התוועדויות שש"פ

כ"א ניסן תשס"ולא מוגה

שש"פ התשס"ו – כפר חב"ד^[1]

התוועדות ליל שביעי של פסח (בבית הכנסת אחר תפלת ערבית):

[הרב לימד ניגון חדש ^[2] על הפסוק הרביעי בפרק החדש של הרבי – "דרשו הוי' ועזו בקשו פניו תמיד"]

פרק קה כולו נאמר, על פי פשט, כאשר העלה דוד את ארון הקדש לעיר דוד בשמחה גדולה, אחרי ששהה כעשרים שנה בבית יערים, ואחרי שהיה שלשה חדשים בבית עובד אדום הגתי. עיר דוד היא עיר מלוכה, שעליה יש לדרוש "אין מלך בלא עיר מלוכה"^[3]. וכן, עיר דוד עולה בגימטריא "אין מלך בלא עם" (כאשר עיר = כ פעמים דוד).

ה'תחנה' בבית עובד אדום הגתי בין שני שלבי העלאת הארון לעיר דוד, והעובדה כי בית עובד אדום הגתי נתברך בזכות שהות הארון אצלו, מלמדת כי יש לו שייכות מיוחדת לעבודת העלאת הארון. ואכן, בדברי הימים מסופר כי עובד אדום הוא מן הלויים, שעבודתם היא בקו שמאל, קו ההעלאה מלמטה למעלה. והנה, תופעה מיוחדת אצל עובד אדום היא כי על אף שהלויים מתחלקים לשתי מחלקות של "שוערים" ו"משוררים" (ואסור לכל אחד מהם לחרוג מתחומו, ו"משורר ששיער בשל חברו חייב וכו'"^[4]), בכל זאת מתואר עובד אדום גם כשוער ("ועֹבד אדֹם ויעיאל השֹערים"^[5]) וגם כמשורר ("והמשֹררים... ועֹבד אדֹם ויעיאל... בכנֹרות על השמינית לנצח"^[6]). ויש לומר כי אצל הלויים, השייכים לספירת הגבורה בקו שמאל של הספירות, עבודת המשוררים לארמא קלא בשירה ובשמחה היא נטית-עלית הגבורה לספירת הבינה (שפנימיותה היא מדת השמחה) ועבודת השוערים (שיש בה יותר אתכפיא) השומרים על הארון היא נטית-המשכת הגבורה לספירת ההוד (המכוונת בגוף כנגד מערכת החיסון, השומרת מכל חדירה זרה). שני ממדים אלו של ספירת הגבורה קיימים ב"עֹבד אדֹם" ורמוזים בשני שמותיו (העולים ביחד לשלמות של יא בריבוע) – "עֹבד" (תכונה השייכת בכלל לקו השמאל, עמוד העבודה) הוא ממד ההוד שיש בספירת הגבורה (שהרי בספירת ההוד נאמר "תמורת עבדות ממשלה"^[7], ומובן כי גם העבודה דקדושה – עבודת ה' – מתוך כפיה עצמית והודאה על האמת שייכת לספירת ההוד) ו"אדֹם", הרומז לצבע האדום (צבע הגבורה והדין), הוא ממד הבינה שיש בספירת הגבורה (שהרי הצבע האדום מעורר שמחה יותר ממה שהוא מעורר פחד, כפשוט). "אדֹם הגתי" מרמז לגת של יין אדום – יין המשמח, שמקורו בספירת הבינה.

כללות ענינו של "עֹבד" – ענין העבודה – שייך כמובן הדוקות לסוד "אין מלך בלא עם", שהרי בפשטות העם הם עבדי המלך. וכן, עם ראשי תיבות "עבד מלך" – אשר כה מתעצם בעבדותו למלך (שמקורה בעבדות הפנימית הקיימת אצל המלך עצמו, החש כעבד בשררה שהוטלה עליו) עד שנאמר בו "עבד מלך – מלך"^[8]. גם צמד המושגים המופיע בספר יצירה – "תמורת עבדות ממשלה" – הם ראשי תיבות עם. אף שבפשטות מדובר בשני הפכים ("תמורות", בלשון ספר יצירה) כאשר ה"עבדות" היא שלילית וה"ממשלה" היא חיובית, הרי שבסוד "עבד מלך מלך" זהו סדר עילוי של מי שתחילים כעבדים פשוטים של המלך, ומתעצמים עם עבדות זו עד שהם נעשים שרים בממשלתו (וכשם שאין מלך בלא עבדים כך אין מלך בלא ממשלה – והממשלה היא המוציאה לפועל את ממד הכפיה שיש במלכות, כנודע שמלכות היא דווקא כאשר "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", בעוד ש"וממשלתך בכל דור ודור" משום שהממשלה היא גם בכפיה על העם). בקו שמאל שבספר יצירה ניתן לרמוז עם נוסף, השייך כולו לצד החיובי של קו שמאל – מתנת הגבורה היא עושר ומתנת ההוד ממשלה, ראשי תיבות עם (ו"אין מלך בלא עם" – בלא עושר וממשלה, המייסדים את שלטון המלך על עמו באופן של "ויהי דוד עֹשה משפט [בתוקף ממשלתו] וצדקה [ברוב עושרו] לכל עמו"^[9], וכפי שיתבאר עוד בסעודת משיח).

