בהמה דקה בארץ ישראל

בע"ה

מוצאי ר"ח טבת תשפ"ד – כפ"ח

הלכות נזקי ממון פ"ה ה"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל

העיון שלנו היום יהיה בהלכה מאד מעשית שכולם שואלים עליה, במיוחד החבר'ה של נוער הגבעות – הדין של בהמה דקה בארץ ישראל בזמן הזה. בימים אלה מסיימים בלימוד הרמב"ם את ספר טהרות ומתחילים את ספר נזיקין, שההלכות הראשונות בו הן הלכות נזקי ממון. כותב הרמב"ם בפרק ה הלכה ב[ב]:

לפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה וחיה דקה[ג] ארץ ישראל במקום השדות והכרמים אלא ביערים ובמדברות שבארץ ישראל ומגדלין בסוריא בכל מקום.

מכך שהרמב"ם הביא את הדברים בהלכות נזקי ממון, בהמשך להלכה הדנה באיסור גרימת נזק, מובן שלשיטתו טעם גזרת חכמים הוא משום גזל או נזק לזולת (כאשר גזרו במקום בו הרוב הוא ישראל – בארץ ישראל, וכיו"ב נהגו בבבל כאשר נמצא בה "רוב ישראל וישוב קבוע"[ד] – ובמקום אחר לא גזרו משום חשש אך כמובן מי שהזיק-גזל בפועל צריך לשלם את שהזיקה בהמתו). אכן, רש"י כתב שטעם הגזרה הוא "משום ישוב ארץ ישראל, שמבעיר את השדות"[ה]. לכאורה, תהיה נפקא-מינה פשוטה בין הטעם של גזל וישוב הארץ[ו]: לטעם רש"י, שעצם הפגיעה בשדה במקום ישוב בארץ ישראל אסורה, האיסור יהיה גם כאשר הבהמה הדקה רועה אך ורק בשדותיו של בעליה (כפי שכתבו בפירוש בעלי התוספות[ז] והרא"ש[ח]), ואילו לטעם הרמב"ם לכאורה באופן כזה שאין בו נזק לזולת, כשהבהמה הדקה שמורה היטב, יהיה מותר לגדל בהמה דקה גם במקום ישוב בארץ ישראל[ט]. אכן, יתכן שגם לדעת הרמב"ם אסור לגדל גם ברשותו, שמא תצא הבהמה ותזיק ללא ידיעתו[י].

האיסור בזמן הזה

בשלחן ערוך[יא] נפסק:

והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי.

ברוך ה', המציאות היום השתנתה – וכן מצוי שיהיו לישראל שדות בארץ ישראל – וקולמוסים רבים השתברו בשאלה מה הדין היום הלכה למעשה.

פוסקים רבים בדור האחרון – החל מהרב קוק[יב], ועד לרב עובדיה יוסף[יג] והרב וואזנר[יד] – פסקו שהאיסור חזר כפי שנהג בימי קדם.

אכן, הרצ"פ פרנק[טו] כתב שמאחר שבטלה הגזרה במשך שנים ארוכות – כפסק השו"ע – שוב לא נתחדשה משום שאין אנו גוזרים גזרות חדשות[טז]. הרב ישראלי כתב[יז] שהתקנה היתה לטובת הציבור ולתועלת הישוב, ובמציאות היום בה הציבור מוחל על נזקיו ותועלת הישוב היא דווקא בגידול בהמה דקה התקנה לא חלה כל עיקר. הרב ולדנברג[יח] הוסיף כסניף להיתר את דעת הרמ"ע מפאנו[יט] שכאשר שומרים את הבהמות שלא תרעינה בשדות זרים אין איסור מלכתחילה, ובפרט בישובים חדשים שנוסדו על דעת שיתקיימו בגידול בהמה דקה משום שהתושבים מחלו זה לזה (והבהמות רועות רק בשטחים השייכים לישוב).

