הטעם שלפני החטא

בע"ה

אור לכ"ה חשון תשפ"ד – רשימת הרב

אהבת שלום תולדות – ד"ה "מי איפוא הוא הצד ציד"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

טעם עולם הבא

מי איפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה (כז, לג). ואיתא במדרש (סז, ג) וזה לשונו, ואוכל מכל, מכל מה שנברא בששת ימי בראשית.

חז"ל דרשו: "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן אברהם יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה 'בכל', יצחק דכתיב ביה 'מכל', יעקב דכתיב ביה 'כל'"[ב]. הטעם של "כל מה שנברא בששת ימי בראשית" הוא טעם עולם הבא – העולם הבא תמיד ונמשך בעולם הזה, והוא הסוד הפנימי של מעשה בראשית (ה"שעשעים יום יום" – "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", בסוד "נֹצר חסד ['עולם חסד יבנה'] לאלפים" – שבתוך "כל מה שנברא בששת ימי בראשית", המוחין שבתוך המדות).

על בריאת עולם הבא ועולם הזה נאמר "כי ביה הוי' צור עולמים", "העולם הזה נברא ב-ה והעולם הבא נברא ב-י", כאשר י-ה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". יחוד י-ה הוא סוד "שכינה ביניהם" העולה 502, כמנין שנות שלשת האבות (שטעמו מעין העולם הבא) "בעולם הזה".

במעשה בראשית נאמר שש פעמים "כי טוב", "טוב טעם" של כל בריאה, אך הסיכום של טעמי "כל מה שנברא בששת ימי בראשית" הוא סוד הסיכום "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" שבהמשך לו נאמר "יום הששי. ויכלו השמים וגו'", ר"ת הוי' ב"ה. חז"ל דרשו "'טוב' זה יצר טוב, 'מאד' זה יצר הרע"[ג] – שלמות הטעמים היא כאשר יש השלמה בין היצרים, כמבואר בספר התניא שישנם שני סוגי "מטעמים", "אחד ממאכלים ערבים ומתוקים [והיינו ה'טוב', עבודת הצדיק ביצר הטוב]. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש [והיינו ה'מאד', עבודת הבינוני-הבעל-תשובה ביצר הרע:] וזהו שאמר הכתוב 'כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה' פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור"[ד]. לכן כל דברי ה"אהבת שלום" כאן נסובים על טעימת הטעם הטוב של כל מה שנברא בששת ימי בראשית על ידי השלמת-תיקון יעקב (ה"אדם", כדלקמן) ועשו (ששרשו בקדושה הוא ה"מאד"[ה]). השלמת זו היא המשכה של האורות דתהו ("מאד", יצר הרע) בכלים דתיקון ("טוב", יצר טוב). זהו סוד עבודת "בכל מאדך", בה ישראל "עושין [תיקון עשו] רצונו של מקום" – ממשיכים את האורות דתהו ("מאד", יצר הרע) בכלים דתיקון ("טוב", יצר טוב) והופכים את הקללה לברכה.

יעקב ועשו – האדם והנחש

להבין זה הענין הוא כך, דהנה ידוע שעשו היה מסטרא דנחש הקדמוני, ועל כן תרגם אונקלוס על הפסוק (כה, כז) איש יודע ציד איש שדה, גבר נחשירכן, שהם ב' תיבות נחש ירכן, שהיה נחש חקוק על יריכו כדאיתא במדרש (של"ה פרשתנו תורה אור ד"ה וזהו, בשם ציוני).

הנחש החקוק-מקועקע על ירכו של עשו -נחש-ירכן[ו] – מתבטא גם בכוחו לפגוע בגיד הנשה על כף ירך יעקב[ז]. עשו נחש הקדמוני עולה אהבת ישראל (אהבה פעמים חכמה), "זה לעֻמת זה", ועל ידי אהבת ישראל הופכים את קללת הנחש לברכה (ואזי הנחש נעשה משיח – מתהפך ממשיח שקר למשיח אמת).