גם בשמו של "עֹבד אדֹם" רמוז העם בראש ובסוף, כאשר האותיות שבאמצע הן בדד א, בסוד הפסוק "הן עם לבדד ישכֹן"^[10] בתוספת הארת ה-א – "אלופו של עולם". הכאה פרטית של שני השמות – ע פעמים א, ב פעמים ד, ד פעמים מ – עולה 238, כמנין רחל.

הפסוק הרביעי בפרק החדש של הרבי הוא "דרשו הוי' ועזו בקשו פניו תמיד". "עזו" קאי בפשטות על ארון הקדש, בו מתקיימת נשיאת הפכים של "מקום ארון אינו מן המדה", וכל תופעה של נשיאת הפכים מכונה עז (בסוד הפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי – כי עז לאלהים"). גם בפסוק זה יש רמז נסתר של עם: לפסוק יש מבנה מדויק – שתי יחידות של שלש מילים בנות ארבע אותיות – כאשר האות העשירית ביחידה הראשונה היא ע (והיא ה-ע היחידה בפסוק) והאות העשירית ביחידה השניה היא מ (והיא ה-מ היחידה בפסוק). מכיון שיש יב אותיות בכל יחידה, הרי שהאות ה-י ביחידה השניה היא בעצם האות ה-כב בפסוק כולו, ואם כן שתי האותיות עם בפסוק (שהן האות ה-י והאות ה-כב) רומזות גם לסוד לב נתיבות חכמה – י ספירות ו-כב אותיות – כנודע בספר יצירה.

הוספה (כז ניסן תשס"ו – בדרך ליריחו תובב"א):

"איזהו מקומן" במסכת זבחים הוא הפרק היחיד בש"ס שאין בו מחלוקות, ולכן בחרו לאמרו כל יום. אליבא דאמת יש מחלוקות, אך אינן נזכרות בגוף הפרק, שהוא אליבא דתנא אחד. דוגמה חשובה בחותם הפרק, בדיני הפסח, בו מנויים ארבעה דינים (שכולם "אינו..."): א. אינו נאכל אלא בלילה (ולא בשעות היום אחר השחיטה). ב. אינו נאכל אלא עד חצות. ג. אינו נאכל אלא למנוייו. ד. אינו נאכל אלא צלי.

סדר ארבעת הדינים הוא הוי' מלמטה למעלה (בן-סג-מה-עב), כשההקבלה הכי פשוטה המתבקשת היא כנגד היסודות: ברור ש"צלי" זה יסוד האש. הלילה – זמן העצלות והעצבות – מכוון כנגד יסוד העפר (ובתוך ה-ע ישנה א – הלילה הוא זמן אפור). בחבורה (בלשון חז"ל) נמצא יסוד הרוח. בתורה הלשון היא "תכוסו" – לשון מספר ולשון כיסוי, סוד עלמא דאתכסיא, וכן זה בסוד הסוכה שהיא מקיפין דאמא. בינה זה מחשבה סתם – ומחשבה זה גם חשבון-מנין. חצות הוא כנגד המים (אותם חצה ה' והבדיל בין מים למים, וכן מים הוא לשון רבים ויש לחצותם למה-מה, וכנ"ל שכאן דין זה מכוון כנגד ה-ו שבשם הוי' ב"ה – כנגד שם מה).

הגמרא אומרת שכל הדינים מוסכמים חוץ מהדין של "עד חצות", הנתון במחלוקת. יש סוגיא שלמה אם אפשר להסביר זאת גם אליבא דרבי עקיבא (שדאורייתא אכן כל הלילה, אך אולי כדי להרחיק מן העבירה תקנו עד חצות – לבדוק אם זה הו"א של הש"ס או שכך דעת ר"ע), אך המסקנה שהמשנה כראב"ע שגם דין זה הוא דאורייתא. הרמב"ם לא פסק כראב"ע (וכמדומה שכלל לא הזכיר דין חצות בענין זה), ומפרשי הרמב"ם אומרים ששאר הפוסקים פוסקים כראב"ע כי דעת ראב"ע מופיעה כסתם בכ"ד. אלא שהמגיד משנה מבאר (בהלכות חמץ ומצה) – והמשנה למלך (בהלכות קרבן פסח) משבח אותו – שמכיון שיש גם פעם אחת סתם משנה כר"ע, והכלל שהלכה כסתם משנה לא ענין כמותי, ולכן סתם משנה פעם אחת כר"ע מבטלת את זה שכמה פעמים סתם משנה כראב"ע.

