מעלות רבי דוד מלעלוב

ב. מעלות רבי דוד מלעלוב

דרך רבי דוד מלעלוב – מיראה לתורה

לפני חדש, בראש חדש סיון, ספרנו סיפור ואחר כך דברנו על הווארט בעוד כמה שעורים – ווארט שלקוח מסוף הספר "מבשר טוב". רצינו בעצם לחבר שני ווארטים מהספר, אך לא הספקנו, ודברנו רק על הווארט של היהודי הקדוש על ההבדל בינו לעמיתו ר' דוד מלעלוב. נקרא שוב בפנים, ואחר כך נחבר עם עוד ווארט – לא חברנו, אך זו היתה הכוונה. אני רק קורא בפנים כדי שנזכור – תורה ויראה:

מובא שהיהודי הקדוש זצ"ל אמר פ"א למחותנו הרה"ק רבי דוד מלעלוב זצ"ל: הנפקא מינה ביני לבין מחותני מוהר"ד היא: שאני באתי מתורה ליראה, ורעי מוהר"ד בא מיראה לתורה (קדש הלולים).

[ממשיך בעל המבשר טוב למצוא מקור לווארט הזה:] והנה בתוה"ק מצינו הלשון 'למען תלמד ליראה את ד' אלקיך' [מכאן משמע שמתחילים מלימוד ומגיעים ליראה], ובתוס' מביא לבסוף: 'הי' גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה'.

התוספות הולכים על התהליך עד שהגיעו לתקנת "אותו האיש זכור לטוב, ויהושע בן גמלא שמו" והתקין שיושיבו מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. בתחלה רק אב היה מלמד את בנו. בהמשך הושיבו מלמדי תינוקות רק בירושלים, ומי שיש לו אבא להביאו הרויח ומי שלא הפסיד. בשלב השלישי הושיבו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך והנערים היו באים רק בגיל 16‑17, אבל מה עם הילדים הקטנים? עד שבא אותו האיש זכור לטוב ויהושע בן גמלא שמו והתקין שיושיבו מלמדי תינוקות מגיל צעיר (בני שש ובני שבע) בכל מקום, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל.

על השלב השני, בו הושיבו מלמדים בירושלים עיר הקדש, כתוב שכאשר כולם עולים לירושלים ורואים את הדרה בזמן שבית המקדש היה קים – רואים את יפי המקדש, את מורא מקדש, רואים כהנים בעבודתם ולוים בשירם ובזמרם וישראל במעמדים – מתוך חויה זו אדם בא ללמוד, לעסוק בתורה. מהי החויה של ירושלים? שירושלים היא שלמות היראה. כלומר, קודם הילד חווה חויה רוחנית והיא פותח את הלב ללמוד תורה. הסברא שכל הלימוד היה בירושלים היתה שקודם תבוא למקום עם יהודים צדיקים, מקום שמתנהג לפי התורה, ואז תהיה לך יראת שמים ומתוך כך תעסוק בתורה – כדרך רבי דוד מלעלוב, שמיראה בא לתורה. חז"ל דורשים זאת על הפסוק הזה גופא, "למען תלמד ליראה", אבל פשט הפסוק הוא מ"תלמד" ל"יראה" – מלימוד באים ליראה. הסבר חז"ל הוא שמחוית יראה נפתח הלב ויש חשק לעסוק בתורה.

חותם בעל המבשר טוב:

והא לך אלו שתי הסברות: מתורה ליראה או מיראה לתורה, וכבר אמרו: גדול התלמוד שמביא לידי מעשה.

כיסוי לבו של רבי דוד מלעלוב על מחו העצום

הווארט השני שרצינו לקשר: החלק שבסוף הספר נקרא "עובדין טבין", והוא מסודר לפי סדר אלף-בית – קראנו תחלת אות ת, "תורה ויראה", וכעת קוראים את תחלת אות מ, על המח של רבי דוד מלעלוב. הווארט הקודם היה מ"היהודי הקדוש" וכאן ווארט מהאבני נזר – החתן של הקוצקער, הכל מאותו בית מדרש של פשיסחא. וזה לשונו:

הגה"ק בעל ה'אבני נזר' אמר: כל מה שהמוח שבראש מגלה, בא הלב ומכסה.

