"כפור כאפר יפזר"

מוצאי יום כיפור תשפ"ב – כפ"ח

הכנה חסידית לחורף

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

במוצאי יום כיפור, אחרי קידוש לבנה וטעימה, התוועד הרב – התוועדות המתאימה למוצאי היום הקדוש וגם הכנה לחורף הבא עלינו לטובה, הכוללת גם התייחסות לשנת השמיטה אליה נכנסנו. נקודת המוצא של השיעור היתה ווארט של הסבא משפולי (דער שפאלער-זיידע) על הביטוי "כפור כאפר יפזר". פרק א נותן את הרקע של דרושי החסידות על הפסוקים, בהם מוסבר כי מצבי הקור השונים הם מצבי צמצום והמתקת הדינים היא הפשרת הקרח – הגילוי שהאלקות נמצאת בכל מקום (כשבסוף הפרק עיון קצר ויפהפה בתניא). פרק ב מביא ומרחיב את הווארט של הסבא משפולי, שמתגלה כווארט חב"די מובהק. פרק ג נותן פירוש חדש, בדרך העבודה, לביטוי "כפור כאפר יפזר" – פיזור צדקה מתוך שפלות וגם מתוך כפירה דקדושה. פרק ד חוזר להסביר בעומק כיצד המתקת הדינים האמתית היא דווקא בכח המוחין, ששלמות תיקונם תהיה דווקא לעתיד לבוא – כאשר נזכה לחיים-ללא-טעויות (כשבתוך הדברים מוסברת גם מעלת הטעויות, הקיימות אצל כולם בעולם הזה). הפרק גם נוגע ב'סדר עולמי חדש' השייך לשנת השמיטה. פרק ה הוא פרק של פנימיות ההיסטוריה החסידית – הנוגע במחלוקת של רבי נחמן מברסלב (שיום ההילולא שלו חל בסוכות) והסבא משפולי ועמדתו של אדמו"ר הזקן בענין.

א. הפשרת הצמצום

נלמד ווארט מהשפאלער-זיידע, שההילולא שלו היתה ב-ו' תשרי. אין הרבה דברי תורה ממנו[ב], ממש דברים בודדים[ג], וביניהם ווארט מאד יפה שקשור ליום כיפור וגם למוצאי יום כיפור – לעבודה שלנו עכשיו, במשך ימי החרף במיוחד.

מצבי קור – שלשה צמצומים

כתוב בפרקים האחרונים של תהלים – שגם אמרנו אחרי נעילה, לפי המנהג מהבעל שם טוב – "הנתן שלג כצמר כפור כאפר יפזר"[ד]. אחר כך כתוב "משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמד. ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים"[ה]. כל הפסוקים כאן מדברים על מצבים שונים של קור ועל כך שה' ממיס את תופעות הקור והופך אותן למים.

כתוב בחסידות[ו] בכלל, עוד לפני שנגיע לווארט של השפאלער זיידע, שאלה פסוקים של המתקת הדינים. יש כאן שלג, כפור וקרח. כתוב שאלה שלשה מצבים, אחד יותר קשה מהקודם: הכי קל הוא השלג, שמאד מהר נמס – הוא דק, ועם קצת חום או קצת מים הוא מיד ימס למים. הכי קשה הוא הקרח, סוד ה"רקיע כעין הקרח הנורא"[ז] שמעל ראשי החיות – "מבטן מי יצא הקרח"[ח], הבטן של אמא (סוד "מי" כנודע)[ט]. לפי מה שאנחנו מסבירים בזמן האחרון[י] – ותיכף נסביר יותר – זו הבטן של האי-ודאות. אדמו"ר הזקן מסביר שהכפור הוא מצב בינים, בין שלג רך לקרח קשה. הכל מצבים שונים של קרישת המים, "אגלידו" בלשון הזהר[יא] – כמו לאכול גלידה...

הגלידה היא מצבים שונים של צמצום המים, אבל בסוף המים שנגלדו חוזרים להיות מים. כלומר, יש כאן תהליך של מים-כפור-מים[יב]. הכפור הוא צמצום. כפור הוא לשון כפירה, ואילו מים הוא סוד האמונה, אמונת אברהם אבינו ע"ה, "ראש כל האמינים"[יג], עליו נאמר "זכור אב נמשך אחריך כמים" (והוא סוד "מים שאין להם סוף", היפך הצמצום-סוף של כפור). נמצא שמים-כפור-מים הוא סוד "ירידה צורך עליה", ירידה מאמונה דקטנות, ללא מוחין דהבנה והשגה במה שניתן להשיג, לאמונה שלמה, "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", דרך כפירה-ירידה מהאמונה הראשונית הבוסרית שבבחינת קטנות, שהיא אמונה המעורבת עם הגשמה (בה 'כופר' הרמב"ם כו'[יד]), וד"ל.

כל המצבים האלה, גם השלג, גם הכפור וגם הקרח הם שלשה מצבים של צמצום – שלשה צמצומים. אדמו"ר הזקן לא מציין זאת ביחס לפסוקים אלו, אבל במקום אחר בתניא[טו] הוא כותב ששלשה צמצומים נועדו ליצור את שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. לפי זה, המים הם סוד עולם האצילות, "עולם חסד יבנה"[טז], כולו חסד, כולו מים (סוד האמונה כנ"ל, וכמו שמבואר בשער היחוד והאמונה בתניא ש"לכן נקראו מדותיו של הקדוש ב"ה שהן הספירות בזה"ק רזא דמהימנותא שהיא האמונה שלמעלה מן השכל"[יז]).

לפי ההסבר הזה הקור הוא לא טוב, כמו שנאמר בעמלק (שרש קליפת הכפירה בה' ובתורתו) "אשר קרך בדרך"[יח]. בימי השרב של הקיץ – וכאן זה כל הקיץ... – צמאים לקצת קור. לשם כך יש מזגנים, משהו נצרך ביותר. אבל סתם כך המושג קור הוא שלילי. הכי גרוע במצבי הקור הוא הכפור, לשון כפירה (כנ"ל). שוב, אדמו"ר הזקן מסביר שכפור הוא הממוצע בין השלג ובין הקרח. הממוצע כולל את שניהם, אף על פי שהוא פחות קשה מהקרח (נוטריקון קר-חם, אמנם הוא קר ביותר אך משום כך גופא יש בו נטיה, בסוף, להפוך לחם, וד"ל). עד כאן זהו רקע, לפני הווארט של השפאלער-זיידע – רק מה מדובר כאן בפסוקים.

המתקת פר דינים

נקרא שוב את הפסוקים:

הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר.

