1

בע"ה

שבע ברכות חיים-יוסף-אליהו וחיה-מושקא קוגן

כ' סיון ס"ח – בית משפ' רודס – בית עין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מבואר הרבה פעמים בחסידות המדרש "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" – מה זה "הוא ושמו"? יש פירוש שזה השרש של החתן והכלה. החתן, אור הסוכ"ע, שרשו נקרא "הוא", ו"שמו" זה שרש הממכ"ע, הכלה. כשיבוא מלך המשיח, תיכף ומיד ממש, כתוב "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – ג"כ "הוא" ו"שמו". יש עוד פסוק חשוב – "אני הוי' הוא שמי" – יש ה' ויש את שמו. "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". יש פסוק אחד בתנ"ך שכתוב "הוא שמו" – שיש יחוד כזה. השל"ה הקדוש כותב בסגנון "הוא ושמו אחד" – ר"ת הוא, כפי שנסביר – אבל במדרש כתוב "הוא ושמו בלבד". רק בתחלת הבריאה יש פסוק שכתוב הוא-שמו – "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" ואז יש הפסק, וכתוב שה' יצר את כל חית השדה והביאן לאדם הראשון לראות איך יקרא, ושם כתוב "כל אשר יקרא האדם נפש חיה הוא שמו". זו הפעם היחידה בתנ"ך שיש את הצירוף הזה, שבעצם זה חתן וכלה – הוא-שמו. קודם דברו על המצוה הגדולה של ברית מילה. כידוע שנוהגים לתת שם יהודי, שם עברי, כאשר מלים את התינוק, וכתוב בספה"ק שזה כתוב לגילוי העטרה. כתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל" – יש את החיתוך, המילה, אבל אם מישהו רק חתך ולא פרע, לא גילה את העטרה, זה לא מספיק. פריעה זה גילוי העטרה, וכתוב שהעטרה זה סוד השם. הברית זה ה"הוא" והעטרה זה סוד "שמו", שרש המלכות, האשה העתידה להיות. השם של הבן, של הילד, רומז בעצם לבת הזוג שהוא עתיד לשאת לאשה בבוא הזמן למזל טוב. יש "הוא", וכשמקבל את השם ויש גילוי העטרה אז כבר יש שידוך. מי שיש לו קצת רוה"ק יודע ברגע שנותנים את השם – חיים-יוסף-אליהו – שיש מישהי שקוראים לה חיה-מושקא והיא תהיה הכלה. סוד הפריעה זה סוד המלכות, "אתפריעו כל נהורין", שם מתגלים כל האורות העליונים – זה השם. כתוב בחסידות ששלשת המושגים אור ושם ומלכות – הכל אותו דבר, זה הכל האשה. אז הוא מקבל את השם, ואז יש רמז לאשה.

נחזור, כשה' רוצה לברוא אשה לאדם הראשון פתאום יש הפסק, ויש את הביטוי היחודי שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך – "הוא שמו". אחר כך המשך הסיפור – "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" ואז ה' לוקח את הצלע וכו'. השלב של "הוא שמו" זה שלב קריטי כדי להביא לידי יחוד של "הוא-שמו", של החתן והכלה. הוא שמו = משיח. הבעל הבית אמר שכל מה שאנחנו עושים כאן זה רק להביא לימות המשיח תיכף ומיד ממש. כתוב שכאשר רבי זושא רק שמע את המלה הראשונה של המגיד יצא מהכלים מהתפעלות עד שהיו צריכים להוציא אותו מהחדר, אך אחר כך חזר על כל התורה שהמגיד אמר. יש מישהו שעוד לפני שהוא שומע את המלה הראשונה כבר יודע הכל מראש – זה בעל הבית שלנו, לא צריך לשמוע כלום כי כבר יודע הכל. כבר ידע שהכל זה על משיח – שאין מה לומר יותר מזה. מה זה משיח? "הוא שמו", החתן והכלה.

