ענין הטיול בהודו

"בואכם לשלום" מהודו – מפגש חברים מדרמסאלה

כ"ט כסלו תשס"ג – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות חברים ליוצאי בית חב"ד מדרמסאלה התבאר ענין המסע והחיפוש הפנימי בהודו. בתחלה נקשר המושגים טיול וצל בחיפוש הפנימי אחר הצל, האור המקיף. מתוך כך התבארו חמשת רבדי הנפש: נר"נ הפנימיים כשלש חויות של השגחה פרטית; מקיף החיה, הקרוב, כחוית ההתהוות התמידית; מקיף היחידה, הרחוק, כנשיאת הפכים של "הכל הוא ה'" ו"ה' הוא הכל". בסיום נקשר התוכן עם חג החנוכה ועבודת ה"הלל והודאה" שבו.

א. איתור הניצוצות האבודים

להיות נרות להאיר

חג אורים שמח. יש פתגם חסידי שצריכים לחיות עם הזמן, ולקשר את כל הנושאים הנוגעים לחיי הפרט וחיי הכלל עם מה שמתרחש בזמן הזה, לפי הלוח העברי, אם זה פרשת שבוע, אם זה חג. עכשיו יש לנו חג חנוכה. אם כן, כיוון המחשבה וההתבוננות שלנו הוא לקשר מה שמחבר כאן את האנשים, שהוא הטיול להודו, בתוך הודו, החיפוש הרוחני, עם המשמעות של החג הזה.

אנחנו מסתכלים על החנוכיה עם החמשה נרות של הערב. נתחיל עם כך שנאחל לכל אחד ואחד שיקבל את האור, ושהוא בעצמו, כל אחד וכל אחת שיושב כאן יהפוך להיות נר – זה ביטוי ברכה חסידי – שהוא יהפוך להיות "נר להאיר" לרבים. צריך לקלוט את האור על מנת להקרין את האור החוצה לרבים. וכאשר האור הזה יופץ ויוקרן החוצה, אז יש לנו הבטחה מהבעל שם טוב שדיבר ישירות עם מלך המשיח, כפי שהעיד בעצמו, והמשיח אמר לו כשהמעיינות שלך יגיעו החוצה אז יבוא המשיח. זה התפקיד, החובת קודש, בשמחה ובתענוג, של כל אחד ואחת שיושב כאן.

זה מה שכתוב שאין לנו רשות ליהנות הנאה גשמית מהנרות, רק להסתכל. מה זה להסתכל על הנרות? כתוב בחסידות שהסתכלות היא משיכת כל עצם הנשמה. כל הבן אדם נמשך רק אחרי העיניים שלו, בלי שום כוונה לקבל מזה משהו פרטי. ככל שהוא נמשך לתוך האור, לתוך הנר, אז הוא בעצמו הופך להיות נר, הוא הופך לגלות את ה"נר ה' נשמת אדם" שבקרבו. רק שאצל רובנו זה רדום וחשוך.

אחד מהפסוקים שנוהגים לומר לפני שמדליקים את נרות חנוכה "כי אשב בחושך הוי' אור לי". שאני יושב אמנם, צריך להכיר שהמצב הקיומי שלי הנתון הוא ישיבה בחושך, אבל תוך כדי ישיבה בחושך ה' אור לי, ה' מאיר לי, מהאור הזה התעצם עם האור והופך בעצמי להיות לנר ה' נשמת אדם, נר שמאיר. זו ההתבוננות הכללית.

גאולת הנצוצות

כל מקום שאדם הולך בעולם, כתוב ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ", הבן אדם, במיוחד היהודי, ה' מנחה אותו ומביא אותו למקום מסוים כדי ששם ימצא את עצמו האמיתי, ובלשון הקבלה – ה' מביא את האדם לאותו מקום שהניצוצות הקדושים שעליו ושרק הוא יכול לגאול אותם, לברר אותם, שם מחכים לו מששת ימי בראשית שיגיע לשם על מנת לגאול את הניצוצות.

בחסידות ההסבר הוא שאותם ניצוצות הם חלק מהנשמה של עצמו, ולא סתם חלק, זה החלק הכי עליון, הכי גבוה של הנשמה של עצמו. וזה מה שהולך רחוק, ממש מטייל למרחקים עד שמגיע לאיזה מקום ששם מחכה לו הניצוץ של עצמו לגאול אותו, וכך הוא מגלה את עצמו.

מתנות אברהם אבינו לארץ הודו

הדברים אמורים לגבי כל מקום בעולם שרגלי אדם מובילות אותו בהשגחה פרטית. יש ודאי משהו מיוחד בארץ הזו, ארץ הודו, שגם היום וגם מאז ומתמיד איזה מוקד רוחני שמושך נשמות לשם, אפילו לפני אלף שנה כתוב בספר הכוזרי שזה מקום מאוד מיוחד בעולם, שגם הגויים שם מאוד מיוחדים ככה הוא כותב בעל הכוזרי. עוד לפני כן, בזמן אברהם אבינו, ידוע שהוא שלח את הבנים (לא הבן שלו משרה – הבן היחיד שלו – יצחק אבינו, אלא) את שאר הבנים שלח אותם לארצות המזרח, בני הפילגשים, ונתן להם מתנות. וכתוב בהרבה מפרשים של התורה שמתנות היינו כוחות רוחניים, השגות רוחניות ודרך רוחנית שזה לא נחלת ישראל, אבל מאד מתאים ומאד טוב לאותן אומות העולם, לאותם בני פילגשים של אברהם אבינו כדי לגדול ולהתפתח ובסופו של דבר להיות מוכנים הם גם כן לקלוט ולקבל את האור של הקדושה, כאשר אנחנו נזכה להביא את האור שלנו בכל פינה ופינה בעולם עם ביאת המשיח.

אפילו החשובים שם, בין הדרגות החברתיות השונות שיש בהודו, הכי מיוחסים קוראים להם על שם ברה, על שם אברהם אבינו. זה דבר שכתוב בהרבה הרבה ספרים שהאליטה שם הם בני אברהם מבני הפילגשים שהוא שלח אותם מזרחה, לארץ קדם.

ב. טיול בחמשת רובדי הנפש

טיול בפרד"ס

אחרי הפתיחה הזאת ננסה קצת להעמיק קצת בדברים. כל מה שאנחנו עושים בקבלה וחסידות זה הכל התבוננות, בעולם קוראים לזה מדיטציה. מדיטציה יהודית זה לא לחזור מליון פעמים על מנטרה, אלא להכנס עמוק עמוק. מה זה להתבונן? כמו להסתכל בנר, זה להסתכל עמוק עמוק בתוך הדבר שבו מתבוננים על מנת להכנס בו, להתחבר איתו, לעשות זיווג בלשון הקבלה בין האור והכח האלקי שבורא אותו לבין הנשמה שלי. זה נקרא להתבונן. כל מה שקוראים וכל מה שחושבים זה צריך להיות התבוננות, קרי מדיטציה.

קודם כל נפתח עם המושג טיול. מה זה 'לטייל'? למה יש משיכה לטייל בהודו? למה לא מספיק לך מקום שלך? קודם פתחנו שבלא מודע יש לאדם יצר לטייל, דחף נפשי לטייל, בגלל שחלקי עצמו מחכים לו אי שם ועליו להגיע לאי שם, לגאול ולפדות את עצמו. עכשיו נעמיק בזה עוד טיפה. המושג 'טיול' – לטייל זו לא מלה מהתנ"ך, זו מילה מחז"ל, זו עברית של התלמוד, ושם הביטוי לטייל מופיע בכמה הקשרים. ההקשר הכי חשוב לנו הוא "טיול בפרדס", דווקא שאדם מטייל ומחפש ברוחניות זה לא טיול גשמי, זה לא לטייל דווקא בהודו, אלא לטייל בעולמות העליונים, גם לחפש שם סודות, רזין דאורייתא, איך הקב"ה בורא את העולם בכלל ואיך אותי בפרט, מי הוא, מה הוא, מה היחס ביני לבינו. זה נקרא לטייל בפרדס. פרד"ס זה ראשי תיבות פשט רמז דרש סוד, כל הרבדים השונים של התורה. אם כן, אנחנו רואים שלטייל זה משהו מאוד נשגב.