כל יהודי צריך לדעת מהו "כפור כאפר יפזר", כפי שכעת נסביר. גם הפיכת השלג לצמר היא סוגיא עצומה בחסידות[יט]. שלג הוא סוד הדיקנא, עליו דורשים את הפסוק "לבושֵה כתלג חור"[כ], וצמר הוא תיקון עמר-נקא[כא] (כסיום הפסוק, "ושער רישיה כעמר נקא"). בתיקוני הדיקנא יש יותר צמצום – שערות הזקן יותר קשות ושערות הראש יותר רכות, "שעיע" בלשון הזהר[כב]. "יעקב איש חלק"[כג] מתורגם "שעיע" – מצד אחד בלי שערות, אבל גם בתוך השערות גופא נקרא "שעיע", רך, חסדים. צריך להפוך את השלג, שהוא יחסית צמצום, לצמר, "הנתן שלג כצמר", להעלות את יג תיקוני דיקנא ולחבר אותם ל-ז תיקוני גלגלתא, שאחד מהם נקרא "עמר נקא" – זו סוגיא עצומה בחב"ד. שלג הוא דומם וצמר הוא חי בתוך דצח"מ – צריך להעלות את הדומם, השלג הקר, לצמר, צומח שבחי[כד].

מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים

"פתים" הם חלקים קטנים, כמו "פתות אותה פתים"[כה] בתורה – משהו מתפורר. שער פר כאן מופיע כאן הרבה. יש מושג יסודי בקבלה של פר דינים.

אנחנו במוצאי יום הכיפורים שנדרש כ-פורים[כו]. מהדרוש הזה מובן שעיקר השער של כפר הוא פר. הייתי חושב שאולי בשרש כפר (של יום הכיפורים) ה-ר לתפארת הלשון והשער הוא כף – כמו "מלא כף נחת"[כז] (גם מלשון כפיה, עבודת האתכפיא של הבינוני של התניא) – אבל כפורים תמיד נדרש[כח] כהמתקת פר דינים (גם בלי ההשוואה לפורים). "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר"[כט]. זהו סימן של תשפ"ב – תהא שנת פר (בן) בקר. בקר הוא גם מלשון "הבקר אור"[ל], שהוא "אור יקרות [וקפאון]"[לא], אור שיש בו קור, רשימו מן הלילה, אך הולך ומתחמם "עד נכון היום"[לב]. הבֹקר ממתיק את הבָקָר, בן בקר ממתיק את ה-פר דינים.

פר הוא גם משהו טוב מאד, פרי, לפרות. בקרבנות – קרבן גם מתחיל קר – יש פרים-אילים-כבשים כנגד חג"ת, אברהם יצחק ויעקב, כנודע[לג]. הפרים הם כנגד אברהם איש החסד, אך בהיות הקרבן סוד הגבורה, העלאה מלמטה למעלה – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[לד] – היינו חסד שבגבורה, ודוק.

בכלל, אחד ממושגי היסוד של הקבלה הוא המושג פר דינים. העבודה שלנו היא להמתיק את הדינים. גם כל המושג רפח ניצוצות מתחיל מ-פר, עם תוספת ח. לפעמים[לה] יש תוספת ה, ואז מקבלים פרה, כמו פרה אדומה, ולפעמים[לו] תוספת של ח, ואז הופך להיות "פרח מטה אהרן"[לז], העלאת רפח ניצוצות, "ורוח אלהים מרחפת [סוד מת-רפח[לח]] על פני המים"[לט].

הפסוק מסיים בתיאור של הקרה כדבר קשה:

לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד.

כבר מתאר את הקרה כדבר קשה. אדמו"ר הזקן כותב כאן עוד ווארט: "מי" היינו בינה, אמא, כנ"ל, כך שניתן להפוך את המשפט משאלה למשפט חיובי – לפני הקרה צריך את ה"מי", אמא, אש דקדושה[מ], שעומדת בפני הקרה. כמו "אין דבר העומד בפני התשובה"[מא], "אין דבר העומד בפני הרצון"[מב]. לפי הפירוש הזה, זו כבר תחלת ההמתקה – שממשיכה בפסוק הבא:

המתקת הדינים: גילוי האלקות בעולמות התחתונים

אחר כך כתוב:

יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם.

זו כבר המתקה. המסת המצבים האלה של גלד, גלידה, היא המתקה. "דברו" הוא מלכות דאצילות, או גם מלכות דא"ק, או למעלה מזה – כך מסביר אדמו"ר הזקן – ו"רוחו" היינו הקול (בסוד יחוד קול-דבור). הקול עם הדבור הופכים את מה שנגלד למים, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך[מג]. זהו בעצם הגילוי ש"אצילות איז אויך דא"[מד] ('אצילות פה'), שיש אלקות גם במצבי הצמצום, בעולמות בריאה-יצירה-עשיה.

אגב, זהו גם התניא של היום[מה]: אדמו"ר הזקן מסביר שהקו מתלבש בכל מקום – הארה והארה דהארה והארה דהארה דהארה. הארת הקו בוקעת את המסך שבין אצילות לבי"ע ומאירה בכל מקום. בנוסף, הקו עצמו – לא רק הארה – יורד עד רגלי א"ק שבתוך עולם העשיה למטה, וגם משם יש הארה. עוד למעלה מזה יש אור אין סוף שמקיף הכל. אלה שלשה גילויי אלקות בכל מקום שמדובר עליהם בתניא של היום – הארה של הקו והקו עצמו ואור אין סוף הסובב כל עלמין. הארת הקו שייכת לסדר ההשתלשלות של העולמות; התלבשות הקו עצמו עד סוף רגלי א"ק, סוף עולם העשיה, היא כבר סוד של התלבשות. אור אין סוף המקיף הוא השראה. זהו, בקיצור נמרץ, אחד הדברים היפים בתניא – מבנה מובהק של השתלשלות-התלבשות-השראה[מו].

ההמשך הוא כבר "מגיד דבריו ליעקב" – קשור לדרוש של בר מצוה.

העיקר כאן הוא שהמים נעשים קרח, דרך השלג והכפור, ובסוף הכל חוזר להיות מים – המתקה, שהיא העבודה שלנו. כל זה רקע לווארט העיקרי.

ב. המתקת הדינים על ידי חב"ד

הוי'-אהיה-אהוה ממתיקים פר

מה הווארט של השפאלער זיידע? ווארט מאד יפה: בשלש המלים "כפור כאפר יפזר" רואים משחק מלים על אותיות פר – "כפור" הוא כו-פר, "כאפר" הוא כא-פר ו"יפזר" הוא יז-פר. כו, כא ו-יז (טוב) הם שלשה שמות של ה' – שמות עצמיים, המורכבים רק מאותיות אהו"י[מז] – הוי', אהיה ו-אהוה. אהוה הוא שם נסתר, שם הטוב, השם של הבעל שם טוב[מח], השם שמחבר "את השמים ואת הארץ"[מט] ובו טמון הכח של הבעל שם טוב להיות 'אין וועלט – אויס וועלט' ('בתוך העולם – מחוץ לעולם' בו-זמנית)[נ]. הוא אומר שכל המתקת ה-פר דינים, עיקר מה שקורה ביום כיפור, היא על ידי מוחין חב"ד.

זהו ווארט חב"די אבל על פי רמז. צריך מישהו שמקורב לחב"ד, אבל לא חב"דניק מאה אחוז, כדי לומר זאת[נא]. כזה ווארט לא מתאים לחב"ד ממש, כי כולו רמז, יותר מדי גימטריאות, אבל זהו ווארט שכולו אומר חב"ד – כך הוא כותב, שהמתקת הדינים היא על ידי חב"ד. מה הם חב"ד? שם הוי' הוא חכמה ("הוי' בחכמה"[נב]), שם אהיה הוא בינה[נג] ושם אהוה דעת[נד] – בדיוק לפי הסדר, כו-פר כא-פר יז-פר. זהו ווארט יפהפה שמאד קל לזכור ולכוון בתפלה.

