תפלת העבד

אבן עזרא - פרשת חיי שרה[￭]

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.[א]

וכתב ראב"ע: אותה הוכחת – נסמך העבד על תפילת הנביא, שהשם ענהו, והוכיח בחלום על יד המלאך שהוא שליח השם לעזרו. והעבד חשב בלבו כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו. ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהוגן. ולא ידעתי למה, כי אילו היתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו, ומצאה שהיא ממשפחה אחרת, היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום, כי ויאמר בת מי את פירושו, וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום, וכן אמר ואשאל אותה ואשים הנזם, וכלל הדבר שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו. וההוכחה שתעשה דרך מוסר, כמו בת נדיב, והשם שמע תפלתו. ודרך יהונתן אחרת.

נסמך העבד על תפלת הנביא[ב]. כלומר, אברהם אמר "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם... הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם", ופירש שם ראב"ע שזו תפלה ולא נבואה, וכאן העבד מסתמך על תפלת אברהם וגם מתפלל בעצמו, "הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם... והיה הנערה... אתה הכחת לעבדך ליצחק", כלומר "התפלל לה' שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו", זו תפלת העבד: יהי רצון שבדרך זו ה' יוכיח (יברר, כפירוש רש"י) את האשה הראויה ליצחק, שהיא באמת ממשפחת אברהם, ובזה תעשה חסד עם אברהם (בדומה לפירוש רש"י "ובה אדע, לשון תחנה, הודע לי בה. כי עשית חסד, אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו אדע כי עשית חסד", או כפירוש הרמב"ן עיי"ש).

שהשם ענהו – העבד בטוח שה' כבר ענה לתפלת אברהם. והוכיח בחלום על יד המלאך שהוא שליח השם לעזרו –כלומר, העבד חושב שודאי ה' – על ידי המלאך שלוחו, כדברי אברהם "ישלח מלאכו לפניך" – יעורר את האשה המתאימה לבוא ולשאוב[ג], או יעורר את משפחת אברהם שיכינו לו אשה הגונה[ד] (פירוש אחר: "והכיח בחלום על ידי המלאך" הכוונה למה שאמר ה' לאבימלך בחלום על אברהם "כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", מכאן שתפלת אברהם נענית[ה]).

בת נדיב

והעבד חשב בלבו כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו. ולכן נדיבות הלב היא הסימן המתאים ביותר. אברהם הוא נדיב, כרמוז בפסוק "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם"[ו] (ומכאן לשון הראב"ע "עַם נדיב"), ורבקה היא "בת נדיב" כדברי ראב"ע בהמשך, על פי הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"[ז].

מכאן שרבקה נחשבת כמו בתו של אברהם, "בת נדיב". כך יש לפרש את דברי חז"ל "'וה' ברך את אברהם בכל [שנאמר בפתיחה לפרשת השידוך]', בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמו", היינו רבקה כלתו כבתו. אברהם התבשר על הולדת רבקה לאחר העקדה, ולפי חז"ל רבקה נולדה אז, והיינו שהיא נולדה בזכות העקדה – ונמצא שאברהם 'הוליד' את רבקה כשעמד בנסיון העקדה (גם שרה אמנו 'ילדה' את רבקה, שהרי בשעת העקדה הסתלקה שרה ובזכות עלייתה ירדה נשמת רבקה, וכן יצחק אבינו פרחה נשמתו בעקדה והיה בגן עדן שלש שנים וחזר לשאת את רבקה. השייכות של רבקה לאברהם ויצחק רמוזה בשמה: אותיות רבה מאברהם, אמצע שמו, ואות ק סוף יצחק[ח]).

ורמזים: אברהם נדיב רבקה בת נדיב = 1089 = גל ברבוע. במילוי = 4995 = אדם פעמים פלא (אדם פלא = אדם במספר קדמי = יוסף, המנחש בקדושה "כי נחש ינחש איש אשר כמני"[ט]). שניהם יחד (1089 ועוד 4995) = 6084 = ג פעמים הוי' (78) ברבוע. במילוי המילוי = 10535= אדם קדמון פעמים גדול (שייך לאברהם "האדם הגדול בענקים"[י]).

