1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (157)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (9)

ג' מנחם-אב ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בעמ' 180, לומדים על המצוה של מילת הלב.

דהנה כתיב ומלתם את ערלת לבבכם ופי' ומלתם את ערלת לבבכם, דהנה בכאו"א יש האהבה לאלקות [עיקר היהדות, עיקר היהודי, הוא האהבה. לכל יהודי יש אהבה מסותרת, כמו שכתוב בתניא. הוא מביא לכך פסוק מתהלים ע"ג:] וכמ"ש ["כלה שארי ולבבי] צור לבבי וחלקי [אלהים לעולם". "צור לבבי" הוא "אלהים" ממש, הניצוץ האלקי שיש בכל אחד.], שדוד אמר זה בעד כללות ישראל, דהתוקף וההתאמצות הוא חלקי אלקי' [ההתאמצות של היהודי היא לגלות את ה"חלק אלוה" שבו.] השגת אלקו' והקירוב לאלקו' (ועמ"ש בפי' ספורנו) וכן כתי' אני ישנה ולבי ער דהגם דאני ישנה בגלותא [זאת אומרת שהנקודה הפנימית ישנה.(?)] דמצרים ובבל [שתי בחינות שונות של גלות, יש לנו על כך מאמר גדול.] ומ"מ ולבי ער היא האהבה שיש לכאו"א רק שהיא מוסתרת ומלובשת בגוף ונה"ב המעלימים ומסתירים על אור האה' ותאוות הגוף מונעים ומעכבים לבלי הגלות נגלות האהבה מההעלם אל הגילוי [תאוה היא משיכה. הוא לא יכול להיות עם תאוות גשמיות וגם עם תאוה לה'. אדמו"ר הזקן אמר שאהבת ה' היא תאוה ככל התאוות, אך אי אפשר לגלות את התאוה הזו כל זמן שיש לך תאוות בכיוון הפוך.], וכענין רשע מכתיר את הצדיק [לשון הנביא, שהרשע – יצר הרע והתאוות – מכתיר את הצדיק, מסובב אותו ומכסה עליו. כיתור הוא סיבוב. יש כאן רמז שהכח שלו להעלים בא מהיניקה שלו מחיצוניות הכתר. כתוב שהקליפה עולה עד חיצוניות הכתר. לכן גם כתוב שכאשר הקב"ה אמר למשה "בא אל פרעה" משה פחד ממנו, כי פרעה הוא חכמה ויניקת פרעה מהכתר, מחיצוניות הכתר, עד שה' הבטיח לו שיבוא איתו.], וכמו הערלה [בגוף וגם בלב.] שחופה על העטרה [כל ענין ברית המילה היא לגלות את העטרה. העטרה היא כתר, כמו הכתר של המלך, אבל הקליפה מסתירה עליה. רשע מכתיר את הצדיק היינו הערלה – בה יש תאוות. הרמב"ם כותב בפירוש במו"נ שברית מילה היא להחליש את התאוות. לכן יש אנשים, גם כיום, שמתנגדים לברית מילה, כי מבינים שמחלישה את התאוה.] לבלי תגלה העטרה חוצה [העטרה מגלה שכל היהודים מלכים ובני מלכים, מה שמתגלה דווקא באהבתנו לה'. גילוי העטרה הוא גילוי האהבה. אם כבר, נאמר משהו נחמד בחכמת החשבון: יש מספרים שנקראים פרפקט-נמברס – מספרים מושלמים – מספרים שכל מחלקיהם ביחד שוים להם. זה רמוז גם בפסוק הראשון של התורה. הראשון הוא אחד, כמובן, שהוא סתמי. אחר כך המספר 6, ששוה 1-2-3, שלשת המספרים שמחלקים אותו. המספר הבא בעל התכונה הזו הוא כח. האות הראשונה של התורה היא ב רבתי, אות אחת, המלה הראשונה היא בעלת 6 אותיות והפסוק הראשון כולל 28 אותיות – שלשת המספרים המושלמים רבתי. מה מחלק כח? 1, 2, 4, 7, 14 – סה"כ 28. אין עוד מספר