[מענין שעוד שני פרקים הלאה, הכל בסוף תהלים, כתוב משהו דומה – "יפאר ענוים בישועה"[נה], עוד מלה עם פר. בתיקון חצות שמים אפר על המצח, במקום התפילין – מבקשים מה' שיהפוך לפאר, "פאר תחת אפר"[נו], צירוף אחר, גם משער פר. "יפאר" היינו יא-פר. יא הוא לא שם אלא חצי שם, מה שחסר אצל עמלק – "כי יד על כס יה"[נז], "אין השם שלם"[נח] עד שלא ישלימו את ה-וה, בגימטריא יא. שייך ל"ענוים" – "יפאר ענוים בישועה".]

'מקום העולם בלימה'

מתי אנחנו מדברים על שלשת השמות האלה? דרוש עתיק יומין אצלנו[נט]: ה' נקרא מקום[ס], למה? בכתבי האריז"ל כתוב[סא] ששם הוי' ברבוע פרטי (כל אות ברבוע) – י ברבוע (100), ה ברבוע (25), ו ברבוע (36), ה ברבוע (25) – עולה מקום (186). היות שיש שלשה שמות עצמיים כאלה, מן הראוי לחשב כל אחד באותו חשבון:

הוי' ברבוע פרטי עולה מקום, כנ"ל.

אהיה ברבוע פרטי – א ברבוע (1), ה ברבוע (25), י ברבוע (100), ה ברבוע (25) – עולה 151 (שם קנא, שהוא בעצמו אהיה במילוי ההין, אלף הה יוד הה), שלעניננו הוא העולם, כמו "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם".

אהוה באותו חשבון – א ברבוע (1), ה ברבוע (25), ו ברבוע (36) ה ברבוע (25) – עולה 87, שלעניננו היינו המלה בלימה, כמו "עשר ספירות בלימה"[סב]. בתורה בלימה מופיעה בפסוק "תֹלה ארץ על בלימה"[סג] (שאמרנו היום במחזור כמה פעמים), בגימטריא בראשית. כל מציאות העולם היא בלימה – גם מושג שמשמעותו כמו אי-ודאות (נושא עליו אנחנו מדברים לאחרונה בהקשר של שנת תשפב, שנת "לשכן בערפל"[סד]). שמים הם ודאות וארץ היא אי-ודאות, "תלה ארץ על בלימה", אין לה על מה לסמוך. כמו "היתר נדרים פורחין באויר"[סה], אין להם מקרא, לא ברור "מאין באת"[סו] – אז "תלה על בלימה".

למה אמרנו את המלים האלה, שהן הערך של הוי'-אהיה-אהוה ברבוע פרטי? יחד הן יוצרות משפט 'מקום העולם בלימה'. שוב, זהו אחד הדברים הראשונים, שלמדנו לפני עשרות שנים. 'מקום העולם בלימה' הוא חב"ד – חב"ד שממתיק את פר הדינים במלים "כפור כאפר יפזר", כדברי הסבא משפולי. 'מקום העולם בלימה' – צריכים לדעת שהמקום שלנו הוא בלימה. מצד אחד, אומרים "הסתכל בשלשה דברים... דע מאין באת" – לא יודעים מאין. עוד לפני ה"מאין באת? מטפה סרוחה", שלב יותר נמוך[סז], יש "דע מאין באת" בלי תשובה. אומרים "דע", כמו שאנו מסבירים שגם באי-ודאות יש גרעין של ודאות, אבל זו אי-ודאות. מקום העולם בלימה בגימטריא משיח בן דוד (חלק מהדרוש הקדום). זהו הגילוי של משיח בן דוד, שמקום העולם – המקום בו אנחנו נמצאים – הוא בלימה. גם כל הקבלה היא בלימה, "עשר ספירות בלימה". אם "עשר ספירות" הן "בלימה", כנראה כב אותיות היסוד כבר נותנות איזה גיבוש, צמצום – האותיות הן כלים[סח]. בכלים יש יותר אחיזה, אחיזה היא ודאות, אבל באורות הפשוטים של עשר ספירות אין אחיזה בפני עצמה.

כל זה היה הרחבה כדי להסביר את הרמז ש"כפור" הוא כו-פר, "כאפר" כא-פר ו"יפזר" יז-פר.

ג. פזור צדקה מתוך כפירה קדושה ושפלות

כפור הכפירה

עכשיו נגיע למה שרצינו לדרוש:

"כפור" הוא לשון כפרה. פעם היה שיעור שלם, שלפי הרד"ק השרש הכי עשיר בלשון הקדש, שיש בו הכי הרבה ענינים ומשמעויות, הוא שרש כפר – יש בו עשרה דברים שונים לחלוטין. תופעה פלאית. היום, חוץ מהמובן של כפרה, הזכרנו עוד אחד כמה וכמה פעמים בתפלות, בסדר העבודה של הכהן הגדול – כפרת, עליה סוככים הכרובים מלמעלה ומתחתיה ארון הברית עם לוחות הברית. גם כפיר – אחד משבעת השמות של אריה – מאותו שרש. גם כפוֹר מאותו שרש, גם כפר חב"ד. אין קשר מובהק בין הענינים.

[בין כפר חב"ד וכפור הקשר מובן...] לכן הוא אומר שהחב"ד בא לתקן את ה"כפור כאפר יפזר". חב"ד היינו בטול. יש ווארט בקרלין[סט] שכל בעלי הגאוה מגיעים לחב"ד, כל בעלי המחלוקת לקרלין וכל בעלי המרה-שחורה לברסלב. שוב, כפור הוא משהו מאד מגוון, השרש כפר, שער פר – יום כיפור ופורים.

המובן הכי גרוע ב"כפור" הוא לשון כפירה, כנ"ל. אחת הרשימות של הרבי הקודם, שהיתה חובת קדש שכל בחור בישיבה יכיר – מהדברים הפנימיים, שלא מגיעים לכולם – היא רשימת 'שמעון הכופר'[ע]. סיפור שלם מרשימות הרבי הקודם – של משכיל אחד שהגיע לאדמו"ר הזקן, לאחר שבקר אצל הגר"א וכו'. מעדן, שמסתמא כל בחור שלמד בישיבת חב"ד מכיר. קצת מובן למה כפור הוא כפירה – קור הוא גם לשון "אשר קרך בדרך", כנ"ל, תכונת עמלק שמכניס ספק וכפירה[עא] (על עמלק נאמר "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד"[עב] – קודם הוא מכניס ספק לראש ובכך מקרר את האדם מההתלהבות שלו בעבודת השי"ת, "אשר קרך בדרך", היינו שמביא את האדם להיות "כופר [לשון כפור, קור] במקצת", ולבסוף מביא את האדם לידי כפירה גמורה ר"ל, "ואחריתו עדי אבד", היינו "כופר הכל", וד"ל).