להודות ולהלל

יש אפילו מושג 'טיילים'. יש אנשים מיוחדים שלא צריכים לעבוד, רק כל הזמן מטיילים. לפי חז"ל הטיילים כל הזמן עושים יחודים וזיווגים בחיים, זה כל הזמן לחבר, לזווג, לייחד לפי הסוד. זו מדרגה מאד גבוהה להיות טייל, לטייל. זה שמטיילים בהודו, הודו זה גם מלה מאד עברית מאד לשון הקודש – לשון הודות, זה אפילו מלשון יהודי, שכידוע ההבדל בין הודי לבין יהודי כידוע זה רק היו"ד בהתחלה, שהודי הוא מאד מאד כמעט יהודי, רק שחסר לו את היו"ד בהתחלה. יכול להיות שמישהו שיש לו יו"ד אבל חסר לו הודי לשם יהודי שלו, אז הוא צריך להגיע לשם כדי לאמץ לעצמו את ההודי של היהודי.

המושג להודות מאד קשור לחנוכה. בתפלה שלנו "ועל הנסים" שאומרים בחנוכה הסיום הוא "להודות ולהלל לשמך הגדול". כל החג הזה שמדליקים נרות התכלית והרצוי של כל החג הוא "להודות ולהלל לשמך הגדול". אלו ארבע המלים האחרונות.

לפרסם את הנס שבתוך הטבע

כתוב שחז"ל באותו דור קבעו שמונת ימי חנוכה אלו והדליקו נרות. אנחנו גם כן מדליקים נרות ועוד כל מיני מנהגים נוספים. גם לפי ההלכה, הרמב"ם כותב שאין חג ואין מצוה בכלל יותר חביבה כמו החג הזה, מצוה חביבה עד מאד. הבעל שם טוב בכלל אהב את החג הזה יותר מכל... ודאי שאת כל החגים אוהבים, מה שמיוחד בחג הזה שהוא אהב וחיבב, בגלל שזה חג שהמסר שלו זה אור לעולם, זה נקרא "פרסומי ניסא", לפרסם שה' נסי תמיד, לפרסם את ה' בתור הנס העל טבעי שבתוך הטבע, בתוך החיים שלנו.

מי הראשון שהלך ופרסם אלקות בעולם? אברהם אבינו, היהודי הראשון. לפרסם את הנס שיש בתוך הטבע, ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל". זה הכח של החשמונאים לנצח את אלו שכפרו בנס ועל טבעי, רק האמינו בטבע. יש פסוק "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", כתוב ש"יון מצולה" זה אותיות יון, "טבעתי ביון מצולה" שיון זה אך ורק בהגיון והמציאות של הטבע, ומי שנכנס לפילוסופיה של יון ונמשך אחריו הוא טובע בטבע. בחג הזה יש כח, שה' נותן כח לצאת מהטבע, ומושיט יד להציל אותנו מהטביעה הזאת בתוך ה"יון מצולה ואין מעמד".

חג השמן

בתחילה, כמו שאמרנו קודם, שאדם יושב בחושך אז מה ש"הוי' אור לי" זה רק בדרך מקיף, עד שהוא לא מצליח להפנים את זה בפנים שהוא בעצמו יהפוך להיות נר להאיר, האור מקיף עליו. ובלשון הנפש אור מקיף גם יש בזה תפיסה, תפיסה זה באמונה ובהודיה. הפירוש להודות הוא להודות במציאות של אור מקיף שעדיין לא חדר בי פנימה לגמרי. אבל ככל שאני מתחזק בהודיה שאני יודע שאני יושב בחושך אבל ה' אור לי, אז לאט לאט האור הזה מחלחל כמו השמן.

החג זה חג השמן. יש גם טבע גשמי של שמן שהוא מחלחל ומגיע לכל מקום, חודר לכל מקום. השמן מסמל את רזין דרזין דאורייתא, הרבדים הכי הכי עמוקים שבתורה, יותר מיין. יש את המים של התורה שזה הפשט, יש היין של תורה "יינה של תורה", שזה הסוד, ויש השמן של התורה, שזה רזין דרזין, סודי סודות, סודות כאלה שיתגלו רק על ידי מלך המשיח. משיח נמשח על ידי משיחה בשמן, משיח מלשון משיחה בשמן. כל המושג של משיח הוא קשור לשמן, "שמן משחת קודש". זה החג שלו חג חנוכה.

השמן – פרדוקס

אם כן, לטייל בהודו זה קודם כל, הרעיון הראשון והמחשבה הראשונה היא שהטיול של היהודי זה להגיע לעולמות חדשים שהוא לא היה שם אף פעם. מטייל קודם כל להגיע להודיה, להודות בדבר שקודם לא היה מודע בכלל לקיום של הדבר הזה, של האור הזה.

עוד דבר לגבי המושג טיול וחנוכה. יש פה גם איזו נשיאת הפכים. כתוב שההבדל בין יין, שהוא סוד, לבין שמן שהוא רזין דרזין, סודי סודות, שדבר שהוא שמן הוא תמיד נשיאת הפכים, יש איזה סתירה הגיונית מיניה וביה ברז הזה. יש סוד, כמו האדם שיש לו סוד, לא בהכרח שהסוד הזה סותר את ההיגיון, הוא רק סודי, לא גלוי ולא ידוע, רק יחידי סגולה יודעים אותו. היין לא בהכרח נושא הפכים, לא בהכרח פרדוקס. שמן הוא בהכרח פרדוקס. כתוב אפילו שחכמת הנסתר, למה קוראים לקבלה חכמת הנסתר? בגלל שהסודות העמוקים ביותר, סתרי תורה, יש בהם סתירה שכלית מיניה וביה. כל דבר סתר ואמת הוא נוגד את ההיגיון לכן הוא נוגד את יון. עיקר המלחמה עם יון זה המלחמה של העל היגיון, כמה שהתורה מתלבשת בטוב טעם ודעת, יש שכל בתורה, שכל חריף, התורה זה לא רק רגש, יש את השכל הכי חריף תורה – אבל ביחד עם זה עיקר התורה הוא מעל השכל. השכל היהודי יודע להעריך על שכלי, כי הוא מאמין בעל שכלי דווקא. לא בשכל כתכלית, השכל הוא אך ורק אמצעי גם כן כדי להוריד אור שהוא על שכלי לתוך המציאות של העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. בשביל זה יש שכל, הוא גשר ומעבר בלבד. אבל השורש והמקור הוא דווקא נגד השכל, סותר את השכל.

טל וצל

לעניננו, החג הזה הוא חג של שמן וחג של אור, שמן נקרא "שמן למאור". המושג לטייל, איך מתבוננים? מתבוננים על ידי העמקה במילה בלשון הקודש, בשפת העברית, שבשפה הזאת ה' ברא את העולם וכל הסודות וסודי הסודות הכל גנוז בתוך לשון הקודש. המילה 'לטייל' יש לה כמה שורשים ועניינים בלשון הקודש. חוץ מהפשט שאמרנו שאדם מטייל כדי לחפש את עצמו. קודם נאמר את הדבר הזה גופא יותר נכון. זה שאדם הולך לחפש את עצמו, מטייל רחוק, במיוחד שהולך להודו, בלשון הקבלה זה נקרא שהוא מחפש את הצללים של עצמו. אדם מטייל בחיפוש אחר הצל של עצמו, ולא רק צל אחד, כתוב שיש שני צללים שנסביר תכף מה כל אחד. אדם שיושב כאן בבית שנולד וגדל והכל טוב ויפה במודע, באור הפנימי, אבל הצל של עצמו חסר. הצל הוא לא מודע, הוא לא יודע שהוא מחפש את הצל. זה שאין לו צל זה מפריע לו, זה מעיק לו, שאין לו צל, אין לו כפה על הראש בינתיים.

זה נקרא שכבת הטל. אחד מהשורשים של טיול זה טל, למה קוראים לזה טל? טל ושמן זה אותו ענין בקבלה, אפילו המילה שמן (390) שוה עשר פעמים טל (39). שמן זה השלמות זה הטל. אם כי שלכאורה טל זה מים ושמן זה שמן, אבל טל זה לא מים. מים זה נוזל כללי שכולל את כל הנוזל. אבל הטל הוא השרש של השמן בתוך המים. 10 פעמים טל שווה שמן. למה קוראים לזה טל? טל הוא מלשון צל. בארמית צל זה טל. "וסוכה לצל יומם", שעושים סוכה בחג סוכות, התרגום של סוכה זה מטליא, מלשון טל – צל.

