ה"בית אהרן" מקרלין

י"ז סיון תשפ"ד – טלפונית

פרצוף סיפורים לפי הספירות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד יום ההילולא של רבי אהרן השני מקרלין, בעל ה"בית אהרן", עבר הרב על מגוון גדול של סיפורים עליו ומעט 'ווארטים' שלו – שרוכזו בספר "זכרונם לברכה" ביום ההילולא שלו, י"ז סיון – וסידר אותם לפי מבנה הספירות. "עץ החיים" של הספירות נקרא פרצוף, וכאשר מסדרים סיפורים על צדיק לפי 'פרצוף' מצטרפות הנקודות ומרכיבות דמות שלמה ומאוזנת, שכל כוחות נפשה באות לידי ביטוי באופן המיוחד לה, עד שזוכים ל"ראה פניו מאירים", מקבלים 'חוש' בדמות המיוחדת והשראה ממנה בעבודת ה' שלנו.

היום יום ההילולא של ה"בית אהרן" מקרלין – נקרא כמה סיפורים עליו ונמקם אותם בספירות:

כח"ב: חכמה, שמחה ותענוג

הבית אהרן היה פעם אצל הרה"ק האוהב ישראל מאפטא זצ"ל ואחר כך אמר הרה"ק מאפטא על הבית אהרן, בנו של ר' אשר מסטאלין, היה כאן. ראו איזו שמחה הכניס בנו, הקירות היו מרקדים, הרי הוא בבחינת "עז וחדוה במקומו".

אחר כך כתב הרה"ק מאפטא זצ"ל מכתב להרה"ק ר' אשר מסטאלין זצ"ל, "בנכם החכם והצדיק בא אלי". ואמר על זה ר' אשר זצ"ל – "צדיק, אם ירצה יהיה צדיק; חכם, איני יודע אם הוא [הרה"ק מאפטא] יודע עד היכן...".

וכעין זה אמר הרה"ק ר' אשר מסטאלין זצ"ל על בנו הבית אהרן, "בני זה הוא גדול מאד בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ועל החכמה והבינה שלו אין לו מבינים שיבינוהו".

צדקותו של הבן תלויה ברצונו, אך תכונות נפשו הטבעיות שנזכרות כאן הן חכמה ושמחה.

הספר "בית אהרן"

החכמה היא בפירוש ספירת החכמה (כאשר בביטוי של אביו עליו מצטרפת גם לבינה), כאשר חכמה שאי אפשר להשיגה היינו חכמה סתימאה, שרש החכמה בכתר, כח המשכיל שבנפש.

חכמתו של רבי אהרן באה לידי ביטוי מיוחד בספרו, "בית אהרן", בו נאספו דברי תורתו – "אורייתא מחכמה נפקת"[ב]. זהו ספר מיוחד ועמוק – שראוי שנלמד אותו פעם כסדר, בעזרת ה'... – שצדיקים הפליגו בשבחו:

נוהג היה הרה"ק רבי ירחמיאל משה מקאזניץ זיע"א שהיה מסיים מדי יום את שיעוריו בלימוד בספה"ק "בית אהרן" בשיעור קבוע לפני השינה.

בנו, הרה"ק רבי אהרן יחיאל מקאזניץ זיע"א, היה אומר שלכל חסיד חייב שיהיו לו שני ספרי "בית אהרן", אחד בבית והשני בלב... (בנוסח אחר: אחד בבית והשני לקחתו עמו בלכתו בדרך).

על חתנו של הרי"ם מקאזניץ, ה"ה הרה"ק רבי קלונימוס קלמן מפיסצנא הי"ד זיע"א בעל "חובת התלמידים", מספרים ששאל לאחד מפרחי החסידים איזה ספר חסידות הוא לומד, והלה ענהו כי הוא מעיין בספר הק' תניא, אמר לו הרה"ק: גדלות הבורא תדע מסה"ק זה, אך נתיבות לעבודת הבורא תלמד מסה"ק בית אהרן, ובעיקר מתוך האמרות הקולעות שבליקוטים שבסוף הספר.

זהו ודאי לא ווארט חב"די, אבל ווארט מרבי בפולין שהיה 'מבין בחסידות'.

שמחה והתחזקות

השמחה, כידוע, היא פנימיות ספירת הבינה – "אם הבנים שמחה"[ג]. השמחה המיוחדת של רבי אהרן, שהרקידה את הקירות בביתו של ה"אוהב ישראל" מאפטא, היתה קו מנחה אצל רבי אהרן עד שהוא הציג אותה כתנאי לכך שיוכל 'לקחת איתו' את החסידים:

מעשה בחסיד אחד מבני עליה, בר דעת ועובד ה', שעלה על דעתו שאינו יוצא ידי חובתו כלפי שמיא במצוות ומעשים טובים, וזה קינן בלבו ונכנס למרה שחורה.

ענה לו רבינו בצחות לשונו: כשנוסעים לשמחת נישואין הרי כל המשפחה שמחה ולובשים בגדי חג, וכל אחד לוקח חבל לשמוח בנעימים. ואם יקרה שאיש זר יבקש מבעל השמחה לקחת אותו עמהם, הוא עונה לזה, "הרי אם תרצה לשמוח אתנו יחד, זה מה טוב ונעים, ואם אינך יכול לשמוח אתנו יחד, הרי יותר טוב שתשב בביתך".

וזה היה תשובה על מרירות לבו, שאם בדעתו להתענג בדרך של שמחה בגדר של "חדות ה' היא מעוזכם", בזה תוכל לפעול ולבקש על נפשך, שיעזור לך השי"ת, ואז תוכל להצטרף בעגלה לקחת אותך איתנו על שכם אחד, ולטעום טעם אשרינו מה טוב חלקנו שאנו יהודים, ומה נעים גורלנו שאנו חסידים.

הוא הצליח לשמח לא רק צדיקים וחסידים, אלא גם מי שהיו בקו המנוגד לחלוטין (בסוד "מינה דינין מתערין"[ד] היוצאים מן הבינה):

הבית אהרן היה פעם בשבת חזון בבאסראביע והיו שם מתנגדים, וראה שהם שרויים בעצבות והוא היה בשמחה, וכאשר ראה שהנהגתו אינה מוצאת חן בעיניהם אמר להם: "ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל", והכניס להם חיות ונשמה חדשה ובטל מהם העצבות.

