פלח הרימון – ד"ה "ברוך שעשה נסים" – פרק ב (ח"ג)

כ"ב כסלו תשמ"ג

סודו של נס חנוכה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ג) ועתה יש להבין ענין הנס דחנוכה שהיה על ידי שם ע"ב במלוי יודי"ן. כי הנה יש להבין ההפרש בין גלות מצרים לגלות יון. כי גלות מצרים היתה בחיי הגוף, שמררו חיי אבותינו במצרים ועבדו בהם בחומר ובלבנים, ובנו ערי מסכנות. ואם כן, גם ברוחניות-הנשמה היתה גם כן הגלות, בבחינת חיי הגוף שבנשמה, שהוא ענין התעלות חיי בשר. והיינו חיות הנשמה הנמשכת מצד הרגשת גילוי אור אין סוף שבפנימיות העולמות איך שהוא מחיה ומהווה, שמזה תתפעל הנשמה באהבה עד שתגיע התפעלות בלב בשר דנפש הטבעית לאהבת ה' ונקרא חיי הגוף שבנשמה.

ולמעלה, באדם העליון, היתה גם כן בחינת הגלות בבחינת מקור העולמות הנקרא זעיר־אנפין, כמו שכתוב "כי אמרתי עולם חסד יבנה" _{(תהלים פט)} עם בחינת המוחין שבהם שהם היו בבחינת הסתלקות ובחינה זאת נקראת למעלה בחינת חיי הגוף. כי כל העולמות נקראים בשם גוף. ובחינת מוחין והמדות עליונות דאצילות הם בחינת חיי כל העולמות ונקראים חיי הגוף.

מה שאין כן בגלות יון לא רצו למשול על חומר הגוף כלל ולא רצו לגלות אותם מארצם, רק הניחו אותם שרויים על אדמתם, רק הגלות היתה שרצו להשכיחם תורתך כו' ואם כן היתה הגלות בחיי הנשמה שרצו להסתיר את חכמה עילאה הנקראת חכים ולא בחכמה ידיעא שזהו בחינת חכמת התורה שלא יאיר בנשמות ישראל ובחינה זאת נקראת חיי הנשמה

א.    שני סוגי התפעלות

התפעלות א: 'בכן' הבא מהתבוננות "כי הוא חייך"

(וביאור הדברים הנה יש התפעלות הנשמה בדרך בכן [בחיבור היסודי והחשוב ביותר בחסידות חב"ד אחרי התניא – קונטרס ההתפעלות של הרבי האמצעי, מוסברות כל המדרגות בעבודת ה'. כאן הוא מסביר הרבה מהיסודות של קונטרס ההתפעלות. על קונטרס ההתפעלות עצמו ישנו פירוש ארוך של רבי הלל. על כל פנים, רבי הלל מסביר שישנה התפעלות שהנשמה מתפעלת בדרך של 'בכן' מתוך ההתבוננות. מהו 'בכן'?] היינו מהתבוננות איך שהוא חיים האמיתי דכל העולמות [התבוננות איך שהקדוש ברוך הוא הוא החיים האמיתיים של כל ההשתלשלות, של כל העולמות] וגם אמיתית חיות הנשמה [לא רק שה' הוא חיי העולמות, אלא שהוא גם החיות האמתית של הנשמה] כמו שכתוב "לאהבה את ה' כי הוא חייך" (דברים ל[ב]).

וזהו שהאהבה מסתעפת מהבכן, שהוא הקיצור ותמצית מהתבוננות ד"כי הוא חייך".

זאת אומרת, ההתפעלות – האהבה בלב – מסתעפת ובאה מתמצית ההתבוננות. צריך להתבונן בעומק, באריכות ובהתרחבות, איך שה' הוא חיי כל העולמות ואיך שה' הוא החיים שלי. אבל בסוף מה שנשאר הוא ה'בכן' – "כי הוא חייך", שבאמת ה' הוא החיים שלי. אחרי ההתבוננות שכל מטרתה היא המחשה (המלה 'בכן' היא כמעט כמו הביטוי שנקרא כיום 'המחשה', להפוך דבר למוחשי) – האדם מתפעל. על ידי ההתבוננות שבאמת ה' הוא החיים שלו נפעלת אצלו הרגשה והמחשה שנקראת 'בכן'. המוחשות של כל אריכות ההתבוננות פועלת התפעלות, וההתפעלות הזאת היא אהבת ה' "כי הוא חייך".

זהו סוג אחד של התבוננות. התבוננות של אדם נועדה להמחיש לו את האמת שה' הוא החיים של כל העולמות וממילא גם החיים שלו. ההתבוננות הזאת עוסקת ב'חיי הגוף שבנשמה' והיא קשורה ליציאת מצרים. כלומר, כדי שתוכל להיות התפעלות כזאת צריך יציאת מצרים. אם מישהו לא מצליח להגיע להתפעלות כזאת – סימן שהוא עדיין נמצא בגלות מצרים. אם אדם מתבונן ולא יכול להגיע ל'בכן' ש"הוא חייך", להמחיש לעצמו שה' הוא החיים שלו – זאת אומרת שהוא נמצא בגלות מצרים ואין באפשרותו להתפעל ו"לאהבה את הוי' כי הוא חייך".

הפרט הכי חשוב שיוצא מכך שה', שהוא חיות כל העולמות, הוא גם "אמתית חיות הנשמה". קודם אתה מתבונן בכלל ואחר כך מתמקד בעצמך: 'ה' הוא החיים שלי'. מדוע צריך להגיע לפרט? כי בפרט הדבר נעשה מוחשי יותר. הרי כל הענין כאן הוא להמחיש זאת לעצמי, ההמחשה לעצמי נקראת 'בכן'. ה'בכן' מקצר את כל ההתבוננות. ההתבוננות מכוונת כולה להגעה ממנה להמחשה הזאת שמהוות ממוצע בין המוחין והרגש. ברגע שמרגישים באמת ש"כי הוא חייך" – ממילא מתעוררת אהבה בלב. האהבה בלב היא בחינת יציאת מצרים וכל זמן שאדם לא מסוגל להגיע אליה – משמע שהוא נמצא בגלות מצרים.

התפעלות ב: התפעלות הבאה מלימוד סודות התורה

אם כן, ההתפעלות מ'בכן' היא התפעלות מסוג אחד. אך כמו שהוא מסביר מיד ישנה התפעלות שאינה מתוך 'בכן' – התפעלות מ"רזין דאורייתא". את ההתפעלות הזאת היוונים לא סבלו, כי כל גלות יון היא גלות ההגיון. מה פירוש המלה 'רז'? רז פירושו דבר נמנע, פרדוקס. את סוד הרז לא היו היונים מסוגלים לסבול, הם לא יכלו לסבול שיכול להיות דבר והפוכו. התבוננות זו איננה נוגעת לחיי הגוף שבנשמה אלא לחיי הנשמה עצמה ממש:

מה שאין כן, התפעלות מרזין דאורייתא שאינם נוגעים להתפעלות אהבה אין בזה שום בכן.

כשאדם לומד רזין דאורייתא הוא לא מתכוון להמחיש לעצמו את מה שהוא לומד כדי לאהוב את ה', כוונה כזאת לא כלל לא שייכת בלימוד רזין דאורייתא, אין כוונה להגיע לאיזושהי נקודה בכלל, לומדים זאת לשם הדבר עצמו – "לשמה", בלי שום כונה אחרת. אם כן, ההתפעלות מרזין דאורייתא היא התפעלות שאיננה מורגשת כלל. אמנם ישנה התפעלות מהלימוד, אבל ההתפעלות נכללת במח, הלב עולה למח ולא להיפך.

התפעלות ה'בכן' פועלת שאור המח ירד ללב. כאשר אור המח יורד ללב הוא מצטמצם והצמצום הזה נקרא 'בכן'. בהתבוננות ה'בכן' רק נקודת התמצית יכולה להכנס ללב. כלומר, לכתחילה כל ההתבוננות נעשית משום שהוא רוצה להמחיש לעצמו משהו, ואם בסוף הוא הצליח להמחיש אותו לעצמו – זהו 'בכן' שעושה התפעלות בלב. אבל ישנה התבוננות מסוג שני, שלא משתדלים להמחיש כלום באמצעותה, אלא המתבונן בעצמו נמצא למעלה, הוא לא צריך להמחיש לעצמו שום דבר. ברזין דאורייתא (כמו גימטריא וכדומה) אין שום רצון להמחיש כלום, ישנה שקיעה גרידא ברזין דאורייתא. איזו התפעלות יוצאת מהתבוננות כזאת?

ואף על פי כן אנו רואים שההתפעלות אין ערך כלל [אפילו שאין בהתבוננות ברזין דאורייתא שום 'בכן' – המתבונן לא משתדל ולא נעשית שום נקודת המחשה בכלל – רואים בכל זאת שיוצאת מכך התפעלות – ואדרבה, התפעלות גדולה יותר מהתפעלות שמסתעפת מ'בכן', עד שכאן רבי הלל אומר שהיא בבחינת "אין ערך כלל". מדוע?] והיינו מטעם שמאיר שרש הנשמה [ברגע שאדם מתעמק ברזין דאורייתא בלי שום 'בכן', שרש נשמתו מתחיל להאיר פתאום, מתחיל להאיר אצלו שהוא יהודי. כשהוא מתקשר לאותיות התורה (או במלים פשוטות: מתחיל לעשות גימטריאות וכדומה) ההתקשרות הזאת מסוגלת לפעול ששרש נשמתו יאיר. כששרש הנשמה מאיר, ההתפעלות היא התפעלות אין סופית] הקשורה באותיות התורה בבחינת חלק הנשמה שבגוף [זאת אומרת, שרש הנשמה מאיר מהשרש, מלמעלה, אל תוך חלק הנשמה שמתלבש בגוף] וממילא תתפעל לצאת מגדר הכלי [של מי ההתפעלות הזאת? של חלק הנשמה שבגוף שמתפעל ורוצה לצאת מעצמו לגמרי] לדבק את עצמה בשרשה כמו במתן תורה [זוהי התפעלות שדומה לזו שהיתה במתן תורה. במתן תורה לא היתה התבוננות של "כי הוא חייך", היתה רק התגלות התורה. התגלות התורה היא באותיות – מקור ושרש הנשמות. מהי ההתפעלות שהיתה במתן תורה?] ש"על כל דיבור פרחה נשמתן" [זאת אומרת, לא התפעלות של "לאהבה את הוי' כי הוא חייך", שה' הוא החיים של כל העולמות, החיים שלי וממילא אני אוהב אותו, אלא התבוננות באותיות התורה. וכמו שלמדנו[ג] בלקוטי מוהר"ן[ד], כל אות מעוררת את שרש הנשמה ופועלת עליו להאיר בגוף. ההתבוננות באותיות התורה פועלת בנשמה רצון לצאת מהגוף לגמרי ולהדבק בשרשה העליון. זהו הפשט של "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"] אלא שהחזירם בטל תורה [הקדוש ברוך הוא החזיר את נשמות ישראל באמצעות טל התורה] (פ"ח דשבת דף פח ע"ב) וכן גם עתה כן הוא [גם היום, לאחר מתן תורה, ניתן לעורר את ההתפעלות שהיתה בזמן מתן תורה. איך? כשאדם מדבק את עצמו ברזין דאורייתא].

ומהתפעלות זאת יוכל להיות שתתפעל גם כן לב בשר דנפש הטבעית [למרות שאמרנו שההתפעלות הזאת שייכת רק לחיי הנשמה של הנשמה, היא יכולה להגיע עד לנפש הטבעית ולהפוך אותה] עד שיוכל לבוא לאתהפכא ממש.

דוד המלך – התפעלות א; אברהם אבינו – התפעלות ב

זהו בדיוק ההבדל שהסברנו קודם[ה] בין דוד ואברהם בקשר למושג 'צדיק גמור'. אצל דוד, שהיה צדיק גמור, עיקר ההתבוננות היתה עדיין בבחינת 'בכן' – ההרגשה שה' הוא החיים, שפועלת ממילא המתה של כל שרש חיים אחר. כלומר, כשחז"ל אומרים[ו] על הפסוק "ולבי חלל בקרבי"[ז] שדוד המית את יצרו הרע בתענית הם מתכוונים שהוא המית כל הרגשה של מקור חיים שאינו 'אחד יחיד ומיוחד' – הקדוש ברוך הוא. אם כן, כל ענין "ולבי חלל בקרבי" קשור עם אור ה' שמחיה את העולמות – התפעלות של 'בכן'. לעומת זאת, מה הענין של אברהם? אברהם חיבר את ספר יצירה שכל כולו עוסק באותיות. אברהם אוהב אותיות, גימטריאות וכו', לכן אברהם הוא צדיק גמור מסוג שפעל אתהפכא בעצמו.