ביניהם. עד למספר הבא צריך לדלג הבא – 496, מלכות. זהו אחד מסודות המלכות. המספרים הבאים מאד גדולים, ויש כלל במתמטיקה איך מחשבים את המספרים המושלמים. יש תופעה בת-זוג של 'מספרים מושלמים' – 'מספרים ידידותיים', שכל מחלקי מספר אחד שוה למספר השני וכל מחלקי המספר השני שוים למספר הראשון, זוג מן השמים. הזוגות האלה הרבה יותר נדירים מהמספרים המושלמים בעצמם. הרבה יותר קשה למצוא כזה זוג מלמצוא את המספרים המושלמים עצמם. עד לזמן האחרון ממש, שיש מחשבים והכל, ידעו רק על זוג אחד כזה בכל העולם. הזוג הזה הוא 220 ו-284 – הזוג היחיד שיהיה ידוע בתכונה הזו. אחר כך צריך ממש לקפוץ רחוק מאד-מאד – כך יודעים היום. כל מחלקי 220 שוים 284 וכל מחלקי 284 שוה 220. למה אמרתי זאת כעת? כי הוא אומר שכל ענין ברית מילה הוא לגלות את ה-עטרה, ששוה 284. ברגע שיש לי גילוי העטרה יש לי 220 – אהבה רבה. רמז יפהפה שגילוי העטרה היא גילוי האהבה רבה שיש לכל יהודי לקב"ה – הפשט שהוא מסביר כאן. אם כבר אמרנו, כמה הם ביחד? 504, לוית חן. עוד מלה חשובה בתורה ששוה מלכות – לויתן. יש לויתן ויש לוית חן. אם מחברים אותם יחד מקבלים בדיוק 1000, משלים לאלף אורות של מתן תורה. חבור של המספר המשוכלל (המושלם) וזוג המספרים הידידותיים. צריך מציאת חן של שנים, שמוצאים חן אחד בעיני השני, שכל מה שמחלק אותך הוא אני וכל מה שמחלק אותי הוא אתה – סוד הידידות, ידיד נפש.] כן ערלת הלב הוא האטימות הנעשה בלב מחמת תאוות גופו ונה"ב המכתירים את נקודת האה' לבלי תתגלה [נחזור לענין של "רשע מכתיר את הצדיק". כתר בנפש הוא לא-מודע. הכתר של הרשע הוא מה שקוראים בפסיכולוגיה תת-מודע, כל התאוות של התת-מודע. מה שמסתיר על האהבה המסותרת שלי לה' הוא כל מה שיש לי בתת-מודע. בדיוק כמו שמסבירים היום בפסיכולוגיה שכל המשקעים והתאוות הם בכתר, בתת-מודע, העלם הרע – זה הכתר שמסתיר על נקודת האהבה שלי לה'.], כי הגשמי' בכלל [את כל העולם הגשמי ה' ברא, בכוונה שנברר אותו, אך בפני עצמו] הוא דבר המעלים ומסתיר מפני שהוא דבר גס וחומרי [כל דבר בקדושה הוא מאד עדין, וטיפוס גס הוא מסתיר. כמו שיש שני אנשים, אחד גס וחומרי והשני רך ועדין מאד. דרך העולם שהאדם הגס מתגבר ומסתיר, ולא נותן לאדם הרך להתבטא. כך גם בנפש, יש משהו גס, התאוות הגשמיות, ומשהו רך, האהבה לה'. כל זמן שהגסות היא גסה היא מסתירה על האהבה העדינה. כשהאהבה כן מתגלה היא לאט-לאט מתרבה – היא לא נעשית גסה אף פעם, אבל היא נעשית גדולה ובוערת. בתחלה היא על אש קטנה, וה"רשע מכתיר", ולכן צריך למולו אותו, להסיר אותו, כדי שהאש הקטנה תתגלה ותתרבה.], [כעת מוסיף:] והיינו גם כשאין בזה תאווה [לדבר שהוא אוכל או משהו אחר] כ"א לקיום גופו [מישהו שהוא טבעוני, לא אוכל בשביל תאוה אלא רק בשביל שיהיה בריא – הוא סופר-בסדר בטבעונות, אוכל הכל רק כדי להיות בריא, אבל כמו גוי, בלי כוונה אלקית. יש הרבה