כפי שנראה בהמשך, השמחה של רבי אהרן גם הביאה איתה הנהגה של תוקף וגבורה, בסוד "אני בינה לי גבורה"[ה] (הגבורה במדות הלב משתלשלת מהבינה, ולמעלה מכך בתוך ספירת הבינה מלובשת זרוע שמאל של פרצוף אריך אנפין, הגבורה של הכתר[ו]). עם זאת, צדיקים העידו שלהנהגה זו היה גם צד נסתר:

מרן הרה"ק מקאברין אמר עליו: העולם חושבים עליו שהוא תקיף וחזק ואיש שמח, ובאמת שאין עוד לב נשבר כמוהו, וכל תנועת השמחה והתקיפות שלו הם כולם התחזקות. מרן ה"יסוד העבודה" מסלאנים היה מכנהו "דער פריילאכער צדיק".

לחסידות סלונים יש שרש משותף עם קרלין – בעל "יסוד העבודה" מסלונים הוא תלמידו של רבי משה מקוברין, תלמידו של רבי מרדכי מלעכוויטש (ובנו רבי נח מלעכוויטש), שהיה תלמידו של רבי שלמה מקרלין, תלמידו של רבי אהרן הגדול מקרלין, על שמו נקרא ה"בית אהרן". ב'מבינות' של קוברין וסלונים על רבי אהרן הוא מכונה 'הצדיק השמח'[ז] – כמו רבי שמעון בר יוחאי, שמכונה 'רבי שמח'[ח]! – אך מזהים גם שמאחורי השמחה יש לב נשבר שרפואתו היא התחזקות בשמחה ותקיפות. הלב הנשבר נובע מהגבורות של הבינה, וגם תנועת הנפש של ההתחזקות – המביאה לשמחה, פנימיות הבינה, ולתוקף-גבורה השייכים לבינה, כנ"ל – היא תנועת הבינה, כמו שהסברנו הרבה פעמים[ט] שבעבודת ה' מהחכמה באה תנועה של התחדשות ומהבינה תנועה של התחזקות.

ההתחזקות בשמחה היא המאפשרת לדחות את העצבות, של חסיד בעל מרה-שחורה או של מתנגדים בשבת חזון. על גנות העצבות יש לרבי אהרן ווארט חזק:

פעם אחת עמדו אצלו שלשה חסידים ואמר פירוש על הכתוב "ירבו עצבותם אחר מהרו", וכל אחד שמע הפירוש באופן אחר:

א. "ירבו עצבותם", ממה נתרבה העצבות? כי "אחר מהרו", כי רוצים לחטוף את המאוחר לפני המוקדם.

הווארט הזה, לפיו עצבות נגרמת מרצון לקפוץ למדרגה גבוהה-מאוחרת, שהאדם עוד לא אוחז בה, לפני העבודה במדרגה יסודית ומוקדמת יותר, מתאים לרגישות של רבי אהרן לכך שאדם יעבוד במדרגתו האמתית, כדלקמן (בספירת היסוד).

ב. "ירבו עצבותם", כשמרבים עצבות, "אחר מהרו", אז עצבות אחת מביא עוד עצבות.

ג. "ירבו עצבותם", כשמרבים עצבות, "אחר מהרו", אזי זה מוהר ומתנה לסטרא אחרא ר"ל.

תענוג וחיות

השמחה של ה"בית אהרן" באה עם התענוג בעבודת ה'. שרש התענוג הוא בכתר, והוא מאיר בבינה – "התגלות עתיקא באמא"[י] (בסוד שם הגאולה – "אהיה [בכתר-עתיקא] אשר אהיה [בבינה-אמא]"[יא]). על התענוג של רבי אהרן בעבודת ה' בכלל, ובפרט בעבודת התפלה – שמקבלת מקום מיוחד בקרלין, כדלקמן – הוא העיד בעצמו:

פעם אחת ספרו למרן ה"בית אהרן" זיע"א איך שפריץ השתגע וחמד לבו להחליק על שלג בימי הקיץ, ולשם כך פזרו על פני השדה מאות שקים של סוכר כדי שיוכל להחליק עליו. ונענה ה"בית אהרן" 'א מכה דעם פריץ', וכי איזה השגה יש לו לתאוות, הלא כל תאוותיו לא ישוו לגודל התענוג שיש לי באמירת "נשמת כל חי" בשבת קדש[יב].

לשמחה ולחיות[יג] שלו בעבודת ה' היתה גם נפקא-מינה הלכה למעשה:

כשגמר לכתוב ספר תורה שלו ביקש לברך שהחיינו, והיה שם הרב דמתא הגאון רבי מרדכי פינסקער – שגדולי דורו אמרו על גאונותו שהוא כדוגמת רעק"א – ושאלו אם יכול לברך שהחיינו, ופסק שיכול לברך שהחיינו, ובירך הרה"ק בשמחה גדולה ובהתלהבות עצומה, ואחר שבירך את הברכה שאל הרה"ק להרב הרי נחלקו הפוסקים בזה ועל מה סמך להורות שיברך... וענה הרב: הגם שנחלקו הפוסקים בכך, אולם לברכה מעין זה, כולו עלמא מודו שיברך!

מי שכל כך שמח בשמחה של מצוה ותורה, ומתענג עליה עד כדי כך, ודאי גם יכול לברך עליה "שהחינו".

אמונה והנהגה

התענוג שייך לראש השני של הכתר, בין האמונה הפשוטה בראש העליון שבכתר, "רישא דלא ידע ולא אתידע", והרצון בראש התחתון שבכתר. נשלים את שניהם בשני 'ווארטים' של רבי אהרן:

עם כל חכמתו, הדגיש ה"בית אהרן" שעיקר החסידות הוא האמונה הפשוטה. הוא התבטא[יד]:

אני יכול לתת הבנה בענין של החסידות עד שגם ה'מתנגד' הגדול ביותר יודה – בשכלו – אך איזה פנים יהיו לחסידות הזו, שתהיה עם השכל? עיקר החסידות הוא אמונה פשוטה למעלה מן השכל!

בתורה שלו, שבאה מתוך אמונה פשוטה, וחכמה ובינה בלתי נתפסות, הוא תלה את כח ההנהגה:

הרה"ק ה"בית אהרן" אמר: "'כי הם חיינו', התורה היא חיות שלנו, 'ואורך ימינו', ואריכות ימים שלנו, 'ובהם נהגה', 'נהגה' מלשון הנהגה, מיט זיי פירן מיר [איתה אנחנו מנהיגים], 'יומם', ווילן מיר ווערט טאג [כשאנחנו רוצים נעשה יום], 'ולילה', ווילן מיר ווערט נאכט [כשאנחנו רוצים נעשה לילה]".