אמנם גם דוד מקבל מאברהם, גם הוא אומר "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי"[ח], אבל גם בשעשועים עצמם ישנן שתי דרגות: יש "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים"[ט] – השעשועים של הקב"ה, רזין דאורייתא; ויש את מאמר רז"ל "דוד זמירות קרית להו?!"[י], וכמו שכתוב בסוף ספר התניא[יא] פירושו הוא שדוד השתעשע בתורה כמו שהיא בבחינת חיי העולמות – מדרגה נמוכה של התורה, ולא בתורה כפי שהיא מצד עצמה. לכן דוד גם נענש על מה שאמר "לולי תורתך שעשעי" על כך שהשתעשע בתכונת התורה להיות חיי העולמות ולא בעצמות התורה – השעשועים העצמיים של הקב"ה בלי שום קשר לעולמות כלל.

שוב, מדרגת דוד המלך – צדיק שהמית את יצרו הרע – קשורה בעיקר להתפעלות חיי הגוף. דוד הוא המלכות, ומלכות היא שרש הגוף. אבל יש גם את עצם חיי הנשמה – כולנו "מאמינים בני מאמינים" משום שכל נשמות ישראל קשורות בשרשן לאברהם אבינו. שוב, ישנה כלות הנפש שלא על ידי תורה, אבל בכלות הנפש של התורה – תמיד ה' מחזיר את הנפש לגוף, משום שתורה בגימטריא רצוא ושוב, התורה היא השלמות של רצוא ושוב.

אם כן, ההתפעלות הראשונה, ההתפעלות מה'בכן', יכולה להמית את היצר הרע, אבל ההתפעלות מרזין דאורייתא יכולה להגיע עד לנפש הבהמית ולהפוך אותה לגמרי.

התפעלות ב – התפעלות חיי הנשמה

כמו במתן תורה שפסקה זוהמתן כו' (שבת דף קמו, פי"ב דיבמות דף קג, פ"ב דע"ז דף כב ע"ב)

מתוך ההתפעלות ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן" הגיע עם ישראל לאתהפכא ממש ועל כך אומרים חז"ל ש"פסקה זוהמתן".

אם כן, אומר רבי הלל, ההתפעלות מרזין דאורייתא גדולה באין ערוך מההתפעלות הנולדת מ'בכן' – שה' הוא חיי העולמות וחיי נשמתו – "ואהבת את הוי' כי הוא חייך". מדוע היא גדולה יותר? משום שבהתבוננות הזאת הלב עולה למח ולא המח יורד ללב. מכיון שהלב עולה ונכלל במח, ההתפעלות לא מורגשת בכלל. אולם, כמו שאמרנו קודם, למרות שההתפעלות מרזין דאורייתא הרבה יותר גדולה, היא כדוגמת זיו השמש הכלול בשמש (כמו שכתוב בתניא[יב]), שרב יותר מהזיו המתפשט חוצה לה, ובכל זאת הוא לא מורגש משום שהוא בטל בשמש. אין כאן צמצום ומעבר מהמח להרגשה בלב, אלא הלב נכלל כאן באור המח. כשאומרים שהלב עולה למח מתכוונים לומר שאור המח גדול כל כך עד שהוא כולל בתוכו לגמרי את הלב.

ישנו כלל בקבלה[יג] האומר שעד החזה של ז"א החסדים מכוסים. האור של אמא (בינה), אור ההתבוננות, מקיף לגמרי את ההתפעלות ולכן הוא כמו הזיו הכלול בשמש. בהתפעלות מרזין דאורייתא אור המוחין שלך כל כך עוצמתי עד שאתה מתפעל, ולכן ההתפעלות הזאת היא ביחס של אין ערוך להתפעלות מבחינת 'בכן', כי למרות ההתפעלות אור המוחין מאיר עדיין ולא הצטמצם, לא נעלם. מה שאין כן בהתפעלות בבחינת 'בכן', בשביל המשכת ה'בכן', נעלם כל אור ההתבוננות ומצטמצם, ומי שנשארת היא רק נקודת ה'בכן', נקודת ההמחשה. לכן בהתפעלות ה'בכן' התיאור הוא שהמח מצטמצם ונמשך לתוך הלב, מה שנמשך ללב הוא האור הפנימי של ההתבוננות. אבל שוב, בהתפעלות מרזין דאורייתא התיאור הוא שאור המח לא מצטמצם בכלל אלא מקיף לגמרי על הלב, ולכן הלב בטל באור המח ולא הפוך. ממילא, למרות שההתפעלות הזאת גדולה בהרבה מבחינת ריבוי האור – היא איננה מורגשת.

מוסבר בחסידות שההבדל בין ההתפעלויות הללו הוא גם ההבדל בין אהבת עולם ואהבה רבה: אהבת עולם היא אהבה פנימית, הלב מכיל אותה; ואילו אהבה רבה פירושה שאדם מוקף אהבה (לא מקיף אהבה). אם כן, גם בהתפעלות מרזין דאורייתא מוקף הלב כולו באור ההתבוננות כמו שיסביר רבי הלל מסביר בפירוש תיכף.

[בעקבות שאלה:] קודם יש את יציאת מצרים, זה טוב מאד. ישנה רק שאלה בגמרא[יד] לגבי לעתיד לבא אם עדיין נזכיר יציאת מצרים או לא, התשובה היא שנזכיר אותה אבל היא תהיה טפלה לגבי הגאולה העתידה.

אם אדם מרגיש את ההתפעלות הזאת, הוא מרגיש אותה בצורה מאד-מאד עדינה. אור המוחין כל כך גדול עד שהוא כמעט ולא מרגיש את עצמו מתפעל. בכל אופן, ההתפעלות בשעת מעשה הרבה יותר גדולה מההתפעלות מבחינת 'בכן'. כל זה מאד קל להבנה כי כל אחד בודאי הרגיש זאת מתישהו כשפתאום התגלה לו איזשהו אור מאד גדול של שכל. אם כן, ישנה גם התפעלות של הלב שנכלל בתוך המח ולא רק התפעלות של המח.

כעת רבי הלל מסביר זאת יותר:

אך אין ההתפעלות מורגשת כלל, מצד שאין בזה בכן המלביש [כלומר מסתיר] התפעלות אור הנשמה, רק ההתפעלות ממילא נעשית, לכן נקרא חיי הנשמה, מצד שאין בזה שום תערובות מהתפעלות הגוף שהוא הנפש הטבעית, רק התפעלות הנפש הטבעית ממילא נעשית בהעלם ובדקות גדול ודי למבין.

התפעלות לב בשר היא התפעלות הנפש הטבעית. התפעלות מסוג זה נעשית בדרך ממילא, לא צריך 'בכן' בשביל להגיע אליה, אין צורך בהלבשת האור והסתרתו בכדי להביא לידי התפעלות הנפש הטבעית. הנפש הטבעית נכללת ממילא בתוך האור הגדול של המוחין, השכל. אמנם ההתפעלות שנעשית היא התפעלות גדולה מאד, אבל היא כדוגמת זיו השמש הכלול בשמש כאמור.

הגילוי בפסח – חיי הגוף של הנשמה; הגילוי בשבועות – חיי הנשמה

כעת מתחיל רבי הלל לבאר את הכתוב בכתבי האריז"ל[טו]. כתוב בכתבי האריז"ל שבליל פסח, ליל הסדר, נכנסים בזעיר אנפין כל המוחין עליהם דברנו[טז] בפרק הקודם – מה שנקרא 'הארת 'יחיד' ב'אחד'. חוץ מאלה, ישנם עוד כל מיני מוחין שנכנסים בליל פסח. זו הכוונה הפנימית באכילת המצות, שתיית הכוסות וכל הנעשה בליל פסח (באופן כללי ישנם ארבעה שלבים: קטנות א', גדלות א', קטנות ב', גדלות ב'. כל השלבים האלה הם מצד אבא, ובסך הכל יש שתי מדרגות של מוחין). אבל לאחר ליל הסדר כל האורות הללו מסתלקים מזעיר אנפין ומסיימים להמשיך אותם חזרה בסוף ספירת העומר.

על כל פנים, בליל פסח כל המוחין העצמיים נכנסים יחד לזעיר אנפין:

וגם למעלה, בבחינת זעיר־אנפין, אפשר לומר שכל מוחין העצמיים דליל פסח – מוחין דישראל־סבא ותבונה הנקראים מוחין דנצח־הוד־יסוד, [המוחין דקטנות] ו[גם] מוחין דאבא ואמא עילאין [– הארת 'יחיד' ב'אחד' כפי שהסברנו] הנקראים מוחין דחסד־גבורה־תפארת בדרך כלל, הנכנסין בלילה הא' בבחינת זעיר־אנפין כמבואר בכתבי האריז"ל, [קודם הוא מסביר שאפילו גדלות ב' שבאה מאבא ואמא עילאין היא 'אחד' שהיה כלול ב'יחיד', שהוא כמו חג"ת של הפרצוף השלם. 'אחד' שנמצא בבחינת קטנות, שלא מאיר בו אור ה'יחיד', הוא נה"י; ו'אחד' שהיה כלול ב'יחיד' הוא חג"ת של הפרצוף הכולל. אם כן, אלה כל המוחין שנכנסים בליל הסדר: גם נה"י – 'אחד' – וגם 'אחד' הנכלל ב'יחיד' שנקרא 'מוחין של חג"ת של אבא ואמא עילאין'] הכל [כל מדרגות המוחין] שייך לחיות העולמות ובכלל חיי הגוף הוא [מה זאת אומרת? שהמוחין הללו מגלים לנו את חיות העולמות – 'חיי הגוף של הנשמה'. מהם חיי הגוף? כמו שהוסבר קודם, הגוף הוא בבחינת עולמות, וזעיר אנפין יחד עם המוחין שלו נקראים 'חיי הגוף'].

אך עצמות המוחין דג' רישין דאבא ואמא [המוחין עצמם שבבחינת 'יחיד'] מכוסין בבחינת הדיקנא דאריך, כמו שכתוב "הנסתרֹת [להוי' אלהינו"] כו' (דברים כט, כח), [אחד מפירושי האריז"ל ל"הנסתרֹת" הוא שג' הרישין דאבא ואמא עילאין מכוסים תחת הדיקנא של אריך ולכן הם נקראים "הנסתרֹת"] והם נמשכים בשבועות על ידי מתן תורה, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל, שאז עולה זעיר־אנפין לבחינת הדיקנא ובחינה זאת נקרא לצורך חיי הנשמה).

זוהי מעלת מתן תורה בחג השבועות לגבי יציאת מצרים בפסח. מה הוא מסביר כאן? שיש קשר בין חנוכה למתן תורה, כמו שהזכרנו. חנוכה הוא גילוי אור מתן תורה בבחינת רזין דאורייתא, לכן הגאולה מיון בחנוכה היא כמו מתן תורה, כי כל מטרת גלות יון היתה "להשכיחם תורתך"[יז] וכל הגאולה היתה לשם המשכת גילוי השמן הטהור – רזין דאורייתא.

שוב, בכתבי האריז"ל כתוב שבליל פסח נולד זעיר אנפין ומקבל את כל המוחין שלו. אבל, הוא מסביר כאן שכל המוחין שנמשכו (עליהם הסברנו בפרק הקודם) מגיעים מנה"י שביסו"ת. זאת אומרת, נה"י של הפרצוף הכולל, שהוא יסו"ת, וממילא חג"ת של הפרצוף הכולל, של אבא ואמא עילאין, הם מוחין דגדלות שנמשכים לו בליל הסדר. אבל לא שהוא עולה לאבא ואמא עילאין ממש. לעומת זאת, כתוב שבחג השבועות, מתן תורה, עולה זעיר אנפין לאבא ואמא עילאין ממש בבחינת הדיקנא, להיכן שהם יונקים ממנו, כמו שכתוב שאבא יונק ממזל ה־ח ואמא יונקת ממזל ה־יג. מי יונק? ג' הרישין שלהם, בהם נמצא הפה היונק. המקום ממנו אבא ואמא יונקים מהדיקנא הוא ג' הרישין של אבא ואמא – עצמות המוחין של אבא ואמא עילאין – שבבחינת 'יחיד' ממש. ובכן, עלית זעיר אנפין לבחינת הדיקנא היא לצורך חיי הנשמה.

ב.    האור החדש המאיר בחנוכה

ההבדל בין גאולת מצרים לגאולת יון על פי קבלה

כעת חוזר רבי הלל לענין הגלות והגאולה מיון:

ולכן לא היה יכול להיות הגאולה [מיון] על ידי המשכת תוספת אורות ומוחין מבחינת חכמה עילאה, כיון שהם הסתירו [לגמרי על] האור דחכמה עילאה [כאמר, פרעה וקליפת מצרים יונקים מהעורף של זעיר אנפין שנמצא בקטנות, אבל לא כתוב עליו שהוא מסתיר על חכמה עילאה. לעומת זאת, יון היא קליפה גרועה יותר המסתירה על חכמה עילאה עצמה. ההסתר על חכמה עילאה נקרא "להשכיחם תורתך", ומשום כך אי אפשר להמשיך ממנה מוחין] לכן היה מוכרח להמשיך גילוי אור חדש בבחינת חכמה עילאה עצמה מבחינה למעלה מן החכמה.

