כוונות המשכת השפע בשמע ישראל^[א]

פסוק ההתבוננות

פסוק ההתבוננות העיקרי בתפלה הוא פסוק היחוד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". המלה "שמע" עצמה דורשת את ההתבוננות, את ההעמקה והשמיעה הפנימית עד שהדברים יקלטו ויורגשו בעומק נפש האדם. בחסידות מודגש כי פסוק זה לא נאמר לדור הראשון של עם ישראל, ליוצאי מצרים שזכו לקבל את התורה בהר סיני, אלא דווקא לדור השני, הדור שעמד להכנס לארץ ישראל. תכלית ההתבוננות בפסוק זה היא מילוי כל הויתו של היהודי במסירות נפש, אשר נדרשה מן הדור שצריך ללחום על הארץ, לכבוש אותה וליישב אותה. כיבוש הארץ הוא ראשית התהליך של כיבוש המציאות כולה והחדרת ההכרה כי "הוי' אחד" לעולם כולו, וההתבוננות בפסוק צריכה לעורר בנפש מסירות נפש לשליחות של פרסום האלקות בעולם.

שלשה שלבי התבוננות – מילוי השליחות האלקית

הפסוק עצמו מתחלק לשלשה קטעים, שלשה שלבים של התבוננות – "שמע ישראל", "הוי' אלהינו", "הוי' אחד"[ב]:

"שמע ישראל" היינו שמיעה והקשבה פנימית למהותם ולשרשם של "ישראל" – התבוננות בשרש נשמות ישראל, שביחס לכל יהודי היא ההתבוננות שבבחינת "דע מאין באת". עם ישראל איננו מסוגל להלחם באויב כדבעי, לכבוש את הארץ ואת העולם כולו במסירות נפש, ללא הכרתו במהותו העצמית, ממנה נגזר בדרך ממילא יעודו בעולם. "שמע ישראל" היינו העליה ממטה למעלה, להזכר בשרש נשמות עם ישראל שהן "חלק אלוה ממעל ממש".

"הוי' אלהינו" היינו ההתבוננות בכך שה' (דווקא בשם "הוי'", שם העצם ושם הרחמים) הוא "אלהינו" – הוא כחנו וחיותנו. התבוננות זו נחוצה על מנת שבכל תהליך כיבוש הארץ וישובה, ובכלל בתהליך פרסום האלקות בעולם, נכיר כי כל השגינו (הגשמיים, וכל שכן הרוחניים) באו לנו מכחנו האלקי – "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". בעומק, כשם ש"שמע ישראל" היינו התבוננות (מלמטה למעלה) בשרש נשמות עם ישראל, כך "הוי' אלהינו" היינו התבוננות בבחירת ה' בעם ישראל (הנעשית מלמעלה למטה, מצדו של ה' כלפינו). מבואר בחסידות כי בחירת ה' בישראל היא דווקא ביחס לגופים, משום שבחירה היא דווקא בין דברים דומים – בעוד שאין כל מקום להשוואה בין נשמות ישראל לנשמות או"ה (וכן לא שייכת בחירת ה' במה שהוא חלק עצמי ממנו, והרי נשמות ישראל הן "חלק אלוה ממעל ממש" כנ"ל), הרי שגופי ישראל וגופי או"ה דומים הם, ודווקא בתחום הגוף מתגלה בחירתו החופשית של ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה. היות ה' כחנו וחיותנו נוגעת דווקא לגוף היהודי – בעוד הנשמה חיה בעצם בחיים נצחיים, הרי שעל מנת למלא את השליחות האלקית בעולם דרושים כח וחיות בגוף היהודי, שהרי רק בהיות הנשמה בגוף היא יכולה לפעול בעולם ולפרסם בו את האלקות.

