1

בע"ה

התוועדות ט"ז כסלו בחברון

ט"ז כסלו תש"ע – מערת המכפלה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ברור לבן וברור עשו – ברור דאור ישר בחו"ל וברור דאור חוזר בא"י

זו זכות לנו להיות כאן במערה, יחד עם האבות. "מעשה אבות סימן לבנים" – כך מנצחים את שרו של עשו, שבפרשת שבוע יעקב נאבק בו. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". צריך להיות מוכנים למאבק, עם הס"מ, שזה שרו של עשו. ידוע ששם הס"מ הוא ר"ת של "מעשה אבות סימן לבנים" – עם ה"מעשה אבות סימן לבנים" מתגברים ומנצחים את הס"מ, בפרשתנו. בפרשה הקודמת גם היה מאבק. הוא לא מתואר בלשון מאבק, אבל מדובר במאבק פנימי בין יעקב אבינו לבין לבן הארמי-הרמאי. יעקב אמת, "תתן אמת ליעקב", ולבן זה הלעו"ז שלו, רמאות. אבל אחר כך, אחרי שהוא ניצל מלבן – כלשון חז"ל – בחו"ל, הוא מגיע כאן לארץ ופוגש את האח שלו. הוא פוחד ממנו, "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים". אז הוא הכין את עצמו לשלשה דברים – תפלה, דורון, מלחמה. ידוע שעשו זה אורות דתהו, ולכן כשהוא מביא לו דורון, מנחה, זה כמו להקריב קרבן לעולם התהו – להמשיך את האורות המרובים של תהו שירדו ויתלבשו בתוך הכלים של יעקב (כך מבואר בחסידות). את הכלים הכין יעקב, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי" – את הכלים הוא הכין, תריג מצוות. אמנם תריג בגימטריא אורות, אבל זה הכלים – זה סימן שהוא מוכן לקבל את האורות. לכן הוא רוצה להמשיך את האורות דתהו מעשו אחיו וכך להביא את הגאולה לעם ישראל ולעולם כולו.

זה שני בירורים – קודם יעקב היה צריך לעשות בירור אצל לבן, ואחרי שהוא גמר את הבירור אצל לבן הוא צריך עכשיו להגיע ולעשות עוד בירור אצל עשו, בירור אחרי בירור. כמובן שכל בירור זה אופי אחר. איך שיהודי צריך לברר את לבן בחו"ל לאיך שיהודי צריך לברר את מי שמתנגד לו – שזה גם אחיו – כאן, בארץ ישראל, כאשר סוף כל סוף הוא חוזר ארצה. "נכסֹף נכספתה לבית אביך", ובדרך ל"נכסף נכספתה" הוא פוגש את אחיו שבא נגדו עם ארבע מאות איש. כל אחד מארבע מאות הכחות המנגדים ליעקב צריך להשמט. זו פעולה של יעקב, שלאט לאט, אחד אחד, הם נשמטים – כל כחות הטומאה. אחר כך הוא מתקרב לעשו ומשתחוה לו שבע פעמים. לפי המדרש יש בזה גם איזה חטא, אבל בכל אופן הוא הבין שכך צריך לעשות – וכנראה הבין גם את ההשלכות של זה – ועשה את זה. עשו אומר "יש לי רב" ויעקב אומר "יש לי כל". אחר כך הדברים מתגלגלים, ובסוף הפרשה יש את הסיפור של שמונת המלכים "אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל", ובלשון הקבלה זה מלכין קדמאין של עולם התהו דמיתו. גם צריך להמשיך את האורות המרובים שלהם – שכל אחד אמר "אנא אמלוך" – לתוך הכלים המרובים של יעקב, "'גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי".

בקיצור נמרץ: כתוב בחסידות שההבדל בין הבירור הראשון לשני – כולנו צריכים לעשות זאת, קודם לברר את לבן ואז לברר את עשו – ששניהם זה בדרך אתהפכא, ולא אתכפיא, צריך להפוך את הקליפות, אבל יש שתי אפשרויות באתהפכא, יש "אתהפכא חשוכא לנהורא" ויש "טעמין מרירו למיתקא". מה יותר קשה? כתוב שיחסית להפוך את החשך לאור זו עבודה קלה, ואין סוף יותר קשה זה להפוך מרירות למתיקות. מה ההבדל? כתוב שחשך לאור זה להפוך את קליפת נגה. הרי עצם המלה "נגה" זה "אור נגה" – זה לא אור, אלא מצב בינים בין חשך לאור, וכשהופכים את זה הופכים את החשך לאור. אבל הטעם המר של החיים בא מ-ג קליפות הטמאות לגמרי, שאין בהן קדושה בפנימיות, רק בסוד ה"לבונה זכה", הסממן ה-יא של הקטרת, שמקיף מלמעלה ולא נכנס בפנימיות. זה מה שמקיים את החיות של ג"ק הטמאות. להפוך את המר למתוק זה כמו סוד הקטרת. הקטרת לא הופכת חשך לאור, אלא הפיכת הטעם המר למתוק. זה ההבדל בין לבן לבין עשו. כתוב שלבן זה לובן. בעצם שרש הלובן הזה, כאשר יורד ונופל למטה, הופך להיות חשך שמסתיר על האור האלקי. הרמאות שלו זה מסך, לבן זה מסך שמסתיר על האור האלקי שמהוה ומחיה את העולם בכל רגע תמיד. זה העימות בין  יעקב לבין לבן, להוריד את המסך הזה, או להפוך ולתקן את המסך הזה – שיהיה שקוף, שלא יהיה מסתיר ומעלים. אבל עשו הוא המר שיש פה במציאות, המר של הקליפה. כתוב ש-מר שוה בגימטריא עמלק, הנכד של עשו. הוא עושה את החיים מרים, ודווקא בארץ נמצא המר הזה.

כתוב עוד דבר, שדרך הבירור של לבן (עבודה ראשונה של יעקב) ודרך הבירור של עשו (עבודה שניה, של פרשתנו) הפוכות זו מזו:

הבירור של לבן הוא בירור הבר מן הפסולת, האוכל מן הפסולת – להוציא את הבר. בהלכות שבת זה אפילו לא נקרא בירור שאסור בשבת. קוראים לזה בקבלה בירור של אור ישר – שאני מחפש בתוך החשך נקודות של אור. כמו התורה המפורסמת של רבי נחמן, לחפש נקודות טובות בכולם ולהדגיש את הנקודה הטובה. זה נקרא בירור של אור ישר, וכך צריך לברר את לבן. איך אני יודע? כי זה בדיוק מה שיעקב אבינו עשו. מה הוא עשה אצל לבן? כתוב "הבנות בנֹתי והבנים בני", ויעקב הוציא ניצוצות של קדושה מלבן. הוציא את הבנות שלו – עבד קשה בשביל זה, הבירור זה 'עבודה' בשביל לזכות לבנות, שזה הניצוצות הקדושות – והבנים הולידו בנים, ואחר כך הוא עבד קשה בשביל הצאן, עקודים-נקודים-וברודים שהם ג עולמות עליונים. הוא עבד קשה, זה לא בא לו קל, אבל דרך הבירור היתה להוציא ניצוצות, לחפש טוב. למה יצחק ורבקה שלחו אותו לשם? כי ידעו – וקבל גם מאברהם – שהגנים היהודיים שמה, אצל משפחת תרח, וצריך ללכת לשם כדי למצוא את בת הזוג ולהוציא יקר מזולל.

