1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער כ"א "הרע כסא לטוב" (ה)

הרחבה א - שורש הרע בבחירה וברצון

ו' חשוון תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור זה עוסק בביאור משפט הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב". לאחר הבאת מספר מובנים שונים למשפט, כמו החולי כסא לבריאות והארץ כסא לשמים, הורחב בסוגיית הידיעה והבחירה תוך לימוד תורה שמ"ח בכתר שם טוב, המעלה כי כל בחירה מגלה את הרצון שלמעלה מהידיעה. לבסוף הוסבר על פי תורת הרב קוק בירור כח המשיכה שברע.

א.     מובנים שונים לרע כסא לטוב

החולי מחסן ומחזק את הבריאות

נתחיל ללמוד פירוש המלה רע, להבין קצת יותר טוב את ענין "הרע כסא לטוב"[ב]. בארמית רע פרושו חולה, כמו "שכיב מרע"[ג],  בארמית, בלשון הגמרא מרעי פרושו אנשים חולים. בגמרא כתוב שבדרך כלל רבנן מרעי[ד]. יש מאמר הזהר שיש עליו פירוש בספר התניא "שכינתא מרעי בגלותא"[ה], שהשכינה חולה בגלות. זה כתוב בסוף ספר התניא[ו]. לפי זה טוב פרושו בריא, וככה באמת הפשט. יש פירוש שטוב היינו בריא ורע היינו חולה.

איפה כתוב שטוב הוא בריא למשל? בחלום של פרעה. מה כתוב שם? "יפות מראה ובריאֹת בשר"[ז]. הטוב והבריא הולך ביחד. בחלום של פרעה רואים שהרע וחולה הולכים ביחד. שם רואים בלשון התורה שרע הוא בחינת חולה וטוב הוא בחינת בריא וחזק.

לפי הפירוש הזה, מה יכול להיות "רע כסא לטוב", שהמצב של חולה הוא כסא שתומך את הטוב, שהוא מצב של בריא? [כשמבריאים?] לא, שהחולי כביכול צריך להישאר, שהחולי כסא לבריאות, מה יכול להיות הפירוש?

פירוש אחד הוא שזה חיסון, שהמחלה מחסנת אותו מכאן ולהבא, וחיסון הוא חיזוק בריא. לא רק שהוא מחוסן נגד המחלה הזאת, כנראה שבכלל הוא יותר מחוסן. חוסן פרושו חוזק. המחלה עברה על האדם, מדובר לגבי מחלה שכבר עברה, שהתגבר עליה, ועכשיו זה חיסן אותו מכאן ולהבא. זה ודאי פירוש אחד.

זה כאילו המחלה שהיתה. כך באמת אפשר לומר, שבפתגם הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב" מדובר לעתיד לבוא, שלעתיד לבוא לא יהיה רע יותר בחיצוניות. זה כמו מחלה שכבר עברה ומה שנשאר הוא רק התוצאה של המחלה שעכשיו תומכת ומחזקת את הטוב, שהוא הבריאות. ככה הוא פירוש טוב.

החולי מעורר תשוקה עזה לחיים ולטוב

אבל נשתדל להבין עוד יותר, כאשר שהמחלה עדיין קיימת. איך יכול להיות חולי קיים, ושהוא יהיה כסא לטוב, שיתמוך את הבריאות? יש לנו פתגם של הבעל שם טוב, "הרע כסא לטוב", שרע הוא כסא לטוב, תומך את הטוב. אחד מהפירושים שעכשיו אנחנו מסבירים הוא שרע פרושו חולי, ככה בלשון ארמית, וטוב הוא בריאות.

אז אנחנו עכשיו שואלים, מה יכול להיות "הרע כסא לטוב", שחולי יהיה כסא לטוב, לבריאות? [רבי נחמן מברסלב אומר שאדם שיושב על הכסא נקרא אדם[ח]] נכון, אז הכסא הוא הרע. אדם שיושב על הכסא הוא הטוב, שיושב על הרע. [שאדם שסובל זה מעורר אותו לתשובה] נכון, זה המפתח של הענין.

בכל פירוש צריך להיות חלק מהרע שמחסלים בלשון בטול, העברה, "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ"[ט]. למשל במחלה יש מחלות שיש בתוכן טומאה. המחלה העיקרית בתורה היא צרעת, שהיא טומאה, לא סתם מחלה. על הטומאה תמיד כתוב "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", בגלל שטומאה היא טמטום הלב, היא סוגרת את הלב. מהי טומאה? סגירת הלב. אם הלב אטום וסגור אז זה ודאי לא טוב, זה רע. זהו החלק הדמיוני של הרע שהסברנו שצריך להתבטל. [זה לא כסא לטוב] כן, אבל יש מחלה שהוא לא טמא, הוא לא מטומטם, כמו שכתוב בחז"ל "יסורים של אהבה"[י]. מהם "יסורים של אהבה"? שהוא עדיין מסוגל ללמוד ולהתפלל, החולי לא מטמטם לו את הראש.

יש מחלה שמטמטמת. אם המחלה מטמטמת אותו, זה החלק הדמיוני של הרע, הוא לא כסא לטוב. אבל אם המחלה לא מטמטמת אותו, אלו יכולים להיות "יסורים של אהבה", שבאמת מעוררים אצלו געגועים.

כתוב בספר התניא[יא] על הפסוק בישעיהו, פסוק מאד חשוב, "נפשי אויתיך בלילה"[יב], שאני מתאוה, יש לי תשוקה ותאוה לנפש שלי. בלילה, כשאני הולך לישון והנפש מסתלקת, אני מתאווה לנפש שתחזור. "אויתיך" מלשון תאוה. [זה נקרא חולת אהבה?] כן, זה הביטוי הנכון. איזו מחלה היא מחלה טובה? חולת אהבה, "חולת אהבה אני"[יג]. יש מצב שנקרא חולת אהבה. תכף נסביר יותר מהי "חולת אהבה". "חולת אהבה" היינו כסא לטוב. זו המחלה שהיא כסא לטוב לגמרי.

מה כתוב כאן? בפרק מ"ד בתניא כתוב "כאדם המתאוה", הוא מפרש את הפסוק "נפשי אויתיך". כלומר, מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמיתיים, לכך 'אויתיך', פירוש שאני מתאוה ותאב'. זו המלה שדיברנו עליה אתמול – "אני מתאווה ותאב". זה מה שחז"ל דורשים[יד] על בראשית – שיר תאב, שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו כשהוא חלש ומעונה, זאת אומרת שהוא חולה.

לאדם חולה יש תאוה-תשוקה להיות בריא, עדיין בלי ענינים רוחניים של געגועים לקדושה, רק בטבע. מה יש בחולי? הוא מעורר תאוה לחיוֹת. אם הוא לא היה חולה – לא היתה לו שום תאוה לחיות. כמו שדיברנו בהתחלה, שבלי רע – הטוב הוא משעמם, אין לו שום רצון, שום הרגשה. לגבי הטוב והחיים – החיים במיוחד – אמרנו שטוב הוא כבר הרגשה ביחס לחיים, אבל בחיים בפני עצמם אין שום הרגשה. מי שחי – אין בו רצון לחיות, הוא כבר חי. ברגע שהוא מתחיל להיות קצת חולה, משהו קורה בתוכו, הוא רוצה לחיות, הוא צועק, הוא לא רוצה למות.

הרצון לחיות, שהוא מרגיש רצון לחיות ולא למות, מרומם את החיים שלו. קודם היה חי בשקט, היה בריא וחי, אבל זה היה סטטי, הוא היה חי. עכשיו כשנעשה חולה, הוא פתאום רוצה לחיות, והרצון לחיות – הוא כסא לטוב, כסא לחיים. לא רק שהחולי תומך בחיים שהיו קודם, הוא אפילו מעלה ומרומם את החיים הראשונים, בבחינת "ירידה צורך עליה".

זה מה שהוא אומר כאן:

"כמו שאדם חולה שהוא מעונה מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו. וכן כשהוא הולך לישון, מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיאור משנתו, כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא, חיי החיים האמיתיים, להמשיכו בקרבי וכו'". אם כן, זה נקרא "נפשי אויתיך" [וזה מצב של חולה].

אהבה בתענוגים וחולי האהבה

כתוב בקבלה ומובא בחסידות, שחולה בגימטריא מט, רמז שמובא בכל הספרים, ומה שחסר לו הוא שער הנו"ן. כמו אחד שיש לו מ"ט שערי בינה וחסר לו שער אחד, שהוא שער הנו"ן, שהוא הדבקות בעצם האלקות, זה חסר. כל זמן שחסר לו שער הנו"ן הוא בבחינת חולה. כך מובא בקבלה.

אם כן, מה החולי? שהוא מרגיש שחסר ה-א. כמו הסוד של כסא, או הסוד של הפסוק הראשון בראשית שלמדנו אתמול. [זה גם בגימטריא טמא] נכון. כתוב "זה לעמת זה עשה האלהים"[טו]. יש בטמא סוד עמוק מאד, שעולה 50. טמא הוא טמ-א, טמטום ה-א. טמא הוא כנגד שער הנו"ן, יש נו"ן שערי טומאה. [אמרנו שהחזיר הוא מושלם] נכון, גם הטמא מושלם בבחינת "את זה לעמת זה עשה האלהים". אמרנו שטהור וטמא יחד הם רע.

עוד פעם, מובא שחולה חסר אחד מ-50, חסר שער הנו"ן, ואם זה בקדושה – זו בחינת "חולת אהבה". כתוב ש"חולת אהבה" היא מצד היחידה שבנפש. בספר דרך חיים של אדמו"ר האמצעי הוא מסביר שיש יש תשוקה לאמת, כמו הביטוי המפורסם של הרמב"ם – "קבל את האמת ממי שאומרו"[טז]. יש אחד שמשתוקק לאמת, והכונה כאן לאמת השכלית, ויש "חולת אהבה". מסביר אדמו"ר האמצעי[יז] שההשתוקקות לאמת היא מצד החיה שבנפש – יש שני מקיפים בנפש – כמו אחד שאוהב ללמוד והוא 'מת על אמת'. הוא צריך להגיע לאמת. הוא אומר שהדבר הזה בא מהחיה שבנפש. אבל יש משהו עוד יותר מזה שנקרא "חולת אהבה", שבא מהיחידה שבנפש, יותר מהחיה שבנפש – הוא מת על דבקות. זאת אומרת, כל זמן שחסרה לו – לא האמת השכלית אלא – רק הדבקות העצמית.

יש מה שנקרא שאדם אוהב אמת שכלית, כמו מי שרוצה לעמוד על האמת, לדעת מהי האמת. זה גם כן דבר גדול, הוא בא מהחיה שבנשמה. אבל יש משהו יותר מזה, שהוא השתוקקות לדבקות עצמית, כל זמן שלא השיג את הדבקות העצמית הוא חולה. זה נקרא "חולת אהבה".

הוא אומר ש"חולת אהבה" היינו בזמן הגלות, כנגד "אהבה בתענוגים"[יח] שבזמן הבית. זה רע לעומת טוב. כך מסביר אדמו"ר האמצעי בספר דרך חיים. עוד פעם, המדרגה של טוב שנקראת "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", המדרגה הכי גדולה של אהבה שחסרה בזמן הגלות, הופכת להיות "חולת אהבה אני".

געגועי הגלות כסא לגאולה

מאיפה אנחנו יודעים שהמצב של "חולת אהבה" שבא מהיחידה שבנפש, כלומר הרע של היחידה שבנפש, רע הוא הרגשת חולי, רע לו כפי שמורגש ביחידה שבנפש, שהוא כסא לטוב ושצריך להישאר אפילו אחרי הגאולה? מפסוק מפורסם ומפירוש ידוע מהבעל שם טוב עליו – "כן בקדש חזיתיך"[יט]. הבעל שם טוב מפרש[כ] – למה היתה שיבת ציון בזמן עזרא ואחר כך היא לא התקיימה, וגם הגאולה הראשונה ממצרים לא התקיימה? הבעל שם טוב אומר שזה בגלל שלא היה "הרע כסא לטוב", שכאשר הגיעו למצב טוב לא היה את רושם הגעגועים, שהוא הרע הכסא לטוב. הגעגועים והכיסופין נעלמו. הוא אומר ש"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים" שבזמן הגלות – "כן בקדש חזיתיך". "כן" פרושו הלוואי, הלוואי שכאשר אני אחזור לקודש – "חזיתיך", עדיין אשתוקק ל"חזיתיך", להסתכלות ולהשתוקקות אליך באותם הגעגועים כמו בזמן הגלות.

קטנות וגדלות מוחין במערכת יחסים

אם כן, בתורת החסידות של הבעל שם טוב, זו הדוגמה הכי חשובה מה נקרא "רע כסא לטוב". רע היינו הגעגועים כאשר רע לי. איך אני יודע את זה? יש כמה פירושים מהם טוב ורע. אחד מהפירושים של טוב ורע על פי קבלה, בכתבי האריז"ל[כא], הוא תרין עטרין בדעת, שתי עטרות הדעת. ה' החסדים שבדעת הם "עומק טוב", כך כותב האריז"ל, וה' גבורות שבדעת הן "עומק רע".

למה ה' גבורות שבדעת נקראות "עומק רע"? מהי דעת בכלל? דעת זו הרגשה והכרה. גם טוב הוא הרגשה. כמו שאמרנו, טוב הוא כבר הרגשה לגבי חיים, וזה ההבדל ביניהם, שטוב הוא הרגשה וחיים יכולים להיות בלי הרגשה, חיים הם בטול. טוב הוא הרגשה וגם רע הוא הרגשה. שורש ההרגשה הוא דעת, ולכן בעץ הדעת כתוב "עץ הדעת טוב ורע"[כב]. איפה הפעם הראשונה שכתובים טוב ורע יחד? על דעת.  כתוב באמת שטוב ורע הם העטרות. בלשון הקבלה, "תרין עטרין", שהן ה החסדים ו-ה הגבורות שבדעת.