עשינו גימטריא על שמות החו"כ, שאמרו בשבע ברכות בירושלים: נאמר רק ווארט אחד. החתן זה חיים-יוסף-אליהו, ויוסף אליהו = נצחיים, כך שחיים יוסף אליהו = חיים נצחיים, ביטוי שהרבי מאד אהב. החתן והכלה זה "חי חי הוא יודך כמוני היום" – חיים וחיה, חי וחי. חיים נצחיים = משולש של חיה. רק בשם חיה יש את כל השם המלא של החתן. לפעמים מוסיפים לשמות חו"כ יה – כי "זכו שכינה ביניהם", י של איש ו-ה של אשה (כאשר האש עצמה היא אש קדש, ובאש קדש של האיש ואש קדש של האשה מתגלה שם יה, וזה ה"שכינה ביניהם") – אבל הערב נעשה משהו חדש. שצריך להוסיף לחתן "הוא" ולכלה "שמו", כך שלשניהם יחד מוסיפים משיח – כל מה שמתחתנים, כל מה שעושים, זה בשביל משיח. זה הפתיחה של הדרוש הזה, שלוקחים שמות חו"כ ומוסיפים לחתן "הוא" ולכלה "שמו", וחושבים על המדרש ש"עד שלא נברא העולם [היינו עד שנשמות החתן והכלה לא התפלגו וירדו לתוך גוף, החתן לגוף אחד והכלה לגוף אחר, ואז צריכים להתגבר ולמצוא זה את זו, הצמצום הראשון שהוא פרידת חו"כ אבל לפני הצמצום הזה] היה הוא ושמו בלבד". במאמר החתונה כתוב שמלך בלא מלכה "לאו איהו מלך ולאו איהו גדול". "חתן דומה למלך" אבל בלי המלכה הוא גארנישט, כי "מלך שמו נקרא עליהם" – השם עושה את המלכות, ובלי זה המלך הוא ערטילאי, מהות בלי מציאות. השם, הפרסום, זה "שמו" (החתן-כלה יחד עולים כאן שמות, הכל קשור לשם). חיים יוסף אליהו הוא = רפח. חיה מושקא = 470, הרבי אמר בתשמ"ח לייסד כזה מספר מוסדות; 470 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אור ישר ואור חוזר, חתן וכלה, = "נעשה אדם", חותם הבריאה, צלמנו-דמותנו זה גם חתן-כלה, אך שניהם יחד "ויקרא שמם אדם ביום הבראם". חיה מושקא שמו = 816 = שפלות, פנימיות ספירת המלכות (כנלמד מדוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני") = עת רצון (זה הרמז העיקרי, כי חיה מושקא זה עת ושמו זה רצון, כמפורש בקבלה הראשונה – או אחת הגימטריאות הכי עתיקות הכתובות בתורת ישראל, בחמישיה הפותחת – זה רמז אפילו יותר טוב מ-רפח, זה מכוון לגמרי). כעת זה עת רצון, ומשך כל החיים הנצחיים שהזוג יחיו יחד יהיה הכל עת רצון – הכל בזכות הכלה כמובן. היא בסוד "עת רצון", והוא רפח, הוא מברר את הרפח ניצוצין, עושה את כל התיקונים. האבא שוחט, וגם החתן שוחט – שחיטה זה אולי הפעולה הכי חשובה של בירור רפח. "ושחט" זה משך, ומה מושכים? את הניצוצות, מעלים ומבררים אותם. כל סוד השחיטה – הבעל שם טוב היה שוחט בצעירותו – זה העלאת ניצוצות. ביחד עולים החו"כ ו"הוא שמו" = 1104. צריך לחלק לארבע (ארבעה מרכיבים – שם החתן, הוא, שם הכלה, שמו) – ד"פ 276, ד"פ חיים יוסף אליהו, חיים נצחיים.

אם כן, השיטה הזאת נולדה בדיוק בשביל החתן והכלה – כל כך הרבה דברים טובים לא יכולים לצאת סתם. סימן שדווקא החו"כ שלנו שייכים במיוחד לסוד הזה של "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". בספר הפרדס של הרמ"ק אומר שהסוד הזה בעולם האצילות, "עד שלא נברא" עולם הבריאה, אך אחרי האריז"ל, וכ"ש אחרי הבעל שם טוב והחסידות, כתוב שהענין הזה הוא לפני הצמצום הראשון (וכל הענין של חסידות לגלות מה שהיה לפני הצמצום הראשון). יש חתנים וכלות שהולכים להקים בית בישראל עם מחשבה של שליחות, אבל הם חתן וכלה 'אחרי הצמצום', אבל יש זוגות של 'לפני הצמצום'. כאן זה מובהק שזה זיווג של לפני הצמצום. מאי נפק"מ? אם הם אחרי הצמצום יש מגבלות וצמצומים, הם נתונים בתוך מסגרות של גבול וצמצום. מאמינים שצריך לפעול את שליחות הרבי, אבל זה בתוך איזה מסגרת מצומצמת שאסור לצאת ממנה (אולי זה השגת גבול, אולי יש שליח אחר ברחוב השני שצריך להזהר לא להכנס לתוך המקום שלו...). זה ראש של שליחות אחרי הצמצום. כמובן, גם הרבי מאד נזהר מהשגת גבול – לא נותנים כאן להשגת גבול של מישהו – אבל העולם הוא מאד גדול. השליחות צריכה להיות בלי שום הגבלות. האבא של החתן לא מצומצם למוסקבה, לא מוגדר שם, צריך לפעול בכל העולם. איך שלא יהיה, החתן והכלה יהיו שלוחים בכל העולם, כי השרש שלהם לפני הצמצום.

[איך אפשר להיות שליח לכל העולם, בלי הגבלות, וגם להקפיד שלא להשיג גבול? אם אתה מוכר לך סחורה אחרת אין בכך השגת גבול. שליח שמלפני הצמצום, שמושרש באור אין סוף, יש לו סחורה אחרת לגמרי ממה שמוכר כל שליח ששרשו אחרי הצמצום, ולכן מותר לו 'למכור' בכל מקום ואין בכך השגת גבול.]

השלמה (טלפונית, כ"ד סיון):

השם של החתן: חיים יוסף אליהו = חיים נצחיים. הממוצע של חיים נצחיים זה מנחם – אז היא הרבנית, חיה מושקא, והשם שלו זה מנחם-מנחם.

