שמירת הלשון"[לג].

מהי הנשמה? זו כבר המדרגה עליה כתוב שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"[לד] – "חלק הוי' עמו"[לה] שהוא "נר הוי' נשמת אדם"[לו]. ה"חלק אלוה" של האדם מתבטא במחשבות שלו. מובן מאליו שגם על החלק הזה צריך לשמור מאד – שמירת המחשבה. "החלק אלוה ממעל ממש" מתבטא במיוחד ביחס לבנים – ההולדה היא גילוי "כח האין סוף"[לז] בתוך האדם, שממשיך גם לבן שנולד לו נשמה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש".

נסכם: לכל אדם יש את הנשמה שלו, "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", "חלק הוי'", שבאה לידי ביטוי במחשבות הטובות והטהורות שלו. יש לו את הרוח שלו, שהיא ניצוץ משיח שבו המתבטא בכח הדיבור – כח שיש לכל אדם לתקן את המציאות כולה[לח]. האדם עצמו הוא הנפש, המתבטאת בכח המעשה, כאשר גם תכלית המעשים היא לתקן את המציאות – לעשות מעשים של טוב וחסד, שהם עיקר המעשים הטובים של האדם. את כל הכוחות האלה צריך לשמור – הכי קל לשמור את כח המעשה, לעשות רק דברים טובים ולהשמר ממעשים אסורים; יותר מאמץ יש בשמירת הלשון, להשמר מדיבורים אסורים ולהרבות בדיבורים טובים ומאירים שמתקנים את המציאות[לט]; הכי קשה לשמור את המחשבה, שהרי "המחשבה משוטטת תמיד"[מ] – בשביל שמירת המחשבה צריכים הרבה גבורה וסיעתא דשמיא.

פגם הנר"נ

כעת נקרא בפנים:

דהיינו נפש הם עבדים והבהמות שלו.

העבדים והבהמות הם דוגמה לקנין של האדם. הקנין, כמה שהוא חיצוני לאדם, הוא דבר חשוב – קנין גם לשון קן, הדירה בתחתונים שעושים לה'[מא], וגם לשון תיקון (תכלית הבריאה – "אשר ברא אלהים לעשות"[מב]-"לתקן"[מג])[מד].

ורוח היא אשתו, והדיבור הוא ג"כ זווג שבפה שנק' אשתו,

הדיבור, לבוש הרוח, הוא הקשר העיקרי בין איש לאשתו. הוא מסביר שבעצם כל דיבור הוא זיווג שמתחולל בתוך האדם, עוד לפני שהוא מגיע לזולת. מאיפה אנחנו יודעים שהפה נקרא אשתו (כלשון הבעש"ט כאן)? אומרים "מלכות – פה"[מה]. כתוב שהלשון היא היסוד וחלל הפה הוא המלכות[מו] וכל פעם שאדם מדבר יש זיווג בינו לבין עצמו.

זכה עזר לא זכה כנגדו, דהיינו שפגם בדבורו כגון לה"ר וכיוצא נעשו ממנו אנשים שונאיו המדברים עליו.

על הקשר בין איש ואשה, שהוא כאן סוד הדיבור בכלל, כתוב "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'"[מז]. בדיבור יש אור ישר ואור חוזר[מח], יש לדיבור משוב מהמציאות שמסביב – אם אדם מדבר דיבורים טובים המשוב של הסביבה הוא "עזר" ואם הוא מדבר דיבורים שליליים המשוב של הסביבה הוא "כנגדו", הדיבור שלו גורם לכך שיהיו לו שונאים שמדברים עליו. בעצם, כשהוא מדבר דיבורים שליליים חלקים מהרוח שלו נופלים לתוך הנפש של אנשים אחרים שנעשים שונאים שלו – הרוח שלו מדברת מתוכם כנגדו (כאשר הניצוצות שנפלו מתקנאים בניצוצות המתוקנים שלא נפלו), והתפקיד שלו הוא להעלות אותה ואותם, כפי שימשיך הבעל שם טוב.

ופגם שבמוח במחשבה גורם שיש לו צער מבניו.

כאן הוא משתמש לראשונה במלה "צער". ברור שאם יש לאדם שונאים שמדברים עליו יש בכך צער, אבל עיקר הצער של האדם הוא כשהבנים שלו לא הולכים בדרך הישר. צריך לדעת שאם הבנים לא הולכים בדרך שרוצים שילכו בה – דבר שהיה תמיד, אבל מצוי במיוחד בדור הזה ובדור שלפניו – הבעיה מתחילה מהמחשבה של ההורים.