גוים, ומגיע גם לעם ישראל, שעושים כל טדצקי לשמור על הבריאות.] רק שאין בזה כוונה אלקית [גם אצל אחד כזה, שאוכל אפילו בלי תאוה לאוכל, רק כי כתוב שבריא – אם אין בכך כוונה אלקית האכילה מסתירה לגמרי על האהבה לה'.], והגשמי בלי כוונה אלקי' ["לשם שמים" או "בכל דרכיך דעהו".] ה"ז דבר חומרי וגס [קודם הוא אמר גס וחומרי – התחיל מהגס – כשיש תאוה ממש. אך גם בלי תאוה הדבר חומרי, וגם גס.] המסתיר על אור הנפש, ומכש"כ כשיש בזה תאווה ותענוג [אפילו שכמובן מדברים על דבר היתר. אם יש בו תאוה ותענוג כ"ש וק"ו שמסתיר על האלקות שיש ביהודי.], וכמו [הסוגיא המענינת במסכת שבת] חמרא דפורגייתא ומיא דיומסס [יש כאן טה"ד וצ"ל דיומסית. יש יין ממקום שנקרא פורגיתא ויש מים הכי משובחים וזכים שבעולם, ממש כמו גן עדן – כמו שהיום מוכרים מי עדן... – ממקום שנקרא יומסית.] קפחו עשרת השבטים [הם שגרמו לעשרת השבטים לצאת מהיידישקייט והם שגרמו לגלות שלהם. ואותה גמרא ממשיכה ואומרת:], ראב"ע אקלע להתם [מקום פורגיתא ויומסית, מקום היין והמים הכי משובחים בעולם. המקום גרם לו להסתר הלב לגמרי. הוא היה החכם הכי גדול, כפי שלמדנו אתמול בפרקי אבות שרבו, רבן יוחנן בן זכאי, שבח אותו – "רואה אני את דברי אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם", אומר הכי טוב, ולפי דעה אחת שם הוא שקול כנגד כל חכמי ישראל. הוא אמר בפרקי אבות שהמדה שכוללת את כל המדות היא לב, "לב טוב" הוא ה"דרך הטוב שידבק בה האדם". בתחלת הפרק מדובר על "דרך ישרה" אבל במשנה זו מדובר על "דרך טובה". בתחלת הפרק כתוב "דרך ישרה שיבור לו האדם" ובהמשך "דרך טובה שידבק בה האדם". על אשה כתוב "ודבק באשתו" ו"מצא אשה מצא טוב" – "דרך טובה שידבק בה" היינו משנה של זיווג. רבי אלעזר בן ערך הוא האחרון – מענין שהאחרון מנצח – ואומר "לב טוב", וכך בסוף ב"דרך רעה שיברח ממנה האדם" אומר "לב רע". יש שאלה פשוטה, שאלת ילדים, למה אחרי שהוא אמר להם "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" הם לא הבינו וענו "לב רע" – סימן שאלה אנשים אמתיים, שאומרים את נקודת האמת שלהם, אף שידעו שבסוף הוא ינצח והרבי יאמר "רואה את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". זה לימוד מאד חשוב, שלא נמנעו מלהגיד את האמת שבלב שלהם. בכל אופן, רואים שדווקא הוא משכיל ללב – הלב כולל את הכל, כמשפט "רחמנא לבא בעי", והרבי שלו מסכים איתו. מה קרה לו? הוא הלך למקום עשרת השבטים – אולי סימן שהוא שקול כנגדם ובסוף הוא גם התיקון שלהם (בסוף בקשו עליו רחמים והוא חזר). הוא הלך לאותו מקום, וכאשר אחר כך] בעי למקרי [בא לקרוא בתורה פסוק פשוט, שכל ילד קטן יודע, ולפי רש"י בו היה ראוי להתחיל את התורה:] החדש הזה לכם [אך לא ידע לקרוא נכון] וקרא [במקום זאת:] החרש הי' לבם [פלא, מכל החכמים הוא הכי קשור ללב, ובגלל תאוות חמרא דפרוגיתא ומיא דיומית לבו נעשה