"לפני עִוֵר"

בע"ה

מוצאי כ' טבת תשפ"ד – כפ"ח

שיעור ברמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ב הי"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הרמב"ם השבוע – שנמסר בחיק המשפחה, במוצאי הילולת הרמב"ם – עסק במצוה הכללית והיסודית "לפני עור לא תתן מכשֹל". פרק א עוסק בהקשר של המצוה בתורה ובצד החיובי שלה – החיוב לתת עצה טובה. בפרק מודגש שחטא עץ הדעת התחיל מ"לפני עור" ותיקון הלאו על ידי נתינת עצות טובות הוא יעוד משיחי. פרק ב מסביר את שלשת השלבים של "לפני עור", מהכוונה הרעה בלב ועד לכשלון העור בפועל. מעבר לתוכן החשוב, בנגלה ובפנימיות, ביחס למצוה זו – יש כאן עוד התייחסות כללית לצורת הלמדנות החסידית, בה נגעו שיעורי הרמב"ם בשבועות האחרונים (אל תפספסו את הערה כג...).

א. המצוה הכללית

הכשלת עִוֵר בעצה רעה

אחת המצוות הכלליות בתורה היא מצות "לפני עור לא תתן מכשֹל"[ב], המתייחסת-מתחברת לכל שאר מצוות התורה[ג] ואף משקפת את יסוד הערבות של עם ישראל[ד]. בתורה המצוה הזו מופיעה עם לאו נוסף באותו פסוק – "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשֹל" – כאשר בפשוטו של מקרא שני הלאוים מתייחסים לשני אומללים[ה], החרש והעור[ו], שיש להתחשב בהם ולהזהר מאד מלנצל את חולשתם כדי לפגוע בהם. אכן, חז"ל דרשו את המצוות הללו באופן רחב ומקיף הרבה יותר, כך שהלכותיהן אינן מופיעות כלל בסמיכות זו לזו. את "לפני עור לא תתן מכשֹל" פירשו חז"ל על השאת עצה רעה, בגשמיות או ברוחניות, שגורמת לזולת להכשל (ורמז: האותיות הבאות "לפני עור", לפני האותיות ע-ו-ר, הן ס-ה-ק, בגימטריא עצה[ז]!).

וכך כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש – רמז[ח] לכך שהמשיא עצה רעה לחברו כאילו הרגו (וכאשר מדובר בעצה רעה ברוחניות אף אמרו חז"ל "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"[ט]) – פי"ב הי"ד[י]:

כל המכשיל עור בדבר [וי"ג בדרך] והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר "ולפני עור לא תתן מכשול"...

על אף שככלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"[יא], כאן יש דוגמה יוצאת מן הכלל[יב], בה פירשו חז"ל את הפסוק בעיקר כמשל גשמי לנמשל רוחני (ורמז: המלה "מכשֹל" החסרה בפסוק, בפעם היחידה בתנ"ך – תופעה ממנה דורשים[יג] שאין מדובר דווקא במכשול ממשי, כפשוטו, אלא למכשול בדעת – היא אותיות כמשל, 'הזמנה' לדרוש את הפסוק כמשל). הפירוש של השאת עצה רעה כה עיקרי, עד שנידון גדול באחרונים האם מי שמניח מכשול בדרכו של עור, כפשוטו בגשמיות, עובר על הלאו שבפסוק[יד]! הצדוקים, שכפרו בפירוש חז"ל – ולכן להלכה אין לסמוך על כך שהם נמנעים מלהכשיל אחרים גם באותם דברים שהם נזהרים בהם בעצמם[טו] – פירשו את הפסוק כפשוטו בלבד. על כל פנים, גם אם חז"ל לא באו לשלול את הפשט, ברור בדבריהם ובדברי הפוסקים שעיקר האיסור הוא השאת עצה רעה הגורמת לאדם להכשל במילי דעלמא, שבתמימותו הוא עור לגביהם (כפי שמכנים אותו בפוסקים "תמים"[טז] או "תם"[יז]), או במילי דשמיא, שבהם יתכן שהוא יודע את האמת אך תאוותו מסמאת את עיניו והופכת אותו לעור (ואז חזקה על העור שיהפוך לעֹבר עבירה[יח]).