ובנפש ג"כ אם פגם במעשיו ובעובדא גורם לו צער מעבדיו ובהמתו.

גם כאן משתמש במלה "צער" – יש צער שהרכוש של האדם גורם לו. לדוגמה, אם מכונת הכביסה מתקלקלת שוב ושוב וקשה לתקן אותה – יש לכך סבה. מה הסבה? בדרך כלל לא יודעים, אבל הבעל שם טוב כאן מגלה את הסבה – בעיות של הרכוש נובעות מפגם של האדם במעשיו.

בכל מה שהוא מדבר כאן יש הדדיות. הכי ברור שבין איש ואשה היחס הוא הדדי – פגם של האיש בדיבור לאשתו גורם שיהיו לו שונאים וגם פגם של האשה בדיבור לאיש גורם שיהיו לה שונאים. גם לגבי הורים וילדים, פעם היה בעיקר מצוי צער של ההורים מכך שהבנים לא הולכים בדרך הישר, אבל בדור שלנו יכול להיות גם הפוך – שהבנים חזרו בתשובה, שומרים תורה ומצוות, ויש להם צער שההורים שלהם לא. צריך לדעת שגם התופעה הזו קשורה ללבוש המחשבה – המחשבה היא המקום של החיבור והקשר בין ההורים והילדים, לשני הכיוונים. כנראה שגם בנוגע לקנין של האדם – יש מציאות בה האדם פוגם במעשיו והרכוש שלו גורם לו צער וכנראה גם יש מציאות בה האדם גורם צער לרכוש שלו (שהרי אפילו בדומם יש 'נפש' – חיות וניצוץ אלוקי[מט] – ועל אחת כמה וכמה במקרים בהם מגולגלת ברכוש נשמת אדם[נ], שכאשר הוא מתגלגל בדומם הוא נעשה בעצמו דומם, ללא מחשבות, דיבורים ומעשים רעים, ה"י[נא]).

הנפילה למלכות

ובכל הספירות יכול להעלות נר"נ, משא"כ בספירה שביעית, היא במלכות, ומשם יונקים הקליפות נוגה קשה לו להעלות נר"נ שם.

הנפילה של הנר"נ היא בכל שבע הספירות, וככל שהנפילה היא למטה יותר – קשה יותר להעלות. לא כתוב כאן בפירוש, אבל כנראה שאם הנפילה היא לספירת החסד – קל להעלות את מה שנפל. ככל שיש נפילה יותר למטה במדות יותר קשה להעלות, וכאשר הנפילה היא עד למדרגה השביעית, עד לספירת המלכות, קשה במיוחד להעלות. מה סופי התיבות (בחינת המלכות, "סיפא דכל דרגין"[נב]) של "שבע יפול צדיק וקם"? אותיות עמלק[נג], כידוע – זו הנפילה לקליפה הקשה, לספק של עמלק[נד].

מהמלכות יש יניקה לקליפת נגה (ודרכה יניקה לשלש קליפות הטמאות)[נה] – מצד אחד זו קליפה, מצד שני "נגה" אומר שיש שם איזה אור[נו], איזה ניצוץ שצריך להעלות. לכן אסור לדחות לגמרי את השונא, אלא צריך להעלות ממנו את הניצוץ – ניצוץ מהנר"נ של האדם שנפל כשהוא פגם.

[האם הכוונה כאן שהפגם בדיבור, "מלכות פה", יותר גדול מהפגמים במחשבה או במעשה?] לאו דווקא. המלכות היא אשתו של האדם – כמו שאדם יכול לדבר כנגד אשתו, חלילה, הוא יכול גם לעשות מעשים שפוגעים בה או לחשוב מחשבות שפוגעות בה. העיקר כאן הוא איך אדם צריך להתייחס לשונא, שנוצר מהפגמים שלו, ולהפוך אותו – כמו שחז"ל דורשים[נז] את הפסוק "ברצות הוי' דרכי איש גם אויביו ישלִם אתו"[נח] על אשתו.