למה באמת קוראים למים שיורדים בסתר בלילה ופתאום מגלים אותם על פני האדמה בבוקר בשם טל? המפרשים מסבירים שקוראים לזה טל בגלל שהוא שכבת הטל, כפי הביטוי, שהטל שוכב על הארץ, מהוה שכבה על פני כל הארץ. בכך הוא מציל על הארץ, הוא כיסוי על הארץ, הוא כיפה על כל כדור הארץ, כל בוקר הארץ חובש כפה, הכפה שהארץ חובשת זו שכבת הטל.

להודות בצל של הצל

כתוב שלטייל זה לחפש אחר הטל שלי. הטל שלי זה הצל שלי, הצללים שלי. השרש בעברית תמיד זה שלש אותיות. השרש של צל הוא צ.ל.ל. איך יודעים שזה צ.ל.ל.? מהלשון רבים, ברבים אומרים צללים, אז הרבים מגלה שגם כן בתוך השרש יש שני למ"דים. אם כן, השרש של צל הוא צ.ל.ל. אנו מבינים שיש לו קשר עם צליל, וממילא  גם לטל יש צלילים, גם עם צלילה – צולל במים עמוקים, אותם מים שאמרנו קודם, "טבעתי ביון מצולה", המצולה שצריך להפוך, להוציא משם את הצל.

החג הזה שהוא חג של אור, אמרנו שהוא סודי סודות, הוא נשיאת הפכים של אור וצללים. זה חג שהוא גם כן בחלק הזה של כדור הארץ, החלק הצפוני של כדור הארץ הוא חג ששייך לתקופת החורף, שיותר מכל תקופה אחרת בשנה, זה "החושך יכסה ארץ". "כי אשב בחושך" ואף על פי כן "הוי' אור לי". בתחילה מאירים בנר אחד קטן ואחר כך "מעלין בקודש" "מוסיף והולך ואור", עוד נר ועוד נר, לפי המנהג שלנו שבלילה הראשון מדליקים נר אחד, בלילה השני שני נרות, היום חמשה נרות, ובסוף שמונה נרות. מספר שמונה הוא אין סוף, ברגע שמגיעים לשמונה הוא מוסיף וגדול מוסיף והולך ואור עד אין סוף.

הצל הזה שיש על האדם כתוב בקבלה שהוא בסוד הצלם, שהאדם ובמיוחד היהודי נברא "בצלם אלהים". אז נחדד את ההתבוננות שלנו. זה שאדם הולך לחפש את הלא מודע, הוא מטייל בחיפוש אחר הצל שלו, צריך להגיע למקום שקודם כל יוכל להודות בקיום של הצל. אולי המקום הכי טוב להודות על הקיום של הצל זה בהודו. לומר שאדם מחפש את הצל זה אותו הדבר כמו לומר שהוא מחפש את ה"צלם אלהים" במה שהוא נברא. צלם הוא מלשון צל כפשוטו. והיות שיש בצלם גם ם כתוב בקבלה שזו עוד מדרגה של צל, עוד יותר עמוק ונסתר ונעלם. כלומר שיש צל אחד, וצלם זה צל על גבי צל, בלשון חז"ל זה "בבואה דבבואה". רק בקדושה יש שתי מדרגות של צל. כתוב שבכל דבר בעולם יש לו צל, אבל ליהודי יש לו שני צללים, יש לו צלם, שזה צל על גבי צל. צל אחד זה כמו הרז שאמרנו קודם. הצל שעל גבי הצל הוא רזין דרזין, עיקר ההודיה, שצריך להודות במדרגה הזאת.

אך בצלם יתהלך איש

ננסה להעמיק עוד שלב ועוד שלב, שזה בעל פה ומנסים להתבונן. הקבלה מלמדת אותנו שהמלה צלם מורכבת משלוש אותיות צ-ל-ם, כל מדרגה רומזת לדרגה אחרת של הנשמה של הבן אדם. הנשמה שמתלבשת מתחברת עם הגוף של הבן אדם. האות הראשונה צ רומזת לכל הרבדים של המודע של הנשמה, שבכללות כולל שלושה רבדים – מושכל-מורגש-מוטבע. כוחות המודע של השכל, של הרגש ושל ההתנהגות הטבעית של הבן אדם. הכל נכלל בתוך ה-צ של הצלם.

למה צ? בגלל שכל אחד משלושה אלה הוא בעצמו כולל שלושה: השכל כולל חב"ד ראשי תבות חכמה בינה דעת; הרגש כולל חג"ת ראשי תבות חסד גבורה תפארת; הטבע, ההתנהגות הטבעית של הבן אדם בכוחות המעשה זה נה"י ראשי תבות נצח הוד יסוד. אז יש כבר 9 – 3 פעמים 3, וכשכל אחד מה‑9 בעצמו כולל 10 פרטים – יוצא 90 בגימטריא צ. ככה האריז"ל מסביר מה זה ה-צ של הצלם. כל 90 הכוחות הפרטיים שלי. בכללות יש כאן שלושה רבדים מושכל-מורגש-מוטבע, של המודע של הנפש.

כמו שאמרנו קודם, אדם נולד במקום מסוים והוא גדל, ואם הוא זוכה הוא מקבל חינוך טוב, ואז הוא גדל להיות בן אדם טוב ויהודי טוב. אז אפשר לומר שכל החינוך שהוא מקבל וגדל ומתפתח בחיים במקום בו הוא נולד בא להשלים את ה-צ של הצלם, עד שיהיה צדיק. אבל לפי מה שכתוב בקבלה זה ממש רק התחלה, שגם שיהיה צ של הצלם יש לו עדיין חיפוש גדול מאד, הוא צריך לטייל למרחקים כדי להשלים את ה-ל וכל שכן את ה-ם של הצלם שלו.

לכל דבר יש פסוק בתורה, שמתבוננים באיזה מושג מתמקדים בפסוק. הפסוק שאנחנו עכשיו מנסים להתבונן בו, בספר תהלים זה פרק טל (גם משמעותי) שיש בו פסוק "אך בצלם יתהלך איש", שכל איש, כל בן אדם מתהלך בצלם שלו, ובעצם כל ההליכה שלו שהולך בחיים, מטייל, מגיע רחוק בהשגחה פרטית הכל הוא חיפוש אחר הצלם שלו. במקומו-הוא הוא יכול להשלים את ה-צ של הצלם, אבל כדי להשלים את ה-ל וה-ם הוא צריך לטייל.

ה-ל נקרא המקיף הקרוב, ואילו ה-ם המקיף הרחוק. ב-צ יש בכללות שלושה רבדים השמות שלהם נפש-רוח-נשמה, נר"נ זה נר גלוי, נר"נ זה אפילו נר ישר והפוך. הנפש אלו כוחות המוטבע, ההתנהגות של הבן אדם, הרוח הרגש של הבן אדם, הנשמה השכל של הבן אדם, הכל מודע. נר"נ – נפש רוח נשמה – שלושתם יחד ה-צ של הצלם. למעלה יש אור מקיף שלא נכנס למודע. רק שאור המקיף הקרוב הוא "נוגע ואינו נוגע", הוא קצת נכנס ומיד בורח מהמודעות של הנפש, זה נקרא חיה. מה שלגמרי רחוק, שכמעט אף פעם, רק מי שזוכה, באמת מי שמגיע להודו, זוכה לגלות את היחידה שבנפש שזה עצם היהדות שלו. זה נקרא שגילה את המקיף הרחוק שנקרא בשם יחידה.

