1

י"ג תשרי ע"ז – בית הרב, כפר חב"ד

שבת פרשת האזינו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

היות שהיום היארצייט של הרבי המהר"ש, נלמד מתוך התורת-שמואל[2]. בשנת תשנ"ב הרבי אמר ללמוד ביום זה את הקטע שנלמד מפרשת האזינו. יכול להיות שזו היתה קביעות כמו השנה.

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, וארז״ל בב״ק ד״ן סע״א א׳ רב חנינא כל האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו חייו שנא׳ הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט [רבי חנינא לומד מהפסוק "הצור תמים פעלו"[3] שהקב"ה אינו וותרן, אבל מקשים עליו –] א״ר חנא ואי תימא רשב״ג מאי דכתי׳ ארך אפים [הגמרא מדייקת מהמלה "אפים", לשון רבים, שהקב"ה מאריך אף לשניים, לצדיקים ולרשעים (אחרת היה כתוב "אף").] ולא כתי׳ ארך אף ארך אפים לצדיקים ולרשעי׳, וע׳ בגמ׳ תענית דר״ב א׳ ובסנהדרין דקי״א א׳ משמע שמאריך השכר לצדיקי׳ והעונש לרשעים עד עוה״ב [הגמרא מסבירה שהאריכות אפים של הקב"ה מתבטאת בכך שהשכר אינו מגיע מיד אלא מאריך אפים גם לרשעים וגם לצדיקים ומחכה להם לעולם הבא.],

[פרוש זה מזכיר מארז"ל אחר:] וע׳ בתוס׳, והיינו כמשרז״ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם שפי׳ למחר הכוונה הוא על עוה"ב [חז"ל[4] לומדים מהפסוק "היום לעשותם"[5] שהעבודה שלנו בעולם הזה הוא קיום המצוות בפועל ואילו השכר שייך לעולם הבא.]. והנה לכאו׳ צ״ל שמאמר כל האומר הקב״ה ותרן עם המאמר א״א לצדיקי׳ ולרשעי׳ נראי׳ כסותרין זא״ז שהרי להמתין כ״כ זהו מדרכי הויתור כו׳ מבלי להעניש לרשע [המהר"ש מקשה שלכאורה עצם ההמתנה היא מדרכי הויתור], [ומתרץ:] וי״ל דהן אמת שאינו מוותר כלום כ״א מאריך אף אולי יחזור בתשובה [ואם לא יחזור –] וגבה דילי׳ [את עונשו. כלומר, ה' לא מוותר על העונש אלא ממתין ומצפה שאולי האדם יחזור בתשובה.],

[עד כאן ההסבר על פי נגלה. ומכאן ואילך הוא עובר לפנימיות התורה (שמצד החסד), שממתיקה עוד יותר את הדברים:] והנה בזהר פ׳ ויגש אמרו שאמרה אורייתא קמי קוב״ה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמו אלמלא לא תאריך רוגזך טב דלא אתברי [התורה כאן מקטרגת על האדם שהוא עתיד להרגיז את הקב"ה.] א״ל קוב״ה וכי למגנא אתקרינא א״א ['וכי לחנם אני נקרא ארך אפים'?! הקב"ה עונה לתורה שבדיוק לשם כך אני נקרא "ארך אפים", זו תכונה עצמית שלי...], נמצא משמע שמבחי׳ א״א נמשך הסליחה אפי׳ אם יחטא, וא״כ זהו יותר מן מאריך אף, שמשמע שמאריך אף וגבה דילי׳ [כמו שפרש קודם], וגם צ״ל האיך אפשר שהתורה תקטרג על בריאת האדם [לכאורה לא שייך שהתורה תקטרג על האדם. אנו מכירים מהגמרא[6] שהמלאכים שקטרגו על נתינת התורה לישראל, אבל איך שייך קטרוג מצד התורה עליה נאמר "זאת תורת האדם"[7] ו"אתם [ישראל] קרוים אדם"[8] ו"ישראל וקוב"ה ואורייתא כולא חד"?![9]],

