חכם הרואה את הנולד

בע"ה

אדר"ח תשפ"א – כפ"ח

לע"נ ד"ר אליהו יוסף שוסהיים ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בערב ראש חדש תמוז נלב"ע ד"ר שוסהיים ע"ה. גברא רבא רב-פעלים, שמבין שלל פעולותיו ותפקידיו החשובים התפרסם בעיקר בזכות פעילותו הנמרצת למניעת הפלות ולריבוי ילודה באגודת אפרת שבראשה עמד (נציין שבשנת תש"ס העביר הרב לבקשתו שני שיעורים כיצד לעודד ולשכנע את בנות ישראל להמנע מהפלות). ד"ר שוסהיים הובא למנוחות באדר"ח תמוז והרב אמר לזכרו דרוש המתקשר לחוש של חדש תמוז, חוש הראיה, ולחכמה המיוחד של ראית הנולד הכרוכה בפעילות של ריבוי ילודה (עם רמז מיוחד הקושר את הענין דווקא לשנה שלנו, שנת תשפ"א).

פרק א פותח במאמרי "איזהו חכם?" ומעמיק בתיקון הראיה – בשמירת העינים ובמדת "עין טובה". פרק ב נותן שלשה פירושים, האחד עמוק ממשנהו, בסוד "הרואה את הנולד". פרק ג חותם בביאור "היום יום" של ל' סיון, ולומד ממנו עד כמה יש להרבות בילודה ולא להסתפק אף פעם בקיים.

א. תיקון הראיה בתמוז

"איזהו חכם?" – חב"ד שבחכמה

ד"ר שוסהיים נפטר בערב ראש חדש תמוז, אבל מה שנאמר שייך לר"ח תמוז – היום בו הוא הובא למנוחות. החוש של תמוז הוא חוש הראיה[ב] – מתאים לשבט של החדש, שבט ראובן, לשון ראיה.

כידוע[ג], יש שלשה מאמרים לגבי "איזהו חכם?" – "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[ד], "איזהו חכם? הלומד מכל אדם"[ה] ו"איזהו חכם? המכיר את מקומו"[ו]. שלשת מאמרי "איזהו חכם" שייכים לחכמה, כמובן, אבל הכלל אצלנו שהם חב"ד בתוך החכמה: "הרואה את הנולד" היינו החכמה שבחכמה – ראיה היא החוש של החכמה עצמה; "הלומד מכל אדם" הוא הבינה – כח הלימוד – של החכמה; ו"המכיר את מקומו" הדעת של החכמה – מבואר בחסידות שהכרה היא פנימיות הדעת[ז] (כח היחוד שבדעת, כדרשת חז"ל[ח] על הפסוק "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"[ט] שאמרה רות לבעז, שעתיד לשאת אותה לאשה).

לעניננו, המאמר "איזהו חכם? הרואה את הנולד" הוא לכאורה המאמר הכי מתאים לנושא של לידה – לראות את העתיד, לא להתכחש לעתיד הטוב, כמו שנסביר יותר. זהו הסוד של ראובן, ראו-בן – ראו את הבן שעומד להוולד.

רמזי "חכם הרואה את הנולד"

ורמז לקשר המיוחד של המאמר הזה להשנה – "חכם הרואה את הנולד" בגימטריא תשפ"א!

הפלא הוא שכל שלשת הלשונות "חכם הרואה" "חכם הלומד" ו"חכם המכיר" עולים גם תשפ"א! כלומר, "חכם הלומד" ו"חכם המכיר" שוה "את הנולד" (496) – מאד מחזק את הרמז ששלשת המאמרים הם כנגד חב"ד שבחכמה, כאשר הבינה ("חכם הלומד") והדעת ("חכם המכיר") כלולות בתוך עצם החכמה ("הרואה את הנולד")[י].

אותו מספר (496) עולה "אברהם אברהם"[יא] (בגימטריא מלכות) – קריאת ה' לאברהם להצלת יצחק בנו, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (פסוק שאפשר לדרוש על הנושא שלנו). כלומר, הממוצע של כל מלה ב"את הנולד" (או של כל ביטוי ב"חכם הלומד" ו"חכם המכיר") הוא אברהם. אברהם רומז גם ל-רמח אברי הבן העתיד להוולד וכן יש לאברהם כח מיוחד של ראית העתידים להוולד: איתא בספה"ק[יב] ש-אברהם אותיות ראה-בם[יג], ראה בצאצאיך העתידיים – "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם... כה יהיה זרעך"[יד]. כל בן שעתיד להוולד לאברהם אבינו משול לכוכב בשמים[טו]!