אטום וערל. יש ביטוי שגם מהול יכול למשוך בערלתו. תמיד לא הבנתי זאת, אפילו בגשמיות, אך כתוב שאדם הראשון נולד מהול אך משך בערלתו. יש כזה דבר, אולי מוהל יסביר לנו, שגם אחרי שמוהלים אפשר למשוך את הערלה. הוא היה מהול בלב ובשל התאוות הוא משך את הערלה, נעשה אטום וערל. אחר כך הורידו שוב את הערלה. לכן יש הרבה פעמים מקרים שצריך לעשות תיקוני מילה למבוגרים, כמו הידיד שלנו שעושה זאת. לפעמים מבוגר צריך תיקוני מילה, וגם בלב אפילו אחד שמל את עצמו לפעמים הוא עלול למשוך את הערלה, ואז צריך שוב לעבור את התהליך של "ומלתם את ערלת לבבכם".] שנעשה לבו כחרש שהוא לב האבן שנעשה אטום ואינו מאיר אור האה' ולזה אמר הכתוב ומלתם את ערלת לבבכם [איך אדם מל את הלב שלו?] שהו"ע בחי' אתכפיא ואתהפכא [כל דרך החסידות. קודם צריך אתכפיא ואז אתהפכא. האתכפאי בהתחלה היא] לעשות היפך רצון תאוות לבו [וכמובן צריך להיות לשם שמים, לא סתם כי אוכל בריא. אוכל בריא הוא ענין, אך גם הבריאות צריכה להיות לשם שמים.] והיינו הכפי' בפו"מ בדרך הכרח שמכריח א"ע שלא לעשות דבר [תאוה] בפועל שעי"ז [שמצליח לכפות את עצמו] נחלש הטבעי' החומרי' [בפעם אחת שהוא מתגבר ולא עושה מה שבא לו הוא נותן מכה חזקה שמחלישה את הנפש הבהמית שלו.] וכמ"ש בשע"ת לר"י ז"ל שע"י ההעדר נחלשת התאווה [כמאמר חז"ל "אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע משביעו רעב" – רק על ידי שמרעיבו, שלא מספק לו את תאוותו, הוא כבר נחלש.] שז"ע מילת ערלת הלב ומתגלה נקודת האהבה לה' [גילוי אור העטרה, אור האהבה.], וכשמתגלה אור האה' גם במקצת [כמו שאמרנו קודם, שבתחלה אור האהבה השמור בלב הוא קטן, אך כאשר מצליחים להוריד את המכסה, את כתר הרשע שמכתיר,] ה"ז פועל ישועות בנפשו [מקצת אור דוחה הרבה מהחשך.] להכניע את הנה"ב יותר היינו להיות ביטול הרצונות דנה"ב שזהו הפרדת חלקי הרע [טפת אור פועלת בירור מאד גדול והפרדה של הרבה רע מהנפש הבהמית, ויש גם טוב בנפש הבהמית.], והטוב שבו נכלל בנה"א ומוסיף בו כח ועוז האהבה וכמו ורב תבואות בכח שור [השור הוא הנפש הבהמית, ואם מרסנים אותו ומכוונים אותו לטוב, מכלילים בטוב את החלק הטוב שבו, מוסיפים הרב כח בנפש הבהמית. מה שהסברנו קודם, שהאור מתרבה מאד, הוא באמצעות הטוב שהיה בכתר של הנפש הבהמית – לכן יש את ההסתרה, "לפום צערא אגרא" ו"ירידה צורך עליה". ה' ברא את הרע כדי שנתגבר עליו ואז האור מתרבה מאד, "ורב תבואו בכח שור".], ומזמן לזמן מתגלה יותר בו האה' האלקי' [הסימן שעבד את ה' הוא שכל יום הוא מרגיש עוד יותר אהבה, משיכה ותשוקה ותאוה לה' – אהבה אלקית.], דע"ז הוסדר סדר העבודה דתפלה [שלאט-לאט מגדילים את האהבה, עד שמגיעים ל"היכל האהבה" – "אהבת עולם" (או "אהבה רבה") לפני קריאת שמע. עד סוף קריאת שמע אנו בהיכל האהבה, כל סדר התפלה הוא כדי להגיע להיכל האהבה.], וכן בעבודת האדם כל ימי חייו בהסרת ההעלמות וההסתרים ומאיר ביותר אור הנה"א בהשגה אלקית ובאהוי"ר, שכ"ז הו"ע המילה ברוחני' להסיר ערלת הלב ולהיות התגלות האה', ע"י עבודת האדם,