הנר המשיחי

בכללות, נר הוא נר נשמה, שזה "נר הוי' נשמת אדם". אם נתבונן יותר, יש היום חמשה נרות, והיום הזה של נר חמישי של חנוכה הוא נר משיחי, נר משיחי יותר מכל נר אחר, ולכן חסידים חיבבו יותר מכל יום אחר בשנה, כמו שאמרנו. החג הזה הוא חג חביב יותר מכל החגים בשנה, באופן מיוחד היום החביב ביותר, יצא לנו בהשגחה פרטית, הוא הנר החמישי. למה? בגלל שבנר החמישי יש גילוי של כל הנר"נ ח"י של הנשמה. בנר השלישי, שלשום, הנר"נ התגלו בשלימות, שהם ה-צ של הצלם, אתמול בנר הרביעי גם החיה נתגלתה. והיום, בנר החמישי שהוא המשיחי, היחידה התגלתה, שהיא ה-ם של הצלם. ולפי זה בימים הבאים צריך להמשיך את זה. יש איזה שיא שמגיעים דווקא היום. על פי פשט השיא הוא ביום השמיני, "זאת חנוכה", שיש שמונה שלמעלה מהטבע, שמונה מלשון שמן, עצם השמן, ה"רזין דרזין". אבל יש משהו שיש שיא דווקא היום ביום חמישי, בנר חמישי. אח"כ מוסיפים נרות, אבל אלו כוחות ביחידה עצמה, אין יותר גבוה מהיחידה בנפש, בנשמה. אלו כוחות להמשיך את היחידה והחיה שיאירו בסוד "רצוא ושוב" לתוך הדרגות היותר נמוכות של הנפש, הנר"נ. בכל אופן ההתבוננות שמסתכלים על חמשה נרות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, ונכללו בתוך שלוש אותיות צ-ל-ם, שה-צ הוא פנימי וה-ל וה-ם הם הצללים, הצל הקרוב – ל והצל היותר רחוק – ם.

צריך לתת בזה קצת תוכן, התבוננות היא לא רק טכניקה של השוואות והקבלות ומונחים, צריך תוכן ממשי, אחרת זה לא התבוננות. אנחנו מדברים על הנשמה עכשיו, כל המדרגות על הנשמה האלקית של  היהודי, הנפש האלקית. כל הנפש האלקית הוא גילוי אור ה'. כשמדברים על רגש אני לא מתכוון לרגש טבעי אנושי, אני מדבר על רגש אלקי, רגש קודש, אהבת ה'. גם כשאוהבים יהודי אוהבים אותו בגלל שמתנוצץ בו גילוי ה'. יש התנהגות שמצד כוחות המעשה, מכח הנפש האלקית, שאדם עושה דברים טובים בגלל שהוא טוב, ואפילו בצורה אוטומטית כמעט הוא עושה את הדברים הטובים, שזה נותן ביטוי את עצם הטוב שבו, שזה חלק א-לוה ממעל שבו. וכל שכן שכל, שהשכל קשור לאור התורה לשכל האלקי. מדברים על הנפש האלקית שכל הכוחות קשורים לאלקות.

נר"נ הפנימיים – מדרגות בהשגחה פרטית

נאמר את זה בצורה פשוטה מאוד. אם יש חמש מדרגות אז למה אומרים שלש? למה מצמצמים את הנר"נ ח"י לצלם? קודם אמרנו שבפשטות כל שלש המדרגות הנמוכות, הנפש והרוח והנשמה – הכל מודע, זה המכנה המשותף שמחבר אותם. יש את המודע ויש מעל המודע שני רבדים, שכל רובד הוא כל כך אחרת מהשני, אין סוף רחוק יותר מאשר השכל מהרגש, או הרגש מהמעשה, לכן כל אחד קובע ברכה לעצמו. ויש מקיף אחד קרוב ויש עוד מקיף רחוק לגמרי, שזה עצם היהודי, היחידה שבנפש ה-ם שבצלם. לכן מחלקים את המדרגות האלה לג' מדרגות של הצלם, צ-ל-ם.

היות שכל מה שקשור לקדושה קשור לה', לאלקות, אז בתור חויה פשוטה, צריך להסביר שיש חויה אלקית של ה-צ של הצלם, החויה הזאת כל אחד יכול להכיר ממקומו בלי לטייל. אבל יש שתי חויות יותר נשגבות, חויות של ה', ה-ל של הצלם וה-ם של הצלם. אם ה-ל של הצלם הוא נקרא מקיף קרוב אז אולי מספיק לטייל טיולים קרובים, אולי לטייל בארץ. כדי להשיג לזכות לגילוי של המקיף הקרוב אז מספיק לטייל קרוב. מה זה לטייל קרוב? עדיין באזורים כאלה שאתה פחות או יותר מתמצא שם. גם שלא היית שם אף פעם, אבל זה פחות או יותר ביתי לך. זה נקרא לטייל במקום קרוב, ושם להשיג את המקיף הקרוב. אבל בשביל להשיג את המקיף הרחוק צריך ללכת למקומות מאוד רחוקים, שאין לך שום קשר בכלל, אין לך שום ביתיות שם, שאתה הכי זר שם. ודווקא במקום שאתה הכי זר שם העצם שלך מחכה לך להתגלות ולהתחבר אליך, זה לטייל רחוק.

מה שרוצים להסביר שיש שלוש חויות פשוטות של אלקות, של ה'. חויה הראשונה של ה' היא הביטוי הזה שהזכרנו קודם, שיש השגחה פרטית, שה' נמצא איתי, אני יכול לבטוח בו, לסמוך עליו, הוא איתי הוא אוהב אותי, ודאי הוא עושה רק דברים טובים ה'. להרגיש שה' איתי וה' איתנו "ישראל בטח בהוי'" – זה הכל מצד ה-צ של הצלם, זה נקרא להרגיש השגחה פרטית על כל צעד ושעל בחיים.

למה זה גופא מתחלק לשלש? נתחיל מהתחלה מלמטה: יש מעשים, זה שאני מרגיש בפשטות ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו", שה' לוקח אותי למקום ששם אני צריך לעשות איזה תיקון, מקום טוב, מציל אותי שומר עלי, שלא יזיקו כל מיני כוחות של טומאה ורוע שיש בעולם. ה' לוקח אותי למקום נכון, מצליח את דרכי, זו חויה של הנפש. אם אני מרגיש יותר איך ה' אוהב אותי, וממילא כמים הפנים לפנים שאם אני מרגיש איך שהוא אוהב אותי אני מחזיר לו אהבה, אני אוהב אותו, אז זה חויה של אלקות של הרוח. הבעל שם טוב, שהוא מי שהכי דיבר על ההשגחה פרטית על כל פרט פעוט שיש בחיים, הוא עצמו אמר שהשגחה פרטית הכי נעלית היא שאדם לומד תורה לשמה, ומה שהוא לומד, הרי התורה אין סופית אפשר לפתוח את הספר באחד ממליוני עמודים, ופתאום הלימוד מתקשר למה שמתרחש איתו היום בחיים שלו, ותורה מלשון הוראה, התורה מאירה את עיניו, ממש בול. כמו שנוהגים חסידים נוהגים לפתוח אגרות קודש של הרבי ולקבל תשובה בול לבעיה שלהם, לשאלה שלהם, כך בעצם בכל התורה כולה, שאדם לומד תורה וזוכה שהנה ה' מדבר איתי בתורה, זה לא סתם ספר שנכתב לפני אלפי שנים, אני רק פותח את הספר הזה והנה ה' מתקשר איתי ומאיר את עיניי ומדריך אותי בחיים. זו חוית השגחה פרטית ברובד הנשמה. הנשמה זה השכל האלקי, זה לימוד התורה.

אבל מה המכנה המשותף של כל שלשה אלה? השגחה פרטית. או שזו השגחה פרטית שסתם אני יוצא לרחוב, וכמעט קרה משהו לא טוב, תאונה, וניצלתי בנס. לראות את הדבר הזה, שניצלתי בנס הבוקר, זה גילוי הנפש בכל עצמתה. מי עשה לי את הנס? ה' עשה לי את הנס הזה. לחוות ממש פעימה בלב של אהבה כמים הפנים לפנים, שיש אלקים שאוהב אותי, שבעצם זה הולך יחד, תוך כדי שהוא עשה לי נס. אם חויתי כזה דבר שה' עשה לי נס, אז או שאני מודה שיש נס אבל אני לא זוכה עדיין ממש להרגיש אהבה כלפי אותו קדוש ברוך הוא שעשה לי את הנס, או שיותר מזה אני כן זוכר מי עשה לי את הנס, ובתוך הנס להרגיש ממש את האהבה לה', שאני אוהב אותך הקב"ה, כמו שאתה אוהב אותי ככה אני אוהב אותך, אנחנו אוהבים אותך. אם הדבר הזה אמיתי שאנחנו אוהבים אותך הקב"ה כיון שאנחנו מרגישים כמה שאתה אוהב אותנו זו הרוח, זה נקרא השגחה פרטית של הרוח, רוח החיים של הנשמה, היא הנר השני של חנוכה. אם מרגישים שעיקר ההוראה שה' מורה לנו דרך היא בתורה, וזה ממש פלאי פלאים ההוראות שבאות ממש מתוך התורה, שאדם לומד תורה לשמה – זו השגחה פרטית וחויה של הנשמה. אבל כל שלשה אלה זה הכל להרגיש את ה' כמשגיח.