המנהיג ההוגה בתורה 'יושב על ההגה' ומכוון את המציאות כרצונו, "מעביר יום ומביא לילה". חז"ל אומרים[טו] שכאשר משה רבינו היה במרום הוא ידע מתי יום ומתי לילה לפי מה שה' למד איתו – תורה שבכתב ביום ותורה שבעל פה בלילה. הצדיק ההוגה בתורה יומם ולילה מנהיג את המציאות לפי תוכן לימודו, ומתקן בו את הימים ואת הלילות. ההנהגה התורנית הזו, בתורה שבכתב ושבעל פה, שייכת לכח הרצון התקיף בו כופה המנהיג את המציאות, כפי שהמשיח עצמו מתואר אצל הרמב"ם "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"[טז] (כאשר שרשי התורה שבכתב והתורה שבעל פה, "מוסר אביך" ו"תורת אמך"[יז], מוחין דאבא ומוחין דאמא, הם במזל העליון והתחתון של דיקנא דאריך אנפין[יח], וד"ל).

חסד: להעניק ולהשפיע

ל"בית אהרן" זיע"א הגיעה אלמנה בבכיה שאין בידה להשיא את בתה שהגיעה לפרקה, ונתן לה סכום כסף. כמדומה לנו שנתן לה סכום שיש בו כדי לכסות את כל הוצאות הנישואין. לאחר קבלת הכסף הוסיפה האלמנה ובקשה מלבוש מכובד לחתונה, ונענה לה וניגש לארון הבגדים ונתן לה מבוקשה. כשהגיעה הרבנית ושמעה על מה שהתרחש שאלה: "על הכסף שנתת לאלמנה ניחא, אך מדוע הוספת והענקת לה מלבוש מפואר? ואם כבר החלטת לתרום מלבוש זה לצדקה, הלא עדיף היה למכרו ותמורתו לחלק לעניים שאין להם פת חרבה". נענה הרבי ואמר אליה: "אכן, מחשבה כזו עלתה ברעיוני בעת שנגשתי להעניק לאלמנה את המלבוש, אך מיד התישבתי בדעתי ובחנתי את עצמי מדוע לא עלתה בדעתי מחשבה זו עד הלום, למכור את המלבוש ולחלק תמורתו לעניים, ורק עתה, כאשר ברצוני לתת את המלבוש לעלובה זו צצה ועלתה מחשבה זו? אין זאת אלא – כך הסקתי – עצת היצר, ומיד הזנחתי כוונה זו ונתתי מלבוש זה לשמח לב אלמנה".

ההקשר של הסיפור הוא אהבת ישראל, עשית חסד כפשוטו, אבל נוספת בו ההבחנה שבמקרה כזה יש לסמוך על המחשבה הראשונה לתת ולהעניק, ולא להתפתות לחשבונות שאחריה. יצוין שבחב"ד מספרים[יט] סיפור עם עקרון דומה על רבי נחום מטשרנוביל, בעל ה"מאור עינים" – שבנו, רבי מרדכי מטשרנוביל, היה נשוי לדודתו של ה"בית אהרן" – כדוגמה להבחנה שכלית ביחס למחשבות של האדם-הצדיק (כשכאן מכריעה ההבחנה שיש להסתמך על 'מושכל ראשון', כשדווקא המחשבה השניה היא עצת היצר). אהבת ישראל בגימטריא אהבה פעמים חכמה – בשביל מימוש נכון של האהבה צריך חכמה, שבאה לידי ביטוי ב"ברק המבריק על השכל", המחשבה הראשונה שמאירה בראש בהקשר של עשית חסד. קו הימין מתחיל בחכמה, ההברקה, ממשיך בחסד, האהבה והנתינה, ומגיע עד לספירת הנצח, הכח לנצח את המחשבה השניה שטוענת שעל פי הדין והשכל הישר מוטב לעשות משהו שונה ממחשבת החסד הראשונה.

לצד מעשי החסד שלו, מדת החסד של צדיק מתבטאת גם בהשפעות הטובות שלו לחסידיו:

פעם אחת אחר קדוש לבנה ישב ה"בית אהרן" עם אנ"ש ושוחח מענין השפעות בגשמיות, וסיפר שגדולים שאלוהו (כוונתו היתה על דודו הרה"ק מוהר"מ מטשערנאביל זי"ע ומחותנו הק' מרוזין זי"ע) למה אינו משפיע על אנשי שלומו הרחבה בהצטרכיות גשמיות (כידוע שהקהל אצלו היה גדול ובדרך כלל היו מחוסרי אמצעי פרנסה), והשיבם אדמו"ר כי באם ימשיך עליהם השפעות אזי מי יצעק עמו בתפילתו ב"עזרת אבותינו כו'" וב"נשמת". אך כהיום, שבין כך כבר אין מתפללים באופן זה, אם כן מוטב שימצא להם ההשפעה והפרנסה בהרחבה (כמובן כוונתו היתה לפום דרגת העבר).

כשמוע זאת אחד הנוכחים שנסע לביתו סיפר הכל לאביו והתבטא אליו בלשון 'דער רבי האט אויף גיעפנט דיא טויעהרן' (הרבי פתח את הדלתות). אביו בשמעו כך, למרות היותו עני וחסר אמצעים, שאפילו את הוצאות הנסיעה עד לרבינו לא היה לו, התחזק ולוה משכנו סכום כסף להוצאותיו הנחוצות והגיע לרבינו והפטיר אליו ששמע שאדמו"ר פתח את דלתות שערי ההשפעה לפני אנ"ש.

השיבו אדמו"ר שיסע לקיוב, ואכן נסע לשם בחוסר כל ולא היה בידו אפילו מטבע קטנה לקנות כמות מועטת של סחורה למשא ומתן, ולא ידע לשית עצות בנפשו לאן לפנות במצבו הנוכחי. וכך סיבב והגיע עד למקום הנהר דשם והתישב כך לצד הנהר תפוס שרעפים. לאחר זמן קצר ראה לפניו אניית מסע עם כמות ניכרת של חטה למכירה שמתקרבת ובאה, ואחר כך נעמדה וירד ממנה איש כפרי ששאלו האם חפץ הוא לקנות ממנו את כמות החיטים, והשיבו בצר לו שאין אתו אפילו פרוטה לפורטה. הכפרי הנ"ל היה איש פשוט מאד, שלא ידע אפילו לערוך שום חשבון וכדו', והציע לפני מיודענו למכור לו סחורתו בעיר ולקבל אחר כך עבור טירחתם שכר באחוזים. הלה נתרצה להצעה זו ותיכף העביר את הסחורה לעיר ומכרה לטוחן חיטים מסוים שבעיר. לאחר שנשקלה הכמות כולה על ידי הממונה על טחנת הריחים דשם העירו החסיד להממונה על טעותו ברשימה בפנקסו בסכום יותר ממה שהיה ראוי באמת לקבל עבור כמות זה. נכנס תיכף האיש הממונה לבעל הבית שלו והביע את גודל התפעלותו מנאמנותו ויושרו של החסיד הנזכר, ונענה לפניו שבחייו עדיין לא ראה התנהגות כשרה כזאת על ידי אנשים, ובכל פעם חושש הוא מהמוכרים אולי מכניסים בתוך החיטים אבנים וכדו' בכדי להכביד את המקח ולקבל תשלום הוגן תמורתו, או לכשרואים איזו טעות מצידו לטובתם שותקים ואינם נענים על זה. אולם עתה בא לפניו איש ישר מאד שהעירו על טעותו והעמידו על נכון לטובת בעל הבית. כשמעו זאת פקד על הממונה שמכאן ואילך יעסוק במסחר החיטים רק עמו ובכל עת שתגיע אניית מסע עם חיטים יקנה אך מאתו. וישלם להחסיד הנזכר כפי הנצרך, עד שנשאר לו אחר כך קצת מעות בכיסו ועמם נסע חזרה לביתו להביא את משפחתו לקיוב להתיישב שם, ואכן הדבר עלה בידו והמשיך לעסוק במסחר הנ"ל והצליח מאד למעלה מהמשוער ונהפך לאיש אמיד ונגיד, והברכה נמשכה אף לבניו אחריו ולכל משפחתו.

