פלח הרימון – ד"ה ברוך שעשה נסים פרק א (ח"א)

מהותו של המושג 'נס'

כ כסלו תשמ"ג – שיעור נשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    חומר וצורה

מה נשתנו חנוכה ופורים משאר החגים?

היום נתחיל מאמר שאני מקוה שנלמד אותו היום, מחר ואולי ביום רביעי (דף קג). כיון שלא נלמד כאן בחנוכה, צריך שתהיה לנו בעזרת ה' התבוננות בשביל כל החג. ישנם שלשה מאמרים על חנוכה בפלח הרמון. אנו לומדים כאן את המאמר השלישי "ברוך שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" – הברכה השניה שמברכים על הנר.

ברוך שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. להבין למה אין מברכים כן בפסח שבו גם כן נעשה ניסים דיציאת מצרים וקריעת ים סוף כו'. [מדוע בכל החגים מדאורייתא לא מברכים את הברכה "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"? לכאורה הברכה הזאת שייכת לכל חג, לכל נס – גם לנסים הגלויים של יציאת מצרים! למה רק בחנוכה ופורים תקנו חז"ל לברך את הברכה הזאת? בחנוכה מברכים אותה אחרי ברכת "להדליק נר חנוכה", ובפורים מברכים אותה לאחר ברכת "על מקרא מגילה". קושיה שניה:] וגם למה כל היו"ט אסורים בעשיית מלאכה וחנוכה ופורים מותרים בעשיית מלאכה.

כל דבר שחז"ל מתקנים הם מתקנים כעין דאורייתא[ב]. ובמיוחד: כתוב בתניא[ג] שלמצוות דרבנן יש שרש מדאורייתא ממש (סוד כתר מצוות דאורייתא), משמע שמצוות חנוכה ופורים הן כדוגמת דאורייתא ממש. לפי זה, מדוע כל החגים מדאורייתא אסורים בעשיית מלאכה חוץ ממלאכת אוכל נפש, ואילו חנוכה ופורים מותרים לגמרי בעשיית מלאכה? אלו שתי הקושיות. כנראה שאם ישנן שתי קושיות – הן תלויות זו בזו. כנראה שמה שמברכים דוקא בחנוכה "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" – בעצמו מסביר מדוע הוא מותר בעשיית מלאכה; ומה שבפסח לדוגמא לא אומרים את הברכה הזאת – בעצמו מסביר מדוע פסח אסור בעשיית מלאכה.

בריאת העולמות – על ידי דבור או חפץ?

הנה יש להבין מתחלה בדרך כלל ענין הנס מהו ענינו. [מאמר זה הינו מאמר כללי מאד, לכן בחרתי בו, הוא כולל כמה מושגים יסודיים בתורה. אחד מהמושגים היסודיים ביותר בתורה הוא המושג 'נס' – מהו נס בכלל.] ויש להקדים לזה ענין הסתירה שנמצא בב' כתובים. הא' (תהלים ל"ג[ד]) בדבר ה' שמים נעשו נמצא שבריאת כל העולמות הוא על ידי הדיבור שהוא עשרה מאמרות ובראשית נמי מאמר הוא (מגִלה דכ"א ע"ב) כו' [כתוב בגמרא שישנם עשרה מאמרות וש"בראשית ברא אלהים"[ה] הוא המאמר הראשון. מכאן משמע שכל בריאת העולם היא בסוד הדבור, על ידי הדבור של ה'].

לעומת זאת, ישנו פסוק שני שאומר ההיפך:

והב' כל אשר חפץ ה' עשה (תהלים קל"ה[ו]) [משמע שכל עשיית מעשה בראשית היא על ידי חפץ ורצון פנימי] דמשמעו שבריאת כל העולמות הוא על ידי פנימיות הרצון הנקרא חפץ. [בקבלה[ז] וחסידות[ח] מוסבר שחפץ הינו פנימיות הרצון. מדוע? מפני שחפץ הוא רצון שיש בו גילוי תענוג, תענוג נחשב תמיד פנימיות לגבי הרצון. רצון יכול להיות רצון בלי ענג, מה שאין כן חפץ הוא רצון שמורגש בו ענג, לכן הוא נקרא 'פנימיות הרצון'.]

חומר וצורה בעולמות-נשמות-אלקות

אך יובן בהקדם שיש בכל העולמות עד רום המעלות בחינת חומר צורה [ענין זה הוא אחד הענינים היסודיים ביותר בחסידות. בכל מדרגה במציאות יש שני ממדים: ממד פנימי של חומר – כלי, וממד פנימי של צורה – אור.] ואפילו בנשמות ישראל שהם בחינת פנימיות יש בהם בחינת חומר וצורה ונקרא (ישעיה מ"ג[ט]) "בוראך יעקב" הוא החומר [בריאה פירושה בריאה יש מאין, גם חושך הוא בריאה. אפילו שלכאורה בריאה יותר גבוהה מיצירה, התופעה שבריאה היא כנגד החומר ויצירה היא כנגד הצורה היא בסוד "חותם המתהפך"[י] – הגבוה מתלבש תמיד בנמוך. אם כן, "בֹראך יעקב" היינו החומר של נשמות ישראל, בריאת ה' את החומר של נשמות ישראל] "ויוצרך ישראל" הוא [בפירוש מלשון] הצורה [גם היחס בין ישראל ליעקב הוא יחס של צורה וחומר: ישראל אותיות לי-ראש – הפנימיות, הצורה; ויעקב הוא י-עקב – החומר החיצוניות. אם כן, בכל נשמה יש את בחינת "בֹראך יעקב" – החומר החיצוני, "ויֹצרך ישראל" – הצורה הפנימית] ואפילו למעלה באצילות [גבוה יותר – אלקות – עולם האצילות, עולם האחדות] שהוא למעלה מבחינת יש מאין [שהוא לא בריאה בכלל – גם שם] יש חומר וצורה רק שם נקרא אור וכלי. וכן ביו"ד ספירות [הכונה לעשר ספירות של א"ק – למעלה מאצילות] נקרא עיגולים ויושר ['עיגולים' היינו החומר ו'יושר' היינו הצורה].