דבר המסור ללב

הרמב"ם מקדים בלשונו את ההכשלה בעצה רעה בגשמיות להכשלה בסיוע לדבר עבירה, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה"[יט]. אפשר ללמוד מכך שאת כל הסיוע לדבר עבירה רואה הרמב"ם כ'סניף' של האיסור להכשיל את הזולת ולגרום לו נזק, מצוה שבין אדם לחברו, ולא (רק) כשותפות בעבירה שיש בה איסור כלפי שמיא, מצוה שבין אדם למקום[כ], שהרי החבר הנכשל בעבירה גם לוקח מקח רע לעצמו והוא עתיד להענש על מעשיו[כא] (ולא כדעת מי שרצה[כב] לחלק בין שני סוגי המכשולים הללו, ולומר שהראשון הוא בין אדם לחברו והשני בין אדם למקום בלבד, וכדרכנו בלימוד להימנע מחילוקי 'או-או' ולראות שהמציאות מורכבת מכל הצדדים, 'גם-וגם'[כג])[כד].

חיזוק לכך יש בהופעת איסור זה – בפרשת קדֹשים, "שנאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה"[כה] – בתוך סדרת מצוות שבין אדם לחברו. שם יש סדרה של עשרה פסוקים, הכוללים הרבה מצוות עשה ולא-תעשה שרובן ככולן[כו] בין אדם לחברו, כולל המצוות הכי יסודיות בנושא – מתנות עניים, איסורי גנבה, שקר, עושק וגזל לסוגיהם, המצוה לדון לכף זכות[כז], איסורי לשה"ר ורכילות והמסירות להצלת הזולת, איסורי שנאה, מצות תוכחה ואהבת ישראל (כאשר המצוות הסמוכות לסדרה הזו מלפניה ומאחריה הן במובהק מצוות שבין אדם למקום). עשרת הפסוקים מסודרים באופן מובהק כחמש יחידות של זוגות פסוקים שכל אחת מהן חותמת "אני הוי'":

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי הוי'.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי הוי'.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי הוי'.

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי הוי'.

בולט שמכל המצוות כאן, שבכולן נאמר "אני הוי'" (ובסיום היחידה הראשונה "אני הוי' אלהיכם"), רק ב"לפני עור" נאמר "ויראת מאלהיך אני הוי'"[כח]. חז"ל הסבירו[כט] ש"ויראת מאלהיך" נאמר בדבר שהוא מסור ללב, ומי שנותן עצה רעה יכול לטעון שכוונתו היתה טובה. מכאן – כפי שעוד נרחיב לקמן פ"ב – שדווקא במצוה זו יסוד הכל, ה"שרש פֹרה ראש ולענה"[ל], הוא הכוונה-להרע הנסתרת והראשונית שבלב. יש לקיים "לא תשנא את אחיך בלבבך", לנקות את הלב מהשנאה הנסתרת שבלב – שנאת חנם שהיא סבת גלותנו האחרונה, שלא נתגלה קיצה[לא] – ובאם הלב נקי משנאה וחף מכוונות רעות הרי גם אם העצה התבררה כרעה משיא העצה בתום לב ודאי לא עבר עבירה.

המצוה לתת עצה טובה

שיא המבנה המובהק הזה – שיש עוד להתבונן בו[לב] – הוא ה"כלל גדול בתורה"[לג] של "ואהבת לרעך כמוך"[לד], ללמד שתכלית כל המצוות דכאן היא להגיע לפסגת של אהבת הרֵע "'כמוך' ממש"[לה]. כך לשון הרס"ג בספר המצוות שלו, הפותח במצוה זו את כל "חובות היהודי כלפי היהודי"[לו]: "הראשונה שיאהבנו כפי שהוא אוהב את עצמו, כאומרו 'ואהבת לרעך כמוך'". הלאוים של זהירות מכל פגיעה בזולת – בנפשו, בגופו או בממונו, בגשמיות או ברוחניות – הם כולם בגדר יראה הקודמת לאהבה[לז], יראה מיחס שלילי ופגיעה בזולת הקודמת לאהבת הזולת בשלמות.

מכאן גם מובן שלאיסור להשיא עצה רעה יש גם צד חיובי, כפי שחותם הרמב"ם את ההלכה הזו[לח]:

הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.