נחזור רגע לסוגית רבי אלעזר בן ערך, סוגיא מענינת ביותר, שחבל לעבור עליה בלי לומר בה משהו. [בסדר הדורות כתוב שם שאשתו שכנעה אותו להשאר כי לא זקוק לחבריו.] בגמרא פשוט שהסבה היא המים והיין, אך לומדים משם כמה דברים – אחד מהם הוא "חרב אל הבדים ונואלו", שאדם שלומד לבד נעשה טפש. בכל אופן, הסבה הראשונה בגמרא היא התאוות של המקום. אפשר לומר ש"זה וזה גורם". קודם כל, נשים לב מה קרה לו – הוא החליף את "החדש הזה לכם" ב'החרש היה לבם'. ודאי הסברנו כבר פעם. איפה הוא החליף את האותיות? בכל מלה הוא החליף את האות האמצעית. במקום "חדש" – חרש, במקום "הזה" – היה, במקום "לכם" – לבם. הוא טעה באותיות ריב לפי הסדר. כתוב שריב ומדון הם קליפת מדין, כפי שקראנו השבת. משה רבינו בסוף חייו, פסגת חייו, נלחם נגד המדון והמריבה. ריב אותיות רבי – העצה היא להיות קשור לרבי. מה ההסבר לכך שהטעות שלו היא באות האמצעית? קודם כל, סימן שאדם בדרך טועה באמצע – ההתחלה והסוף יותר ברורים ויותר קשה לטעות בהם ולהחליפם, ודווקא באמצע אדם טועה. גם בחיים יש "מאין באת" ויש "לאן אתה הולך", אבל האמצע יותר לא-ידוע ושם האדם עלול לטעות, "באמצעיתא". איך אומרים זאת בקבלה? לכל שרש יש שלש אותיות. בקבלה הראשונה האות הראשונה נקראת כרוב, השניה נקראת חיה והשלישית נקראת אופן. סימן שנתנו הראשונים הוא "מי יתנך כאח לי" – כרוב-אופן-חיה (לא לפי הסדר). כרוב בבריאה, חיה ביצירה (חיות הקדש) ואופן בעשיה. שלש האותיות של כל מלה הן בי"ע, ראש-תוך-סוף. אם הטעות היא תמיד באמצע היא ב'חיה', בעולם היצירה. איפה נמצאות עיקר התמורות, החל מ"תמורת חכמה אולת" – התמורה של רבי אלעזר בן ערך, שבמקום הכי חכם נעשה "נואלו", נפל לאולת – ובהמשך שאר התמורות? בעולם היצירה, עולם המדות, עולם הרגש. כל הטעויות שלו הן באמצע, ב'חיה' של המלה. חיה היא גם חיות, כמו חיות הקדש – "והחיות רצוא ושוב", "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'". הוא נעשה אטום בחיות שלו בעבודת ה'. חיות היא חידוש – לחדש את העבודה.

הזכרנו שרש"י אומר שמצוה זו היתה ראויה להיות תחלת התורה, "החדש הזה לכם". ראשית הטעות שלו שהלב שלו נעשה חרש, אטום. עיקר הבעיה שבמקום התחדשות – "חדש" – הוא נעשה חרש. מה אפשר ללמוד מכאן? שכל מה שהוא מדבר כאן על כך שעצם הניצוץ של היהודי הוא אהבה לה' הוא יסוד ההתחדשות של היהודי – כשזוכים לגלות את האהבה כל יום וכל רגע יהודי מרגיש יותר אהבה לה', וזה מה שאמור להתחדש בו. "החדש" הוא האהבה המסותרת שבלב, ולכן התורה היתה צריכה להתחיל משם – עצם היהודי. אם הוא הולך אחר תאוות לבו הוא עושה מסביב כתר של קליפה, "רשע מכתיר את הצדיק", ואז החדש שלו – ההתחדשות של האהבה לה' – נעשית "חרש".