מה הוא הסביר כאן? שבכל מדרגה משלש המדרגות שכנגד עולמות-נשמות-אלקות (יסוד החסידות של הבעל-שם-טוב[יא]) יש צורה וחומר. קודם אמר רבי הלל שבכל העולמות יש צורה וחומר. אחר כך הוא אמר שאפילו בנשמות ישראל שנבראו כבר יש מאין אך כלל וכלל אינן בגדר עולמות יש צורה וחומר. אחר כך הוא אמר שאפילו באצילות, שהיא אלקות, אחדות, יש צורה וחומר, רק ששם הצורה והחומר נקראים 'אור' ו'כלי'. מה שאין כן, בעולמות ובנשמות הוא לא אמר שהם נקראים 'אור' ו'כלי', אלא 'חומר' ו'צורה'. אחר כך, באלקות גופא ישנה מדרגה גבוהה יותר – 'עשר ספירות הכלליות של א"ק' בלשון הקבלה – בה החומר והצורה נקראים כבר "עיגולים ויושר". עיגולים היינו החומר, והיושר היינו הצורה (היושר הוא כמו הקו).

אם כן, יש כאן ארבע מדרגות שכולן באות אחרי הצמצום הראשון. כשישנן ארבע מדרגות אפשר להקביל אותן כנגד י-ה-ו-ה. שתי המדרגות באלקות – עיגולים ויושר של א"ק, ואור וכלי באצילות – הן כנגד י-ה ("תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[יב]). אחר כך ישנה מדרגה אמצעית שנקראת "בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל" שכנגד ה-ו של שם הוי' (ז"א שנקרא "יעקב" ו"ישראל"). ובסוף הצורה והחומר של כל העולמות הן כבר כנגד ה תתאה של שם הוי' (מלכות). אם כן, כבר יש לנו התבוננות קטנה של ארבע מדרגות שרבי הלל מסביר, שבכל אחת מהן יש צורה וחומר:

י  אלקות  עשר ספירות דא"ק  עיגולים ויושר

ה  אלקות  אצילות   אור וכלי

ו  נשמות     חומר וצורה

ה  עולמות   בריאה-יצירה-עשיה חומר וצורה

"רום המעלות" – בריאה

לאחר שהבנו את המבנה כאן, נקרא שוב חלק מהקטע שכבר קראנו:

אך יובן בהקדם שיש בכל העולמות עד רום המעלות בחינת חומר וצורה

זהו ממד העולמות. מה זאת אומרת "עד רום המעלות"? עד בריאה. מדוע בריאה נקראת "רום המעלות"? ההסבר לכך הוא כמו שהסברנו אתמול[יג] בהתוועדות בה הסברנו את סוד הניגון של אדמו"ר הזקן. ההסבר הוא[יד] שעולם הבריאה בנפש נקרא "תרוממות הנפש" ההשגה והשכל שמאירים בעולם הבריאה נקרא "התרוממות". לכן הרבה פעמים "עד רום המעלות" אמור על הרגשת ההתרוממות. כמו שכתוב "וצדקה תרומם גוי"[טו] – הכונה ב"תרומם גוי" היא לזיכוך המוחין – הווארט הידוע של אדמו"ר הזקן שהמוחין של מי שנותן צדקה מזדככים "אלף פעמים  ככה"[טז]. הזדככות המח נקראת "התרוממות". אם כן, הרוממות קשורה לעולם הבריאה. לכן הרבה פעמים במלים "עד רום המעלות" מתכוונים עד עולם הבריאה וזוהי גם כונתו כאן. אם כן, כל עולמות בריאה-יצירה-עשיה שכלולים כאן כדרגה אחת הינם כנגד ה תתאה של שם הוי'.

חומר וצורה בממד הנשמות – נשמה ולבוש

ואפילו בנשמות ישראל שהם בחינת פנימיות יש בהם בחינת חומר וצורה

כפי שאמרנו, נשמות נחשבות ממד אחר לגמרי מעולמות. כל העולמות נחשבים חיצוניות ואילו נשמות ישראל נחשבות פנימיות כי הן באות ממשהו אחר. כתוב שיש הבדל בין נשמה ומלאך: על מלאכים כתוב "עֹשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהט"[יז]. חז"ל דורשים[יח] מפסוק זה שלמלאך יש גוף מאד דק שמורכב מאש ורוח בלבד. אמנם אין הכונה לאש ולרוח שלנו אלא לאש ורוח רוחניים, אך בכל זאת גם למלאך יש גוף. מה שאין כן, כתוב[יט] שלנשמות אין גוף בכלל ושרק למלאכים יש גוף. אם כן, הייתי יכול לחשוב שאם אין לנשמה גוף משמע שאין לה גם חומר. כאן בא רבי הלל ומסביר שאין זאת הכונה, בכל אחת מהמדרגות שמוזכרות כאן ממד החומר הוא אחר: בעולמות ואפילו במלאכים החומר הוא בחינת גוף; בנשמות החומר אינו בחינת גוף, אלא בחינת לבוש; באצילות ממד החומר נקרא 'כלי'; ולמעלה מאצילות הוא נקרא 'עיגולים'.

אם כן, בכל מדרגה יש צורה וחומר אבל הם משתנים: למטה הצורה והחומר הם כמו נפש וגוף, ולמעלה הנשמות הן אמיתת הענין של צורה וחומר. כל עבודת ה' היא הגברת הצורה על החומר[כ]. החומר הוא חומר קדוש, המשיח רוכב על חמור[כא] בגלל שהוא מעלה ומתקן את החומר לגמרי[כב]. [מדברי חז"ל "עד שיכלו נשמות שבגוף"[כג] נשמע שיש להן גוף] הן נמצאות בתוך היכל ואוצר שנקרא 'גוף', אבל לא שיש להן גוף.

אם כן, לנשמה עצמה יש צורה וחומר; למעלה מהנשמה, באצילות-אלקות, החומר והצורה נקראים 'אור' ו'כלי'; וגבוה יותר – בעשר ספירות הכלליות, שרש עשר הספירות – הם נקראים עיגולים ויושר. שוב, יש כאן שתי מדרגות של אלקות – אצילות ולמעלה מאצילות שכנגד י-ה; ומדרגה ממוצעת – נשמות ישראל. מהו סודן של נשמות ישראל? הן ממוצע המחבר בין האלקות והעולמות. ממוצע המחבר הוא כמו האות ו שבין האותיות י-ה – "הַנִּסְתָּרֹת להוי' אלהינו"[כד] – ו-ה תתאה היא העולמות התחתונים שרמוזים בסוד ה תתאה שבשם. אם כן, ה-ו שמחברת באמצע היינו הנשמות עליהן כתוב "בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל".