גבורה: להכות ולהוציא אש

פעם אחת רצה ה"בית אהרן" זי"ע אש, ולקח האבן והכה עליו כדי להוציא אש, ואמרו לו שיש גפרורים בבית, ולמה כל הטורח הזה? והשיב להם: "אני שונא אש שבאה בקלות".

יסוד האש שייך לספירת הגבורה, וה"בית אהרן" תובע שהאש עצמה תבוא מתוך התאמצות והתגברות. גם בנפש, כדי להצית אש-קדש צריך להתאמץ ולדעת להכות את האבן. כך אמר אדמו"ר הזקן: "בני ישראל נקראים נרות. הנר כלול מכלי, פתילה, שמן ואש. אבל חייבים להדליק את האש – ואז זה מאיר... בעזרת ההכאה בכח באבן של נפש הבהמית יוצא ניצוץ אש שמדליק את האש האלוקי"[כ].

את אמנות ההכאה הזו, בגבורה דקדושה, ידע רבי אהרן גם ביחס לזולת:

הרה"ק ה"בית אהרן" מקארלין ביקר אצל חתנו, אדמו"ר הזקן מסדיגורה, וראה אחד מחסידי סדיגורה שהיה מסלסל בשערו ומתהדר בלבושו, וקרא לו וסטר על פניו. אותו חסיד התאונן על כך בפני רבו, אדמו"ר הזקן מסדיגורה, ואמר לו: אינך מכיר את חותני. כשהוא סוטר "אדער ער קלאפט ארויס אדער ער קלאפט אריין" [או שהוא מכה החוצה או שהוא מכה פנימה] (ובגירסא אחרת "קלאפט אריין די גיטס און קלאפט ארויס דאס שלעכטס" [מכה פנימה את הטובות ומכה החוצה את הדברים הגרועים]).

זו דוגמה לתקיפות הקדושה של רבי אהרן, בגבורה שכולה חסד, לדעת לתת סטירת לחי לחסיד שאפילו אינו שלו – סטירה כזו שמוציאה מהאדם את הרע שבו ומכניסה לתוכו כל טוב.

תפארת: רחמים ודבקות "איש האלהים"

מעשה באיש אחד, שמו ר' יונה לייב, עוד מחסידי הסבא קדישא מסטולין, ואחר כך היה מאנשי הרה"ק ה"בית אהרן" זיע"א, והנ"ל כשנפטר השאיר בן יחיד יתום ר"ל. ויתהלך הנער בלא שום השגחה, כי אמו גם כן נפטרה. כשהיה בן חמש עשרה שנה השכיר עצמו אצל דייטש (גוי) אחד, והדייטש היה לו "ברלינע" (כנראה ספינה קטנה) והיה הולך עם הברלינע לעיר, לקייעוו ולעוד איזה עיירות, ומביא משם סחורות, והיתום היה נוסע על הברלינע. והדייטש היה לו בת יחידה ורצה הבחור היתום הנזכר לישא הבת שלו, והסכימו ורק באופן שימיר דתו להשתמד רח"ל ואחר כך ישא אותה.

הכלל, אנשי שלומנו חסידי קרלין נתוודע להם הדבר והם הכירו את אביו של היתום הנזכר ר' יונה לייב ע"ה, שהיה איש חשוב מאד, וספרו הדבר לפני רבי אהרן, ואמר להם כשיהיה הבחור בפינסק עם הבערלינע אולי באפשרי להביאו אצלו. וכך היה בזמן מה שבא הדייטש עם הברלינע לפינסק על הנהר, והודיעו להרב הקדוש, ושלח איש אחד לקרוא לו, ולא רצה הבחור ללכת, כי הבין אשר מסתמא רוצה הרב להזהירו בדבר הזה, ואז אדמו"ר זצ"ל שלח איש נכבד מאד לקרותו, לאמור הרה"ק רוצה לדבר עמך שני דברים, ומבקש מאד שתבוא אליו, ונתרצה הבחור לילך. והרב הקדוש היה לפני התפלה, כנראה בבוקר, ואמר להקהל שיתפללו הם והוא ימתין על הבחור ויתפלל אחר כך ביחידות. כשבא הבחור נתן לו שלום ואמר לו בזה הלשון: "בני, הייתי רוצה לשאול אותך שני דברים, אך היות ועדיין לא התפללתי וכבר מאוחר, אבקשך שתשב על הספסל" (שם, ב"הייליגער הייזער", הבתים הקדושים שבחצר הקדש, ניצב ספסל על יד קיר המזרח, וישב הבחור על ספסל זה). והרב הקדוש עמד אצלו והתחיל להתפלל בקול נמוך מן "לעולם יהא אדם" כסדר עד "עלינו", והבחור ישב ושמע תפילתו, וכל תיבה ותיבה שיצא מפי הרה"ק ירדה לחדרי בטנו, וכמו סיכות ומחטים דקרוהו התיבות מכל צד. אחר התפלה שאל אותו הרב הקדוש "מה אתה חושב, בני?", והשיב לו הבחור "אני חושב להשאר ולא ללכת מכאן", והשיב לו הרה"ק "ברכה תנוח על ראשך, השאר כאן בני".

ונשאר אכן הבחור ג' שנים אצל הרה"ק, ובכל שבת ויום טוב היה מוכרח הבחור לישב סמוך לו אצל השלחן, ואחר ג' שנים אמר הרב הקדוש לבחור "כעת אתה יכול לנסוע לכל מקום – 'נפשם בהם תתעטף', אתה צריך להקיף את עצמך בין חסידים".