הניחוש

ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהוגן. כך נאמר בגמרא[יא] שאליעזר שאל שלא כהוגן ומכל מקום השיבו לו כהוגן, "אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא, השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה". ועוד נאמר בגמרא "אמר רב, כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש"[יב] (אמנם בהמשך שם נאמר "רב בדק במברא" ופירש רש"י "אם מזומנת לו [המעבורת] אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל", ויתבאר בהמשך). מכל זה נראה שאליעזר עשה 'ניחוש' גמור, כלומר, תלה את הדבר במקרה שלפניו והחליט מראש שהנערה שתסכים לשאוב היא שתהיה אשה ליצחק, בלא תנאי נוסף. וכן נתינת התכשיטים: "ויקח האיש נזם זהב... ושני צמידים על ידיה... ויאמר בת מי את", הרי שנתן את התכשיטים לרבקה עוד לפני ששמע ממנה שהיא ממשפחת אברהם, כיון שסמך על הניחוש. ומשמע מכל זה שאליעזר עבר על איסור "לא תנחשו", וכן נראה מדברי הרמב"ם "וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה"[יג].

על כך משיב ראב"ע שהעבד עשה כהוגן, ולא בדרך ניחוש האסור, כיון שלא התכוון לסמוך לגמרי על הסימן אלא אם יתברר שהנערה איננה ממשפחת אברהם לא יקח אותה! ולגבי התכשיטים – באמת העבד נתן לה את התכשיטים רק לאחר ששאלה אותה והשיבה, וכמו שנאמר בפירוש בהמשך, כאשר העבד עצמו סיפר את הדברים למשפחת רבקה "ואשאל אותה ואמר בת מי את ותאמר בת בתואל... ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה". ומה שכתוב בהתחלה "ויקח האיש נזם זהב... ויאמר בת מי את" צריך לפרש: וכבר אמר קודם לכן (ובדומה לזה פירשו רוב הראשונים מפרשי התורה, מלבד רש"י שפירש שהעבד שינה בדבריו כדי "שלא יתפשוהו ויאמרו היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא").

בכל זה מודגש הבטול של אליעזר העבד לאברהם אדוניו: אליעזר "נסמך על תפלת הנביא", ובטוח שה' ענה לאברהם, ולבסוף "ה' שמע תפלתו [של העבד עצמו". והנה בכל העניין כתוב רק "העבד", ולא כתוב שמו – לומר שכאן היה אליעזר בטל בתכלית לאברהם, והיה רק "העבד"! כיוצא בזה מפרש ה'אהבת שלום': אליעזר ידע מהסודות של אברהם, שהרי היה "דמשק אליעזר, דולה ומשקה מתורת רבו", וכאן בשעת תפלתו על רבקה היו לו כוונות גדולות, ולכן חשש שלא יחשוב שהוא פעל בעצמו על ידי תפלתו וכוונתו, וזה שאמר "ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" – הכל בזכות אברהם ולא "כחי ועצם ידי".

שיטות הראשונים

הראב"ע כדרכו אינו חושש לחלוק על חז"ל (בדבר שאינו נוגע להלכה אלא לפירוש הכתובים), ולדעתו אין כאן ניחוש או מעשה שלא כהוגן, כי הכל בדרך תפלה. אלא שלגבי יונתן בן שאול הוא אומר "ודרך יהונתן אחרת", ומשמע ששם באמת היה ניחוש. והספורנו מפרש כראב"ע: "התפלל [העבד] שיהיה כך, לא שסמך על נחש. וכן היה ביהונתן בן שאול [לא כראב"ע שכתב שיהונתן הוא עניין אחר]. ומה שאמרו ז"ל כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש. הכונה היא שיאמר המנחש כדבריהם אבל יאמר זה שלא בדרך תפלה אלא דרך נחש שאם יקרה כן יעשה כך וכך [ולפי זה שיטת ראב"ע אינה סותרת את הגמרא, שכוונת הגמרא רק להשוות את נוסח התלייה בדבר]".

בעניין זה יש עוד שיטות בראשונים, ונביא בקצרה[יד]. שיטת התוספות: לפי רב אליעזר באמת ניחש, אלא שניחוש לא נאסר לבני נח. ולמאן דאמר שבני נח אסורים בכישוף, וממילא גם בניחוש, צריך לפרש שנתן לה את הצמידים רק לאחר ששאלה בת מי היא (כלומר, הניחוש נוגע רק לנתינת התכשיטים. ולגבי השידוך צריך לומר כראב"ע שהשידוך תלוי בתנאים נוספים).