אם כן, כל הבירור הראשון, של לבן, הוא "להוציא יקר מזולל". לא כן הבירור של עשו כאן בארץ. הרבה אנשים טועים בכך, שחושבים שגם פה דרך הבירור של האח-הנוגד, שעושה את החיים שלנו מר, היא דרך חיפוש הטוב שבו. זו טעות, לא ככה מבררים. לא שאין לו טוב, במדה מסוימת יכול להיות שיש לו יותר טוב מלבן – הרי הוא יהודי משומד. לבן גם לא זכה להקבר כאן במערת המכפלה, מה שאין כן עשו – שהראש שלו כאן. יעקר התיקון שלו זה לתקן את הראש. הראש של עשו נמצא כאן. כאן זה המקום לתקן אותו. איפה הוא נמצא? "רישיה דעשו בעיטפוי דיצחק", בחיקו של יצחק. כנראה שלכן לא רוצים שיהודים יכנסו לשם, לא בגלל יצחק ורבקה אלא בגלל הראש של עשו. כי אם אפשר לעשות לו תיקון, בזה תיקנו את כל המצב כאן. עוד הפעם, יש לו ראש, והראש זוכה להיות בחיקו של יצחק – שלעתיד לבא אומרים לו "כי אתה אבינו", הוא אבינו יותר מאברהם ויעקב – אך הדרך לברר אותו היא לא דרך בירור של אור ישר אלא דרך בירור של אור חוזר. בירור של אור חוזר זה הבורר של הלכות שבת, זו המלאכה. בורר של הלכות שבת זה להוציא את הפסולת מתוך האוכל, להוציא את הפסולת מהבר (לשמוט את ארבע מאות האיש, בזה אחר מזה, מעשו – כנ"ל). הבר יתגלה, אבל כל הזמן צריך לחטט ולהוציא את הרע. להוציא זה לחשוף, אם יש פה ממסד שצריך מאבק בו – "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", זה המאבק שלנו בארץ, "עד עלות השחר", אתחלתא דגאולה, ואחר כך יש את סוף הגאולה – המאבק הוא כל הזמן לחשוף רק את הלא-טוב. לכאורה זו לא דרך חסידית, אבל אם יודעים שכמה שאני מגלה את הפסולת ככה מה שנשאר זה הטוב, זו מלאכת בורר ומה שישאר בסוף זה הטוב הנקי. מה ההבדל בין בירור דאו"י לבירור דאו"ח? בבירור דאו"י כל פעם הטוב שאני מוציא הוא פחות טוב, יהלומים פחות טובים, מההתחלה. כלומר, זו ירידת העולמות. אבל בבירור דאו"ח זה להיפך, כל פעם שאני מוציא פסולת הטוב מתעלה עד אין סוף.

זה דבר יסודי ביותר להבין, שיש טעות שחושבים שבירור עשו – כאן – דומה לבירור לבן, אבל אלה שני בירורים שונים. שוב, כאן זה יהודים. מתוך אהבת ישראל צרופה, דרך החסידות דווקא, היא כל הזמן להוציא את הפסולת – להצביע על הפסולת, וככה להאבק. זו הטובה הכי גדולה שאני יכול לעשות לעשו הזה. רש"י אומר שעשו דומה לחזיר, שפושט את טלפיו ואומר שאני טהור. זה בדיוק מה שקורה, כל הזמן אומר 'תראו שאני בסדר', וכל הזמן צריך להראות לו שזה לא ככה. גם עשו הוא רמאי, מרמה את יצחק. איך יצחק ברר את עשו? כתוב שהוא נקט בשיטה של לחפש אצל עשו את הטוב. כתוב "כי ציד בפיו", והאריז"ל אומר שהיה צד את הנצוצות שנמצאים בפיו-בפנימיותו של עשו – רבי מאיר ורבי עקיבא. הוא באמת עשה עבודה טובה, הוא צד נשמות טהורות בתוך עשו, וכך הוא חושב שמבררים את הבן הזה. אבל רבקה ידעה יותר טוב. מה שעשית – טוב מאד עשית. אבל הכלל, איך עם ישראל, איך יעקב, צריך להתמודד עם עשו – זה סיפור אחר, זה תיקון אחר. עד כאן הקדמה ראשונה, שיש את הבירור של לבן ואת הבירור של עשו, וזה שני בירורים.

כתוב שלעשו קוראים כך כי נולד עשוי, גמור, משוכלל – עם השערות והכל. לכן כולם "ויקראו שמו עשו" – כולם הסתכלו עליו ואמרו שהבחור הזה עשוי. עשו זה אחד שכך מאמין פנים, מפגין, שאני עשוי – אני מתוקן, משוכלל. המדינה בסדר גמור. מה צריך להסביר לו? מה זה לעשות בירור? להראות לו שאתה שבור. עשו זה תהו, ועולם התהו נשבר. לבן זה איזה מן כתר שנופל, משתקף למטה, זה לא כמו עשו. עשו הוא הוא ה"אנא אמלוך", אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל – "וימלך... וימת". עשו כל הזמן אומר "אנא אמלוך", אגו, מדינה, ממשלה – והוא נשבר ונופל ומת. עוד פעם, כל פעם יש את עשו שאומר שאני עשוי, וצריך להראות לו שאתה שבור – אתה מציאות שבורה, לא מציאות גמורה. אתה לא גמור, אתה שבור. ככה מגלים את האמת, וככה מעלים בדרך של בירור של אור חוזר את הניצוצות הקדושים שיש גם אצל עשו.

ב. פירושי רש"י לפרשת מלכי אדום

נתמקד במלכי אדום, בסוף פרשתנו: למלך הראשון קוראים בלע בן בעור, שכתוב שהוא השרש של בלעם בן בעור, הלעו"ז של משה רבינו. אם כי בלעם לכאורה לא מעשו, אבל זה שרשו הרוחני. למלך השני קוראים יובב בן זרח מבצרה. רש"י בחומש לא מפרש את כל הפרטים אצל כל המלכים האלה, ורק על שלשה מלכים מבין השמונה יש פירוש רש"י – יובב בן זרח מבצרה, הדד בן בדד (עליו כתוב משהו משונה, "המכה את מדין בשדה מואב", ולכן רש"י צריך לפרש), הדר ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב (תחלת התיקון, ויש כמה פירושים על "בת... בת..." – רוב המפרשים מסבירים שזה אותו אבא, אותו מטרד הוא-הוא מי זהב, ואז רש"י צריך להסביר למה יש לאבא שני שמות, וכנראה השם השני הוא חידוש שהתורה רוצה להדגיש, אז רש"י צריך להסביר ש"מי זהב" מלמד שהוא עשיר גדול וזהב לא נחשב לו לכלום. לפי זה הוא יותר משלמה המלך בשעתו, שאצל שלמה המלך בשעתו כסף לא נחשב לו למאומה, אך הזהב כן נחשב, ואצל מי זהב הזהב לא נחשב, עשירות מופלגה הרבה יותר). שוב, יש שלשה פירוש רש"י על המלכים האלה.

לפי הקבלה, כשלומדים את כתבי האריז"ל, אחוז גדול מאד של הקבלה על פרשה זו. אחוז עצום, עד כדי כך שאני יודעים שהרבי מהר"ש אמר שכאשר רוצה ללמוד ספר מוסר הוא לוקח עץ חיים – למה זה ספר מוסר, ולא קבלה או חסידות? כי מדבר על המלכים שמלכו ומתו, שהם המדות הרעות שבלב. ספר מוסר מצביע על מדה רעה ומה קורה איתה, איך רוצה למלוך ומתה ונופלת ונשברת, וגם את דרך התיקון. לכן הוא אומר שזה ספר מוסר, כי זה הנושא העיקרי של כתבי האריז"ל. הרבי מהר"ש אמר שבכל יום יש לי שעור מוסר, חסידות וקבלה מעשית – עץ חיים, זהר ועין יעקב. אם כן, כל העץ חיים זה על הפרשה הזו, סוף פרשת וישלח.

רש"י, כדרכו בקדש, פשוטו של מקרא, צריך להסביר שלשה דברים – זה מה שילד "בן חמש למקרא" צריך לדעת, משהו לגבי יובב בן זרח מבצרה, משהו לגבי "המכה את מדין בשדה מואב", ובסוף מה זה ה"מי זהב". מה רש"י אומר על יובב? שיובב הוא בכלל לא אדומי במקור, בגלל שאנחנו מוצאים בתנ"ך שבצרה היא לא עיר של אדום אלא של מואב. אז הוא מגיע ממואב, אבל היות שמואב העמיד מלך לאדום – שמישהו שהוא מואבי בעצם נעשה מלך אדום – לכן הוא עתיד ללקות לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, ביחד עם אדום, שנאמר "כי זבח להוי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום". זה הדבר הראשון שצריך לדעת.