תיקון השונאים בדיבור

נמצא שונאיו שבאו לו ע"י פגם הדיבור צריך לתקנם להעלותם ע"י דיבור התפלה,

מכיון שהשונאים נוצרו על ידי פגם הדיבור – צריך לתקן ולהעלות אותם, דהיינו להחזיר אותם בתשובה, על ידי הדיבור. קודם כל, צריך לתקן את הדיבור כלפיהם – לנסות לדבר איתם, להתנצל, להסביר שלא התכוונתי ולהמתיק את השנאה עצמה. לפעמים אי אפשר לעשות זאת באופן ישיר וצריך מתווך, מישהו שיפייס את החבר, וגם ידע לשנות מפני השלום כאשר צריך, כמו אהרן הכהן שעושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו[נט]. אבל לפעמים לא עוזר הדיבור הישיר, וגם לא דרך מתווך, ואז צריך להתפלל – ה' הוא כל יכול, הוא יכול גם לעשות שלום ביני לבין השונא, ואז תיקון הדיבור הוא על ידי דיבור של תפלה.

ובאם לאו, שדוחה אותם, נעשו יותר שונאים ע"י עביות וחומריות.

אפשר להגיד שלא אכפת לי מהשונאים, שאני לא מקשיב למה שמדברים עלי, אבל אם אני מבין שיש שם ניצוץ שצריך להעלות זהו פתרון לא טוב – בכך דוחים את הניצוץ ומגבירים את השנאה.

לכך גם ענוש לצדיק לא טוב, כי הוא רוחו של צדיק עצמו.

לצדיק יש כח להעניש את מי ששונא אותו, אבל צריך לדעת ש"גם ענוש לצדיק לא טוב"[ס] כי בכך הוא דוחה את ניצוץ הרוח שלו עצמו שנפל לתוך השונא. יש בגמרא כמה סיפורים על צדיקים שחשבו להעניש את מי שמצער אותם אבל הגיעו למסקנה ש"גם ענוש לצדיק לא טוב" ושראוי להתפלל על השונאים – תפלה שאכן פעלה שהם יחזרו בתשובה. יש סיפור כזה על רבי מאיר[סא] וגם על רבי יהושע בן לוי[סב]. מי גרם לרבי מאיר לשנות את דעתו, להגיע לתובנה שעדיף להתפלל? אשתו ברוריה – זו הבנה שמגיעה דווקא מה"בינה יתרה"[סג] של האשה.

לכך צריך להתפלל על שונאיו לתקנם ולהעלותם, וע"י התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהם רוחו,

ההמתקה בשרש היא בעצם תיקון הפגם אצל הצדיק עצמו, שהוא השרש לשנאה כלפיו. בעצם, לצדיק יש שנאה-עצמית חיובית – שנאת היצר הרע המפריד אותו מאלקות, עליה נאמר  "אֹהבי הוי' שנאו רע"[סד] (ובזכותה הוא נעשה צדיק גמור[סה]) – ובשנאה זו הוא גם ממתיק את שנאת מתנגדיו, שהרי הוא 'מוציא אותם ידי חובה' ובכך מעלה מהם את הניצוצות הטובים שלו.

ומה שנשאר בהם הם כלים מאליהם,

אחרי שהרוח יוצאת מהשונא, והניצוץ עולה וחוזר בתשובה, אם נשאר רושם של השנאה וההתנגדות – הוא כלה מאליו. רואים שמשה רבינו מתאמץ לפייס את קרח בדיבור, וגם מתפלל, וכנראה הוא מצליח להוציא ממנו את הניצוץ – אולי ניצוץ שיחזור ויתגלה בעתיד[סו], כאשר קרח יודה למשה רבינו, בסוד "צדיק כתמר [לשון תמורה ושינוי, המרה מוחלטת של קרח הראשון] יפרח"[סז] ס"ת קרח[סח] – ומה שהאדמה בולעת הוא רק "מה שנשאר" מקרח, בלי הניצוץ הקדוש שהיה בו.

ישמע חכם ויוסיף לקח.

מעלת משה

בסוף יש קישור ישיר למשה רבינו, המתמודד עם השנאה של קרח:

וזהו ענין מעלת מרע"ה שהעלה ותיקן דבורו,

זהו חידוש לומר שמשה רבינו הוא המתקן את הדיבור. בפשטות הייתי אומר שמשה רבינו הוא סוד המחשבה. כתוב[סט] ש-משה הוא הראש-תוך-סוף של המלה מחשבה. משה הוא הדעת של עם ישראל[ע], כאשר האותיות הנותרות חוץ משמו במלה מחשבה – ח ו-ב – רומזות לחכמה ובינה. בכל אופן, כאן הדגש על תיקון הדיבור של משה רבינו.

ותחלה היו צאן שהיה רועה אותן, ואחר כך בגלגול נעשו תלמידיו שנתן להם התורה ולמד עמהן וכו' ודפח"ח.