תשובה בחדש תמוז – "עין טובה"

לגבי חדש תמוז מופיעים בספרי החסידות האחרונים[טז] שני רמזים – תמוז ראשי תיבות זמני תשובה ממשמשים ובאים וגם ראשי תיבות זריזים מקדימים ועושים תשובה[יז]. לפי הרמזים האלה, בתמוז כבר צריכים לראות את הנולד של חדש אלול והימים הנוראים – ימי התשובה, זמני התשובה שבאים (והרמז: "הרואה את הנולד" עולה תשובה). החכם הרואה את הנולד עושה תשובה כבר מתמוז, ורואה גם את השנה החדשה. אומרים שאגודת אפרת הצילה 80,000 ילדים – כמספר בעלי התשובה שעשה רבי אהרן הגדול מקרלין[יח] (אהרן לשון הריון, כנודע[יט]).

מה התשובה של תמוז? קודם כל, התשובה על ראיה. זו תשובה גם על חוש הראיה כפשוטו, שמירת הראיה מראיות אסורות, וגם תשובה על המשמעות הפנימית של הראיה – לראות טוב, עין טובה. בפרקי אבות[כ] רבי אליעזר אומר שהדרך הטובה שידבק בה האדם היא עין טובה. רבן יוחנן בן זכאי אמנם קבע כרבי אלעזר בן ערך, שהעיקר הוא "לב טוב", "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם". אך בכל אופן, רבי אליעזר אומר "עין טובה" – הוא הראשון בין התלמידים שם, והוא ה"מכריע את כולם" (כדעה הראשונה שם במשנה; לפי הדעה השניה, "אבא שאול אומר משמו", רבי אלעזר בן ערך הוא ה"מכריע את כולם", אבל לו היתה גם נפילה, ירידה[כא]). רבי אליעזר, המכונה רבי אליעזר הגדול, קשור בעצם לאברהם אבינו (בסוד אליעזר עבד אברהם) – "האדם הגדול בענקים"[כב]. בכל אופן, בתשובה של תמוז צריך לתקן את הראיה ולזכות ל"עין טובה".

כל שנה מקשרים זאת עם חדשי תמוז ואב, חופשת הקיץ, הנופש – בהם באופן מיוחד נדרשת השמירה על הראיה. מעבר לכך שראיה היא החוש של תמוז, גם חדש אב קשור לענין. החוש של חדש אב הוא אמנם שמיעה (מתאים לשבט שלו, שמעון), אבל לפי קבלת האריז"ל[כג] החדשים תמוז-אב, אותם מחברת תקופת בין המצרים, הם שתי העינים של כנסת ישראל, הנוקבא, עין ימין ועין שמאל. עיקר תיקון הראיה, "עין טובה", הוא עין ימין – לראות טוב את הזולת[כד]. עין שמאל היא בקורת עצמית, שפלות – התכונה הפנימית של חדש אב[כה].

בכור אברהם ובכור יעקב

כמו שכבר אמרנו, ראובן הוא ראו-בן – תראו את הבן שעתיד להוולד, הכי מתאים ל"הרואה את הנולד". ראובן גם "פתח בתשובה"[כו] – כל פתיחה היא בחכמה (בסוד נקודת פתח, נקודת החכמה[כז]), סוד "פתח רבי שמעון", שפתח את צנור ה"נחל נבע מקור חכמה"[כח] (נחל סוד "נצר חסד לאלפים"[כט], המזל העליון של הדיקנא קדישא ממנו יונק אור אבא[ל], חכמה, נוצר אותיות צנור[לא]). הוא חוש הראיה, שבחכמה, וגם הבכור. במדות הבכור הוא החסד[לב], אבל באמת הבכור הוא ראיה, חכמה.

ראובן אמור להיות הכי חכם בין השבטים, אבל לפעמים הוא גם "בכור שוטה"[לג], כפי שאומר לו יעקב לגבי הצעת "את שני בני תמית"[לד]. החכמה היא הזריזות[לה] (כמו שנדבר על הזריזות של מהירות האור), אבל במקום זריז ראובן הפך לפזיז – "פחז כמים אל תותר"[לו] (שלא נותר במה שמגיע לו). בכל אופן, הוא "פתח בתשובה" – דבר גדול מאד, "החכמה מאין תמצא"[לז] במציאות התשובה (שהיא מציאות הבינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[לח]).