נחבר לזה ווארט קטן גם בנגלה: במשנה הראשונה בפ"א דסהנדרין יש מחלוקת לגבי מוציא שם רע, אם מספיק לדון אותו בשלשה דינים, או היות שיכול להגיע לדיני נפשות צריך עשרים ושלשה. רש"י מפרש שהבעל בא רק להפסיד כתובה, לטעון טענת פתח פתוח, "לא מצאתי לבתך בתולים", והיות שזה רק ממונות מספיקים שלשה דינים. לפי ר"ת זה אחרי שהבעל מביא עדים, שהוזמו, וכעת הבעל תובע את הבעל לשלם לו מאה כסף, וזה גם דינים ממונות. רבינו תם אומר שאם הוזמו עדי הבעל הראשונים אין סיכוי שיגיעו עדים אמיתיים אחרים, אבל אם העדים רק הוכחשו הבעל חייב מאה כסף אך יש סיכוי שיבואו עדים שבאמת זינתה, ואז יכול להגיע לדיני נפשות. אך לפי רש"י אם העדים הראשונים הוכחשו אין שום תביעה של האבא על הבעל עדיין, ולכן אין את פירוש ר"ת שהמשפט על תביעת האבא מהבעל מאה כסף, ואילו אם הוזמו זה בכלל לא יכול להגיע לדיני נפשות – אחרי הזמה מתברר שהבעל שקרן, מביא עדי שקר, ולכן איני מביא את האפשרות שיבואו עדים כשרים שזנתה תחת בעלה. זה רקע, שיש מחלוקת – עם פירוש רש"י ופירוש ר"ת – האם בדיני ממונות שיש סיכוי שיגיעו לדיני נפשות מסתפקים בשלשה דינים, לדיני ממונות, או לכתחילה צריך עשרים ושלושה. רבי מאיר אומר שדנים בשלשה וחכמים אומרים בעשרים ושלשה.

זו אחת הסוגיות היפות בתחלת סנהדרין, שיש שמונה אוקימתות איך לפרש את מחלוקתם, ונקח רק אחת מהן, האוקימתא של רבינא, בדף ט, א:

רבינא אמר כגון שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יוסי ורבי אליבא דרבי עקיבא דתנן רבי עקיבא אומר לא בא שלישי אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו אם כן ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר את הניטפל לעושה מצוה כעושה מצוה ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומניין שאפילו מאה תלמוד לומר עדים אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות ואימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחים ואחד שראו באחד שהרג את הנפש.

שלשה עדים הגיעו להעיד שהיא זנתה, ואחד מהשלשה פסול לעדות או שהוא קרוב. לכאורה אחד מבין השלשה פוסל את כולם, כמו שתיכף נראה, וממילא אין דיני נפשות, ומספיק שלשה. אבל כאן מדובר שהגיעו שלשה, אבל השלישי – הפסול או הקרוב – לא התרה, אלא סתם 'תופס טרמפ' על הסיפור.  אז יש מחלוקת בין רבי יוסי לרבי אם בכך פוסל את כל העדות. רבי יוסי אומר שבכך שהיה שם, אף ששתק, פוסל את שני האחרים – לכן אין דיני נפשות, ומספיקים שלשה דינים. רבי אומר, וחכמים סוברים כמותו – וסיפור שלם איך פוסקים כאן הלכה, ולא נכנס לזה – שאם הוא שתק הוא לא מצטרף ולא פסל את שני הכשרים, ואז יש כאן דיני נפשות, ודיני נפשות צריכים עשרים ושלשה. זו אוקימתא אחת מבין שמונה אוקימתות מה המחלוקת. כתוב שרבי יוסי ורבי חולקים בדברי רבי עקיבא. יש כאן גם את רבי עקיבא וגם את רבי מאיר, שתי הנשמות שיצחק צד מתוך פה עשו. דברי רבי עקיבא הם למוד ש"הנטפל לעוברי עבירה" דינו כעוברי עבירה, אבל אחר כך הוא לומד מזה שעל אחת כמה וכמה הנטפל לעושה מצוה מגיע לו שכר. רש"י כותב שאת זה לומדים ממאחז"ל ש"מדה טובה מרובה ממדת פורענות". כלומר, כל הכלל של רבי עקיבא זה כלל – אפילו מקור בתורה – שמדה טובה מרובה ממדת פורענות.

במאמר מוסגר, יש פה דיוק שלא ראיתי מי שאומר: ב"נטפל לעוברי עבירה" זה לשון רבים ו"נטפל לעושה מצוה" בלשון יחיד. אצל עוברי עבירה זה מי שנטפל להרבה עוברי עבירה, אבל במדה טובה לא רק שמרובה, אלא מספיק שאתה נטפל לאחד. יוצא בלא-מודע של התורה, או במודע, שבדרך כלל אנשים נטפלים לעוברי עבירה. נשייך את זה למציאות שלנו – אם יש הרבה עוברי עבירה קל להטפל, בדרך הטבע אנשים נטפלים לעוברי עבירה, אבל אין הרבה עושי מצוה. הקונץ זה למצוא מישהו אחד שכנגד כל עוברי עבירה יש אחד, "אדם אחד מצאתי", שהוא עושה מצוה – כנראה שזה ה"צדיק יסוד עולם" של הדור, וצריך להטפל אליו. אם אתה נטפל לעושה מצוה אתה מקבל שכר כמותו, ואם אתה נטפל לעוברי עבירה אתה נענש כמותם.

למה כל זה? כי קשור לפירוש רש"י ל"יובב בן זרח מבצרה", שמכאן לומדים שהיות שעשו העמיד מלך לאדום עתיד ללקות עמהם, שנאמר "כי זבח להוי' בבצרה וטבח גדול באדום". המפרשים מקשים בפסוק הזה בישעיהו למה כתוב בצרה לפני אדום, הרי לפי פירוש זה הוא רק נטפל (לא משתמשים במלה, אבל זו הכוונה). הוא העמיד מלך לאדום, אבל ה' עושה טבח באדום ובגלל שהוא העמיד מלך הוא גם מקבל את העונש. אבל לכאורה לשון הפסוק הפוכה, שקודם ה' עושה זבח בבצרה ואז טבח גדול בארץ אדום. יש כאלה שמקשים קושיה זו, עד כדי כך שבשיחה של הרבי (לקו"ש חט"ו) הוא אומר שבגלל קושיא זו רש"י מביא רק את החצי הראשון של הפסוק, ולא כתוב "וגו'". ברוב הפעמים, שיש משמעות להמשך, רש"י כותב וגו', וכאן לכאורה הוא חייב לכתוב כך – כי הלימוד הוא מזה שמואב לוקה יחד עם אדום, וזה המשך הפסוק, אבל רש"י אפילו לא כותב "וגו'" כדי שלא יקשה לך משם. יוצא שיש משהו בנטפל לעוברי עבירה, שלא רק שהוא לוקה עמם, אלא שהוא לוקה תחלה. היות שכל הדין הזה הוא "מדה טובה מרובה ממדת פורענות" צריך לומר אותו דבר, ויותר, ביתר שאת ויתר עז. בכל דור יש רשעים ויש צדיקים, אבל ה' ברא את העולם בשביל הבינונים, שצריכים לבחור למי להטפל – לעוברי עבירה או לעושה מצוה – וזה עיקר רצון ה'. אשרי מי שנטפל לעושה מצוה, שמקבל שכר כמותו ואפילו לפניו, ומי שנטפל לעוברי עבירה נענש כמותו וגם לפניו.

אם נשים לב, זה פסוק ששייך לחנוכה – עוד שבוע ביום – כי הבית הראשון של "מעוז צור" כולו חרוז של "בח", ויש שם "זבח" ו"טבח". רואים שמשהו בחנוכה – אם זה יון – כנראה קשור גם לכאן, ושמונת ימי חנוכה קשורים לתיקון שמונת מלכי אדום, הכל על ידי "מהדרין מן המהדרין", על ידי המלך הדר. על ההתחלה של "אלה המלכים" כותב רש"י ששמונה כנגד שמונה, ורק אחריהם מלכו שמונה מלכי ישראל, משאול עד יהושפט. רש"י מדגיש שיש שמונה לעומת שמונה, רמז ברור לנס חנוכה ושמונת ימי חנוכה, והכל קשור לזבח וטבח. כאן זה גם מקום מסוגל לטבח, כידוע.