"הוי' אחד" היינו תכלית השליחות האלקית, לגלות ולפרסם כי הוי', אלופו של עולם, אחד ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם. רש"י מפרש כי בעולם הזה "הוי' אלהינו", משום שרק אנו מכירים בו, ורק לעתיד לבוא, כאשר נפרסם את ה' בעולם כולו, יהיה "הוי' אחד". מתוך ההתבוננות בשרש נשמות ישראל, שהן חלק אלוה ממעל ממש, וההתבוננות בבחירת ה' בגוף היהודי, ניתן לגלות כיצד "הוי' אחד" בעולם כולו. ה' ברא את העולם יש מאין, כדבר נפרד בפני עצמו, ומתוך העולם לא ניכרת אחדות ה'. אכן, כשם שדרישת ה' את ארץ ישראל ובחירתו בה גורמת לו לדרוש דרכה גם את כל העולם כולו – מתוך שה' משפיע שפע מטר לארץ ישראל הוא דורש וחונן גם את שאר הארצות – כך בחירת ה' בגוף היהודי דווקא והשראת הנשמה האלקית בתוכו מתפשטת עד לגילוי כי ה' 'בוחר' לשכון בעולם כולו והוא מתאחד בו (ועד שלעתיד לבוא יעלה אור חוזר של גילוי אחדות ה' מהמציאות עצמה).

מיחודא עילאה לעבודת האהבה

אחרי פסוק היחוד מופיע בתורה הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כשם שפסוק היחוד כולל שלש מדרגות של התבוננות, כך הפסוק שמופיע אחריו כולל שלש מדרגות של אהבה, זו למעלה מזו – "בכל לבבך" (ודרשו חז"ל: "בשני יצריך") "בכל נפשך" (ודרשו חז"ל: "אפילו הוא נוטל את נפשך") "ובכל מאדך" (ודרשו חז"ל: "בכל ממונך" וכן "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי' מודה לו במאד מאד").

על אף שבתורה שני הפסוקים הללו סמוכים, חז"ל תקנו לומר ביניהם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בדרך כלל מבואר בחסידות כי פסוק היחוד העליון, שבמדרגת "יחודא עילאה", לא מותיר כל נוכחות ל'אני', וממילא לא מאפשר לעבור למצב הנפשי של אהבה הנדרש בפסוק השני (שהרי אהבה תלויה בקיום של 'אני', "יש מי שאוהב"), ומשום כך נדרשת הוספת הממוצע של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (המעביר את האדם למדרגה של "יחודה תתאה" בה יש מקום ל'אני' האנושי). לפי הסבר זה, "שמע ישראל" הוא פסוק התבוננות במגמת עליה – פסוק שלא מותיר מקום לעולם כפי שהוא – ובפסוק "ואהבת" חוזר האדם למציאות העולם.

המשכה יש מאין והחזרת היש לאין

אמנם, ניתן להתבונן בצורה נוספת, כמעט הפוכה, שתגלה את הקשר בין שלשת שלבי ההתבוננות שבפסוק הראשון לשלש האהבות שבפסוק השני:

אדמו"ר הזקן מסביר[ג] כי שלש האהבות, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", הן אהבה כזו הגורמת לאדם להפקיר במסירות נפש את שלש הברכות הגשמיות להן זקוק כל אדם – בני חיי ומזוני. "בכל לבבך" היינו הפקרת האשה והבנים ("בני") בהן קשור לבו של אדם, "בכל נפשך" היינו הפקרת החיים והבריאות ("חיי") ו"בכל מאדך" היינו הפקרת כל רכושו של האדם ("מזוני"), כל מה שצבר על מנת להתפרנס ממנו בעצמו ועל מנת להנחילו לבניו אחריו[ד].

לכאורה, מתוך ההתבוננות של "שמע ישראל", שאיננה נותנת כל מקום למציאות העולם ולנוכחותו של האדם בתוכה, מה מקום יש לתבוע ממנו ויתור על אחיזתו במציאות? הקושי והמשמעות בהפקרת כל אשר לאדם, "בני חיי ומזוני", קיימים רק כאשר מציאות העולם תופסת בעיניו מקום. לכן, יש להתבונן כי דווקא הפסוק הראשון, "שמע ישראל", הוא הנותן מציאות אלקית לעולם ואף ממשיך שפע ברכה בבני חיי ומזוני רויחי (וכפי שנוהג הרבי מליובאוויטש להדגיש: ובכולהו רויחי), ועל גבי זה נדרשת מהאדם אהבה בעוצמה כזו שתאפשר לו לוותר על כל הברכות להן זכה.

