שבת פרשת וירא, י"ז חשון ס"ט – צפת

שלום זכר וברית ליעקב גינזבורג

[ליל שבת (שלום זכר):]

א. שלש פעולות במילה בסוד חש-מל-מל

שלש פעולות במילה

אבי הבן חזר שיחה עם רעיון יסודי מהרוגאצ'ובר, שהרבי מביא כמה פעמים, שיש במילה שלשה ענינים: 1) שלא יהיה ערל; 2) שיהיה מהול; 3) פעולת המילה. הרבי מסביר שלא להיות ערל היינו שאין לאדם חסרון – שהוא שלם ב"סור מרע ועשה טוב" – וזה כבר נקרא "שלמות". להיות מהול היינו שיש לאדם מעלות מיוחדות, וזה נקרא "תמימות". פעולת המילה נוגעת גם למי שכבר לא ערל ומהול – כמו מי שנולד מהול, שצריך הטפת דם ברית – והיא נקראת "הִתממות", שאדם כל הזמן עובד על עצמו בבטול עצמי ובדרך של קבלת עול.

הרבי לא מזכיר זאת בשיחה, אבל אפשר לקשר את ענין ההתממות לסיפור הידוע, שהרבי הרש"ב בא מהחיידר ונכנס אל זקנו הצמח-צדק ושאל – למדנו שה' נתגלה לאברהם אבינו, למה אלינו ה' לא מתגלה?! הצ"צ ענה לו – כשיהודי צדיק בן תשעים ותשע מחליט שעדיין הוא צריך למול את עצמו, הוא ראוי לכך שה' יתגלה אליו. לעלות ממדרגה למדרגה תמיד ולהחליט, גם בגיל תשעים ותשע, שעדיין צריכים את פעולת המילה – זו התממות[א].

חש-מל-מל – חסר-שלם, מלא, מלא

כתוב באריז"ל ובחסידות שמילה היא סוד החשמל, והבעל שם טוב[ב] מסביר שהסדר הוא חש-מל-מל. צריך לומר ששלשת הענינים הנ"ל שבמילה הם עצמם בסוד חש-מל-מל (הכנעה-הבדלה-המתקה): פעם הסברנו שאחד הענינים הרמוזים במלה חש הוא חסר-שלם – לחוש בחסרון שלו ולהשלים אותו, שלא להיות ערל. אחר כך מל-מל הן שתי בחינות של מלא. מה ההבדל בין שלם למלא? בדרך כלל שלם מתייחס לכלי – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – ואחרי שיש כלי שלם אפשר למלא אותו באור, מלא מתייחס אל האור-התוכן. כאן "מלא" היינו להיות מהול, שיש למישהו תכונות ומדרגות מיוחדות שהוא משיג. כל אחד, לפחות בתחלת הדרך בעבודת ה', מקוה להשיג מדרגות – להיות יהודי טוב.

שתי בחינות מלא – חותם בולט וחותם שוקע

מה זה המלא השני? אפשר לחשוב שהפירוש הוא למלא ולמלא עוד, כמו למלא את הכלי ואחר כך לגדוש עד שישפך ("מלא וגדוש"). אבל יש פירוש עוד יותר פנימי, ששני ה"מלא" הם בכיוונים שונים והפוכים. מבואר בחסידות (חוזר כמה פעמים בלקו"ת) שיש שני אופנים בעבודת ה' – "חותם בולט" ו"חותם שוקע". מי שעבודתו בבחינת "חותם בולט" הוא המלא הראשון – מלא מהתכונות הטובות שלו. בחסידות לא אוהבים בליטות, אבל יש גם "חותם בולט" טוב – היסוד, אות ברית קדש, הוא בולט (בסוד גילוי העטרה – גילוי התכונות הטובות והמיוחדות של יהודי, הגילוי שהוא מהול). "חותם בולט" מצד האדם גורם ל"חותם שוקע" מצד ה', אבל אם האדם הוא בבחינת "חותם שוקע", הריק שבתוכו מושך את ה' להיות "חותם בולט" שממלא אותו – הוא מלא מה', זה המלא השני. עבודת ההתממות היא להיות תמיד חותם שוקע, וכך כל הזמן לפנות יותר מקום לה' להתגלות בתוך האדם.