אך הענין הוא כמובא בזהר שם שלא נברא העולם באלף לפי שמאלף יכול לימשך גם בארור כו' [הוא מדייק לכתוב "גם בארור", הרי אלף היא אות שפותחת גם מלים כמו 'אור' ו'אמת' ועוד הרבה דברים טובים אלא שאלף היא אות פשוטה ולכן "יכול לימשך גם בארור" משא"כ באות ב, כפי שמסביר –], ולכן נברא בבי׳׳ת שהוא סי׳ ברכה [בטוי מיוחד, שהאות ב' היא סימן לברכה], ומאחר שכבר נברא בבי״ת שהוא בחי׳ צמצום החכ׳ אז אפי׳ נמשך מבחי׳ אלף ג"כ לא יומשך מאלף כלום הגם כי משם הוא כחשיכה כאורה [לאחר שנעשה הצמצום מכח הבית, אפשר גם להמשיך את האלף בלי שיסתור את ענין הברכה של הבית], אבל מאחר שנמשך דרך צמצום החכ׳ אז אפי׳ מבחי׳ הא׳ לא יומשך כלל שום יניקה ג״כ כו' [בהתחלה אומר "לא יומשך  מאלף כלום" אח"כ מסביר שהכוונה "לא יומשך כלל שום יניקה" לרע מהארור אבל את האלף עצמה עם שאר בחינותיה כן ניתן להמשיך. הצמצום של הבית פועל שלא תהיה יניקה מהאלף, דהיינו שמדת א"א לא תשלוט לבד תמיד ולכל אחד (לדוגמא לגוים רשעים) אלא באופן של ברכה כפי שנראה.] ,

עכשיו הוא מגיע לעיקר הנקודה:

ובכדי שיומשך מבחי׳ הא׳ לכן אמרה תורה שהאדם זמין לארגזא קמך בכדי שישיב לה הקב״ה וכי למגנא אתקרינא א״א, ועיז״נ מבחי׳ א״א בחכ׳ כו' [זו דוגמא קלאסית לראש חסידי של הבנה עמוקה שהופכת את התפיסה השטחית על פניה. הרבי המהר"ש מסביר שהתורה לא באה לקטרג על האדם אלא מנסה 'להוציא' מהקב"ה את התשובה "וכי למגנא אתקרינא ארך אפים"?! יש פה משחק זוגי, התורה כאן היא כמו האשה של הקב"ה שעושה אתערותא דלתתא לעורר אתערותא דלעילא מצד הקב"ה לגלות את מדת ארך אפים שלו ועי"ז היא ממשיכה בחינת א של אריכות אפים בתוך ה-ב של החכמה.].

וגם מה שא׳ וכי למגנא אתקריאו א״א אפ״ל שע״י בחי׳ א״א מאריך אף עדי שיבוא לבחי׳ תשובה כו', ואז יומשך סליחת העוונות כו׳ [כאן חוזר לתרץ את הסתירה הראשונה בין מארז"ל שהקב"ה לא וותרן לכך שהוא ארך-אפים. אפשר לדייק שכאן הוא ממתיק יותר את התרוץ שהביא בחלק הנגלה. בתרוץ הראשון אמר שהקב"ה מאריך אף כי "אולי יחזור בתשובה" ואילו כאן הלשון היא "עד שיבוא לבחי' תשובה" דהיינו שהקב"ה לא רק ממתין לאדם שיחזור בתשובה אלא כביכול דוחק באדם לחזור בתשובה וזו האריכות אפיים שלו.].

נקרא עוד קטע:

(ב) במד״ר פ׳ בא בענין קר״פ שה תמים זכר בן שנה [הפסוק אומר שקרבן הפסח צריך להיות דווקא שה, תמים, זכר ובן שנה והמדרש דורש על פי פסוקים כל אחת מבחינות אלו –] שה בשביל אלקי׳ יראה לו השה [השה של קרבן פסח מזכיר את המסירות נפש של אברהם ויצחק בפרשת העקידה בה נאמר "אלקים יראה לו השה"], תמים לשמו של הקב״ה שנא׳ הצור תמים פעלו [כאן מביא את הפסוק מפרשתנו], פי׳ כי הנה אברהם ויצחק ע״י המס״נ שלהם הגיעו לבחי׳ אוא״ס שלמעלה מהשתלשלו׳ בחי׳ כתר והיינו שמבחי׳ אם צדקת כו' [הבחינה של א"א שראינו] לא יומשך ג״כ לאו״ה, ולכן אמרו במד״ר ר״פ בלק ע״פ הצור תמים פעלו לא הניח הקב״ה פתחון פה לאו״ה לע״ל שאתה דחקתנו כו' מה עשה כשם שהעמיד מלכי׳ ונביאים מישראל כך העמיד מאו"ה, והיינו כי מבחי׳ זו יכולים או"ה ג״כ לקבל אמנם ע״י מס״נ דעקידה נמשך מבחי׳ זו ג״כ לישראל דוקא. [עד העקידה היתה הנהגה שווה בין ישראל לאומות (כדי שלא תהיה לאומות פתחון פה) אבל ע"י המס"נ של אברהם ויצחק בעקידה הגיעו לדרגת "ארך אפים" שבכתר ופעלו שדרגה זו של "ארך אפים" תומשך רק לישראל ולא לאומות העולם.]