בכללות, כפי שנתבאר, הפסוק הראשון מנחה את האדם בשליחותו לפרסם אלקות בעולם (כשתהליך ההתבוננות הוא מלמעלה למטה, משרש הנשמות באלקות להתלבשותן בגוף והפצת אלקות בעולם), ואף ממשיך לו את כל המצטרך לו בחייו בעולם הזה, יעד השליחות. הפסוק השני הוא מעין נסיון בו מעמיד ה' את האדם, על מנת לבחון האם הוא מסור לשליחות, מתוך אהבת ה', עד כדי נכונות להפקיר בעבורה את כל אשר לו. גם לפי דרך זו יש צורך בהוספת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כמעבר בין שני הקצוות של המשכת כל טוב ושפע אלקי לעולם (בפסוק הראשון) לנכונות לוותר על כל השפע הזה ולהפקירו לגמרי מתוך אהבת ה' (בפסוק השני).

הפסוק "שמע ישראל" מתבונן במבט של "יחודא עילאה", מבטם של הצדיקים הגדולים (כתלמידי מורנו הבעש"ט) שכל עיסוקם הוא המשכת שפע טוב וברכה לעם ישראל, ורואה את תכלית הכל בהמשכת שפע טוב אלקי לבניו של הקב"ה. זהו מבטו של ה', הבורא את העולם יש מאין בכל עת. אמנם, עבודת הצדיקים החיים במציאות, "ועמך כֻלם צדיקים", היא הפעולה ההפוכה – החזרת היש לאין (כפי שפרש הרב המגיד נ"ע כי "גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשי שמים וארץ" משום שרב הפלא בהחזרת היש לאין מאשר ביצירה מאין ליש) – הנכונות להפקיר את כל אשר לאדם באהבתו את ה' (כאשר ה' איננו חפץ בהחזרת העולם לאין כפשוטה, אלא בנכונות להפקרת היש – מתוך אהבת ה' בשלהבת העולה מאליה של אש אהבת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – המאפשרת למלא ולהחדיר בתוך יש זה את האין האלקי בתכלית השלמות[ה]).

מהפך תודעתי זה דורש את המבט של "יחודא תתאה", את המבט המבקש את גילוי "כבוד מלכותו" של ה' "לעולם ועד" – גילוי כבוד ה' בפועל במציאות התחתונה, ולא רק הסתפקות בהמשכת שפע אלקי למציאות זו. לעתים, גילוי כבוד ה' דורש עמידה בנסיון של החזרת היש לאין, של הפקרת כל המציאות (אך כמובן שתכלית הכל היא גילוי האלקות במציאות זו כאשר היא עומדת על בוריה ומשופעת בכל טוב, ובימות המשיח עתידה להמשך תודעת "יחודא עילאה" אל תוך "יחודא תתאה" – בעולם גופא יתגלה כי תכלית כבוד ה' היא המשכת כל השפע הטוב לבניו חביביו של ה', ישראל עם קרובו).

בני חיי ומזוני – ובכולהו רויחי

אם כן, יש לבאר כיצד נמשכות בכוונת הפסוק הראשון כל הברכות – בני חיי ומזוני:

ההתבוננות של "שמע ישראל" – התבוננות בשרש נשמות ישראל ובמעלתן – גורמת לעיבור נשמות ישראל ברחם העליון (וכנודע בקבלה ש"שמע" הוא סוד יסוד אמא, רחם האם, בו מתעברות נשמות ישראל), ומתוך כך להמשכת "בני" גם בעולם הזה התחתון. ההתבוננות של "הוי' אלהינו" מתיחסת, כפי שהוסבר באריכות, לכח והחיות של הגוף היהודי דווקא. התבוננות זו מדגישה את שליחותו של היהודי בגוף, שליחות הדורשת ממנו חיות ובריאות (כלשון הרמב"ם: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי [עבודת] ה' הוא") – ברכת "חיי". בשביל לקיים את היעוד של "הוי' אחד" – לגלות ולהפיץ את האלקות בכל העולם כולו – דרושים ליהודים משאבים כלכליים רבים (עד שעל מנת לגלות את יחוד ה' ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם נדרש וודאי כל הון דעלמא[ו]), והתבוננות זו ממשיכה את ברכת ה"מזוני" הדרושה לכל יהודי[ז].