ולסיכום:

לא להיות ערל	שלמות	חש	חסר
להיות מהול	תמימות	מל	שלם	חותם בולט
פעולת המילה	התממות	מל	מלא	חותם שוקע (המושך חותם בולט)

רמז במבנה

נאמר רמז: ידוע שחשמל = 378, המשולש של זך (= אהיה פעמים חי). חסר שלם מלא מלא = 780, המשולש של טל, הוי' אחד (= יהיה פעמים הוי', סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"), פעמיים "מלא וגדוש" (שמן – "שמן זית זך כתית למאור", וד"ל).

קליפת סנבלט ותיקונה

כפי שהזכרנו, בדרך כלל בחסידות שונאים בליטות, אבל יש גם תכונה שלילית של שנאת בליטות, דבר אותו לומדים מִשֵם בתנ"ך של דמות שלילית ששונאת בליטות – סנבלט. סנבלט הוא האויב של נחמיה בן חכליה (זו דוגמה מובהקת למה שמקובל מהבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שלכל צדיק יש את הלעו"ז שלו – יש לכך דוגמאות בתנ"ך, אבל רובן 'מקומיות', כשהמתנגד הוא לתקופה מסוימת, ודווקא סנבלט העומד מול נחמיה הוא דוגמה טובה לדמות אחת קבועה של מתנגד).

נחמיה הוא בבחינת "חותם בולט" בכל הנהגתו – הוא צדיק תקיף עוד יותר מעזרא (כתוב שעזרא הוא בבחינת משיח בן יוסף ונחמיה בחינת משיח בן דוד), והבליטה הכי גדולה שלו היא בנין החומה, וסנבלט שונא זאת, הוא שונא את ה"ויגבה לבו בדרכי הוי'", שונא את הגאוה היהודית (סוד הגי – גאוה יהודית – שבו נקבר משה רבינו, "ויקבר אתו בגי", גאוה יהודית = פעמיים גאוה ברבוע כללי; ידוע מהאריז"ל שגאוה דלעו"ז פוגמת באותיות יה שבשם, הנסתרות, ועד"ז גאוה דקדושה, חותם בולט דקדושה, מתקנת ומגלה את אותיות יה שבשם, וד"ל). בסוף הבליטה של נחמיה קצת מופרזת, עד שחז"ל אומרים שבגלל שאמר "זכרה לי אלהי לטובה" אין ספרו נקרא על שמו, אלא הכל נכלל בעזרא (אבל ב"מנהג ישראל תורה" קצת החזירו לו את השם על הספר...).

על כל פנים, רואים שיש עבודה של בליטה טובה ויש קליפה של שנאת בליטות. מתי מכוונים להפטר מהקליפה הזאת? סנבלט בגימטריא מקוה. כשנכנסים למים יש בטול מוחלט (טבילה אותיות הביטל, כנודע[ג]), אבל אחר כך יוצאים בבחינת "חותם בולט" – המקוה נהפך לקומה והטבילה לבליטה.

ב. קשר הפרשות "לך לך" ו"וירא"

הליכה וראיה

התינוק נולד בפרשת "לך לך", והברית היא בפרשת "וירא". אלו שתי הפרשיות בהן חיים עם אברהם אבינו (אברהם כבר מופיע בפרשת נח, אך רק בסופה, וכן בתחלת פרשת חיי שרה, אבל שם כבר עוברים ליצחק ורבקה, ושתי הפרשיות שעוסקות כולן באברהם הן "לך לך" ו"וירא"). ההליכה והראיה הן שני ענינים יסודיים אצל היהודי הראשון, וממנו לומדים לכל יהודי – יהודי הולך ממקום למקום בשביל להגיע לראיה, בשביל התגלות[ד]. צריך ללכת וללכת וללכת עד שזוכים לראות – אם עוד לא רואים, סימן שלא הלכו מספיק. כפי שנתבאר – ויתבאר עוד לקמן – הקשר בין ההליכה והראיה מופיע בכל פרשה: בלך לך ההליכה היא "אל הארץ אשר אראך" (ושלשה פירושים בזה: אראה לך את הארץ, אראה אותך, ושיש בענין גילוי אלקות – אראה לך את הארץ "אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה וגו'", ארץ שיש בה ראית אלקות והתגלות אלקות[ה]) ופרשת וירא מסתיימת בנסיון העקדה, הפותח גם הוא "לך לך" ובהמשכו "הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה".