כשמצרפים ל"חכם הרואה את הנולד" (תשפ"א) את ראובן (השייך לחדש תמוז) מקבלים 40 פעמים הוי', שבגימטריא ה פעמים יצחק (יצחק פנים ואחור). כלומר, הערך הממוצע של כל מלה הוא יצחק אבינו, שהוא בעצם הבן הראשון שנולד לעם ישראל. כשחושבים על מסירות הנפש של אברהם ושרה והתפלות שלהם שיזכו לבן אף על פי שהיו עקרים[לט] מבינים שההשראה לכל הילודה בעם ישראל היא לידת יצחק, עליה כתוב "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי"[מ] (יצחק הוא גם הגימטריא של שמות ד"ר שוסהיים – אליהו יוסף).

ב. שלש מדרגות "הרואה את הנולד"

נאמר שלשה פירושים במאמר "הרואה את הנולד" ונכוון אותם כנגד שרשם העליון:

ראית המציאות העתידה

הפירוש הפשוט הוא על דרך "והחכמה מאין תמצא" – "החכמה" באה "מאין" ו"תמצא" בבינה[מא] (החכמה היא "ראשית הגילוי"[מב] אך הבינה היא "ראשית המציאות"[מג]). היום אומרים ש"הרואה את הנולד" היינו אינטואיציה. האינטואיציה באה באמת מחוש ה'אין', כמו "אַיִן מזל לישראל"[מד], אבל ה-א מתלבשת בתוך האות ע[מה], ה-אין ב-עין, ואז העין רואה את המציאות שעתידה להמצא – זהו הפשט של "הרואה את הנולד", שרואים מה שעתיד להיות. מי שמתעלם מהעתיד 'מפיל' את הנולד במקום להוליד את הנולד.

הנולד נולד באמא, ברחם, אבל "הרואה את הנולד" – המייקר את הנולד – היינו החכמה ששייכת לבינה. זו המדרגה הראשונה – הפשט, שמתייחס למציאות. אף על פי ש"החכמה מאין" אבל "תמצא" – זו דרגת המציאות של החכמה, היש של החכמה. אכן ה"תמצא", המציאות-יש של החכמה, מרגיש את "[החכמה] מאין". הצד השוה של כל דרגות החכמה הוא בטול, ודרגה זו של חכמה היא בטול היש לאין – בטול היש לאין עולה בגימטריא תמוז!

ראית ההתהוות מאין

המדרגה היותר גבוהה ב"הרואה את הנולד" היא המוסברת בספר התניא[מו], שרואים את הנולד בכל רגע תמיד יש מאין ואפס המוחלט, "ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל", וממילא הכל בטל בבטול אמתי. הכח הפנימי של החכמה הוא בטול – הכל בטל, ולא רק בטול היש לאין (כנ"ל במדרגה הראשונה של "הרואה את הנולד"), אלא בטול במציאות ממש.

מדרגה זו קשורה גם לכך שהתכונה הפנימית של תמוז היא יראה[מז] – יראה עילאה. יראה היא גם אותיות ראיה, אבל יראה עילאה היא בטול במציאות. זו כבר פנימיות החכמה (בכלל, פנימיות היא חכמה בכל מקום[מח], והנה, פנימיות עולה בגימטריא בטול במציאות).

ראית עין השכל שבלב – אמונה בהירה

יש עוד פירוש, שלישי, שלפעמים מובא בחסידות[מט] – שההבדל בין אמונה לשכל הוא גם ההבדל בין ראיה לשמיעה. מי שמאמין באמונה שלמה – כאילו רואה ממש. כאן יש ממש נשיאת הפכים גמורה: שכל הוא רק שמיעה, ושמיעה אפשר להפריך על ידי ראיה הפוכה, וכל פעם אפשר להפריך – אפשר למצוא את ה'חור' שיש בתוך השכל[נ] (כמו שכתבו בגל היומי[נא]) – אבל אמונה פשוטה של יהודי היא בלתי-מופרכת, ממש כמו ראיה מוחשית. זו נשיאת הפכים, כי אמונה אמתית היא הפוכה מראיה – אמונה בקב"ה שאי אפשר לראותו, "לא ראיתם כל תמונה"[נב], ואף על פי כן אומרים שיש ראיה כזו שהיא ראית האמונה, הראיה המוחלטת.