שיטת הר"ן: ניחוש האסור הוא בדבר שאין סברא שיועיל לדבר (כגון "צבי הפסיקו בדרך" ורואה בכך סימן שלא יצליח), אבל אליעזר ויונתן הצדיקים ("אי אפשר שהצדיקים הללו היו מנחשין") תלו מעשיהם בדבר שיש בו סברא. אליעזר ידע שמן השמים ודאי יזווגו ליצחק אשה ההוגנת לו. ויונתן ידע שאם הפלשתים יאמרו לו "עלה אלינו" הרי שהם מפחדים ובטח בגבורתו שינצחם ("שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים"). וכוונת רב בגמרא לומר שניחוש הוא רק כשאדם תולה לגמרי בסימן (אם יהיה הסימן יעשה ואם לאו לא יעשה וכיו"ב), כמו שאליעזר ויונתן תלו בסימן, אלא שהם תלו בדבר שיש בו סברא ואין זה ניחוש האסור (ומה שרב עצמו בדיק במברא היינו שראה בכך סימן טוב כשהמברא היתה מזדמנת לו, ולא שתלה בכך אם ללכת או לאו). והכסף משנה רוצה לפרש כך גם בדברי הרמב"ם (גם הראב"ד כתב שאליעזר ויונתן הצדיקים לא עשו ניחוש האסור, וכתב על הרמב"ם "ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה"! אך לא פירש מדוע).

שיטת הרד"ק: ניחוש האסור הוא כמעשה "בעלי הדעות הרעות" שקבעו מנהגים כאלה וחושבים שהדברים עצמם מטיבים או מריעים. "אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר אחד לאות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא זה הדבר מותר", וזה מה שעשו אליעזר ויונתן. ומה שאמר רב "כל נחש שאינו כאליעזר אינו נחש" הכוונה למעליותא, שראוי לסמוך על ניחוש טוב כזה רק כאשר קבעו אותו מראש (וכן עשה רב שקבע לעצמו סימן מראש אם יבוא מברא לפניו).

בכללות, כולם מסכימים שיש ניחוש אסור ויש ניחוש המותר, אלא שצריך לדייק ולהבחין ביניהם. הניחוש האסור קשור לכישוף, ונוגע לענייני עבודה זרה (כמו שכלל הרמב"ם את איסורי כישוף ודומיו בהלכות עבודה זרה), ואילו הניחוש המותר שנהגו בו הצדיקים (וממילא משמע שיש ניחוש הרצוי), הוא ביטוי של אמונה בה', כאליעזר הבטוח בתפלת אברהם ויודע שמן השמים יזווגו אשה הוגנת ליצחק, וכרב הרואה סימן טוב כשמזדמן מברא לפניו בהשגחה פרטית. הניחוש האסור קשור לנחש הקדמוני. אך נחש = משיח, והוא הניחוש המותר והרצוי, הרואה את השגחת ה' לפניו. ממילא יש לומר שניחוש האסור הוא בבחינת 'משיח שקר' (המפתה אותנו ללכת אחריו בסימנים שונים ומשונים), וניחוש המותר הוא משיח אמת.

ובנוגע לאליעזר: מפשט הגמרא והרמב"ם נראה שהוא חטא בניחוש האסור, ושאל שלא כהוגן, ואילו הראב"ע מצדיק אותו (וכן הראב"ד ועוד). הבדל דומה מצאנו במקומות נוספים: על נח יש מרבותינו שדורשים לגנאי ואילו ראב"ע מפרש בפשטות "צדיק בדרכיו, תמים בלבו". ועל מלכי צדק אמרו חז"ל שחטא בכך שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ואילו ראב"ע מצדיק אותו ("כהוגן דבר ויפה עשה"). יש לומר שחז"ל רוצים לעשות הבדלה בין קדושת ישראל למי שאינו ישראל (אליעזר העבד ומלכי צדק בן נח, אע"פ שהוא צדיק[טו]), ואילו רבי אברהם בן עזרא הוא כמדת אברהם אבינו, "אב המון גוים", הנוהג במדת החסד ומלמד זכות על כולם. אכן, דווקא אחרי ההבדלה של חז"ל ניתן להגיע להמתקה של ראב"ע.