"לעולם הוי' דברך נצב בשמים"

ח"י אלול תשפ"א – כפ"ח

התוועדות ח"י אלול (חלק אחרון)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פתיחת שער היחוד והאמונה בדברי הבעש"ט

רצינו לסיים בקשר המובהק, הגלוי, של שני המאורות הגדולים – הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – התחלת שער היחוד והאמונה בתניא. ידוע[ב] שהיתה הוה-אמינא לאדמו"ר הזקן שזה יהיה החלק הראשון של התניא. משום מה הפך את הסדר, אבל גם ההוה-אמינא קיימת – הוה-אמינא של תורה היא גם תורה[ג] – ששער היחוד והאמונה הוא תחלת התניא. הוא מתחיל מפירוש של הבעל שם טוב. אדה"ז מתחיל את תורת החסידות, הספר שאפשר להיות אתו חסיד כמו אברהם אבינו[ד], בפירוש של הבעש"ט על "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[ה]. דורש גם שיעור שלם, אבל הפסוק הזה, קובע אדמו"ר הזקן, הוא הקשר שלי לבעל שם טוב. מתוך אין ספור ענינים בחסידות, כאן ברור שאני מתקשר לבעש"ט.

אמונה וידיעה

מתי החיבור בין הבעש"ט לאדמו"ר הזקן קורה? ביום הולדת המשותף שלהם, חי אלול, שהוא יום התהוות עולם התהו, בו מלך המלך הראשון מאותם ז' מלכין קדמאין דמיתו, בלע בן בעור, כמבואר ברש"ש. ותיקונו היינו העבודה של "תחית המתים" – חי אלול, סוד תבת ה-חי בתורה, "מרחפת", מת רפח, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח" – המבוארת בפרק לג של תניא, "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'", עיי"ש. והוא ענין "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – שהמלים של עשרה מאמרות שבהם נברא העולם מהוות מחדש את העולם בכל רגע, יסוד האמונה של "המחדש בטובו בכל יום [ובכל רגע תמיד] מעשה בראשית". האמונה שהבריאה מתחדשת בכל רגע על ידי האותיות של התורה – "תורת אמת"[ו], "תורת חיים"[ז], "תורת חסד"[ח] – זהו הבעל שם טוב. להבין זאת בשכל – זהו אדמו"ר הזקן, חב"ד.

אפשר לומר על הרבה דברים שהם היסודות של תורת הבעל שם טוב – כגון שיש השגחה פרטית על כל היצורים או שהצמצום אינו כפשוטו – אבל כאן מתברר שעיקר הגילוי של מורנו הבעל שם טוב, הוא דווקא הענין הזה של ההתחדשות התמידית של כל העולמות ("ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל") יש מאין ואפס המוחלט. באמת, ענין התחדשות הבריאה בדבור – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" - והשגחה פרטית וכן מה שהצמצום אינו כפשוטו (כנ"ל) קשורים זב"ז (סוד הצמצום היינו מה שלא רואים את כח-מציאות הבורא בנברא, גבורתו של מקום, והשגחה פרטית היינו מכח "עיני הוי'", פעולת הסתכלות והמשכת אור מקיף-שומר על כל יצור, משא"כ ההתחדשות של עצם מציאות הנברא היא על ידי עשרה מאמרות, כח-לבוש הדבור של ה').

הדבר הראשון הוא שעשרה מאמרות, האותיות, נצבות בשמים ופועלות כל הזמן את חידוש הבריאה יש מאין ואפס המוחלט, ומכך יוצאים כל חידושי החסידות. אם העולם מתחדש – גם אני מתחדש. זהו ראש חדש, ראש השנה. שוב, להאמין בזה – זהו הבעל שם טוב. לדעת זאת – אדמו"ר הזקן. תפילין של יד ותפילין של ראש.

האריז"ל הבעש"ט – "רצוא ושוב"

יש בפסוק הזה פירוש האריז"ל ופירוש הבעש"ט. פירוש האריז"ל שכתר המלכות נצב באחורי התפארת[ט] – פירוש של "רצוא"[י], שמעלים את המלכות. פירוש הבעש"ט הפוך, פירוש של "שוב", שהכל נמצא למטה, האותיות למטה, ואם היה מסתלק הכל היה חוזר לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש.