על הראיה הזו אמר רשב"י לרעיא מהימנא, משה רבינו, שבקש לראות את פני ה', "הראני נא את כבֹדך"[נג] – "בעין השכל דלבך את חזי בכֹלא"[נד]. "עין השכל שבלב" כלל איננה שכל במובן הרגיל של שכל, אלא שכל לשון הסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[נה] ("עין השכל שבלב" עולה אחדות פשוטה, סוד דעת משה שהיא דעת המכריע וכו').

המדרגה השלישית, היא כבר "פנימיות עתיק" (עצם היחידה שבנפש השורה בנקודה הפנימית של הלב[נו], "עין השכל שבלב", דווקא). המדרגה השניה שהסברנו היא "פנימיות אבא" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[נז], לראות את ההתהוות התמידית של "המחדש בטובו בכל יום תמיד"[נח]. מדרגה זו שייכת לשם הוי' ב"ה, "הוי' בחכמה"[נט], לשון מהווה, כמבואר בשער היחוד והאמונה בתניא[ס]. אך המדרגה השלישית שייכת לעצמותו יתברך (אמונה בעצמות ה', בחינת "יחיד"), שמעל לכח המהווה של שם הוי' ב"ה.

היחס של "פנימיות אבא פנימיות עתיק" הוא גם סוד ההבדל בין משה גואל ראשון למשה-משיח (סוד "ישמח משה"[סא]) גואל אחרון – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[סב], "מה שהיה הוא שיהיה"[סג] – כמבואר בדא"ח[סד] (ההבדל בין משה למשה-אחד בגימטריא משיח, "עד כי יבא שילה וגו'"[סה]).

שלש מדרגות ביחס לזמן

יש עוד הבדל בין "פנימיות אבא" ל"פנימיות עתיק", המדרגה השניה והמדרגה השלישית: "פנימיות אבא" היא עדיין בגדר אור. אור הוא המהירות הכי גדולה בטבע, במציאות, הוא הכי זריז (כמו "זריזים מקדימים ועושים תשובה", "זריזין מקדימין"[סו] היינו תכונת אברהם אבינו[סז], הזריז הראשון, והוא החכמה, ו"עושים תשובה" בבינה-אמא, היינו סוד תוספת ה-ה בשמו של אברהם, ה עילאה, תשובה עילאה). כמו שאנחנו תמיד מסבירים, מצד האור אין זמן – אם אתה יושב על קרן אור אין זמן, אתה למעלה מהזמן – ובכל אופן זו לא תופעה לא מקומית. אבל הראיה של האמונה היא כמו ראיה "מסוף העולם ועד סופו"[סח], בלשון חז"ל – ראיה לא מקומית לגמרי, אין מקום ואין זמן. לא רק שאתה בנקודת נצח של זמן. במושגים האלה, בהסבר הראשון אתה רואה את הנולד בזמן.

אם כן, יש כאן שלש דרגות של זמן (או, ביחס למושג הזמן): המדרגה הראשונה, חוש האינטואיציה מה עתיד להוולד (להתפתח, חכמה היא סוד נקודת הפתח, כנ"ל), היא בזמן ממש. סוד המדרגה השניה הוא הנקודה הנצחית של הזמן. המדרגה השלישית היא כבר מעל למושג זמן לגמרי. שוב, ההבדל בין המדרגה השניה למדרגה השלישית הוא הענין שאנחנו אוהבים להסביר – ההבדל בין תופעה מקומית לתופעה לא מקומית. "הרואה את הנולד" יש מאין, איך כל דבר בטל במציאות, זו עדיין יחסית תופעה מקומית – עם הבטול במציאות שלה. אבל נשיאת ההפכים שהאמונה היא-היא הראיה המוחלטת – זו כבר תופעה לא מקומית.

שלש המדרגות הנ"ל הן גם בסוד ה"קוצא-גזעא-שבילא" של צורת האות י (אות החכמה)[סט], כמבואר באריכות במ"א[ע], וד"ל.

לסיכום:

ראית העתידחיצוניות החכמה (שבילא)בטול הישזמן

ראית ההתהוותפנימיות אבא (גזעא)בטול במציאותנקודת הנצח של הזמן

ראית אמונהפנימיות עתיק (קוצא)גילוי היחידהתופעה לא-מקומית מעל הזמן

ג. ריבוי ילודה

שמח בחלקו – חסרון ברוחניות

נוסיף עוד פרק קטן: בהשגחה פרטית, ב"היום יום" של אדר"ח תמוז כתוב שאדמו"ר הזקן אמר לאברך מוכשר ביחידות שבגשמיות המעלה הכי גדולה היא "השמח בחלקו"[עא], ושעל ידיה אפשר להגיע למדרגות הכי גבוהות, אבל ברוחניות השמח בחלקו הוא החסרון הכי גדול ומתוכו אפשר יכול להיות "יורד ונופל". "יורד ונופל" מזכיר הפלה.