רמז בחיבור שמות הפרשות

ורמז: לך לך וירא בגימטריא אברהם אבינו. כל שם משמות שתי הפרשיות הוא בעל ארבע אותיות, וממילא אפשר לעשות הכאה פרטית – ל פעמים ו, ך פעמים י, ל פעמים ר, ך פעמים א – וביחד עולה 6400, מספר שהוא רבוע המלמד על כך שהחיבור יוצר שלמות. 6400 היינו 80 ברבוע – מספר שקשור לברית מילה – יסוד ברבוע. ב"לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ" היסוד – דאחיד בשמיא ובארעא – נקרא "כי כל", שגם עולה 80.

ברית המילה חוזרת בשתי הפרשות: בסוף פרשת לך לך ברית אברהם, אברהם מל את עצמו, ובפרשת וירא ברית יצחק, אברהם מל את בנו. יש לכוון את שתי בריתות אלו כנגד מל-מל של סוד חשמל, שהרי בהמשך לברית השניה נאמר "מי מלל לאברהם", מל מלשון דבור, כמו שיתבאר עוד לקמן, ללמד שברית המילה של יצחק פועלת דבור אצל אברהם ורוב צחוק והמתקת דינים בעולם כולו – "צחֹק עשה לי אלהים". עוד מלה חשובה שעולה 80 היא כלל (כמעט כי כל) – שתי הפרשיות הללו יחד הן כלל ברבוע, "כלל גדול בתורה", כלל ההתנהגות של היהודי הראשון, והכלל הוא שצריך ללכת וללכת וללכת בשביל להגיע להתגלות.

פרשיות "לך לך" ו"וירא" והחדשים סיון ותמוז

חומש בראשית כולל יב פרשיות, ואפשר לכוון אותן כנגד החדשים[ו]. פרשת בראשית מתארת את הבריאה, ויש מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע אם בתשרי נברא העולם או בניסן נברא העולם. אנחנו אוחזים ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – את ראש השנה עושים לפי שיטת רבי אליעזר, אבל ברכת החמה שתהיה השנה היא לפי שיטת רבי יהושע. את הקבלת הפרשות לחדשים נעשה כשיטת רבי יהושע, שבניסן נברא העולם והחדשים מתחילים מניסן. בספר יצירה יש לכל חדש חוש – דבור, הרהור וכו'. גם שם יש קשר בין שני החושים שדברנו עליהם – הליכה וראיה – והם רצופים זה אחר זה, חוש ההליכה שייך לסיון וחוש הראיה לתמוז. רק תופעה זו לבדה היא כבר אסמכתא מספיקה לכל ההקבלה – ההליכה והראיה הם החושים של החדש השלישי והחדש הרביעי, ופרשיות "לך לך" ו"וירא" הן הפרשות השלישית והרביעית בחומש בראשית.

עוד אסמכתא מופלאה – בפרשת לך לך יש סיון פסוקים. לכן מתבקש לעשות גימטריא ולחבר את שמות הפרשות הללו עם החדשים שלהן. לך לך וירא סיון תמוז עולה תמימות[ז] – העבודה שעל אודותה דובר עד כה (שהיא עבודת חדש סיון, עבודת ההליכה – "הולך בתם ילך בטח", ולפי זה יתפרש לנו שמי ש"הולך בתם" אזי "בטח" יזכה לראיה וגילוי).

[צפרא דשבתא (ברית):]

ג. פסוקי חש-מל- מל

מל-מל – "וימל אברהם... מי מלל לאברהם"

המקור הכי מובהק לסוד של מל-מל שמלמד מורנו הבעל שם טוב – שלמלה "מל" יש גם מובן של מילה וכריתה וגם של מילול ודיבור – הוא בפרשתנו, בה שני המובנים באים בזה אחר זה (בהפרש של שלשה פסוקים): "וימל אברהם את יצחק בנו... ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה" (לשון "מלל" היא מיוחדת ונדירה, ורש"י מסביר ש"מלל" בגימטריא 100 – רמז לגילו של אברהם בלידה – מכאן נלמד כי כל דבר מיוחד, יוצא דופן, נועד בשביל לדרוש גימטריאות, ומשיח שהוא יוצא דופן גמור, קיסר שלם ביחס לדוד שהוא פלג-קיסר, כל ענינו גימטריאות[ח]).