הרמב"ם מבין ש"מכלל לאו אתה שומע הן" וכשם שמצווים על זהירות מהשאת עצה רעה כן יש מצוה להשיא עצה טובה[לט]. ככלל החיוב הוא רק לייעץ למי שבא לבקש עצה – כפתגם המקובל בשם אדמו"ר הזקן שאין להתערב ולייעץ למי שלא בקש זאת ("מיט אן עצה שלאגט מען זיך ניט אן"[מ]) – אך יש גם מקרים יוצאים מן הכלל[מא], בהם נדרש האדם לתת עצה גם בלי שנשאל, הנובעים ממצוות נוספות בסדרת המצוות הזו, החל מ"לא תעמֹד דם רעך" ועד "הוכח תוכיח את עמיתך".

תוכחה כראוי – ללא שנאה בלב, באופן של "תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[מב] (כרמז הידוע[מג] ש-תוכחה אותיות תוך-אהבה), לאחר בקורת עצמית (כדרך הבעל שם טוב[מד] "הוכח [את עצמך ורק אחר כך] תוכיח את עמיתך"[מה]) ותוך זהירות מביוש הזולת ופגיעה בו[מו] – היא מהמצוות הקשות שבתורה[מז]. באותו אופן, נתינת עצה טובה היא משימה סבוכה ביותר. אף על פי כן, זו מצוה המוטלת על האדם שבאים לבקש ממנו עצה כדי לזכות ל"תשועה ברב יועץ"[מח]. מצוה זו היא המכריחה צדיק, ממנו באים להנות עצה ותושיה[מט], להיות רבי המשיב דבר לשואליו. יתר על כן, זהו גם המקור לדברי אדמו"ר הזקן[נ] לזקני החסידים – שאינם בגדר צדיק, אלא "הלואי בינוני"[נא] – שכאשר באים לבקש מהם עצה בעבודת ה' אל להם לשים יד לפה בענוה של שקר (ובכך להכלל חלילה בעונשו של "המונע בר יקבנו לאום"[נב]) אלא להעניק לשואל עצה (ובכך לזכות למעלת "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'"[נג]).

לפעמים באים לבקש עצה בענינים סבוכים וגורליים – עניני רפואה, הנוגעים לחיים או חלילה להפך, או עניני שידוכים, הנוגעים להקמת בית ולדורי דורות – וכיצד ניתן לתת עצה טובה ונכונה?! בכל אופן, על היועץ להתבונן לעומק ולתת עצה טובה וישרה לפי הבנתו[נד] ואמונתו[נה], לפי מה שלבו אומר לו באמת אחרי ההתבוננות. העצה הטובה מבוססת על "'ואהבת לרעך כמוך' ממש" – כעצה שהיועץ היה נותן לעצמו באותו מצב. אכן, זו צריכה להיות "עצה ההוגנת לו" – לאישיותו של הנועץ ולא של היועץ, כמובן – מתוך התלבשות בשכלו, מדותיו ואף מקיפי נפשו של נוטל העצה (והיינו "כמוך", כפי שהיית נותן לעצמך עצה ההוגנת לך). "עצה ההוגנת לו" כוללת גם את המאמץ להתאים את העצה, במדת האפשר, לכלי הקיבול של מקבל העצה ולסגנון המתיישב על לבו[נו].

תיקון החטא הראשון וביאת המשיח

מצות "לפני עור לא תתן מכשֹל" היא כה כללית משום שהיא בעצם תחלת הכל וסיום הכל:

אם שואלים תלמידים ב'חדר' מהי העבירה הראשונה בתורה – מהו המעשה הראשון הרע שנגד רצון ה' עליו מסופר בתורה? – מה הם יענו? העבירה הראשונה מתחילה מפיתוי הנחש את חוה לעבור על רצון ה' (שבהמשכה פתתה חוה את אדם הראשון[נז]). לפני כן עשו אדם וחוה רק דברים טובים – קיום צווי ה' "לעבדה ולשמרה"[נח], קריאת שמות לכל בעלי החיים[נט] ועיסוק במצוה הראשונה "פרו ורבו"[ס]. תוך כדי המצוה אדם וחוה היו עורים, חסרי-מודעות – "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבֹששו"[סא] – ולכן פגיעים לפיתויו של הנחש הרע, ה"ערום מכל חית השדה"[סב], שעבר על "לפני עור"[סג] (ובכך גופא פקח את עיניהם של התמימים – דהיינו קלקל את תמימות התמים – לגלות שיש בעולם טוב ורע וכי יש טיפוסים ערמומיים שמנסים להכשיל ולקלקל). מכאן שאיסור "לפני עור", הקודם למתן תורה ולבחירת ישראל[סד], הוא מקור כל צרות העולם, עד להפך-החיים, ושכל העובר עליו אוחז באומנות הנחש הקדמוני.