כעת שאנו יודעים שבכל מדרגה יש צורה וחומר, למרות שכתוב לפעמים שלמלאך יש גוף ולנשמה אין גוף – אנו יכולים להבין שזהו ענין יחסי. כלומר, את החומר של המלאך שנקרא 'גוף' – אין לנשמה, ואף על פי כן גם לנשמה – אפילו כמו שהיא נמצאת בשרשה למעלה בטרם ירדה לגוף – יש דבר שנקרא 'חומר' לגביה. כמו שאמרנו, ישנו הביטוי "להגביר את הצורה על החומר". בפשט כוונת הביטוי היא לא רק להגברת הצורה על החומר החיצוני של הגוף שיורד, אלא גם להגברת הצורה על החומר הפנימי – הנפש הבהמית שגם נקראת 'חומר'. אמנם כעת אנו מדברים על שרש הנשמה שגם בו יש צורה וחומר ולא על החומר התחתון של הנפש הבהמית, אבל בכל זאת, אם הנשמה מסוגלת לאחר ירידתה לגוף להגביר את הצורה שלה על החומר של הנפש הבהמית והגוף, כנראה שמרומז בכך שאפילו בתוכה-עצמה ישנן שתי המדרגות של צורה וחומר, כי אם אלו לא היו בה לא היה לה אפשרות בכלל להתייחס לחומר.

מהו החומר של הנשמה? החומר של הנשמה נקרא 'סוד הצלם' – "אך בצלם יתהלך איש"[כה]. כתוב בקבלה[כו] שהנשמה לא יכולה להכנס ולהתלבש בתוך החומר החיצוני ללא לבוש. לבוש היינו ממוצע. אפילו בשרש הנשמה יש את הלבוש הזה. אם כן, אפשר לקרוא לצורה ולחומר של הנשמה 'נשמה' ו'לבוש'. הלבוש הינו סוד הצלם. אחר כך, ביחס לאצילות הוא קורא לשני הממדים הללו 'אור' ו'כלי'; ולגבי הספירות עצמן בשרשן 'יושר' ו'עיגולים'. זהו דבר יסודי מאד – בכל מדרגה יש צורה וחומר.

"דְּבַר הוי' – חומר; "חפץ הוי'" – צורה

כל זאת הובא בתור יסוד להסביר שני פסוקים, פסוק אחד אומר שהכל נעשה על ידי דבור ופסוק שני אומר שהכל נעשה על ידי חפץ:

ובזה יובן הב' כתובים דמה שאומר בדבר ה' כו' קאי על חומר השמים [מה שכתוב שהעולם נברא בסוד הדבור הולך על החומר של כללות הבריאה שבאמת נברא על ידי הדבור] אך על הצורה אי אפשר לומר שנעשה על ידי מאמר כי במאמר אין מבואר כלל איך יהיה צורת השמים כו' ועל זה אומר "כל אשר חפץ [עשה]" כו'

מסביר רבי הלל: על פי פשט, כמה שלא תאמר, לא ניתן לבטא אף פעם על ידי דבור מה אתה רוצה שהצורה בדיוק תגלה. למשל, אם אמן רוצה ליצור איזושהי יצירה, כל ההוראות שיתן בדבור לא ימצו אף פעם את רצונו לנראות הצורה הסופית והמושלמת. לכן כתוב בקבלה[כז] שצורה אותיות רוצה, כי הצורה המדויקת – איך שאתה רוצה שהיא תהיה בדיוק – היא רצון שלך בלבד, אתה לא יכול לבטא אותו. כשה' בורא את השמים הוא אומר "יהי רקיע בתוך המים"[כח]. הוא יכול לומר "יהי רקיע" בשביל לעשות את החומר, אבל אחר כך נתינת הצורה של השמים – מהם בדיוק שמים – תלויה אך ורק ברצונו הפרטי. זהו כלל יסודי מאד ופשוט – צורה פנימית תלויה אך ורק ברצון פנימי שנקרא 'חפץ'; ואילו חומר חיצוני ניתן לצוות עליו על ידי דבור.

ב.    כונה וחפץ פנימיים

פנימיות ההשגחה הפרטית – שלמות כונת הבריאה

להיות כי במאמר מלובש רצונו [במאמר יש רצון] וברצון יש כוונה פנימית [כעת מוסבר דבר נוסף: בתוך הרצון יש כונה פנימית – מדוע הוא רוצה. הכונה הפנימית הזאת נקראת "טעם כמוס לרצון"[כט]] שהוא ענין השלמות שיהיה באופן כזה

מדוע ה' רוצה שהשמים יהיו דוקא כך ולא אחרת? כי יש איזשהו טעם פנימי שבגללו אם הם יהיו כך כללות בריאת העולם תגיע לשלמות, ואם יהיו קצת אחרת – לא תהיה שלמות. זהו אחד מיסודות הבעל-שם-טוב בענין השגחה פרטית. הבעל-שם-טוב מסביר[ל] שהשגחה פרטית אין פירושה רק שה' משגיח בפרטיות על כל אחד ואחד ושכל דבר הכי פעוט קורה בהשגחה פרטית, הפירוש העמוק יותר בהשגחה פרטית הוא שבכל פרט קטן תלויה שלמות מעשה בראשית. תכלית הכונה של כל מעשה בראשית תלויה בכך שהעלה מתהפך ברוח. זהו הסוד הפנימי של ההשגחה הפרטית.

אם כן, ישנן שתי מדרגות התבוננות בהשגחה פרטית על פי הבעל-שם-טוב: התבוננות אחת היא בכך שהכל בהשגחה פרטית ושום דבר לא קורה סתם. מה זאת אומרת ששום דבר לא קורה סתם? שכל דבר הוא לטובה כי יש מי שמשגיח. השגחה פרטית משמעותה שהדבר שקורה הוא טוב, טוב לאותו דבר. הפשט של השגחה פרטית הוא שכל דבר שקורה הוא טוב כי מי שמשגיח הוא עצם הטוב. זהו ההסבר החיצוני של השגחה פרטית. ההתבוננות השניה היא פנימיות ההשגחה הפרטית – נחוץ שהדבר יהיה בדיוק כך בשביל להשלים את תכלית כונת מעשה בראשית. כל תכלית הכונה תלויה בפרט הכי קטן.

אם כן, רבי הלל מסביר לנו כאן את ההסבר הפנימי של השגחה פרטית: ישנו רצון של הקב"ה – רצון טוב – שיהיה כך, וישנו "טעם כמוס לרצון" – כונה פנימית בתוך הרצון עצמו – מדוע הוא רוצה שיהיה כך. חוץ מזה שהדבר בעצמו טוב ובודאי יגיע טוב לאותו נברא מהרצון (הצורה של הנברא) הזה – אבל מדוע הוא רוצה ככה? משום שבכך תלויה שלמות הכל. זוהי הכונה הפנימית עליה הוא כותב כאן.