"כאפר" – שפלות אברהם אבינו

מה זה "כאפר"? אחת המשמעויות של אפר היא רמז לשפלות של אברהם אבינו – "ואנכי עפר ואפר"[עג]. ידוע הרמז של בעל הרוקח[עד] – שמתאים לרבי מענדלע ויטבסקער, שהיה חותם עצמו "השפל באמת" – שהשפלות והענוה הן האמת של היהודי: אותיות אמת הן הראש-תוך-סוף של האלף-בית[עה]. בנשמות שכנגד ה-ז תחתונות – האושפיזין של סוכות (צריך לדבר כעת על סוכות) – ראש-תוך-סוף היינו אברהם-משה-דוד (כנגד הספירות חסד-נצח-מלכות. והנה, הערך הממוצע של אברהם-חסד משה-נצח דוד-מלכות הוא אמת!). דווקא שלשתם בטאו את השפלות שלהם, במלים שראשי התיבות שלהם הם אמת – "אפר" (עיקר ביטוי השפלות של אברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר"), "מה" (עיקר ביטוי השפלות של משה רבינו, "ונחנו מה"[עו]), "תולעת"[עז] (עיקר ביטוי השפלות של דוד המלך, "ואנכי תולעת ולא איש")[עח]. זו האמת היהודית.

"אפר" הוא ראש השפלות באמת – השפלות של אברהם. למה "אפר" ולא "עפר"? הרי כתוב "עפר ואפר"! רש"י אומר ש"עפר" היה חויה קרובה אצלו, "כבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים" – שבמקום שהוא יהרוג את כולם, שהם חלילה יהרגו אותו, שהרי הוא היה מעט ביחס אליהם – ואילו "אפר" הוא שהייתי ראוי להיות "אפר על ידי נמרוד" בכבשן האש באור כשדים. ה"אפר" הוא סיפור קדום יותר, כשהיה אברך צעיר, בחור, ששבר את הפסלים של אבא שלו. לפי הסדר הכרונולוגי קודם היה ראוי להיות "אפר" ואחר כך היה ראוי להיות "עפר". בזכרון שלו, כמו שחז"ל אומרים, "צרות אחרונות משכחות [במדה מסוימת] את הראשונות"[עט], לכן הוא מקדים "עפר", אבל אצל כל יהודי היסוד הוא ה"אפר".

איך הענין שייך לכוונות של סוף נעילה, שרק כעת אמרנו? כתוב[פ] שצריך לכוון שמוסרים את הנפש. כמו הדבר הראשון בצעטיל קטן[פא] – לכוון שיש אש גדולה ואתה קופץ לתוך האש. זהו מקור האידישקייט, מקור התורה שבעל פה עוד לפני התורה שבכתב – הרי הסיפור של אברהם וכבשן האש לא כתוב בתורה שבכתב אלא בתורה שבעל פה. יש על מה לסמוך בתורה שבכתב, קצת על בלימה, כתוב "אור כשדים"[פב] – אבל לך תדע מה בא ללמד אותנו "אור כשדים"... בא ללמד את הסיפור במסורת חז"ל. שם ה"אפר" – אברהם עדיין חי זאת. כשה' עושה נס צריך לחיות אתו כל החיים. ברגע שנמרוד השליך אותו לכבשן האש אברהם הפך להיות אפר. בפועל הוא יצא חי, נס, אבל בנכונות שלו, בדמיון שלו – הוא כבר אפר. דמיון הוא כח מאד חזק. אתה יולד ילד, פר, "פרו ורבו", לפי כח המדמה – מה שהאשה חושבת ומה שהאיש חושב. גם כשהוא הלך להציל את לוט – לא סתם מעטים נגד רבים, אלא הוא ואליעזר נגד המעצמות הכי גדולות – הוא "עפר", ברור לו שכך ראוי להיות.

שוב, "אפר" הוא ראשית הענוה והבטול, ה-א של האמת לפי הרמז של בעל הרוקח. הרחבנו בכך רק כדי לומר שהמלה אפר היא ראשית השפלות של אברהם אבינו, ושל כל יהודי שיורש ממנו, וממילא ראשית האמת של כל יהודי.

"יפזר" – "פזר נתן לאביונים"

מה פירוש "יפזר"? כעת נחזור להסבר של אדמו"ר הזקן לפסוקים האלה: הוא אומר שבשביל להמיס מצבי גלד למיניהם צריך לפורר אותם. כלומר, שהסוד של המתקת ה-פר דינים בעצם רמוז במלה פר עצמה. כמו שאמרנו, יש הרבה דברים טובים ב-פר. פר הוא לשון פירור. המצב הכי קשה של קור הוא הקרח, וכתוב "משליך קרחו לפתים". אתה רוצה להפוך את הקרח למים? לא קל. מה העצה? קודם תשבור אותו לפירורים קטנים, וככל שהפירורים יותר קטנים הם נמסים יותר מהר. זהו סוד "משליך קרחו כפתים". אחרת "לפני קרתו מי יעמוד" – הקרח הוא מצב של צמצום, שבנפש יכול להגיע עד לכפור של כפירה, קשה לעמוד בפניו. לכן צריך כח לפורר ולפזר את ה-פר עצמו.

אבל אפשר לפרש גם אחרת: איפה יש פזור טוב? פסוק שמביא בסידור, "פזר נתן לאביונים"[פג]. בצירוף אחר פזר הוא גם פרז – בטחון מופרז, "פרזות תשב ירושלם"[פד], בלי הגבלות, בלי מסכים (מכירת מסכות היא עסק טוב – אבל מה עושים אתן אחר כך, כשאתה רוצה להפטר מהן?).

פזור מתוך כפירה ושפלות

כתוב בחסידות[פה], ווארט מאד חשוב דווקא בחב"ד, שכאשר נותנים צדקה יש שתי בחינות: בחינת אחת, שאדם נותן צדקה מתוך שפלות – הוא מרגיש שלא צריך לעצמו כלום, לא מגיע לו כלום, וקל לו לפזר. בחינה שניה היא בדיוק ההיפך, מישהו שנותן צדקה מתוך רוממות. כשמלך מפזר, הוא לא מפזר מתוך שפלות אלא מתוך רוממות. בדרך כלל, למלך יש גם יותר כסף בחשבון... מצד שני, מלך שמפזר – לא יפזר כל מה שיש לו. הוא ישאיר לעצמו ארמון וכל מה שהוא צריך. אבל עני, שהוא בשפלות ונותן מתוך שפלות, יכול לתת הכל – כמה שיש לו. בכל אחד יש מעלה לגבי השני. כאן כתוב "כאפר יפזר" – היות ש"אפר" הוא שפלות היינו פיזור מתוך שפלות, שהוא הממיס את הקרה, את הכפור.