קודם כל נראה רמז יפה בפסוק הזה: כתוב "זבח להוי' בבצרה". זבח = טוב, ואחר כך כתוב "וטבח גדול בארץ אדום". ודאי שזבח וטבח הם זה כנגד זה. "וטבח גדול" = 68 = ד"פ טוב. יחס של אחד לארבע, כמו בין טוב ל-חיים ("עץ דעת טוב" ו"עץ החיים", וכן להיפך, "עץ הדעת טוב ורע" עולה ד"פ "עץ החיים"). הנטפל כאן הוא אחד והעיקר ארבע, "זבח" ו"וטבח גדול". עוד רמז יפה, "זבח להוי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום" = כח ברבוע. יש כאן גם חלוקות פנימיות, שלא נטריד בהן את הצבור, אבל יש רק מלה אחת שמחלקת הכל (כח פעמים כח) – "להוי'" (שזה כח ועוד כח), הכל כאן זה יד פעמים להוי'. ללמד אותי שהכל כאן "להוי'", שם הרחמים, כל הספור של "זבח... וטבח גדול" זה לה'. בימינו מה צריכים לעשות בשביל זבח וטבח זה עוד שיעור, יכול להיות שיש בדורנו עוד פירוש לזה, אבל בכל אופן התורה אומרת את זה במלים פשוטות בלי להתבלבל.

כל זה היה מאמר מוסגר, שהרש"י הראשון – מה שמלמד אותי בכלל – זה את דברי רבי עקיבא, ש"הנטפל לעוברי עבירה וכו'", שהוא עצמו יצא מאדום.

אחר כך רש"י מלמד אותי דבר נוסף, "המכה את מדין בשדה מואב", שנלמד שמעולם מדין ומואב היו אויבים. מדין בא להלחם במואב ומואב קרא לאדום לעזור לו והכה את מדין בשדה מואב. יש בפסוק ברית בין אדום למואב, מאד מתאים לכך שלפני שני דורות (אולי כמה שנים, שתי ממשלות יכול להיות גם חצי שנה) ממשלת אדום היתה מואבית. המלך השני של אדום היה ממואב, ובמלך הרביעי מואב פונים לעזרת אדום שנענה ובא לעזור למואב נגד מדין. כשאדום ומואב מתחברים הם מצליחים. רש"י אומר שהסיפור הזה הובא כדי ללמד אותי שהרשעים, כשהם הולכים נגד ישראל, מתאחדים. תמיד מדין ומואב היו רבים, כפי שלומדים מכאן, אבל בימי בלעם (רש"י לא כותב מה שכתוב בקבלה, שבלעם הוא בלע בן בעור) עשו שלום ביניהם כדי להלחם בישראל. מדין ומואב הם שתי בחינות של חכמה דקליפה, כמבואר בקבלה (ודברנו כמה פעמים). מואב זה מאבא, חכמה, ועמון אחיו הוא נועם של הבינה, בינה דקליפה. אבל מדין הוא גם כנגד החכמה, הלעו"ז של משה רבינו ("ואחר תאסף אל עמיך"). מה ההבדל? כתוב שמדין זה כנגד הבטול של החכמה, זה עצם הישות. כמו מדען חכם שרק מרגיש את היש של המציאות, ולא את האין האלקי המהוה את המציאות. זה מדין מלשון מדון ומריבה, והשרש של מדין זה הלעו"ז של הגבורה דעתיק המלובשת בחכמה (בחכמה סתימאה, שרש החכמה). יש שתי דעות בקבלה אם חכמה שייכת לשמאל או לימין. בדרך הפשט החכמה היא ראש קו ימין, היא ימנית, אבל כתוב שהפנימיות של החכמה 'שמאלנית' כי מקבלת מהגבורה דקליפה. מדין זה פנימיות החכמה שמגבורה, ומואב זה חיצוניות החכמה שמימין. שני אלה כורתים ברית להלחם בעם ישראל. זה גם נוגע לימינו כנראה, יש מפלגות שלעולם רבות – כמו הליכוד והעבודה – אבל נגד ישראל מתאחדים ביבי וברק. זה הרש"י השני.

הרש"י הראשון זה "הנטפל" והרש"י השני שתדעו שברגע שצריך להלחם חזק נגד יהדות התורה (האמיתית) אז מדין ומואב – שני חכמים מתוחכמים, זה לא פשוט, שבגלל חכמתם רבים כל הזמן – עושים ברית ביניהם. רש"י השלישי זה מי זהב, שהזכרנו קודם. לפי הקבלה יש בזה תיקון, שמהדר הכל מתחיל להיות עולם התיקון – קשור למשיח, הדר, זאת חנוכה, הנר השמיני – זה בא ללמד אותי שצריך יותר עשירות להלחם נגד התופעות האלה, בשביל לנצח את עשו, אפילו משלמה המלך בשעתו. כמו שאמרנו, שאצל שלמה הכסף לא נחשב, אבל מה שצריך כאן תכל'ס – חיתום פרשת המלכים – זה מי-זהב, שהזהב לא נחשב לכלום. אם יש מי זהב, ואתה מתחתן עם הבת שלו – זה מאד כדאי. יש את מי זהב, ואתה הדר – שהולך להיות משיח – מאד חשוב שתתחתן עם הבת של מי זהב. קודם הוא היה טרוד ("מטרד"), לא נעשים עשיר סתם ככה, אבל אחר כך הוא הוא קבל את כל העושר שיש בעולם והיה החותן של האחרון ממלכי אדום. עד כאן סקירת רש"י על סוף הפרשה.

ג. קליפת יובב בן זרח מבצרה והתמודדות איתה בימינו

נחזור ליובב: יש מחלוקת בכתבי האריז"ל אם יובב הוא חסד דתהו או גבורה דתהו. לפעמים כתוב שבלע הוא הדעת, ויובב שאחריו הוא החסד וחושם הוא הגבורה. אבל כתוב, גם בכתבי האריז"ל ממש בכמה וכמה מקומות, שבעולם התהו הגבורה יוצאת לפני חסד, ולפי זה יובב הוא הגבורה וחושם הוא החסד. ויש גם שמועה שלישית, שגם שמה אותה בגבורה, אבל בגלל שמתחילים מהחסד (בלע בן בעור), זה בכוונות מ-חי אלול ואילך. יש ליובב בעצם שני כחות, של שתי המדות העיקריות בלב. אם אמרנו שכל העץ חיים זה ספר מוסר לתקן את מדות הלב, ושתי המדות העיקריות זה חסד וגבורה, ומי ששייך גם לזה וגם לזה הוא יובב. הפשט של יובב הוא לשון יבבה, "ותיבב אם סיסרא בעד האשנב" – זה בכי. למה קוראים לו יבבה? גם מלשון תרועה. באריז"ל מסבירים שהוא גבורה, כי היות שקוראים לו יובב לשון יבבה, שזה תרגום של תרועה, ותרועה זה שבירה, אז שייך לגבורה. אבל בזה שיובב הוא לשון יבבה יש גם שני פירושים, או שזה חד שהוא בכיין (כמו "ותיבב אם סיסרא"), או – שככה מובא כפירוש העיקרי – שהוא עושה יבבה. היות שהוא רוצח – כי כל זרע עשו הם רוצחים, ולפי הפירוש הזה הרוצח הכי גרוע זה יובב – הוא עושה שכולם בוכים. אמרנו קודם שלבן זה חשך ועשו זה מר, אז אם יש תופעה – כמו הקפאת בינוי ביהודה ושומרון – שכולם בוכים מתוך יאוש, מרימים ידים ומתחילים לבכות שזה המצב, זו פעולה של יובב. כלומר, הגזרה הזו, החוק הזה, הוא חוק של יובב. חוק של יובב זה חוק שהיהודים בוכים, שיש איזה גזירה וזה עושה שכולם מתחילים לבכות. אם כן, המלך הזה הוא מלך שצריך לטפל בו.