דעת זו הרגשה והכרה[כג], וכתוב בחסידות, במיוחד מי שרוצה שיסתכל בהקדמה של דרך חיים ובהסבר של רבי הלל שנמצא אצלנו בחוברת[כד], שם הוא מסביר באריכות גדולה מאד שהחסדים שבדעת פרושם להרגיש. למה הם נקראים "עומק טוב"? בגלל שענינם להרגיש את טוּב ה', להרגיש קירוב. זה מה שנקרא הרגשת והכרת התקרבות, שאני קרוב לקב"ה. מהן ה' גבורות שבדעת? למה הן נקראות "עומק רע"? בגלל שגם בהן, זהו כח בנפש להרגיש איך ש"מר ורע עזבך את הוי'"[כה]. יש מי שהוא מטומטם, אטום. כמו רובנו, הוא לא מסוגל להרגיש כמה שרע לי, שאני רחוק מה'.

בנפש יש מה שנקרא כח להרגיש ריחוק וכח להרגיש קירוב. יש אדם שאין לו יחסים בכלל. כלומר, בין שני בני אדם אוהבים, כמו איש ואשה, יש אנשים שלא מבחינים בכלל – יותר קרוב, יותר רחוק. יש הרבה פעמים שהאשה למשל תרגיש שאנחנו יותר קרובים או שאנחנו יותר רחוקים, והאיש בכלל לא מבין על מה היא מדברת. אצלו בסדר כל הזמן, אותו דבר. זו דוגמה מה נקרא דעת, שיש אחד שלא אומר לו שום דבר. הוא מרגיש בסדר, אנחנו בסדר, בגלל שהדבר בכלל לא בתודעה, אין לו את הדעת הזו. זאת אומרת, הוא פשוט בקטנות הדעת, הוא לא מבוגר, הוא לא קיבל דעת, הוא לא רגיש מהו קרוב ומהו רחוק. לא אומר לו שום דבר שפתאום היא אומרת לו 'עכשיו אנחנו רחוקים', הוא לא מבין מה היא מדברת.

מהי דעת? הרגשה. זאת אומרת, החסדים שבדעת הם הרגשת קירוב, הכח בנפש להרגיש התקרבות וקירוב, והגבורות שבדעת הן כח בנפש להרגיש ריחוק. זה נקרא "עומק טוב" וזה נקרא "עומק רע".

מה זה להרגיש ריחוק מהקב"ה? כמו שאמרנו קודם, "רע ומר עזבך את הוי'". מתוך הרגשת הריחוק הוא נעשה חולה. אם הוא באמת מרגיש רחוק מה', זהו השורש של "חולת אהבה", שהיא התמרמרות חיה. כמו שכתוב בחסידות שזהו ההבדל בין טומאה של טמטום ועצבות, לבין "עומק רע", כשהרע הוא כסא לטוב, של מרירות.

זה בדיוק מה שכתוב גם בתניא, יש פרק שלם שמסביר ומבחין בין מרירות ובין עצבות. הוא אומר שההבחנה הזאת היא בין הגבורות הטמאות לבין הגבורות הטהורות. זה בדיוק הענין שצריך לברר את הרע. הרע הוא גבורות. יש באמת גבורות שעליהן כתוב "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ", כמו עצבות בנפש, אבל יש גבורות שאינן עצבות, שהן דבר חי, כמו מרור שהוא דבר חי בעצם. זו הרגשת ריחוק שיוצרת מתוך הנפש געגועים עצומים, "חולת אהבה", והגעגועים האלה תומכים בטוב ומעלים אותו עד אין סוף. [אצל דוד כתוב שהגיעו אנשים מרי נפש[כו]] כן, באמת זהו השורש של ביאת המשיח.

מרירות כסא לתענוג

אם הגענו לכאן, נסביר עוד דבר. ההרגשה של רע וריחוק נקראת "עומק תחת"[כז], כמו שאדם מרגיש שבשאול תחתית. ההרגשה של טוב נקראת "עומק רום". בספר יצירה אלו שני דברים: יש "עומק טוב ועומק רע" ויש "עומק רום ועומק תחת". בכל זאת, בחסידות הם קשורים. "עומק טוב" פרושו להרגיש התקרבות לקב"ה, כמו שהסברנו, והתקרבות לה' היא "עומק רום". כתוב שעומק רום הוא תענוג, "אז תתענג על הוי'"[כח]. להרגיש מרירות וריחוק מה' "עומק תחת". כמו חנה, "ותתפלל על הוי'"[כט]. יש שני פסוקים בתנ"ך שכתוב בהם "על הוי'" – "אז תתענג על הוי'", שהוא "עומק רום", ו"ותתפלל על הוי' ובכֹה תבכה", שהוא "עומק תחת". כתוב[ל] ש"עומק תחת" אינו סתם "על הוי'" אלא עולה אפילו יותר גבוה מ"עומק רום". החסידות מחדשת ש"ותתפלל על הוי' ובכה תבכה" של חנה עולה גם למעלה מ"אז תתענג על הוי'".

למה? נחזור לשורש הדברים. מה אנחנו מסבירים כאן? שורש הרע הוא רצון. השורש רע הוא מלשון רעוא, אפילו רעוא דרעוין, שהוא רצון. רצון בשורש הכי גבוה הוא חיצוניות הכתר, ושורש הטוב הוא ענג, שהוא פנימיות הכתר. אלו גם חולה ובריא. מהם געגועים וחולי? רצון. כמו שאמרנו קודם, מי שחי ואינו חולה אין לו רצון כלל, כולו בטל. אבל ברגע שיש חולי יש רצון למשהו. כמו שלמדנו תמיד, אף על פי שהרצון הוא חיצוני לגבי התענוג, אבל במדה מסוימת, יותר אפילו מהתענוג, הוא יותר קשור לעצמות, שהוא האמונה הפשוטה שלמעלה משניהם. לכן כתוב ש"עומק תחת" שברצון הוא למעלה מ"עומק רום" שבתענוג.

רצון (ארץ) כסא לתענוג (שמים)

עוד דבר: רצון הוא בחינת ארץ. התרגום של ארץ הוא ארעא, גם מלשון רעוא. "למה נקראת שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[לא]. לפי זה, מהו הבירור של "הרע כסא לטוב"? כאשר מבררים את הרע ומבדילים בין רע טוב שהוא כסא לטוב ובין רע רע שאינו כסא לטוב, שצריך לסלק אותו. מה הכוונה לגבי המושג 'ארץ' בעולם? איזה רע הוא כסא לטוב ואיזה רע אינו כסא לטוב? ארץ ישראל. ארץ ישראל היא הרע שהוא כסא לטוב, הארץ-הרצון שהוא כסא לטוב. על חוץ לארץ כתוב "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", צריך להעביר אותה. גם בחז"ל כתוב שארץ העמים טמאה[לב], חוץ לארץ טמא – הגוש טמא, העפר טמא והאוויר טמא. הכל טמא בחוץ לארץ, ואילו "ארץ ישראל טהורה"[לג]. לעתיד לבוא כתוב ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו"[לד]. כאשר "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ" תוכל כל הארץ להיות כסא לטוב, אבל עכשיו סוד "הרע כסא לטוב" הוא ארץ ישראל. לעומת זאת, שמים הם בחינת תענוג וטוב. הבאנו והסברנו לפני כמה ימים את הרמז ששתי המלים "את השמים"[לה] שוות שעשועים. שמים הם בעיקר בחינת מים – "שם מים"[לו] – ועל מים כתוב "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[לז], הם מקור התענוג. אם כן, "הרע כסא לטוב" הוא כמו הארץ כסא לשמים.

ידוע שיש מחלוקת בחז״ל בין בית שמאי לבין בית הלל מה קדם למה – ארץ או שמים[לח]. למדנו באריכות גדולה[לט] במאמר "הרכבת אנוש"[מ] את כל הדעות שבזה. יש שלש דעות, אבל באמת המדרגה הכי גבוהה, אפילו יותר גבוהה מ"שוים" – יש מאן דאמר שביחד נבראו ובכל זאת כך מסביר רבי הלל על פי אדמו"ר האמצעי וכל ספרי החסידות – שיש מדרגה ב"ארץ קדמה" שאפילו יותר מבריאתם יחד. זאת אומרת, המדרגה הכי נמוכה היא "שמים קדמו", אחר כך יש מדרגה יותר גבוהה היא "ארץ קדמה", אחר כך יש מדרגה יותר גבוהה – "שניהם כאחד", ואחר כך יש עוד יותר גבוה, עוד פעם "ארץ קדמה". כך למדנו, מי שזוכר. יש שתי בחינות של "ארץ קדמה": בחינה אחת שלמטה מ"שניהם כאחד" ובחינה שניה שמעלה מ"שניהם כאחד". יש מדרגה אחת ששמים וארץ בהשתוות ויש מדרגה שבסוד "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה"[מא], שאפילו יותר משניהם ביחד. זאת אומרת לפי דרכנו כאן, לרע יש שורש שהוא כמו רצון, שלו עצמו יש שורש באמונה פשוטה, אפילו יותר מהתענוג.

אם כן, היום התחלנו עם זה שרע הוא בחינת חולי, וחולי הוא פשוט גילוי רצון. הטוב שיש בו הוא שהחולי הוא כח שמגלה רצון. בלי חולי אין רצון כלל.

טוב מוחלט, טוב יחסי, רע כסא לטוב

[יש מקום שכתוב שיש שנשמותן של ישראל הן מהארץ] אני לא מכיר, אבל אם כן זה הולך טוב עם הכתוב ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[מב]. אמרנו שהטוב הוא כמו "השמים", התורה, ו"הארץ" היא באמת בחינת נשמות ישראל. על פי קבלה זה ודאי כך. הארץ היא המלכות, ופנימיות המלכות היא כנסת ישראל, ולכן הארץ היא בחינת ישראל, והשמים הם בחינת תורה, כמו שכתוב בראשית – ב ראשית, בשביל שני דברים: בשביל תורה ובשביל ישראל[מג].

באמת כתוב שמה שנכלל ב"בראשית", ב ראשית, אחר כך מתפרט ל"את השמים ואת הארץ". "שמים" הם בעיקר בחינת תורה וארץ בחינת ישראל. ["את השמים ואת הארץ" בעצמו הוא ראשי תבות טוב] זה מה שאמרנו, שטוב הוא הדבק[מד] שמחבר את שניהם יחד. זה השם הטוב. אתמול אמרנו רמז ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואץ הארץ" עולה י פעמים רע, עם הכולל. אבל כמה רמזים יש לטוב בפסוק זה? על כך לא דיברנו אתמול. קודם כל, יש השם הטוב, "את השמים ואת הארץ", הכח לדבק יחד. זאת אומרת, כאשר הרע הוא כסא לטוב באמת הכל הוא טוב, בגלל שגם הרע הוא חלק מהטוב.

בכלל, זהו מושג חשוב: תמיד כשיש "את זה לעמת זה", שיש כח חיובי וכח שלילי לכאורה, ישנה עוד בחינה שלישית שהיא הצד החיובי באופן מוחלט, שאין כנגדו "את זה לעמת זה". עוד פעם, אם יש לי טוב ורע חייב להיות עוד טוב אחד שאינו הניגוד של רע, בגלל שאם יש רק טוב ורע, שני מתנגדים, הם יחסיים, אין פה שום ערך מוחלט כלל, אין שום החלטה, הכל רק יחסי. זו באמת בעיה גדולה בפילוסופיה, כיוון שתמיד הדברים מוסברים רק בצורה יחסית – אין שום דבר מוחלט. זהו כלל גדול בתורה: אם יש טוב ורע, יש עוד טוב שהוא הטוב המוחלט שאין כנגדו רע כמו ב"את זה לעמת זה עשה האלהים". אותו דבר לגבי אור וחושך, או אמת ושקר. כל שני דברים. [ומה לגבי רע?] מהו הטוב המוחלט? הוא המייחד את הטוב והרע היחסיים. אין רע מוחלט. הטוב המוחלט הוא המייחד. זהו השם הטוב, א-ה-ו-ה, לכן השורש שלו הוא באמונה פשוטה, לא בטוב ולא ברע. זהו טוב מוחלט.

הכל חוזר לג' רישין שבכתר – הרע עולה לרצון, הטוב שכנגד רע עולה לתענוג, אבל הטוב המוחלט שמחבר את שניהם יחד הוא האמונה הפשוטה שלמעלה משניהם. הוא נושא את שני ההפכים יחד, כמו "את השמים ואת הארץ", והרע יותר קשור אליו מהטוב. זה הפלא.

עוד פעם, זה כלל לגבי כל הדברים, הסוד של ג' רישין שבכתר שאנחנו לומדים תמיד: יש טוב לעומת רע, יש דבר חיובי לעומת דבר שלילי, "את זה לעמת זה", אבל יש דבר שהוא חיובי מוחלט, שהוא גם המחבר את שני הדברים יחד ומייחד אותם, אף על פי שהם שני הפכים, בגלל שהוא נושא את שניהם בפשיטות עצמותו, הוא נושא הפכים. ובכל זאת, אם אנחנו רוצים לומר איזה אחד משני המתנגדים שהוא מחבר יחד מושרש יותר, כביכול יותר שייך למוחלט – זה התחתון שבהם. למה? בגלל שעיקר החידוש לחבר הוא בהגעה לתחתון. כמו שפעם למדנו במאמר של רבי הלל[מה], שהאין שמוציא מדרגה לדרגה, הוא בפנימיות מתגבר והולך. ככל שהוא יורד הוא צריך להתגבר ביתר כח. זאת אומרת, יש יותר כח של המוחלט בתחתון מאשר בעליון, יש יותר טוב מוחלט בתוך הרע מאשר בתוך הטוב. אבל איזה רע? המבורר, כמובן, לא הרע הדמיוני שמתבטל. ברע המבורר, כמו ארץ ישראל, "ארעא קדישא", יש יותר עצמות מאשר בשמים. או כמו בעם ישראל לגבי התורה, וכך הלאה.