עזות ותאוות היתר

בפנימיות, מוסבר בחסידות[כ] שבהמה טהורה היינו נפש בהמית של ישראל, כאשר סוגי הבהמות השונים מבטאים סוגים שונים של נפש בהמית. בהמה דקה היא עז או כבש[כא], המבטאים שני גוונים של נפש בהמית: העז, כשמה, היא בעלת עזות פנים וחוצפה – עזות יכולה להיות גם עזות דקדושה, הנצרכת מאד בעבודת ה' (ובפרט בעקבתא דמשיחא, כאשר יש לקיים "חוצפא יסגא"[כב] גם למעליותא[כג])[כד], ואף על פי כן יש להזהר שלא לקנות את מדת העזות בפנימיות הנפש משום שהיא קרובה להתדרדר לעזות שלילית[כה]. הכבש – בהמה דקה רכה וכנועה מהעז – מבטא בנפש תאות היתר[כו], תאות תענוגים גשמיים (בהיתר, שהרי מדובר בבהמה טהורה). האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל הוא בשל נזקי האכילה שלה ולא בשל מדותיה הרעות (נזקי שן, ולא נזקי קרן), היינו שהעיקר הוא תאות ההיתר של הכבש ולא העזות השלילית של העז[כז] (ורמז: כבש עולה ב"פ בהמה דקה).

כדי לזכות למדרגתה הפנימית של ארץ ישראל – מוחין דאבא – יש להשמר לא רק מתאות איסור אלא גם מתאות היתר (וגם מעזות שלילית, הלעומת-זה של "החכמה תעֹז לחכם"[כח]). מוחין דאבא היינו בחינת "קדש מלה בגרמיה"[כט], וכדי לזכות להגיע אליהם צריך לקיים "קדש עצמך במותר לך"[ל]. החסידות בכלל היא בבחינת "תורת ארץ ישראל"[לא] והדרכתה[לב] לזהירות מטיפוח תאוות היתר סתמיות היא מתוך מגמה לקיים גם בגלות "מאך דא ארץ ישראל"[לג] ('עשה פה ארץ ישראל') – דבר המתבטא בכך שגם במקום ישוב קבוע של רוב ישראל בחו"ל נוהג האיסור[לד].

כיבוש הארץ ברעית צאן

ההקשר העיקרי בו עולה הסוגיא של רעית בהמה דקה היום הוא כיבוש הארץ. יש מי שאומר[לה] שכיבוש הארץ הוא עוד נימוק שמכריע לדעת המתירים. אכן, אנחנו רוצים לומר שכיבוש הארץ הוא סבה שגידול בהמה דקה יהיה מותר – ואף מצוה – לכתחילה:

ראשית, בשטחים המאוכלסים על ידי אינם-יהודים נשאר לכתחילה היתרו של השלחן ערוך, כי בהם בפועל ארץ ישראל היום אינה בבעלותנו ומיושבת על ידינו[לו]. יתר על כן, מעיקר הדין התקנה היא על מקום ישוב בארץ ישראל, ולא על מדברות של ארץ ישראל, ומקום שאינו מאוכלס על ידי ישראל, אלא על ידי אויביהם, הוא בגדר מדבר-שממה[לז] ולא בגדר ישוב. במצב כזה, אין כל איסור לרעות בהמה דקה באותו אזור, ואדרבא, יש בכך מצוה של כיבוש הארץ והחזקתה. אם טעם הגזרה הוא מצד חשש גזל – הרי החשש הוא ביחס לשדות ישראל דווקא, ובוודאי לא ביחס לשדות הגזולים ביד אויבינו. ואם הטעם הוא מצד ישוב ארץ ישראל – במקומות אלו גידול בהמה דקה הוא גופא ישוב הארץ, כיבושה והחזקתה.

ובכך יתווסף טוב-טעם לפי ההסבר הפנימי לתקנה זו: בנפש בהמה דקה היא (בעיקר) תאות היתר, השייכת לקליפת נגה, שהיא הממוצע בין הקדושה לקליפות הטמאות לגמרי[לח]. תאות היתר ("כח המתאוה") היא המאפיין העיקרי, ה'נקי', של הנפש הבהמית של ישראל[לט], העומדת כממוצע בין הנפש האלקית של ישראל, שמצד הקדושה, לנפשות אומות העולם, שמצד שלש קליפות הטמאות לגמרי. ממילא, כשם שהממוצע של תאוות היתר – גידול בהמה דקה – יכול להוציא חלילה מידי הקדושה (לקלקל את הזרעים ולהפוך ארץ מיושבת וזרועה לשוממה) כך הוא גם הכח להוציא את הארץ מידי ה'גוישקייט', הקליפות הטמאות שהשתלטו עליה, ולהכניסה לרשות ה'אידישקייט', קדושת ישראל[מ]. בכח הבהמה הדקה להוציא את הניצוצות מידי הגוי ולהפוך את המקום לארץ ישראל. רעית הבהמה הדקה (כבש, שהוא עיקר תאות ההיתר, כנ"ל) היא-היא הכח לכבוש את מדבריות ארץ ישראל ולהפוך אותם בסופו של דבר למקום ישוב קדוש לגמרי (שראוי להרחיק מגבולו טיפוח תאוות היתר).