מקיף קרוב – חויה התהוות תמידית

מה יש מעל? מה יותר מזה לגמרי, מה שנקרא דילוג קוונטי? הביטוי בחסידות לחוית האלקים יותר גבוה, בדילוג, הוא "באין ערוך". מה יותר מלהרגיש את ה' משגיח עלי בכל רבדי ההשגחה, שכולם נקראו אור פנימי? זה להרגיש את עצם ההויה של כל המציאות, כולל ההויה של עצמי. בלשון חז"ל "איזהו חכם הרואה את הנולד", וכפי שמפרש את זה בספר התניא ש"רואה את הנולד" הכוונה שרואה איך כל דבר נולד יש מאין ואפס המוחלט ברגע זה ממש, ו"אל יוציא אדם עצמו מן הכלל", שמרגיש את עצמו מתהווה יש מאין ואפס המוחלט ברגע הזה. זה דילוג קוונטי, יותר מכל הרבדים להרגיש את ה' איתי בחיים. להרגיש את ה' איתי בחיים היינו שאני חי, העולם קיים ואני מאמין בתורה, אבל איך אני קורא את הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים את הארץ"? שפעם לפני כך וכך שנים, לא משנה אם זה אלפי שנים, מליאדרי שנים, לא משנה בכלל, פעם ה' ברא את העולם. עכשיו הוא גם נמצא בעולם, חלילה וחס הוא לא עזב את העולם שלו, הוא נמצא בעולם, משגיח ואוהב אותי והכל והכל והכל. זה השגחה פרטית, זה נר"נ, זה מודע, זה נתון ראשון. אבל להרגיש שברגע זה כל המציאות שלי והרגש שלי הכל מתהווה מתוך אין ואפס מוחלט – זה כבר משהו אחר לגמרי. זו חווית החיה.

בקבלה החיה היא עצם נקודת החכמה שבנפש, שעליה נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד". איך מפרשים את זה? הפשט של "רואה את הנולד" שרואה איך כל דבר נולד, סיבתיות, שאם תעשה כך אז יהיה כך. אבל הסוד של נולד הוא רואה איך שכל העולם כולו, כל המציאות נולד ברגע הזה נולד ברגע זה ממש מאין, כולל אותי עצמי, זה העיקר, להרגיש את זה על בשרי אני. זה נקרא דביקות הבורא, לא רק הרגשת השגחה פרטית על כל רבדיה, אלא דביקות בבורא העולם ממש. הדבר הזה הוא לא רחוק ממך, הוא נקרא מקיף קרוב. מה זה מקיף קרוב? שכמה שזה נשמע מופלא אבל זה דבר שהוא קרוב מאוד לכל יהודי. לא להאמין בזה, לחוות את זה ממש. זו חויה קרובה, רק שהחויה הזאת היא "נוגע ואינו נוגע". בשביל להתעצם, למצוא את החויה הזו שה' בורא את כל העולמות כולל אותי, צריך לטייל בארץ, כמו שאמרנו קודם, לטייל במקומות קרובים, שזה מסוגל להוציא את המקיף הקרוב. אם אתה תשאר בבית ותגדל, תתפתח, כמו שאמרנו קודם תצא החוצה בבוקר ויקרה לך איזה נס אז  תרגיש שה' איתך, גם תוכל להרגיש את האהבה של ה', כל שכן אם תלמד, שאתה בחור ישיבה או בת ישיבה תלמדו תורה, כל אחד לומד את שלו והשכל מתפתח אם הוא זוכה, אם הוא מזדכך, זוכה זה לשון להזדכך, נעשה זך, אז הוא ירגיש הרבה מסרים אמיתיים, לא דמיוניים. גם צריך להדגיש את זה, שאם השכל לא זך האדם ג"כ יכול לדמות לעצמו כל מיני כאילו מסרים שמשדרים לו, כאילו שאלקים משדר לו, זה יכול הכל להיות כח המדמה, הכל שקרי גמור. אבל אם הוא זוכה שהשכל מזדכך כמו שצריך, שזה בעיקר על ידי לימוד התורה ובמיוחד בפנימיות התורה, הוא יזכה לקבל כל הזמן שדר נכון ואמיתי, מסרים אמיתיים. עדיין זה הכל במקומו הוא. אבל לדלג להרגיש את הבריאה ההתהוות התמידית בשביל זה צריך לטייל. זה קרוב אליך אבל צריך את הטיול, צריך את הטל, צריך לגלות, להוריד איזה צל. כל ההשגחה הפרטית זה לא צל, זה אור גלוי. אבל להגיע לדביקות הבורא באמת צריך צל אחד לגלות.

מקיף רחוק – לחיות פרדוכס

מה עוד דילוג? עוד יותר דילוג קוונטי, יותר מהדילוג הראשון זו היחידה, ה-ם של ה-צלם. אמרנו שה-ם', הרזין דרזין זה ממש פרדוכס. אם כבר אנחנו מזכירים את המלה הזאת לא בעברית, בדרך כלל מנסים כמה שיותר לומר רק מלים עבריות, אבל יש כוונה, גם היו צדיקים גדולים שהשתמשו בלועזית, אז מה שהצדיק את השימוש במלה הלועזית זה בגלל שכיוונו איזו כוונה במלה הזאת, ובכך גם גיירו אותה, כמו שאפשר לגייר לא יהודי להיות יהודי כך אפשר גם מלה לגייר. אז במלה הזאת יש משהו שזה קרוב למילתא דבדיחותא, בכל זאת זה נחמד, זה קשור להודו באופן מיוחד, שפרדוכס הוא פרה אדומה אוקס. רואים אותם מסתובבים ברחובות של הודו, כמו שראיתי בסרט של דרור, אפשר לראות אותם קרוב מסתובבים הפרדוכסים... כתוב בתורה שפרה אדומה הוא סוד הפרדוכס, המצוה הכי נסתרת, "חוקת התורה" שאי אפשר להבין אותה בגלל שזה פרדוכס. לא בכדי, לא בחינם יש את המלה פרדוכס, שזה קיצור של פרה אדומה אוקס. כנראה שנוסעים להודו בשביל זה, בשביל הפרדוכס הזה, פרה אדומה.

מה זה בתור חויה? שכאמור, זה גם דילוג הערך יותר מכך שה' מהווה בכל רגע תמיד "מחדש בטובו בכל יום" ובכל רגע תמיד מעשה בראשית, כולל ובעיקר אני בעצמי. זה הגילוי, כאילו סותר מה שאמרנו הרגע, שה' הוא הכל והכל הוא ה'. אנחנו אומרים שהעולם נברא יש מאין ואפס המוחלט, שחזרתי עכשיו כמה פעמים על הביטוי הזה, אבל יש פסוק שאומר "כי ממך הכל", שכל מה שיש זה הכל ממך, חלק ממך. לא דבר שלא היה, שזו המשמעות של אין ואפס המוחלט, אלא הכל ממך ממש, וגם עכשיו. לא רק שזה ממך, זה אתה. בעצם השתקפות.

אז יש אור של ה' הממלא את העולם, זה נקרא אור אין סוף ה"ממלא כל עלמין", ויש עוד אור אין סוף שסובב ומקיף את העולם, אור אין סוף ה"סובב כל עלמין". שני האורות האלה פועלים יחד בזיווג כדי להוות את המציאות בכל רגע. אבל לא האור הממלא ולא האור הסובב הם ה' בעצמו. כשאומרים שיש גילוי היחידה שבנפש, שה' הכל והכל זה ה', זהו גילוי של עצמות ה' כביכול. למה אומרים את זה בשני הכיוונים, שזה גם איזה פרדוכס? זה הביטוי המקורי. באמת הביטוי המקורי אומרים באידיש "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט". זה פתגם חסידי, השגה הזאת בכלל זו השגה חסידית, אפילו בספרי הקבלה זה לא גלוי. נמצא אבל לא גלוי, רק הבעל שם טוב גילה את זה, את עצם ה"בבואה דבבואה", הצל השמן, שעל כך נאמר "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" אז "קאתי מר", דא מלכא משיחא, משיח יבוא.