יש כאן דוגמה לכך שאדמו"ר הזקן לוקח בחשבון שכל אחד מכיר קצת אריז"ל, ואז אתה מיד מבין שאני באתי לחדש גם לגבי האריז"ל, פירוש הפוך. האריז"ל מפרש "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" כהעלאה וכציון דבקות כתר המלכות מאחורי תפארת ז"א – לשם בנין המלכות. לפי זה, פירוש המלים "דברך נצב בשמים" הוא שהמלכות נצבת בז"א, למעלה (יש לציין ששם אמו של דוד המלך הוא "נצבת", כמבואר בחז"ל). פירוש הבעל שם טוב, יותר פנימי אבל יותר פשוט – כידוע שהעומק הכי עמוק הוא הפשט הכי פשוט[יא] – ש"דברך" היינו אותיות עשרה מאמרות, שנצבות בתוך השמים הגשמיים שלנו, כל ז הרקיעים. כידוע הרמז ש"יהי רקיע" היינו 7 אותיות, שנצבות בתוך שבעת הרקיעים כדי להוות אותם.

התמדת ההתהוות בשמירת הדבור

יש כאן עוד חידוש, שכדי לקבל את האמונה הזו, את הידיעה הזו, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" לפי הבעל שם טוב, צריך להתחיל מהשמים. צריך לקיים "שאו מרום עינים וראו מי ברא [ובורא] אלה"[יב] – הכוונה של "שמע ישראל"[יג]. מיהו ישראל? ישראל בעל שם טוב. צריך לשמוע ולהפנים ולקלוט בפנימיות את המסר שלו, אותיות הדבור. מה זה אומר? בצורה הכי פשוטה, וכפי שהסברנו קודם – יש השגחה פרטית בעינים, יש דבור בפה, "דברך", ומה שמהווה בפועל הוא האותיות של הדבור.

גם בין בני אדם, כמו בין בני זוג, יש קשר של עינים – הדאגה לבן הזוג, הזולת, להרעיף יחס של אהבה, זה ע"ד השגחה פרטית – אבל יש מה שאתה מדבר. לא חס ושלום ליפול בעבירה החמורה ביותר, כמו שמתאר בעל יום ההולדת בשלחן ערוך שלו[יד], אונאת דברים – לצער את בת-הזוג בדיבור, איזו פליטת פה. פתאום, לשניה אחת, לנתק את הקשר. מה שאומר שאם קשר הדיבור, התקשורת, מתנתק אפילו להרף עין, לשניה אחת, כל הבריאה ברגע אחד חוזרת לאפס. כל מה שניסית לבנות חיים טובים, בית מאושר, "בראשית", אותיות בית-אשר, הכל נהרס בשניה אחת – באיזה דבור לא לענין. לא במודע, מהתת-מודע. זהו העלם הרע, שצריך לתקן בראש השנה, בע"ה. על תקון העלם הרע נאמר "ומל הוי' אלהיך את לבבך"[טו] – ה' עושה את זה[טז], אבל אתה צריך להיות מוכן לזה, לרצות את זה.

השמים כממוצע

ב"לעולם הוי' דברך נצב בשמים" יש לפחות עוד פירוש אחד מאד חשוב, שהצמח צדק מביא ב"יהל אור" על הפסוק. הוא מסביר שהפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" הוא על דרך "אני אענה את השמים והם יענו את הארץ"[יז]. הוא אומר זאת על הפסוק של שרה – דברנו על חיי שרה – "והוי' פקד את שרה כאשר אמר ויעש הוי' לשרה כאשר דבר"[יח]. מה שה' מדבר, עד שיורד לארץ, קודם יורד לשמים עד שמתגשם. "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – ברגע שיש דבור מה' קודם כל הוא נצב בשמים, ואז הוא מחכה למישהו, לאיזה כח, שיוריד אותו לארץ. "אני אענה את השמים – והם יענו את הארץ". כל המושג שמים הוא איזו תחנת בינים בין עלית לרצון למשהו לבין המימוש של הדבר. הצ"צ דורש את כל הענין על ראש השנה.

לפי זה, יש כאן ממוצע מחבר שפועל "רצוא ושוב", מחבר את פירוש האריז"ל, ששרש המלכות בז"א, עושה את התפנית שמהשמים הדבר מוכן ובטוח ירד לארץ, על דרך פירוש הבעש"ט שבבחינת "שוב". הבטחת ה' לאברהם היא עדיין בשמים, "והוי' פקד את שרה כאשר אמר" (לאברהם). אז "ויעש הוי' לשרה כאשר דבר" – זו הפעולה, העשיה (שייך לכל מה שדברנו לאחרונה). זה ה"עשיה לעילא"[יט] – בשביל להמשיך מהכח אל הפועל צריך המשכה מהכתר, כמו "אל עליון גומל חסדים טובים"[כ]. זו "עשיה לעילא", שממשיכה מהשמים לארץ, להגשים בפועל.