להיות שמח בחלקו ברוחניות הוא מה שאנחנו קוראים סיפוק, סיפוק מעצמך[עב]. מה אפשר ללמוד מזה לגבי "הרואה את הנולד"? זהו ווארט חשוב ביותר לגבי המצוה הראשונה של התורה, "פרו ורבו"[עג], ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[עד] – הפתיחה היא אף פעם לא להיות מבסוט.

אנחנו תמיד מזכירים[עה] שיש שלשה פירושים של "פרו ורבו" – "פרו ורבו" כפשוטו, בגשמיות; "פרו ורבו" בחידושי תורה, כמו שמסביר הרבי מקאמרנא[עו]; ו"פרו ורבו" בקירוב – 'על יהודי לעשות עוד יהודי', כפי שאמר אדמו"ר הזקן[עז]. אבל קודם כל, צריך לדעת ש"פרו ורבו" בגשמיות – זה רוחניות, שיא הרוחניות. לכן זו המצוה הראשונה בתורה – מצוה היא רוחניות.

"ולערב אל תנח ידך"

אף על פי שלפי פשט יש מה שנקרא 'יוצא ידי חובה' – בלידת בן ובת, כדעת בית הלל[עח] שנפסקה להלכה[עט] – הפסוק אומר בפירוש "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך"[פ], לא צריך להסתפק ביציאה ידי חובה. זו המצוה בה כתוב בפירוש[פא] שההידור הוא לא להסתפק ביציאה ידי חובה, אלא כל הזמן לחשוב עוד ועוד, ש"אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים". המניע האמתי של "פרו ורבו" הוא שאדם לא מסתפק – קודם כל לא מסתפק בעצמו. אני לא מספיק – אני צריך להביא לעולם מישהו אחר! כל הזמן צריך להמשיך לא להסתפק במה שיש אלא להוליד עוד. זהו הווארט כאן ב"היום יום". מי שכן מסתפק נעשה "יורד ונופל", וזה גם מביא לידי הפלה.

העיקר הוא שהחכם הוא המקיים "הרואה את הנולד", "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" – "המעשה הוא העיקר"[פב], כל ילד הוא תיקון אין-סוף (לידה היא עיקר הביטוי-הגילוי של כח האין סוף בעולמנו, כנודע[פג]), הוא תכלית מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות [לתקן[פד], בעוד לידה מחדש ועוד לידה מחדש, ועד ללידת נשמות חדשות לגמרי לעתיד לבוא, בביאת משיח צדיקנו בב"א[פה]]"[פו].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "חכם הרואה את הנולד" רואה את הבן העתיד להוולד ולא מתכחש לעתיד הטוב.
• אברהם אבינו רואה את העתידים לצאת ממנו ככוכבים – כל יהודי הוא כוכב!
• הרואה את הנולד מתכונן לימי התשובה באלול ובתשרי כבר מחדש תמוז.
• בתמוז יש לתקן את הראיה – כפשוטו, בשמירה מראיות אסורות, ובעומק, באימוץ מדת עין טובה.
• תפלות אברהם ושרה ומסירותם להוליד את יצחק הן ההשראה לכל הולדה בעם ישראל.
• מי שמתעלם מהעתיד מפיל את הנולד ר"ל.
• "הרואה את הנולד" היינו 'המייקר את הנולד'.
• חיצוניות-מציאות החכמה היא ראית העתיד, פנימיות החכמה היא ראית התהוות היש מהאין ו"פנימיות אבא פנימיות עתיק" היא אמונה בהירה כראיה – "עין השכל שבלב".
• ראית ההתהוות יש מאין מעוררת יראה עילאה – בטול במציאות.
• נשיאת ההפכים של ראית האמונה היא תופעה לא-מקומית – ראיה מסוף העולם ועד סופו.
• לידת ילדים בגשמיות היא שיא הרוחניות – וברוחניות אסור להיות "שמח בחלקו".
• לידה היא מתוך אי-הסתפקות בקיים – אל לו לאדם להסתפק בעצמו ובהשגיו עד כה.