כונה פנימית – תחושה שבלי המבוקש אין שלמות

ובאופן אחר לא היה נשלם הכוונה לכן נעשה כן מכח פנימיות הכוונה שנקראת חפץ.

כאן מסביר רבי הלל שהכונה הפנימית הזאת נקראת "חפץ". מכאן אנו לומדים דרך אגב מה פירוש המלה 'כונה'. תמיד שואלים (אם לא שואלים – צריך לשאול): מה זאת אומרת לכוון כונות? מה פירוש לכוון למשהו? אפשר לחשוב שכונה היא תשוקה בלב. עוד יותר אפשר לחשוב שכונה היא במח ובשכל. אפשר לחשוב גם שכונה היא למעלה מזה – ברצון שלמעלה מטעם ודעת. כעת הוא מסביר שהפירוש האמתי של כונה הוא חפץ – פנימיות הרצון. מדוע הקב"ה רוצה בזה? לפי ששלמות הכל תלויה בזה. זו כונה.

לפי זה אפשר להסביר בכלל מהי כונה: למשל, כשמדברים על כונה של אדם בתפלה לא מתכוונים לכוונות האריז"ל או למחשבה על אותיות מסוימות. גם לא מתכוונים לתשוקה או להתעלות חיצונית-תחתונה של הלב, וגם לא לשכל ואפילו לא לרצון שלמעלה מהשכל. כונה בתפלה על פי פשט פירושה בקשה, כמו הבקשה "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי"[לא]. כשאדם באמת מבקש משהו הוא מבקש אותו בכונה. מהי הכונה שלו? שזה הדבר בו הוא חפץ באמת. מדוע? בגלל הרגשתו שאך ורק על ידי הדבר אותו הוא מבקש יבוא הכל ממילא לשלמות. זה פירוש המלה 'כונה'. כונה היא גם מלשון 'מכֻוון', זאת אומרת שכונה אחת צריכה להיות מכוונת עם הכל. אין כונה של דבר אחד בלי שהוא קשור עם שלמות הכל. הכונה צריכה להיות מכוונת כנגד הכל. הנקודה הזאת שרבי הלל מסביר חשובה מאד.

הדבור של ה' יכול לעשות את החומר של הדבר אבל לא את הצורה. מדוע? כי את הצורה אי אפשר לבטא בדבור בכלל. אם כן, הרצון הפנימי-אמתי של הקב"ה עושה את הצורה. אבל מדוע הוא רוצה ככה? כי בתוך הרצון יש כונה, חפץ. לכן הצורה נעשית באמת על פי החפץ הכונה. מדוע הקב"ה רוצה בצורה הזאת? בגלל שהוא רואה למעלה-מעלה מטעם ודעת שרק על ידי כך יבוא הכל לשלמות. זהו סוד הכונה – חפץ פנימי. הפירוש בכל המושג כונה הוא שיש בה גילוי חפץ.

התבוננות – בירור החפץ הפנימי

ישנו ביטוי של הרבי שליט"א שאדם צריך לחשוב ולהתבונן מאד לעומק בכדי לגלות "מה הוא רוצה באמת". לפי זה אפשר להבין בכלל מהי התבוננות: מה זאת אומרת התבוננות בה'? צריך להתבונן כל כך הרבה עד שתרצה באמת את ה' – "קִרבת אלהים לי טוב"[לב]. בשביל זה מתבוננים. צריך המון התבוננות בשביל לדעת מה רוצים באמת ולדעת שלא רוצים שטויות והבלי העולם הזה. זהו פשט המושג התבוננות – התבוננות בשביל לגלות את החפץ. כשמגלים את החפץ – זהו סוד הכונה. אחרי שאתה מתבונן מה אתה רוצה באמת – אפשר לכוון זאת בתפלה. אם זה ענין מעשי – אפשר לחשוב איך מבצעים אותו בפועל, אבל קודם צריך לדעת מה אני רוצה כדי שתהיה כונה.

התבוננות פירושה בירור הרצון הפנימי. אפשר לומר שזה עיקר הפשט של ההתבוננות. התבוננות היא כור הברזל שמברר את החפץ הפנימי – במה אדם באמת חפץ. בלי התבוננות הוא לא יגלה אף פעם את פנימיות החפץ שלו. עכשיו, כשהוא מגלה את החפץ, ביכולתו להתפלל ולעשות, כי יש לו חפץ, יש לו כונה. שוב, רבי הלל אומר שפנימיות הכונה נקראת 'חפץ'. על פי קבלה חפץ היינו חסד של עתיק שמתלבש בגלגלתא של אריך. הרצון לעשות בפועל נקרא גלגלתא של אריך, זאת אומרת שחפץ היינו התלבשות חסד דעתיק ברצון לעשיה בפועל. אבל הפנימיות שבתוך החפץ עצמו (כמו שיוסבר בהרחבה בהמשך) הינה אהבה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת – "אהבתי אתכם אמר הוי'"[לג].

ג.     אהבה, חפץ ודבור

שמים – יחוד החפץ והדבור

אם כן, נתחיל להתבונן במה שלמדנו כאן. ישנם שני פסוקים: ישנו פסוק של חפץ – "כל אשר חפץ הוי' עשה" וישנו פסוק של דבור – "בדבר הוי' שמים נעשו". הסברנו שחפץ היינו צורה, הצורה באה מהחפץ של הקב"ה בכל דבר. קודם הוא הסביר שיש ארבע מדרגות של חומר וצורה – בעולמות, בנשמות, באצילות ובשרש עשר הספירות. הקבלנו את ארבע המדרגות הללו כנגד י-ה-ו-ה. לאחר מכן חוזר רבי הלל לדבר על הדבור – "בדבר הוי' שמים נעשו". הוא מסביר שפסוק זה מדבר על חומר השמים ושאת הצורה לא ניתן לעשות על ידי דבור. רק על ידי חפץ שמתלבש ומתאחד בדבור נעשית הצורה.

אם היחוד של חפץ (כונה) ודבור פועל בתמידיות במעשה בראשית – נתבונן ביחוד הזה: כמה שוים חפץ-דבור בגימטריא? 390. קודם כל, המספר הזה מרמז לפסוק "בדבר הוי' שמים נעשו" עצמו – שמים שוה 390. לכן הוא משתמש דוקא בפסוק הזה, משום שהשמים עצמם הכתובים בפסוק "בדבר הוי' שמים נעשו" רומזים ומורים גם על הדבור וגם על החפץ. רבי הלל בוחר בדוגמא של השמים מכל דוגמא אחרת בגלל שהשמים מרמזים על היחוד של חפץ ודבור. אם כן, החפץ היינו הצורה הפנימית של השמים, והדבור היינו החומר של השמים. השמים הם גם הדבר הראשון שנברא – "בראשית ברא אלהים את השמים". אם כן, הכל נכלל במושג שמים, שמים היינו יחוד חפץ-דבור, צורה וחומר.