כלומר, כל מה שלמדנו בפרק הראשון בקשר ליציאת מצרים עסק בהמשכה מחכמה עילאה לזעיר אנפין. זאת אומרת, ביציאת מצרים לא היה צורך לעשות חידוש גדול בהמשכה מהכתר לחכמה עילאה, היה צורך רק בהמשכה מחכמה עילאה בה מאירה כבר בחינת 'יחיד'. דוקא במדרגה הראשונה אין חידוש שמגיע מלמעלה מחכמה עילאה, ומה שנמשך – נמשך ממילא ואין בו חידוש בכלל, לא היה צורך לדבר על כך. זה מה שנקרא "הוי' אחד ושמו אחד"[יח]. עיקר החידוש של יציאת מצרים הוא ההמשכה מ-יה ל-וה, לעשות את וה כמו יה, ואחר כך ממילא "יהיה הוי' אחד ושמו אחד", אצילות ובי"ע. בגאולת מצרים אין חידוש בהמשכה מכתר לחכמה כי שום דבר לא הסתיר על הכתר, רק כשיש איזו קליפה או כח מסתיר צריך לבוא כח חדש על מנת להמשיך תוספת לדבר המוסתר על מנת לשבור את המחסום אליו. אם יש מחסום, דבר שמסתיר על משהו, צריך להמשיך אליו איזו תוספת כח חדש כדי שיוכל לפרוץ ולשבור את הקליפה המסתירה.

ובכן, מה היה צריך לשבור ביציאת מצרים? את הקליפה היונקת מהעורף של זעיר אנפין. לכן בגאולת מצרים היה צריך להמשיך תוספת מוחין בזעיר אנפין מאבא ואמא עילאין. זה עיקר יציאת מצרים – המשכת מוחין בזעיר אנפין. לעומת זאת, קליפת יון שבחנוכה היא כנגד החכמה עצמה, התורה עצמה, לא כנגד זעיר אנפין שכנגד שרש חיי הנשמה, ולכן בחנוכה צריך להמשיך תוספת גילוי בחכמה עצמה. זה ההבדל בין חנוכה ליציאת מצרים.

ביציאת מצרים לא היה צורך בהמשכת תוספת גילוי בחכמה עצמה. ביציאת מצרים הזרועות של אריך ("היד הגדולה"[יט] ו"היד החזקה"[כ] של פסח עליהן למדנו) התלבשו באבא ואמא והתלבשות זו נתנה להם כח להמשיך את המוחין של זעיר אנפין. כלומר, מה שהיה ביציאת מצרים בא בעיקר מהזרועות של אריך, אבל לא מהמזלות שאבא ואמא יונקים מהם, כי הזרועות של אריך מתלבשות בתוך אבא ואמא בבחינת חג"ת של אבא ואמא עילאין – "אחד" הכלול ב'יחיד'. ביציאת מצרים לא היתה תוספת של המשכת חיות ממוחא סתימאה וכו', ממדרגות גבוהות, שמניקות את ג' הרישין דאבא ואמא עילאין.

והיינו ענין שם ע"ב במלוי יודי"ן.

כל הנ"ל הובא כדי להסביר שיציאת מצרים נעשתה על ידי שם מה, מילוי אלפי"ן. אמרנו שסוד המילוי הוא הגילוי שמתגלה על ידי השם. אם כן, גילוי שם מה הוא גילוי ה־א. מהי א? המשכת מוחין מחכמה עילאה לחכמה תתאה ולכל העולמות, גילוי של "הוי' אחד" בכל העולמות. הגילוי הזה מתחיל מחכמה עילאה – ה־י העליונה – ונמשך לחכמה תתאה. זה מה שמתגלה בשם מה. לעומת זאת, בחנוכה צריך משהו אחר – צריך להמשיך תוספת בחכמה עילאה עצמה. הגילוי הזה נקרא שם עב, והוא תוספת אור בחכמה עצמה, לא המשכה מחכמה למטה, אלא המשכה מהכתר לחכמה.

כי היו"ד מורה על עצם החכמה, בחינת נקודה שלמעלה מהתפשטות אורך ורוחב כברק המבריק כו' (וידוע דהגם דהשם הוא בחינת כלי לאור, מכל מקום שרשו במקור האור ולכן ביכולתו להמשיך אור חדש מלמעלה מן החכמה בתוך החכמה).

מה הוא כותב כאן? שאמנם לכאורה שם עב הוא כלי ביחס לספירת החכמה, אבל ישנו סוד האומר שהשם אינו מייצג סתם את הכלי, אלא הוא משרש האור, וממנו הוא נמשך בכלי. כלומר, שם הוא הכח להמשיך אור בתוך כלי, וממילא ההמשכה שלו אל תוך כלי החכמה היא מהשרש הכי גבוה.

וביאור הדברים, ידוע שיש בחינת חסד דלבר [חיצוני] שהוא בחינת מדות שלמטה מן החכמה, [המדות שלמטה מחכמה הם חסד חיצוני, "חסד דלבר" שנקרא "חסד עולם", כמו אהבת עולם] ויש בחינת חסד דלגאו [פנימי] שהוא בחינת חסד שלמעלה מן החכמה.

וזהו ההפרש שבין נס דיציאת מצרים שלא היה רק בחינת התגלות מחכמה עילאה במדות שלמטה מן החכמה [יציאת מצרים הינה המשכת מוחין בזעיר אנפין – הגדלת החסד דלבר. לעומת זאת, בחנוכה ההמשכה היא מהחסד דלגאו] ומשם נמשך הגילוי [למטה] למלכות בחינת חכמה תתאה [י תתאה שבציור האות א] שזהו ענין מלוי אלפי"ן דשם מ"ה [כמו שהסברנו קודם[כא]]. מה שאין כן, בחנוכה נתגלו בחינת מדות שלמעלה מחכמה עילאה [– המדות של הכתר, לא הידיים של אריך. הכונה כאן למדות שבמוחא סתימאה, המדות של גלגלתא] ונמשך בחינת תוספת אור בחכמה עילאה עצמה [שזה נקרא גילוי שם עב, ולכן חנוכה הוא בסוד שם זה] ועל ידי זה נתבטל כח החיצונים שרצו להשכיחם תורתך, וגילוי זה הוא על ידי שם ע"ב במילוי יודי"ן.

כעת יסביר רבי הלל קצת יותר את מה שאמרנו כעת:

(ולכאורה אינו מובן, שגם ביציאת מצרים היה הגִלוי מבחינת מדות דאריך [הרגע הסברנו זאת קצת. גם אמרנו קודם ששרש יציאת מצרים הוא המדות והידיים של אריך] כמו שכתוב בכוונת ההגדה "ויוציאנו הוי' אלקינו" – אבא ואמא ["הוי' אלהינו" הם אבא ואמא];

כך מסביר האריז"ל בהגדה של פסח[כב]. בכל פעם שכתוב "הוי' אלהינו" – כמו בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו"[כג] – הכונה היא ליחוד אבא ואמא. למדנו[כד] בפרי עץ חיים[כה], שיש "הוי' אלהינו", "הוי' אלהיך" ו"הוי' אלהיכם", וש"הוי' אלהינו" היינו אבא ואמא. מה פירוש "ויוציאנו"? זעיר אנפין. ה' הוציא אותנו, הבנים של זעיר אנפין, וההוצאה היא הלידה. איך הלידה מתבצעת? על ידי כח עוד יותר פנימי שמתלבש באבא ואמא:

ביד חזקה ובזרוע נטויה – מדות דאריך המתלבשים בהם [אבא ואמא הוציאו אותנו]. [בכל אופן, הקושיה היא מדוע אנו אומרים עכשיו שרק בחנוכה האור נמשך ממדות הכתר בחכמה?] והתירוץ, שיש באריך [ב'מדות של הכתר'] ב' בחינות מדות [שתי מדרגות]: הא', המדות ז' תחתונות דאריך שהגם שהם למעלה מן החכמה מכל מקום באים בהתלבשות בחכמה.

המדות הללו הן המדות העצמיות שנקראות "טורי חשוכא" (הררי חושך) בלשון הזהר[כו] והן גם האהבה והיראה שנמצאות (להבדיל, בלשון הפסיכולוגיה) בתת־מודע. כל המדות, הרגש, של התת-מודע, הן הידיים של אריך, הגוף שלו. כלומר, כשאומרים שיש למישהו אהבה עצומה בתת־מודע, מהי אותה אהבה? יד ימין של אריך. מהי יראה שבתת־מודע? יד שמאל של אריך, וכן הלאה. אם כן, כל המדות של אריך הן של תת־ההכרה, תת־מודע. רבי הלל מוסיף שלמרות שהמדות דאריך הן למעלה מחכמה – "מכל מקום באים בהתלבשות בחכמה", כלומר, בדיוק כמו שאמרנו קודם, הידיים של אריך מתלבשות ממש בתוך אבא ואמא.

אבל ישנה מדרגה נוספת של מדות דאריך, לא אהבה ויראה של התת־מודע עליהן מדברים הפסיכולוגים, להבדיל (והם מדברים כמובן רק על אריך של הנפש הבהמית ולא של הקדושה כלל. הם מדברים רק על מדרגות בקליפת נגה שגם אצלה קיים תת־מודע – "את זה לעמת זה עשה אלהים"). מלבד המדות של עתיק, מהי המדרגה הנוספת?

ובחינה הב' הוא בחינת המוחין דגדלות מבחינת ג' רישין דאריך שאינם באים בהתלבשות בחכמה [זה מה שנקרא שהראש של אריך נמצא למעלה. כלומר, אבא ואמא מתחילים מהידיים ויונקים מהדיקנא. כלומר, הם מתחילים מהכתפיים של אריך, ואילו הראש של אריך נמצא למעלה, לא מתלבש. אם כן, כל ג' הרישין דאריך לא מתלבשים באבא ואמא, בחכמה] רק אור אבא יונק מרחוק ממזל הח' [ואור אמא יונק מרחוק ממזל ה־יג]. [מסביר רבי הלל: מה הכונה שאור אבא יונק – מקבל הארה ממוחא סתימאה וגלגלתא – מרחוק דרך מזל ה־ח?] ולפי עניות דעתי הכוונה בחינת ג' רישין דאריך, היינו מבחינת מדות הכלולים בג' רישין שלמעלה מהתלבשות.

הרי גם ג' הרישין דאריך מהווים פרצוף שלם, אם כן, גם שם ישנן מדות הכלולות בג' רישין דאריך. ג' רישין היינו הכח המשכיל, אם כן, גם בכח המשכיל עצמו ישנן מדות כלולות כגון אהבה. אבא יונק מאהבה שבחכמה הנעלמת, אבל הוא לא יונק מעצם החכמה הנעלמת בגלל שהחכמה הזאת לא יכולה להתגלות אף פעם, היא נעלמת. היניקה של אבא ממזל ה־ח פירושה יניקה שלו מהאהבה הכלולה בחכמה הסתומה – מה שנקרא כאן המדות שנמשכות רק בחנוכה. כתוב שאבא יונק ממוחא סתימאה, אבל באמת הפירוש הוא שהוא יונק מהמדות שבמוחא סתימאה. איך אנחנו יודעים שיונק מהמדות?

ולכן נקראים המדות י"ג מדות הרחמים):

זהו פשט מאד-מאד יסודי. הרי הדיקנא נקרא יג מדות הרחמים. מדות הן תמיד רגש, אבל הדיקנא נמשך ממוחא סתימאה, מכח המשכיל של אריך, ולא מהידיים שלו. כללות הדיקנא נקראת 'מדות', ועיקר מה שממשיך הוא המזל ה־ח, "נוצר חסד", ממנו אבא יונק. אם כן, מדוע הוא נקרא מדות? כי אלו המדות של כח המשכיל, המדות של המוחין הנעלמים בתת־מודע. בתוך המוחין עצמם יש מדות. אם כן, יוצא שיש שתי מדרגות של מדות: המדות של אריך – הידיים שלו המתלבשות ממש בתוך אבא ואמא; ו־יג מדות הרחמים שהן בחינת הדיקנא, ומוסיף רבי הלל שהן נמשכות מ־ג' הרישין דאריך, וזה מה שמתוסף בחנוכה.

בעקבות כך שחנוכה קשור עם יג מדות הרחמים, נסביר כעת דבר עיקרי כאן: כתוב בכתבי האריז"ל[כז] שישנן יג מלים בברכת הדלקת נרות חנוכה: "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה". לפי זה, אומר האריז"ל, הנוסח צריך להיות "נר חנוכה" ולא "נר של חנוכה", כדי שתהינה בדיוק יג מלים. צריך לכוון שהמלים הללו תהינה כנגד יג מדות הרחמים שנמשכות בחנוכה, כמו שמוסבר כאן. בנוסף מסביר האר"י שראשי התבות "להדליק נר חנוכה" הם נחל – "נֹצר חסד לאלפים"[כח] – המזל השמיני (באמת על פי האריז"ל[כט] אלו השמיני והתשיעי – "נֹצר חסד" הוא המזל השמיני ו"לאלפים" הוא התשיעי – אבל על פי פשט הם הולכים יחד).