כלל גדול בכל מקום: הטוב המוחלט מתגלה יותר ברע מאשר בטוב. ובכל זאת, הוא לא רע, הוא טוב מוחלט. זהו סוד השם א-ה-ו-ה – "את השמים ואת הארץ".

רמזי טוב בפסוק הראשון

איפה עוד יש טוב בפסוק הראשון, חוץ משם זה? זה צריך לדעת. כמה עולה "ברא אלהים" בגימטריא? טוב בריבוע. רק אחר כך כתוב שם א-ה-ו-ה.

כמה עולה "השמים" במספר קטן? 17, כמה עולה "הארץ"? 17, זהו ה-17 בריבוע. זה רמז שאולי לא הסברתי אף פעם, רמז מאד מאד חשוב. "הארץ" שוה ל"השמים", הם בדיוק שוים, טוב וטוב ו"ברא אלהים" הוא טוב בריבוע. רמז מאד מאד חשוב. מה הוא ברא? "השמים" ו"הארץ", שכל אחד מהם טוב במספר קטן. אם כן, יש המון טוב ויש גם את הרמז של כל הפסוק הראשון העולה י פעמים רע עם הכולל (2701).

סולם אינסופי של ידיעה ובחירה

עוד דבר שקשור ושהזכרתי לפני כמה ימים כשדיברנו על בחירה וידיעה. בחירה היא שורש הרע וידיעה היא שורש הטוב. אמרנו שלמי שיש הרבה כסף יש הרבה בחירה, על כך דיברנו אתמול.

לפי מה שהרגע הסברנו, שרע פרושו חולה, יוצא מזה שכמה שיש לו יותר כסף כך הוא יותר חולה, בגלל שיש לו יותר בחירה. עוד פעם, הפירוש של חולה הוא תשוקה, זה באמת מאמר חז"ל[מו], שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים, וכך הלאה. "אהב כסף לא ישבע כסף", כתוב בתורה[מז]. כמה שיש לו יותר, יש לו יותר תשוקה לכסף. כך הוא הטבע, שכסף מעורר עוד יותר ויותר תשוקה לכסף, שלא לפי ערך. יוצא מאד טוב עם מה שהסברנו, גם אתמול וגם היום, שכסף הוא בחינת רע ובחינת בחירה. ממילא, ככל שיש יותר רוצים עוד יותר. בכסף יש כח להתעורר לתשוקה אליו יותר ויותר בלי סוף. זו דוגמא.

קודם אמרתי שידיעה היא טוב. למה? הרי כתוב "עץ הדעת טוב ורע". למה ידיעה בשורש היא טוב? כעת אמרנו שדעת זו הרגשה, שיש ה' חסדים וה' גבורות בדעת, שהם הרגשת הקירוב והרגשת הריחוק. אבל ידיעת ה' היא ודאי טוב. הענין הוא ששורש הידיעה – כתוב ברמב"ם[מח] – הוא ידיעת עצמו. הרמב"ם אומר ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים", ושעיקר הידיעה הוא רק ידיעת ה' את עצמו. על ידי ידיעת עצמו הוא יודע את הכל. הוא עצמו עצם הטוב, הטוב המוחלט, וממילא ידיעתו את עצמו היא אך ורק טוב.

"בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים" הוא כמו שם הטוב שמחבר את הטוב והרע, ראשי תבות טוב. זהו גם פירוש. מה נקרא "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים"? "ידיעת עצמו" היא הטוב המוחלט, "כל הנמצאים" הם טוב ורע, ו"ידיעת עצמו" בה הוא "יודע את כל הנמצאים" היא הטוב מוחלט שמחבר את הטוב והרע של "כל הנמצאים" בסוד שם "את השמים ואת הארץ". אבל באמת שורש הידיעה טוב בגלל שהוא-הוא ידיעת עצמו.

הבעל שם טוב מסביר בכתר שם טוב[מט] משהו מאד יפה לגבי בחירה וידיעה. יש גם בספר שערי תשובה של אדמו"ר האמצעי שער שנקרא שער הבחירה. זהו המקור הכי חשוב בחסידות חב"ד לבחירה חפשית. יש שער שלם על בחירה חופשית של אדמו"ר האמצעי שנקרא שער הבחירה. עיקר הנקודה שיוצא מכאן הוא שבחירה וידיעה הם כביכול תהליך אינסופי של אחד שלמעלה מהשני. עיקר הנקודה, עד כמה שזכור לי, אם אני זוכר נכון שיוצא כאן מהמאמר, הוא שבידיעה ובחירה יש אינסוף של מדרגות, אחד למעלה מהשני.

מה הבעיה של ידיעה ובחירה? שאם ה' יודע מה שאני עתיד לעשות – אין לי בחירה, אני לא יכול לבחור אחרת, הרי ה' יודע כבר. מה כתוב כאן? עיקר הנקודה הוא כך: ה' באמת יודע, כמו על פי טבע, מה צריך לקרות. אבל יש לי בחירה להתגבר ולשנות את הטבע. כח בחירה שיש לי הוא יותר מהטבע. אז מה, ה' לא ידע גם את זה?! נכון, יש ידיעה עוד יותר עמוקה בה הוא גם ידע את זה. אבל גם יש בחירה עוד יותר ממנה.

אם כן, לפי זה, אם תפסתם את הנקודה הזאת, ידיעה ובחירה הן סולם שעולה עד אינסוף. ידיעה תמיד בגדר הטבע ובחירה היא כח של עוצמה בנפש היהודית, הנפש הישראלית, שמסוגלת לשלוט על הטבע, להפוך אותו ולעלות למעלה ממנו. לכן זה רע שהוא כסא לטוב. אבל יש עוד ידיעה עוד יותר ממנה. אבל אם יש עוד ידיעה – יש גם עוד בחירה.

ב.     בחירה חפשית: גילוי הרצון שלמעלה מהידיעה

סוגיית חידוש הזמן

[חסר קצת]

...וְהָרְאָיָה, דְּהֲרֵי עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד לָבֹא, וְצַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם כו', וְנִשְׂגָּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא, וַדַּאי מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מִן מַעֲלַת הָעוֹלָם כְּשֶׁהוּא עַתָּה, וּפְעֻלָּה טוֹבָה כָּזוֹ גַּם כֵּן טוֹבָה מֵהֶעְדֵּר, וְלָמָּה לֹא הִקְדִּימוֹ הַקב"ה אֶלָּא שֶׁיָּבוֹא בְּעִתּוֹ וּבִזְמַנּוֹ,

חייבים לומר כך לגבי עולם הבא. הרי עולם הבא הוא ודאי יותר טוב מעולם הזה, ופעולה טובה מהעדר. אז למה הוא לא גמר מיד? זה כבר עכשיו מתחיל להיות כמו חידוש, שיש תהליך. כאן לא כתוב שישי תהליך לפני כן, כאן כתוב שכביכול באמת לא היה שום דבר לפני כן, אבל היה רגע מסוים בו ה' החליט מאז ומתמיד שבאותו רגע הוא בורא את העולם. שם כתוב שיש כביכול גם תהליך אינסופי, ולכן אין בכלל שום שאלה.

[איך אפשר לדבר כאן על המושג זמן?] זו השאלה. נכון, באמת אמרנו שזה מאד מוזר, ובאמת יש על כך מכתב מהרבי[נ], מכתב מפורסם. הרי אדמו"ר הזקן כותב בסידור[נא] ובעוד הרבה מקומות בחסידות שמקובל אצלו מהמגיד[נב] שהזמן מחודש (שייך לך, בשם המגיד הוא אומר את זה). אצלנו זה הדבר הכי פשוט, אבל הוא מביא זאת כחידוש מהמגיד. עוד פעם, אדמו"ר הזקן מביא בכמה מקומות, הוא כותב שזה מקובל אצלו מהמגיד, שהזמן מחודש לגמרי.

יש אחד מגדולי הצדיקים בחסידות שנקרא רבי צבי הירש מזידיטשוב. הוא היה גם מקובל עצום, כתב ספר עטרת צבי על הזהר והיה הדוד וגם הרבי של הרבי מקאמארנא, שגם הוא עצום מאד. הוא מערער וחולק, ממש מכחיש זאת. הוא כותב באחד מהספרים שלו[נג] שהוא לא מאמין שהמגיד אמר זאת. הוא כותב על אדמו"ר הזקן שמביא בשם המגיד שהזמן מחודש, והוא ממש סותר זאת, שלא יכול להיות, לא מאמין שהמגיד אמר דבר כזה.

[הוא מביא טענות?] הוא לא מסביר שום דבר, הוא אומר שלא יתכן, אין דבר כזה. עוד פעם, מי שקורא תחלת עץ חיים, ואפילו מי שקורא מה שכתוב כאן – מה משמע מכאן? שתמיד היה זמן, או משהו כזה, וה' החליט מאז ומתמיד שאת העולם בוראים בדיוק ברגע מסוים. אבל לפי מה שכתוב שלא היה זמן כלל, לכאורה השאלה לא מתחילה. אם כן, יש הרבה מה ליישב כאן, צריך הרבה עיון, לא עכשיו בשבילנו.

[לא ברור שהזמן הוא דבר מחודש? הרי כתוב "בראשית ברא"!] ודאי, זה מה שאנחנו – אדמו"ר הזקן וכל חסידות חב"ד – אומרים. הדבר הכי פשוט הוא שזמן מחודש. במקום אחד בסידור הוא מביא זאת בשם המגיד, אבל זה הדבר הכי פשוט. גם בשכל שלנו היום זה הכי ברור. אם כבר מאמינים שה' ברא את העולם, שהוא מקום וזמן, הרי לפי איינשטיין שניהם דבר אחד. גם בתניא, בשער היחוד והאמונה, ודאי פשוט. לפי המדע של היום זמן הוא חלק מהמקום, הם אותו דבר. ודאי שהכל מחודש. עוד פעם, זה לא בשביל עכשיו.

המחקר האם הזמן מחודש או שלא לא התחיל מהחסידות ולא מהקבלה, הוא אצל הראשונים. יש ספר שנקרא ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו, ושם הוא מביא[נד] את כל הדעות לגבי כל הנושאים, ובמיוחד לגבי זמן, אם הוא מחודש או לא. זהו המקור הכי חשוב. יש לו פרק שלם על כל הדעות לגבי הנושא הזה, אם זמן מחודש או לא. אצל הפילוסופים הראשונים החוקרים זו מחלוקת.

[אפשר לומר שהיה "סדר זמנים"?] עוד פעם, אני לא רוצה להיכנס לזה, בגלל שצריך להסביר מה נקרא "סדר זמנים". בחז"ל כתוב[נה] ש"סדר זמנים" קדם, אבל יש באמת מדרגה שלמעלה גם מסדר זמנים. יש שלש מדרגות, שלא נסביר אותן כעת יותר מדי: זמן, סדר זמנים, ועוד משהו שגם אינו סדר זמנים. [איך הוא נקרא?] הוא לא זמן בכלל. שלש מדרגות אלו הן אחד מהסודות הכי עמוקים של חש-מל-מל. חש היינו כשאין אפילו סדר זמנים, מל הראשון הוא בחינת סדר זמנים, ו-מל השני הוא בחינת זמן.

[זמן מתחיל מעולם התהו?] על פי פשט זה כך[נו]: סדר זמנים הוא מהקו עד עולם האצילות. הפשט הוא שזמן הוא רק בעולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה. נסביר עוד יותר: יש בי"ע הפרטיים ויש בי"ע הכלליים[נז]. בבי"ע הפרטיים יש זמן, בבי"ע הכלליים אין זמן, אבל יש סדר זמנים. אבל באור אין סוף שלפני הצמצום אין גם סדר זמנים. זהו 'אדם דאצילות', אצילות הכללית. אור אין סוף שלפני הצמצום זה אצילות כללית והיא למעלה אפילו מסדר זמנים.

[יש בלאגן זמנים?] משחק זמנים, שעשועים. יש בלאגן של סתם ויש בלאגן של משחק, לא מסודר. [זה מה שכתוב בתחלת עץ חיים?] נכון. טוב, קודם כל, הוא שואל את שתי החקירות האלו לפני שהוא מתחיל להסביר. המקובלים הספרדים אפילו לא לומדים את הדברים האלה, בגלל שהם עדיין שאלות של מחקר, כמו של מנטליות קודמת. לשתי החקירות שבתחלת עץ חיים המקובלים בכלל לא מתייחסים. או מבחינה זו שאנחנו לא יכולים להבין אותן, כמו שאמרת קודם, שהן מתקרבות להיות "מה לפנים ומה לאחור"[נח], או בגלל שהוא עוד לא הסביר לך את הקבלה, אז איך אתה יכול בכלל להבין זאת?

[ישנם מצבים שאדם פוגש מישהו, קורה לו דבר מסוים, והוא מודע במפורש שהדבר הזה כבר קרה לו בעבר מתישהו. יכול להיות שהמחשבה הגיעה אליו מאותו "סדר זמנים" עוד לפני מושג הזמן?] לפי מה שהסברנו עכשיו, מדרגת "שעֵר בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[נט] היא אפילו לפני "סדר זמנים". הכל כבר קיים יחד גם כאשר אין עדיין סדר זמנים, יש רק סדר של סדר. עוד פעם, אם ה' כבר "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", אז הוא גם סידר, הוא שִער מה צריך להיות הסדר, אבל הסדר עוד לא יצא. שוב, יש סדר זמנים שהוא כבר של השתלשלות, אבל אין בו עדיין מה שאנחנו קוראים זמן. יש יציאה, הדברים כביכול יוצאים אחד אחרי השני, אחד למעלה ואחד למטה.