"ואנכי עפר ואפר" – הכנעה בתפלה

לפי זה ראוי לחפש בפרשה גם פסוק של חש והכנעה, לפני המל-מל של הבדלה והמתקה. בהמשך התורה פסוק מובהק של הכנעה יש בדברי משה רבינו, "ונחנו מה", אך בטוי הבטול וההכנעה הכי גדול קודם לכן הוא בפרשתנו, במאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר". רואים שעיקר ההכנעה נדרשת דווקא כאשר באים להתפלל ולהתווכח עם הקב"ה. בניגוד לנח, שלא התפלל על אנשי דורו, אברהם אבינו מסר את נפשו בתפלה על אנשי סדום. על אף שלבסוף לא הצליח להציל את סדום, הוא חיפש את הצדיקים בין אנשי סדום הרעים והחטאים בגופם ובממונם. אברהם-יצחק-יעקב מקבילים לעקודים-נקודים-ברודים. החיפוש של אברהם אחרי הצדיקים גם בתוך הרשעים שייך לאהבת ישראל של עולם העקודים, בו כולם עקודים יחד. אלא שלא היו יהודים לחפש בתוכם, אלא רק אנשי סדום רעים וחטאים, ולכן הוא לא הצליח. אכן, כאשר עושים זאת בין יהודים זה כן מצליח[ט].

ד. רמזים ליעקב בפרשת "וירא"

נעבור לשם התינוק – יעקב. על אף שהפרשיות של לידת ומילת התינוק עוסקות באברהם, כנ"ל, יש כמה רמזים מובהקים ליעקב בפרשתנו:

"כי ביצחק יקרא לך זרע"

ראשית, בפרשה מבטיח ה' לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" – ביצחק ולא בישמעאל, ו"'ביצחק' ולא כל יצחק, אלא ביעקב". ההבטחה להמשכיות בית אברהם מכוונת דווקא ליעקב החל מפרשתנו, תוך כדי הבירור של גירוש ישמעאל מהבית. ה' אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", כי שרה גדולה מאברהם בנביאות, על אף שאברהם לא מעוניין לגרש את ישמעאל (גירוש ישמעאל הוא חלק מעבודת ההתממות שנזכרה לעיל – למול ולחתוך עוד ועוד, לסלק דברים לא רצויים). גם היום צריך לקיים "גרש את האמה הזאת ואת בנה" למרות שיהודים לא נוטים לכך. "גרש" עולה פסוק שלם בדברי הימים – "אברם הוא אברהם"[י] – הרומז, כפי שנתבאר בהתוועדות י"א חשון, לשתי הבריתות שנכרתו עם אברהם בפרשה הקודמת, ברית בין הבתרים על הארץ, כשעוד נקרא "אברם", וברית המילה כשנשתנה שמו ל"אברהם". שרה אומרת לאברהם כי זכה לברית על הארץ ולברית המילה, התלויות זו בזו, ושעל מנת לגשר ביניהם, בסוד עב גשרי חסד לאברהם, עליו לגרש את בן האמה לבל יהיה שותף בירושת הארץ (בזכות מילתו כנודע בזהר).

מספר פסוקי הפרשה

רמז נוסף, מובהק ביותר, הוא שמספר הפסוקים בפרשה הוא קמז – שנות יעקב אבינו.

המלאך רפאל רומז ליעקב

רמז שלישי הוא, שהזהר אומר כי שלשת המלאכים שראה אברהם, מיכאל גבריאל ורפאל, מכוונים (כסדרם) כנגד האבות עצמם. בניגוד לנשמה, מלאך אחד אינו עושה שתי שליחויות, ועל כן באו שלשה מלאכים – מיכאל לבשר על לידת יצחק, גבריאל להחריב את סדום, ורפאל לרפא את אברהם ואחר כך להציל את לוט (שתיהן שליחויות של הצלה, שעל כן אין הן נחשבות לשתי שליחויות, וכן דווקא רפאל מהקו האמצעי כולל גם ימין וגם שמאל, כך שיכול להכיל שני גוונים באותה השליחות).

מדברי רש"י בפרשה (אודות השחתת סדום והצלת לוט) רואים כי לא זו בלבד שמלאך אחד לא יכול לעשות שתי שליחויות, אלא גם ששני מלאכים לא יכולים לעשות שליחות אחת. כלומר, חוץ מיתרון הנשמות על המלאכים ביכולת לעשות שתי שליחויות ('קונץ', כפי שאמר אדמו"ר הזקן על יכולתו גם להיות גאון ופוסק בנגלה וגם להיות מסור כמלך לכל צרכי הציבור), יש גם יתרון לנשמות על המלאכים בכך שהן יכולות לשתף פעולה (ואולי זה עוד יותר קשה...). השליחות העיקרית בשלשת המלאכים היא שליחותו של רפאל – שבא לרפא את אברהם ביום השלישי למילה (יש שיחה של הרבי למה ה' לא בא לבקר אותו ולרפא אותו כבר ביום הראשון) – והוא המכוון כנגד יעקב אבינו.