והנה, כפי שכבר הוזכר, הרבי הדגיש כי בביטוי "בני חיי ומזוני רויחי" מוסבת המלה "רויחי" על כל שלש הברכות. אכן, בפרטות לכל אחת מן הברכה ישנו תואר מקובל מיוחד, המתאר את השפע הרב והרצוי בברכה זו. כך מקובל להתפלל על פרנסה טובה. פרנסה טובה, מעבר להיותה פרנסה ברווח, היא פרנסה הבאה מתוך עיסוק טוב וכשר, מתוך משא ומתן באמונה (= ו פעמים טוב, כל צרופי המלה טוב), כאשר גם כל מה שמשתכרים משמש ליעודים טובים ורצויים. תואר החיים הרצויים הוא חיים ארוכים. ידוע בחסידות כי מעבר לבקשת חיים ארוכים כפשוטם, חיים של שנים רבות, הרי תוכן עיקרי נוסף בבקשה זו הוא חיים שבהם כל יום ויום הוא ארוך – חיים אותם זוכה האדם לנצל כדבעי, כאשר הוא מייקר ומעריך כל רגע ורגע, וממלא אותם בתוכן רב שמאריך את ימיו (ואזי מתגלה אור פני ה', אריך אנפין, בחיי היהודי). בברכת הבנים חפץ ומתפלל כל יהודי שיזכה לבנים צדיקים – לבנים שזוכים למעלת "ישראל" דווקא, שבמעלתם נאמר בהם "ועמך כֻלם צדיקים"[ח]. ורמז מופלא לכוונה זו: שלש הברכות – בנים צדיקים חיים ארוכים פרנסה טובה – עולות בדיוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

בעבודת האדם, כל אחת משלש הברכות הנמשכות בכוונת קריאת שמע תלויה במקור מיוחד: על מנת לזכות לבנים צדיקים צריך האדם להתעצם עם מהותן העצמית של נשמות ישראל, היינו היותן בטלות בתכלית להשי"ת (כמבואר בתניא כי כל מה שהוא מסטרא דקדושה הוא בטל לאלקות) – המשכת בני תלויה בבטול (וכן נודע בכלל כי כח הפריה והרביה תלוי בהקטנה עצמית, כדרשת חז"ל שיקטן זכה ל-יג המשפחות שיצאו ממנו – הריבוי הגדול ביותר בתולדות העמים – משום שהקטין עצמו[ט]). לחיים ארוכים זוכים דווקא מכח התורה, כאמור בדברי התורה "כי הם חיינו וארך ימינו" – דווקא כאשר האדם ממלא את ימיו בתורה הם נעשים ימים ארוכים. הפרנסה הטובה תלויה בריבוי מעשים טובים, וכנ"ל שה"טוב" העצמי שבפרנסה מתבטא בכך שהיא מושגת בדרך משא ומתן באמונה ובכך שהיא מנוצלת למעשים טובים של ריבוי צדקה והפצת אלקות. וגם כאן הרמז: שלש מדרגות העבודה – בטול תורה מעשים[י] – עולות גם הן כמנין "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

ביאור:
יחוד ראשי התיבות של קריאת שמע

ראשי התיבות של פסוק ההתבוננות – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – עולים כמנין צמח צדק (והוא כמנין שמו של הרבי מליובאוויטש – מנחם מענדל – הנקרא על שם אדמו"ר הצמח-צדק), לרמז לסוד משיח צדקנו ("צמח שמו") שצריך לגאול את כנסת ישראל, "צדק מלכותא קדישא", על ידי שיצדיק אותה בלימוד זכות על כל עניניה וימשיך בה (בבחינת "צדקה" הנמשכת מן ה"צדיק" ל"צדק" כדי להמתיק את דיני המלכות) שפע ברכה ב"בני חיי ומזוני רויחי" (ובכולהו רויחי, כנ"ל באריכות).