בלשון החסידות, אצל הרבי הרש"ב[ס], לפני הקו אין מעלה ומטה, אין דירוג. אבל בהשערה שלפני הצמצום הראשון יש השערה של הכל, וכמובן שבתוך ההשערה נכלל מה יהיה קודם ומה יהיה אחר כך, אבל בכל זאת הדבר לא קיים אחד לפני השני. ישנו סדר לא קיים, כמו הביטוי "מציאות בלתי נמצאת"[סא]. הוא בתוך ההשערה, איך שה' שער לפני הצמצום. אחר כך, ברגע שיש צמצום וקו, הקו עצמו הוא סוד "סדר זמנים", משום שהקו מגדיר מעלה ומטה. ממנו מתחילה להיות השתלשלות של "סדר זמנים", אבל אין עדיין זמן. זמן מופיע רק אחרי שנבראו העולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה.

בחירה חופשית – הכרעת האדם בין רצון ה' (טוב) לידיעתו (רע)

כל מה שקראנו עד עכשיו לא היה נוגע לעניננו כלל. עכשיו הוא מתחיל לחזור לשאלה הראשונה, של ידיעה ובחירה. כל מה שקראנו עכשיו היה ענין אחר של זמן.

וְהִנֵּה כֵּן בָּרָא הקב"ה אֶת הָעֹלָם, דְּלָא יַקְשֶׁה אָדָם אֵיךְ שַׁיָּךְ שָׂכָר לַצַּדִּיק וְעֹנֶשׁ לָרָשָׁע הֲלֹא "יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְּעֶלְיוֹן" [הלא ה' יודע שזה יהיה צדיק, אז למה צריך לשלם לו שכר? והוא יודע שזה יהיה רשע, אז למה מגיע לו עונש?], שֶׁצָּפָה וְהִבִּיט עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת וְיָדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה צַדִּיק, אִם כֵּן מֻכְרָח הוּא לִהְיוֹתוֹ צַדִּיק [אם ה' ידע מראש] וְלֹא יִתָּכֵן לוֹ שָׂכָר [לא מגיע לו], וְגַם יָדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה רָשָׁע וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲנֹשׁ כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְשַׁנּוֹת יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

[הידיעה של ה' בוראת את המציאות?] לכאורה, הראב"ד[סב] הזה הוא השיטה של הרבי. שיטת הרבי שליט"א[סג] היא שידיעה וגזירה הן שני דברים, וזו שיטת הראב"ד שהרבי לכאורה אומר כמותו. גם לזה אני לא רוצה להיכנס יותר מדי. הרבי תמיד כותב שחייבים להבדיל בין ידיעה לבין גזירה, שידיעה לא מחייבת, היא לא גזירה.

כאן לא כתוב כך. כאן כתוב שלכאורה אם ה' יודע הידיעה מכריחה. השאלה אם ידיעת ה' מכריחה את המציאות או לא מכריחה אותה. לפי הבעיה היא כביכול מכריחה ואם הוא יודע הדבר חייב להיות, לא יתכן אחרת. הראב"ד אומר שלא, שידיעה לא מחייבת. לא רק מה שעשה אתמול, הוא אומר שכמו חוזה בכוכבים, שעל פי הכוכבים הוא יודע, אבל מה, זה מחייב?

זה משהו כל כך יפה, שפלא שלא ראיתי שאף אחד מביא אותו:

וְיֵשׁ לוֹמַר, אַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִתְבָּרַךְ יְדִיעָה [כמו שאמרנו קודם], מִכָּל מָקוֹם הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיֵּיטִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶם [יכול להיות שהוא יודע שיהיה רשע, אבל הוא לא רוצה כך, הוא רוצה שייטיבו מעשיהם, כמו אבא, הוא רק רוצה שיהיו טובים], כִּי עַל כֵּן צִוָּה לָנוּ כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ [מהם כל התורה ומצותיה? הרצון שלו. הוא צוה לנו את כל מה שהוא רוצה, ואם הוא נתן לנו תרי"ג מצוות, סימן שהוא רוצה שנהיה טובים. זה מה שהוא רוצה], וְהָרָצוֹן בְּעַצְמוֹ מְנַגֵּד לַיְּדִיעָה מִתְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה [זה פלא. הרצון של ה' מנגד את הידיעה שמתחלת המחשבה. מהי אם כן בחירה חפשית?], וְיוּכַל אָדָם לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר רְצוֹן ה' יִתְבָּרַךְ וְצִוּוּיוֹ וְלֹא אַחַר הַיְּדִיעָה, שֶׁהָרָצוֹן יַכְרִיחַ הַיְּדִיעָה

בן אדם יכול להימשך אחרי הרצון של ה' ולא אחרי הידיעה של ה', שהרצון יכריח את הידיעה ויבטל אותה, וזה בכח האדם. זו נקודה חדשה שלא הסברתי קודם. הוא אומר שאצל ה' הדבר שקול – יש רצון כך ויש ידיעה כך. האדם מלמטה יכול לחזק את הרצון שינצח את הידיעה. לא שהוא עושה משהו, הוא פשוט מצטרף. כמו שיש אצל הקב"ה שני דיינים, ממש בדיוק מה שכתוב בתניא, רק להפך[סד]. בתניא כתוב שלאדם יש שני דיינים, יצר טוב ויצר הרע. ו"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"[סה], וברגע שהקב"ה מצטרף יש שני שופטים לטוב, האדם יכול לבחור שהקב"ה יצטרף ליצר הטוב שלו, ואז הם יכריעו את היצר הרע, כך כתוב בתניא. הקב"ה הוא הדיין השלישי שמצטרף וזה נותן תוספת כח ליצר הטוב לנצח את היצר הרע.

כאן כתוב ממש אותו הרעיון, רק הפוך, שה' הוא כמו האדם, והאדם הוא כמו ה'. אצל הקב"ה יש כביכול יצר טוב ויצר הרע – היצר הטוב הוא הרצון והיצר הרע הוא הידיעה – והאדם יכול להיות המכריע, השופט השלישי, שבא ואומר 'אני מצטרף לרצון'. ברגע שהוא מצטרף לרצון ה', זה נותן תוספת כח ברצון ה' לנצח את הידיעה שלו. [הבעל שם טוב מדבר מצד דעת עליון ואדמו"ר הזקן מצד דעת תחתון?] זה ספר של צדיקים וזה ספר של בינונים, תלוי למי הוא מכותב.

כח הבחירה – לשכנע את ה'

כֵּיוָן שֶׁאֵין חֵפֶץ לִרְצוֹן ה' בִּידִיעָה זוֹ 

מה הוא צריך לומר לה'? הוא לומד דרך של מליץ יושר. הוא צריך לשכנע את ה': 'הרי אתה לא רוצה את הידיעה, אז אם כן תבטל אותה, הרי אתה לא רוצה את הידיעה'. כך הוא כותב כאן. הוא אומר "שהרי אין חפץ לרצון ה' בידיעה זו". הרצון לא חפץ בידיעה. ה' רוצה טוב ויודע שיהיה רע. לא רק זה, אלא כמו שהוא רוצה טוב – הוא לא רוצה את הידיעה. זה מה שהאדם מוסיף. לפני האדם היה רצון טוב והיתה ידיעה רעה. ה' רוצה טוב ויודע שיהיה רע. כעת האדם בא ואומר לקב"ה שבעצם הוא רוצה טוב. זאת אומרת, הוא לא רוצה את הידיעה. למה צריך בשביל זה אדם? בגלל שאצל הקב"ה יכולים להיות שני דברים הפוכים יחד. זה עיקר הסוד שכתוב כאן והוא כתוב בכמה ספרי חסידות, במיוחד אצל הקדושת לוי.

למה צריך בשביל זה אדם? בגלל שהאדם מוגבל. האדם נתון תחת ההגיון. אצל הקב"ה כאשר הוא רוצה שיהיה טוב ויודע שמישהו יהיה רשע אלו שני דברים שיכולים להתקיים יחד. אלו באמת שני דברים מנוגדים והם יכולים להתקיים. אבל אצל האדם לא יכול להיות שניהם יחד. האדם יכול לבוא עכשיו ולומר לה' שאם אתה רוצה שיהיה טוב, כלומר אתה לא רוצה את הידיעה, אתה לא רוצה את מה שאתה יודע, אז תבטל את הידיעה. זו דרך של מליץ יושר, כמו כל הצדיקים הגדולים. כאן הוא השורש לעבודת הצדיקים הגדולים שהיו מבטלים את הגזירות. כמו כל גזרה, יש רחמנא ליצלן גזרה רעה על עם ישראל, על הכלל או על הפרט, אז איך הצדיק בא ומבטל אותה? הוא משכנע את הקב"ה – אתה לא רוצה את הגזרה הזאת. 'מה, אתה רוצה לעשות רע ליהודי?!', הוא בא מסביר לה' שהוא לא רוצה. הוא משכנע אותו כל כך טוב ובכך הוא מבטל אותה.

כך הוא גם כאן. כך הוא אומר, שה' רוצה טוב ויודע שחס ושלום יהיה רע. אז מהי בחירה חפשית? להצטרף לרצון ולהסביר כביכול לקב"ה שאתה לא רוצה את הידיעה, ואם כן, תבטל אותה.

עוד פעם, למה צריכים בשביל זה אדם? בגלל שאם לא היה אדם אז אצל הקב"ה יכולים להיות שניהם יחד, אחד לא מפריע לשני. [איך יכול להיות שאחד לא מפריע לשני?] זה הקב"ה, בלי גבול. [אבל הקב"ה יודע את זאת] נכון, הוא יודע את הידיעה, וזה לא מפריע. [הבחירה היא מעשה] אצל ה' זה שקול, כמו שאריאל אמר, בגלל יכול להיות שאצלו בסופו של דבר גם הרע יתהפך לטוב. אצל ה' הכל שקול.

אם יש ידיעת ה', שה' כביכול יודע שיהיה רע, ברגע שאני בכלל מכיר בסוד הזה שיש רצון שהוא אחר מהידיעה, הרי זה חידוש גדול. עצם הדבר שיש רצון שהוא אחרת מהידיעה, זהו כבר חידוש עצום. עצם ההכרה שיש רצון לטוב נגד הידיעה הרעה הוא כבר הוצאת הגזרה מידי הידיעה. הרי יש רצון אחרת, זאת אומרת שיש אפשרות שלא יהיה כך. ודאי נכון מה שאמרת, שאם עכשיו האדם יחזק עוד את הרצון נגד הידיעה, לגמרי, לא רק שהיא לא תפריע, אלא היא תבטל את הידיעה. עצם מציאות הרצון כבר אומר שהידיעה לא מכריחה, ואם האדם עכשיו יבחר ברצון הוא גם יבטל את הידיעה לגמרי. לא רק שהיא לא תפריע, גם תתבטל.

[הנקודה של הידיעה זה דבר מוגבל. הקב"ה בעצמו הוא בתכלית הפשיטות. הרצון שלו בפשיטות. הרצון תמיד יכול להשתנות, הוא לא מוגבל באיזושהי מערכת מסוימת, זה היולי. לכן מתוך האפשרות שינוי, יש לו מעלה יותר גבוהה לשנות את הידיעה. הידיעה, ברגע שהיא משתנה ביחס לרצון, הרצון לא משתנה ביחס לידיעה. אז יש כח יותר גדול להשפיע על הרצון. כשמגיעים לרצון, זה כביכול להגיע לעצמות הבורא. בעוד שהידיעה היא לא עצמות, ידיעה היא דבר מוגבל, ועצמות אינה דבר מוגבל] כן, זה מה שאמרנו מקודם, שהידיעה כאן היא ידיעה חיצונית, זה לא הידיעה העצמית.

זה מה שכביכול האדם מגלה, שהרצון לא חפץ בידיעה, וזה מה שכתוב כאן. הוא כותב "כיון שאין חפץ לרצון ה' בידיעה זו". הוא מסביר לה' שהרצון שלו לא חפץ בידיעה. כלומר, שהאדם באמת מגלה את פנימיות הרצון והיא לשלול את הידיעה. זה גם דבר חשוב בכלל, שרצון לא מכריח את המנגד אם פנימיותו לא מתגלה, ומי שמגלה את פנימיות החפץ הוא האדם שבוחר ברצון, מחזק אותו ומגלה שהרצון לא חפץ בידיעה ובזה הוא מבטל את הידיעה.

[אז איך הידיעה פלשה לשם?] החפץ של הרצון לא היה גלוי קודם. [מלכתחילה רצה ה' לברוא את העולם על ידי מדת האמת. ראה שאין העולם.. לכתחילה רצה לברוא את העולם עם הידיעה. ראה שאין העולם מתקיים שיתף את הבחירה...] לפי מה שאמרנו קודם יוצא שכאן הרצון הוא כמו היצר טוב והידיעה כמו היצר הרע, שהם מדת הדין ומדת הרחמים.

בחירת האדם ברצון ה' (טוב) על פני ידיעת ה' (רע)

וּבְמַעֲשֶׂה זֶה, וְהַיְדִיעָה הִיא שֶׁלֹּא לְרָצוֹן.

האדם מסביר לקב"ה: 'מה שאתה יודע הוא לא לרצונך, לא לטעמך'. הוא מסביר לו שלא מתאימה לך הידיעה הזאת. איך אתה יכול לדעת שהאדם הזה יהיה רשע, הרי זה לא מתאים לך בכלל, לא לטעמך, לא לרצונך!