זהו הסבר פנימי לכך שהאבות היו רועי צאן – הם רצו לכבוש בכך את הארץ שהיתה אז בידי הכנענים ולהכשיר אותה להיות מקום ישוב עתידי לעם ישראל (ההסבר השגור בחסידות[מא] הוא שהאבות עסקו ברעית צאן כדי להתבודד מהעולם הזה ולעסוק בעבודת ה', מעין "סור מרע" מטרדות ובלבולי העולם כאשר איננו מקום ישוב דקדושה, אך ההסבר כאן מתיישב יותר עם הפשט שיש שבח ומעלה בהצלחת האבות ובהיותם אנשי-חיל גם בגדרי העולם הזה, ורעית הצאן היא גם בגדר "עשה טוב" הפועל שינוי והטבה בעולם גופא). זהו גם טעם פנימי להיותו של הבל רועה צאן – הראשון בעולם – ולא עובד אדמה כאחיו קין (שאולי הקפיד עליו משום שהבהמות הדקות שלו רעו בשדותיו – אך מן הסתם הבל שמר על צאנו היטב והסתמך על היתרו של הרמ"ע מפאנו...). לאחר קללת "ארורה האדמה"[מב] לא רצה הבל לעסוק בעבודת האדמה[מג], אך הוא ידע שעל ידי הרעיה הוא מתקן את הקרקע-הארץ (ארעא) שנתקללה ומכשיר אותה מחדש למקום זריעה[מד] וישוב.

נסכם: רעית הצאן היא הקדמה לזריעה. כאשר השטח מיושב וזרוע לא צריך לרעות בו צאן, ויש בכך איסור, כדי לא להפסיד את הזריעה – אבל כאשר אין עדיין זריעה, כאשר השטח איננו שלנו, צריכים קודם כל לרעות צאן. המרעה הופך את המקום למקודש – "שכן ארץ [על ידי] ורעה אמונה"[מה]. נברך שכל החבר'ה שרועים צאן יהיו בריאים וחזקים, שיצליחו בשליחות הקדש שלהם בכיבוש ארץ ישראל וישוב ארץ ישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חז"ל תקנו שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, והטעמים הם חשש גזל ודאגה לישוב הארץ.
• כדי לזכות למדרגת ארץ ישראל – מוחין דאבא – יש להשמר מטיפוח תאוות היתר (כבש) ועזות (עז).
• הדרכת החסידות לזהירות מתאוות היתר היא במגמת 'מאך דא ארץ ישראל' בכל מקום.
• גידול בהמה דקה לשם כיבוש הארץ מיד האויבים הוא מותר ומצוה לכתחילה: (א) בשטחים שאינם בידינו בטלה התקנה בזמן הזה (שו"ע). (ב) שטחים שאינם מיושבים על ידי יהודים הם בגדר מדבר שמותר לגדל בו בהמה דקה. (ג) כיבוש השטחים על ידי מרעה הוא גופא הדרך לישוב הארץ.
• תאוות היתר הן ממוצע בין הקדושה לקליפה – בכוחן לכבוש ולהוציא ניצוצות מהקליפה לקדושה.
• רעית צאן מעלה את הקרקע ומכשירה אותה לזריעה בקדושה.
• האבות רעו צאן לא רק כדי להתבודד מהעולם אלא כדי לכבוש את הארץ לבניהם.
• הבל רעה צאן כדי לתקן את "ארורה האדמה" ולהכשירה לתיקון.
• מרעה צאן כובש את הארץ מהאויב והופך אותה למקודשת – "שכן ארץ ורעה אמונה".