מבואר בכתבי האר"י ששם מה עתיד להתבטל – זו הסיבה הפנימית לכך שלא מקפידים כל כך על דין חצות באפיקומן (כשבנגלה סומכים על הרמב"ם). "עד חצות" זה כדי להבחין בתוך הלילה – בין חלק הדינים לחלק הרחמים. בליל שימורים, כשרוצים להמתיק דיני תחלת הלילה, אז החידוש של מתן תורה שגם את המצה של אחר חצות – אחרי גילוי שכינה, כשכל הדינים נמתקים – אפשר וצריך לאכול לפני חצות (כמבואר בחסידות שזה החידוש של מ"ת). עכ"פ, כל הדין של חצות זה נקודה שבין דין לרחמים – דין ורחמים זה דגש ורפה בסוד ז כפולות. אם כללות הלילה זה ה תתאה, אז ה-ו יורד לחצות את הלילה – זה מה שקורה כאשר ה-ו מתייחדת עם ה-ה תתאה.

ההסבר הפנימי של החבורה זו הדרגה השניה של אהבת ישראל שמסביר הצ"צ בדרמ"צ – אהבה מצד אמא, שכולנו מוקפים במקיף אחד (הדרגה הראשונה מצד ז"א – שכולנו שיעור קומה אחד, והדם מחבר הכל), וממילא כולנו אחד ממש. זה סוד החבורה – שיש מקיף דאמא המחבר כולנו, וזה מקיף של אהבת ישראל בדרגה הגבוהה ביותר.

ה"צלי" זה אש, וגם רומז ל"צלותא", בארמית. כמו ששמירה ממשהו חמץ זה סגולה לא לעבור עבירות כל השנה, כך אכילת הפסח צלי זה סגולה להתפלל בהתלהבות כל השנה, וזה לדאבוננו אין בזמן הזה, ואת זה הבעש"ט ותלמידיו התחילו להחזיר עטרה ליושנה. זה פה-סח – דיבור בתפלה. כשתהיה בכך התלהבות יש אש – "צלי" – השורפת את קליפת עמלק. כמה שאש לכאורה שייך לאמא, בסדר הרגיל של היסודות זה כנגד אבא – זו דרגת הצדיקים שהתפללו בהתלהבות (ושוב: עבודה שבלב זו תפלה, אך אצל הצדיקים זה למעלה מזה – מחד התלהבות מודעת, אך מאידך כל כך בבטול שזה לא הוא מתפלל אלא ה' מתפלל בעצמו, כך שרבי לוי יצחק מברדיטשוב יכול לשאול את רבי ברוך מה דעתו על תפלתו, ובכלל לכן הצדיקים יכולים שמישהו אחר ישמע אותם מתפלל. אחרי שיש חבורה אפשר להגיע להתלהבות של אש בתוך החבורה, שזה כמו שלפני התפלה מקבלים מצות "ואהבת לרעך כמוך" ואחר כך מתפללים בהתלהבות").

לפי זה סדר העבודה קודם להכנס ללילה ולהתמודד עמו כדי לתקנו. אחר כך צריך לחצות את הלילה – להבדיל בין דין לרחמים, ולהמשיך הרחמים לתוך הדין. אחר כך צריך אהבת ישראל במדרגה הגבוהה של חבורה, ובסוף אפשר לשרוף את העולם – מלשון העלם – בתפלה לא-ל חי ולהאיר את הלילה (כשעיקר הארת הלילה זה בשביעי של פסח – "ויאר את הלילה" – אך גם בלילה הראשון "נגלה עליהם וכו'", ולכן אומרים הלל בלילה. אפשר לומר שההבדל בין הלילה הראשון לשביעי שביום הראשון זה אור מלמעלה וביום השביעי זה כבר עצמי שהלילה עצמו יאיר, שהצמצום עצמו יאיר).

רמזים: ד"פ "אינו נאכל אלא" זה ר"ת אנא – ד"פ "אנא" שאומרים בהלל. ד"פ אנא (= בן) = יצחק, שהוא בחינת קרבן. בכוונות ד"פ אנא הוי' – העולים בן – זה כנגד עסמ"ב (אלא שמלמטה למעלה). כל הלשונות עולות חכמה (= חסה = עג) פעמים הוי' = 1898. כמלה שלמה, רק "צלי" מתחלק בשם הוי' ב"ה – ה"פ הוי'. חוץ מזה, כל השאר זה חס (= חכם) פעמים הוי'. חס שייך לפסח (לא רק באתיות, אלא שהפשט של "פסח" זה חמלה וכו'). יש ג"פ "ואינו" (= 73) ופעם אחת "אינו" – רק זה עולה יא פעמים הוי'.

צלי רומז ל"ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – לזה צריך להגיע, ובשביל זה קרבן פסח. צדיקים לעולם יירשו = 956. בלי הר"ת (צלי, המתחלק ב-יג) עולה 826 המתחלק ב-ז. יג פעמים י ו-ז פעמים 118. כל המרכיבים יחד עולים פסח. לילה חצות מנוייו ר"ת לחם (= ג"פ הוי'). כל שלש הבחינות הראשונות זה עדיין 'לחמי' – זה המצה שבפסח, או ה"קרבני לחמי", אך ה"צלי" זה ה"לאשי" ממש. צלי = עני, אז זה לחם עני (= יצחק = אינו ואינו ואינו ואינו, כנ"ל). השאר בלילה חצות מנוייו עולה 1820.

הנחה – לא מוגה