ה. ברית מילה – "למען אשר יצוה את בניו"

הבחירה באברהם כי דואג לחינוך

ה' אומר שעליו להודיע לאברהם על תוכניתו להפוך את סדום – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט וגו'". ה' מחבב את אברהם בגלל הידיעה שהוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה' – דבר שהוא החידוש של אברהם אבינו. היו צדיקים לפני אברהם, החל מאדם הראשון, דרך חנוך ועוד, אך הם לא דאגו לחנך את בניהם בדרכם. הבחירה באברהם והחיבה אליו, ואחריו בכל יהודי, היא מתוך הידיעה שעיקר מעיניו מושקעים בחינוך הילדים, שילכו גם הם אחריו בדרך ה'. רק הווארט הזה לבדו כבר שייך לברית מילה – ראשית החינוך, כשרואים שכל יהודי מוסר את בנו בשמחה לעקידה (הברית גם היא עקידה) לחנכו בעבודת ה'.

"כי ידעתיו" במובן של שבירה וחיתוך – ברית המילה

אבל, אפשר לפרש כאן יותר עמוק – שכל הפסוק, שנאמר כאשר ה' בא לבקר את אברהם אחרי ברית המילה, מדבר על ברית מילה. אחד הפירושים המובאים בחסידות ללשון ידיעה הוא חיתוך ושבירה (כמו בפסוק "ויֹדע בהם את אנשי סֻכות"[יא]), ואפשר לפרש זאת על החיתוך של ברית המילה. הפירוש כי "למען אשר יצוה" היינו ידיעת-חיבת ה' בהווה בגלל ידיעתו את העתיד הוא דחוק, ופשוט יותר לפרש "למען" במובן של "בשביל" – ה' אומר כי הוא צוה את אברהם על ברית המילה, ידעתיו-חתכתיו, בשביל שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו (והרי בניו וביתו נזכרו דווקא במצות ברית המילה, כאשר עליו למול את בניו ואת כל אנשי ביתו-קנינו). ברית המילה היא הכח להשריש את החינוך היהודי הלאה והלאה, בדורות הבאים.

"כי ידעתיו" – הכח להוליד ילדים ממשיכים

ענין נוסף: בזכות הברית אברהם ושרה מסוגלים ללדת ילדים שימשיכו את דרכם, ולפי זה "כי ידעתיו" מתפרש גם במובן של "והאדם ידע את חוה אשתו". ידעתיו עולה "פרו ורבו" ומורכב מאותיות דעת יוי, היינו "דעת הוי'" (והיינו להמשיך ולייחד את שם הוי' על אברהם אבינו, "למען הביא הוי' על אברהם"; הוי' על אברהם = אחישנה, העולה טוב פעמים טובה; היום יז חשון, יום המבול, היום של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"). יוי רומז גם ליחוד של מים עליונים ומים תחתונים, מיין דכורין ומיין נוקבין של אברהם ושרה (שתי אותיות ה-י, המתייחדות באמצעות ה-ו, כפי שמבאר האריז"ל בסוד צורת האות א).

ו. "אל ארץ המֹריה"

הליכה וראיה

כפי שכבר הוזכר בלילה (ובאורך בהתוועדות י"א חשון), גם פרשת "לך לך" וגם פרשת "וירא" עוסקות בהליכה ובראיה: הנסיון הראשון המפורש בתורה, בפרשת "לך לך", פותח ב"לך לך... אל הארץ אשר אראך" (עם כל הפירושים ב"אראך", כפי שהוזכר, ועם הנסיון בהליכה אל הלא-נודע, אל מה שהאדם עדיין לא רואה, ומשום כך הוא הולך קדימה עד שיזכה להתגלות), והנסיון העשירי והאחרון שה' מבקש מאברהם לעמוד בו הוא "לך לך אל ארץ המוריה", שגם בסופו נאמר "הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה"[יב] (ענין שיש עליו תלי תלים של פירושים עמוקים בחסידות).