עוד לפני הכל צריך כפירה. עד כאן הכל היה מבוסס על הווארט של השפאלער-זיידע. כעת נוסיף ווארט מפורסם אצלנו[פו] מרבי פינחס מקוריץ. הוא אומר שכל מדה שיש בקליפה ישנה גם בקדושה, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[פז] – גם הדברים הכי גרועים. מה יכול להיות טוב בכפירה בה'? יכולה להיות כפירה טובה?! רק רבי פינחס יכול לומר זאת, כי הוא איש אמת[פח] – אמת מתוך שפלות. הוא אומר שיש כפירה טובה – נתינת צדקה. הרי מי שמאמין בה' גם מאמין שהכל בהשגחה פרטית, הכל תיקון – לכן, אם ה' עשה שמישהו יהיה עני, נצרך, כנראה זהו רצון ה' לטובתו. ההשגחה קבעה שהתיקון של האדם הזה להיות עני. אני הולך לקלקל את תכנית-העל של הקב"ה?! אם המאמין מצדיק את ה' הוא לא יתן צדקה. איפה באמת אומרים ככה? בהודו. ממש 'להבדיל' בין האמונה הטפלה של גוי לבין תורת ישראל. לפי תורת ישראל צריך 'לכפור' – להתעלם מהתכנית של הקב"ה שעשה אותו עני ולתת צדקה (היינו להבין לעומק שה'תכנית' הנראית לעין אינה משקפת את הרצון האמיתי של הקב"ה – באמת, התכנית האלקית היא שהוא יתברך 'בונה' עלי, משתוקק וכוסף למעשה התחתונים[פט] שיקחו יזמה, מתוך אהבת ישראל צרופה, שהיא-היא אהבת השי"ת בתכלית, כמו שמסביר אדמו"ר הזקן[צ], ויושיטו יד עזרה להקים מעפר דל).

[אני מכיר בעלת תשובה שהתקרבה כאשר מצאה ארנק והגורו שלה אמר שהוא זוכה בזה.] זה לימוד עצום של "אלו מציאות"[צא], מתי להחזיר וכו'. אכן בלי סימן ואחרי יאוש – זה באמת זכות של המוצא, אבל ככה צריך להכריז ולהחזיר. לגבי מדת חסידות יש גם סוגיות מה ראוי[צב] – "'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין"[צג].

[יש קשר לעוף החול?] הוא נשרף וקם לתחיה לאלף שנים[צד], הפסוק הוא "וכחול ארבה ימים"[צה], בגימטריא חשמל. שייך לסוד החשמל.

זהו הווארט שלנו: "כפור כאפר יפזר" – קודם צריך לכפור בהשגחה, ואז מתוך שפלות לפזר. ככה ממתיקים את כל פר הדינים. יש לכך רמז נפלא – "כפור כאפר יפזר" בגימטריא "צדקה תרומם גוי"[צו]! בזכות הצדקה שנותנים מתוך שפלות וכפירה קדושה (מצב של "גוי") זוכים לרוממות ("תרומם") – לנתינה בהרחבה גדולה, ללא כל מחסור.

כל מה שאמרנו במשפט אחד הוא חב"ד: הכפירה-כביכול בהשגחה היא "אני חכמה שכנתי ערמה"[צז]. השפלות "כאפר" שייכת ליסוד האש, האפר הוא תוצאה של יסוד האש, שהוא אמא בקבלה ("אש ממים"[צח]). הפיזור הוא כבר דעת – דעת היא עצם הפעולה, "בכל דרכיך דעהו"[צט]. כך פרשנו את ה-כו פר, ה-כא פר וה-יז פר. כמו שאמרנו קודם, פר הוא לא רע בעצם – פר הוא משהו טוב, שבתוכו טמון כח האין-סוף של "פרו ורבו".

אם כן, לפי מה שלמדנו כעת יום כיפור הוא הכנה ל"כפור כאפר יפזר" [הענין של הימים בין יו"כ לסוכות, להרבות צדקה[ק].] כן. הווארט הוא שכל מצבי הצמצום – שלג-כפור-קרח – נעשים מהמים, כמו "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[קא], ובכל אופן התפקיד שלנו הוא להחזיר אותם למים. כתוב[קב] שבאלף השביעי כל העולם יחזור להיות מים, ואז ה' יעשה לנו כנפים ונעוף כנשרים אלף שנים. אם יש לך קרח צריך להשליך אותו, לשבור אותו לפתים (גם מלשון "פתי יאמין לכל דבר"[קג], היפך הכפירה של הכפור – פתי ר"ת "פרזות תשב ירושלם", כנודע[קד], וכנ"ל).

ד. תיקון המוחין בעצם

תיקון המוחין לעתיד לבוא

מהם דינים? הגבלות. כל הגבלה, צמצום, היא דין. מה הווארט? שהמתקת הדינים – המסת הצמצום – היא התפקיד של חב"ד בעצם, מה שנקרא מוחין בעצם. אם רוצים להסביר למישהו את מהות חב"ד, מה אמורה להיות חסידות חב"ד – זו הנקודה. כתוב[קה] שלעתיד לבוא החב"ד יהיו מתוקנים, נירש לא רק את ארצות שבעה עממים, שכנגד המדות, אלא גם את הקיני-קנזי-קדמוני שכנגד חב"ד. זהו החידוש.

בעולם הזה, לפני משיח, כל העבודה היא תיקון מדות – כך כותב הרס"ג[קו] – אבל גם הצדיק הכי גדול, גם משה רבינו, יכול לטעות בשיקול הדעת. כמה שמשה רבינו הוא הדעת של כל ישראל, אבל "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות"[קז], הפגם הכי קטן במדות יכול לשבש לו את השכל. כלומר, השכל עוד לא מתוקן בתכלית. אפילו מלאכים יכולים לטעות בשיקול הדעת[קח]. זה נושא שהאור החיים הקדוש כותב בכמה מקומות[קט], שטעות בשיקול הדעת יש אפילו למלאך, אפילו לצדיק. זהו החידוש של "הנה ישכיל עבדי"[קי] שנאמר על מלך המשיח (ואומרים שכבר מתחיל מהבעל שם טוב, מהרביים), מה שנקרא תיקון חב"ד בעצם (והרמז: חכמה בינה דעת עולה חיים ללא טעות[קיא]!). הביטוי הפשוט הוא שהאדם לא יטעה אף פעם בשיקול הדעת שלו – הוא כל הזמן עם רוח הקדש, כמו שרבי אייזיק אמר[קיב] על אדמו"ר הזקן.

"אני אמרתי אלהים אתם" – חיים בלי טעות

איך אומרים באנגלית שאדם יכול לטעות? שהוא פאליבל (fallible). לומר שמישהו לא יכול לטעות, שהוא אינפליבל (infallible), זה כמו לומר שהוא אלקים. רק אלקים לא יכול לטעות, אבל ה' רצה זאת מאתנו – "אני אמרתי אלהים אתם"[קיג]. חטא אדם הראשון קלקל זאת – ולכן אדם הראשון מת. מי שהוא אינפליבל לא מת. אדם מת רק כי הוא עשה איזו טעות. יש חטא ממש ויש טעות – אפילו שאדם מתקן את כל החטאים שלו, עדיין יש את המקום הזה בראש שלא מבורר מאה אחוז ויכול לטעות, וזו נקודת תורפה שמלאך היפך-החיים יכול לפגוע בה. לכן כתוב[קיד] שצדיקים ש"לא פסיק פומיה מגירסא" אין לאותו מלאך מקום אצלם, והיה צריך להסיח דעתם לרגע כדי שיוכל לפגוע. בכל אופן, מי שהוא אינפליבל הוא כמו אלקים.