ויעקב אבינו ע"ה היה תיקון חטא אדם הראשון, על דרך אמרם ז"ל (בבא מציעא פד, א) שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, והיה מכניע סטרא דעשו נחש הקדמוני, בחינת ל"ט הקללות (עי' תקו"ז פה.), ונהפכו לברכות. ועל כן גנב יעקב את הברכות, והיתה תועלת גדולה לדורות הבאים, כי לולא זאת לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

"יעקב איש תם", איש אמת, הוא היפוכו של הנחש של עשו – "כי לא נחש ביעקב"[ח]. כדי להפוך לברכה את קללת הנחש הקדמוני, קללת עשו, על יעקב להתמודד עם קליפת לבן הרמאי (שדווקא בו החלה האתהפכא מקללה לברכה, כאשר הוא שאמר "בוא ברוך הוי'" וגילה כיצד אליעזר עבד אברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך) ועם קליפת עשו הרשע, שבבחינת "נחש עקלתון" (ברמאותו) ו"נחש בריח" (ברציחתו), שרש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וד"ל. גם כאשר גונב יעקב את הברכות הוא עושה זאת באמת, כאשר הוא אומר "אנכי עשו בכֹרך", "'אנכי' מי שאנכי" ובכח הזה הופך את הקללה-החשך של "עשו בכרך" לברכה-אור של ברכך, "ברישא חשוכא [בכור] והדר נהורא [ברוך]".

וגם ההשתחוואות של יעקב (בראשית לג, ג) היו להכניע הקליפה של עשו סטרא דנחש הקדמוני, על דרך הש"ס (קידושין כט, ב) על כל כריעה דכרע נתר חד רישיה, כי על ידי זה היה מכניע הקליפות (עי' מגלה עמוקות ואתחנן אופן קצב), וביטל ל"ט הקללות שהן מסטרא דנחש הקדמוני ונהפכו לל"ט ברכות.

סיפור המזיק במסכת קידושין שמוזכר כאן התרחש בבית מדרשו של אביי – נוטריקון אברהם-יצחק-יעקב, סוד האבות (והוא עסק בבריאת נשמות גרים[ט], כמו האבות, וד"ל) – כאשר בטול המזיק היה על ידי רב אחא בר יעקב, רמז לתיקון עשו, אחיו של יעקב. המזיק עצמו הוא סוד הנחש הקדמוני, ששבעת הראשים שלו היינו הלעומת-זה של ג רישין שבכתר (רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך), ב ראשין דחכמה (אבא עילאה וישראל סבא) ו-ב ראשין דבינה (אמא עילאה ותבונה). הנחש הקדמוני הוא סוד סמאל, אותיות אסלם, היינו דת האסלם שיש בה ז רישין דטומאה הנכנעים ונהפכים על ידי יעקב אבינו ורב אחא בר יעקב. הכריעות מבטאות הכנעה, השייכת למדת ההוד – את "הודי נהפך עלי למשחית" (הכנעת השקר המתבטאת בכריעות האסלם, שתרגומו המילולי הוא השלמה-כניעה) יש להפוך בחזרה בכח התמימות שבפנימיות ההוד, כוחו של "יעקב איש תם".

החיבור-ההשלמה של יעקב-אדם עשו-נחש עולה 961 – 31 ברבוע, סוד תיקון המשפחה האנושית הראשונה, אדם-חוה-קין-הבל-שת (לא – שלילה – ברבוע), על ידי המשפחה היהודית הראשונה, אברהם-שרה-יצחק (אל – סוד "חסד אל כל היום", מדת אברהם, "עולם חסד יבנה" – ברבוע).

טעם של שבת

נמצא שיעקב אבינו ע"ה בשעה שלקח הברכות היה על בחינה של קודם חטא [אדם הראשון], בחינת שבת, בחינת מן, שכל הטעמים מורגשין בו (יומא עה, א), מצד גודל הברכה, על דרך אמרם ז"ל (בראשית רבה יא, ב) ברכו במן וקדשו במן. וזו היא כוונת המדרש מכל מה שנברא בששת ימי  בראשית, היינו קודם החטא. וזהו ואוכל מכל בטרם תבא, פירוש מכל בגימטריא מן, והיינו שיצחק אמר לעשו שטעמתי טעם מן, טעם של קודם החטא, וזהו בטרם תבא פירוש קודם בואך בחינת עשו בחינת נחש הקדמוני, ולזה ואברכהו.