הנקודה האחרונה נוגעת גם לימינו. היום יש מצב של שוויון שכמו שיש חכמי ישראל ככה יש חכמי ומנהיגי האומות. במשך כל הגלות, מלכות ממש היתה רק אצל גוים (ונביאים היום זה כמו אנשי רוח) אבל עכשיו כשיש מדינת ישראל, יש כביכול שויון גמור, שגם לנו יש מנהיגים ואנשי רוח וגם לגוים וממילא אין הבדל... אם אנחנו רוצים לפעול שההנהגה תחזור דווקא לישראל צריך מסירות נפש כמו בעקידה, לחבר את מדת האהבה והיראה בנפש עם מוכנות של מסירות נפש בפועל ממש.

[שאלה: איזה מלכים ונביאים עמדו לישראל עד הזמן של אברהם אבינו?] ממאמר חז"ל הנ"ל משמע שהמלכים והנביאים עמדו לישראל וגם לאו"ה בהמשך הדורות, אך על ידי המס"נ של העקדה נפעל שפנימיות מדת ארך אפים, פנימיות אור המקיף דכתר, תומשך דווקא לישראל, הגם שאו"ה יונקים מחיצוניות המקיף, כמבואר בחסידות. [שאלה: לפי"ז מה פעל משה שבקש שלא תשרה שכינה באומות העולם, הרי הדברים כבר נפעלו אצל אברהם ויצחק?] הוא פעל להמעיט גם בהמשכת חיצוניות המקיף לאו"ה, שלא יהיו להם נביאים (על ידי השראת השכינה).

[שאלה: במאמר הוזכר שה' ברא את העולם ב-ב כדי שלא יומשך הארור של ה-א. אבל גם אחרי שה' ברא את העולם באות ב אנו מוצאים רע בעולם?!] האות ב היא גם ר"ת בחירה (היינו מה ש-ב = 2) – העולם נברא עם בחירה. הקב"ה ברא את העולם הזה כפרי עם קליפה, והקליפה גם מפתה את האדם – הצדיקים עומדים בנסיון והרשעים נכשלים. אבל ה'ברוך' וה'ארור' שהוא מזכיר כאן הולך על ההנהגה של הקב"ה האם הוא נוהג בהם בשווה ואז יוצר תהו ובהו (ארור) או שיש שכר ועונש. האות ב כאן היא חכמה ("בראשית" – "בחוכמא"[10]), וידוע שבסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות (כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה) החכמה (ה-י של שם הוי') היא כנגד הצמצום שדרכו הכל נמשך. ארור הוא בכתר, ובכללות יותר – באור אין סוף שלפני הצמצום, ששוה ומשוה קטן וגדול. הצמצום, גם של החכמה, הוא הכנה להמשכה-התפשטות. לפי זה, ה-ב כאן, שהיא סימן ברכה, פועלת צמצום של רכוז, לא צמצום של סלוק. אור אין סוף מתעלם ע"י רכוז האור לנקודה אחת שאח"כ דרכה יומשך כל אור אין סוף הסובב.

[שאלה: אולי אפשר לומר ש'אבא' – חכמה – זה שה-ב של ברכה נמשך בתוך א"א (ראשי תבות "ארך אפים")?] ווארט נחמד. בתנ"ך אין "אבא" במשמעות של אב (גם בספרים שנכתבו בארמית) רק מלשון ביאה, "אָבֹא" (או "וָאָבִא"). בכמה מהפסוקים הביאה היא אל הבית (יש אומרים שהשרש של בית הוא בוא), רמז לאות ב. בסוד הצמצום (שבבחינת רכוז) ה-א, אור כתר, בא אל הבית, החכמה (מ-7 ה"אבא" בתנ"ך, 4 בלי אות שמושית ו-3 עם, הראשון – הכל הולך אחר הפתיחה – הוא "ואבא היום אל העין", "העין" הוא כינוי מובהק של חכמה, ומכאן יוצא השם של קפיצת הדרך כפי שגילה הבעש"ט, היינו קפיצת הדרך מכתר, א, לחכמה, ב, דרך הצנור של "נצר חסד [לאלפים – 'אאלפך חכמה']", המזל העליון, "אין מזל לישראל", וד"ל). והנה, לפי הבעש"ט כל האותיות הן 'אלפין'[11]. זו תורת הקבוצות של הבעש"ט (המציא אותה כמאה שנה לפני שגילו אותה המתמטיקאים). כל אות היא סך הכל קבוצה של אלפין ו-ב היא למעשה שני אלפין. לפי זה, כשמחלקים את ה-ב של ברכה לשני האלפין, וכך מגלים את שרש מהות ה-ב, מתגלה מדת ארך-אפים (א"א).