הקשר של חנוכה לראש השנה ולשבועות

כתוב[ל] שחנוכה הוא תחלת הגילוי של ראש השנה, שכל שמונים הימים מחנוכה עד פורים הם כמו עשרת ימי תשובה וכל יום בהם מהוה בעצם שמונה ימים. אם עשרת ימי תשובה מתחילים להתגלות בחנוכה, חנוכה הוא הגילוי של ראש השנה והוא עצמו גם הגילוי של חג שבועות (ראש השנה מתחיל להמשיך את חג שבועות ולכן יש בו את מצות שופר). אם כן, אחר כך הגילוי של ראש השנה שממשיך בעצמו את חג שבועות נעשה בחנוכה. כלומר, חנוכה שייך לראש השנה ולשבועות. בעקבות סוד זה היה מבקש רבי נחמן[לא] שיבואו אליו שלש פעמים בשנה – בשבועות, בראש השנה ובחנוכה – כי כולם ענין אחד.

אם כן, צריך לראות את נר חנוכה בתוך השופר של ראש השנה, ולשמוע את השופר בתוך נר חנוכה. בשבועות כתוב "וכל העם רואים את הקולֹת"[לב], בזה גופא ישנן שתי מדרגות: "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה"[לג]. מה שכתוב בפירוש במתן תורה הוא שראו את הנשמע, לכן ענין זה שייך לראש השנה, ולכן ראש השנה הוא מדאורייתא; לעומת זאת, חנוכה בא רק מכך שחז"ל לומדים שכמו שרואים את הנשמע – שומעים גם את הנראה, כיון שמצות חנוכה היא רק מצוה מדרבנן. זו היחודיות של מצוות מדרבנן – "חביבין עלי דברי סופרים"[לד] – שביכולת הסופר לשמוע את הנראה. מה שאין כן במצוות דאורייתא נמשך הכח לראות את הנשמע – "רואים את הקֹלות". כל אלה ההמשכות של חג שבועות.

קריאת קרבנות הנשיאים בימי חנוכה

האריז"ל אומר שימי חנוכה הם כנגד פרשת הנשיאים שקוראים בהם בתורה. ביום ראשון אומרים "נשיא אחד"[לה], עד היום השמיני בו קוראים את הנשיא השמיני ומוסיפים לקרוא בו את כל יב הנשיאים. אבל לא רק זאת, אלא מוסיפים בו גם את הדבר ה־יג – "זאת חנוכת המזבח"[לו]. לכן קוראים ליום האחרון של חנוכה 'זאת חנוכה', כי קוראים בו את כל הנשיאים מהשמיני עד הסוף, וגם את המדרגה השלש-עשרה – "זאת חנוכת המזבח" שהיא הסיכום של כל השתים-עשרה. המדרגה ה־יג – "זאת חנוכת המזבח" – היא ה'כולל'. הסברנו פעם שה'כולל' הוא הקריאה הנוספת של כל השנים-עשר בתור סיכום. בצירופי הוי', משמעות הכולל היא הכל פעם נוספת, שמכוונים בחודש אדר ב', כשיש שני חודשי אדר, את כל יב צירופי הוי' פעם נוספת. לפי זה, ה־יג הכולל של כל הנשיאים, "זאת חנוכת המזבח", הוא הסיכום של כל הקרבנות שהביאו, הסך־הכל של כולם.

על פי האריז"ל צריך לכוון בנר ראשון של חנוכה את שם "אל". זאת אומרת, למרות שאומרים את כל הברכה שכוללת יג מלים, הברכה ביום הראשון גם את כל המדות של שם "אל". היום השני של חנוכה כולו "רחום", היום השלישי של חנוכה כולו "וחנון", עד היום השמיני שנקרא 'זאת חנוכה', שכולו "נֹצר חסד" ולכן הוא גם נקרא על פי סוד 'זאת חנוכה'. ביום השמיני מדליקים את הנר ה"נֹצר חסד", המדה שמינית, עליה רבי הלל מוסיף כאן את ענין יניקת אבא ממזל ה־ח, עיקר נס חנוכה, והמשכתו לאבא ואמא עילאין.

הארת כללות יג מדות הרחמים ביום 'זאת חנוכה'

כמו כן, ביום השמיני מכוונים את כל המדות עד הסוף. כלומר, היום השמיני הוא בעיקר כנגד מדת "נֹצר חסד" כאמור, אבל מכוונים בו את כל המדות עד הסוף – "נֹצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה". אם כן, מה היום השמיני פועל? הוא מחבר את המזל ה־ח עם המזל ה־יג משום שהוא מתחיל מה־ח ונמשך עד ה־יג. היום השמיני כולל בתוכו את כל המדות מ־ח עד יג – סך הכל שש מדות.

יש מדרגה בה אין הבדל ויש מדרגה בה הכל מצטרף יחד. כל אחד מקבל דרך השני. זהו סוד הצירוף, אחד מהנושאים העיקריים, שכאשר יש שני יהודים – הם שני צירופים, אבל כשיש שלשה יש כבר ששה צירופים, השלישי מוסיף עוד ארבעה צירופים. כאשר יש ארבעה יהודים ישנם 24 צירופים. בקדושה יש את כח הצירוף. זהו גם הסוד של מנין. מה הענין במנין? במנין זו פעם ראשונה שיש יותר משש מאות אלף צירופים, לכן מנין כולל בעצם את כל עם ישראל. ששה אנשים הם פחות משש מאות אלף צירופים, אבל ברגע שיש עשרה יהודים הם עוברים יחד את שש מאות אלף הצירופים. אם יש תשעה יהודים יחד יש רק כשלש מאות אלף צירופים, אבל ברגע שיש עשרה, יש לא רק שש מאות אלף, יש שש מאות אלף "חמֻשים"[לז] – כל אחד יוצא עם חמש – סך הכל שלש מיליון צירופים שכוללים את כל עם ישראל, וזהו ענין המנין. כתוב שכל אחד משש מאות אלף מיוצאי ממצרים יצא עם משפחה בת חמש נפשות – "וחמֻשים עלו", נשים וילדים. זאת אומרת שהיו בערך שלש מיליון יהודים שיצאו ממצרים – שש מאות אלף גברים ועוד נשים וילדים. זה אחד מהפירושים ל"חמֻשים". כל זה נשלם ברגע שיש מנין של יהודים.

חנוכה – חיזוק פנימיות החכמה

עיקר ההמשכה בחנוכה הוא מה שכתוב כאן. עיקר פך השמן הטהור, עיקר האור של יג מדות הרחמים, הוא ה־נ רבתי של "נֹצר". מכל יג מדות הרחמים ישנה אות אחת גדולה – נ הגדולה של "נֹצר, שהיא כנגד ט הגדולה של "טוב שם משמן טוב"[לח] או "ותרא אותו כי טוב הוא"[לט]. ט ו־נ מתחלפות באתב"ש (קשור גם ל"קטנתי" שלמדנו[מ], שקשור עם חנוכה). ט הגדולה בפסוק "טוב שמן משמן טוב" היא פך השמן הטהור של הכהן הגדול, והיא-היא באתב"ש נ הגדולה של "נֹצר חסד לאלפים". עיקר ההמשכה בחנוכה הוא הגילוי של נ הגדולה, או המשכת נ רבתי של "נֹצר חסד" – גילוי העצמות – בתוך אבא עילאה.

אנחנו מסבירים כאן על "נֹצר חסד". כמה שוה חסד בגימטריא? עב. ה"חסד" של "נֹצר חסד" הוא שם עב המוסבר כאן. אם כן, "נֹצר חסד לאלפים" פירושו המשכה וגילוי של שם עב – תוספת התגלות בחכמה עילאה עצמה, פך השמן הטהור שחתום בחותמו של כהן גדול.

שוב, מה הוא הסביר כאן? שכל מדות הרחמים שנמשכות הן רק של חכמה סתימאה, לא ג"ר של חכמה סתימאה. גם המדות של חכמה סתימאה שנמשכות לא מתגלות בתוספת בפסח אלא רק בחנוכה, כי בחנוכה צריך לחזק את פנימיות החכמה עצמה. זאת אומרת, ג"ר הם אבא ואמא עילאין וצריך להמשיך להם תוספת מהמזלות, שהעיקרי הוא מזל השמיני, "נֹצר" של 'זאת חנוכה', שהם המדות של מוחא סתימאה.

לעומת זאת, בחיצוניות החכמה – אפילו בחכמת התורה – אפשרי מצב של "להשכיחם תורתך", כלומר, 'תלמדו את החכמה הזאת, אבל תשכחו את הפנימיות – נותן התורה, ה' יתברך'. יש כח ביון להשפיע על עם ישראל "להשכיחם תורתך", לטשטש את התודעה של נותן התורה ולגרום שאפילו בעולם האצילות לא יאיר כל כך אור אבא. כשיָוָן מסתירים מאתנו את פנימיות החכמה שלנו – הדבר פועל בעולם האצילות שאור אבא לא יוכל להאיר. הנס פועל להמשיך את שם עב, ה"חסד" של "נֹצר חסד".

ג.     זכות אבות וברית אבות

היתכן שתסתלק אהבת ה' אלינו?!

ד) ובכל הנ"ל יובן מה שאמרו רז"ל "'ובכל זאת לא מאסתים' בימי כשדים, 'ולא געלתים' בימי יונים" (פ"ק דמגילה דף יא ע"א ובפתיחתא דאסתר רבה). [בסוף פרשת התוכחה, לאחר יציאת מצרים, כתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים"[מא]. אומרים חז"ל: מה הכוונה? "'לא מאסתים' – בימי כשדים, ו'לא געלתים' – בימי יונים"] ולכאורה משמע שנסתלקה האהבה, רק "לא מאסתים" כו' לגמרי [משמע שבגלות כשדים וגלות יון האהבה של ה' אלינו – כמו שכתוב "אהבתי אתכם אמר הוי'"[מב] – הסתלקה ונשאר רק מן רשימו, בגללו הוא בכל זאת לא מואס וגועל בנו לגמרי, אבל פנימיות האהבה של ה' אלינו נעלמה] והכתיב "ואוהב את יעקב" (מלאכי א), "אהבתי אתכם" כו' (שם) [הרי כתוב שכרותה ברית תמידית של אהבת ה' אותנו! הפסוק "לא מאסתים" כאילו אומר 'אני לא מואס בכם ולא גועל אתכם לגמרי', אבל מה זאת אומרת? הרי ה' אוהב אותנו! מה פירוש "לא מאסתים"?].

זכות אבות וברית אבות

ויובן בהקדם המחלוקת אם תמה זכות אבות אם לא (פ"ה דשבת דף נה ע"א), [יש מחלוקת בגמרא במסכת שבת אם זכות אבות תמה, נגמרה ונשלמה, או שלא] והלכה כמאן דאמר לא תמה [אנחנו פוסקים כך]. והקשו התוספות (שם בד"ה ושמואל כו') על מאן דאמר תמה איך אפשר, הלא לאחר כל העונשין שבתוכחה כתיב "וזכרתי את בריתי יעקב [ואף את בריתי יצחק וכו'"[מג], כך כתוב בסוף.] וידוע דהעונשין שבתוכחה מרומז בה כל מה שיעבור על ישראל עד ימות המשיח ואחר כל זה כתיב "וזכרתי", אם כן לא תמו. [איך יכול להיות בכלל מאן דאמר שאין יותר זכות אבות?] ותירצו דאפילו למאן דאמר תמה זכות אבות מכל מקום ברית אבות לא תמה כו'.

התוספות מחלקים: יש הבדל בין זכות אבות לברית אבות. מי שאומר "תמה זכות אבות" מתכוון שהזכות שלהם באמת תמה, אבל לא שהברית שלהם תמה. מהי על פי פשט הזכות? המעשים הטובים שלהם מהם באה להם הזכות. אם כן, יתכן שאנחנו 'אכלנו' את כל הזכות שלנו ואין יותר זכות. כך אומר מאן דאמר תמה זכות אבות. אבל אפילו למאן דאמר תמה זכות אבות, רק זכות אבות תמה ולא ברית אבות. חוץ מהזכות כתוב "וזכרתי את בריתי יעקב", מי שאומר ש"תמה זכות אבות" אומר שהזכות שלהם אמנם תמה, אבל הברית עדיין קיימת.

ברית היא דבר שלמעלה מטעם ודעת – לא נוגע אם יש זכות או אין זכות. כאמור, בסוף אנחנו באמת פוסקים כמאן דאמר שלא תמה זכות אבות, אבל אפילו למאן דאמר שתמה זכות אבות, הכוונה שרק זכות אבות תמה ולא ברית אבות, ברית אבות תמיד קיימת. על כל פנים, יוצא לנו שיש שני מושגים – זכות אבות וברית אבות (זהו סוד צירוף האותיות אזב או זאב – זכות ברית אבות. באותיות הללו יש הרבה סודות, אבל אין לנו זמן להסביר אותם).