הליכה אחר הליכה

ההליכה היא היסוד של עם ישראל – "'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". אברהם עומד בנסיון הראשון, הוא הולך לארץ ישראל וזוכה שם לגלות את מהותו העצמית (בבחינת "חותם בולט"), שהוא זוכה לראית האלקות, ואף זוכה לשער הנון כפי שמסביר הרבי (שריפוי אברהם אחרי הברית, בגילוי של "וירא", הוא גילוי שער הנון. לפני כן אברהם היה חולה, היינו שזכה ל-מט שערי בינה, אך עדיין היה צמא לגילוי של שער הנון, הגילוי-הראיה עבורם הלך אברהם עד כה). אחרי כל זאת, עדיין נדרש לו נסיון נוסף – הוא צריך שוב לצאת לדרך של "לך לך". אברהם כבר לא חסר מאומה, הוא שלם, ואף זכה למעלות ושלמות ותמימות בהליכתו לפני ה', אך ה' מבקש שיעמוד לו בנסיון נוסף (וכל נסיון מנסה ומרומם את האדם ומביא לידיעת ה' חדשה – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", כמבואר בדא"ח) – אחרי כל התמימות, ממשיך אברהם בדרך של התממות והליכה מחודשת.

"אל ארץ המֹריה" – למצוא מורה הוראה לפי ריח הקטרת

הליכה זו היא "אל ארץ המֹריה", ורש"י מביא שני פירושים: הראשון, "שמשם יוצאת הוראה לישראל". והשני, "על שם עבודת הקטרת שיש בו מור נרד ושאר בשמים". עם כל ההליכה של אברהם עד כה, שכללה את קיום כל ההלכות, עדיין זקוק אברהם למקום ממנו יוצאת הוראה לישראל. כשהלך לארץ ישראל ה' לא שלח אותו לארץ המוריה – עוד לא היו רבנים בארץ... – אבל אחרי כל ההתקדמות אומרים לו שעדיין זקוק לרב, למורה הוראה, לסנהדרין. אמנם, כיצד ניתן לזהות מיהו הרב האמיתי שראוי להורות הוראה לישראל (בכלל, ולו בפרט)? לשם כך מובא הפירוש השני, שהר המוריה, ממנו יוצאת הוראה, נקרא כך על שם עבודת הקטרת. כדי לזהות את מקור ההוראה הנכון, לבחור ברב הנכון, זקוקים לחוש ריח (החוש של חדש חשון).

על אדמו"ר הזקן מסופר כי אחרי החתונה החליט ללכת ללמוד. הוא הרגיש שאחרי כל הילוכו בקדש עד אז, בידיעת כל התורה, הוא עדיין זקוק למורה. הוא התלבט בין וילנא למעזריטש, ובסוף החליט שבוילנא לומדים ללמוד, וללמוד הוא כבר יודע קצת (אפילו אם הגאון יודע יותר ממנו – אף שאחר כך אדמו"ר הזקן עבר אותו בהרבה – הרי שגם הוא יודע ללמוד קצת), ואילו במעזריטש לומדים להתפלל, ולכך הוא זקוק (הוא אינו יודע כלל להתפלל). כאשר הגיע אדמו"ר הזקן למעזריטש הוא התפעל מאד, אך חיכה לשמוע גם חידוש גאוני בנגלה מהמגיד – לא מספיק לדעת להתפלל, צריך גם לדעת להורות הוראה לישראל. אחרי שעברו שבועיים ולא שמע חידוש החליט ללכת, וכשנכנס למגיד להפרד הגיעה אשה עם שאלה על עוף והמגיד פסק פסק גאוני, ואז הוא החליט להשאר.

כלומר, הוא חפש מורה הוראה לישראל, אך בחר בו לפי הקטרת הקטורת – לפי עבודת התפלה שהיתה במעזריטש, "תכון תפלתי קטרת לפניך" – "לבעל החוטם אני מתפלל". מסופר בזהר אודות הינוקא שידע להריח מי קרא קריאת שמע. לכל יהודי צריך להיות ניצוץ מיכולת זו, כך שיוכל להריח אם הרב קרא קריאת שמע בבקר, והאם כוון כדבעי, האם הוא אוחז ביחודא עילאה, ואם כן – לבחור בו כמורה הוראה לישראל וללכת עליו.