"הכל הוא ה'", "ה' הוא הכל"

אז גם פה, בתוך המשפט הזה גופא, יש דבר והיפוכו – אומרים ה' הוא הכל הכוונה שאין כלום ומה היה המדרגה הקודמת? שאני מרגיש בכל שניה שהכל, כולל אני, מתהווה יש מאין ואפס המוחלט. אם כן, יש כל שניה ושניה יש ה' המהווה ויש אני המתהווה, או אנחנו העולם המתהווה. אבל זה לא שנים, שיש עולם קיים וה' נכנס ומשגיח בתוך העולם מטיב לעולם, שליט על העולם ומושל בעולם, שום דבר לא יכול לעשות כלום להרים ידו ורגלו בלי ה'. זו המדרגה הראשונה בכללות, ה-צ של הצלם. כאן יוצא שה' מהווה יש מאין ואפס המוחלט כל רגע. כאן אנחנו אומרים כזה פרדוכס שכל צד שלו סותר מה שאמרנו. צד אחד אומר ש"ה' הוא הכל", וכשאומרים זאת הכוונה שאין עולם בכלל, יש רק ה'. זה נשמע קצת הודי, אם זה נשמע קצת הודי, זה בגלל שמי שתופס רק חלק אחד מהדבר הזה טועה. כל היפי, כמו שאמרנו קודם שזה החג הכי חביב וגם הכי יפה, היפי האמיתי של היהדות, הוא בגלל נשיאת הפכים. מי שתופס רק צד אחד של נשיאת הפכים בהכרח מתדרדר, טועה ומטעה. כל הדתות הזרות, במיוחד הדת ההודית, הדתות של המזרח, שטועות בחלקיות וקיצוניות בכיוון "ה' הוא הכל", ושהעולם דמיון, חלום. כך היה נשמע אם הייתי אומר רק 'גאט איז אלץ', ש"ה' הוא הכל". אבל מיד אני אומר לא – 'אלץ איז גאט', ש"הכל הוא ה'", בנשימה אחת. אז גם סתרתי את עצמי מיניה וביה וביחד עם זה סתרתי לגמרי את המדרגה הקודמת.

כל צד כאן סתר את המדרגה הקודמת. המדרגה הקודמת היא שה' מהווה בכל רגע את העולם וכאן אני אומר שמצד אחד אין עולם ומצד שני העולם הוא ה' בעצמו. אם תופסים ח"ו רק בצד הזה – זה עוד יותר מתדרדר. כל אחד יכול להבין בעצמו, לדמיין לעצמו, איך זה מתדרדר אם רק תופסים את הצד שהכל זה ה'. זה מתדרדר לעבודה זרה ממש, שזה ג"כ מצוי ביותר בהודו, בגלל שהיא הנותנת – כשיש טעות בכיוון אחד זה מוליד גם את הטעות בצד השני. הטעות בצד הראשון היא לתפוס בצורה לא נכונה ש"ה' הוא הכל" וממילא המציאות המוחשית דמיון. ואילו בצד השני זה לתפוס ש"הכל הוא ה'" בטעות בצורה כזאת שאפשר להשתחוות לפסל או לפרה, שזה עבודה זרה ממש. הפרדוכס של הכל הוא הדרגה הזאת בחסידות, האיזון – עולם התיקון הוא עולם האיזון ואין איזון חוץ לתורתנו הקדושה ודרך החסידות של הבעל שם טוב – הוא היכולת לבטא בנשימה אחת דבר והיפוכו לחלוטין, ש"ה' הוא הכל" ו"הכל הוא ה'".

טיול למקיף הרחוק

המודעות הזאת בתחילה היא על-מודע רחוק, מקיף רחוק, שבכל אופן, כמו כאן, בא הבעל שם טוב ומגלה את זה ומחדיר זאת למודע שלנו. הוא אומר שככל שהדבר יחדור כך יבוא המשיח, שזה הגילוי של המשיח. זה נקרא גילוי היחידה שבנפש שזה הנר החמישי, כמו שאמרנו נר משיחי, וכמו שאמרנו בשביל הצל הזה צריך לטייל רחוק. לטייל רחוק זה להגיע עד הודו. יש עוד מקומות רחוקים בעולם, אבל הודו הוא מקום רחוק מצוין, מהמקומות הרחוקים הטובים ביותר, שם אפשר להתעצם, למצוא את המקיף הרחוק. בדור שלנו בכלל הרבה יהודים נולדים במקומם. לא כמו שאמרנו קודם, שאשרי מי שנולד וקיבל חינוך טוב והכל, ויש לו הזדהות, מרגיש את עצמו מאה אחוז יהודי, וגדל בתורה, הולך לישיבה לא למקום אחר, לומד תורה וכו', אשריו. בסופו של דבר למה בהשגחה פרטית יש כל כך הרבה יהודים, שהם רוב עם ישראל, שלא גדלו כ-צ של הצלם? היא הנותנת, שאם אנשים גדלים כ-צ של הצלם מי יודע אם בכלל יתעוררו אי פעם להגיע לרבדים היותר גבוהים, לצללים? קרוב לודאי שיסתפקו בכך שהם צדיקים של הצלם, שלא יחסר להם ה-ל וה-ם של הצלם, הצללים. מי צריך צללים בכלל? מספיק שיהיה אור גדול. החג שלנו בכלל זה חג של הפיכת הצללים לאור, כלומר למודע. אם כן, זה ממש חג לטייל, זמן טוב לטייל בחנוכה. לעשות טיולים, בגלל שטיולים הם לטייל בפרדס לחפש את המקיפים, את הצללים.

ג. חנוכה – שלמות ההודאה

גם הלל וגם הודאה

נסיים את הדברים עם מה שהזכרנו קודם, שסיום תפילת חנוכה ועל הנסים היא בארבע מלים "להודות ולהלל לשמך הגדול". כתוב שרק חנוכה מצטיין בכך שיש בו את שלימות ההבעה של הכרת טובה לקב"ה, שהוא גם "להודות" וגם "להלל". בחגים של התורה, פסח ושבועות וסוכות, אומרים הלל, אבל אין תפלה כמו "על הניסים". לא אומרים תפלה מיוחדת שהיא להודות. בחג פורים אומרים על הניסים, לא אותו על הניסים של חנוכה, על הניסים של פורים. איפה אומרים את זה? בתוך ברכת ההודיה בשמונה עשרה "מודים אנחנו לך". בפורים לא תיקנו לומר בכוונה הלל מכמה וכמה סיבות. אם כן, בפורים יש הודיה אבל אין הלל. כלומר, בפורים גם זמן טוב להגיע להודו, להודות שם. דווקא מענין שהאיזור שלנו, דרמסלה, הוא איזור שרוב המטיילים בו הם רק בקיץ, ולא בחורף. אני שומע מדרור שאם נזכה למסד את זה חזק עם בית חם – חום שייך לחנוכה, בזכות חנוכה – זה יהיה בית פתוח ומושך את הלבבות המחפשים את הצללים דווקא בחורף. לפי כל מה שאמרנו עכשיו יש סגולה למצוא צללים בחורף יותר מאשר בקיץ. כשיש יותר חושך יש יותר צללים. נברך ונאחל באמת שזה יהפוך למקום שיהיה אפשר לחגוג שם גם את חג חנוכה וגם את חג פורים, שבשניהם יש הודיה. בכל אופן, חנוכה זה יותר מפורים, שיש גם הודיה וגם הלל, הלל שלם. פסח אומרים רק יום ראשון את כל ההלל, ושאר הימים, ואפילו היום האחרון שהוא יום טוב, שביעי של פסח, רק חצי הלל. בחנוכה אומרים הלל שלם בכל יום, שמונה ימים, וגם בכל תפלה אומרים "על הנסים", גם תפילת חול גם תפילת שבת, כל התפלות אומרים על ניסים, גם ברכת המזון, שמברכים על הלחם, אומרים על הניסים. אם כן, אין שום חג שהבעת והכרת הטובה לה' על הנס שהוא עשה לנו באה בשלימות כמו חג חנוכה. הכל כלול בארבע מלים אלו בסוף נוסח על הנסים – "להודות ולהלל לשמך הגדול".