אם כן, יש שתי מדרגות – זכות וברית. מה ההבדל ביניהן?

וביאור הדברים להבין ההבדל בין זכות לברית, יובן על דרך ב' אוהבי נפש [שני אנשים אוהבים גדולים] אשר האהבה בינם מצד טעם ודעת, שכל אחד ואחד מרגיש ענין יקר בחברו, חכמה או מדות טובות [כל אוהב מרגיש אצל אהובו דבר מאד חשוב ולכן הוא אוהב אותו]. אך יראים פן תתקלקל אהבתם מצד ריחוק מקום או ריחוק זמן וכדומה [יש להם איזה פחד נסתר בלב שאולי האהבה תתקלקל משום מה], ולזה כורתים ברית [עושים פעולה שנקראת 'כריתת ברית' כדי שמה שלא יהיה – האהבה תשאר. מהי כריתת ברית? מה עושים ברוחניות על ידה?] ובזה מרוממים אהבתם זאת שעל פי הטעם לבחינת אהבה שלמעלה מן הטעם ואז לא תופסק האהבה בשום אופן.

אם אין אהבה כלל – לא שייכת כריתת ברית. כריתת ברית היא פעולה שחלה על אהבה קיימת שנועדה לשמור אותה בכל מצב. בכריתת ברית לוקחים את האהבה ומרוממים אותה למעלה מטעם ודעת. כשהיא מרוממת למעלה מטעת ודעת, היא לא פגיעה, שום דבר לא יכול לפגוע בה. זהו סוד כריתת ברית.

ועל דרך זה יובן בענין כריתות ברית של הקב"ה עם אברהם אבינו עליו השלום. כי הנה ידוע דאברהם נקרא "אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח), "רחימא דמלכא" [כתוב בזהר[מד] שאברהם נקרא 'אוהב המלך'], והיינו מצד דכתיב בו "הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב, ט), שכל ימיו הלך בעילוי אחר עילוי עד שהיה מרכבה לחסד דאצילות שזהו בחינת הנגבה ["נגבה" הוא צד ימין, חסד. כל חייו אברהם היה בבחינת "הלוך ונסוע הנגבה", עולה ממדרגה למדרגה במדה שלו, מדת החסד, עד שנעשה בסוף מרכבה שלמה למדת החסד], ועל ידי כך המשיך מלמעלה אהבת הקב"ה אליו [כיון שהוא אהב את ה' הוא המשיך את אהבת ה' אליו "כמים הפנים לפנים"[מה]. כל זאת איננה ברית, זאת רק זכות. האהבה שאברהם אהב את ה' עד שנעשה מרכבה והמשכת אהבת ה' הגדולה אליו באתערותא דלעילא, מלמעלה למטה, על ידי ההתעוררות שלו נכללות בינתיים בזכות ולא ברית].

אך אהבה זאת היא מבחינת חסד דאצילות שלמטה מן החכמה [שנקראת "חסד דלבר"] ולכן תוכל לפסוק באורך הזמן גם מצד הקטרוגים הנ"ל [על בניו של אברהם אבינו], לזה [לכן] כרת ה' ברית עמו [ברית בין הבתרים] ועל ידי זה נתרומם האהבה הנמשכת מבחינת חסד עולם ["חסד דלבר" כנ"ל] לבחינת חסד דלגאו הנקרא "רב חסד", שהם מדות שלמעלה מן החכמה [שוב, כמו שרבי הלל הסביר קודם בסוגריים, אין הכונה כאן למדות של אריך – יד ימין של אריך, אלא למדות של חכמה – ג"ר דאריך, המדות של חכמה סתימאה ואפילו המדות של גלגלתא דאריך שנקראות "רב חסד". על כל פנים, כריתת הברית מרוממת את האהבה עד המדות שלמעלה מהחכמה] שאינם באים בהתלבשות בחכמה כלל [ג"ר דאריך לא מתלבשות בחכמה, אבל יד ימין של אריך כן מתלבשת] שהם בבחינת המזלות, ולכן לא תופסק אהבה זאת לעולם.

לכן שני המזלות "נוצר" ו"נקה" נקראים שרש הברית. לכן גם כשהקב"ה נתן לאברהם אבינו את ברית המילה הוא כרת עליה יג בריתות כנגד יג מדות הרחמים. שוב, בפרשת ברית המילה כתובה המלה 'ברית' יג פעמים וחז"ל אומרים[מו] שהן יג הבריתות שכרת ה' עם אברהם אבינו. על כל פנים, משמע מכאן שאם אין אהבה מלכתחילה – כריתת הברית לא תהיה כל כך משמעותית.

בשונה מהברית שהקב"ה כרת עם אברהם, היתה ברית שאברהם כרת עם אבימלך. לפי הרשב"ם[מז] אברהם נענש על כריתת הברית הזאת. גם יצחק כרת ברית עם אבימלך. כאשר יצחק כרת ברית עם אבימלך הוא עשה סעודה וכו' כדי שתהיה איזושהי אהבה שהברית תחול עליה. לכן יצחק אמר אחר כך לאבימלך 'איך אתה רוצה ברית? הרי אתה שונא אותי!' ואבימלך אמר לו ש'לא, אני אוהב אותך, הרי לא גרשתי אותך לגמרי'. זאת אומרת, לא היתה אהבה עד שהוא התנצל, שבזה הוא יצר איזשהו קירוב. כלומר, 'עכשיו שאני לא שונא אותך, יש על כל פנים איזו אהבה חיצונית שאפשר לעשות ממנה ברית'. הברית של אברהם עם אבימלך היתה כמובן חיצונית, אבל בכל זאת היא היתה ברית והוא נענש עליה. אם כן, יש ברית שכוללת תנאי, שאם צד אחד מפר אותו – כמו אבימלך – הכל מתבטל לגמרי. לעומת זאת, הברית של הקב"ה עם אברהם היא ללא תנאי.

ובכן, בעולם האצילות היה איזשהו גילוי אהבה אל אברהם אבינו שקדם לעולם האצילות – חסד דאצילות. כריתת הברית של ה' עם אברהם אבינו גרמה לעלית האהבה של חסד דאצילות ('חסד דלבר') לבחינת "רב חסד" ('חסד דלגאו') – ג"ר דאריך". לאחר כריתת הברית המדות מאירות מבחינת ג"ר דאריך.

גאולת מצרים – זכות אבות; גאולת יון – ברית אבות

ובזה יובן בתוספת ביאור ענין ההפרש בין גאולת מצרים ובין גאולה מגלות יון. שביציאת מצרים היה הגאולה על ידי זכות אבות שזהו בחינת "ואוהב את יעקב", "אהבתי אתכם אמר ה'", כי לא היה אז עדיין דבר מפריד מחטאים ועוונות, כי היה קודם קבלת התורה [לא כל כך היה עדיין המושג 'עוונות'. אם כן, היציאה מגלות מצרים היתה כולה על ידי זכות אבות. מהי זכות אבות? 'חסד מלבר', חסד עולם]. לזאת היה מספיק זכות אבות להוציאם מהגלות.

מה שאין כן בימי יון שהיה הגלות מצד חטאים [מדוע היתה בכלל גלות יון? "מפני חטאינו"[מח]. אם כן, עכשיו, בגלל החטאים, זכות האבות פחתה. זאת אומרת, לפי מאן דאמר "תמה זכות אבות" היא נגמרה לגמרי, ואפילו לפי מאן דאמר ש"לא תמה זכות אבות" – לאחר העוונות היא לא מספיקה. אם כן, אפילו לפי איך שאנחנו פוסקים, שלא תמה זכות אבות – היא אינה מספיקה בשביל גאולה מגלות יון] שהיה הגלות מצד חטאים שמפסיק אור האהבה עליונה, לכן [כתוב] "לא מאסתים" בלבד [אבל אור האהבה נפסק. איזו אהבה? אהבת עולם היא זו שפסקה, ולכן כתוב שבכל זאת "לא מאסתים" – המלים עליהן הוא הקשה בתחלה – אבל האהבה העצמית שבבחינת ברית לא נפסקה אף פעם. כיון שהאהבה פסקה לכן לא כתוב 'אני אוהב אותם' בגלות יון, אלא רק "לא מאסתים". למה "לא מאסתים"? כי בכל זאת ישנה אהבה גדולה יותר שמתגלה] מצד גילוי אהבה עליונה שלמעלה מן החכמה ששם אין העוונות וחטאים תופסים מקום כלל ועל ידי זה יצאו מהגלות [של יון].

וזהו "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (מיכה ז, כ) [ישנה שבועה]. כי ראשית ואחרית הוא חכמה ומלכות [בקבלה יש את המושג 'ראשית' – "ראשית חכמה יראת הוי'"[מט]. כל פעם שכתוב "ראשית" הכוונה לחכמה ובכל פעם שכתוב "אחרית" הכונה למלכות, המדרגה האחרונה], אבל קדם הוא בחינת כתר [בקבלה המלה 'קדם' פירושה תמיד כתר. אם כן, כשכתוב שה' נשבע לנו "מימי קדם" הפירוש הוא שהשבועה באה מהמדות של הכתר שנקראות "ימי קדם" ('ימים' הם מדות בכל מקום, ואם כן "ימי קדם" הם המדות של הכתר) שאף פעם לא מוסתרות] שלמעלה מן החכמה, והמדות דכתר נקראו ימי קדם. וזהו "אשר נשבעת", שהמשיך מדות שבכתר במדות שבחכמה ולמטה מן החכמה כו'.

ד.    ברכת "שעשה נסים" בפנימיות

"שעשה נסים לאבותנו" – עליה לברית אבות

ובזה יובן מה שאנו מברכים ברוך שעשה נסים כו' בחנוכה ופורים ולא בפסח [כל המאמר נועד להסביר מדוע בחנוכה מברכים "ברוך שעשה נסים" ובפסח לא מברכים. כעת אפשר להבין זאת]. כי הנה נס לשון הרמה, לשון "ארים נסי" כו' (ישעיה מט, כב), ואבותינו בחינת מדות דאצילות [ב"אבותינו" כאן אין הכונה לאבא ואמא, אלא לאברהם יצחק ויעקב שהם המדות – חסד, גבורה, תפארת – של אצילות] שנמשכים מחכמה.

אם מדובר על מדות דאצילות מדוע הן נקראות "אבותינו" (שפירושם בדרך כלל אבא־חכמה)? כי אלו מדות – חסד, גבורה, תפארת – שנמשכות מאבא, מחכמה, כמו שכתוב "אל נהירו דחכמתא"[נ], כלומר שם 'אל', שם החסד, "חסד אל"[נא] – הוא אור החכמה. לכן האבות, שהם חסד־גבורה־תפארת, נקראו "אבותינו" כי הם מדות מצד החכמה. "אבותינו", אברהם יצחק ויעקב, אינם סתם מדות, הם חסד, גבורה, תפארת שנמשכו מהחכמה שנקראת 'אב'.

וזהו הפירוש שעשה נסים לאבותינו, שהרים המדות שלמטה מן החכמה בהמדות שלמעלה מן החכמה.

מה זאת אומרת "נסים לאבותינו"? שה' עשה נסים והרמה לאבותינו. ביציאת מצרים אין "נסים לאבותינו", הוא לא הרים את אבותינו, אלא רק המשיך להם מוחין. יציאת מצרים היתה המשכת מוחין באבותינו, בז"א, אבל בחנוכה היו "נסים לאבותינו" – הרמת האהבה שנמשכה מהחכמה למטה ממנה, אל האהבה שלמעלה מהחכמה. לכן ברכת "שעשה נסים לאבותינו" מתאימה רק לחנוכה ופורים ולא לפסח.

זו כוונה חשובה שכל אחד יכול לכוון: "שעשה נסים" היינו עליה מזכות לברית, להעלות את זכות האבות למדרגת ברית אבות. אפילו למאן דאמר שתמה זכות אבות – ברית אבות לא תמה. זאת הכוונה הפנימית של ברכת "שעשה נסים לאבותינו": להעלות "נס", מלשון הרמה, של 'אבותינו' ממדרגת זכות אבות, מדרגת האבות כפי שנמשכה מחכמה (חסד, גבורה, תפארת)  לאהבה שלמעלה מחכמה. מהי האהבה שלמעלה מחכמה? "רב חסד", לא 'חסד עולם'. לכן ברכה זו מתאימה ושייכת רק לחנוכה ופורים.

"בימים ההם"

מהו המשך הברכה? מה מכוונים במלים "בימים ההם"?

"בימים ההם" ימי קדם הנ"ל [צריך לכוון את הפסוק "אשר נשבעת לאבותנו מימי קדם", צריך להרים את המדות לברית, ברית היא כמו שבועה. השבועה היא "ימי קדם", "קדם" היינו הכתר שלמעלה מחכמה. פירוש המלים "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם" הוא שהקב"ה הרים אותם "בימים ההם", באותם ימים – המדות של הכתר שנקראות " ימי קדם"].