יש מח ולב – תפקיד הראש הוא לגלות ותפקיד הלב הוא לכסות. כל מה שהראש מגלה הלב מכסה. לכאורה הייתי חושב הפוך, כי הראש הוא חב"ד, עליהן כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ו-ה עילאה, בינה, היא "עלמא דאתכסיא", ואילו הלב הוא כבר גילוי נגלות, "והנגלֹת לנו ולבנינו". האבני נזר אומר ש"כל מה שהמח מגלה הלב מכסה" – המח מגלה שכל עמוק, קודם כל לעצמו, ואז באמצעות הדבור שלו ("פתח פיך ויאירו דבריך") וגם באמצעות הכח שלו בעינים ("החכם עיניו בראשו", במקום המח), שמביא ראיה לענין, הוא מגלה, אך הלב מכסה.

הוא ממשיך זאת לגבי תפילין. אומר שהענין הנ"ל הוא תפילין של ראש ("כל מה שהמח מגלה") ותפילין של יד ("הלב מכסה"):

התפילין של ראש ושל יד, הם הגה"ק ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל והרבי ר' דוד'ל מלעלוב זי"ע,

הוא אומר שהתפילין של ראש של עם ישראל הם רבי יהונתן אייבשיץ – הוא התפילין של ראש, "מה שהמח מגלה". והתפילין של יד הם רבי דוד מלעלוב – הוא התפילין של יד של עם ישראל, "מה שהלב מכסה".

ממשיך להסביר האבני נזר:

היה לו לר' דוד מח כביר כמו הגאון ר' יונתן, אלא שרבי יהונתן גילה את מוחו, ור' דוד'ל כיסה אותו בלבו.

רבי דוד מלעלוב הוא לא אחד שמוכר כגאון עולם – יש ממנו ווארטים, אך לא כתב ספר, ודאי לא בנגלה. גם מגדולת הבעל שם טוב המתנגדים לא ידעו, כ"ש מגדולת הרבי ר' זושא. אומר האבני נזר, שרבי דוד מלעלוב – מאותו בית מדרש – הוא גדול כמו רבי יהונתן אייבשיץ, שכולם יודעים את גאונתו. הוא אומר שהיה לו אותו איי-קיו ואותו הלימוד בפועל (כידוע הווארט שלמדן הוא לא מי שיודע ללמוד אלא מי שלומד) – הוא אותו מח גם ביכולת וגם בפועל. אלא שרבי יהונתן גילה את מוחו ור' דוד'ל כסה אותו בלבו. יש אחד שכל מה שיש לו במח הוא מגלה. זה מה שהוא עשה, כתב ספרים, לימד, עשה מופתים מרוב הפקחות והשכל שלו. אבל רבי דוד'ל, את כל המח התקיף שלו כסה בלב.

מי שבא מיראה לתורה מכסה את הלב במח

אם כן, יש לנו כאן שני ווארטים שהצד השוה שבהם הוא ר' דוד מלעלוב – אחד משוה אותו לצדיק באותו דור (היהודי הקדוש) והשני משוה אותו לצדיק מהדור הקודם (רבי יהונתן אייבשיץ) ואומר שהם תפילין של יד ותפילין של ראש. צריך קודם להניח תפילין של יד. הרבה פעמים אנחנו דורשים בח"י אלול – יש על כך גם שיחה של הרבי – שתפילין של יד ותפילין של ראש הם הבעש"ט ואדמו"ר הזקן. רבי דוד הוא התפילין של יד (שכנגד הלב). הוא אומר שהעבודה שלו היא לכסות את המח בלב – לא סתם כיסוי, אלא ענין מיוחד לכסות בלב. זה ענין מיוחד שצריך להסביר. אלה התפילין של יד. ואילו רבי יהונתן אייבשיץ הוא לגלות את המח.