[ולכן] וְאִם יִרְצֶה אָדָם יֵיטִיב מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא הָרָצוֹן שֶׁל ה' יִתְבָּרַךְ [יש לאדם האפשרות, הבחירה החפשית, להטיב את מעשיו כמו שה' רוצה], וְלֹא יוֹרִיד וִיְשַׁלְשֵׁל לְעַצְמוֹ הַיְּדִיעָה,

המשפט הזה הוא המקור של ההסבר בחסידות חב"ד למה הידיעה לא מכריחה. הוא אומר שאם הוא בוחר ברצון, הוא לא מוריד ומשלשל לעצמו הידיעה. זאת אומרת, מה שה' יודע הוא מקיף, בדיוק כמו שכתוב בחסידות שידיעת ה' ברע לא נוגעת למציאות. כמו שהסברנו קודם, הידיעה של ה' בכל שלב היא בחינת הטבע, וטבע משתלשל ויורד. אבל מי משלשל ומוריד את הטבע? האדם עצמו. אם הוא חי תחת הטבע ואינו דבוק ברצון ה' שלמעלה מהטבע, הוא מוריד לעצמו את הידיעה – הוא עצמו ממשיך את הידיעה, שהיא הטבע, הרע. מה שאין כן אם הוא בוחר בטוב, ברצון, הוא מתעלה למעלה מהטבע עד כדי שהוא מבטל אותו לגמרי. [הוא משאיר את הידיעה למעלה?] כן, הוא לא מוריד ומשלשל אותה.

[רגע, אבל יום אחד הוא יגיע למדרגה הזאת, לא? יש לו את הידיעה העתידית שמצפים ממנו] נכון, ואז הוא מוריד אותה. הוא יכול להתעלות למעלה, הידיעה היא למטה. הרצון למעלה מהידיעה, לא שהידיעה למעלה. [אבל אמרת שהאדם משלשל את הידיעה למטה] כן, אם הוא לא בוחר בטוב [אז מה הוא יעשה?] ישאיר את הידיעה למעלה [אז אם הוא משאיר את הידיעה למעלה, אז יום אחד היא תיפול עליו, לא?] לא. זה יהיה "רע כסא לטוב".

ניסיון הצדיקים בהכרעת הרצון

נסביר לאט לאט. עכשיו הוא אומר עוד דבר יפה וחשוב:

כִּי הַיְּדִיעָה שֶׁל רַע הוּא הָרַע בְּעֶצֶם שֶׁהִיא הַסִּטְרָא אַחְרָא, שֶׁנִּבְרֵאת לְנִסְיוֹן הַצַּדִּיקִים,

פלא. ידיעת ה' ברע היא שה' יודע שיהיה רע, זה השטן. הידיעה שה' יודע שאחד יהיה רע היא השטן, וה' ברא את הידיעה הזאת לניסיון הצדיקים, כפי שנאמר שברא את הטבע. [בדיוק מה שהרמב"ם אומר, איך יכול להיות שה' הוא כל יכול ולאדם יש בחירה. הוא אומר, בדיוק כמו שהוא הגדיר מנהג בטבע להיות כך וכך, אלא שכנגד טבע זה האדם יכול להמשיך את רצון הבורא] נכון, ודאי זה מה שהרמב"ם כותב[סו], שהאדם יכול להתגבר על הטבע שלו. אבל מה החידוש כאן? הרמב"ם לא אומר שידיעת ה' היא הסטרא אחרא. כאן הוא כותב מלים מפורשות, שידיעת ה' את הרע היא הרע בעצם, היא הסטרא אחרא, שנבראת לניסיון הצדיקים.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא עוֹלָם הַנִּסָּיוֹן, שֶׁהַנְּשָׁמָה נִשְׁלַחַת שָׁם לִהְיוֹתָהּ בְּנִסָּיוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה דְּאִם יַעֲשֶׂה הַחֵטְא הֲרֵי יִטֶּה אַחַר הַיְּדִיעָה [אם הוא עושה חטא הוא נוטה אחרי הידיעה, שהיא הסטרא אחרא], וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה הֲרֵי יִטֶּה אַחַר הָרָצוֹן [אם הוא מתגבר הוא נוטה אחרי הרצון]

זה בדיוק מה שאמרנו קודם, שידיעה היא היצר הרע של ה', מה שהוא יודע, הוא ברא לעצמו יצר הרע. זה נקרא שהוא ברא שטן, והרצון הוא היצר הטוב של הקב"ה. כעת האדם הוא השופט השלישי. כמו שאמרנו, בדיוק ההיפך ממה שכתוב בתניא, אותו דבר בצד השני, שהאדם צריך להכריע בין היצר הטוב של ה' לבין היצר הרע של ה'. [זה לא כמו שאומרים ההודים?] לאט לאט, נגיע.. הרי אנחנו עכשיו אומרים שהכל הוא "הרע כסא לטוב". "הרע כסא לטוב" ראשי תבות הכל. הכל הוא הרע כסא לטוב.

עוד פעם, הצדיק יכול להישאר צדיק ויכול ליפול ולהיות רשע. מתחלה כל אחד צדיק, בסוף כולם יהיו צדיקים, וגם בתחלה כל אחד צדיק. כל עם ישראל הם צדיקים. הוא מתכוון לכל אחד בתחילה, לפני שהוא חטא. לפני שחטאת אתה צדיק. גם עכשיו, לגבי המעשה של השניה הבאה, כעת אתה צדיק. ה' מנסה אותך: אם תשלשל לעצמך את הידיעה, שזה נקרא לבחור ברע, או שתבחר ברצון, שזה הטוב.

[זה מה שדוד המלך אומר "למען תצדק בדברך"[סז], כביכול להצדיק את הידיעה, דוד אומר שהוא חטא..] כן, להצדיק את הידיעה. הוא כביכול מסר את נפשו בשביל להצדיק את ה'. [נשמע כמו שתי רשויות] לא, הוא אומר שה' ברא את זה. כך הוא כותב כאן. הוא אומר שהידיעה נבראת לניסיון הצדיקים.

רצון טוב ורצון רע

וְהַצִּוּוּי הַמְּנַגֵּד לַיְּדִיעָה [יש ציווי של ה', תעשה מצוה, "סור מרע ועשה טוב"[סח]. והציווי שהוא רצון ה' מנגד לידיעה], שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה', נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי, וְהָבֵן הֵיטֵב [ בסוף הוא מסמיך את כל התורה העמוקה הזאת על מאמר חז"ל, וזו באמת אסמכתא מאד-מאד טובה].

מה היתה כל התורה כאן? שאתה יכול לבחור בין רצון ה' לבין ידיעת ה'. זה משהו הפלא ופלא, חידוש נפלא. צריכה להיות אסמכתא לכך בחז"ל. בסוף הוא מסמיך הכל על מה שחז"ל פירשו בפסוק "'אשה ריח ניחוח להוי''[סט] – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[ע]. יש לי נחת רוח שאמרתי והוא עשה את הרצון שלי. מה משמע מהמאמר הזה? "אמרתי" פרושו הבעתי רצון. כתוב שאמירה היא הבעת רצון. על פי פשט "אמרתי" הכוונה אמרתי את המצוה.

עוד פעם, "נחת רוח לפני שאמרתי" הכוונה שאם לא הייתי אומר לא הייתי יודע מה זה הרצון. על פי פשט, אפשר כל דבר לומר, אם כתוב "ונעשה רצוני" משמע שהיה יכול לעשות משהו אחר שאינו רצוני. מה יכול להיות לא רצוני? זו הידיעה. כך הוא מסביר. "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", שהרצון שלי התקיים, שהיהודי הזה בחר ברצון ולא בחר בטבע שהוא הידיעה.

מה יוצא מזה? שלפי התורה הזאת הידיעה היא הרע. [לפי זה הידיעה היא דבר מאד חיצוני] נכון. זה מה שאמרתי שכאן מדובר על ידיעה חיצונית. אחרי זה, כאן יש ידיעה ורצון, וכעת צריך לומר שיש ידיעה עוד יותר ממנה. [איך יתכן שה' סותר את עצמו לגבי הידיעה?] זו כבר נשיאת הפכים. לאט לאט. מה כתוב כאן בפירוש? שהידיעה היא הרע, ממש כותב בפירוש, זו הסטרא אחרא, והרצון הוא הטוב.

אנחנו הסברנו שהרצון הוא שורש הרע, והענג הוא הטוב. אם כן זו מדרגה אחת יותר גבוהה. עכשיו חידשנו חידוש עוד יותר מזה, שהרצון בטוב הוא שורש הרע. זהו שורש הרע במובן של רצון, שעצם הרצון הוא כבר לא רעוא דרעוין, ויש ידיעת עצמו, לא הידיעה הזאת שהיא הסטרא אחרא. יש ידיעת עצמו שהוא עצם הטוב, שבידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים, שהיא שורש הטוב.

אם כן, כמו כל דבר, גם בכתבי האריז"ל, בכל הקבלה, הוא לפי הכלל שהכל יחסי. יש רע וטוב של דעת תחתון, כמו כאן, דעת המציאות החיצונית. זו דעת של טבע, ואפילו היא לא משלשלת את עצמה, כמו שכתוב בחסידות, היא מקיף. על אור פנימי בתוך הטבע הוא לא מדבר כלל.

למשל, איפה הדעת הזאת יכולה להיות במערכת הקבלה שהוא קורא לה סטרא אחרא? זה יכול להגיע אפילו למדרגת קדמון. בגלל שברגע שיש צמצום וקו, זהו כבר אור פנימי. כתוב שהוא לא משתלשל בעצמו. אם האדם לא ישלשל אותו הוא לא ירד בעצמו. כתוב בחסידות שמה שלא יורד בעצמו הוא רק הסובב כל עלמין. ברגע שמדובר מהקו ולמטה האור יורד מעצמו, זהו כבר בתהליך של השתלשלות. כאן הוא אומר שהידיעה היא עדיין לא בתהליך של השתלשלות. אם האדם לא ישעבד את עצמו לזה היא לא תרד. זאת אומרת שהידיעה הזאת יכולה להיות עד מדרגת קדמון שלפני הקו.

איפה הרצון? הוא מדרגת אחד, על פי פשט, הרצון להטיב. ה' ברא את העולם עם רצון להטיב. עוד פעם, במדרגה הכי גבוהה אצלנו, איך שאנחנו מבינים את העולמות לפי החסידות, הדעת כאן יכולה לחזור עד מדרגת קדמון, ואילו הרצון, הטוב כאן, יכול להיות עד בחינת אחד אצלנו, שזהו הרצון להטיב. אבל עכשיו הסברנו שיש דעת יותר מכך. מהי הדעת שבפנימיות הרצון? השעשועים העצמיים. אבל יש עוד יותר –  השעשועים העצמיים, שהם רק גילוי של העלם עצם הטוב, שהוא בחינת יחיד. אלו שתי מדרגות, תענוג ואמונה שלמעלה מהדעת.

עוד פעם, אנחנו הסברנו שיש רצון ובתוכו יש תענוג ולמעלה משניהם יש אמונה פשוטה. זה לא כנגד קדמון-אחד-יחיד. מהם אצלנו תמיד ג' רישין שמוסברים אמונה-תענוג-רצון? יחיד הוא כנגד אמונה, תענוג כנגד שעשועים עצמיים – הם גילוי היחיד וממוצע בין יחיד לבין אחד – ורצון כנגד בחינת אחד. בתוך הרצון כלול גם קדמון, שהוא כמו מוחא סתימאה שבתוך אריך. [יחיד זה לא שה' משתעשע עם עצמו?] לא, יחיד הוא העלם, שעשועים הם כבר גילוי בעצמו. יחיד הוא "ההעלם העצמי של אור במאור". הוא עדיין לא שעשועים עצמיים. שעשועים הם באמצע – לפעמים נקראים בחסידות יחיד ולפעמים נקראים אחד. אמנם  ברשימה שעשינו על כ"ב מדרגות ב"הרכבת אנוש" שמנו את השעשועים במדרגת אחד, רק שאלו ג"ר של אחד, שהם גילוי של מדרגת יחיד, הם באמצע. אצל רבי הלל לפעמים שעשועים ביחיד לפעמים באחד, אבל הם לא יחיד ממש שבהעלם העצמי.

אם כן, אמונה ותענוג ורצון כולם לפני ההשערה, לפני ש"ה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". מה שכתוב כאן בשורש הכי גבוה הוא היחס בין ההשערה לבין הרצון, בין אחד לקדמון. אבל מה שאנחנו מסבירים הוא שהידיעה היא בעצם טוב ושהרצון הוא כבר שורש של רע. לכאורה זה בדיוק להפך, זה לעלות את היחסים במדרגה אחת – זה היחס בין אחד לבין השעשועים והשורש של השעשועים בבחינת יחיד. הכל באמת יחסי. למה אנחנו רוצים שהרצון באמת יהיה שורש הרע? בגלל שהמלה רע היא רצון. [אבל אמרנו שקדמון הוא הרע, ועכשיו אנחנו מעלים אותו למדרגת אחד?] נכון. זה נקרא שהכל "לפי ערכים". זה הכלל בקבלה.

עוד פעם, מהו רע לגבי טוב? רע הוא פשוט מה שלמטה מטוב. זה רע, זה הכל. כמו שהמגיד אמר[עא] שמה שלמטה הוא הרע, ומה שלמעלה הוא הטוב. [זה יחסי?] כן, זה יחסי.