רמז חשוב יותר: ישנו פסוק שאומר "בִּטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[לד]. כתוב[לה] שהמלה שמים שוה י-ה פעמים הוי'. "י-ה הוי'" נקרא "צור עולמים", היינו שהוא זה שמצייר את העולמות. המספר 390 ששוה י-ה פעמים הוי' הוא סוד מעשה בראשית. "כי בי-ה הוי' צור עולמים" היינו הצורה הפנימית שבתוך העולם החיצוני – החומר. אם כן, י-ה פעמים הוי' הוא עצמו הסוד של חפץ ודבור.

פנימיות החפץ – אהבה

ראשי התיבות של חפץ ודבור הם חד. אם כן, צריך להיות דבר נוסף לפניהם שמשלים אותם לאחד. מהי ה-א שלהם? הזכרנו קודם שפנימיות החפץ עצמו היא אהבה. אם כן, ה-א של אהבה היא זו שמשלימה את האחד. אהבה שוה אחד בגימטריא וגם שם הוי' עצמו שוה פעמיים אחד. אם כן, י-ה פעמים הוי' שוה 30 פעמים אחד. אבל אם נחבר את המספר 390 עצמו עם אחד – (אהבה בגימטריא אחד) יצא המספר 403 ששוה 13 כפול 31.

המספרים במבנה הזה הם סוג מיוחד של מספרים – כפל של שני מספרים ראשוניים שמתהפכים בספרות שלהם  – 1,3 ו-3,1. כל אחד מהם הוא מספר ראשוני. הגימטריא של הכפולה של 13 פעמים 31 היא אל פעמים אחד. ישנו פסוק שאומר "אל אחד בראני"[לו], זהו אפילו פיוט של האבן-עזרא – "אל אחד בראני ואמר חי אני". יש רק שני שמות עליהם כתובה המלה "אחד" – "הוי' אחד"[לז] ו"אל אחד". בסוד מעשה בראשית כתוב "אל אחד בראני" – אל פעמים אחד שוה המספר 403.

כתוב בזהר שבתיבת "בראשית" יש הרבה צירופים. כל הסודות בתקוני-זהר מיוסדים על הצירופים של "בראשית". על כל פנים, כתוב בתקוני-זהר[לח] שאחד מצירופי המלה "בראשית" הוא שיר-תאב. זאת אומרת, כל מעשה בראשית נעשה בגלל ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[לט]. הדירה בתחתונים היינו התגלות השיר, השיר הפשוט. בהתאם לכך ישנו רמז נוסף: המלה תאב שוה למספר 403 ששוה אהבה-חפץ-דבור.

י"ג מדות הרחמים – שיר-תאב

כמו שבמלה הראשונה בתורה ישנה המלה שיר ודורשים ש"בראשית" אותיות שיר-תאב – דורשים בזהר[מ] גם שישראל אותיות שיר-אל. מה היחס בין אל לתאב? מה שאמרנו הרגע – תאב שוה אחד פעמים אל. ישראל, שיר-אל, היינו שיר אל פעמים אחד – "אל אחד בראני". כתוב בזהר שהשיר של הא-ל הוא י"ג מדות הרחמים. ה' מתעטף בטלית ומתפלל לעצמו כביכול לפני התיבה ואומר "אל רחום וחנון"[מא]. שיר-אל היינו י"ג מדות הרחמים שמתחילים מהשם א-ל – "אל רחום וחנון". השם א-ל מורכב מהאותיות א ו-ל. כמה הן שוות במספר סידורי? 13. שוב, 31 שוה אל, ו-13 גם כן שוה אל במספר סידורי. שיר-אל היינו ההתחלה של י"ג מדות הרחמים, אחר כך תאב ששוה 13 פעמים אל היינו הפירוט של כל י"ג מדות הרחמים – השיר של ה'.

מה זאת אומרת י"ג מדות הרחמים בעבודת ה'? להדמות אליו "מה הוא רחום אף אתה רחום"[מב] "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון"[מג]. אם כן, מהו השיר של י"ג מדות הרחמים? שיהודי יכול להדמות לה', להיות רחום כמו שה' רחום – בזה הוא שר את השיר של ה'. זו תכלית הכונה של מעשה בראשית – שנוכל להדמות אליו. זהו הפשט של "דירה בתחתונים", שיהודי יהיה כמו ה', "והלכת בדרכיו"[מד]. זהו השיר-תאב, השיר אליו תאב הקב"ה הוא השיר של י"ג מדות הרחמים – "מה הוא רחום אף אתה רחום" "מה הוא נקרא חנוך אף אתה היה חנון".

אל כל זאת הגענו דרך הרמז שאחד ראשי תיבות אהבה-חפץ-דבור – "אל אחד בראני". זהו הסוד הפנימי של הבריאה, מעשה בראשית. הרמז הזה מרומז במלה הראשונה בתורה – "בראשית", שיר-תאב ששוה ליחוד של אל פעמים אחד שכנגד י"ג מדות הרחמים. הרמז שתאב שוה 13 פעמים אל מקשר גם את סוף התורה עם תחלת התורה – "ישראל"[מה] ו"בראשית", אל ושיר-תאב.

אם כן, מה למדנו כאן? שהחפץ הוא סוד הכונה הפנימית ושרש התפלה; ושהדבור הוא שרש החומר. אבל השרש של הכל הוא אהבה. איך רואים שאהבה היא השרש גם של חפץ וגם של דבור? אדם מדבר מתוך אהבה, מתוך רגש. כתוב[מו] שעיקר הסוד של הפה הוא ביטוי האהבה. יש ביטוי אהבה בסוד נשיקין ויש ביטוי אהבה בסוד הדבור. כל תכלית הדבור היא לומר ולבטא את האהבה. לכן כתוב ש"בהבראם"[מז] אותיות באברהם[מח], כי מיהו אברהם? "אברהם אֹהבי"[מט] – כל בריאת העולם על ידי דבור הינה ביטוי של האהבה, והחפץ הפנימי היינו כונת האהבה. אם כן, באמת אהבה כוללת גם חפץ וגם דבור, היא גם שרש החפץ וגם שרש הדבור.