המשותף כאן הוא רבי דוד מלעלוב, והשונה הוא "היהודי הקדוש" לעומת רבי יהונתן. בכל אופן, אפשר להשוות את שניהם, כי ר' דוד הוא ר' דוד – יש כאן גילוי שהעיקר הוא מי ששוה בשני הווארטים. אפשר לחבר, שמי שבא מתורה ליראה – מחבר כל השכל שבמחו ללב – הוא רבי יהונתן אייבשיץ, ומי שבא מיראה לתורה הוא בחינת רבי דוד שמכסה את מוחו בלבו.

שתי דרכי התקשרות – מתורת החסידות לרבי ומהרבי לתורת החסידות

ננסה בקיצור להסביר את הענין, בקשר לנושא שדברנו עליו כמה פעמים. בין יהודים שמתקרבים היום לחסידות בכלל ולחב"ד במיוחד יש שני סוגים:

יש מי שמתקרב מלמעלה למטה, שפעם ראשונה רואה ספר של הבעל שם טוב או של אדמו"ר הזקן ומתלהב משכל התורה של החסידות. הוא פותח ולומד ומבין שיש כאן מסורת – הבעש"ט מקבל מאחיה השילוני וממנו המגיד וכו'. חסיד הוא אחד שמאמין בשושלת שמגיעה מלעלה למטה.

אך יש הרבה סיפורים של חסידים לבביים, שעיקר ההתקרבות שלהם היה שפעם אחת נכנסו לרבי, לפעמים אפילו באקראי, או נקלעו להתוועדות חסידים, והחויה היתה כל כך אדירה שעשתה להם סוויצ' בנפש ועל המקום הוא התחבר – 'כל החיים חלמתי להיות במקום הזה והנה מצאתי'. אחר כך הוא מתחיל לפתוח ספרים, מה הרבי הזה אומר – מאיפה הוא בא, מי הרבי שלו, ממי הוא קבל, מי המשפיע שלו וכו'. כמו שמספרים על ר' ראובן דונין ע"ה וכיו"ב שהכל מתחיל מחויה – ממנה מסיק מסקנות ולומד כל החיים.

יש אנשים שאצלם הפוך, מתחיל מהשכל – גם סוג של חויה, אבל חויה שכלית. גם בשכל יש חויה. מתחיל מחויה של שכל, שנפתחו לו העינים ורואה שכל מופלא, שלא שיער עד היום שיש כזה שכל. השכל קונה אותו, ומשם הוא יורד עד שמגיע לרבי ועד לחסידים – כתוב ב"היום יום" שכדי להיות מקושר חובה להתוועד עם החסידים של הרבי (ובכך גם לקיים את ההוראה של אדמו"ר הזקן לאהוב מה שהאהוב אוהב), הוא יורד מלמעלה למטה.

שכל ולב – תורה ויראה

בעצם יש את שתי הבחינות בשני הווארטים. הווארט הראשון שיש אחד שבא מתורה ליראה – היהודי הקדוש היה גאון, מתנגד, לפני שהתקרב לצדיקים. שוב, אולי לא הדגשנו זאת מספיק כשלמדנו את הווארט – היהודי הקדוש היה עילוי גדול, הכי גדול, מלא וגדוש תורה, עד שגלה את החסידות. כנראה שמה שקנה אותו הוא עדינות/חדות השכל של החסידות, ואז הוא נמשך לחסידות.

הוא נעשה חסיד הכי גדול וגם חדש דרך. כל חידוש הדרך שלו היה למורת רוחם של הרבה צדיקים של אותו דור, אפילו של הרבי שלו עצמו (כי היתה שם לשון הרע). הדרך שלו, של שכל של חסידות, התפשטה מאד בפולין – קוצק, גור וכו' – ונהרו אחריה מליונים. בכל אופן, זה אחד שמתחיל מתורה, מהשכל של ה', "אורייתא מחכמה נפקת". והוא דומה במדת מה לרבי יהונתן אייבשיץ, שמה שיש לו בראש, בשכל שלו, הוא מגלה. הענין שלו הוא לגלות את השכל, כי זה השרש שלו. אחר כך הוא בא גם לחויה, אבל החויה הלבבית הרגשית היא יותר תורה שבעל פה. כאן אנחנו אומרים 'תורה שבכתב' במובן של מה שאדם מפרסם וכותב, ואילו תורה שבעל פה על מה שאדם לומד מסביב ללימוד.