רק נסיים את הדרוש של רבי אלעזר בן ערך. בסוף חכמים בקשו עליו רחמים והוא חזר והתרפא. שם בגמרא כתוב שיש לו שלשה שמות – רבי נהוראי (מאד דומה לרבי מאיר, שהיה מאיר את עיני חכמים בהלכה, וגם אצל רבי אלעזר בן ערך היה על שם שהיה מאיר עיני חכמים), רבי נחמיה ורבי אלעזר בן ערך. זה סדר הסוגיא שם, שלשת השמות לפי הסדר הזה. קודם כל נתבונן מה יכולים להיות בספירות שלשת השמות שלו – נהוראי, נחמיה, אלעזר בן ערך. לכאורה זו דוגמה מצוינת של חב"ד – להיות חב"דניק. נהוראי היינו אור – חכמה. נחמיה הוא נחמה שבאה מאמא, "כאיש אשר אמו תנחמנו". בשם אלעזר בן ערך עיקר החידוש הוא ה"בן ערך" – יש הרבה אלעזר. מפרשים "בן" לשון מבין – הוא "בן ערך", מבין בהערכה. כמו הסיפור המפורסם שרבי הלל הכין קושיא לאדמו"ר הזקן בערכין – הוא לא זכה לראותו, התעלף, כי –קודם ששאל את הקושיא אדמו"ר הזקן אמר בניגון הידוע, 'כשיש לאברך קושיא בערכין שיעריך קודם את עצמו'. הערכה עצמית היינו 'אל תהיה רמאי' של התניא – שאדם יעריך עצמו נכון. הערכה זו באה מהדעת. מה שהתקלקל אצלו הוא ה"בן ערך", לא ידע להעריך את עצמו, כמו כל אחד שטועה. הוא היה החכם הכי גדול, והוא חשב שהוא ישתה את היין ואת המים. מה דורשים עליו בפרקי אבות? "ואל בינתך אל תשען" – הוא נשען על הבינה שלו, חשב שיכול להיות חכם בלי חברותא. הטעות הפאטאלית שלו שלא ידע להעריך עצמו נכון. לכן הוא נפל, הגיע למצב של "החרש היה לבם". נסיים רק בגימטריא של שלשת השמות: נהוראי נחמיה אלעזר בן ערך שוה 1035, כך שממוצע כל שם הוא משה. משהו גדול מאד, הוא משה-משה-משה – ברור שזו הכוונה הפנימית של חז"ל שאמרו לנו שיש לו שלשה שמות. משה הוא חב"ד – עוד חיזוק ששלשת השמות כנגד חב"ד. אם מחלקים בחמש (ממוצע כל מלה, כי יש בשלשת שמות חמש מלים) מקבלים אור. כתוב שיש ביום ראשון של מעשה בראשית חמש פעמים אור, שחז"ל אומרים שהם כנגד חמשה חומשי תורה-אור. האור כאן הוא אור האהבה. הוא מתחיל נהוראי, כל היסוד שלו הוא אור, ושלמות השמות שלו היא חמש פעמים אור – חמשה חסדים של עטרא דחסדים של הדעת. הכל חוזר לשמו העיקרי, אלעזר בן ערך, כנגד הדעת. יש בשמות חמשה אורות של יום אחד של מעשה בראשית. חוץ מכל זה, המספר הזה בחכמת החשבון הוא המשולש של מה, אדם – סכום כל המספרים מ-1 עד 45. על זה אומר משה רבינו "ונחנו מה", וכתוב שגם האור הוא אור שם מה – הכל כאן אומר מה ובטול. הוא אבד קצת את הבטול שלו. חז"ל אומרים "איזהו שוטה? המאבד מה שנותנים לו. כתוב בחסידות שהוא מאבד את שם מה שנותנים לו, את ניצוץ משה – ניצוץ "ונחנו מה" – שיש לו. התיקון שלו קשור לשלשת השמות שלו. שיהיה לו תיקון שלם ונזכה לראות אותו בקרוב ממש אתנו פה.