ד.    חכמה ודבור במעשה הבריאה

"כֻּלם בחכמה עשית" – הכח שמודד את הרצון

נמשיך בפנים:

וכיון שהציור נעשה דוקא מכח פנימיות הכוונה לכן לא היה יכול להתגלות בדיבור ונקרא בשם משחתא או מתקלא (זח"ב דקע"ו ע"ב) היינו בחינת קו המדה

כיצד הכונה יוצאת לפועל? על ידי הכח שמודד שכל מעשה בראשית יושלם כפי הכונה. אפילו אם מעשה בראשית יהיה קצת אחרת מהכונה העליונה – לא זו השלמות. הכונה היא הכח שמודד שכל דבר יתאים בדיוק לכונה הכללית של מעשה בראשית כולו. הכח המודד נקרא בזהר סוד ה"משחתא"[נ] או ה"מתקלא"[נא]. "משחתא" מלשון מדידה ו"מתקלא" מלשון שקילה, מאזניים. כתוב בזהר שכל תקון העולמות תלוי במשחתא ומתקלא. עיקר התקון תלוי בכח הפנימי – הכונה הפנימית שמודדת ושוקלת שכל דבר יתאים בדיוק לפי השלמות.

והוא חכמה הנגלה שמודדת את הרצון

כאן לכאורה רבי הלל מדבר כבר על למטה מהרצון – חכמה. ישנו פסוק שלישי נוסף אותו הוא לא הביא עדיין בכלל –"כֻּלם בחכמה עשית"[נב]. ה' עשה את הכל על ידי חכמה. חכמה היא למטה מחפץ, שהרי אמרנו שחפץ הוא פנימיות הרצון – חסד של עתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך. חכמה נמצאת למטה מהכתר וחפץ שייך לכתר. אם כן, מה הוא מסביר כאן? שבאמת החכמה הנגלת מודדת בפועל את הרצון. זאת אומרת, קו המדה הינו החכמה הנגלית שמודדת את הרצון, כי הרצון מצד עצמו פשוט. אולם, החידוש שיוסבר תיכף הוא ששרש החכמה הזאת הוא בפנימיות הכונה של החפץ עצמו.

מהו רצון? גלגלתא דאריך. לא חפץ פנימי אלא גולגולת חיצונית.

כי הרצון מצד עצמו פשוט רק מה שביכולת חכמה זאת למדוד את הרצון שלמעלה ממנה [איך החכמה יכולה למדוד את הרצון שלמעלה ממנה? הרי רצון הוא למעלה מחכמה!] הוא מצד ששרשה בבחינת העונג פנימיות הרצון הנקרא חפץ.

בגלל שהחכמה מגלה את החפץ היא גם מודדת את הרצון. מדוע? כי פנימיות הרצון הוא חפץ – כונה פנימית. החפץ מתגלה בחכמה כדי למדוד ולשקול במדויק בכל דבר את הרצון. יוצא אם כן, ממה שמסביר פה רבי הלל, ששני הפסוקים "כל אשר חפץ הוי' עשה" ו"כֻּלם בחכמה עשית" אינם שתי מדרגות אלא אותה מדרגה. קודם הוא אמר שישנן שתי מדרגות – חפץ ודבור – זו עושה את הצורה וזו את החומר; אבל הפסוק הנוסף שישנו – "כֻּלם בחכמה עשית" – לא אומר שחכמה מהוה מדרגה אחרת-נוספת, אלא שהיא עצמה הגילוי של החפץ. במלים אחרות, החפץ – פנימיות הכונה שברצון – מתגלה בחכמה ולכן היא מודדת את הרצון. הרצון מצד עצמו הוא דבר פשוט, לכן החפץ שחבוי בו מתגלה בחכמה וזו גוברת על הרצון למדוד ולצמצם אותו בדיוק כפי הכונה הפנימית, שכל דבר יבוא לשלמותו.

אם כן, חכמה הינה גילוי החפץ הפנימי, זוהי חכמת המדידה. בכלל, מהי חכמה? הברקה של מדידה כמה צריך להיות. חכמה היא החוש לדעת כמה צריך להיות. חוש החכמה הזה גבוה מכל מובן ומושכל. מדוע? בגלל שלא שייכת בו השגה כלשהי, היא חוש ראיה שכך צריך להיות. החוש הזה בא מהחפץ, הוא עצמו התגלות החפץ ולכן הוא עצמו מודד את הרצון שעושה הצורה. על ידי החכמה ("בחכמה") הרצון נמדד, הצורה נמדדת.

הברקת החכמה כוללת את כל הספירות ביסודה (יסוד אבא) ולכן היא מודדת את כולן. זוהי מדידת הצורה. הדבור ("מלכות – פה"[נג]) עושה את החומר. אם כן, יוצא שיש כאן את כל הספירות: קודם היה חפץ ודבור – כתר ומלכות, אחר כך הוא אומר שפנימיות הכתר עצמה מתגלה בחכמה, ואחר כך זו מודדת ומגלה את כל שאר הספירות. אם כן, כל שאר הספירות עד יסוד מתגלות על ידי החכמה בעולם האצילות (למעלה מבריאה של בי"ע) וזו מאירה בכולן. אם כן, השרש של כל אור וכלי בעשר הספירות הוא בחפץ הפנימי. קודם יש רק את הכתר והמלכות; אחר כך פנימיות הכתר – הכונה הפנימית – מתגלה בחכמה; ולאחר מכן החכמה מודדת ממילא את הרצון שפועל את הצורה בכל מעשה בראשית.

מלה נוספת: רבי הלל אומר שהחכמה "שרשה בבחינת העונג פנימיות הרצון הנקרא חפץ". בהתאם לכך כתוב שהדבר שהכי נותן ענג הוא חכמה, ראיית החכמה, כי היא באה משרש התענוג – חפץ.

הדבור פועל שהחומר יראה ליש נפרד

ולכאורה אינו מובן דלמה לא יומשך גם החומר מבחינת הרצון [כאן הוא מסביר משהו שאפשר להתבלבל בו. אם החכמה יכולה למדוד את הצורה, את הרצון – שתעשה גם את החומר! את זה שצריך צורה, רצון, חפץ – אני מבין, כי בלי חפץ אין כונה פנימית בשום דבר. אבל עכשיו אפשר לשאול ההיפך: מדוע צריך את הדבור בכלל? למה אי אפשר לעשות הכל על ידי חפץ וחכמה? למה לא מספיק "כֻּלם בחכמה עשית"? למה צריך בכלל דבור בשביל לעשות את החומר?] כי הרצון הוא בחינת אין סוף ובודאי יכול להתהוות ממנו אפילו החומר.

רצון הוא דבר אין-סופי, כל מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות. למה צריך דבור? גם החומר יכול לבוא מהרצון!