ז. סוד העקרב

עקרב דקדושה

נחזור לעוד רמז של יעקב, קצת בדרך של בדיחותא (אבל זה רציני, כמו שהרבי מהר"ש נהג לומר הרבה גלייך ווערטלאך, אך אמר על עצמו שמעולם לא אמר גלייך ווארט וכל דבריו רציניים): המזל של חדש חשון הוא עקרב, ומכיון שאין מזל שלילי של חדש צריך לומר שיש עקרב של קדושה. בתורה המקום היחיד שנקרא על שם עקרב הוא "מעלה עקרבים"[יג] – העלאה של כל העקרבים (כל הפירושים בעקרב שנתבארו החדש, בהתוועדות ז' חשון, כדוגמת עקר-ב, עקרת הבית העוקרת מהבית דברים שליליים, כפי ששרה עוקרת את ישמעאל – אברהם הוא נימול ומל עצמו עוד ועוד, אבל שרה אמנו, ש"כמאן דמהילא דמיא", יודעת טוב עוד יותר את מה צריך לחתוך ולעקור מתוך בית אברהם).

עקרב – עקב האדם על ראש הנחש

עקרב ונחש תמיד הולכים ביחד. לפעמים מבחינים ביניהם – שהרי טבעם שונה (עקרב ארסו קר ונחש ארסו חם, ענין שיש עליו גם שיחה של הרבי), ואף מבואר כי נחש הוא סוד משיח בן יוסף ואילו עקרב (העולה משיח דוד וכן עולה בן ישי) הוא סוד משיח בן דוד – אך בכללות ענינם של העקרב והנחש הוא אחד ושניהם עוקצים עקיצה ארסית. על המשיח להרוג את הנחש-העקרב, ואזי הוא זוכה לבת המלך דא צלותא. הנחש-העקרב הוא שרש החטא הקדמון, בגן עדן, ועמו יש להתמודד. בקללת הנחש נאמר "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". ידוע הרמז בעמק המלך, כי כאשר עקב האדם מרוצץ את ראש הנחש ונמצא מעליו אזי הוא ער למעליותא, ואם ראש הנחש גובר על עקב האדם הרי זה רע. כח העקב הגובר על ראש הנחש הוא כחו של יעקב אבינו (כאשר ה-י הנמשכת בעקב, כח שרש הנשמה הנמשך בנשמה שבגוף, הוא הנותן לו כח לגבור על ראש הנחש), ויש לומר כי זהו סוד העקרב – עקב הגובר על ראש הנחש (או, ח"ו, ראש הנחש הגובר על עקב האדם).

עקדת רבקה

והנה, התכלית של נסיון העקידה, המתואר בסוף הפרשה, היא נישואי יצחק (כדי להוליד את יעקב בנו, "כי ביצחק יקרא לך זרע", כנ"ל). עד לעקידה יצחק היה נשמה מעלמא דנוקבא שאינה יכולה להוליד. רק אחרי העקידה הוא מסוגל ללדת, ואזי מתבשר אברהם על לידת רבקה שהיא זיווגו של יצחק (בהשגחה פרטית זכיתי היום לקרוא את המפטיר, שמתאר את תכלית כל הפרשה – את לידת רבקה). צריך להגיד שגם לפני כן יצחק היה בעל אותה נשמה, אלא שמכיון שהוא שיקף את שרש הנשמה בו שני בני הזוג הם אחד – רבקה הופיע בתוכו, ולכן הוא היה מעלמא דנוקבא. כל העקידה היא תהליך של נסירה – גם כן "ידעתיו" במובן של חיתוך ושבירה – בו מופרדת רבקה מיצחק. רק אז הוא יכול להיות רק זכר, והיא להוולד כנקבה, והם יכולים להפגש פנים אל פנים.

לפי כל זה יש לומר כי עקרב רומז לעוד סוד של העקידה – עקדת רבקה. כמובן, לא מוותרים על יצחק, ואם כן זו עקדת יצחק-רבקה, המאפשרת את נישואיהם בעולם הזה (יצחק ורבקה הם הזוג הכי מושלם, במובנים מסוימים – עיקר יחוד מה ו-בן, כמבואר בחסידות – שיחודם רמוז בתפלת שבת, כמודגש במחזור בראש השנה, והם עולים יחד תפלה, "תכון תפלתי קטרת לפניך" כנ"ל). והרמז: עקדת יצחק רבקה עולה גל ברבוע (כאשר כל רבוע מעיד על שלמות הנוצרת בחיבור זה).