אבל כאן, בהסבר זה, הידיעה היא הרע, כך הוא כותב, הרצון הוא הטוב והבחירה היא בין הרצון לבין הידיעה. איך זה בדיוק מתאים למה שאמרנו? כשאנחנו מסבירים ששורש הרע הוא הרצון הטוב – זה הרע שהוא כסא לטוב, שהוא כבר חלק מהטוב. אם כן, באמת לא צריך לומר שזה יחסי בכלל. מה שמדובר כאן הוא שרע היינו סטרא אחרא, שצריך באמת לבטל אותו. אבל כשאנחנו מדברים על רע, אנחנו לא מדברים על הסטרא אחרא, אנחנו מדברים על הרע שהוא כסא לטוב. שהוא במדרגת אחד, הרצון הטוב. הרע שהוא כסא לטוב הוא מדרגת אחד, וכאן הוא הרע שאינו כסא לטוב. כאן הוא הרע שחייבים לבטל, שהוא הידיעה התחתונה. הרע שהוא כסא לטוב הוא מדרגת אחד לגבי השעשועים ולגבי יחיד שלמעלה ממנו. אם כן, זה משהו מאד-מאד חשוב שראינו בכתר בשם טוב, וזה באמת רק החלק האחרון שלו.

התנגדות הרע הטוב (רצון) לרע הרע (ידיעת הסט"א)

[דעת עליון זה איך שה' רוצה שיהיה?] עוד פעם, אני לא יודע מה זה דעת עליון, תלוי איך מגדירים אותה. פה יש ידיעה שהיא למטה מהרצון. הוא אומר שהיא יכולה להיות דעת רע. אם הוא יודע רע, הוא בעצמו הרע. הוא אומר שידיעת הרע היא עצם הרע, השטן בעצמו, ויש רצון של ה' שהוא טוב. האדם יכול לבחור או ברצון הטוב או בידיעה.

יש ידיעה עצמית, כמו שהרמב"ם כותב, שה' יודע את עצמו ובידיעת עצמו יודע הכל. זה ודאי עצם הטוב, בגלל שה' הוא עצם הטוב, והיא עוד יותר פנימית מהרצון, היא לפני הרצון. הידיעה העצמית היא במדרגת עתיק והרצון בבחינת אריך. הרצון, שהוא רעוא לגבי עתיק, הוא הרע הכסא לטוב, הרע הטוב.

מכאן גם אפשר להבין טוב למה הרצון מתנגד לידיעה. כתוב ש"פגע בו כיוצא בו"[עב]. יש עוד כלל גדול, שלא יכולים להיות שני דברים מתנגדים ונלחמים באמת אם אין להם מכנה משותף. אפילו אם הם לא שייכים אחד לשני, שנראים הפכיים, אבל אם מתנגדים ממש ונלחמים – על כך כתוב "פגע בו כיוצא בו". אם אין בו את אותו דבר הוא לא יכול להילחם אתו כלל. אז אם הרצון ממש מנגד לידיעה התחתונה, ידיעת הרע שבאמת רע, המשמעות היא שהרצון גם כן צריך להיות הרע הטוב. הרצון הוא הרע הטוב והידיעה היא הרע הרע, הרע הטוב הוא זה שמתנגד לרע הרע, ומה שנשאר הוא הרע הטוב, שהוא הרצון, והוא הכסא לטוב הפנימי-העצמי של ידיעת עצמו של הקב"ה.

[לעומת זה הרע הרע הוא כסא למשהו נוסף?] לא, הרע-רע צריך להתבטל, הוא השורש של כל ההשתלשלות שלנו. הוא הנקודה הכי גבוהה בהשתלשלות הטבע. הרע הטוב הוא המדרגה-הנקודה התחתונה של המציאות הטובה, והרע הרע הוא הנקודה העליונה של כל המציאות, בגלל שאצל הרע כל מה שיורד הוא יותר גרוע. [אמרת שזה ראש המציאות התחתונה. ראש המציאות התחתונה..  זה כתר] זה אריך. זה ראש ההשתלשלות של הטבע, לא של גילוי אלוקות בתוך הטבע. באמת מה זה על פי קבלה? חיצוניות הכתר בעולם הבריאה שכבר יצאה מגדר האצילות. בלשון אחרת, היא עטרין דגבורות, החיצוניות שלהן. זהו עומק רע, ידיעת ה' את הרע, כביכול.

ג.      בירור כח המשיכה שברע

בירור כח המשיכה שברע והפשטתה מהקליפות

אם כן, מה הסברנו היום? שני נושאים. נושא אחד של חולה לגבי בריא, שרע מלשון חולה. [באמת דוקא כל הויטמינים נמצאים תמיד בקליפות] נכון, זה "הרע כסא לטוב". בדיוק הענין, שיש הרבה בריאות בתוך הקליפות, בחולי.

יש פה עוד דבר שנקשר אותו לענין. אתמול טוביה הביא לי את ספר המאמרים של הרב קוק זצ"ל[עג], וכתוב כאן דבר כזה: הוא מדבר על התייחסות לאנשים רעים, איך צריך להתייחס אליהם, לרשעים. בקיצור הוא אומר בפשטות שיש תלמיד חכם שברגע שהוא רואה מישהו שמתנהג לא בסדר, הוא מבטל אותו, גמרנו.

הוא אומר שעל ידי כך הוא אף פעם לא ימשוך אותו, לא יצליח לתקן אותו. הוא אומר נקודה יפה: למה הרע נשאר רע? אם בא איזה תלמיד חכם ואומר לאיזה רשע שאינו לא בסדר ומוכיח אותו, למה הדבר לא מזיז אצלו שום דבר? למה הוא נשאר רע? הוא מסביר שנשאר רע בגלל שישנה פה נקודת משיכה לרע, יש משהו שמושך בתוך הרע וזהו הטוב של הרע. כך הוא כותב. יש משהו שמושך אותו בתוך הרע. יש כח משיכה עצמו והוא הטוב שנכלל בתוך הרע.

[אבל התלמיד חכם מגלה את הנקודה הטובה הזו] כן, אבל יש שני תלמידי חכמים. לתלמיד חכם הראשון, ה'מתנגד' נקרא לו, אין שום גישה לכח המשיכה הזה שיש ברע. זאת אומרת, הוא לא יכול להבין ולהתקשר לטוב שיש ברע.

הוא מסביר שם ש"הרע כסא לטוב", אם נתרגם זאת לסגנון שלנו, הוא להוציא מהרע את כל כח המשיכה שיש לו. מה שצריך לברר מהרע הוא את המושך שבו. יש משהו שמושך ברע ובמשיכה הזאת יש טוב, או שהוא עצמו הטוב שיש ברע, הוא מחיה את הרע, וצריך לברר את המשיכה הזו. איך מבררים אותה? שבאמת מגלים את הטוב שלו.

במלים פשוטות, ודיברנו על כך הרבה פעמים לגבי הדרך לגשת לקרב בן אדם, בכלל לא צריך לדבר אתו על מה שלא בסדר אצלו. למשל, אם אני הולך לדבר עם אחד שנמצא באיזו כת של עבודה זרה, מה צריך לעשות? צריך ללכת ולהתווכח אתו? לא. צריך להשתדל למצוא אצלו נקודה של אמת, צריך לחפש אותה. אני לא מדבר אתו על העבודה הזרה שלו וגם עדיין לא על יהדות, אבל אני מחפש איזו נקודה שאנחנו יכולים לשדר עליה יחד, איזה נושא שגם הוא מחזיק שהיא נכונה, איזה דבר נכון, נקודה שאני אומר שהיא נכונה וטובה, וגם הוא מודה לכך, גם לפי ההשקפה שלו.

באמת, אם אני יודע טוב באיזו נקודה להיאחז, אני מחפש, כמו שכתוב כאן, את הנקודה הכי מושכת בתוך הענין שלו – אני מפשיט אותה מהקליפות. יש משהו הכי 'גשמאק', הדבר הכי נחמד שם באותה כת. למה הוא נמצא באותה כת? בגלל שיש משהו שמושך אותו לשם. אם לוקחים את הדבר שמושך, מפשיטים ומורידים את הלבושים הצואים, שאלו כל ה"אביזרייהו דעבודה זרה" שיש בו, מה שנשאר הוא איזו נקודה שהיא באמת טובה, ולהבדיל, היא גם קיימת בקדושה ואני יכול מיד להתחיל לדבר עליה בצורה חיובית, ולאט לאט לקשר אותה לתורה, לאט לאט להסביר לו שהנקודה הזו היא חלק מהתורה. כשאני מסביר לו לאט לאט שהנקודה הזאת היא חלק מהתורה, ממילא אני הוצאתי את הניצוץ. זה נקרא לברר ניצוץ, שהוצאתי את הניצוץ מהקליפה וחיברתי אותו בחזרה לתורה. מה נשאר שם בקליפה? שום דבר. עכשיו הכל זבל, הכל פסולת. מה שנשאר נופל מאליו, מתמוטט ונופל ומתבטל מאליו. זה נקרא עבודת הבירורים.

אבל שוב, אז מה כתוב כאן? שיש תמיד בתוך הקליפה דבר שמושך. כל זמן שלא מבררים את הנקודה המושכת הזאת אי אפשר לבטל את הרע. [הרע הוא מה שמושך?] לא, מה שמושך ברע הוא הטוב שבו, כך הוא כותב. [זאת אומרת שיש אמת ברע שבעצמו מושך, בגלל שהוא רע. צריך להראות לו שיש גם רע בקדושה?] הרצון הטוב. הרצון הטוב הוא הרע הטוב עליו אנחנו מדברים.

בירור מחשבות הזולת

איך זה מסתדר עם מה שהסברנו היום קודם? קודם הסברנו שרע הוא מלשון חולה, וחולי הוא השתוקקות – ברגע שהוא חולה הוא מתחיל להשתוקק לחיות. מה יש בחולה שאין לבריא? לחולה יש יותר רצון לחיות מאשר בריא. אצל בריא אין רצון לחיות, הוא לא מרגיש שום רצון כזה. אצל חולה הוא רוצה לחיות. זו המעלה של חולה לגבי בריא, והיא הכסא לטוב.

זה נקרא געגועים, שצריכים להישאר גם אחרי הגאולה – "כן בקודש חזיתיך", הלואי. זה נקרא חולה שהוא כסא לבריא, "הרע כסא לטוב". כאן זו גם אותו רעיון. זאת אומרת, בתוך הרע ישנה נקודת משיכה, שלא קיימת אפילו בטוב כל עוד לא מבררים אותה.

זהו מן געשמאק, איזה מן געגועים. כל געשמאק הוא תשוקה, נקודת תשוקה שיש ברע, שאם אני לא אברר אותה אני אשאיר אותה שם בתוך הרע, ואז גם לא אמצא אותה בתוך הטוב, בגלל שכך ה' ברא את העולם. הוא עשה שבירת הכלים והכניס נקודות טובות לתוך הרע, ובינתיים הן לא נמצאות בטוב אם אני לא אדאג לברר אותן. לכן אני חייב, זו העבודה – זה נקרא עבודת הבירורים – אחרת הוא הולך לאיבוד.

[שיטת הבעל שם טוב  ההעלאת המדות שייכת לכל אחד?] לגבי אדם שתוקף אותו יצר הרע, אם הוא לא צדיק הוא שקוע בו. כאן אנחנו מדברים איך להתייחס לאדם אחר. כמו שכותב בפרק כח, מה זה צדיק? מיה שהמחשבות אינן שלו, הן של מישהו אחר. ברגע שהן של מישהו אחר הוא יכול לברר אותן. בבינוני אם הן שלו הוא שקוע בהן – הוא לא יכול לברר, לכן הוא צריך להסיח את הדעת לגמרי. אבל כאן באמת מדברים על מישהו אחר. לגבי מישהו אחר, כל אחד הוא הצדיק שמעלה את הטוב. זה שייך לכולם. לגבי מישהו אחר זה ודאי שייך לכולם. לגבי שעת מעשה, אם אדם מקבל תאוה רעה, הבינוני צריך להשתדל לכתחילה להסיח את דעתו ממנה. אם הוא לא מצליח להסיח את דעתו, בעל כרחו הוא צריך לברר אותה על ידי שפלות, כמו שכתוב שם, על ידי שמשפיל את עצמו מאד ומבקש שהקדוש ברוך הוא יברר את הטוב. אבל הוא מצד עצמו לכתחילה צריך להשתדל להסיח את דעתו, זה מה שכתוב. אבל לגבי מישהו אחר ודאי שהוא יכול, לפי מה שכותב שם, כי הוא לא שקוע בזה.

לימוד את המסכת וגילוי שורש סברות הדין

כאן הוא מביא מאמר חז"ל כאסמכתא, וזה מענין. כתוב בחז"ל דבר כזה: "דוד דגלי מסכתא, כתיב ביה 'יראיך יראוני וישמחו'. שאול דלא גלי מסכתא, כתיב ביה 'ובכל אשר יפנה ירשיע'"[עד]. כתוב שההבדל בין דוד המלך לבין שאול המלך הוא שדוד גילה את המסכת. תכף נסביר מה הכוונה. כיון שהוא גילה את המסכת שלו, זה נקרא "גלי מסכתא", לכן כתוב עליו "יראיך יראוני וישמחו"[עה]. אבל על שאול, שלא גילה את המסכת שלו, כתוב "ובכל אשר יפנה ירשיע"[עו]. הרב קוק דורש כאן את זה, ממש כמו דרוש חסידי, לגמרי 'ווערטער חסידי', לכאורה לא שייך לפשט כלל איך שהוא דורש. קודם, מה הפשט שדוד גילה את המסכת? רש"י אומר שני פירושים: או שהוא לימד את התורה שלו לאחרים, זה נקרא לגלות מסכת, כמו "תורת חסד"[עז], תורה שלומדים על מנת ללמד[עח], או, פירוש שני, ש"גלי מסכתא" הכוונה שהוא ירד לעומק הסברות והטעמים של כל דין, שהוא יגע מאד לגלות את הטעמים של כל דין בתורה.