טוענים נגד חסידים שהם עושים מהרבי אלקים. בעצם, הם אומרים שהרבי לא  טועה, 'הרבי הבטיח הרבי יקיים'. מתנגד לא יאמר כך, כי הוא חי בתוך הצמצום של המציאות, בתוך ההגבלות, ושם אין כזה דבר שאי אפשר לטעות – כל אחד יכול לטעות, גם צדיק הכי גדול, כמו שכתוב על משה רבינו בעצמו.

ספרן של צדיקים – תיקון חב"ד בעצם

בכל אופן, התיקון הוא חב"ד. מהי חב"ד? לפחות השאיפה, הדרך, להגיע בסופו של דבר למצב שהכל הופך להיות מים – המסה של כל הקרחים, הכפור, הכפירה הלא טובה, וגם סתם הקור השלילי, להיות קר בעבודת ה'. את הכל ממיס חב"ד בעצם, החל ממה שהבעל שם טוב מלמד אותנו – לדעת ולהתבונן שהצמצום לא כפשוטו[קטו]. זו ההתבוננות בה ה-פר מפורר את עצמו מיניה וביה, כי הוא נתהווה מהמים. הכל בא מהמים וצריך לחזור להיות מים. כשהוא חוזר, אחרי שהיה כפור וקרח, הוא חוזר ביתר שאת ויתר עז להיות מים חיים – כמו שהמים שיוצאים מהאדמה הם מים מתוקים, לא כמו שהיה קודם[קטז]. [כמו שמכשירים מקוה על ידי קרח.] כן.

בכך רק אמרנו שהשפאלער-זיידע הוא חב"דניק, בדרגה שלו. אדמו"ר הזקן כתב "ספרן של צדיקים"[קיז], והשפאלער-זיידע אמר בתוקף שלא יצא לאור – אמר שהספר ישרף, 'כשאני אסתלק מהעולם הספר יסתלק אתי'. באמת כך היה, שבאותו יום שהסתלק נשרף "ספרן של צדיקים" של אדמו"ר הזקן – הוא לקח אותו אתו[קיח]. יש להניח שהספר הזה הוא בדיוק הענין שמדברים עליו כעת, המדרגה של האינפלביליטי, תיקון חב"ד בעצם. הכל חב"ד, אבל התכלית של תיקון חב"ד היא "כפור כאפר יפזר", לתקן את ה-פר בתכלית.

סדר עולמי חדש

נאמר רק ווארט אחד לסיום הענין: התוצאה של ה-פר היא היפך החיים וההמתקה הגמורה היא בעצם חיים נצחיים. לכן הרבי כל כך אהב את הביטוי "חיים נצחיים". מה הם חיים נצחיים בעולם הזה? אמרנו קודם שבתוך ה-פר יש גם "פרו ורבו". אם אדם הראשון היה חי חיים נצחיים, וכך כל אדם אחריו, אין שום סבה שיוליד ילדים. בשביל מה? הוא נמצא כאן. כך אומר ריש לקיש – "בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם, שנאמר 'אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם', חבלתם מעשיכם, 'אכן כאדם תמותון'"[קיט].

ברגע שהוא נגלד, הקרח, הצמצום מצמצם אותו בעצם – מצמצם את החיים, נותן גבול וגדר. אבל אמרנו שבתוך זה יש את כח האין סוף, שהוא היכולת לפרות ולרבות[קכ]. זהו בדיוק הווארט שרצינו לומר – שמתוך ה-פר, שגורם את היפך החיים, יש את ההנעה וההצדקה ל"פרו ורבו", שממשיך את החיים. ההמשך הוא לא רק בילד גשמי אלא גם בתלמיד מובהק – כתוב[קכא] לגבי משה רבינו ויהושע בן נון שכל זמן שיהושע חי גם משה חי, כך הוא הרגיש בעצמו ממש. זה ה"פרו ורבו" של משה.

ממילא, מהו "פרו ורבו"? משהו שהזכרנו[קכב] בענין שמיטה – תיקון רפח. החייאת המלכים שמתו באה לידי ביטוי בהולדה. תיקון רפח הוא "פרו ורבו" של ימי החול, של עולם הזה. מהו "פרו ורבו" של מוחין בעצם? אפשר לחשוב שכאשר יבוא משיח לא צריך פריה ורביה. כתוב[קכג] שבעולם הבא אין פריה ורביה – אבל בימות המשיח עדיין יש (ועד ש"עתידה אשה שתלד בכל יום"[קכד]). מה הן אותן פריה ורביה? כמו שכתוב[קכה] על שבת, עונת תלמיד חכם, שיש בה "פרו ורבו" בדרגה אחרת – נשמות חדשות. לא בירור של המלכים שמתו, שהוא "פרו ורבו" של סדר העולם העכשוי, אלא סדר עולם חדש, הכל חדש.

האריז"ל כותב[קכו] שבשנת השמיטה הכל חדש – שנת השמיטה היא שנה של סדר עולם חדש. רק נאחל לעצמנו שאנשים טובים יעמדו בראש הסדר העולמי החדש. מי הם האנשים הטובים האלה? כל אחד יכול לחשוב... זהו ווארט טוב בשביל שמיטה וגם למוצאי יום כיפור. אחרי יום כיפור סיימנו את סדר העולם הקודם – עכשיו חייב להתחיל משהו חדש. יש פה מנין? כל דבר שנאמר במנין 'תופס'. המנין הזה הוא שנתחיל סדר עולם חדש.

נגנו "האפ קוזאק".

ה. הסבא משפולי, אדמו"ר הזקן ורבי נחמן מברסלב

קשרי אדמו"ר הזקן והסבא משפולי

אדמו"ר הזקן והשפאלער-זיידע היו קרובי משפחה – שניהם צאצאים של המהר"ל מפראג[קכז]. איני יודע אם יש אצל שאר צדיקי הדור, תלמידי הבעש"ט, עוד מאותה משפחה. לא היו רק קרובים בדעתם אלא קרובי משפחה – סימן שירשו ממקור משותף, מהמהר"ל. בפשיסחא, שאנחנו מאד אוהבים, המהר"ל היה רבי בעולם האמת – גרסו שם שכל אחד צריך רבי בעולם האמת ורבי בעולם הזה, והרבי בעולם האמת הוא המהר"ל[קכח]. שוב, בחסידות יצאו מתוך המהר"ל אדמו"ר הזקן והשפאלער-זיידע, יש להם קשר.

בין השפאלער-זיידע ורבי נחמן היתה מחלוקת גלויה, אך באמת 'נסתרת' – מחלוקת שפנימיותה לא מובנת. היו עם השפאלער-זיידע צדיקים שממש החרימו את רבי נחמן, ובשלב מסוים רבי נחמן בקש מאדמו"ר הזקן שיבוא להגנתו. מה אמר אדמו"ר הזקן לרבי נחמן? יש לי 'איינע גוטע פריינד' (חבר טוב אחד) ואתה רוצה לקלקל את זה?!