אך הענין הוא דמציאות החומר כמו שהוא מן הרצון הוא בתכלית הביטול [אם החומר היה נמצא מהרצון הוא היה בתכלית הבטול, כמו כל הספירות שבעולם האצילות שבבחינת אחדות ובטול גמור במציאות.] והרצון הוא שישתלשל למטה [הרצון עצמו רוצה שהחומר עצמו ישתלשל למטה] עד שיהיה החומר נראה ליש [שיהיה נדמה כאילו יש דבר נפרד] לכן נשתלשל ונמשך החומר על ידי צירופי אותיות דעשרה מאמרות ואז הוא נראה ליש בדרך כלל ובדרך פרט.

ביש ישנן תמיד שתי מדרגות (כמו שהסברנו במאמר הראשון) דרך כלל ודרך פרט: קודם ישנו יש פשוט שנקרא 'בריאה' שקודם אפילו לכלל ולפרט. אחר כך באים הכלל – יצירה; והפרט – עשיה. מה שרבי הלל מסביר כאן הוא שהיש הפשוט, הכלל והפרט מקבילים לשלשת העולמות התחתונים: ההיולי הפשוט של היש כנגד הבריאה; כללות היש כנגד היצירה הכללית; ופרטות היש כנגד העשיה הפרטית. אם כן, כיון שהרצון הוא שהחומר ישתלשל למטה – צריכים להיות צירופי אותיות כי הם פועלים את השתלשלות. צירופי האותיות (כמו שהוא הסביר במאמר ראשון שלמדנו) פועלים ריחוק מקום, הם האמצעי או הכח של הקדוש ברוך הוא לפעול ריחוק מקום, שעל ידו ההשתלשלות תוכל להמשך ממדרגה למדרגה עד שכל דבר יראה לבחינת יש נפרד בפני עצמו. לכן החומר התהוה על ידי הדבור.

ה.    מהותו של המושג 'נס'

הפיכת היש לאין (פנימיות הכונה) – על ידי מעשה המצוות

אך פנימיות הכוונה שברצון אינו שישאר מציאותו כך [עכשיו הוא מסביר מהי התכלית בסוף. אין התכלית שכל דבר ישאר יש חיצוני, ה' לא רוצה שהתחתונים בי"ע ישארו כמו שהם עכשיו] רק אדרבה שיהופך החושך לאור [כל הכונה היא לעשות אתהפכא, להפוך את החושך לאור] ו[את ה]יש לאין ויהיה גילוי אור אין סוף למטה כמו למעלה [זוהי התכלית של מעשה בראשית – שהאצילות תתגלה למטה כמו למעלה] להיות לו דירה בתחתונים וזהו על ידי תורה ומצוות [ה' ברא את העולם יש מאין. הוא ברא אותנו, "עם קרובו"[נד], עם ישראל (כמו שלמדנו קודם – "בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל"), בתוך עולם, ונתן לנו תורה ומצוות בשביל לקיים את תכלית הכונה של מעשה בראשית – אתהפכא – הפיכת היש לאין, שיאיר למטה כמו למעלה] שעל ידי זה מעוררים שם הוי' שיתגלה להפך היש אשר נמשך משם אלקים.

כל המצוות נקראות "מִצְוֹת הוי'"[נה], המצוות הן התגלות שם הוי'. לעומת זאת, העולם נברא על ידי שם אלהים – "בראשית ברא אלהים". שם הוי' הוא הכח שהופך את החושך לאור. אם כן, על ידי מצוות מגלים את הסוד של שם הוי' בעולם. כשפרעה שעבד אותנו הוא אמר "לא ידעתי את הוי'"[נו], מדוע? כי הוא לא יודע ולא מכיר את הכח להפוך את המציאות ואת החושך לאור. כל התורה והמצוות שלנו מגלות את שם הוי' והופכות את שם אלקים – היש הנפרד – לאור.

כי הנה כתיב (תהלים קל"ה[נז]) "גדול הוי' ואדוננו מכל אלקים" [מה הכונה "מכל אלהים"?] וענין מכל אלקים להיות כי יש ק"כ צירופים בשם אלקים

המלה מורכבת מחמש אותיות. מחמש אותיות שונות ניתן להרכיב 120 צירופים שונים. בכל אות יש 24 צירופים. א-להים מתחלק לשני חלקים: אותיות אלה ואותיות ים. אותיות אלה נמצאות עדיין באחדות; ואותיות ים (לשון ריבוי) מהוות את מקור יניקת הריבוי או יניקת היש. אם כל אות 'מולכת' על 24 צירופים, זאת אומרת שיש ע"ב (72) צירופים שיוצאים מ-3 האותיות אלה, ו-מ"ח (48) שיוצאים מהאותיות ים. אם כן, כתוב ש-ע"ב הצירופים הראשונים של שם אלקים נמצאים עדיין בקדושת העולמות בי"ע, ו-מח הצירופים האחרונים של האותיות ים – סוד הריבוי – נמצאים ב"אדמת בני חם"[נח] (זהו הסוד בקבלה[נט]). מח הצירופים נקראים חם – מקור החיות של הקליפות.

את כל זאת הוא מסביר כעת:

וע"ב צירופים הראשונים [שיוצאים מהאותיות אלה – 3 פעמים 24] הם עדיין בבחינת הקדושה אך מ"ח צירופים האחרונים [סוד "אדמת בני חם"] מתפשטים בלעומת זה להחיותם וזה שאומר גדול הוי' מכל הק"כ צירופים הנ"ל

כתוב "גדול הוי' מכל אלהים". מהו הדיוק בפסוק? לכאורה הפסוק הזה הוא פלא. מה זאת אומרת "מכל אלהים"? יש הרבה אלהים?! יש מפרשים[ס] ש"מכל אלהים" היינו מלאכים או משהו אחר, אבל אם רוצים לפרש על פי פשט ש"אלהים" היינו אלקים ממש – לא מובן מה זאת אומרת "מכל אלהים". אלא צריך לפרש את הפשט על פי הסוד הזה, ש"מכל אלהים" היינו הצירופים של שם אלקים. "אלהים" הוא שם קדוש שיש בו ק"כ צירופים. מה זאת אומרת "מכל"? יש שתי מדרגות בדרך כלל: מדרגה אחת שמחיה את הקדושה ומדרגה שניה שמחיה את ה"לעֻמת זה"[סא], "מכל" פירושו שהכח והגדוּלה של הוי' הוא להפוך את כל הצירופים של שם אלקים לאור –

להפך מיש לאין [מי מעורר את "גדול הוי' מכל אלהים"? שוב, צריך להיות "גדול הוי'" – לשלוט על כל צירופי אלהים ולהפוך את כל היש לאין – אפילו את "אדמת בני חם", אפילו את מ"ח הצירופים האחרונים. מי מעורר את הכח של שם הוי'? אנחנו –] והתעוררותו על ידי מעשה התחתונים.