ההכשלה ב"לפני עִוֵר" גרמה לצורך של אדם וחוה ב"כתנות עור"[סה] (ההופעה הראשונה של מלה זו בתורה). העור הוא הלבוש החיצוני של גוף האדם (ה תתאה במבנה של עצם-גידים-בשר-עור[סו]). לפני החטא לבוש האדם היה בסוד לבוש החשמל, "כתנות אור" (כפי שנכתב בספר התורה של רבי מאיר[סז]), ואחרי הכשלתו על ידי הנחש הוא הפך לעור אוטם ומסתיר (סוד משכא דחויא, עור הנחש). על ידי הזהירות מ"לפני עור" (עם כל סוד החשמל שבה, כדלקמן פ"ב), ובעיקר על ידי נתינת העצה הטובה – מתוך התבוננות והזדהות – מחזירים לאדם את החשמל הקדמון והופכים שוב את ה"כתנות עור" ל"כתנות אור". לפי סדר הרמב"ם, ראשית יש לתת עצות גשמיות טובות במילי דעלמא, המבררות את "עץ הדעת טוב ורע" בנסיון להתנער מעצה רעה ולתת עצה טובה (וכל עוד אין הן עצות הניתנות בנבואה[סח] אין בהן בהירות גמורה והרי הן תמיד עצות של "עץ הדעת"), והתכלית היא עצות של "עץ החיים", עצות בטוחות, עצות טובות בתכלית שאין כנגדן רע[סט], של שמירת מצוות התורה ("תריג עיטין"[ע])[עא], "עץ חיים היא למחזיקים בה"[עב] – "ואֹרח צדיקים [הנותנים עצות טובות לפי ראות עיניהם, עיני-צדיקים] כאור נֹגה [עצות מקליפת נגה, סוד עץ הדעת טוב ורע[עג]] הולך ואור עד נכון היום [בעצות בהירות של עץ החיים]"[עד].

תיקון העצות בתכלית, בנתינת עצות טובות ומחיות – המחזירות את האדם לגן עדן, לאכול מ"עץ הדעת טוב"[עה] ומ"עץ החיים" – הוא עבודתו של המשיח, המעניק "עצות מרחוק אמונה אֹמן"[עו] (הבאות מהמקיף הרחוק של הנשמה, מקיף היחידה, ועד לסוד האמונה שברדל"א), ולכן אחד משמותיו הוא "פלא יועץ"[עז] (בגמטריא רופא, שעצותיו הן הרפואה האמתית, בגשמיות וברוחניות). המצוה לתת עצה טובה לשואלים היא עבודה משיחית ובירור העצות מתקן את החטא הקדמון, מחזיר אותנו לגן עדן ומביא לימות המשיח.

ב. חש-מל-מל ב"לפני עור"

"לפני עור" – פעולה או תוצאה

אחת החקירות היא האם עוברים על "לפני עור לא תתן מכשֹל" כבר בעצם נתינת המכשול – נתינת העצה הרעה, הושטת הדבר האסור וכו' – או רק כאשר העור נכשל בפועל. בסגנון בו נוקטים במקומות אחרים, השאלה היא האם זהו איסור של פעולה (שימת המכשול) או של תוצאה (הכשלון).

מלשון הפסוק, "לא תתן מכשֹל", נראה ברור שהאיסור הוא כבר בעצם הנתינה, בלי קשר לתוצאתה[עח]. אף על פי כן, יש אומרים שיש להוציא את הפסוק מפשוטו לקולא – מתאים לכך שזהו פסוק שכולו יוצא מידי פשוטו, כנ"ל – ולומר שרק אם ההכשלה הצליחה בפועל נעשתה עבירה. כך הם מדייקים[עט] מלשון הרמב"ם הנ"ל "כל המכשיל את חברו" ומלשונו בפירוש המשניות[פ] שהמכשיל עובר "אם היה הוא סיבה לעבור העבירה" (ובתרגום הרב קאפח "אם גרם לעבירה") וגם מלשון הרס"ג "שלא להכשיל מטֹרף" (וכן מבינים[פא] בלשון בעל החינוך, ההולך בדרך הרמב"ם).