ב-יובב יש שותפות של ביבי וברק (גם ב-ביבי בפני עצמו יש שני ב, אבל עוד יותר עם ברק). בכלל, האות ב היא הפותחת את הבריאה, וחוזרת הרבה במלכי אדום, החל מ"וימלך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה" – ארבע מילים רצופות ב-ב – ואחר כך בא יובב (אולי הפנים את בלע בן בעור). האריז"ל מסביר ש-ב זה לשון בית, ומכל המלכים הוא הלעו"ז של שם הוי' (קודם הזכרנו שכנגדו "[זבח] להוי'" דווקא). יש לו יו, ו-בב זה כנגד הה – כי ה זה נוקבא ו"ביתו זו אשתו", וכידוע בית ראשון הוא כנגד ה עילאה ובית שני כנגד ה תתאה. לכן יובב הוא סוד צירוף יוהה, כך כותב האריז"ל. משהו מיוחד, שיובב בן זרח הוא כנגד שם הוי', שם הרחמים. ועוד משהו, שהוא מואבי ובכלל לא אדומי. אגב, איך מואב ואדום יכולים להתגבר על מדין, הרי מדין זה פנימיות אבא ומואב זה רק חיצוניות אבא?! כי אדום הוא הוא הקדמוני, הכתר, שלמעלה מהקיני-עמון והקניזי-מואב. כשחיצוניות החכמה כורתת ברית עם הכתר יכולה להתגבר על פנימיות החכמה, על מו"ס שמאיר בפנימיות החכמה. מואב זה 49 (7 ברבוע) ו-אדום זה 51 – הוא מעלה את 7 ברבוע ל-10 ברבוע, ו-10 זה ה-י, בסודה מתגברים על פנימיות ה-י, "המכה את מדין בשדה מואב". אמרנו ש-יובב הוא הלעו"ז של שם הוי' לפי האריז"ל. יובב עולה 20, אבל אם הוא כנגד יוהה – שני הזכרים לפני שתי הנקבות, הצירוף השלישי של יב צירופי הוי', הצירוף של חדש סיון, של מתן תורה (הוא לא סתם לעו"ז של שם הוי', אלא לעו"ז של הצירוף של החדש של מתן תורה) – אז נעשה הכאה פרטית לפי הסדר: יפ"י, ופ"ו, הפ"ה, הפ"ה = 156, יוסף, ו"פ הוי'. רואים שגם יוסף כאן. למה הוא שייך לספור הזה? כי "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". יוסף הצדיק נקרא "שטנו של עשו" (שטנו = יוסף הצדיק = שסה). רואים שביובב הזה יש הרבה סודות.

כל זה אמור להיות שיחה אקטואלית, על מה שקורה היום בארץ. קודם אמרנו שהבירור הוא של עשו, לא של לבן – צריך להבין את ההבדל. זה לא כל כך מלחמת אור נגד חשך, אלא מלחמת מתוק אמיתי נגד מר. כתוב שמי שהוא חולה הופך את שתי היוצרות – שם אור לחשך וחשך לאור, וגם שם מר למתוק ומתוק למר. אם כן, יש פה שתי רפואות – "ורפא ירפא" – צריך לרפא את מחלת לבן, השם חשך לאור ואור לחשך, ואת מחלת עשו, הקשה יותר, של מי שהופך את היוצרות בין מר למתוק. צריך ליישר לו את הראש, להפוך את הראש, לעשות מהפכה. המר זה טפה מרה, זה בלב ובכבד. אחרי שאמרנו שעיקר הבירור שלנו היום זה עשו, ואחר כך התמקדנו יותר שעיקר הבירור זה המלך יובב – איתו יש לנו עסק.

כעת נדבר רגע על אבא שלו: הוא "בן זרח", יש לו הרבה זריחה. זרח הופיע קודם, ואפילו כתוב שלא נתבלבל מי הזרח הזה. כמה פסוקים קודם קראנו על זרח, נכדו של עשו, בנו של רעואל – הוא אחד מאלופי עשו. המפרשים מזהירים שלא נתבלבל ונחשוב שזרח אבי יובב הוא זרח נכד עשו. איך אני יודע? כי הוא בכלל לא אדומי, אלא מואבי (גם את זה רש"י רוצה להבהיר לנו). אבל זה שיש שני זרח אחד ליד השני ודאי אומר דרשני. כנראה שבזכות זה שיש זרח מואבי הוא הוליד בן שנעשה מלך של אדום, כי זה שם אדומי. "הכל הולך אחר הפתיחה", והזרח הראשון בתורה זה עשו. אבל אחר כך, בשבוע הבא, קוראים פרשת וישב, ושם יש זרח אחר – זרח בן יהודה. שוב, בסוף פרשתנו יש שני זרח, ואחר כך בפרשה הבאה יש עוד זרח. האם יש עוד זרח בתורה? במנין ישראל בבמדבר יש "משפחת הזרחי", בן לשמעון שנקרא זרח. רש"י מציין שבבראשית הוא נקרא צהר, אבל בבמדבר הוא נקרא זרח. אם כן, בחומש יש ארבעה זרח. יש זרח מזרע גרשון בן לוי, בדברי הימים, פחות מוכר. אבל יש זרח שנלחם בעם ישראל, עם הכי חילים בכל התנ"ך – זרח הכושי. יש כושי שקוראים לו זרח, ויכול להיות שהוא אחד שעכשיו נמצא באמריקה. אין מי שיש לו כל כך הרבה חילים בתנ"ך, כמו זרח הכושי, שבא עם "חיל אלף אלפים" – מליון חילים. הוא נלחם נגד אסא, מלך צדיק, שזכה שה' עזר לו (אסא לשון אסותא, לשון רפואה – כנראה זרח הכושי הוא משהו מאד מר, אבל אסא רפא אותו, תיקן אותו, ניצח אותו).

אם כן, יש בתנ"ך ששה זרח, כנגד כל צרופי המלה זרח. סתם זרח חושבים על זרח בן יהודה, אח של פרץ. כמה פרץ יש בתנ"ך? יש רק אחד. זה מאמר מוסגר, תופעה מאד יפה – כלל גדול שדברנו עליו פעם, שהשמות הכי חשובים של הצדיקים הכי גדולים בתנ"ך הם יחודיים. אין עוד משה בתנ"ך, אין עוד אברהם-יצחק-יעקב בתנ"ך. אבל יש שמות, גם של צדיקים גדולים, שיכולים לחזור הרבה. זו תופעה יפהפיה, שהשפיץ של הצדיקים בתנ"ך הם יחודיים. פרץ הוא הרי משיח, אז הוא יחודי. אבל זרח יש ששה כאלה – מתחלקים לשלשה גוים ושלשה יהודים. כלומר, להיות זרח זה סיכוי שוה להיות יהודי או גוי. זו גם תופעה יפהפיה בתורה שדברים מתחילים בתהו ואז נמשכים לתיקון. כנראה זרח אבי יובב – הוא קליפה ודאי, אבל כנראה שהוא בדרך להתקן מ"אלוף זרח" לזרח בן יהודה. גם בתיקון של זרח בן יהודה זה לא מאה אחוז מתוקן, בגלל שממנו יצא עכן.