"בזמן הזה" – בהמשכה ובהעלאה

מה אומרים אחר כך?

"בזמן הזה" יש בו ב' פירושים [אמנם הוא לא מזכיר זאת כאן, אבל באמת שני הפירושים שתיכף יוסברו הם כנגד שתי הנוסחאות בברכת "שעשה נסים". כל העולם אומרים "בַּזמן הזה", בפתח, רק בחב"ד יש נוסח אחר לומר "בִּזמן הזה", בחיריק. תיכף נסביר את ההבדל בין "בַּזמן הזה" לבין "בִּזמן הזה" לפי שני הפירושים שמסביר כאן רבי הלל לפשט המלים "בזמן הזה"].

הא' [הפירוש הפשוט שמתאים לנוסח "בַּזמן הזה" בפתח, כמו שהעולם אומרים], שאחר כך נמשך בחינת אור המדות שלמעלה מן החכמה בבחינת התגלות בזמן הזה, זמן שלנו למטה בגשמיות כו'.

זהו הפירוש הפשוט. ברית האבות נמשכת אלינו. ה' "עשה נסים לאבותינו" – הרים את זכות האבות, המדות שנמשכו מהחכמה, ל"ימים ההם", למדות שבכתר, ואחר כך המשיך את הגילוי של ברית האבות למטה, עד עולם הזה הגשמי – "בזמן הזה". זהו הפירוש הראשון.

ופירוש הב' [היותר עמוק], שבחינת זמן שלמטה נתעלה בזמן שלמעלה בבחינת קדם [הזמן עצמו מקבל את הגילוי ונעשה בבחינת "קדם"] שהוא בחינת זמן נצחי, כמו שכתוב "ועתיק יומין יתיב" (דניאל ז, ט), [באמת כתוב שם בהמשך "שָׁלְטָנַהּ שָׁלְטָן עָלַם"[נב], אבל כאן הוא מביא בשינוי] "מלכותה מלכות עלם" [כתוב שעתיק יומין יושב ומלכותו היא מלכות עולם, היינו שיש גילוי של זמן נצחי]. ולכן נקרא זמן הזה, כי הזה הוא מורה על התגלות אור אין סוף בלי הסתר כלל [כמו "זה אלי ואנוהו"[נג] או "הנה אלהינו זה קוינו"[נד]],

אם כן, לפי פירוש זה נקרא זמן נצחי "הזה" כי הוא הזמן בו מתגלה "הזה", אין שום גילוי חוץ מגילוי "זה". מה ההבדל בין "בַּזמן הזה" ל"בִּזמן הזה"? "בַּזמן הזה" הוא עם ה הידיעה שנותנת את המשמעות הפשוטה של 'עכשיו', כאילו שהיינו אומרים 'בְּהַזמן הזה'. לעומת זאת, "בִּזמן הזה" הוא ללא ה הידיעה. מה יכול להיות הפירוש? "בִּזמן הזה" מורה על פי דקדוק על סמיכות, שפירושו 'בזמן של אותו זה'. מה זאת אומרת? שתמיד הוא בבחינת "הזה" ושייך למדרגה שנקראת "הזה". איך מרומז הדבר בנקוד עצמו? על פי קבלה[נה] כל נקוד הוא כנגד ספירה, ונקודת החיריק שייכת לספירת הנצח. אם כן, מתאים בדיוק למה שרבי הלל כותב כאן שהכוונה של "בִּזמן הזה" היא לזמן נצחי.

אם כן, רבי הלל הסביר שיש ב"בזמן הזה" שני פירושים: או על פי פשט שההמשכה היא למטה, בזמן הזה; או שהכוונה יותר עמוקה – לעשות מהזמן שלנו, ממדרגת ברית אבות, בחינת "הזה" – הזמן נעשה זמן של "הזה". מהו "הזה"? זמן נצחי. גילוי של "זה" נקרא "אספקלריא המאירה" של הקב"ה כנבואת משה רבינו[נו] (אמנם כתוב שישנה מעלה ב"כה"[נז], אבל צריך לחבר את "כה" ו"זה", כמו לפי פירוש זה וכמו "זאת חנוכה").

כמו "משה שנתנבא ב'זה הדבר'" (ספרי פרשת מטות[נח]), וכמו "זה אלי" כו' (שמות טו), או  "הנה אלהינו זה קוינו לו" כו' (ישעיה כה, ט). ולהיות שבזמן שלמעלה בבחינת קדם מתגלה אור אין סוף בלי הסתר כלל ולכן נקרא זמן הזה [הזמן של "הזה"].

ומפרש מה שאומר בתחילה בימים ההם מה הם

לפי פירוש זה, "בזמן הזה" הוא פירוש ל"בימים ההם". מה הפירוש של "בימים ההם", ימי קדם? בחינת "זמן הזה" – זמן נצחי. אם כן, כעת מובן יותר מהו 'חסד מלבר' ומהו 'חסד מלגאו' (ובכלל מהן חיצוניות ופנימיות בקבלה): 'חסד מלבר' הוא חסד שנתון לשינוים, שינוים מלשון שנה וזמן. 'חסד מלבר' שייך באיזשהו אופן לזמן ולכן שייכות בו עליות וירידות. לעומת זאת, בהעלאה בסוד הברית אין שינויים, היא נצחית, מה שנקרא "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"[נט], מדוע? כי תמיד ישנה ברית אבות. ברית אבות מגיעה מהמדרגה שנקראת בחסידות "אני הוי' לא שניתי", אין בה שינויים, היא למעלה מהזמן לגמרי. הזמן שלמעלה מהזמן נקרא "בִּזמן הזה", לפי הפירוש השני. אם כן, "בִּזמן הזה" מפרש מהם "בימים ההם". כמו כן, יוצא שאין צורך להמשיך את הבחינה הזאת אלינו כי היא נצחית, תמיד "בִּזמן הזה". בכל זאת, אם אנחנו מרגישים את ה'עכשיו' – אנחנו עדיין זקוקים לפירוש הראשון. אם אני מרגיש את עצמי חי בעולם הזה – אני זקוק עדיין לפירוש הראשון כדי להמשיך איזושהי הארה מ"בימים ההם" לתוך הגשמיות, אבל הפירוש האמתי-פנימי הוא להגיע בדיוק לאותו דבר, שאין בכלל הבדל כי הוא למעלה מהזמן הגשמי. כלומר, לחיות ממש ב"ימים ההם", כי ה"ימים ההם" עצמם הם בבחינת "בִּזמן הזה" – הזמן של ה"זה". לזה צריך להגיע וזו המדרגה האמתית.

לפי הנוסח "בַּזמן הזה", מהו בספירות נקוד פתח? חכמה. אם כן, החכמה כאן היא כמו "כֻלם בחכמה עשית"[ס] – שרש ההמשכה. לעומת זאת, חיריק של "בִּזמן הזה" שכנגד הנצח הוא הרמת התחתון למדרגת הנצח. נצח של הפרצוף העליון הוא פנימיות החכמה של הפרצוף התחתון. הרבה פעמים נצח הוא פנימיות החכמה. כל זה יוצא לפי הפירוש הראשון, שהפנימיות היא הנצח והחיצוניות היא החכמה.

דהיינו ["בימים ההם" הם] בזמן הזה שהוא בחינת ימי קדם שנקראים זמן הזה על שם התגלות אור אין סוף בתוכם.

מדוע אין אומרים ברכת "על הנסים" בפסח

ולכן מצד זה הטעם אינו שייך לברך ברכה זאת רק בחנוכה ופורים, מצד שאז האירו המדות שלמעלה מן החכמה בבחינת החכמה.

כמו שהסברנו קצת בפעם קודמת[סא], נס חנוכה הוא בעיקר מצד מזל ה־ח ונס פורים הוא מצד מזל ה־יג (כי פורים הוא מצד אמא בעיקר), אבל בהתכללות הם כביכול אותו דבר. בהתאם לכך, באמת חנוכה הוא יותר שם עב ופורים יותר שם סג (שהוא ההמשכה ממזל "ונקה" אל אמא). בכל זאת, בדרך כלל הכל נכלל בתוך "נֹצר חסד" – שם עב. מזל "ונקה" עצמו נכלל ב"נֹצר חסד" של שם עב ולכן רבי הלל אמר שבדרך כלל הוא שם עב. מה שאין כן פסח הוא גילוי שם מה – לידת המדות והמשכת מוחין אליהן.

את ברכת "שעשה נסים" לא אומרים בפסח –

מה שאין כן בפסח שלא האיר רק בחינת המדות שלמטה מן החכמה [זאת אומרת, הן נולדו וגדלו על ידי המשכת מוחין לתוכן] עם הארת והמשכת חכמה עילאה [– גילוי 'יחיד' ב"אחד"], ולכן לא שייך לברך ברכה זאת ודי למבין:

כפי שהתבאר, יציאת מצרים קשורה עם ההתבוננות של "כי הוא חייך" – התפעלות חיי הגוף של הנשמה. מה שאין כן חנוכה כולו ענין של רזין דאורייתא, על דרך ההתפעלות הנעלמת מרזין דאורייתא. לכן חנוכה הוא בחינת משיח – חנוכה נקרא בעיקר גילוי המשיח ופורים תחית המתים[סב]. זו התפעלות שאין בה שום 'בכן' או שימוש, אלא רק שעשועים עצמיים. ההתפעלות הזאת היא התפעלות עצומה, רק שהיא נעלמת כי היא נכללת בתוך גילוי עצם המוחין – ג"ר דאבא ואמא עילאין שיונקים ומקבלים את פך השמן הטהור מהמדות של ג"ר דאריך.

[למה פורים שייך לתחית המתים?] תחית המתים היא כמו הספור של רבי זירא ורבה בגמרא[סג], שרבה שחט את רבי זירא. יון קשורה עם נוי – היפי של נצח, יון באופן מיוחד קשורה עם הנצח.

ה.    סוד איסור עשיית מלאכה בשבת

הטעם לאיסור המלאכה בשבת ויו"ט – הארת בחינת התענוג

חוץ מהשאלה מדוע לא אומרים "שעשה נסים" בימים טובים היתה שאלה נוספת, ואמרנו שהראשונה תלויה בשניה. השאלה השניה היתה מדוע בשבת וביום טוב יש איסור מלאכה ובחנוכה ופורים אין:

ומעתה יובן למה שבת ויום טוב אסורים במלאכה וחנוכה ופורים מותרים. כי הנה "ששת ימים" כו' "ובשביעי" כו' (שמות כ, ח-ט) כתיב, ויש להבין למה נכתב זה, דלא הוא ליה למימר רק שאסור בשבת. [מדוע כתוב "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת להוי' אלהיך"? מדוע צריך לכתוב שעובדים ששה ימים ואחר כך שובתים בשבת? מספיק לומר ששבת אסורה בעשית מלאכה. מדוע התורה מדגישה שצריך לעבוד ששה ימים?] אך הענין, כי ענין המלאכה הוא ענין הבירורים [העבודה איננה דבר סתמי. לו היתה סתמית לא היה צריך להזכיר אותה כלל. העבודה ששה ימים היא עיקרית כי היא סוד בירור רפ"ח הניצוצין] בגשמיות וברוחניות כידוע [כשעובדים מבררים גם בגשמיות וגם ברוחניות].

וכל זה בחול, אבל בשבת אסורים, כי בשבת מאיר בחינת התענוג [זאת אומרת, כשמאירה בחינת התענוג לא צריך לעשות כלום, לא צריך לברר שום דבר. הרי מה ההגדרה של תענוג? שאני לא צריך לעשות שום דבר, הכל בסדר. מי שמרגיש שהכל בסדר הוא בבחינת שבת. אצל גוי זה לא שייך, אצל גוי אף פעם לא מאירה השלמות].

אופן עבודת הבירורים בימות החול

והטעם לזה, כי כל עשיית מלאכה שהוא הבירורים צריך שיתלבש המברר בהמתברר [בשביל לעשות את הבירור, המברר צריך לרדת ולהתלבש בלבושי המתברר] וימשיך בו תוספת יניקה [בירידתו ובהתלבשותו], ועל ידי זה מברר ממנו החיות לגמרי [ההוספה שמתוספת בו מושכת את הניצוצות שבו. כל סוד הבירור הוא שהמברר יורד ונותן משהו למתברר בשביל למשוך, כמו מגנט, את הניצוצות שבו. צריך להוסיף בו כח כדי להוציא ממנו את הניצוצות שבו ולברר אותם] כשעושה מלאכה שעוסק בדברים חיצוניים דמלאכה דנגה [של קליפת נגה]. כי העסק בעצם היא שוה בכל מין אדם כשעוסק בעניני עולם הזה [זאת אומרת, המעשה בפועל שוה בין יהודי ללא יהודי, הוא לא תלוי בכוונה, עצם העיסוק, שהוא עודר באדמה או חורש את האדמה]. אך מחמת שהכונה בפנימיות הוא לה' [אם הוא יהודי ירא שמים יש לו כונה פנימית לה'], לזאת כשמתפלל אחר כך אז נתברר ועולה החיות לה'.