נאמר כמה רמזים:

כמה שווה ותרן? 656. כמה שווה הקדוש-ברוך-הוא? 655 – הקדוש ברוך הוא עם הכולל שווה ותרן (נמצא שותרן מוסיף 1 על הקדוש-ברוך-הוא, והרי "כל המוסיף גורע", ללמד שבאמת הקב"ה לא ותרן, כמה שהוא קרוב להיות ותרן!). המלה "צור" – עליה נסוב המאמר – באופן כללי רומזת לאברהם, כמו שנלמד מפסוק בנביא[12]. לפי הדרוש השני, אפשר לכוון את המלים "הצור תמים פעלו" כנגד שלשה שלבים: "הצור" הוא העצם של אברהם; "תמים" זו ברית המילה שקדמה לעקידה (כמו שכתוב על הברית "התהלך לפני והיה תמים"[13]) ואילו 'פעלו' הולך על פעולת העקידה. [שאלה: אולי אפשר לומר שרומז לשלשה האבות וש"תמים" הוא יצחק, "עולה תמימה"[14], ו"פעלו" הוא יעקב – שמוציא הכל אל הפועל?] כל האבות נקראו "תמימים"[15], גם יעקב אבינו ("יעקב איש תם"[16]) אבל בהחלט יש ביצחק בחינה מיוחדת של עולה תמימה. והנה, "הצור תמים פעלו" = אמונה-תענוג-רצון, שלשת הראשים שבכתר, השרשים האמיתיים של שלשת האבות, אברהם יצחק יעקב (שעולים אבא יחד עם אבא במילוי – אלף בית אלף).

בכלל, הפסוק הזה שייך לספר שאמור לצאת בקרוב – "עמודיה שבעה". הפסוק לקוח מ'ראשון' של הפרשה, שעל פי דרכנו מכוון כולו כנגד ספירת החסד, אברהם אבינו. בהמשך הפסוק כתוב "אל אמונה", אברהם עולה ח פעמים אל, ועליו נאמר "והאמִן [אותיות אמונה] בהוי'"[17] והוא "ראש כל המאמינים"[18]. אחר כך כתוב "צדיק וישר הוא". אפשר לומר שצור הוא נוטריקון צדיק וישר. כתוב[19] גם שצור הוא נוטריקון צדיק ורשע. לפי זה, ההנהגה של צדיק היא כלפי צדיקים ואילו ההנהגה של ישר היא דווקא לרשעים. אצל הרבי הרש"ב, אש הנמצאת "ביכולת" בתוך הצור היא משל (שאולי קבל מאביו המהר"ש) למושג שנקרא 'עשר ספירות הגנוזות במאצילן'. הצור בגימטריא שוה אש. עוד רמז: כתוב "הצור תמים פעלו", "תמים פעלו" עולה הוי' ברבוע (676) כאשר האוס"ת = יד ברבוע (196).

אגב, הסיבה שאנחנו אומרים להרבה אנשים ללמוד תורת-שמואל היא שהרבי אמר שזה מה שהוא לומד, ועל ידי למוד של מאמרי הרבי המהר"ש אפשר להיות מקושרים אליו. הרבי המהר"ש, ביחס לבנו הרבי הרש"ב, הוא 'אור', על דרך היחס בין תלמוד ירושלמי (אור) לבבלי (חשך). יש לו, יחסית לבנו, תורות קצרות שאותן מפתח הבן שלו בהרחבה מופלגה ב'המשכים' ארוכים על דרך תלמוד בבלי. בכלל, המיוחד אצל הרבי המהר"ש שמזכיר ווארטים מאוד פשוטים וחזקים בדרך אגב (ווארטים שקשה למצוא בצורה מפורשת במקומות אחרים).

[השלמות בחג:]

[שאלה: מה הקשר בין מה שאברהם ויצחק פועלים שהמלוכה והנבואה תהיה רק בישראל להמשכת ההנהגה של ארך אפים רק לישראל?]

אברהם ויצחק פועלים את המשכת ה-א שבכתר. שרשי המלוכה והנבואה שניהם בכתר. מלוכה זה פשיטא, זה חיצוניות הכתר – אריך – כתר מלכות. שרש הנבואה הוא בפנימיות הכתר ואת שניהם הם ממשיכים דווקא לעם ישראל. כמו שהזכרנו, בימי משה היה צריך עוד המשכה פנימית מחדש וגם בימינו. בכלל, בגלות המלוכה היא אצל האומות, כמו שרבי נחמן אומר[20] שהחן והחשיבות של ישראל נפלה בגלות בידי אומות העולם. וגם לגבי הנבואה צריך לומר שהכוונה לחכמים, כמו אצל הרמב"ם שאפשר להבין מדבריו שיש אצל חכמי האומות חכמים שהשיגו במעשה מרכבה אפילו יותר מחכמי ישראל.