בכתבי האריז"ל, בשער הגלגולים, כתוב שזרח ופרץ הם גלגולים של ער ואונן שמתו. זה פשוט, אבל השאלה היא מי גלגול של מי. מאד חשוב לזהות מי זה פרץ, המשיח, אם הוא גלגול ער או גלגול אונן. זה לגמרי לא פשוט. בהשקפה ראשונה הייתי חושב שהוא גלגול של ער, אבל האריז"ל כותב הפוך. ער היה הראשון, זרח הוציא את היד והחזיר – הבכור זה פרץ, אבל בכל אופן כותב האריז"ל שזרח הוא גלגול ער ופרץ גלגול אונן. עוד יותר מענין כותב האריז"ל, יש אצלו שרשים של גלגולים ושרשרות של גלגולים, מי יוצא ממי. אצל אונן ופרץ לא כותב שושלת, אלא שיש שרש אונן – שניהם פגמו בברית, אבל עיקר פגם הברית זה אונן, כלומר שפרץ-משיח צריך לתקן את האונן הזה – ואחרי פרץ לא כתוב אף אחד אחר. מה שאין כן בגלגול של ער יש סדרה שלמה, גם מהתנ"ך וגם מחז"ל, תנאים, אמוראים וגאונים. שושלת שלמה מער, שבתנ"ך יש רק ארבעה – ער, זרח בן יהודה, עכן (כותב שלא סתם עכן הוא מזרח, אלא הוא הוא זרח), עדינו העצני (זה הכי מענין, מגבורי דוד האוהבים עלינו, שלפי חז"ל זה דוד עצמו, שבלימוד תורה עדין כתולעת וכשנלחם קשה כעץ). סימן שעדינו העצני כבר עושה כאן את התיקון של עכן וזרח וער. זה גם משהו יפה. אבל יש ששה זרח, מאלוף זרח עד זרח הכושי, והכל קשור עם המלך יובב בן זרח – מי שנגדנו היום במדינה, ובאמריקה יש את זרח הכושי עם אלף אלפי חיליו, וכל צי מרכבותיו.

דברנו קצת על יובב, שעושה שכולם יבכו. יש הרבה מאמרים של הרבי הקודם לגבי היבבה, תקיעת ראש השנה, שהבכי יהיה בכי של תקוה, ולא בכי של יאוש. יש בכי של תקוה ותחנונים לה', ויש בכי של יאוש. יובב עושה בכי של יאוש, שאין מה לעשות, שמרימים ידים – זה יובב, זה מה שקורה היום. גם זרח – יש לזרוח בקדושה ויש לזרוח כמו זריחת הצרעת במצח עוזיהו. זרח יכול להיות צרעת, במצח הרצון שלו, בגלל שהיה לו רצון אדומי של "אנא אמלוך", שרצה לתפוס כתר שלא שייך לו. לא שייך לך כתר כהונה, תסתפק בכתר מלכות, וברגע שהוא חמד כתר כהונה הנגע זרח במצח שלו, ברצון שלו. שוב, כמו שבהתנתקות אמרנו שנתק זה אחד מנגעי הראש, צרעת, וכאן זה זרח – זה צרעת במצח. דווקא מלך – ממשלה, ממשלת ישראל – זורחת צרעת במצחו. יש לו 'רבנים מטעם', הוא רוצה לתפוס בבית המקדש, לתפוס את הכהונה, שאני אומר מה ההלכה אומרת. שעוזיהו רוצה להיות כהן זה שרוצה להיות פוסק הלכה, שאני אומר איך התורה שואפת לעשות שלום עם הגוים ועל מה צריך לוותר (על הכל).

בקיצור, דברנו על יובב, על זרח, ונשאר לנו לדבר על בצרה: בשרש בצר יש שלשה או ארבעה פירושים שונים (כמו שמחלק הרד"ק לענינים שונים). האריז"ל כותב שבצרה זה לשון בציר ענבים, ואומר שהמקום שהעמיד מלך לאדום זה סוד בצירת ענבים שחורות, שהם מקור הדינים הקשים. ככה הוא כותב. רש"י רואה לנכון שבין כל המלכים ושמותיהם הוא היחיד שצריך להסביר לפי פשש"מ. לשאר המלכים יש גם שמות מיוחדים, אבל רק כאן מתבקש משהו בפשש"מ. אז צריך להתבונן מה זה יובב, מה זה זרח עם כל הזלעו"ז שבו, ומה זה בצרה. מה זה בצרה חוץ מבציר ענבים שחורות שהם מקור הדינים. בלי האריז"ל הייתי חושב שבצרה נקראת כך כי היא מבצר. הדבר הראשון שבא לראש שזה כנראה מקום מבוצר. הרד"ק באמת מחלק, ואומר שיש שלשה ענינים שונים שאין ביניהם קשר בשרש בצר – מבצר (לשון חוזק), בציר (בציר ענבים), מניעה (בצורת, מניעת גשמים, ו"לא יבצר מהם"). אמרנו שבתנ"ך יש משמעות רביעית, יש באיוב "עפר בצר" ומפרשים שזה זהב (קשר בין מי-זהב לבצרה – אדום זה צבע של זהב, ודוד האדמוני מתקן אותו, שיש בזקנו שבעה מיני זהב – כל התיקון בסוף זה זהב). יש שני פירושים, או שזה זהב חזק, ולכן נקרא "בצר" (לשון מבצר), או שבדיוק להיפך, שהוא מאד פריך (וזה לשון בציר, פריכה וקטיפה). אם כן, יש פה פרצוף שלם של שרש בצר. אם נמקם אותם, לכאורה בספירות המודל הכי פשוט למקם את פירושי בצר זה בנהי"ם, בכחות המעשה: מבצר וחוזק זה נצח, מניעה זה הוד, בצירת ענבים (גפן בתפארת בשבעת המינים, אבל כנראה שמי שכורת אותם – כל כריתה, מילה, זה ביסוד – זה מל), וזהב במלכות, הזהב של דוד המלך.

לעניננו רצינו לומר רק נקודה אחת: יש טקטיקה שראינו כמה היא לא עובדת, כאן, בסיפור שהיה לא מזמן בבית למעלה. מה עושים כשר"ל באים לפנות אותך? יש ראש, שבעצם זה בדיוק מה שיובב בן זרח מבצרה רוצה ממך – הוא בא מבצרה, שמעמידה מלך לאדום, והוא חכם מתוחכם של הקליפה. הוא רוצה לגרום לך להתבצר, רוצה שתתבצר בתוך הבית שלך. ברגע שאתה מתבצר בתוך הבית הפסדת טוטאלית, אתה גמור, וזה בדיוק מה שהוא רוצה – התבצרות. כל החכמה שלו וכל התכסיסים שלו זה להביא אותך להתבצר. חוץ מהתבצרות בבית פיזי, הוא גם רוצה שתתבצר בדעות שלך. מצד אחד אנחנו צריכים לכתוב דברים מאד ברורים – רבנים שכותבים גילויי דעת – שהתורה היא הסמכות, ואם יש משהו נגד התורה זה פסול וצריך להמריד את הצבור נגד זה. אבל יש ראש שעושים את כל זה מתוך ראש שנלחצים ומתבצרים, שהחוזק שלנו זה התבצרות בתוך עצמנו – "והיא לא תצלח". אם נלחמים נגד היובב בדרך של התבצרות, גם בדעות שלנו וגם בבתים שלנו, זה בדיוק מה שהם רוצים, וזה הפסד בטוח. לכן כל המלחמה צריכה להיות מלחמת זרח של קדושה, שזה להביא אור – לכבוש. לא להתבצר, אלא לכבוש אותם, תוך כדי הבירור של עשו שהוא בירור של אור חוזר, כל הזמן לחשוף את השבר שיש שם. להראות שאתה לא שלם אלא מציאות שבורה. אנשים לא אוהבים להיות שבורים, הם רוצים לשבור אותנו, לשבור את רוחי, אבל לגלות שבעצם אתה מייצג מציאות שבורה לא אוהבים. אבל גם זה, לא תוך כדי התבצרות אלא תוך כדי הפצה. התכלית היא "יפוצו מעינותיך חוצה", צריך לכבוש את המנגד עם הפצת אור, עם הרבה זרח, אבל עם האור שלי בדרך ממילא אאיר על הטוב שיש שם תוך כדי שאני מבליט ומוציא את הרע, בדרך בירור של אור חוזר.