"אדם ובהמה תושיע הוי'"

החברות הטובה בין אדמו"ר הזקן והשפאלער-זיידע היא בסוד "אדם ובהמה תושיע הוי'"[קכט] – אדמו"ר הזקן הוא אדם, נשמה ד-מה, והשפאלער-זיידע הוא נשמה ד-בן, בהמה. זהו סיפור מפורסם, שכאשר אדמו"ר הזקן בא לבקר את השפאלער-זיידע הוא שאל אותו 'מה אתה עולה לאלטע-בהמה?'. למה הוא כנה את עצמו בהמה? כי הוא – כך כותב הרבי[קל] – נשמה ד-בן, סוד "בהמה רבה שלפני האצילות"[קלא].

היה לאדמו"ר הזקן חבר עוד קודם, שכבר נפטר – הרבי ר' זושא, שהמגיד אמר[קלב] שהוא למעלה מחב"ד, הוא בכתר, שהוא גם בחינת בהמה רבה שלפני האצילות. זהו גם שרש השפאלער זיידע. סימן שמאותו שרש של המהר"ל יתכן שיש גם אדם וגם בהמה, "זרע אדם וזרע בהמה"[קלג] – הורה יכול להוליד גם אדם וגם בהמה, שניהם בקדושה, ולא ברור מי יותר גדול ממי. אצל הצדיקים היינו אדמו"ר הזקן והסבא משפולי, כך מפורש בשיחה של הרבי. שנזכה להיות גם אדם וגם בהמה (היינו ליחד בתוכנו מה ו-בן, סוד מהיטבאל אשת המלך הדר, ראשית התיקון, כנודע[קלד]).

יש נשמות שהחיים שלהן הן "בהם" שנים, כך אומר האריז"ל, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"[קלה] – יש אורך חיים של 47 שנה, כמנין השנים של בעל אור החיים הקדוש, הרבי מהר"ש ועוד הרבה צדיקים חשובים. בהם היינו השרש של בהמה.

כתוב בחסידות שדווקא בתוך הבהמה יש את אותיות מה, בה-מה – בתוך הבהמה, בה, יש את ה-מה, ה-אדם. יש יותר מה בתוך ה-בהמה מאשר באדם. אצל אדם צריך לעשות גימטריא כדי לראות את ה-מה, אבל בבהמה נמצאות בגלוי אותיות מה, "ונחנו מה". צריך להתבונן שיש יותר מה, יותר בטול בתוך הבהמה – כמו הבהמה הזקנה, כינוי הסבא משפולי לעצמו – מאשר ב-אדם בגימטריא מה. דוד המלך, מלכות, שם בן, התפאר בהיותו בהמה – "בהמות הייתי עמך – ואני תמיד עמך"[קלו], הבהמה דקדושה היא תמיד עם השי"ת. זהו עוד ווארט. לא סתם אהבו בחב"ד את הניגון של השפאלער-זיידע ששרנו עכשיו, כי מאד חבבו אותו בחב"ד.

היחס לרבי נחמן מברסלב

עם זאת, אם נחזור לרבי נחמן, אדמו"ר הזקן אמר שהוא בעד רבי נחמן[קלז]. הוא אמר שהסבה שלא מצהיר זאת בפומבי היא כי רבי נחמן מלמד לבקש נסיונות[קלח], ואנחנו מתפללים "אל תביאני לידי נסיון" – לא צריך לבקש נסיונות. רבי נחמן הוא משרש דוד המלך[קלט], שאמר "בחנני ה׳ ונסני"[קמ] – בקש נסיון ולא עמד בו[קמא]. רבי נחמן, שכאילו בא לתקן את אותו ענין, גם מבקש נסיונות – והוא גם עומד בהם. בכל אופן, אמר אדמו"ר הזקן, זו לא דרך לרבים – לכן הוא לא מצהיר על התמיכה שלו ברבי נחמן, אבל מצד עצמו הוא כן תומך בו, מחזיק ממנו.

רואים מהי חב"ד – מצד אחד החבר הכי טוב של אדמו"ר הוא השפאלער זיידע ומצד שני הוא תומך ברבי נחמן. גם השפאלער-זיידע עצמו אמר[קמב], כאשר רבי נחמן נפטר, שלא יודעים איזו אבידה עצומה זו לעולם. הם קללו אחד את השני, והשפאלער-זיידע 'נצח' – רבי נחמן נפטר בחייו, שנתיים לפני אדמו"ר הזקן. היתה מחלוקת-אש, ואף על פי כן כאשר רבי נחמן נפטר צעיר הסבא משפולי אמר שהעולם לא מבין את עוצם האבידה. אם היו מבינים מה קרה כאן – היו כולם אבלים. [אז הוא התחרט שחלק?] לא, למה שיתחרט (הוא ידע, כמו שמסביר רבי נחמן[קמג] וגם אדמו"ר הזקן[קמד], שבזכות המחלוקת, ההתנגדות, מתגלה העצם של הצדיק...)?!

מחלוקת הגיוס

כל החוקרים מנסים להסביר מה היתה המחלוקת. סתם אנשים, בלי הרבה רגש, אומרים שהמחלוקת היתה כי רבי נחמן השיג את גבולו של הסבא משפולי, נכנס לטריטוריה שלו. אלה שטויות – אולי זו איזו נסיבה חיצונית, אבל אי אפשר לבסס את המחלוקת רק עליה.

אחד הדברים שנאמרו בפירוש הוא בענין גיוס הקנטוניסטים. אדמו"ר הזקן ובמיוחד אדמו"ר האמצעי סברו[קמה] כמו הסבא משפולי – שח"ו לגייס ילדים יהודים, שמד בטוח. רבי נחמן התבטא אחרת. צריך לחפש אם כתוב אצל חסידי ברסלב, אבל כתוב שהסבא משפולי אמר שיש אברך אחד, הוא התכוון לרבי נחמן, שאומר שהגיוס לא נורא – גיוס תלמידי ישיבה (אפשר ללמוד בק"ו בן בנו של ק"ו למושג הזה היום) הוא דווקא טוב, כי אם יגייסו את כולם בסוף יתנו זכויות לכולם. כמו שויון הזכויות אצל נפוליון, שהיו צדיקים שתמכו בו[קמו]. אם היהודים יקבלו זכויות תרום קרן ישראל, הם יהיו בני תרבות ויוכלו יותר להשפיע. כנראה רבי נחמן כבר חשב קדימה, על המהפכה הרביעית[קמז] – שהיהודים יהיו מעורים בתרבות הגוים ויוכלו להשפיע עליהם. הוא כאילו לא לקח בחשבון שהיהודים יוכלו להיות מושפעים. לכן אמר הסבא משפולי שיושב אברך צעיר ומביע דעות בעד גיוס ילדים לצבא הרוסי – הדבר קומם אותו לחלוטין.

כמובן, אם רבי נחמן אמר משהו כזה – הוא היה דעת יחיד, לא רק השפאלער-זיידע נגדו בין הצדיקים. על רקע אותו סיפור 'נשבע' הסבא משפולי שכל זמן שהוא חי – לא יגייסו אף יהודי, וכך התקיים (כמו ביחס לספרן של צדיקים, כנ"ל).