(טלפונית מוצש"ק כ"ה סיון): חיים יוסף אליהו = חיה במשולש. הוא זה הנקודה האמצעית של חיה, היינו שהשם שלו זה הוא פעמים חיה. הצירוף של עוד הוא זה עושה פעמיים הוא בריבוע, רפח, כפי שנאמר.

הוספה (דברים שנמסרו להאמר בשבע ברכות בט"ו סיון, למחרת החתונה, אבל בסיכום המקורי על המחשב יש גם דברים שנשמטו מכאן...):

א. החתונה היתה באור לט"ו סיון. בחב"ד זה יום המאסר של הרבי הקודם – אפשר לומר שזה היום הכי קשה בתולדות חב"ד ברוסיה. אבא של החתן הוא מאלה שממשיכים את מסירות הנפש ברוסיה. יש בחינה בה יום המאסר גדול מיום הגאולה. המאסר בשביל צדיק זה עבודת הנסיונות – מה שבעל תשובה משיג בתשובה (שצ"ג לא יכולים לעמוד שם) זה מה שהצדיק משיג במאסר (ואפילו יותר). עיקר הנסיון – בהתחלה, כפי שהרבי ריי"צ מספר שאז היה צריך לקבל החלטה איך ינהג ולאגור את כל הכח הפנימי לעמוד בנסיון. זה העצם והשחרור זה גילוי העצם. ההתעצמות ממש זה במאסר.

נישואין זה גם לשון נסיון, נס להתנוסס. הנישואין ביום הזה זה להתנוסס-להתרומם לעצם ממש – שהחסיד יכול לגלות אצל רבו מה שאצל הרב זה העצם שלא מתגלה בגילוי העצם שבגאולה. כשחוגגים את המאסר, היינו שנישאים-מתנשאים יחד ביום המאסר זה גילוי העצם ממש, יותר אפילו ממה שנתגלה אחר כך בגאולה.

איך נסביר את זה? הגאולה זה סימן לגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, אז לחגוג את יום המאסר זה לגלות למה הגאולה ממנו רומזת, לגאולה האמיתית והשלמה (כלומר, זה גילוי העצם בדרגה יותר גבוה – מה שאצל הרבי היה עצם בלי גילוי – זה אור חדש ומחודש לגמרי, אפילו בדרגה יותר מהאור חדש של גילוי העצם בגאולה, וזה מה שיתגלה בגאולה האמיתית והשלמה). להתחתן ביום המאסר – "סיהרא באשלמותא" של חדש סיון, מתן תורה – יש בזה גילוי העצם, "תורה חדשה" של המשיח.

הפס' "נתת נס להתנוסס מפני קשט סלה" זה הפסוק של המאמרים של הנסיונות. הקישוטים של הצדיק זה שהוא עומד בנסיון, ואז, אחרי "קשוט עצמך תחלה", הוא יכול לקשוט אחרים ולהעלות את כולם לדרגה של עמידה בנסיונות, וזה פורץ את כל הגדרים כאשר מתחתנים.

ב. השמות: חיים יוסף אליהו חיה מושקא = 746 = שמות (השמות שלהם זה כללות כל השמות של עם ישראל, "ואלה שמות בני ישראל" – השמות ירדו למצרים-רוסיה ויצאו משם). בחסידות הדבר הכי חשוב במספר הזה הוא הכנעה-הבדלה-המתקה.

בולט ששני השמות מתחילים בחיות – חיים וחיה – חיים כפולים. חיים יוסף אליהו = חיים נצחיים. חיים חיה = 91 = ז"פ אהבה (ממוצע כל אות). יש חי בעצם וחיים להחיות – זה שתי בחינות חיים. הנסיונות שמגיעים עד לעצם ממש זה חי בעצם. על פי פשט גם חיים וגם חיה זה חיים להחיות, אבל חיבורם מעלה אותם לחי בעצם. חי במשולש פרטי (36, 55) = 91 = חיים חיה. חיה מושקא = יהי אור ויהי אור = נעשה אדם.

אפשר לקשר מספר זה לסיום הרמב"ם, שתוכנו הוא סיכום שלו מה זה כל התורה כולה:

הלכות שבת פ"ב ה"ג: כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם:

רחמים חסד שלום = 746. זה פירוש ה"וחי בהם" (מס"נ במצבי פקו"נ, כנ"ל בענין הכללי של גילוי החיים בעצם בעבודת הנסיונות). רחמים-חסד-שלום הם סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה (הנוגע מאד לחיי הנישואין): מרחמים על הזולת מתוך הכנעה והשתתפות בצער (ועיקר הרחמנות היא על האשה, כמבואר במ"א). חסד זה שמישהו נבדל מהמצב ויכול להשפיע (ברחמים יכול להיות כולו בפנים, ולא משוחרר בשביל להושיט יד). שלום – ההמתקה, התוצאה של הכל (שלום בית).

746 = דבר בעתו מה טוב = רצון הפשוט (רומז לפס': "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'") = שעשוע.