על ידי חטא אדם הראשון, באכילה מעץ הדעת טוב ורע, נעלמה מציאות ה"כל" מהעולם הזה – אין יותר שלמות בעולם, אלא הכל שבור וחלקי. אכן, יעקב אבינו חזר למציאות שלפני החטא ויכול היה להטעים לאביו "מכל", מאותו "כל" שלם שקדם לחטא. אותו טעם שקודם לחטא הוא בעצם הטעם שקודם לבריאה – כנ"ל בענין טעם העולם הבא (ששרשו ב"אלפים שנה" שקדמו לעולם) – הטעם של השבת שלפני ששת ימי בראשית, ד"מינה מתברכין כולהו יומין" של ששת ימי בראשית, עם כל טעמיהם. הארה מהשבת הזו מופיעה בטעם המן ("מכל") בכל יום שבת קדש, בחינת "כל", שה' ברכו וקדשו במן (ורמז: שבת-כל עולה ב"פ שלום – הממוצע ביניהם – תיקון עשו בשבת שלום ומבורך, יום הפיכת כל הקללות לברכות).

טל תחיה

ההארה הזו שמלפני הבריאה ומלפני החטא, החוזרת לזוכים בשבת, תתגלה בשלמות לעתיד לבוא, ב"יום שכולו שבת":

גם ברוך יהיה, פירוש כי לעתיד יהיה השם הוי"ה – יהי"ה, כדאיתא בהאר"י ז"ל (לקו"ת זכריה ד"ה ביום), ואזי יושלמו ויגמרו הברכות ויתבטלו הל"ט קללות [ויהפכו] לל"ט ברכות, בסוד ט"ל תחיה, ט"ל אורות דעתיקא (זוהר ח"ג קכח, ע"ב), וזהו גם ברוך יהי"ה.

בטול לט הקללות והפיכתן ל-לט ברכות הם בסוד טל תורה שהוא-הוא טל תחיה[י]. תחית המתים היא החיאת עשו הרשע, עליו נאמר "רשעים בחיים קרויים מתים"[יא], כאשר תשובת הרשע היא תחייתו. המן – סוד ה"מכל" המבואר כאן – היה מונח בין שתי שכבות טל, טל תורה וטל תחיה, כשהמן עצמו הוא עיקר הברכה ("ברכו במן", כנ"ל).

רמזי הפסוק

וכמה רמזים בפסוק עליו מדובר בתורה זו:

בכל הפסוק "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה" יש כב תבות ו-פ אותיות, סוד "כב אותיות יסוד", ולמרבית הפלא רק "מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה" עולה כב פעמים יסוד (סוד "כי כל", רמז ל"מכל" שבפסוק)!

"ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד" עולה 814 (מילוי שדי, שין דלת יוד) כב פעמים לז (הבל, גיל יצחק בעקדה, חלק המילוי של שם סג דאורות דתהו, שרש יצחק אבינו). "ואכל מכל", אותיות אום (שם קדוש דע"ב) כלכל, עולה 147 (שנות חיי יעקב, ג"פ ז ברבוע), וחלק המילוי שלו עולה אור אין סוף (אור-אור, ואהבת כו'). רק "ויחרד" עולה "ברוך", כסיום "גם ברוך יהיה" – הפיכת חרדת יצחק למקור הברכה של יעקב. "חרדה גדלה" עולה ז"פ הבל כו', שרש נשמת ראובן. "חרדה גדלה עד מאד" עולה חשמל (ז"פ מד-י כו'). "גם ברוך יהיה" עולה ז"פ גם-גדול (אש, מנורה, צורה וכו') ו"ברוך יהיה" עולה ג"פ אלהים, מוחין דקטנות, אותם יש להפוך לגדלות על ידי "גם" (גדול).