קשר עצמי

יש פה עוד שיעור שלם על הקשר העצמי בין שני המאורות הגדולים מסביב לפתיחת שער היחוד והאמונה, שעל ההתחלה מביא אדה"ז את דברי הבעש"ט. לא כ"כ מצטט אחר כך את הבעש"ט בתניא – מספיק פעם אחת בהתחלה. כמו שמנהגנו לומר "לשם יחוד" פעם אחת ביום, לפני ברוך שאמר, והולך על כל היום. זה מאד חשוב בפרט לחב"דניקים לדעת. זה שלא מזכירים בחב"ד את הבעש"ט בכל משפט שני – אפשר לחשוב שלא כל כך חשוב בחב"ד. זה כמו ה"לשם יחוד" – זו ההתחלה, בלי זה אין כלום, וזה נשאר כל היום. כך הווארט של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[כא], שדווקא הדבור של ה', התקשורת עם הזולת, הוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[כב].

רמזי "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"

והנה, הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" הוא הפסוק הראשון של ח פסוקי האות ל בפרק קיט בתהלים, תמניא אפי, שהוא הפסוק ה-פט בפרק (שבו קעו פסוקים, ח"פ כב). והוא בעצם הפסוק הראשון של החצי השני של הפרק (בסוד א"ל של אלב"ם – פסוקי ה-ל כנגד פסוקי ה-א וכו') המקביל לפסוק הראשון של הפרק, "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'". המלה הראשונה של הפסוק, "לעולם" = קעו, סימן ל-קעו פסוקי הפרק כולו. יש בפרק ט"פ "לעולם" וי"ל שהם כנגד ט הספירות מכתר עד יסוד – ה"לעולם" האחרון הוא "לעולם יסדתם", רמז מובהק לספירת היסוד. הפסוק שלנו, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" הוא ה"לעולם" השני, כנגד ספירת החכמה עליה נאמר "כלם בחכמה עשית" (וכידוע שהמלכות, עולם הדבור של ה', היא "חכמה תתאה", סוד לב נתיבות "כבוד נברא", מקור ההתהוות בפועל, וד"ל).

כל הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" = 962 = 37 (הבל, יחידה) פעמים הוי', סוד שם סג (שחלק המילוי שלו עולה לז, סוד הבל הפה, כמבואר באריז"ל). יש בפסוק שם הוי' מפורש, "שמים" = יה פעמים הוי' (סוד "ב-יה הוי' צור עולמים") כאשר שאר אותיות הפסוק = 546, הוי' פעמים אהיה (ג"פ יעקב, נמצא שכל הפסוק = ב"פ יצחק, האב השני, וג"פ יעקב, האב השלישי. בכל ספר תהלים יש 93 "לעולם" = אברהם פעמים היה-הוה-יהיה, ודוק). הפסוק המקביל (כנ"ל), "אשרי תמימי דרך [1235 = יט פע' א-דני, המלך פעמים אחד = ישראל שניאור זלמן!] ההלכים בתורת [1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"] הוי'" = 2379 = 61, אני-אין, פעמים 39, טל, הוי' אחד (= אמונה, 39, פעמים תענוג, 61, במ"ס).

אחרון אחרון חביב: אם נוסיף ל"לעולם הוי' דברך נצב בשמים" את שמות שני המאורות הגדולים, בעלי יום ההולדת של חי אלול, ישראל שניאור (סוד "שורינא [אותיות שניאור] דעינא באובנתא דלבא ['לב ישראל חי', רבי ישראל בעל שם טוב] תליא", כמבואר במ"א), נקבל 2070 = י"פ אור, היהלום של מה (אדם-מאד), ששת צרופי משה. ועם שמו המלא של אדה"ז, שניאור זלמן, נקבל 2197 = אחד פעמים אחד פעמים אחד (אחד-אהבה בחזקת 3)! ועם הפסוק הראשון המקביל, "אשרי תמימי דרך [הבעש"ט ואדה"ז] ההלכים בתורת הוי'" נקבל 4576 = לעולם (קעו פסוקי הפרק כולו) פעמים הוי' – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"!

בזה נסיים, לחיים לחיים, חי אלול שמח וכל השנה הבאה שתהיה שנה שמחה – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.