מה שכתוב כאן על משה מוכר לנו יותר מיעקב – "משה מלגאו, יעקב מלבר"[עא] – שרעה את צאן לבן במשך עשרים שנה ואחר כך הצאן הזה הוא הצאצאים של יעקב בכל הדורות[עב]. באותו אופן, משה רבינו רעה את הצאן, ובזכות היותו רועה צאן שדואג כראוי לצאן ה' לקח אותו להיות מנהיג לעם ישראל[עג], וכתוב כאן שאז הצאן עצמו נעשה תלמידיו שנתן להם את התורה.

תורת הבעל שם טוב – מפרט לכלל

שוב, התורה הזו מדברת על כל המעגלים של האדם, אבל אנחנו כעת רוצים ללמוד ממנה בעיקר על תיקון הדיבור בין איש לאשתו – בין החתן והכלה שמקימים בית נאמן בישראל – שכל הדיבורים צריכים להיות טובים ונעימים.

לומדים את התורות המקוריות של הבעל שם טוב. בזמן הבעל שם טוב היתה הרבה התנגדות ללימוד הקבלה והוא תמך בלימוד הקבלה, יחד עם חבריו הצדיקים הנסתרים. הרבי הקודם מתאר זאת באופן יפהפה בספר הזכרונות, שחובת-קודש על כל אחת לקרוא אותו. אפשר לחשוב שהבעל שם טוב פשוט תמך בלימוד הקבלה שקדמה לו, קבלת הרמ"ק וקבלת האריז"ל, אבל הוא גם חידש בפנימיות התורה – חידושים שזכו אחר כך לשם קבלת הבעל שם טוב[עד].

מה החידוש של קבלת הבעל שם טוב? שהוא הופך כל פרט לכלל. רוב התורות בכתר שם טוב מקורן בספרי בעל התולדות – קטעים מתוך דרושים ארוכים יותר. הרבה מהדרושים שם מתחילים בכך שכל מצוה שייכת לכל אדם בכל זמן ובכל מקום[עה]. יש מצוות שאי אפשר לצערנו לקיים בפועל היום, כמו כל מצוות הקרבנות, אבל הבעל שם טוב מחדש שכל מצוה שאדם לומד עליה – איש, אשה, לא משנה מי שלומד – הוא יכול לקיים אותה בכל זמן ובכל מקום. לנו הדבר נשמע פשוט, כי הרבה חידושים של החסידות הם כבר אצלנו ב'גֵנים', ברוך ה', אבל זהו חידוש של הבעל שם טוב. פרט יכול להיות טוב או רע, אבל בכלל הכל תמיד טוב. התורה נדרשת בכלל ופרט וכלל[עו] שהם כנגד חסד-גבורה-תפארת[עז] – אצל הבעל שם טוב העיקר הוא הכלל, החסד והתפארת, לכן הכל באהבה וברחמים (פנימיות החסד והתפארת) ובזכותו נצא מהגלות בחסד וברחמים[עח].

כאן יש דוגמה טובה: בקבלה כתוב, כמו שהזכרנו, שההורים במחשבות הטובות והטהורות שלהם בזמן היחוד ממשיכים לבוש מאיר לנשמה של הבן. אבל הבעל שם טוב הופך את הפרט הזה לכלל – הוא לא מדבר רק על המחשבות בזמן היחוד, אלא על המחשבות של ההורים בכלל. כאשר ההורים חושבים מחשבות טובות, מתקנים את פגם המחשבה, הם משפיעים באופן אוטומטי – כמו טלפתיה – על הדרך בה הבנים שלהם הולכים.

תיקון הדיבור בחומש במדבר

פתחנו בכך שיש קשר לתורה הזו גם לפרשת שלח, בה היה חטא המרגלים שפגמו בדיבור, וגם לפרשת קרח, שונאו של משה. אכן, כפי שרש"י מביא בתחלת פרשת שלח[עט], התורה רומזת לקשר בין הדיבור של מרים ואהרן במשה בסיום פרשת בהעלתך לדבה הרעה של המרגלים כנגד הארץ בתחלת פרשת שלח. וממה נבע דיבורה של מרים במשה? מכך שמשה רבינו פרש מאשתו[פ]. בפרישה יש פגם, בדקות, בקשר עם אשתו שעיקרו קשר הדיבור. מכאן גם נלמד שפגם בדיבור הוא לא רק דיבור שלילי ופוגע, אלא גם שתיקה והעדר תקשורת נצרכת. אחותו של משה נכנסת כאן לתפקיד האשה, במקום אשתו, ומגיבה על הפגיעה הדקה בה (עליה שמעה ב'פליטת פה' שלה). על מרים אחותו – המדברת כאן כנגדו – מתפלל משה תפלה רבת עוצמה[פא] ובעצם מכוון לתקן את דיבורו שגרם לדיבורה בו, כדברי הבעש"ט כאן. בכל אופן, כפי שאומר ה' לאהרן ומרים, משה פרש מהאשה על פי ציוויו – "פה אל פה אדבר בו"[פב].