זהו סיפור מובהק של מדת הרחמים (פנימיות התפארת) – הירידה לתוך נבכי נפשו של היתום העזוב, תוך הזדהות עם צרתו, היכולת לעורר אותו על ידי התפלה (שנקראת "רחמי") והנכונות לקרב-להצמיד אותו אליו במשך שלש שנים.

בסיפור זה התפלה של הרבי מול היתום הכאוב והמרוחק עוררה אותו לשוב לצור מחצבתו. בסיפור הבא התפלה היא אל מול כאביו של הרבי עצמו:

פעם סבל הבית אהרן בכאב הרגל, ובכל זאת בעת התפילה התגבר כארי כדרכו, ושאלו לו איך אפשר להתפלל כך כשכואב. ואמר: "כשכואב למטה האם אי אפשר להתפלל למעלה?!". וסיפרו זה לחתנו הרה"ק רא"י מסדיגורא זי"ע ואמר שזה על דרך שאמרו חז"ל "'איש האלהים', מחציו ולמטה 'איש', מחציו למעלה 'אלהים'", שהלמטה לא מפריע לדביקות השי"ת למעלה.

את ההסבר העמוק של החתן אפשר לחדד עוד טפה, לפי הידוע שכל מה שקורה אצל צדיק-אמת הוא בבחירתו ובכוונתו – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[כא] גם ביחס לעצמו. "איש האלהים"[כב] דבוק תמיד למעלה, וכפי שאמר רבי מאיר'ל מפרימישלן – "מי שקשור למעלה לא נופל למטה"[כג], ולולי הסכמתו-בחירתו גם רגלו לא היתה כואבת. בכל זאת, הוא מקיים בעצמו "מן ההר אל העם"[כד], כאשר הוא יורד ברצון מדבקותו בה', "מן ההר", כדי להתמסר "אל העם" (כפי שמדגישה התורה ביחס למשה רבינו, "איש האלהים", עליו נאמר ש"חציו ומטה 'איש' וחציו ומעלה 'אלהים'"[כה]). ה"חציו ומטה 'איש'" הוא המעורבות שלו עם הבריות והדאגה האישית לכל אחד ואחד. הדאגה הזו ל"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"[כו] גורמת לכאב הרגלים של הצדיק – כואב לו על המצב של האנשים, המצב של העם. כלומר, זהו ביטוי מובהק להזדהות של הצדיק עם העם והרחמים עליו – שאינם מפריעים לדבקותו של הצדיק וההתקשרות שלו לה'. אדרבא, מצד הצדיק התכלית של הדבקות היא היכולת לעורר רחמים על העם ולתת מענה לכאב הרגלים ממנו הוא סובל.

החלוקה של "חציו ומעלה 'אלהים'" ו"חציו ומטה 'איש'" היא החלוקה בין השליש העליון של התפארת, שבגדר "חסדים מכוסים", דבקות בה' ללא כל מודעות עצמית, לשני השלישים התחתונים של התפארת, שהם כבר "חסדים מגולים", מתוך מודעות עצמית[כז] המתבטאת במודעות לכאב הרגלים (שהן הנצח וההוד[כח], המקבלים משני השלישים התחתונים של התפארת). בתפארת שתי המדרגות הללו מתחברות – הדבקות בה' מתקיימת בו-זמנית עם כאבי הרגלים, כאבי ההזדהות והרחמים.

נו"ה: אהבת אחים, נעימות ומופתים

"שבת אחים גם יחד"

ב'עולם' מקובל שבחב"ד העיקר הוא הבטול, בברסלב העיקר הוא השמחה ובקרלין העיקר הוא אהבת אחים, והנה בחב"ד מוצאים הכי הרבה בעלי-גאוה, בברסלב הכי הרבה בעלי מרה-שחורה השקועים בעצבות ובקרלין הכי מצויה המחלוקת... הנקודה הפנימית של הבדיחה העוקצנית הזו היא שאכן בכל חסידות הקליפה מתגברת כנגד הנקודה העיקרית שלה. בעומק יותר, באופן חיובי, מי שנגוע בחסרון מסוים נמשך לחסידות ששמה דגש על התיקון של אותו חסרון, בתקווה למצוא שם רפואה. בכל אופן, זו אכן אמת שיסוד היסודות של חסידות קרלין הוא אהבת אחים – אחדות ואחווה בין החסידים – יסוד החוזר בסיפורים רבים.

הוא הפליג במעלת שבת אחים גם יחד, תוך אמירת לחיים (בסוד "נאוו לחייך בתֹרים צוארך בחרוזים"[כט]):

הרה"ק ה"בית אהרן" היה בסדיגורא אצל חתנו הרה"ק רבי אברהם יעקב זי"ע. שם היה מנהג פעמים רבות שבימי ההילולא היה הרבי נותן מטבעות והיו מוכרים את המטבעות, ומהמעות שנתקבלו תמורת המטבעות היו קונים משקה ל'לחיים' עבור היושבים בשבת אחים.

פעם אחת מכרו את המטבעות מאד ביוקר, כי היו אז עשירים רבים ומכרו את המטבעות תמורת סכומים גדולים, וחשבו שחבל להוציא כל כך הרבה כסף עבור 'לחיים' ליושבים, ושקלו בדעתם שאולי יקחו זה עבור הוצאות חשובות אחרות הנחוצות. אמנם, מאידך גיסא, הרי המעות מזומנים תמיד עבור 'לחיים' ליושבים. והתיישבו בדעתם ונכנסו אל ה"בית אהרן" לשאול את פה קדשו כדת מה לעשות. והשיב להם שלא ישנו מהסדר הנהוג, ויתנו הלאה המעות עבור 'לחיים' בשבת אחים, והוסיף שמה שפועלים על ידי הישיבה בצוותא אי אפשר לפעול על ידי שום דבר אחר.

את המעלה של דיבוק חברים הוא למד גם מהמציאות החיצונית והנחותה:

ה"בית אהרן" זיע"א שלח פעם אחת שני אברכים בחוץ לשמוע חדשות, וכשחזרו סיפרו לו שראו שני שיכורים הולכים ואחד אמר לחברו: נלך ונתאחד יחד ולא נפול לארץ. הוא ז"ל חזר המעשה לפני העולם.