חידוש העולם בסיפורי מעשיות

יש עוד נסיון להסביר, שכן מתקבל על דעתי כסברא ראשונה: רבי נחמן, שבטל בכלל את כל הצדיקים ורומם את עצמו שהוא יותר גדול מכולם, סבר שהבעל שם טוב בא לעולם בשביל לחולל סדר עולם חדש. כמו שאברהם אבינו חדש בכלל אידישקייט, כך הבעל שם טוב בא לחדש את הכל. רבי נחמן אמר שכל צדיקי הדור – כולל הסבא משפולי – משמרים את הדת, ורק אני מחדש. חידוש הוא סוד השמיטה, סוד השנה הזו. מתקבל על הדעת שרבי נחמן יכול לומר כזה דבר – וגם יכול להיות שהוא צודק... זו האחיזה, הנקודה, מה יש לו נגד כולם.

מה זאת אומרת תכל'ס בפועל, לחדש את העולם, לא כמו הצדיקים הכי גדולים? עדיין סימן שאלה. ללמוד לשם כך ליקוטי מוהר"ן – ודאי לא מספיק. אולי, לימוד סיפורי מעשיות הוא הדבר היחיד שעונה על השאלה הזו. מאד מענין שגם הסבא משפולי היה מספר סיפורי מעשיות – לא כתובים הסיפורים שלו, אבל גם הוא היה ממציא סיפורים. כאילו היתה פה תחרות של סיפורי מעשיות, מי יכול להמציא – למי יש כח המדמה יותר מפותח בסיפורי מעשיות. סיפורי מעשיות הם כמו שרבי נחמן אומר[קמח] – סיפורים מימים קדמונים, תורה דעתיקא, עתיקא דעתיקא. כמו שהשפאלער-זיידע אמר שהעולם לא ראוי ל"ספרן של צדיקים" של אדמו"ר הזקן, הוא גם אמר שאסור להדפיס ולהפיץ את הסיפורי מעשיות. יחסית, אפשר לומר שהתורות לא מענינות אותו בכלל, לא מעלה ולא מוריד, אבל סיפורי מעשיות כבר עברו את הגבול מבחינתו.

דווקא סיפורי מעשיות הם מה שמקרב יהודים היום. הנוסחא של משיח היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"[קמט]. אורות דתהו יש – כל השאלה היא כמה כלים דתיקון צריך. למשל, 'חוש' הספרות של הרבי הקודם הוא דוגמה מצוינת של חוש בספרות, בדמיון, אבל הכל בכלים דתיקון (היינו שהסיפורים הם אמיתיים, באמת קרו, וכל עיקר החוש הוא ביכולת ההבעה, חוש הציור במלים...). אם יש שם אורות דתהו – יש להם הרבה-הרבה כלים דתיקון, הענין לא תלוש. אצל רבי נחמן, בסיפורי מעשיות, עדיין קצת תלוש – אבל דווקא זה מה שמדבר היום. כשקראתי סיפורי מעשיות לא הייתי חייב להבין מה קורה כאן, מה הסודות – לא צריך, הסיפור מספיק בעצמו בשביל להדליק את הנשמה. אחר כך צריך לבוא מישהו ולתת לסיפור גם כלים דתיקון. כמו שאמרנו קודם, רבי נחמן שאמר שהבעל שם טוב בא בשביל לחדש, צריך לחדש מהיסוד את כל העסק – החידוש הוא לא הכלים דתיקון.

אפילו הרבי אמר ש'ברוך ה' שיש מישהו שדואג לאיזה פן מסוים של האידישקייט, של ההלכה, הנגלה והכל – ובכך נותן לי מקום לפתח מה שאני יכול'. כך אצל רבי נחמן ואצל הבעל שם טוב – 'ברוך ה' שיש מישהו אחר שדואג לשגרה, אז אני כבר לא צריך להיות מחויב לשגרה'. מסופר שלפני שהבעל שם טוב התפרסם היו לו כל מיני שלבים בחיים, והיה שלב שהוא היה דיין, שבאו לדון אצלו דיני תורה[קנ]. קצת קשה לצייר זאת. נגמר הסיפור הזה – הוא גמר עם התיקון הזה והפך להיות בעל שם טוב. גם אצל הרבי ר' זושא, היתה תקופה שהוא היה רב – אחר כך הענין נמחק. הוא רצה שימחק, שלא יזכרו שפעם היה רב, והצליח[קנא]. עוד פעם, אלה צדיקים שבאים בשביל לחדש. יעקב אבינו כבר היה רב, אבל אברהם אבינו לא היה רב, הוא היה משיח. עד כאן.

צריך לדבר במוצאי יום כיפור על הסוכה[קנב]. יש סכך? הרי יש שבת באמצע... שנזכה לסוכה אחת, שכולנו נשב בסוכה אחת[קנג]. אמרנו[קנד] שבעלי תשובה הם אחדות – אנחנו דור של בעלי תשובה, צריך להיות כולנו בסוכה אחת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• קור הוא צמצום – כפור הוא כפירה.
• מאמונה בוסרית עוברים – דרך 'כפירה' מסוימת – לאמונה שלמה ובשלה.
• המסת הקרח-הצמצום היא הגילוי שהאלקות נמצאת בכל מקום – גם בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה ("אצילות איז אויך דא").
• כוונה פשוטה לתפלה: "כפור כאפר יפזר" היינו המתקת פר דינים על ידי השמות הוי' (כו) אהיה (כא) אהוה (יז) – המתקת הדינים על ידי המשכת מוחין.
• הגילוי של משיח בן דוד הוא ש'מקום העולם בלימה' – סוד הקיום בערפל (אי-ודאות).
• "ראשית גוים עמלק" בקרירות בעבודת ה' "ואחריתו עדי אֹבד" בכפירה גמורה ר"ל.
• הנותן מתוך גדלות מעניק הרבה והנותן מתוך שפלות יכול לתת את כל (המעט) אשר לו.
• נתינת צדקה היא כפירה קדושה – 'התעלמות' מהשגחתו הפרטית של ה'.
• התכנית האמתית של ה' מצפה מאתנו לקחת יזמה מתוך אהבת ישראל.
• פזור צדקה מתוך 'כפירה' קדושה ושפלות ממתיק את כל הדינים.
• המתקת הדינים היא תפקיד חב"ד בעצם.
• תיקון חב"ד הוא חיים ללא טעות בשיקול הדעת – מצב עליו נאמר "אני אמרתי אלהים אתם".
• "ספרן של צדיקים" של אדמו"ר הזקן עסק, כנראה, בחיים ללא טעות.
• הגבול, הדינים והטעות גורמים דחף לפרות ולרבות – גילוי כח האין-סוף בתוך הגבול.
• בשנת השמיטה נכנסים לסדר עולמי חדש.
• אדמו"ר הזקן היה ידיד-נפש של הסבא משפולי ותמך ברבי נחמן מברסלב בו-זמנית.
• רבי נחמן מברסלב אמר שהבעל שם טוב בא לחדש את היהדות – והוא הממשיך של מגמת החידוש (לעומת שאר הצדיקים ה'שמרנים').
• כח החידוש טמון בסיפורי מעשיות.
• "אורות דתהו בכלים דתיקון" הם סיפורים אמנותיים אך אמתיים.
• על בסיס שמירת השגרה ניתן וצריך להגיע לחידוש אמתי.