גם וגם

אכן, כדרכנו, החלוקה בסכינא חריפתא בין שתי האפשרויות לא נראית לנו מכוונת לאמתה של תורה – פעמים רבות לא נכון לעשות חלוקה בין הפעולה והתוצאה (או-או) אלא לדעת שהעבירה מורכבת משתיהן (גם-וגם). הדבר נכון ביתר שאת באיסור "לפני עור" שאין לוקים עליו[פב] – בהיותו לאו שבכללות[פג] או משום שאין בו מעשה[פד] – וממילא הנפקא-מינה העיקרית להגדרתו היא לגבי תשובה או עונש בידי שמים.

בכגון דא נראה פשוט שכלפי שמיא גליא מה מדת חטאו של האדם, כלשון הרמב"ם בפירוש המשניות "והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפילו בדבורו הקל הוא נענש מהשם יתברך כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה" (ובתרגום הרב קאפח: "נענש בידי שמים כפי ערך מה שעשה בסייעו או בהוקישו את חבירו"), ובוודאי שעל האדם להתחרט ולחזור בתשובה גם אם ניסה להכשיל את הזולת ולא הצליח בכך בפועל. הרי פשיטא שהאדם שנתן עצה רעה לא עשה בכך מעשה טוב, וממילא ודאי שהתורה תורה לו להתחרט על כך, ויתכן שהוא גם יענש בעונש קל. כמובן, אם עצתו הרעה גם גרמה לנזק בפועל עליו להתחרט חרטה עמוקה יותר וגם עונשו רב יותר.

גם לגבי ממדי "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" שיש במצוה זו: אמרנו קודם שלא נראית לנו החלוקה בין עצה רעה בגשמיות (שהיא "בין אדם לחברו") לעצה רעה ברוחניות (שהיא "בין אדם למקום"), משום שבסופו של דבר גם עצה רעה ברוחניות גורמת נזק ממשי לחבר. אך בהחלט אפשר לומר שהפעולה האסורה היא עבירה שבין אדם לחברו, בעצם המעילה באמון החבר והנסיון להזיק לו (ושם העיקר הוא העצה הרעה גם במילי דעלמא), אך רק אם ישנה תוצאה של עבירה בפועל (בעיקר במילי דשמיא) יש כאן גם עבירה בין אדם למקום (ויתכן גם חילוף הדברים: מיד בפעולה האסורה, גם אם לא גרמה לחבר נזק בפועל, עוברים על איסור שבין אדם למקום, אך התוצאה בה נפגע החבר בפועל היא כבר איסור שבין אדם לחברו).

ולגבי הדיוקים מהם נלמדו הדברים: את ההלכה דנן פותח הרמב"ם בדין שאסור למכור נשק לישראל-ליסטים "מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו", כשנראה ברור שהעבירה היא בעת המכירה (ולא כאשר הגזלן יעבור בעתיד מפני שהמוכר חיזק את ידיו). וגם בהגדרת המצוה, הרמב"ם לא מסתפק בביטוי "וכן כל המכשיל עור בדבר" – ממנו דייקו – אלא ממשיך "והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה", ובהחלט אפשר להבין הפוך, שכל האפשרויות הללו, מההכשלה בפועל, דרך נתינת עצה שאינה הוגנת ועד לחיזוק כללי של ידי עוברי עבירה שתוצאתו איננה מדידה, הן בכלל האיסור[פה]. האחרונים דייקו[פו] שהרמב"ם השמיט את דין הגמרא שעוברים על "לפני עור" רק במקרה בו העבירה לא היתה יכולה להתקיים בלי הסיוע ("תרי עברי דנהרא"[פז]), וגם מכך ניתן לדייק שלדעתו יש איסור גם בפעולה כשלעצמה, גם כאשר העבירה לא תלויה בה (ואולי אפילו לא תתקיים בפועל), ולא רק בתוצאה (שדווקא לגביה יש לדון האם היא תלויה בפעולת הסיוע או לא).

גם בפירוש המשניות, מהרחבת דברי הרמב"ם שהאדם נענש כפי הידוע כלפי שמיא, אפשר להבין שיתכן "מעשה זוטא", ולא רק "מעשה רבא" – מעשה של הפעולה גם אם אין לו תוצאה מוחשית (וגם שם אפשר לתת מגוון אפשרויות, ממקרה בו לא נכרה שום השפעה של העצה, דרך מקרה בו הנועץ הרהר בקיום העצה – ובכך כבר לקה בהרהורי עבירה... – או גמר בלבו לעשותה אך לא הגיע לכלל מעשה, ועד למקרה בו הוא אף ניסה לממש את העצה הרעה אך ה' ברחמיו מנע ממנו להכשל בפועל).