בזמן המלאכה בכל אופן הוא מוסיף אור למתברר. רק בגלל שיש לו כונה פנימית לה' בזמן המלאכה, רק בגלל שהוא ירא שמים – אחר כך, כאשר הוא יתפלל, הוא ימשיך את כל החיות שהיתה טמונה בגלות בתוך עניני החול ויעלה אותה לה'. זוהי עבודת הבירורים. ליהודי צריכה להיות כוונה פנימית לה' – אחד יותר ואחד פחות. כוונה פנימית בשעת מעשה נותנת את הכח שפועל אחר כך בשעת התפלה שכל הניצוצות יצאו מהקליפה, מקליפת נגה, ויעלו לה'. זוהי עבודת הבירורים.

והנה, בימות החול אז אינו מאיר בנשמה האלקית רק בחינת מוחין דקטנות [כל ימות החול נקראים 'מוחין דקטנות'], וכן למעלה אינו מאיר רק בחינת חיצוניות החיות מאור אין סוף בבחינת י' ספירות דאצילות, לכן אין חשש כשממשיך תוספת יניקה אליהם, כי בלאו הכי גם כן מקבלים יניקה בחיצוניות החיות כפי הנצרך להם במידה ושיעור, עד עת קץ אשר יבוא יומם ויבוער רוח הטומאה לגמרי מן הארץ. והתוספת הוא גם כן בא במדה ושיעור כפי הנצרך לאופן הבירור כו'.

מה אומר רבי הלל? שסוד הבירור נעוץ בעובדה שהמברר חייב לרדת, להתלבש ולהתעסק עם המתברר. המברר לא יכול למדוד בשעת מעשה כמה חיות הוא נותן בעבודה, אבל בדרך כלל אדם שמתעסק נותן את כל החיות שלו ובכך הוא ממית את קליפת נגה בשעת ההתעסקות. ובכן, בימות החול לא נורא ואפילו לא משנה אם תוכנס כל החיות בעסק. מדוע? כי בלאו הכי החיות שאדם מקבל בימות החול היא רק מחיצוניותה – אפילו בעולם האצילות מאיר רק אור חיצוני. לכן, אפילו אם אדם יכניס את כל חיותו בעבודה הוא לא יפגום בשום דבר, כי בימות החול יונקת הקליפה בכל אופן מהחיצוניות, וכעת בשעת העסק הוא נותן לה רק תוספת יניקה מהחיצוניות בשביל לברר מתוכה. אם כן, בימות החול אדם לא יוצר חילול בעבודתו, הוא לא מחלל איזשהו אור קדוש. החיות שלו לא כל כך קדושה עד כדי שיהיה אפשר לחלל אותה על ידי המשכתה לקליפת נגה.

איסור עשיית מלאכה – איסור המשכת אור עליון לקליפות

מה שאין כן בשבת. כיון שבשבת מאיר אור אמתי וקדוש – פנימיות אור אין סוף דאצילות – והאור הזה מאיר גם בתוך נשמתו של כל יהודי, אם ירד בשבת האור להתלבש לתוך המתברר לברר אותו – הוא יתחלל, מפני שהוא לא שייך לקליפה כלל. לכן אסור לעבוד בשבת, אסור להתעסק בבירורים. אפילו שעבודת הבירורים מצד עצמה היא עבודה חיובית – היא אסורה בשבת, בגלל שהיא תהיה כרוכה בחילול. חילול שבת הוא חילול ה', חילול של האור הקדוש שמאיר בנפש כל יהודי בשבת. שוב, כשיהודי עובד הוא יורד לקליפה ונותן לה את כל החיות שלו, הוא מוכרח לעשות זאת בשביל לברר. בחול אין בעיה לעשות כך, אבל בשבת זהו החילול הכי גדול. זהו הפשט והסוד גם יחד של איסור מלאכה בשבת.

לסיכום, מהו 'איסור מלאכה'? פירושו שברגע שמאיר אור גדול מאוד – אין לתת ממנו יניקה לקליפה שלא שייכת אליו בכלל. מתי כן צריך לרדת לקליפה ולתת לה תוספת? כשהאור שלך הוא לפי ערך האור שמאיר בין כה בקליפה. בכל ימות השבוע מקבלת הקליפה מחיצוניות האור, לכן הירידה שלך על מנת להוסיף בה תוספת אור בשביל לברר אותה לא נוראה. אבל אם יש לך אור של קדושת שבת – אסור לך לתת לה אותו.

בפנימיות וחיצוניות ישנן מדרגות רבות. אם כן, האור שמאיר בימות החול, אפילו בקדושה, הוא אור חיצוני ביחס לאור שמאיר בשבת. בשבת ישנה התרוממות בחיות האלקית שמחיה את העולמות. בימות החול נותנים לקליפה תוספת שחייבים לתת לה בשביל לברר אותה והיא איננה חילול. מדוע? שני טעמים: ראשית, כי התוספת שנותנים לה היא מחיצוניות האור; שנית, התוספת נתנת "במדה ושיעור כפי הנצרך לאופן הבירור" – ישנו כלי מדה, "קו המדה"[סד], שמודד את השפע שנמשך על ידי העבודה שלך אף על פי שאתה לא מודע אליו. יש משהו שמודד כמה חיות נמשכת ממך. לעומת זאת, בשבת מאיר אור גדול כל כך – אור אין סוף – שגם מבחינת איכות הוא לא שייך כלל לקליפות וגם מבחינת כמות הוא לא נמדד. אם תעבוד בשבת תמשיך לקליפות איכויות וכמויות אחרות לגמרי של אור והדבר יפעל חילול בלבד, לא יהיה מכך בירור.

מה שאין כן בשבת ויום טוב שאז מאיר פנימיות החיות מאור אין סוף בנשמה האלקית [כאן אנו רואים בפירוש – כמו שהסברנו – שהאור שמאיר בשבת שוכן בנפש האלקית. בחול מאירה רק חיצוניות האור ובשבת מאירה בנשמה האלקית פנימיות החיות מאור אין סוף] בבחינת מוחין דגדלות [היינו כמו יציאת מצרים], וכן למעלה מאיר בחינת יחוד פנים בפנים, לכן נאסר במלאכה, כי יתלבש המברר במתברר [זאת אומרת, אם תֵעשה מלאכה בשבת יצטרך המברר להתלבש בתוך המתברר] וימשיך אליו פנימיות החיות וממילא יקבלו בחינת לעומת זה שמלובש בתוך הניצוץ מפנימיות החיות [כלומר, הניצוץ לא מתלבש בתוך הקליפה, להיפך, הוא רק מקיף אותה. ובכל זאת, למרות שהוא רק מקיף עליה ולא חודר בתוכה לגמרי, הוא אסור אצלה ולא יכול לצאת ממנה. מה הכוונה שה"לעומת זה" מלובש בתוך הניצוץ? שניצוץ הקדושה לא מתלבש לגמרי בקליפה כי הוא קדוש. זהו סוד הלבונה זכה, הסם ה-יג של יג סממני הקטרת] וזהו אסור [לתת לקליפות את פנימיות החיות שלא שייכת להן],

חילול שבת – גילוי יחוד 'פנים בפנים' למי שאינו ראוי

מה זאת אומרת גילוי אור לקליפות בשבת? גילוי של היחוד הקדוש שנקרא יחוד 'פנים בפנים'. גילוי זה הוא חילול גדול מאד, שדומה לכתוב על אבימלך שהשקיף "בעד החלון"[סה] וראה את יצחק משמש את מטתו – דבר שלא שייך אליו כלל. כשהקליפה מקבלת פתאום איזה גילוי שהיא לגמרי לא שייכת אליו – זהו חילול. האור שמאיר בתוך הנשמה – אפילו בנפש האלקית – הוא יחוד 'אחור באחור'. מה זאת אומרת 'אחור באחור'? שהפנים פונות כלפי חוץ, וכאשר הפנים כלפי חוץ אני בין כה וכה מסתכל בכיוון שלך, אני חושב עליך, ולכן אני גם יכול להמשיך את האור למטה ולברר. מה שאין כן בשבת, כשמאיר אור בבחינת יחוד 'פנים בפנים', הפנים לא פונות כלפי מטה כלל. זהו יחוד אמתי, יחוד קדוש בתוך האצילות. עשית מלאכה בשבת דומה לאבימלך שמסתכל ורואה את יצחק ורבקה. הראיה הזאת לא שייכת לו כלל, היא ממש חילול. החילול הכי גדול הוא להנות מיחוד 'פנים בפנים' שלא מכוון לגילוי כלל. זהו סוד איסור המלאכה בשבת.

הנגרם מעשיית מלאכה בשבת – חורבן ופירוד

כמו שכתוב "וכבודי לאחר לא אתן" (ישעיה מב, ח) [היחוד הפנימי של שבת נקרא "כבודי" והכוונה ש"לא אתן" ל"אחר" – לסטרא אחרא – להנות ולקבל שום אור מ"כבודי"]. כי על ידי קבלת פנימיות החיות מתגברים מאוד ומחרבי עלמא חס ושלום,

אם נותנים לקליפות קצת תוספת יניקה מהחיצוניות – אפשר לברר אותן, אבל אם הן מקבלות ומסתפקות מפנימיות האור – הוא לא יברר אותן כי הוא לא מכוון אליהן. האור החיצוני – 'אחור באחור' – מכוון לתקן אותן, אבל האור הפנימי – 'פנים בפנים' – לא מכוון לתקן אותן כלל. ואז, כאשר הן מקבלות את האור הזה – כדוגמת אבימלך שרואה יחוד בקדושה כנ"ל – הוא נותן להן סיפוק וכח שעל ידם הן מחריבות את כל העולם. לכן, כמו שמסביר האבן עזרא[סו], יום שבת הוא יום של חורבן מצד הטבע. היום השביעי בשבוע הוא מזל שבתאי[סז] שמצד חכמת המזלות מסמל חורבן. מדוע דוקא היום השביעי? כי אם האור שבשבת יתגלה לקליפות הוא באמת יתן להן כח להחריב את העולם – "מחרבי עלמא חס ושלום".

דהיינו שעושין אותו בבחינת נפרד. ולכן נאסר במלאכה בשבת ויום טוב.

הקליפות לוקחות את היחוד הקדוש ורואות בו שני דברים נפרדים. כמו שלמדנו בשיעור אתמול בלילה[סח] על סוד הכרובים, שמי שיכנס לקדש הקדשים ויראה אותם עלול לראות בהן נפרדוּת ועבודה זרה – הוא יקח את אור הקדושה ויראה בו פירוד. כלומר, עשית מלאכה בשבת מאפשרת לקליפות לראות ביחוד הקדוש נפרדות ובכח הסיפוק מראית הנפרדות להחריב את העולם (ולהוסיף, לט אבות מלאכה הן לשון קללה בארמית, לייט).

באמצעות מה נעשה חורבן העולם? באמצעות ליצנות. אבימלך היה פלשתי וכתוב[סט] שקליפת הפלשתים היא קליפת הליצנות. אם כן, כשאבימלך רואה את היחוד הקדוש הוא מקבל ממנו כח של ליצנות. ראית דברים קדושים נותנת לו תוספת כח להתלוצץ מכולם. מיחוד 'פנים בפנים' הוא עושה דבר נפרד. הדוגמא של אבימלך היא אמנם קיצונית, אבל כל הקליפות פועלות כך ולכן אסור לתת להן לראות את היחוד הקדוש. היחוד הקדוש הוא הגילוי שמתגלה בשבת והוא סוד איסור המלאכה בשבת.

[מה קורה כאשר אדם עושה מלאכה לצורך פיקוח נפש?] "אונס רחמנא פטריה"[ע], אפילו לכתחילה אומרים "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"[עא]. אם הוא עושה מלאכה ברצון – האור מתלבש בזה, אבל באונס הוא לא מתלבש כלל.

שבת וימות החול – בחינת 'ישראל' ובחינת 'יעקב'

השבת היא בחינת קדושת 'ישראל' וימות החול הם בחינת ומדרגת 'יעקב'. מה מסמלת המלה יעקב בפנימיות? את ירידת ה־י לברר את העקב. העקב הוא של עשו, עולם הזה, ולעומתו ישנה קדושת הנפש האלקית – י של יעקב – האוחזת בעקב עשו ויורדת להתלבש בו בשביל לברר ולתקן אותו. זהו יעקב. לעומת זאת, ישראל – אותיות שיר אל – הוא הענג של ה' כשהוא מתייחד עם נשמות ישראל. מי שרואה את 'שיר אל' זה, את הענג ביחוד 'פנים בפנים', נקרא ישראל.