רבי דוד מלעלוב מגיל צעיר התקרב לחסידות וגדל אצל צדיקי החסידות. יסוד היסודות של ילדותו הוא חוית החצר. ה' חנן אותו – "אתה חונן לאדם דעת" – עם שכל כמו רבי יהונתן אייבשיץ, כמו היהודי הקדוש. אבל הוא בא מתוך החויה, ולכן החויה היא עיקר אצלו.

מענין שהוציאו אינשי דלא מעלי לשון הרע אצל החוזה נגד שניהם. היו מחותנים וכו' – אף שכעת למדנו שהם אופי אחר, האופי האחר לא צריך להשפיע על הקשר לרבי. סיפרו עליהם לשון הרע בפני החוזה, ושניהם מתו בחיי החוזה מתוך קפידא שלו, בגלל אותה לשון הרע.

האות ח (חדש תמוז) – חכמה ויראה

אם כן, נחזור, יש מי שבא מתורה ליראה – מהשכל ללב. הכל קשור ל-ח של חדש תמוז, שיש בה המשכה מלמעלה למטה ועליה מלמטה למעלה. ח ממשיכה יראה – ח לשון "חתת אלהים". ח היא גם לשון חיות וחכמה, "החכמה תחיה". היא גם תורה ("כי הם חיינו וארך ימינו"), חיות היינו המשכת מוחין כידוע, וגם יראה (והפסוק מקשר ביניהם – "יראת הוי' [חת ופחד] לחיים").

יש ב-ח אור ישר, ה-ו, שדווקא בה יש את האורות המרובים דתהו – אורות העינים, תוקף הראיה, שהם התפילין של ראש, "בין עיניך". כנראה יש תפקיד מיוחד לתפילין של ראש שבאות לתקן את אור העינים, "לטטפת בין עיניך", "לזכרון בין עיניך", כמו "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ואילו תש"י הם כנגד הלב.

מה הכוונה שר' דוד מכסה את המח בלב? שמכסה את כל החידושים וההברקות שלו בחויה. רבי דוד מלעלוב מפורסם כאוהב ישראל (עד כדי מסירות נפש בפועל ממש). החויה היא של עם ישראל, חויה של צדיקים שהוא הסתופף בצלם מאז שחר ילדתו, חויה של מסירות נפש בעזרה ליהודי מתוך אהבת ישראל. הוא גאון, אבל כל השכל שלו מכוסה בתוך הלב שלו. כמו צוואת אבי הבעש"ט, שצריך יראת ה', לא לפחד מאף אחד ומשום דבר רק מה' לבדו, וצריך לאהוב כל יהודי באשר הוא שם. הבעל שם טוב כאן כמו רבי דוד מלעלוב.

אם כן, יש לנו כאן שני ווארטים, כל אחד מאד יפה בפני עצמו, שאפשר לחבר ביניהם – יש אחד שבא מתורה ליראה ויש שבא מיראה לתורה. יש אחד שמגלה את השכל ויש אחד שיש לו אותו שכל – או אפילו יותר – שמכסה את השכל כי היסוד שלו הוא חויה אלקית, יסוד של הסתופפות אצל צדיקים, של אהבת ישראל פשוטה.

רבי דוד מלעלוב אמר שכמו שהיום יש מסכת בבא קמא לע"ל יהיה מסכת רבי דוד מלעלוב. איך אפשר להסביר? מציתי את החיים שלי כחויה, ולעתיד לבוא תהיה מסכת של החיים שלי, שיראו שהם עומק-עומק התורה.