בספר המצוות אומר הרמב"ם "ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו", כשנראה שאלו שתי אפשרויות של איסור – ברמיה, גם אם לא תזיק בפועל, ובהכשלה. בהמשך אומר הרמב"ם "ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו", שאזי יש עבירה בפועל, "או יכין לו סבת העבירה", שאז יתכן שלמרות ההכנה העבירה לא נעברה בפועל.

גם לשון הרס"ג בפיוט המצוות, "שלא להכשיל", איננה נשמעת לנו מוכרעת, בעיקר אם רואים את לשונו בספר המצוות שלו – המאוחר והמפורט יותר (שלא היה לעיני הרי"פ פערלא, המדייק בפיוט המצוות) – "ולא יעשה לו דבר שייכשל בו, בין בענייני הדת ובין בענייני העולם, כפי שאמר: 'ולפני עור לא תתן מכשול'". הרחבת הלשון, "יעשה לו דבר שייכשל בו", מדגישה את העשיה של "דבר שייכשל בו", דבר העלול להכשיל, ולא את הכשלון בפועל (הדבר בולט עוד יותר לרגל סמיכות המצוה הזו אצל הרס"ג ללאו שהוא מונה על גואל הדם לרדוף אחרי הרוצח בשגגה כדי לא להבעיתו – האיסור איננו בכך שישיג אותו ויפגע בו, אלא בפעולת הרדיפה המבעיתה בעצמה).

חש-מל-מל

בעצם, כשמתבוננים לעומק, יש עוד שלב נסתר הקודם לשני השלבים של הפעולה והתוצאה. כפי שהוזכר בפרק א, מצות "לפני עור" היא בגדר "דברים המסורים ללב", משום שאם העצה ניתנה בתום לב – לפי אמונתו והבנתו הכנות של המייעץ – גם אם בסופו של דבר התברר שהעצה היתה רעה בוודאי אין פה שום עבירה. אם כן, השלב הראשון בו מתחילה העבירה להתרקם הוא המחשבה השלילית – כוונת הלב הרעה, הרצון להרע לזולת או להחטיאו. רק אחר כך, בשלב השני, באה הכוונה הרעה לידי ביטוי בפעולה של נתינת העצה הרעה – בדבור מפורש או בכל פעולה שמביעה סיוע והחזקת ידי עוברי עבירה – ולעתים גם מגיעה, בשלב השלישי, לידי תוצאה רעה בפועל ממש, בעולם המעשה. פשוט שעל פי נגלה אין עבירה בכוונה הרעה כשלעצמה, אם היא לא באה לידי מימוש, אבל ברגישות של תורת הנסתר כוונה זו היא ה"שרש פֹרה ראש ולענה" ממנו מתחילה העבירה והיא ודאי שלילית ובלתי-רצויה (כמובן, אם כוונת הזדון הנסתרת עולה לכלל שנאה ממש הרי היא לאו דאורייתא מפורש של "לא תשנא את אחיך בלבבך", ואזי יתפרש הלאו של "לא תתן מכשֹל" כמורה שאסור לתת לאותה שנאה בלב – בגימטריא מכשֹל! היינו המכשול המצוי כבר במחשבת הלב – לצאת החוצה, לדבור ולמעשה[פח], בעצה מכשילה, אלא לבטא אותו כלפי חוץ דווקא בעצה-תוכחה טובה, "הוכח תוכיח את עמיתך", ודוק).

בלשון השגורה בחסידות, שלשת השלבים הללו הם בסוד חש-מל-מל[פט]: הכוונה הרעה בלב, הנסתרת והחשאית, היא ה"חש" (השער של "חרש", המופיע קודם בפסוק – החבר הוא חרש[צ], איננו שומע את כוונת הלב הרעה, ואחר כך הוא עור למכשול ששמים בדרכו[צא]). שני השלבים הגלויים, הפעולה והתוצאה, הם בסוד "מל-מל", שני ביטויים כלפי חוץ של הכוונה הרעה.