עוד פעם, אלו שני פירושים. פירוש אחד שלגלות מסכת הכוונה ללמד, ופירוש שני שלגלות מסכת הכוונה יגיעה לגלות את שורש הסברות שיש בכל דין, לגלות את עומק המסכת, אפילו בין לבין עצמך. אפשר לומר על פי פשט ששהיהם תלויים זה בזה, אם אדם מלמד ממילא – "מתלמידי יותר מכולם"[עט] – הוא גם הוא מברר את עומק הסברות. בכל זאת, על פי פשט אלו שני טעמים.

מה יוצא מכך שדוד מגלה מסכת? כתוב "יראיך יראוני וישמחו". מה הפשט? שהוא מכוון את ההלכה. כך רש"י מסביר וכך הוא הפשט, שכיון שהוא מגלה מסכת לכן הוא מכוון את ההלכה לאמיתה, הוא זוכה "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", ואז "יראיך", האנשים שרוצים ללכת בדרך הטובה – "יראוני". הם יראו מה שאני אומר וישמחו, בגלל שכל מה שאני אומר להם מכוון על פי תורת אמת, על פי הלכה.

לעומתו, על שאול שלא גילה מסכת נאמר "בכל אשר יפנה ירשיע". רש"י אומר שכיון שהוא לא מגלה את המסכת אליבא דשני הפירושים האלה – הוא לא לימד תורה לאחרים וגם לא יגע מספיק להגיע לסברה של כל דבר – לכן כל הלכה שהוא פוסק הוא טועה, שלא בכוונה. "בכל אשר יפנה ירשיע", רש"י אומר שהכוונה שפשוט כל מה שהוא אומר – הכל לא נכון. הוא לא זוכה לכוון. על דוד המלך כתוב "והוי' עמו"[פ], וחז"ל דורשים מה הפירוש "וה' עמו"? "הלכה כמותו בכל מקום"[פא], שדוד יותר מכל אחד אחר זכה לכוון את ההלכה.

למה "ה' עמו"? כאן חז"ל אומרים בגלל שגלי מסכתא, שהוא גילה מסכת. מה שאין כן שאול, שהיה מלך גדול ונשמה גבוהה מאד, שבמדה מסוימת היה יותר גבוה אפילו מדוד, לפי הקבלה. בכל זאת, כיוון שלא גלי מסכת לכן הוא לא זכה לכוון את ההלכה לאמיתתה. זה נקרא "בכל אשר יפנה ירשיע". זהו הפשט בגמרא.

גילוי הטוב (כח המשיכה) שברשעים על ידי דוד

איך הרב קוק כאן מסביר זאת? שמסכת כאן היא מסכת הרשע. כמו שאומרים 'המסכת של המאפיה', המסכת שלהם, מה שהם עושים שם. מה הכוונה לגלות מסכת? לגלות את פנימיות המסכת שלהם, שהיא הטוב שיש אצלם. כך הוא דורש זאת. דוד ש דואג לגלות מסכת, עליו כתוב "יראיך יראוני וישמחו", הוא מחזיר אנשים בתשובה. בגלל שהוא מגלה את המסכת שלהם, את הנקודה הטובה שהיא הפרצוף האמתי-הפנימי, הטוב שבו, הוא מגלה מסכת אצלם, לכן הם חוזרים בתשובה. אבל שאול לא מגלה את המסכת שלהם. כך הוא דורש כאן.

עוד פעם, זה דרוש חסידי מאד, בדיוק הפך הפשט. שאול שלא מגלה מסכת, מה כתוב אצלו? "בכל אשר יפנה ירשיע", הוא רק יודע להוכיח, כמו שאמרנו קודם, כמו ה'מתנגד' שמסתכל על איזה רשע ורואה שהוא לא בסדר, אז הוא מרשיע אותו. מרשיע אותו הכוונה שהוא מוכיח אותו סתם, בלי לגלות את הטוב הפנימי שבו. על שאול כתוב "בכל אשר יפנה ירשיע". למה הוא מרשיע את כולם? למה הוא עושה מכולם רשעים? בגלל שהוא לא מגלה מסכת, הוא לא יורד לגלות את המסכת שלהם, מה קורה בתוכם. הוא לא מסוגל להרגיש מה מתרחש בתוך הרשע. לכן הוא רק מרשיע אותו. כך הוא מפרש. אבל דוד מסוגל לרדת ולהרגיש מה קורה בתוכו ולא מרשיע אותו, הוא מגלה אותו, את פנימיות הטוב שלו, ולכן עליו כתוב "יראיך יראוני וישמחו", שכולם שמחים בו.

[דוד הרג את היצר הרע שלו] אצל עצמו, נכון, גם כאן הוא הורג. איך הורגים את הרע? כשמוציאים את הטוב ועושים את "הרע כסא לטוב", ואז מה שנשאר נהרג. זה נקרא לחסל את הרע, וזה מה שהוא כותב כאן. הוא אומר שכל זמן שלא יגלו את הטוב שברע, הרע יתקיים.

כאשר מוכיחים את הרע הדבר לא עוזר שום דבר לגבי הרע, הרע הולך ומתקיים. הוא נשאר במקומו, לא עשו שום דבר. כל מה שמרשיעים את הרעה לא פועל שום פעולה, רק ריחוק יותר גדול, כמו בין הדתיים לבין הלא-דתיים, אם זה רק בדרך של להרשיע, בגלל שלא יורדים לעומק הענין כלל. אבל ברגע שיורד לעומק הענין, מבררים את הטוב, שנקרא כח המשיכה. עוד פעם, הדבר הכי מתאים לנקודה שכתובה כאן, שהרע הטוב הוא כח המשיכה, סוד הרצון הגעגועים שדיברנו עליו.

רק מה, כאן בפירוש שלו הוא מוסיף על דוד "דגלי מסכתא", שצריך כל אחד לגלות את המסכת של הרשע. [אולי זה הפשט ב"הכח תוכיח את עמיתך", שלהוכיח פרושו להראות את "עמיתך", לגלות אותו] כן, באמת יש פירוש כזה שלהוכיח הוא לשון גילוי. נכון. בדרך כלל כתוב בשם הבעל שם טוב[פב] שתוכיח את עצמך ורק אחר כך תוכיח את הזולת,  תמצא את הרע בך ואז תוכל להוכיח אותו.

תוכחה עצמית כהקדמה לתוכחת הזולת

איך אפשר לקשר את שני הפירושים? אצל מי כתוב תוכחה? דיברנו על כך הרבה פעמים. ["הוכיח אברהם את אבימלך"[פג]] כתוב על אברהם, עמוד האהבה. איך מתאים שדוקא אברהם הוא המוכיח? הסברנו פעם רמז יפה שלמדנו מליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן. יש לו תורה על תוכחה, "תקעו תוכחה"[פד]. הראשון שכתוב בתורה שהוכיח מישהו הוא אברהם – "הוכיח אברהם את אבימלך". איך מגיע שכל התוכחה באה מעמוד האהבה? אברהם אוהב את כולם, גם את אבימלך. הרמז שאמרנו הוא שתוכחה עולה תוך אהבה (שתי האותיות חה עולות אהבה). אז חוץ מזה שתוכהה היא תוך אהבה, אברהם קשור גם לראיה. אברהם קשור עם חוש הראיה, כתוב בקבלה ובחסידות[פה], והתוכחה שלו לאבימלך הכוונה שבאמת הוא מראה את הטוב שבו. אז זה מתאים.

איך אפשר לקשר את זה עם הפירוש הרגיל של בעל שם טוב ש"הוכח תוכיח"[פו] פרושו תוכיח את עצמך, למצוא את דקות הרע שבתוכך, ורק אחר כך תוכיח את השני? צריך להסביר כך, כמו על מאמר חז"ל "מה דסני עלך לחברך לא תעביד"[פז]. כך כתוב בחסידות: למה כתוב "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך"? הצמח צדק מביא[פח] שמה ששנוא על אדם הוא שמגלים את הרע שלו בלי אהבה, בלי התחשבות בו. זהו טבע האדם. גם האדם יודע שהוא רע, אבל הוא כל כך אוהב את עצמו ש"על כל פשעים תכסה אהבה"[פט]. ואף על פי שהוא יודע שהוא לא בסדר, אבל האהבה ממתיקה את הדין. מה הוא שונא? שמישהו מגלה את הרע שלו 'און רחמונעס', ביידיש. לגלות רע בלי 'רחמונעס' זה הדבר השנוא על האדם. גם אני יודע שאני לא בסדר, אבל אני גם אוהב את עצמי. אף על פי שאני לא בסדר, יש אהבה שממתיקה ומבטלת את הלא-בסדר, אבל מי שמצביע עלי 'אתה לא בסדר', בלי רחמונעס, זה שנוא עלי. כמו שזה שנוא עליך – למה תעשה כך לחברך?

לפי זה, מהו "הוכח תוכיח? וואס דער אופטוף פון "הוכח תוכיח"? מה פועל הוכח תוכיח? אם קודם אני אוכיח את עצמי, אגלה בעצמי, ממילא אצל עצמי יש "על כל פשעים תכסה אהבה". זאת אומרת אצלי, ודאי אני אגלה את הטוב שבתוך הרע.

עוד פעם, אנחנו עכשיו מקשרים את שני הפירושים. אם אני אוכיח את עצמי, אגלה את הרע שבי, יותר קל יהיה לי, מכיוון שיש אהבה – יותר קל לי לגלות את הטוב שבתוך הרע. זה נקרא גם לחזור בתשובה, כך הבעל שם טוב אומר – להוכיח את עצמי ולחזור בתשובה. איך חוזרים בתשובה? תשובה אמתית היא רק על ידי בירור. אם אני אעשה אותו לעצמי, אני אוכל גם בקלות לעשות אותו דבר לשני, שאף על פי שאני מוכיח אותו אני מגלה את הטוב שבו ומעלה אותו.

ממילא יוצא משהו מאד יפה עם כל הבעיה מתי אדם יכול להעלות ניצוצות. הבעל שם טוב כותב שצריך כל אחד להעלות את המדות הרעות[צ], ובתניא כתוב שבינוני לא יכול[צא]. לפי הפירוש הזה יוצא שגם אדם רגיל יכול להעלות, לברר את עצמו, אם זה בשביל לעזור לשני. אם הבירור שלו את עצמו הוא תנאי לברר את השני – והרי בירור השני הוא ודאי חוב שמוטל עליו – זאת אומרת שההזדמנות הזאת היא זכות. כתוב שהקב"ה מזכה אדם בכך שהוא נותן לו מישהו אחר לעזור לו, להוכיח אותו. זו זכות, הוא מזכה אותו במצוה. בזכות זו של מצות תוכחה לזולת, אם עושים אותה בצורה נכונה, הוא יכול להעלות גם את המדות הרעות של עצמו. בגלל שכדי להגיע להעלאת המדה הרעה של הזולת הוא צריך קודם כל לעשות זאת לעצמו – "הוכח תוכיח". יש לו נטיה שהוא יוכל לעשות בעצמו, בגלל שהוא אוהב את עצמו, כמו שאמרנו קודם, וממילא יוצא שיש בזה תיקון כפול – תיקון לעצמו ותיקון לזולת.

כל זה יצא לנו מהקטע של מאמרי הרב קוק.

מציאות הרע ודמיון הרע

רצית לומר עוד משהו? [מתי הרע מוכן לשחרר את הטוב הזה? כשמבינים את המסכתא בשלימותה, את התכלית של הטוב הכללי בעולם, מה הטוב הזה עושה, ואז הרע מוכן לשחרר את בן הערובה שהוא מחזיק אותו בתוכו] צריך לגלות את השייכות של הנקודה הזאת עם כללות הטוב, שהיא שייכת אליו. כמו שרמזנו, שהרע כסא לטוב ראשי תבות הכל, שהכל כללות אחת.

[מה הכוונה בתניא שהצדיק הגמור שונא את הרע?] כן, הוא שונא את הדמיון, את הטומאה. זה הסברנו, שבתוך הרע יש שני דברים: הרע הרע, שהוא באמת רע, דמיון, ואותו צריך לשנוא. למה שונאים אותו? בגלל שהוא לא מציאות, אין בו ניצוץ. הניצוץ נמצא בתוכו, אבל הוא עצמו דמיון. הוא רק אחיזה של דמיון. זה נקרא טומאה, טמטום. את זה צריך לשנוא "תכלית שנאה שנאתים"[צב]. ישנה מציאות של רע, כמו חזיר שכתוב עליו שהוא עתיד להיטהר[צג]. זו המציאות שלו, לא הדמיון שהוא אוחז בה עכשיו. כעת בעלמא דשקרא יש איזה דיבוק, משהו שאוחז בחזיר הזה ועושה אותו רע, ואת הדבר הזה צריך לשנוא ולבטל. אבל הוא עצמו, אחרי שיתקים הכתוב "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ", שהטומאה תעבור ותתבטל, מה שיישאר יחזור להיות טוב.

בירור הניצוץ החיצוני ובירור הטוב העצמי

אם הגענו לזה נסביר עוד נקודה אחת. יש עוד נקודה חשובה, כמו למשל זו שכאן במאמר של הרב קוק ובעוד מקומות, וגם בדברים שאנחנו אומרים כל הזמן. לפעמים אומרים שברע יש ניצוץ. והניצוץ הוא הטוב שלו והוא מה שצריך לשחרר, וגם זה כתוב אפילו כאן בפירוש. כביכול שחרור הניצוץ נקרא "רע הכסא לטוב".