והנה, יש להתבונן על דרך הקבלה בכוונת ראשי התיבות – ש י י א י א – הכוללים שלש אותיות י, שתי אותיות א ואות ש אחת: האות יוד רומזת לסוד היד, ו-ג היודי"ן הם בסוד שלש הידות המנויות בתורה – "היד הגדֹלה" "היד החזקה" ו"יד רמה" – שכנגד הספירות חסד (מדת הגדולה) גבורה (התוקף והחוזק) תפארת (העולה עד לאמונה, כתרגום "יד רמה" כ"ריש גלי", סוד הראש הגלוי שבכתר, "רישא דלא ידע ולא אתידע", הרומז לכח האמונה בנפש כנודע). ב האלפי"ן הם בסוד "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה" והם מכוונים כנגד ספירות המוחין, חכמה ובינה. האות ש היא "אות הברית" – אות זו מרומזת להתכנסות ג הקוים הכלולים בה (שעל כן היא נקראת גם "אתא דאבהן", האות הכוללת את ג האבות, שכנגד הספירות חסד, גבורה ותפארת) לנקודה אחת, נקודת היסוד.

סדר הכוונה במלות קריאת שמע הוא יסוד-תפארת-חסד-חכמה-גבורה-בינה: ה-י הראשונה, "ישראל", מכוונת לספירת התפארת (והיא היד המכוונת כנגד הגוף ועולה עד לראש, כנ"ל, כרמז הידוע שישראל אותיות לי ראש), בסוד "תפארת ישראל" (וכן, מבין שלש הידות בתורה רק ה"יד רמה" מיוחסת לבני ישראל – "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה" – בעוד "היד הגדלה" ו"היד החזקה" הן ידי השי"ת הפועלות במציאות). ה-י השניה וה-י השלישית, "הוי' [אלהינו] הוי' [אחד]", מכוונות לספירות חסד וגבורה – מבואר בקבלה כי היחס בין "הוי' אלהינו" ל"הוי' אחד" הוא יחס של "יחודא עילאה" (יחוד ה' עם ישראל, "ישראל ומלכא בלחודוהי") ו"יחודא תתאה" (יחוד ה' עם מציאות העולם, ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם), יחס של שמים וארץ, ואם כן שם הוי' הראשון הוא בסוד "נטה ימינו וברא שמים" (והיינו גילוי החסד המיוחד לנשמות ישראל, בבחירת ה' בנו) ושם הוי' השני הוא בסוד "נטה שמאלו וברא ארץ" (והיינו השפע הנמשך באופן של צמצום והסתר לעולמות הנדמים כנפרדים ממנו ית'). ה-א הראשונה, "אלהינו", מכוונת כנגד החכמה – נקודת האור האלקית המאירה בכל נשמות וגופי ישראל (כ"כחנו וחיותנו", כנ"ל), וה-א השניה, "אחד", מכוונת כנגד הבינה, כנודע בקבלה כי ה-ד הרבתי ד"אחד" רומזת לסוד לאה המכוונת כנגד הבינה, וד"ל.

והנה, אף על פי שבפשטות אותיות ה-א נעלות מאותיות ה-י – כמעלת המוחין על המדות – הרי "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ושרש ג הידות הוא בחג"ת דאריך אנפין. וכן, דווקא חלוקת ג היודי"ן מתאימה לחלוקת שלשת ביטויי ההתבוננות הנ"ל – "שמע ישראל", "הוי' אלהינו", "הוי' אחד". חלוקה זו מתאימה גם לשלש הברכות הנמשכות על ידי ההתבוננות בביטויים הנ"ל – בני חיי ומזוני: חיים ארוכים נמשכים מקו הימין (המכונה "חד אריך"), בסוד האמור בתורה "ארך ימים בימינה", והיינו מסוד "הוי' אלהינו" כנ"ל. לפי זה, המשכת מזוני היא מקו השמאל, בסוד "בשמאלה עשר וכבוד", והיינו מסוד "הוי' אחד" כנ"ל. ראשי התיבות "שמע ישראל" רומזים ל-שי עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, והוא סוד המשכת בנים צדיקים (וכנודע שצדיק עולה ב פעמים בנים, והוא סוד "צדיק באמונתו – ב אמונות – יחיה", הרומז לכך שצדיק עולה ב פעמים אמונה, וכנ"ל שסוד "יד רמה" עולה עד לאמונה, מקור המשכת הבנים הצדיקים), וד"ל.