מה ההבדל בין "להודות" לבין "להלל"? "להלל" הוא מלשון "בהלו נרו עלי ראשי", הלל מלשון אור. "להודות", כמו שאמרנו קודם, הוא לדבר שלא מאיר לי ממש, הוא רק בגדר אמונה, שגם האמונה הזאת עד עכשיו לא היתה גלויה לי במודע, רק עכשיו אני מגלה אותה, נעשה מודע לאמונה, מודה. בכללות, כתוב בחסידות ששני אלה, ההודיה וההלל, הם עצמם כנגד המקיף הרחוק, היחידה שבנפש ה-ם של הצלם, והמקיף הקרוב, ה-ל של הצלם. כלומר, הלל הוא כנגד החיה.

"להלל" – חוית ההתהוות

לפי זה, עיקר ההלל הוא על שם חוית ההתהוות התמידית של כל המציאות, יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע. זה עיקר ההלל. ואילו עיקר ההודיה, שזה בעצם מה שמחפשים בהודו, להודות, הוא להודות לדבר שכלל אי אפשר לדמיין אותו באמת, רק אפשר לומר דבר והיפוכו ממש בנשימה אחת, כמו שאמרנו קודם – 'גאט איז אלץ, אלץ איז גאט', "ה' הוא הכל", "הכל הוא ה'". חלילה לא להיתפס שניה אחת בצד אחד משני אלה, שאם אתה חלילה נתפס שניה יתירה באחד משני אלה – אתה מיד נופל. זה עיקר "להודות". אם כן, החג הזה הוא חג של נר, "בהלו נרו", וחג של הודיה.

היות שיש בחנוכה את שניהם יחד אז גם ההודיה גופא מאירה. כאילו שנאמר שכל חמש המדרגות הן נר על גבי נר. יש ג' בחינות של נר פנימי, "נר הוי' נשמת אדם". יש "בהלו נרו עלי ראשי", הנר שלמעלה מהראש. הנר שלמעלה מהראש הוא שמאיר על העובר בתוך הרחם כל תשעת חודשי העיבור. זהו המקיף הקרוב, החיה, ההלל. יש סוד כללי לגבי חנוכה. למה בהשגחה פרטית החג הזה חל בכ"ה בכסלו? אחד מהסודות שכתובים בספרי הקבלה והחסידות, שזה "היום הרת עולם" במובן של הריון. לפי המסורת שלנו העולם נברא בכ"ה באלול. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" היינו שהעולם נברא. מה זה נברא? מלשון יציאה החוצה, לבר. כתוב שברא הוא שנולד החוצה, כמו כל זיווג. כל הקבלה זה זיווגים, הריון, לידה וכל שאר השלבים בהתפתחות האדם. אם העולם נולד בכ"ה באלול, מתי העולם נכנס להריון, כביכול, בתוך מחשבת ה'? נעשה חשבון תשעה חודשים למפרע אז נראה שזה כ"ה בכסלו.

לפי זה, מהו נר חנוכה? זה הנר שמאיר על גבי הראש של התינוק בתוך הרחם. החג הזה הוא של הכניסה להריון, ומה שמדליקים נרות זה אותו נר שחז"ל מלמדים אותנו שבתוך הרחם יש נר על הראש. עיקר הנר הזה, מה שמלמד ומאלף תורה הוא נר של החיה, של חכמה. שהעובר כבר יוכשר לחוות את חוית הנולד, ה"איזהו חכם הרואה את הנולד", שרואה איך גם האדם נולד. תוך כדי אותה שניה של ההתהוות, יש מאין ואפס המוחלט, יש את כל השלבים של העולם – קודם כל הוא אין, אח"כ הוא טיפה זרעית, אח"כ הוא עובר, אח"כ הוא  נולד. הכל בשניה אחת, יש מאין ואפס המוחלט. בשביל זה יש נר על העובר ברחם.

יש משהו עוד יותר גבוה, שזה להודות – להודות ש"ה' הוא הכל" ו"הכל זה ה'". גם התודעה הזאת בחנוכה, במיוחד היום בנר החמישי, יורדת לתוך המודע שבנפש.

הלב היהודי

נסיים עוד התבוננות: אך על פי שיש צ של הצלם, ל של הצלם ו-ם של הצלם, "אך בצלם יתהלך איש", כתוב שכל מדרגה ומדרגה של הנשמה היא בחינת לב. מרכז הנשמה הוא בלב. בלשון ספר יצירה כתוב אע"פ שיש לאדם ראש, יש לו מח והכל, אבל "לב בנפש כמלך באברים". מלך זה ראשי תבות מח לב כבד, מה שנקרא סדר ההשתלשלות או סדר השליטה. צריך להיות "מח שליט על הלב" ולב שליט על הכבד, אבל בעצם כל מדרגה ומדרגה נקראת לב – לב הוא השם הכי כללי של פנימיות הנשמה. לפי זה, כתוב שג' האותיות צ-ל-ם, בכללות, הן שלש מדרגות של לב – לב בתוך לב בתוך לב.

נאמר את הדבר הזה האחרון בקיצור. יש אחד מהמקובלים הראשונים, לפני אלף שנה, מתקופת הראשונים, שהשם שלו ודאי מאוד מוכר לנו, קוראים לו רבי אברהם אבולעפיא, והוא כותב ואפילו מצייר בספר שלו את ציור 'הלב היהודי', כך זה נקרא. הצורה של לב יהודי היא שתי אותיות ל, פנים בפנים, ל אחת מסתכלת על ל שניה, שהן מתחברות יוצרות צורה של לב. הצלם כאמור הוא לב תחתון, הוא לב פנימי, הנר"נ, ה-צ. הוא בתוך מקיף קרוב, החיה, שהוא עצמו בתוך מקיף רחוק, היחידה. לפי סוד זה, הכל לב בתוך לב בתוך לב. רואים את התופעה הזאת בצורה מאוד מאוד יפהפיה.

חזרת מנטרה חיובית

עכשיו אני גם אומר דבר והיפוכו. קודם שללנו ואנחנו תמיד שוללים, שיהודי בא ורוצה לעשות מדיטציה, ללמוד מה זה, אז דבר ראשון שלא ידמה, זה לא כמו מדיטציה בהודו. לא מנטרות, לא לחזור מליון פעמים על מנטרות. זה בעצם מטמטם את הנשמה לא מפתח אותה. על ידי טמטום הנשמה האדם באמת יכול להשתחרר, יכול להכנס לעולם דמיון ציורי מאוד מאוד מעניין, אבל זה לא אמיתי. בשביל יהודי זה ודאי לא אמיתי. אז כמה שאנחנו שוללים את השיטה של מדיטציה לחזור על מנטרה בנפש, בכל אופן אנחנו אומרים פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", יש לנו פסוקים. מסופר על צדיקים גדולים, גם בתלמוד מסופר וגם אח"כ בין תלמידי הבעל שם טוב, שהיה להם פסוקים מיוחדים שהיו חוזרים על הפסוק הרבה פעמים. מה ההבדל הפשוט? שאצלנו הפסוק הוא בעל תוכן וכמה שיש בו צליל וצל, אבל הוא בעיקר וממבוסס על משהו פנימי, וגם מובן.