אבל באמת יש שני דברים, כתוב בחסידות: יש הניצוץ שאינו חלק מהרע, לא הרע עצמו, רק שהוא כמו לכוד, כמו שנאמר קודם. הרע לכד ניצוץ טוב על ידי שבירת הכלים או על ידי משהו אחר. אבל יש את החלק של מציאותו, שהוא מציאות הרע ממש, שעתיד להיות טוב. יש כביכול הניצוץ שבא לו מהקדושה לתוך הטומאה, שנפל לו, שהוא בלע אותו, ויש הוא עצמו, הטוב שלו בעצמו.

איך יודעים בכלל שישנם שני הדברים, שני הממדים, בתוך הרע? מפסוק שדורשים אותו בקבלה[צד], וגם יש עליו מאמר בליקוטי מוהר"ן[צה] – "חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל"[צו]. כתוב כאן שהקליפה בולעת חיל. חיל הוא כח של קדושה. הקליפה בלעה את החיל של הקדושה, החיות שלה – "ויקיאנו". הוא מסביר שם – וזה לא נוגע עכשיו לענינינו – שהצדיק עושה שהקליפה תקיא את החיל, את הניצוץ שהיא בלעה. זה נקרא "חיל בלע ויקיאנו". בקבלה זהו גם שם קדוש חבו, ראשי תיבות "חיל בלע ויקיאנו". עד כאן הפסוק מדבר על מה שהקליפה בלעה משהו מהחוץ.

אבל אחר כך, החלק השני של הפסוק הוא "ומבטנו יורישנו אל". מסביר רבי נחמן – זה גם כמעט על פי פשט, היות ואלו שני חלקי הפסוק, ולא יכול להיות שהם אותו דבר – שהחלק השני הוא הבטן שלו עצמו, לא מה שהוא בלע מהחוץ. כאילו שמה שיש בו בתוכו מעיקרא, מלכתחילה. עליו כתוב "ומבטנו יורישנו אל", שאותו צריך להוריש, לחבר גם אותו. יש בתוך הקליפה שני דברים שצריך לחבר לקדושה: צריך לעשות שהיא תקיא את הניצוצות הטובים שהוא בלע; ויש גם כביכול הממד הטוב של עצמותו, שמלכתחילה, לא מה שבא מהחוץ, שגם אותו צריך להוריש. על כך כתוב "ומבטנו יורישנו אל".

ממילא אפשר להסביר אולי בכתבי הרב קוק שראינו קודם, שהניצוץ הוא ממילא לא שייך לקליפה, הוא יודע שהוא לא שייך לו, הוא בלע אותו מהחוץ, לכן הרבה יותר קל לשחרר ולעשות שהוא יקיא, כמו שכתוב "חיל בלע ויקיאנו".

מה שבאמת כתוב כאן, שיש משיכה עצמית בתוך הקליפה, אף על פי שגם הוא כותב בלשון ניצוץ, בגלל שהוא גם ניצוץ, אבל ניצוץ עצמי. יש כביכול ניצוץ שאינו שלו, הוא בלע אותו, ויש הניצוץ שהוא חיות עצמו, שהוא באמת עצמו בעצמו. לכן אפשר לקרוא לשתי מדרגות אלו ניצוצות, רק שאלו שתי מדרגות שונות.

מה שעכשיו אמרת, שצריך לגלות את המסכת כולה, שהטוב הזה שייך לשלמות ולכללות הטוב של העולם כולו, החידוש העיקרי הוא לגבי הטוב של עצמו, שהוא עצמו שייך לטוב, לא רק שיש לך משהו. כמו אצל אדם, זה פשוט, אם אני רוצה לקרב אדם, אני יכול לדבר אתו, כמו שאמרנו קודם שצריך לדבר אתו, ולגלות את הטוב שבו. אני יכול לדבר אתו על הטוב שהוא ספג מאיזה מקור אחר, לפי מה שהוא יודע, כמו הידע שלו, שהוא למד משהו ומאמין בו, וזה טוב. אבל זה עדיין לא הוא בעצמו.

אבל יש עוד יותר, לדבר אתו, למשל, על למה הוא נמשך לכת הזאת? מה יש בה שמושך אותו? איזו רוח חיים יש בה? עוד פעם, אני יכול לדבר אתו על שני דברים: אני יכול לדבר אתו על איזה דבר טוב שנמצא בתוך התיאוריה או הפילוסופיה הזרה. יש איזו מן תורה זרה, אבל יש בה גם דברים טובים, נקודות טובות, ואני יכול לחפש איזו נקודה טובה שיש שם בשביל למשוך אותו, להוציא אותו. זה כמו לגרום שיקיא איזה ניצוץ שהוא בלע. אבל אני יכול גם לעשות אתו עוד דבר: להשתדל להתקשר לעצם נשמתו, למה הוא נמשך לדבר הזה.

[אבל אין ענין להפריד בין הטוב לבין הרע האמתי?] זה באמת נכון, עוד פעם, יש שני מיני בירורים: יש בירור הטוב מהפסולת ויש בירור הפסולת מהטוב. כאן אנחנו מדברים על בירור הטוב מהפסולת, בשני האופנים. יש לחפש את הפסולת ולהפריד את הפסולת מהרע, מהטוב. על זה אנחנו בכלל לא מדברים עכשיו. עכשיו מדברים רק על הוצאת הטוב מהרע. זה נקרא בירור הבר מהפסולת. [אבל אתה דיברת על עצמו] לא, אז למה הוא נמשך לרע זה גם כן טוב. [זה רע שצריך להשתלם או רע אמתי?] אם הוא יתבטל הוא רק הדמיון. אם הוא יתברר עדיין זה גם דמיון וגם מציאות. תלוי מה כתוב.

בטול הגהנם

רק נגמור את הרעיון הזה: מה שצריך באמת לגלות ששייך לכללות הטוב של כל המציאות, מה שהרב קוק מדבר כאן, הוא הטוב העצמי של הרע. זה עיקר החידוש, וזה באמת עיקר הכוונה כאן של "הרע כסא לטוב". הכוונה שהרע עצמו הוא כסא לטוב. יש טוב עצמי בתוך הרע ממש, חוץ ממה שהוא בולע ניצוצות מהחוץ.

[אבל יש גם דבר כזה שכביכול הרע פוגש את הטוב, אז הרע לוקח מהטוב את הרע שבטוב, והטוב לוקח מהרע את הטוב שברע?] כתוב[צז] שלכל אחד יש חלק בעולם הבא וחלק בגיהנום. יש שמתחלפים, שאחד מקבל את שני החלקים של גיהנום, ואחד מקבל את שני החלקים של גן עדן.

[אז זהו דמיון הרע או שזו מציאות? איך אנחנו מתייחסים לרע הזה?] גם הגיהנום עצמו יתבטל לעתיד לבוא. לא יהיה גיהנום לעולם ועד, חס ושלום. [אז פה הוא מדבר על רע בבחינת דמיון?] כן, הוא לא דבר נצחי. מה שיישאר, אפילו הרשעים הכי גדולים, כתוב בחז"ל[צח], ישארו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן. יהיו האפר על האדמה, אבל יהיו בגן עדן, לא יהיו בגיהנום. זה מה שיישאר מהם, זה יהיה כסא לטוב.

חיזוק אהבת הרשע את שנאת הרע

הראו לי גם מאמר של הרב קוק[צט] בדיוק על מה שמאיר שאל קודם:

אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת מַקֶּפֶת הִיא אֶת הַכֹּל, וְנִכְנַס גַּם רָשָׁע בִּכְלָל הָאַהֲבָה [הרשע גם כן חלק מהאהבה, צריך לאהוב גם אותו], אֵין זֶה מְגַרֵעַ כְּלָל מִשִּׂנְאַת הָרַע [ממה שכתוב שהצדיק שונא את הרע[ק]. הוא אומר לא שזה לא מגרע], אַדְּרַבָּא הִיא מְחַזֶּקֶת אוֹתָהּ [הוא אומר שהאהבה שאוהבים את הרשע מחזקת את שנאת הרע. אהבת ישראל כלפי הרשע עושה ששנאת הרע תהיה עוד יותר. למה?]. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי לֹא מִצַּד הָרִשְׁעוּת שֶׁל הָרַע הוּא נִכְנַס בִּכְלָל הָאַהֲבָה [לא ראוי לאהוב את אותו רשע בגלל הרשעות שלו, לא בגלל הרשעות אוהבים אותו. למה אוהבים אותו?], אֶלָּא מִצַּד חֵלֶק הַטּוֹב שֶׁבּוֹ [אני אוהב אותו בגלל שאני יודע שיש בו טוב], שֶׁהָאַהֲבָה אוֹמֶרֶת שֶׁהוּא נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם [אהבה אומרת שיש טוב בכל אחד, לכן אני אוהב אותו, בגלל שאני מאמין שיש בו טוב. אני לא אוהב אותו בגלל שהוא רשע. אני אוהב אותו בגלל שאני מאמין שיש בו טוב], וְכֵיוָן שֶׁמַּפְרִידִים אֶת חֵלֶק הַטּוֹב לְאַהֲבָה אוֹתוֹ [אני מתייחס לטוב שבו ומגלה אותו. זה נקרא "גלי מסכתא" – מגלה ומחבר אותו לכללות הטוב], נִשְׁאֲרָה הַשִּׂנְאָה לְחֵלֶק הָרַע מְפֻלֶּשֶׁת וּגְמוּרָה.

עכשיו הרע הוא בפני עצמו, ואז אני יכול לשנוא את הרע לגמרי. לפני שאהבתי אותו לא היה בירור, לא יכולתי לשנוא את הרע כלל. אם כן, הוא אומר שהדברים ממש תלויים הא בהא, שבשביל לשנוא את הרע אני חייב לאהוב את הרשע, בגלל שככל שאני אוהב את הרשע יותר, אני מברר את הטוב שבו ונשאר רע, ואז אני יכול לשנוא את הרע לגמרי.

[יכול להיות להיפך? שגם ככל שאני אוהב אותו יותר, אני שונא את מה שהרע עושה לו] נכון, זה כתוב בתניא[קא]. זה נקרא רחמנות, ולפעמים הרחמנות מגלה את האהבה. [מה לגבי אהבת גוי?] זה סיבה אחרת, אצל גוי יש מה שנקרא אהבת הבריות, גם אצל הבעל שם טוב[קב], כל זמן שהוא לא מזיק לעם ישראל. [כי שאלו אותי היום בשיעור איך מתייחסים לעניין של נאצים למשל, שצריכים לשנוא לגמרי, האם אפשר לחפש גם שם נקודה טובה או שגם זה רק דמיון?] לא, צריך לשנוא אותם בשביל לחסל.

עוד פעם, יש שעיקר העבודה הוא בירור הפסולת מהטוב. אם זהו בירור הפסולת, צריך לחפש את הפסולת, לא לחפש את הטוב. ברוב הדברים בעולם – לפי הדרך החסידות – צריך לחפש את הטוב ולברר את הטוב מהפסולת. ממילא הפסולת נשארת בפני עצמה ונופלה מעצמה. אבל יש שהעיקר, כמובן אם הדבר הוא עדיין קיים, יש בו טוב, אחרת הוא לא היה קיים בכלל. בכל זאת, על עמלק למשל כתוב "מחה תמחה את זכר עמלק"[קג], יש מצוה בתורה רק לשנוא אותו, או על מסית[קד]. יש בתורה אחד שמסית וכתוב שחייבים ללמד עליו חובה ואסור ללמד עליו זכות. זו מצוה בתורה. ודאי שיש גם למסית זכות.

[איך זה מתייחס לכעס? יש כעס של קדושה?] בתניא כתוב בפירוש[קה], למדנו לפני כמה ימים בחת"ת. [נכון, אני שואל על זה בדיוק] אם זה כעס לצורך מצוה, "לאפרושי מאסורא", הוא טוב, הוא כתב שה' נתן לו הזדמנות. [מי שכועס על הנאצים למשל] זה בסדר גמור. [זה הכעס של קדושה] במיוחד אם הוא יכול לעשות משהו. [זה מה ששאלו, שאם יש לי כעס, שנאה נגד הגויים, האם זה הפוך ממה שאדמו"ר הזקן כותב שם, שאם הגוי מבלבל אותי בזמן שאני עושה עבודת ה', אני צריך שלא לכעוס עליו, לדעת שזה בא מאת ה', שזה נגזר עלי מאת ה'] לא לכעוס על ההשגחה. אם אני כועס על הגוי אני לא מתפלל. מה הוא רוצה שם? שימשיך להתפלל וביתר שאת וביתר עז. כדי להתפלל לא יעזור לו לכעוס על הגוי, בגלל שאם הוא כועס על הגוי הוא כאילו כועס על ההשגחה. זה מה שהוא אומר שם. אבל אם אחרי שהוא גומר להתפלל בכוונה עצומה הוא הולך והורג את הגוי – זה משהו אחר. מה שמדובר שם הוא איך לחזק את הכוונה שלו בתפלה.

[זאת אומרת שאם אדם לא יכול לשנות את המצב, אם הוא כועס אז זה שלילי?] בדיוק על זה הוא דבר בפירוש. הוא אומר בפירוש שמדובר שאת המצב החיצוני הוא לא יכול לשנות. כיון שהוא לא יכול לשנות אותו – זה לא התפקיד שלו עכשיו להתייחס ולכעוס על זה. הוא לא צריך לכעוס, בגלל שהוא לא יכול לשנות. מה הוא צריך להתבונן? על ירידת ניצוץ השכינה להתלבש בתוך הקליפה. אם הוא מרחם על גלות השכינה הוא מתחזק בתפלה יותר ויותר. אבל אם הוא יכול לעשות משהו, ודאי שיכעס, שיעשה משהו – "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע"[קו]. עמלק הוא רע, לא צריך ללמד עליו זכות.