האחדות וקירוב הלבבות מגיעים מעלה-מעלה, גם לקשר בין הצדיקים, כפי שמסופר על הקשר בין ה"בית אהרן" ל"בית יעקב" מראדזין (שני בתים חשובים בישראל...), שהיה בדוגמת אהבת אחים:

פעם אחת נסע דרך עיר איזביצא הרה"ק איש האלקים מוה"ר אהרן ז"ל מקארלין, ועמד באמצע העיר ואמר "אני מרגיש בכאן אוירא דארץ ישראל", ואחר כך ראה אשר העיר איזביצא מוקף בהרים, אמר "ירושלים הרים סביב לה". וספרו לו שכבר אמר כן הרה"ק רבינו ר' יעקב יצחק ז"ל החוזה מלובלין, ואהני ליה שכיון לדעת הגדולים. ואחר כך הלך לקבל פני הרה"ק בעל "בית יעקב" מראדזין ז"ל, ודברו מה שדברו. וקודם שנסע מאיזביצא אמר אשר כל זמן שה"בית יעקב" שוכן באיזביצא הוא מאציל מקדושתו על כל העיר שתהיה דוגמת ירושלים. ומאז היה ביניהם אהבה גדולה ושלחו פ"ש זה לזה כמה פעמים.

על הרגישות והקשר שלו לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, שמתבטאים בסיפור הזה, נדבר עוד בהמשך, בספירת המלכות של הפרצוף שלנו.

ההקפדה שלו על קירוב הלבבות והאחדות בין חסידיו התבטאה גם באופן אישי ולמרחקים:

בעיר טבריה היו שני שוחטים מאנ"ש. פעם אחת לא השתוו ביניהם בענייני ממון והלכו משם בקפידה קצת אחד על השני. בלילה חלם לאחד מהם והנה הוא רואה את ה"בית אהרן" זצ"ל האומר אליו "נו, וואס איז דאס?!" ['נו, מה זה?!'], וחשב אולי הוא חלום, והנה הוא רואה את רעהו השוחט בא. ושאל אותו "מדוע באת באמצע הלילה?", וסיפר לו כי ראה את אדמו"ר זצ"ל ואמר לו "מה זאת?!", ונתפייסו ביניהם. כל כך גדלה השגחתו על אנשי שלומו שלא יהיה פירוד ביניהם.

היסוד הקרליני של אחדות ושבת-אחים מתבטא גם בכמה וכמה פתגמים נאים של ה"בית אהרן".

הוא הסביר שבכח אחדות חברים ניתן לגדול בעבודת ה' ולהתגבר על היצר הרע:

מפי אדמו"ר הרה"ק רבי אהרן זיע"א מקרלין, על מאמר הגמרא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", שפירש: "כל הגדול", מה שאנו רואים שאדם הולך וגדול ביראת השם יתברך, זה נמשך "מחבירו", על ידי התחברות עם חסידים שיושבים יחד באהבת חברים, מזה נמשך שהוא הולך וגדול ביראת השם יתברך. "יצרו גדול", מאין נמשך שיצרו יתגבר אצלו? לזאת אמר "הימנו", מה שהוא יושב לבד בלי אהבת ודבוק חברים, מזה נמשך שיצרו מתגדל אצלו.

אהבת אחים שייכת בפרצוף שלנו לספירות נצח והוד, המכונות שתי ערבות[ל]. הערבות, שנקראות בארמית "אחוונא"[לא], מבטאות אחוה וערבוּת טבעית בין יהודים. שרשה של אחדות ישראל הוא בספירת הדעת[לב], אבל האחוה והאחדות צריכות להיות טבע יהודי ("אידישע נאטור", בלשונו של רבי אייזיק מהומיל[לג]), חלק מכוחות המוטבע של היהודי[לד], הנצח וההוד (ואכן, באושפיזין של סוכות הנצח וההוד הם משה רבינו ואהרן הכהן, עליהם נדרש[לה] "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[לו]).

ה"בית אהרן" גם אמר שהאחדות בעולם שלנו, במובניה השונים, היא הדרך להגיע לאחדות עם ה':

מרן ה"בית אהרן" זי"ע פירש: "על אחת כמה וכמה" – על אחדות להבורא יתברך צריך כמה וכמה אחדות. א) אחדות בין עצמו, שלא יהא חולק קצתו על קצתו. ב) אחדות עם גיטע ברידער [אחים טובים]. ג) אחדות עם צדיקים.

כאן ה"אחדות עם אחים טובים", ה"שבת אחים" של הנצח וההוד, מתחברת עם "אחדות עם צדיקים" שבספירת היסוד, "וצדיק יסוד עולם"[לז], ועם "אחדות עם עצמו" שבספירת המלכות, סוד ה"אני" של האדם עצמו. הטיפוס במדרגות האחדות הללו, "כמה וכמה" מדרגות של אחדות, מביא לאחדות הבורא יתברך (אחדות הוי' שבתפארת).

נעימות ומופתים

עוד יסוד עיקרי בקרלין הוא התפלה בקול רעש גדול, כדלקמן, אך עם הרעש הגדול צריכה להיות גם נעימה קדושה:

פעם אחת ברך ברכת "אשר יצר" בנגון ובקול כברכת הלל, אז אמר "מה אתם חושבים, ילדים? כל מלה קדושה צריך לומר כמו שאומרים הלל".

ההלל שייך לספירת ההוד, בה הכח "להודות ולהלל", והשירה והניגון גם לספירת הנצח, "נעִמות בימינך נצח"[לח]. כאן לומדים שבכל מילה צריך לקיים גם "למנצח בנגינות"[לט] וגם שתהיה חדורה באוירת "הללויה".

נצח והוד הן גם הכוחות של "ותגזר אמר ויקם לך"[מ] אצל הצדיק, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" בנצח ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[מא] בהוד[מב], לכן לכאן שייכים סיפורי המופתים:

שמעתי מהחסיד המפואר ר' חיים מענדל ז"ל שבקטנותו היה חולה וסבל הרבה, ואביו היה מזכיר אותו תמיד לפני הרה"ק ה"בית אהרן" זצ"ל. פעם אחת ביומא דפגרא, כשערך הרה"ק את שולחנו הטהור, הגביה אותו אביו ואמר הילד חיים מענדל 'לחיים' להרה"ק. אמר הרה"ק "זיי שוין געזונט און לאז מיך שוין צורוה" [תהיה בריא ותעזוב אותי בשקט...], ומאז נהפך לגיבור עצום, ונשאר כך גם לעת זקנה.

גם בסיפור זה מורגש הכח המיוחד של אמירת "לחיים" בתוך שבת אחים של הרבי עם החסידים.

ועוד סיפור, בו הכח לישועה מגיע מאהבת ישראל וערבות הדדית:

אשה אחת בקשה מאדמו"ר זצ"ל שיברך אותה שיהיו לה בנים, ובעמדה לפניו נכנס נושא מים וביקש מאדמו"ר זצ"ל שיתן לו כסף, כי כל ימיו הוא נושא מים על כתפיו, וכעת, כאשר הזקין, אין לו יותר כח, ורוצה לקנות סוס ועגלה להקל משאו. שאל אותו אדמו"ר: "כמה זה צריך לעלות?" ואמר לאשה שתתן לו את הסכום הנקוב ועל ידי זה תזכה לבנים, ואמר לה: "פריער האט ער געטראגן, און איצטער וועסטו טראגן און ער וועט פירן" [קודם הוא סחב (מים), וכעת את 'תסחבי' (הריון) והוא ינהג (בסוס ועגלה)]. וכן היה שנולדו לה כמה בנים אחר כך.