ניתן דוגמה, היה אחד הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב שקראו לו רבי פנחס מקוריץ, שכל החיים עבד על מדת האמת, שיהיה אמיתי, שלא ירמה את עצמו אף פעם. כשהוא היה הולך ברחוב וחוזר עוד הפעם ועוד הפעם על שלש מלים "נחני בדרך אמת", כך היה מתפלל, "נחני בדרך אמת", עוד הפעם ועוד הפעם "נחני בדרך אמת". כך היה מתקשר לה' שהוא הולך, שאין לו ישוב הדעת כל כך לשבת ללמוד, אבל היה חוזר את המשפט הזה עוד ועוד בלי סוף. היה גם צדיק גדול, רבי דוד מלעלוב, מתלמידי המגיד, שרק היה אומר משפט, אפילו יותר קצר, שבעברית זו מלה אחת, באידיש זה כמה מלים. זה היה בדרך הליכה בסוד "אך בצלם יתהלך איש", היה הולך ברחוב ואומר "תשמרני", 'איט מיר אופיט', באידיש. מלה אחת שמאוד יצרה קשר בינו לבין בורא העולם, אבינו שבשמים, וכך הוא שמר כל הזמן על גחלת של התקשרות מודעת, אש קודש, בינו לבין ה'. הדיבור הוא אש קודש, דברי קודש, דיבור ששומר, "האמנתי כי אדבר". אש קודש הוא בלב. אז הוא הלך ואמר "תשמרני" כל הזמן. אני אומר את זה, משום שכל דבר יש "את זה לעומת זה אמר האלקים", שמצד אחד שוללים את שיטת המנטרה, ומצד שני מלה בלשון הקודש, וכל שכן פסוק בתורה, יש לזה אין סוף של משמעות, וממילא אין סוף של כח אנרגיה רוחנית ויכולת של התקשרות ביני ובין ה'.

סוד האות ל

נתבונן מה שנקווה שניקח מכאן מארבע המלים האחרונות האלה "להודות ולהלל לשמך הגדול". אמרנו שלפי הקבלה לב הוא שתי אותיות ל. כשאני אומר את המשפט הזה, הצליל המופשט שאני שומע מ"להודות ולהלל לשמך הגדול", הוא הרבה ל במשפט, בביטוי הזה האחרון. אם מתבוננים רואים שיש פה שש אותיות ל בארבע מלים. כל מלה יש ל, במלה "להלל" יש שלש ל וממילא יש כאן סה"כ ו אותיות ל, שלשה לבבות. המיקום של ה-ל כאן הוא גם מאוד משמעותי, כיון שהוא פותח עם ל וגם נגמר עם ל. הכל זה בתוך ל, כל הביטוי מוקף בין שתי ל, הכל בתוך לב. כמה אותיות יש כאן? 20 אותיות, תספרו. כלומר, האות הראשונה והאות ה-20 הן ל. אם יש 20 אותיות מה האמצע? היות שזה מספר זוגי אין אמצע אחד, יש שתי אותיות באמצע, העשירית והאחת עשרה. אם המספר היה לא זוגי היתה אחת באמצע, אם הוא זוגי אז יש שתים באמצע. השתים שבאמצע הן האות העשירית והאות האחת עשרה, מה שתי אותיות אלה? שתי ל של המלה "הלל". כלומר, האות הראשונה ל, האות האחרונה ל, ושתי האמצעיות גם ל. חוץ מאלה יש עוד שתי ל, ה- ל של "ולהלל", וה-ל של "לשמך", אם אני סופר גם את המיקום שלהם מכיוון אחד זה האות השמינית והשתים עשרה ואם אני סופר הפוך, מהסוף להתחלה, זה האות התשיעית והשלוש עשרה. הראשונה והאחרונה הן 21 וגם השתים שבאמצע הן 21. ל הראשונה היא במקום ה-א, ובסוף ה-20, ביחד הן 21. מה זה 21? 21 הוא שם קדוש בקבלה אהיה, אבל זה גם בגימטריא הודו.

לכבוד סוף הדברים, שהולכים להודו גם לא יודעים מה מחפשים, עכשיו אנחנו מנסים לחשוף מה מחפשים שם, אבל כמו שמחפשים על פי פשט את ההודיה, המדרגה הזאת של "להודות", שהיא שורש עצם היהודי, היחידה שבנפש, ה-ם של הצלם, אז כך מחפשים את השם הקדוש אהיה, היות שהודו שווה 21 בקבלה. זהו שם קדוש, מאוד מאוד חשוב, השם של יציאת מצרים. כאשר משה רבינו שאל את ה' איזה שם אני אומר לבני ישראל כשאומר להם את בשורת יציאת מצרים ה' אמר תאמר להם "אהיה אשר אהיה". מה זה "אהיה"? אני עתיד להיוולד, אני עתיד להיות. זה שם הגאולה. מי אומר את המלה "אהיה"? אחד שהוא עדיין לא, אבל מובטח לו שיהיה, שהוא עתיד להיות, "אהיה". זה השם שמחפשים בהודו, אם יודעים את זה או שלא יודעים. ההודיה והשם הקדוש שמחפשים שם הוא השם שעולה בגימטריא הודו, 21, השם "אהיה אשר אהיה . . אהיה שלחני אליכם", כך כתוב בתורה. השם הזה בכל התנ"ך מופיע רק שלש פעמים, וכולן באותו פסוק. בכל התנ"ך אין את השם הזה עוד פעם. המלה אהיה מופיעה הרבה פעמים, אבל לא בתור שם של הקב"ה. לפי הסוד הוא השם שמחפשים, במודע או שלא במודע, בהודו.

החיפוש בהודו אחר שם אהיה

לפי זה יש לנו גם רמז יפהפה, כוונה של מי שמטייל בהודו. יש פסוק שאומרים בהפטרה של שבת שובה, הפסוק אומר "אהיה כטל לישראל", שהשם הזה – אהיה – מתגלה לישראלי שמטייל. עוד הפעם "אהיה כטל לישראל", דווקא הישראלים אוהבים לטייל יותר מכולם, בגלל שישראל שייך לטל, והוא מחפש את השם אהיה, אז הקב"ה מבטיח לו ש"אהיה כטל לישראל" – ישראלי שמטייל עם לב טהור, שמחפש, אף על פי שלא יודע בדיוק מה הוא מחפש, אבל באמת הוא מחפש, אז בסוף מתגלה לו השם אהיה.

כאן אמרנו, במשפט הלבבות, שמיקום האות הראשונה והאות האחרונה בביטוי "להודות ולהלל לשמך הגדול" הוא ביחד 21. מיקום שתי האותיות שבאמצע, עשר ואחת עשרה, הוא עוד הפעם 21, זה כבר "אהיה אשר אהיה". שתי אותיות השלישיות או שזה 20 מכיוון אחד, או שזה 22 מכיוון שני, וממילא חייב להיות שהממוצע יהיה שוב 21. כל שתי אותיות משני הכיוונים הממוצע יהיה 21, אבל כאן המיוחד שהוא אחד יותר אחד פחות, משני הכיוונים. זה נקרא עם תוספת הכולל, או חסרון של הכולל. אם כן יש שלשה זיווגים של ל בתוך הביטוי "להודות ולהלל לשמך הגדול", וזה רומז ממש ל-ג פעמים השם אהיה שכתוב בתורה, שם הגאולה.

איך נכוון? שהלב הפנימי הוא לב ה-צ של הצלם, זה שמקיף אותו הלב החיה, וזה שבעצם הסימן של כל הביטוי, האות הראשונה והאחרונה, הוא הלב הכי עליון של היחידה, שהכל בתוך אותו לב. זה לב בתוך לב בתוך לב.

בכך אנחנו נסיים, נאחל שנזכה לגילוי של כל הלבבות, כמו הבעל שם טוב – קשור לחג החנוכה – שאם היה רוצה לברך יהודי הוא היה שם את היד שלו, היה לו הרבה אנרגיה ביד, אנרגיה כל כך קדושה עד שהספיקה לאותו יהודי לכל החיים שבעים שנה. הוא שם את היד שלו על הלב של היהודי, ואיחל-ברך אותו 'זאל זיין (?) א איד' באידיש, "שתהיה יהודי חם". ברכה זו היא ברכה של חנוכה, כי כמו שזה חג של אור כך זה חג של חם. האור הזה הוא אור חם, שמחמם את הלבבות. לכן גם אוכלים לביבות – להבה היא ל ויש גם לביבות שזה גם ל. ג הלבבות הם ג לביבות של חנוכה שאוכלים והמטרה שנזכה להיות יהודים חמים. אפשר להתבונן במה שאמרנו בסוף, זו דוגמא להתבוננות פשוטה ממש, לסגור את העינים ולהתבונן בארבע מלים האלו "להודות ולהלל לשמך הגדול", ולגלות פנימה את ג הלבבות של הצלם.

שנזכה להיות בעצמנו, כמו שאמרנו בהתחלה, הנרות של חנוכה, נרות להאיר לרבים, שיהיה לנו חג שמח, חג חם של לבבות, של חום יהודי אמיתי.