הצורה מאפשרת למציאות היש (חומר) להתהפך לאין

עד כאן הוא הסביר מי המהַפֵּך – שם הוי' מהפך על ידי ההתעוררות שלנו. אבל איך יתכן בכלל שהיש יוכל להתהפך?

אך שיהיה ביכולת היש להתהפך לאין ולא להתבטל ממציאותו רק להעשות כלי אליו [– אל האין]

אמרנו שאם הבריאה היתה נבראת בתחילה על ידי רצון ולא על ידי דבור – לא היה יש בכלל, הכל היה בטל במציאות. אם כן, אחרי שהעולם יש ומציאות, מי נותן את לו את הכח להתהפך ולהיות כלי לגילוי שם הוי' ולא להתבטל במציאות? המעשים שלנו. הרי תכלית הכונה אינה שהיש יתבטל כמו לפני ששת ימי בראשית, אחרת ה' לא היה צריך לברוא את העולם בכלל. תכלית כל בריאת העולם היא בריאת יש והפיכתו לאחר מכן לכלי אמתי לגילוי האור העצמי (לא שיחזור להיות אין כמו קודם).

אם כן, על ידי המעשים שלנו מתגלה שם הוי'. שם הוי' נקרא "גדול הוי' מכל אלהים", והוא שהופך את כל ק"כ הצירופים של אלהים לקדושה. אבל איזה כח יש ביש שבגללו הוא לא מתבטל ונעשה רק כלי לגילוי האין האלקי?

היינו מטעם הנ"ל כי גם מתחלה יש בו בחינת כלי לשם הוי' והיינו על ידי הציור שבו שנמשך מבחינת כל אשר חפץ [הוי' עשה] כו'.

אמרנו שבכל דבר (אפילו הדבר הכי תחתון) יש צורה מהרצון. כמובן, יש את החומר (היש) שנעשה על ידי הדבור, אבל כמו שבכל דבר יש חומר – יש בו גם צורה כמו שהתחלנו להסביר. אם כן, רבי הלל מסביר שהצורה שנמצאת בכל דבר הינה היכולת של הדבר להתהפך להיות כלי לגילוי האין. ובכל זאת, דרושים מעשינו – מעשה התחתונים – בשביל המהפך. על ידי מעשה התחתונים מגלים את "גדול הוי' מכל אלהים", אבל איזה כח ישנו ביש עצמו בגללו הוא מוכן להיות כלי ולא להתבטל? אם היה זה רק הדבור שעושה את החומר – או שהחומר היה יש או שהיה בטל; אבל עכשיו שיש צורה בתוך החומר – היא שומרת עליו כאשר הוא מתהפך להשאר כלי לגילוי האין ולא להתבטל.

[בעקבות שאלה:] בפיזיקה של היום אין צורה, יש רק חומר. זה בדיוק הענין – או שיש חומר או שאין חומר, או שהחומר ישנו או שהוא מתבטל. איך הוא יכול להתהפך ולא להתבטל? מסביר רבי הלל שההיפוך בלי הבטול הוא כח הצורה – רצון ה'. לכן בכל דבר יש חפץ ודבור, הדבור של ה' הוא השרש של החומר, והחפץ של ה' הוא השרש של הצורה – היכולת של כל דבר להתהפך בלי להתבטל במציאות.

נס – הִפוך הטבע ללא הקדמת מעשה התחתונים

אך כל זה הוא בחינת הגילוי דשם הוי' בבחינת אלקים על ידי מעשה התחתונים. [כל מה שהסברנו עד עכשיו הוא ששם הוי' מתגלה מבחינת שם אלקים על ידי התורה והמצוות שלנו שנקראות "מִצְוֹת הוי'" – מעשה התחתונים] אך לפרקים נתעורר שם הוי' מלמעלה להתגלות בשם אלקים וזהו ענין הנס

כל זה הובא בשביל להסביר מהו נס. אומר רבי הלל: את כל מה שאנו פועלים על ידי תורה ומצוות – המשכת שם הוי' בתוך שם אלקים והפיכתם של כל ק"כ צירופי אלקים (לאט-לאט) לכלי לגילוי האין האלקי (הגילוי הסופי יהיה רק בעתיד) – ה' פועל לפעמים בעצמו בלי מעשה התחתונים, בלי המצוות שלנו. כאשר ה' מגלה בעצמו, בהתעוררות מלמעלה, את שם הוי' בלי מעשה התחתונים – זה נקרא 'נס', זוהי ההגדרה הכללית של המושג 'נס'.

כי על ידי בחינת גילוי שם הוי' נתהפך הטבע

מה זה אלקים? אלהים בגימטריא הטבע. אם אנחנו פועלים את ההיפוך על ידי מעשה התחתונים (מצוות), אנחנו מצמצמים את הגילוי כל כך עד שלא רואים את הנס. בכלל, נשמות בתוך גוף הן צמצום, לכן כל קיום המצוות שלנו הוא צמצום של שם הוי'. מצמצמים את הגילוי כל כך עד שלא רואים את הנס. אבל שם הוי' עצמו מתעורר להִמשך לתוך שם אלהים להפוך את היש – אז רואים גילוי אחר, שקרה נס. אבל באמת כל מצוה שמקיימים היא בחינת נס, כי כמו שמסביר רבי הלל כל המשכת שם הוי' בשם אלקים היא בחינת נס. אם כן, למה היש לא מתבטל? בגלל הצורה, סוד הצורה שבא מהחפץ.

בים ויבשה שמובדלים על ידי מאמרות דשם אלקים [לפי המאמרות של מעשה בראשית יש הבדל בין ים ליבשה. על ידי גילוי שם הוי' מתהפכים המאמרות של שם אלקים] ועל ידי גילוי שם הוי' נתהפך ים ליבשה וכיוצא בזה כמו (תענית דף כ"ה ע"א) מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידליק כו':

את המאמר הזה אמר רבי חנינא בן דוסא כשלא היה לו שמן להדליק אלא רק חומץ. במאמר הזה רואים בבירור שנס פירושו שינוי הטבע של הדבר. נס פירושו המשכת שם הוי' בשם אלקים והפיכת ק"כ צירופי אלקים – "גדול הוי' ואדֹננו מכל אלהים".