יסוד: תפלה בקול ומדת האמת

תפלה ברעש גדול

כפי שהוזכר, יסוד עיקרי בדרך עבודת ה' של קרלין הוא התפלה בקול רעש גדול (כנ"ל שהוא חיפש "מי שיצעק עמו בתפלתו ב'עזרת אבותינו' וב'נשמת'"). ההנהגה הזו תפסה את תשומת הלב גם אצל אומות העולם, עד שבהלשנות נגד החסידות בדורות הראשונים כונו החסידים כולם 'קרלינים'. לרבי היתה חבה מיוחדת לנוסח קרלין, והוא בחר בחסיד קרלין להיות בעל התפלה הקבוע בימות החול ב-770. התפלה עצמה שייכת לספירת המלכות ("ואני תפלה"[מג]) או לספירת התפארת (בהיותה "רחמי", כנ"ל), אבל ההתאמצות בקול רעש בתפלה שייכת למוטבע בכלל ובפרט לספירת היסוד, הכח ש'מאמת' את התפלה, ונראה שבצעקה בתפלה בקרלין יש כח של תיקון הברית[מד] (מעין תיקון הכללי אצל רבי נחמן מברסלב).

ה"בית אהרן" נהג במנהג קרלין לצעוק בתפלה, ועורר את סביבתו לנהוג כך, גם כאשר שהה במקומות אחרים:

פעם היה בסדיגורה [שם הרבי היה חתנו, כנ"ל] והתפלל לפני התיבה ובאמצע קטורת החזיר את פניו כלפי הקהל ואמר: "'חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני' – הלב נתחמם בקרבי כשאני נזכר, 'בהגיגי', 'תבער אש', מה שפעם בער באש בבית המקדש, 'דברתי בלשוני', כעת אני רק מדבר עם הלשון", והתחילו להתפלל בקולי קולות.

את מעלת הצעקה בתפלה הסבירו משמו ככח לפתוח את הלב לתפלה:

שאל חסיד קרלין את הרה"ק רבי יוחנן מראכמיסטריווקא מה דעתו על התפילות של חסידי קארלין (בטשערנאביל התפללו בנעימות, ובקארלין התפללו בקולי קולות), וענה הרה"ק רבי יוחנן "אם מכוונים בעת התפילה, מה טוב". והגיב החסיד הנ"ל: ימחול לי הרבי, אבל רבינו ה"בית אהרן" לימד אותנו אחרת. אמר: "כתיב 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'. אלמלא היה כתוב 'ובלבבך' קודם שנאמר 'ובפיך' לא היה אדם יכול לפתוח את פיו לומר אפילו תיבה אחת. עכשיו דכתיב 'בפיך ובלבבך' צריכים לצעוק ולצעוק עד שהלב יכוון גם כן".

באמת, זהו מאמר מפורש – "קול מעורר הכוונה"[מה]. הקול הוא בסוד "הקֹל קול יעקב"[מו] והכוונה היא מעלת ישראל (אותיות לי-ראש[מז]) – הקול של יעקב מעורר את הכוונה הפנימית, כוונת הלב, של ישראל. יעקב שייך גם לתפארת, אבל בפרט הקול שייך ליסוד (בסוד יחוד קול-דבור, יחוד יסוד-מלכות[מח]). בהתאם למה שאמרנו קודם, דיבור התפלה שייך למלכות וכוונת הלב בתפלה שייכת לתפארת (עיקר מדות הלב, מקום ה"רחמי") אך צעקת הקול בתפלה שייכת ליסוד.

שיחה על מנהג קרלין בנידון היה לרבי אהרן גם עם אשתו:

הרבנית הצדקנית ע"ה שאלה פעם את מרן ה"בית אהרן" זי"ע מדוע הוא מתפלל בקולי קולות, והשיב לה: "כתיב 'והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול', והיינו כשרוצים להרגיש חיות אז צריכים להתפלל ברעש גדול". וכשהלכה מאצלו אמר להעומדים שם: "זאת אמרתי לה, אבל האמת הוא 'והאופנים' כשמרגישים ויש להם 'חיות הקדש', אז 'ברעש גדול' מבטלים את החיות שמרגישים. כשלא רוצים לטעום טעם וחיות בעבודה אז צריכים 'ברעש גדול'".

בסיפור הזה יש שני ביאורים הפוכים ל"והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול וכו'". אנחנו לא אוהבים את ההנחה שאת ההסבר השני, העמוק יותר, הרבנית לא מסוגלת 'לקלוט' – צריך שגם אשתו של עובד ה' תהיה שותפה בהרגשים הכי דקים ופנימיים שלו... בכל אופן, ההסבר הראשון, שהוא אמר לרבנית, הוא שהצעקה נועדה להכניס חיוּת קדושה בתפלה, היינו שהתפלה תהיה בסוד "אבר חי"[מט], מדת היסוד, וההסבר השני, שהוא אמר לחסידים, היה שתכלית הצעקה היא לבטל חיוּת שיש בה הרבה ישוּת (חווית ה'און' השלילית של היסוד). האופנים עצמם שייכים לנצח והוד[נ], אבל ה"רעש גדול" שלהם הוא תיקון היסוד ("רעש גדול" – שיכול להיות שער גדול בעבודת ה', "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו"[נא], או רשע גדול, "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל"[נב]... – עולה תריג, כלל התורה[נג]).

לדעת את מקומך באמת

הסנדק של רבי אהרן היה רבי מרדכי מלעכאוויטש, ידידו מנוער של אביו רבי אשר מסטאלין – ששניהם היו תלמידיו של רבי שלמה מקארלין, ואחרי פטירתו נסעו יחד לרבי ברוך ממעזיבוז – וכך מסופר על ברכתו לו אחרי הברית:

ואחר כך לקחו התינוק להרה"ק מלעכאוויטש שיברך אותו, ויניח ידו על ראשו ובירך אותו: "לא תרמה את הקב"ה, לא תרמה את עצמך ולא תרמה אנשים".

במדת האמת הקפדנית זו אחז רבי אהרן כל ימיו לגבי עצמו, וכך מקובל ממנו ביחס להנהגת צדיקי-אמת:

צדיקים אינם אומרים שום דבר תורה, או אפילו סיפורי עובדות מצדיקים, אלא רק אם הם עומדים בעצמם באותה בחינה, ואם לאו – אינם אומרים!