כלומר, יש כאן בדיבור של ה' עם משה בחינה שעדיין אינה בשלמות בקשר ביניהם (ש'מכריח' את משה לפרוש מן האשה)[פג], שמשתלשל לאי-דיבור של משה עם אשתו, שממשיך לטרוניא דקה של אשתו כנגדו, ש'מתעבה' בדיבור של מרים ואהרן במשה (עליו נענשה מרים), שהופך לחטא של ממש בדבת-הארץ הרעה אצל המרגלים ומגיע לשיאו בשנאת קרח למשה (בעם ישראל, ואולי אפשר לראות את המשך ההשתלשלות בפרשות הבאות אצל או"ה, סיחון מלך חשבון – השייך לשיחה[פד] ומחשבה – ובנבואות בלעם, הלעומת-זה של משה שכוחו בפיו[פה]). רואים כאן שחלק ניכר מחומש במדבר שייך לתיקון הדיבור ברמות שונות.

סיכום וברכה

נסכם שוב מה שלמדנו: יש לאדם את מדרגת הנשמה, ה"חלק אלוה ממעל ממש", שמתבטאת בלבוש המחשבה שלו ומשפיע על ה"בני". יש לו את מדרגת הרוח, הניצוץ-משיח שבו, שמתבטאת בלבוש הדיבור שלו – קודם כל בדיבור מתוקן בין איש לאשתו. ויש לו את מדרגת הנפש, הקיום שלו עצמו, שמתבטאת בלבוש המעשה שלו, במעשים טובים של תיקון עולם וחסד עם הזולת.

נחזור רק לסוד של "עלה רש" שפתחנו בו – ההדרכה לכל אחד שכדי להצליח בכל מעשיו צריך לנהוג באופן של "לכתחילה אריבער", מעל הטבע. איפה האדם פועל מעל הטבע? איך יוצאים ממנו? ה"עלה" הוא קודם כל במחשבה – "חשוב טוב יהיה טוב"[פו], שלו, מתוך בטחון בה', האדם יוצא מדרך הטבע. אחר כך ה"רֵש" הוא בדיבור של תפלה – "תחנונים ידבר רש"[פז]. מתוך ה"עלה רש", לעלות מלמעלה במחשבה ולתקן את הדברים בדיבור, זוכים גם לירושת הארץ במעשה, בהקמת הבית הנאמן בישראל ובהצלחה בכל המעשים בעולם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כיבוש הארץ הוא מתוך "דרך ארץ" וישוב הדעת המביאים ל"עלה רש" – לכתחילה אריבער.
• נפש היא האדם עצמו וביטויה מעשים טובים; רוח היא ניצוץ משיח שביטויו דיבור; נשמה היא חלק ה' שבאדם המבטא במחשבותיו.
• ברכת ה"בני" נמשכת מהנשמה-המחשבה, ברכת ה"חיי" נמשכת מהרוח-הדיבור וברכת ה"מזוני" נמשכת מהנפש-המעשה.
• שמירת המחשבה דורשת גבורה וסיעתא דשמיא מיוחדות.
• פגם המחשבה גורם לצער מהבנים, פגם הדבור גורם לצער מהזולת (החל מאשתו) ופגם המעשה גורם לצער מרכוש האדם.
• למחשבת ההורים השפעה מידית על הילדים (וכן להפך).
• המתקת השנאה תלויה בתיקון הדיבור – פיוס הזולת ותפלה עליו.
• בשנאה-העצמית החיובית של הצדיק הוא 'מוציא ידי חובה' את שונאיו וממתיקם.
• חידוש קבלת הבעל שם טוב הוא הפיכת כל פרט לכלל (וממילא הפיכת כל גבורה לחסד ורחמים).
• פגם דק מן הדק בדיבור העליון בין ה' ומשה מתפשט לפגמי הדיבור במעגלים רחבים.
• תכלית חומש במדבר היא תיקון הדיבור.
• מכח "עלה רש" – העליה במחשבה מעל הטבע והתפלה בדיבור – ניתן לכבוש את הארץ ולהצליח בכל יעד באופן של "לכתחילה אריבער".