עד כאן לכבוד יובב בן זרח מבצרה. אם כבר הקדשנו את עצמנו לכבודו, כמה הוא שוה? אמרנו שהוא יותר מכל המלכים כולל את רפח הניצוצות. מכל המלכים נפלו רפח ניצוצות, אבל כתוב ש-רפח = חסד גבורה (ד"פ עב), והרי יובב הוא ספק-חסד-ספק-גבורה (אצל חושם זה סתם, סתם חושם, ואצלו זה בעצם). אם לוקחים כל אות של יובב ברבוע ומכפילים זה רפח (200, 72, 8, 8). יתר על כן, יובב בן זרח = 287, אחד פחות מ-רפח, כלומר שעם הכולל זה בעצמו רפח. בלי הכולל, יובב בן זרח = ממזר (זה גם רופא – צריך כנגדו רופא טוב, רופא מומחה). זה היה לקראת הגימטריא השלמה: יובב בן זרח (287) מבצרה (= שאול) = 624 = כד פעמים הוי' (האריז"ל אומר שהוא הכי כנגד שם הוי'), אז ממוצע כל מלה הוא יוסף (ו"פ הוי'), ואמרנו ש-הוי' ו-יובב בהכאה פרטית זה יוסף. ד"פ יוסף = ג"פ יצחק.

עד כאן. כעת החכמים צריכים לתרגם את זה עוד יותר לשפת המעשה, איך להתמודד.

אם תספרו כמה אותיות ב יש בכל הפרשה, האות הכי מובלטת כאן, יש 29 ב. ה-ב של מהיטבאל היא ה-26, ו-מהיטבאל היינו המספר הראשוני ה-26. גם שם יש ארבעה ביתים – "מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" – והיא האות החותמת את הפרשה (והיא גם האות הראשונה בשמות המלכים). סה"כ יש 29 ב, והיות ש-ב שוה 2 אז 29 פעמים ב = חן. זה סוד החן של פרשת המלכים הקדמונים שמלכו באדום. שנזכה לתקן את יובב. קודם כל צריך לדעת עם מי יש לנו עסק, ושנצליח בע"ה יתברך, על ידי "יפוצו מעינותיך חוצה", הזרח של הקדושה, לכבוש את המציאות, להפוך את החשך לאור ובעיקר את המר למתוק. לחיים לחיים.

ד. השלמות (אחרי השיעור):

א. דברנו בכ"ח חשון על זה שגלות זה הממוצע בין חי למת – זה המצב של מר. חיים בעולם הזה הם חשך, אבל מר זה גלות שבין מות לחיים. זה מחזק את זה שמה שיש לנו כאן בארץ זו תופעה של גלות, תופעה של עשו.

ב. אם היום הגלות היא של יובב, אז צריך להבין שהלעו"ז שלו זה משיח, כי היום זה דור של משיח. יובב משיח = חשמל. בהכאה פרטית (כמו שם הוי') עולה 2236 – ב"פ ק"ש (שחרית וערבית), אלהים פעמים הוי'.

ג. מי יכול להיות יובב דקדושה? "כה אמר הוי' עֹשך ויֹצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישֻרון בחרתי בו". כאן זה יעקב וישורון לעומת עשו. ישורון זה שם המעלה, אפשר לומר שישראל עדיין אתכפיא – "כי שרית עם אלהים", לכן זה גם שין שמאלית – אבל ישורון זה כבר אתהפכא של עשו, שהוא מיישר אותו לגמרי. בפסוק הקודם כתוב "ישראל בחרתי בו", כלומר שבשני הפסוקים יחד יש את כל שלשת השמות של יעקב, עם הביטוי "בחרתי בו". זה ביטוי מאד יפה, ש"הלא אח עשו ליעקב", וכל ענין בחירת ישראל זה בעצם בחירה בין שני האחים. גם ה"יעזרך" וה"אל תירא" זה במאבק של יעקב מול עשו. "יעקב וישרון בחרתי בו" זה ביטוי שמסוגל להתגבר על קליפת יובב, ועולה בגימטריא 1382.

יש בתנ"ך רק שלשה "בחרתי בו", פעמיים בשני הפסוקים האלה, ובדה"י על שלמה המלך – "ויאמר לי שלמה בנך הוא יבנה ביתי וחצרותי כי בחרתי בו לי לבן ואני אהיה לו לאב" (אב ובן זה כמו אבן, עם חפיפה של שתי אותיות ב, כמו ב-יובב – אפשר לומר שזה חבור ב של אב ו-ב של בן). כאן זה ה' ושלמה המלך, אך נכון לכל יהודי, שה' בוחר בו לבן והוא לו לאב. בפסוק של שלמה אין יובב, אבל יש "בחרתי בו" (שבפסוק הקודם היה חלק מר"ת יובב), ואם הולכים למפרע בדילוג ביניהם גם יוצא למרבה הפלא יובב – "ביתי וחצרותי כי בחרתי בו". הקשר ל"ביתי וחצרותי" מתאים לדברי האריז"ל ששתי אותיות ה-ב הן בתי ה'. פלא בגימטריא, שכל הדילוג הזה – "י וחצרותי כי בחרתי ב" – עולה גם הוא 1382 ("יעקב וישרון בחרתי בו"). זה מספר שקשור לחתך זהב, כי חתך זהב של אלף זה 382 על 618. קשור לבחירת ה' באדם היפה, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". עשו כנראה לא יפה, לא 'חתיך' בחתך זהב.

ד. בתוך יובב בן זרח – זרח זה מלה של אור, ויובב זה יבבה הקשורה למרירות (אדם לא בוכה בחשך, אלא כשמר לו). אם כן, הזרח קצת קשור ללבן, אבל עיקר הקליפה זה מי שנולד מזרח – יובב. אפשר לומר שלכן בב רומז לשני בירורים, של יובב (יו זה יעקב ועשו) ושל לבן-זרח. יעקב ועשו ברור ברור = יובב פעמים דינה (י"פ מנחם). הפסוק שהכי מצוטט על זרח הוא "זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק". "זרח בחשך אור לישרים" רומז לישורון. ב-זרח יש אותיות ירח. ז ו-ש של שמש מתחלפות באותיות השינים, אז אפשר לומר ש-זרח כולל שמש וירח.

ה. יש גם בכתבי האריז"ל, שאם יובב זה גבורה אז זרח הוא תפארת – כמו "ממזרח שמש", תפארת. יש שתי שמועות, או שיובב הוא גבורה ואביו הוא חסד (ואז בצרה זה בינה). אבל יותר טוב, גם על פי הרמ"ק בערכי הכינויים, זרח זה מזרח ומזרח זה תפארת. אז יובב זה גבורה והוא בן הספירה שבאה אחריו, ואז מתאים שפירושי בצרה כנגד נה"י ועוד "עפר בצר" כנגד המלכות, ואם כן יש כאן כל הספירות מ"דינא קשיא" של גבורה עד "דינא רפיא" של מלכות.

ו. הפסוק הכי חשוב על זרח הוא "זרח משעיר למו" – זה משעיר, מהר עשו. התיקון של יובב בן זרח הוא "זרח משעיר למו". ה' חזר על כולם עם התורה ולא קבלו – שעיר לא קבל בגלל התורה. בכל אופן, בזכות זה שה' חזר מה שנתגלה זה הרע של עשו, ועל ידי חשיפת הרע – שלא יכול לקיים לא תרצח – מזה הגיע אלינו ה"זרח", "זרח משעיר למו". גם קשור למ"ת, שהיה בחדש סיון, צירוף יוהה כנ"ל.

ז. אמרנו שכל הפסוק "זבח להוי' בבצרה" עולה כח ברבוע, ויש כלל שכל רבוע זה משולש עצמו והקודם. כאן המשואה הזו בולטת, כי "טבח גדול בארץ אדום" זה משולש כח, וממילא מה שכתוב קודם – "זבח להוי' בבצרה ו" – זה משולש זך = חשמל.

ח. בפסוק של "עפר בצר" יש שני כינויי זהב – אופיר ובצר. אופיר = בצרה, אז יש כאן יחוד של בצר-בצרה.

ט. בצרה מצטרפת לאדום, ולכן לוקה עמה. בצרה אדום = חשם, המלך הבא. בצרה אדום במספר קדמי = ה"פ בצרה (בצרה פנים ואחור) = משולש 54.

י. עיקר השיחה של הרבי (כרך ט"ו) על הרש"י על "יובב בן זרח מבצרה" (הזכרנו בשיעור רק ווארט אחד, על זה שלא כתוב "וגו'").