כפי שנרמז לעיל, שלשת השלבים כאן הם התפשטות הרע בשלשת לבושי הנפש – מחשבה (כוונה רעה בלב), דבור (השאת עצה בדבור, שגם בו "עקימת שפתיו הוי מעשה"[צב], או אף במעשה המקביל לדבור במה שהוא מבטא, אך לא בהכשלה בפועל) ומעשה (תוצאה שלילית). שלשת לבושי הנפש מקבילים גם לשלשת העולמות בריאה-יצירה-עשיה[צג], בהם יש מציאות של רע (בניגוד לעולם האצילות בו "לא יגֻרך רע"[צד]). כך מסופר[צה]:

לאחד מהבעלי בתים של העיר מעזיבוש היה ריב עם בן עירו, ותוך כדי שהות במחיצת הבעש"ט בביהכ"נ, הוא צעק שהיה "קורע את יריבו כדג".

הבעש"ט צוה לתלמידיו לשלב ידיהם ביד חבריהם, ולהתייצב לידו בעינים עצומות. הבעש"ט הניח ידיו הקדושות על כתפי שנים מתלמידיו, אלה שעמדו בסמוך. לפתע נזדעקו התלמידים מתוך אימה גדולה: הם ראו כיצד קורע הוא כדג את יריבו!

מכאן הוכחה גמורה שמכל כח – תוצאה ופועל דבר: אם בלבוש חומרי, או רוחני, שאפשר לתופסו רק בחושים נעלים ועדינים יותר.

דבריו מלאי הרגש (השלילי) של היהודי פעלו מיד תוצאה במציאות, אך לא במציאות של עולם המעשה הנראה לעינינו אלא במציאות גבוהה יותר, של עולם היצירה. כיוצא בכך, כאשר אדם נותן עצה רעה לחברו התם החבר מתפתה מיד לאותה עצה ונכשל בה בפועל, גם אם רק במציאות הרוחנית של עולם היצירה. בהלכה, בנוגע למצות "לפני עור", בעוד בעולם הבריאה, עולם המחשבה, אין עדיין מציאות של ממש – כפי שהוא מוגדר[צו] כ"אפשריות המציאות" בלבד – הרי שבנוגע לעולם היצירה, עולם הדבור, נחלקים הפוסקים האם מה שמתחולל בו הוא בגדר מציאות הנחשבת גם בעולמנו. למורנו הבעל שם טוב היה חשוב להדגיש לתלמידיו, שגם הפעולה בעולם הרוחני יותר – הרי היא פעולה של ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "לפני עור" היא מצוה כללית הנוגעת לערבות ישראל ולכל מצוות התורה.
• דרכנו בלימוד לחפש תמונה של 'גם וגם' ולא חילוקים של 'או-או'.
• מצות "לפני עור" תלויה בטהרת הלב משנאת חנם – הדרך לגאולה.
• תכלית כל הלאוים השומרים מפגיעה בזולת היא להגיע לאהבה שלמה אליו.
• המצוה לתת עצה הוגנת למבקש עצה היא מקור החיוב לרבי ולמשפיע לענות לשואליהם.
• המפתח לנתינת עצה טובה הוא "ואהבת לרעך כמוך" – "'כמוך' ממש".
• יש לתת "עצה ההוגנת לו" – עצה המתאימה לאופיו של השואל ולכלי הקיבול שלו.
• לפעמים העצה הטובה ביותר היא לומר – באמת – "איני יודע".
• החטא הראשון הוא "לפני עור" – אמנות הנחש הקדמוני.
• על ידי תיקון "לפני עור" והשאת עצה טובה הופכים את ה"כתנות עור" ל"כתנות אור".
• עצות טובות בגשמיות הן תיקון "עץ הדעת טוב ורע" ועצות טובות ברוחניות באות מעץ החיים.
• התיקון והכפרה למי שנכשל ב"לפני עור" – להרבות בצדקה ובעישוי על הצדקה (העצה הטובה לכל).
• נתינת עצות טובות מביאה לימות המשיח אשר נקרא "פלא יועץ".
• איסור "לפני עור" כולל גם פעולה וגם תוצאה, גם "בין אדם לחברו" וגם "בין אדם למקום".
• חש-מל-מל ב"לפני עור": כוונה רעה בלב (מחשבה), השאת עצה רעה (דבור), כשלון הנועץ בפועל (מעשה).
• הבעל שם טוב מלמד כי לכל פעולה – אף בדבור – יש תוצאה מידית בעולם הרוחני.