שבת – סוד "רואה ואינו נראה"

כתוב שאחד מסודות השם ישראל הוא הביטוי בחז"ל "רואה ואינו נראה"[עב]. מי שרואה את כל העולם ואף אחד לא רואה אותו נקרא 'ישראל'. אם רואים אותך אתה יעקב, לא ישראל. השבת היא קדושת ישראל, שיר־אל ולי־ראש. קדושת עם ישראל – עליה כתוב "הן עם לבדד ישכֹּן ובגוים לא יתחשב"[עג] – קשורה גם לקדושת ארץ ישראל. כלומר, הפסוק "הן עם לבדד ישכון" אומר בפירוש על עם ישראל שאף אחד לא רואה אותם כאשר הם בארץ ישראל. זה נקרא קדושת שבת ולכן ארץ ישראל היא בבחינת שבת – שבת וארץ ישראל כולן בסוד "רואה ואינו נראה". ולכן, אם חס ושלום עושים מלאכה בשבת – פוגמים בענין זה. זאת אומרת, כאשר הדבר שצריך להיות בלתי נראה – סוד יחוד 'פנים בפנים' של זו"נ למעלה – מתגלה לחיצונים, הוא רק נותן להם כח להפריד את העולם. מדוע? כי הם עושים פירוד מהיחוד. איך זה מתבטא אצלם? בליצנות, קליפת הפלשתים. הם מחפשים דוקא לראות זאת. אבימלך הוא אבי כל העיתונים, הוא הולך להשקיף בעד החלון, לראות מה שעושים בפנים ולכתוב אחר כך בעיתון שלו על מה שראה.

על מי כתוב בתנ"ך שהיה רואה ואינו נראה? על פינחס בקשר לסיפור עם רחב הזונה. שני המרגלים שבאו אל רחב הזונה היו כלב ופינחס[עד]. כאשר החביאה אותם רחב מפני שליחי מלך יריחו כתוב "ותצפנו"[עה] בלשון יחיד, כלומר, היא הצפינה רק את כלב ולא את פינחס כי פינחס היה רואה ואינו נראה[עו]. פינחס עמד שם, הוא ראה את כולם ואף אחד לא ראה אותו. כתוב גם ש"פינחס זה אליהו"[עז], אם כן, רואים שבשורת הגאולה – אליהו הנביא מבשר הגאולה[עח] – תלויה וקשורה עם ענין רואה ואינו נראה. מי זה אליהו? הרי הוא נמצא בכל ברית מילה, בכל מקום. הוא נמצא גם כאן, 'מסתובב חופשי' כמו שאומרים, אבל לא רואים אותו. אם כן, אליהו הנביא הוא באמת הסוד של ישראל.

ו.       הסיבה להיתר עשית מלאכה בחנוכה ופורים

הסיבה כפי שהיא בעולם האצילות

כעת מסביר רבי הלל מדוע בחנוכה ופורים אין איסור מלאכה. כאן זהו עיקר כל המאמר:

אבל בחנוכה ופורים הגם שהוא זמן יחוד פנים בפנים למעלה [הרי גם בחנוכה ופורים יש יחוד 'פנים בפנים' ואמרנו שאם יש יחוד כזה צריכה להיות אסורה עשית מלאכה!] אך היחוד הוא שעולה פנימיות המדות [עכשיו הוא מסביר שהתשובה נעוצה במה שהסברנו קודם – ההתפעלות מרזין דאורייתא. אמרנו שההתפעלות מרזין דאורייתא היא עליית פנימיות המדות] וגם פנימיות המלכות עולה למעלה בהיכלות דאבא ואמא ומתייחדין שם [פנים בפנים] ונמצא שאין תוספת אור מפנימיות החיות דאור אין סוף רק למעלה באבא ואמא [יחוד 'פנים בפנים' שקורה בחנוכה ופורים נעשה בתכלית ההסתר (אפילו בעולם האצילות גופא) בגלל שהוא מתרחש בהיכלות אבא ואמא ולא למטה במקומם. שוב, ההתפעלות היא מגילוי פך השמן הטהור – רזין דאורייתא בחנוכה, או מהיין המשמח בגילוי של פורים] שהם למעלה מבחינת מקור לעולמות [כמו שהוסבר בתחלת המאמר, אבא ואמא הם למעלה מהיות מקור לעולמות לגמרי. הכונה כאן לג"ר דאבא ואמא ממש], אבל למטה בחיצוניות המדות וחיצוניות המלכות שהוא מקור העולמות אין המשכה רק מחיצוניות החיות דאור אין סוף [זאת אומרת, בחנוכה ופורים נשאר עדיין המצב כמו יום חול, ישנה רק המשכה של חיצוניות החיות דאור אין סוף].

הסיבה כפי שהיא בנפש האלקית

כעת מוסיף רבי הלל שכל מה שמתרחש בחנוכה ופורים למעלה, בעולם האצילות, מתרחש גם בנפש היהודי:

וכן למטה בנפש האלקית אינו מאיר בחינת מוחין דגדלות [בחנוכה ופורים אין גילוי כמו בשבת בה מוחין דגדלות מאירים במדות שלו] שהוא בחינת התענוג אלקי, רק בעצמיות המוחין [הענג האלקי המאיר בחנוכה ובפורים מאיר בעצמיות המוחין של היהודי – גילוי של רזין דאורייתא. הוא לא אומר שהאור נבדל, אלא שהוא מאיר בעצמיות המוחין. מה פירוש 'עצמיות המוחין'? מוחין בעצם, שכל עצמי בלי נטיה למדות כלל. במלים אחרות, הגילוי שמאיר בחנוכה ופורים הוא רק הגילוי והשעשוע של הרב עצמו] אבל בחינת המדות [מה קורה עם המדות שלו? מה קורה עם ההתפעלות?] פנימיותן עולים אצל המח [כפי שאמרנו קודם, ההתפעלות מרזין דאורייתא פירושה שפנימיות הלב עולה למח ובו נעשה יחוד המדות והמלכות 'פנים בפנים' כביכול], אבל בחיצוניות אין התפעלות מורגשת כלל[עט].

בחיצוניות האדם לא מרגיש דבר. ההתפעלות מרזין דאורייתא אינה מורגשת למטה כלל. שוב, גם בנשמה יש מוחין. אם כן, כמו שלמעלה הענג, היחוד 'פנים בפנים', נעשה רק בהיכלות אבא ואמא – כך למטה הענג בחנוכה מאיר רק בפנימיות המח של כל יהודי, וההתפעלות ממנו היא שפנימיות הלב עולה למח ונכללת בו. לכן אם יהודי יעבוד בחנוכה הוא לא ימשיך תוספת גילוי בקליפות, כי כל מה שמתגלה הוא בתכלית ההסתר למעלה. לכן מותר לעשות מלאכה. כי גם אם תעשה מלאכה בחנוכה ופורים היא לא תוסיף תוספת של יחוד 'פנים בפנים' ולא תתגלה בתוך הקליפות. מדוע? כי יחוד 'פנים בפנים' שקורה אצלו עכשיו נעלם בפנימיות המוחין שלו. מה שאין כן בשבת ויום טוב שיחוד 'פנים בפנים' נעשה בלב, במדות, ואם היהודי יעבוד הוא יתגלה לקליפות.

בחנוכה מאיר הענג במוחין וההתפעלות מהענג נמצאת בתוכו, שהיא עצמה נמצאת בתוך המוחין. כלומר, ההתפעלות מרזין דאורייתא היא מאד-מאד פנימית והיא עולה ונכללת בתוך המוחין. ההתפעלות הזאת כמובן קשורה לסוד "רואה ואינו נראה", כמו שהסברנו. כפי שלמדנו קודם, לאדם שלומד רזין דאורייתא יש התגלות עצומה, הוא מתכוון להתפעל, אבל הוא לא לומד בשביל לאהוב את ה' – התפעלות כמו אהבת ה' ויראת ה'. יש לו התפעלות בשעת מעשה, אבל הוא לא מרגיש אותה. זאת אומרת, הוא רואה את האור, אבל התפעלות הלב עולה ונכללת בתוך האור עצמו. זהו הענין של חנוכה – חוויה שלמה של ראית אור, שהתפעלות הלב הנגרמת ממנה עולה ונכללת בתוך האור עצמו, בתוך אור השעשועים העצמיים – רזין דאורייתא. לכן האור של חנוכה נקרא 'גילוי רזין דאורייתא' וקשור לגילוי המשיח (השמן על פי קבלה[פ] הוא 'רזין דרזין', לא סתם רזין).

[מדוע בשעת הדלקת נרות חנוכה אסור לנשים לעשות מלאכה?] שם איסור המלאכה הוא מושג אחר לגמרי. הכוונה היא לשבת ולהנות מהנר, לא שאסור להדליק את החשמל. אין בזה גדר מלאכה. יכולים להיות כל מיני איסורים, אבל אין איסור מלאכה. אדרבה, דוקא דבר שמותר לעשות בשבת – טרחה וכדומה – אותו לא עושים בחנוכה בשעת הדלקת הנרות. זו הגדרה אחרת לגמרי של מלאכה. מהו הענין? בגלל שהאשה באופן מיוחד לא מקיימת את המצוה בעצמה והיא חייבת בה, לכן על פי פשט היא צריכה לשבת ולא לעשות מלאכה, בשביל שהיא תקבל מ"פרסומי ניסא", וכך גם בפורים. אבל אין כלל איסור מלאכה בחנוכה ופורים. מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בשעת הדלקת הנרות לא קשור לאיסור מלאכה.

כנ"ל בענין ההפרש בין חיי הנשמה לחיי הגוף [חנוכה נקרא גאולת חיי הנשמה ופסח גאולת חיי הגוף. כאמור, אפילו בתוך הנשמה גופא יש חיי נשמה וחיי הגוף: חיי הגוף הם ה'בכן' של התבוננות "כי הוא חייך" – אהבה המורגשת בלב; וחיי הנשמה הם גילוי עצמיות המוחין]. לכן מלאכת הבירור מותר, כי הבירור הוא על ידי חיצוניות המדות ומלכות המתלבשות במתברר לבררם כנ"ל ובהם אין מאיר פנימיות החיות [זאת אומרת, בחנוכה לא מאירה פנימיות החיות בחיצוניות המדות והמלכות] ולכן אין חשש אם יקבלו יניקה כו' ודי למבין [לכן אין חשש שהקליפות יקבלו יניקה יותר מדי, כי אין באפשרותן לראות את השעשוע של חנוכה בכלל]:

פרסומי ניסא – הארת אור מקיף שמסמא את עיני החיצונים

אם נתבונן יצא שבחנוכה יש מעין דבר והיפוכו. מצד אחד כל הענין בחנוכה הוא פרסומי ניסא – כל הדלקת הנר היא בשביל לפרסם את הנס. פרסום הנס על פי פשט הוא לכולם, אפילו לגוי מפרסמים את נס חנוכה, רק שבזמן הגלות היה פחד מהגוים ותקנו להדליק את הנר בפנים, בתוך הבית[פא]. מה פרסום הנס גורם? זמן פרסום הנס הוא "עד שתכלה רגל מן השוק"[פב], חז"ל מפרשים שהכונה היא "עד דכליא [שתכלה] רגלא תרמודאי", גויים רשעים, ובחסידות מבואר (אולי אחר כך נראה בלקוטי מוהר"ן[פג] איך רבי נחמן מסביר זאת) שבכח פרסומי ניסא לכלות לגמרי את הגוים – אפילו 'תרמודאי' – מן השוק. ומצד שני, כפי שאנו אומרים כאן, הקליפות לא שייכות בכלל ליחוד זה והן לא יכולות לנוק ממנו שום דבר בפנימיות, אם כן מה הענין?

הענין הוא שפרסומי ניסא שמאיר בכל העולם בחנוכה הוא בבחינת מקיף, ואור מקיף מסמא את עיני החיצונים. בשבת כל אור מאיר בבחינת התלבשות – המברר מתלבש בתוך המתברר – וצריך לדאוג שהחיצונים לא יוכלו להתלוצץ ממנו ולהפריד אותו, כמו שהסברנו קודם. לעומת זאת, האור שמאיר בחנוכה על אף שהוא מאיר לכל העולם כולו הוא מאיר בבחינת אור מקיף שמסמא את עיני החיצונים – "עד שתכלה רגל מן השוק" – עד שמתכלית הקליפה לגמרי – "רגלא דתרמודאי".

סיכום

אם כן, אנו יוצאים כאן באמת עם ההסבר מדוע מברכים "ברוך שעשה נסים" רק בחנוכה וממילא הובן גם מדוע יש איסור מלאכה רק בשבת ויום טוב ולא בחנוכה. הדברים תלויים זה בזה: כיון שחנוכה הוא בבחינת "נסים לאבותינו" – מרים את המדות לעצם המוחין לקבל את האור מהמזלות שנקראים 'ברית אבות' (העליה של פנימיות המדות ועצמיות המוחין ולא המשכת המוחין דגדלות למטה) – זו עצמה הסיבה להיתר עשיית המלאכה. יחוד 'פנים בפנים' בחנוכה ובפורים מתרחש בהיכלות אבא ואמא; מה שאין כן יחוד 'פנים בפנים' בשבת ויום טוב מתרחש למטה, במקומם.