יא. ברור לבן ברור עשו = ז"פ יעקב (= מט פעמים הוי'). רמז מובהק שיעקב צריך לעשות את שני הבירורים האלה. לבן עשו = נחת (האח של אלוף זרח – אלוף נחת). זה נחת של הקליפה, הנחת של לבן ועשו ביחד. לבן עשו בהכאה פרטית (2100, 600, 300) = 3000 (= ל פעמים ב פעמים נ), ובצירוף לבן עשו פשוט = יעקב פעמים חוה. עוד סימן שיעקב הוא זה שעוסק עם שני אלה. לבן בהכאת אותיות (3000) ו-עשו בהכאת אותיות (126000) = אלהים פעמים הוי'-בהכאת-אותיות (1500) = 3000 פעמים גדול ("וטבח גדול בארץ אדום").

יב. המתקת זבח וטבח בדורנו: זבח כמו "זבח משפחה" וטבח לשון מטבח. כנראה שהתיקון של עשו וגם בצרה זה איזה מסעדה מאד גדולה, שכל עם ישראל יכול לבוא לשם ולעשות התוועדות...

יג. הווארט של הרבי על השתחוואת יעקב לעשו הוא שזה סוג של מחניפים לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום (אולי נרחיב בי"ט כסלו). לכאורה שבע ההשתחויות הן גם כנגד ז מלכין קדמאין דמיתו (כנגד הדר, ראשית התיקון, לא היה צריך להשתחוות). כנראה שבזכות שהשתחוה שבע פעמים גילה את הדר. זה בירור חוזר, סיפור המלכים זה להוציא שבעה רעים, ומה שנשאר בסוף זה טוב. הרי הדר, על פי פשט, עדיין שייך לאדום, אבל אם מוציאים ממנו את כל הרעים (כולל יובב הנטפל לאדום) פתאום מתגלה הדר, "ברוב עם הדרת מלך". בכל אופן, שבע ההשתחויות שלו ודאי כלפי המלכים (צריך לחפש אם כתוב). כעת נבין בענין יובב, שקשור גם לחנוכה. יש הסבר של הרבי על מעלת נר שני של חנוכה, שרק ממנו ואילך רואים שיש התקדמות – "מוסיף והולך לאור". אם יעקב היה משתחוה רק פעם אחת זה איזה דרך ארץ, נימוס מקובל, אבל ברגע שמשתחוה שוב – זה אחרת. כמו "בעל וחזר ובעל", שנוגע לכמה הלכות – בהרבה דברים הפעם השניה קובעת את המציאות. בפעם השניה הוא כבר באמת משתחוה לו. כתוב שמזה נכמרו רחמיו של עשו, שלפי רשב"י "נשקו בכל לבו". לקח שבע פעמים, אבל מה שהתחיל להזיז משהו לעשו זה ההשתחויה השניה, כנגד יובב (ה-ב מודגשת, חוזרת פעמיים, כנגד הפעם השניה – זה בעצם כל השם שלו, כי יו זה מאותיות אהוי, והאריז"ל מדגיש את ה-ב הכפולה שלו). כוונת יעקב בהשתחוויות לעשו היא להמשיך אל עצמו מהאורות המרובים דתהו.

יד. יש פסוק "זרח בחשך אור לישרים" ואחר כך "פזר נתן לאביונים". יש זיקה בין זרח ל-פזר, כי זה זר וזה זר, וההבדל זה פח – "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" (שני ה-זר בין ה-פ ראשונה ל-ח אחרונה). פזר = יובב בן זרח.

טו. עוד משהו מהשיחה של הרבי על ההבדל בין לבן לעשו. יש ביטוי שהרבי מביא מהרמב"ם, שכל התורה כולה לעשות שלום בעולם ויש מאחז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", והרבי מסביר שיש לעשות שלום ולהרבות שלום. לעשות שלום זה בירור לבן, על ידי תורה ומצוות, אבל להרבות שלום זה תיקון עשו, שאמר "יש לי רב" (וכן שלום = עשו). להרבות שלום זה תיקון עשו, ואנחנו הסברנו שזה תיקון המר (זה בעיקר מתוך מאמר של רבי הלל בשמות, על פורים, על חשוכא לנהורא וטעמין מרירא למיתקא). בשביל לעשות שלום צריך רק לקיים תורה ומצוות, אבל בשביל להרבות שלום צריך מסירות נפש בפועל ממש – זה מבירור עשו. גלות זה מצב שדורש מסירות נפש – לפעמים בפועל ממש, למות על קידוש ה' – אבל לבן לא דורש מס"נ, ושמח לעשות פרקמטיא שכל אחד ירויח. לבן לא מוציא מאתנו מס"נ, אבל עשו מוציא מאתנו מס"נ. כשיעקב בא ללבן הוא גם חשש, אבל זה לא היה על מנת למלחמה, עם "וירא ויצר לו" אם יהרג ואם יהרוג. ההתמודדות עם עשו על החיים ועל המות, ודורשת מסירות נפש, ועל ידי מסירות נפש מרבים שלום בעולם – התיקון של "יש לי רב", בסוד "ורב שלום בניך". יש מדרשים שאו"ה שואלים מה זו מסירות הנפש הזו, ואז עונים להם. שואלים בשביל מה צריך לענות להם, וההסבר הוא שזה חלק מההתלבשות – חלק מההשתחואה, שיעקב משפיל את עצמו לעשו (עד כדי כך שזה נחשב לו חטא). הוא פחד שמא יגרום החטא, אבל תוך כדי שהוא פחד הוא עשה חטא חדש. חלק מההתלבשות זה גם ההסבר לאו"ה למה הוא מוכן למות. זה חלק מהתיקון, והתיקון נעשה עד שהם מודים להסבר הזה – זה תיקון "הודי נהפך עלי למשחית".

טז. חשבון נפלא ברש"י: אמרנו שבמלכים הפרטיים יש רק שלשה פירושים של רש"י – ד"ה "יובב בן זרח מבצרה", ד"ה "המכה את מדין בשדה מואב" וד"ה "בת מי זהב". שלשת דיבורי המתחיל = מה ברבוע (מה פעמים מה; מה פלוס מה = מלך). אם מצרפים גם את ד"ה "ואלה המלכים", אפשר לומר שארבעת פירושי רש"י בפרשה של מלכין קדמאין הם באיזה מבנה של י-ה-ו-ה: עצם המהות של מלכי אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, שצריך להיות ח מלכי אדום ואז ח מלכי ישראל, זה איזה מן "איזהו חכם הרואה את הנולד". זה עומק סוד ההיסטוריה (כמו עמק חברון), שקליפה קדמה לפרי, עולם התהו לפני עולם התיקון וכו' (הכל על המספר ח, שלמעלה מהטבע). הפירוש של "יובב בן זרח מבצרה", שבצרה עתידה ללקות עם אדום, זה "מינה דינין מתערין". ה"מינה דינין מתערין" של הבינה זה התפיסה איך הנטפל הוא חלק עצמי מהענין. אף על פי שאמרנו שגם מואב וגם זה חכמה, ואדום זה כתר, אבל על פי פשט – מלחמה בין עמים זה מלחמת המדות, ו שבשם. כשעושים שלום נגד אויב משותף זו גם תופעה של לב, של מדות בלב. מי זהב – עשירות משיחית – זה המלכות (גם בחינת בת – "בת מי זהב").

יז. האריז"ל אומר שער מתגלגל בזרח, זרח בעכן, ועכן בעדינו העצני. אם מוציאים את זרח, השאר מתחילים ב-ע. עדינו = עכן (ידו = כ = יובב). מה שלא מתוקן אצל זרח בן יהודה – בגלגולו כעכן – שיש לו תאות ממון. אם כל השיעור הוא לקשר את הדמויות עם המדינה היום, אז זה משהו מאד אופייני – שמו לו סרט על היד, ובעצם הוא רק רוצה לתפוס ביד כסף. עכן/עדינו = י"פ דוד (לכן נדרש שעדינו זה דוד). עדינו העצני = שסה (יוסף הצדיק, שטנו של עשו). הכתיב בפסוק הוא "העצנו", והקרי "העצני". עדינו העצנו = 361 = 19 ברבוע = נשיא = אדם חשוב = שאני.