מדת האמת הזו היא פנימיות מדת היסוד, כאשר ההקפדה שכל מה שיוצא מהפה יהיה אמת היינו יחוד יסוד (אמת) ומלכות (הדבור של "מלכות פה").

את האמת הזו הוא תבע גם מהחסידים שצעקו בתפלה:

אברך אחד שהיה אצל ה"בית אהרן" צעק פעם באמצע תפלתו בקול גדול: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא". ניגש אליו ה"בית אהרן" ונתן לו דפיקה על גבו, ואמר לו בפולנית "ניע דודיען" (לא כשר לשרת בצבא). כלומר, עדיין לא השגת מדריגה זו שתצעק "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

לצד הדרכתו שיש לצעוק כדי לעורר את הלב, כנ"ל, הוא תבע מהחסיד שלא ירמה את עצמו אלא יכיר במצבו באמת.

מלכות: ארץ ישראל וירושלים

ל"בית אהרן" היתה רגישות רבה לצער החורבן, מתוך קשר עמוק לארץ ישראל ולירושלים:

רבינו היה סועד כל ערב את סעודתו עם אנ"ש, כשהגיע באמצע ברכת המזון בחצות הלילה לומר "ובנה ירושלים" הפשיט את נעליו. פעם דיבר רבינו בעת סעודת הערב כשסעד עם אנשי שלומינו, וגם בנו הרה"ק סעד עמו, והזכיר כמה ממלכות בארצות תבל, שיושבים ברומו של עולם ובתיהם בנויים ברוב פאר והדר, והדברים היו בלתי מובנים לאנ"ש, והיה נראה מוזר בעיניהם, שלא היה רגיל לדבר מכבודם. לאחר ברכת המזון יצא בנו הרה"ק לחוץ והתחיל לרנן בחשאי ובדביקות עצומה, ושמעו שאמר הפזמון "אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה"[נד], ובזה הבינו על מה נסבה השיחה מכל ממלכות תבל, שיש להם מכל מעדני מלכים ולא טעמו טעם גלות וחורבן.

ארץ ישראל בכלל שייכת למלכות, ובפרט ירושלים היא עיר מלוכה, וכאשר היא חרבה השכינה-המלכות "שכיבת עד ארעא" ויש להתאבל עליה. ירושלים היא עירו של דוד המלך, אליו יש זיקה מיוחדת בקרלין, כפי שהתבטא בנו של רבי אהרן, רבי אשר מסטאלין השני:

אא"ז הקדוש והנורא רבי אהרן הגדול זצוקללה"ה היה לו קבלת יחוס מזרע דוד המלך ע"ה ואאמו"ר ה"בית אהרן" זי"ע היה לו כמה בחינות שהיו אצל דוד המלך ע"ה, שהנהיג עדתו עדת ישורון כזמן מלכות דוד המלך ע"ה[נה], וכמה דמים יצאו מגופו בכל יום, כדאיתא במדרש גבי דוד המלך ע"ה, והיה נעים זמירות ישראל, כנודע.

הקשר המיוחד לארץ ישראל התבטא בתמיכתו הגדולה במצות ישוב ארץ ישראל, כאשר שלח קבוצה מחסידיו להתיישב בטבריה (ואף לרכוש את המגרש ובית הכנסת של הרה"ק רבי מנחם מענדל מויטבסק). בהקשר החב"די נציין שבן דורו, אדמו"ר ה"צמח צדק" 'גייס' אותו לתמוך בקביעות בכלכלת קרובת משפחה משותפת – אחיינית של ה"צמח צדק" שהיתה בת-דודה של ה"בית אהרן"[נו] – שנותרה אלמנה עם חמשה יתומים, וה"צמח צדק" שלח אותה לעלות לארץ ולהתיישב בצפת. הקשר המיוחד לירושלים התגלה באופן מופלא בעת פטירתו:

הרה"ק נסתלק ביום י"ז סיון שנת תרל"ב בעיר מלינוב ושם מנוחתו כבוד. מסופר דבארץ ישראל היה גר אחד מגדולי חסידי הרה"ק בשם ר' וועלוול פינסקער ז"ל, וביום י"ז סיון תרל"ב בא החסיד הנ"ל להביהמ"ד בבהלה וסיפר שראה בחלומו שנסתלק הרה"ק והיה הלויה בירושלים והטמינו את גופו הק' בהר הזיתים אצל קברו של בעל אור החיים הקדוש, ומובן שהחסידים התרגזו עליו ועל דיבוריו אלו, כי עוד לא היה להם שום ידיעה מחוץ לארץ אודות פטירת הרה"ק, ואחר ב' שבועות בא ידיעה שאכן נסתלק הרה"ק ביום י"ז סיון (וכשהיה הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקארלין זצוק"ל בארץ ישראל ביום י"ז סיון אמר לחסידיו שילך על ציון האור החיים הקדוש וגם יקבל שם פתקאות).

ארץ ישראל (וירושלים בפרט) היא מלכות, אבל יש לה קשר מיוחד לחכמה – "אוירא דארץ ישראל מחכים"[נז] – בסוד "אבא יסד ברתא"[נח]. הסברנו פעם שהיחס בין האור החיים הקדוש ומורנו הבעל שם טוב הוא היחס בין חכמה לבינה. האור החיים הקדוש הצטיין בזריזות שלו ביחס לבעל שם טוב – כפי שסיפר[נט] הבעל שם טוב שראה כאשר עשה עלית נשמה (שכאשר הוא עלה האור החיים כבר ירד) – כך שהיחס ביניהם הוא זריזות ומתינות. זריזות היא מצד החכמה ומתינות מצד הבינה, ואם היו נפגשים ומתחברים היה בא משיח[ס] בשלמות של "זריזות במתינות" (שבסוד הדעת, המקבלת זריזות מהחכמה ומתינות מהבינה[סא]). גם רבי אהרן הטיף לעבודת ה' בזריזות:

הרה"ק רבי אהרן מקארלין זצ"ל אמר על הפסוק "נרפים אתם נרפים", לכן אתם אומרים "נלכה", 'הבה נלך', "נזבחה", 'הבה נשחט', "ועתה", מיד!, "לכו!", לך כבר!, "עבדו!", עבוד כבר! היינו שלא להתעצל, אם עולה בדעת אדם לעשות דבר מה בעבודת ה' יתברך יעשה זאת תיכף בזריזות.

הקשר לארץ ולירושלים שייך למלכות, כאשר הקשר הפנימי לבעל אור החיים – כפי שנגלה בחלום לחסיד – הוא בסוד "אבא יסד ברתא".

השלמנו פרצוף שלם של סיפורים על רבי אהרן – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל!