תורת הנפש על פי שיחות הרבי – חיי שרה (1)

י"ח חשון תשנ"ה – רחובות

שלילת האשליות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הקדמה

השבוע אנו קוראים בתורה את פרשת חיי שרה. הפסוק הראשון בפרשה אומר: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". התורה פותחת ומונה את שנות חייה של שרה אמנו ומחלקת את המספר 127 לשלוש חלוקות ולבסוף מסיימת בביטוי מסכם "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".

"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – מפרש רש"י: כולן שוין לטובה. ואם כן, יש אמנם בפסוק שלוש חלוקות של שנות חיי שרה אך הסיכום הוא שכולן שוין לטובה – כולם אותו הדבר. יש ודאי משמעות פנימית לחלוקות וממילא גם לסיכום שבסוף.

בפרושו על הפסוק מביא רש"י מדברי חז"ל:

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי".

 

לפני מתן תורה אין החטא נחשב לפני גיל עשרים – וכך גם בגיל מאה היתה שרה צדיקה ונקיה מכל חטא. ילדה בת שבע היא בתכלית היופי – וכך היתה שרה בתכלית היופי גם בגיל עשרים. וכאמור, הסיכום הוא "כולן שוין לטובה".

נמשיך ונלמד מעניני הפרשה ע"פ שיחה של הרבי ובא מובא פרושו של אביו של הרבי, ר' לוי יצחק, על מאמר הזהר. ר' לוי יצחק היה במשך שנים רבות בגלות בסיביר ושם גם נפטר. ר' לוי יצחק כתב פרוש מקיף ועמוק מאד, על דרך הקבלה והחסידות, על ספר הזהר. במשך שנים רבות נהג הרבי, בכל התועדות, בכל שבת, לכלול בשיחותיו מפרושי אביו על ספר הזהר. כאמור, בשיחתו של הרבי על פרשת חיי שרה מובא מאמר הזהר וכן פרושו הקבלי של אביו על מאמר זה ולבסוף שיחתו של הרבי בה הוא מבאר את הנאמר על דרך החסידות.

היות שאנו רוצים להתמקד בנושאים הקשורים לנפש – ראוי לנו לתת כותרת שתגדיר את נושא השעור. הכותרת של השעור שלפנינו הוא המושג "אשליה" – איך לברר אשליות בחיים. איך לא לחיות באשליות כוזבות – והאם ישנן גם "אשליות" חיוביות?

אשליה

בכל התנ"ך מצאנו את השורש "שלה" במובן של להשלות מישהו – רק פעם אחת. בהפטרה של פרשת וירא שקראנו אתמול שמענו את הסיפור המופלא אודות האשה השונמית ואלישע הנביא כפי שמסופר בספר מלכים ב פרק ד:

"וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה".

על כל אלה רצה אלישע הנביא לגמול טובה עם השונמית:

"וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע".

 

בהמשך חלה הבן ונפטר בידיה של אמו. השונמית השכיבה את הילד על המטה בחדרו של אלישע בעלית הקיר – ורצה אל אלישע הנביא במר נפשה. בבואה אליו היא נופלת לרגליו ומתריסה בפניו: "וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי". בסופו של דבר החיה אלישע את הילד המת והחזירו לאמו "וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא". ואם כן, זאת הפעם היחידה בתנ"ך שמופיעה אשליה – ודוקא בהקשר של לידת זרעא חיא וקיימא.

מילים נרדפות ל"אשליה"

הונאה

אחרי שהקדמנו והצגנו מושגים דומים ל"אשליה" – נפתח במושג "הונאה" היות שקטע הזהר, על פסוק הפתיחה של פרשת חיי שרה, המתפרש בשיחה  – נוגע דוקא במושג זה. באופן פלאי ביותר – הזהר מדמה את חיי שרה לסיפורו של יונה הנביא – שאנו קוראים בכל שנה ושנה במנחה ביום הכפורים. "מפטיר יונה" הוא הכיבוד היקר ביותר וישנם יהודים המוכנים לתרום סכומי עתק על מנת לזכות במצוה זו – וממילא תיתכן "במפטיר יונה" הרבה הונאה. יונה – לשון הונאה.

הפסוק בפרשת בהר אומר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" – במקום אחר בזהר  כתוב ע"פ פסוק זה, שיונה הנביא הוא סוד ההונאה. הכוונה ע"פ פשט היא שיונה הוא הכח להמנע, להתגבר ולהתחזק ולא להונות – וגם לא להיות "המתאנה מן המאנה".

סוד ירידת הנשמה לגוף

כאמור, על זה מביא הרבי בשיחתו קטע מהצמח צדק המצטט מספר הזהר – שיונה הוא המסמל בכל התנ"ך את סוד ירידת הנשמה לתוך הגוף. יונה הוא כמו הנשמה שנמצאת בגן עדן, לפני ירידתה לעולם הזה להתלבש בתוך גוף. יונה נכנס לספינה וממשיך אח"כ ויורד עד לירכתי הספינה – וכאמור, יונה הוא הנשמה והספינה היא הגוף וירידתו לספינה מסמלת את ירידת הנשמה לגוף הגשמי בעולם הזה.

יונה הנביא – כאמור, "יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא" – היא הנשמה במקורה למעלה, שיורדת ומתלבשת בתוך הגוף – והגוף "מאנה" אותה, מאנה את יונה – כך הוא הסברו של הצמח צדק. ברגע שהנשמה יורדת לתוך הגוף – הגוף משלה אותה, ומאנה אותה ומעמיד לה מציאות של עלמא דשיקרא. כל הזמן משקר הגוף לנשמה ולוכד אותה ברשת השקר והכזב של הבלי העולם הזה, ע"י שמסביר לה עד כמה הבלי העולם הזה נחוצים וחיוניים. ואם כן, זאת ההונאה שהגוף מאנה את הנשמה – באומרו שהמציאות הקיימת היא היא הדבר החיוני שיש בעולם ולכן צריך להתמסר לה – וכאמור, כל זה שקר והונאה.

כתוצאה מכך, עלולה הנשמה בעצמה ליפול בידי "המאנה" – היא "הנפש הבהמית". על זה כתוב "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". יונה הנביא, הנשמה, עומד בנסיון הקשה של הונאת הגוף ו"הנפש הבהמית" את הנשמה ומתגבר ואינו "מתאנה".

משביעים אותו

ספר התניא, שהוא ספר היסוד של החסידות, מתחיל בדיוק עם הרעיון הזה: "תניא משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". ברגע שהאדם נולד כלומר, ברגע שהנשמה יורדת להתלבש בתוך הגוף, "משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וגו'". כלומר, אל תתן לכל העולם, מלשון העלם אלוקות, להשלות אותך. כמובן שישנן כמה צורות של אשליה – אבל "כל העולם כולו" הוא אשליה אחת גדולה, כמו שנסביר בהמשך.

"העולם" טוען טענה הפוכה ואומר "אני לא אשליה"! אם אתה מאמין בכל מיני דברים לא מציאותיים כגון ביאת המשיח בקרוב ממש וכיוצ"ב, אם אתה דופק את ראשך בקיר האמונה – הרי אתה חי באשליה! תצא מהאשליות שלך ותתחיל להכיר במציאות. ואם כן, ישנה כאן מלחמה פסיכולוגית על שכנוע "מהי האשליה בחיים"? ואכן, כל צד מאנה במידה מסוימת את הצד השני.

כאמור, הרבי בשיחתו מביא מהצמח צדק שיונה הוא הנשמה שעומדת בפני נסיון ההונאה והאשליה של העולם הזה. היות וספר הזהר אומר שיונה הוא מלשון הונאה – הרי ודאי וודאי שיונה הוא הכח לעמוד בפני פיתוי האונאה של העולם הזה. זאת ועוד, יונה בודאי מסמל כח של אונאה בקדושה, אשליה קדושה – הלעומת זה של אונאת ואשליית הקליפה. נמשיך לדבר על יונה ונחזור אח"כ לדברי הזהר ביחס ל"חַיֵּי שָׂרָה".

יונה פרק א

"וַיְהִי דְּבַר הוי' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: (ב) קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי: (ג) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי הוי' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֲנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי הוי': (ד) וַהוי' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר: (ה) וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם: (ו) וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד: (ז) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה: (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה: (ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת הוי' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה: (י) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי הוי' הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם: (יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר: (יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם: (יג) וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם: (יד) וַיִּקְרְאוּ אֶל הוי' וַיֹּאמְרוּ אָנָּה הוי' אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה הוי' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ: (טו) וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ".

בתוך אותיות "יונה" ישנו רמז לכל ארבעת השלבים שעוברת הנשמה בירידתה אל הגוף:

בשבתו במעי הדג צועק יונה ומתפלל לה':

יונה פרק ב

"וַיְמַן הוי' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת: (ב) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל הוי' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה: (ג) וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל הוי' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי: (ד) וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: (ה) וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: (ו) אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי: (ז) לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי הוי' אֱלֹהָי: (ח) בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת הוי' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: (ט) מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ: (י) וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַהוי': (יא) וַיֹּאמֶר הוי' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה".

ואם כן, בטן הדג מסמלת את השאול, את הקבר – שם מסיים האדם את שליחותו בעולם. הדג, שהוא הבריאה העיקרית של הים, עלמא דאתכסיא –  מקיא את יונה "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל" חזרה אל היבשה.

תורת חיים

יונה = 71 = וחי בהם

כל התורה כולה ניתנה כדי לחיות: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי הוי'". ודורשים חז"ל: "וָחַי בָּהֶם" – ולא שימות בהם. לפעמים כתוב "הרוצה לחיות ימות". חיים אמיתיים, חיים נצחיים תלויים לפעמים בזה שהאדם מוכן להשליך את חייו מנגד ולמות כדי לחיות חיים נצחיים.

זהו עור עם אות "עין" – המעוור את עיני הנשמה מלראות את האלוקות – ואז היא מגיעה עד היפך החיים, עד שאול תחתית. משאול תחתית, היא בטן הדג הגדול, משוועת הנשמה לקב"ה – ולבסוף מקיא הדג את הנשמה ליבשה – לחיות "בעלמא דאתגליא", לחיות בעולם הזה – חיים נצחיים. זהו קיצור ממה שכתוב לגבי ההתבוננות בסודו של יונה, סוד ארבע אותיות שמו של יונה.

אחרי הקדמות אלו נקרא את קטע הזהר מפרשת "חיי שרה":

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים ר' יוסי פתח ואמר וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו – רב החובל והמלחים שוכנעו שיונה הוא האשם בסער הגדול – לכן זרקו אותו לים וברגע שיונה טבע במים – עמד הים מזעפו.

הכא אית לאסתכלא – אומר הזהר: כאן צריך להסתכל, צריך להתבונן.

מאי טעמא ארעישת ימא עליה דיונה ולא ארעישת עליה ארעא – מהו הטעם שדוקא הים הרעיש עליו ולא הרעישה עליו הארץ? ה' ציוה ליונה ללכת לעיר הגדולה נינוה ולנבא נבואה לאנשי נינוה. יונה לא רצה לעשות את דבר ה' וברח מפני ה' באוניה תרשישה. יונה ברח מהנבואה שלו ולכן יש לו דין של "נביא הכובש את נבואתו" והריהו חייב מיתה. דומה הדבר לאדם שיש לו שליחות בחיים והוא בורח ממנה, הוא אינו מוכן נפשית להתמודד עם השליחות. מצב זה נגרם בדרך כלל מכל מיני מניעים תת מודעים והתוצאה היא שהוא חסר כח נפשי לבטא את עצמו. יש נביא שמנבא נבואת שקר, ויש נביא ש"עולה על הגל" של נביא אחר ולוקח את נבואתו ומנבא אותה – ושניהם חייבים מיתה. נבואה, מלשון "ניב שפתיים", זה הביטוי העצמי של הנשמה. ואם כן, אלו הן שתי קצוות של חוסר היכולת לבטא את עצמו.

כובש את נבואתו

ואם כן, ישנו אחד שכל כך משתוקק להיות נביא עד שמוכן לומר נבואת שקר וישנו אחד שחש את נבואתו של נביא אחר – ואומר אותה במקומו – וכאמור שני אלו חייבים מיתה. כאן אצלנו הנביא קבל מסר לעולם אך הוא "כובש את נבואתו" – זהו סיפורו של יונה הנביא. כאמור, בדרך כלל אין האדם מסוגל לקיים את שליחותו בגלל חולשה נפשית ואי מודעות נפשית לשליחות שלו. ישנם אצלו כל מיני מניעים נפשיים המבריחים אותו מלנבא את נבואתו.

הרבי בשיחתו משבח אותו מאד מאד על מעשהו ואומר שכל אחד צריך ללמוד ממנו. יונה ידע באופן מוחלט שמסכן את נפשו וגם ידע שאם הוא לא יקבל את השליחות – מישהו אחר יקבל את השליחות שהרי "הרבה שלוחים למקום". אף על פי כן ולמרות הכל – הוא סיכן את נפשו ועבר עברה חמורה, עבר על דבר ה' – רק לא, אולי, לעורר קטרוג נגד יהודים.

ואם כן, אהבת ישראל של יונה בן אמיתי זאת אחת ההוראות והסיבות שקוראים את מפטיר יונה דוקא ביום הקדוש – יום הכפורים. חוץ מעצם ענין התשובה – לומדים מיונה את מסירות הנפש שלו – אפילו לעבור עברה חמורה ובלבד שלא לעורר דינים וקטרוגים על עם ישראל.

ים המלכות

ושוב, יונה בורח מן השכינה. השכינה היא המלכות, שלה ע"פ קבלה, שני ממדים. בכל מקום ארץ היא המלכות, היא השכינה, היא דבר הוי'. ממד פנימי יותר של המלכות נקרא ים: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא". ושוב, פנימיות המלכות נקראת ים ואילו חיצוניות המלכות נקראת יבשה – מה ההבדל ביניהם?

נחזור ללשון ספר הזהר:

מאי טעמא ארעישת ימא עליה דיונה ולא ארעישת עליה ארעא – מהו הטעם שדוקא הים הרעיש עליו ולא הרעישה עליו הארץ? שואל הזהר – הרי יונה עבר על "דבר מלכות", עבר על "דבר הוי'" שעליו אומרים חז"ל "דבר הוי' היא נבואה" – ומדוע דוקא הים רוגז עליו. מדוע באה לו הפורענות דוקא מצד הים ולא מצד היבשה שהיא היא "דבר הוי'"?

היבשה היא חיצוניות המלכות – כלומר, האתגליא, הממד הגלוי של המלכות. בדרך כלל באים דינים מהאתגליא ולא מהאתכסיא שהוא הממד הנסתר, הפנימי של המלכות. ואכן, בכל מקום נקרא הים "עלמא דאתכסיא" ואילו היבשה נקראת "עלמא דאתגליא" – ועל זה שואל הזהר "מאי טעמא ארעישת ימא עליה דיונה ולא ארעישת עליה ארעא"? למה הים מרעיש, מתרגז ודן את יונה – ולא הארץ?  ממשיך הזהר ומתרץ:

כיון דהוה אזיל בגין דלא תשרי עליה שכינתא – כיון שיונה הלך וברח כדי שלא תשרה עליו השכינה. יונה יוצא מתחום ארץ ישראל, יוצא לחו"ל – בגלל ששם אין השראת שכינה כמו בארץ ישראל – מנסה לברוח מדבר הוי', מנסה להתחמק מקבלת הנבואה.

ואם כן, היות שהיה בורח כדי שלא תשרה עליו שכינה  ימא אמאי אחיד ביה כד הוה אזיל – למה הים אחז בו כאשר היה הולך? – אלא ודאי מלה באתריה הוה – אלא זהו ודאי דבר במקומו שהרי דוקא הים צריך לדון אותו ולא הארץ!  ולמה?  – ים, תנן ים דמיא לרקיע ורקיע לכסא הכבוד – שהרי למדנו שהים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.

בצבעו, בגוון שלו – דומה הים לרקיע ואילו הרקיע דומה לכסא הכבוד. הזהר רוצה לומר שיונה ברח מכל המדרגות האלה – כלומר, יונה בורח מאותו ים דוקא מצד דמיונו של הים לרקיע – ומצד דמיונו של הרקיע לכסא הכבוד – מאלו ברח יונה.  ובגין כך ימא אחיד ביה ונטל ליה בגין מקמי ימא ערק – לכן הים נאחז בו ולקח אותו אליו – היות שדוקא מן הים היה בורח.

נחזור – אם כי שישנם שני ממדים במלכות: יבשה – "עלמא דאתגליא" וים – "עלמא דאתכסיא" – הרי שיונה, באופן מיוחד, ברח דוקא מן הים, מן הממד הפנימי של המלכות. יונה ברח מאותו ים שדומה לרקיע, שדומה לכסא הכבוד – ולכן הים היה צריך לדון אותו – ולא הארץ. כאמור, קטע זה בזהר בא לפרש את הפסוק הראשון בפרשת חיי שרה – אך אנו עדיין לא ראינו כל קשר לענין חיי שרה. ישנו מקום אחר בספר הזהר האומר שיונה מסמל את ירידת הנשמה בתוך הגוף כנ"ל. במקום נוסף בספר הזהר כתוב שיונה – הוא מלשון "הונאה" – ע"פ הפסוק "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" כנ"ל.

בנין המלכות

כאשר אנו אומרים שהים הוא פנימיות המלכות – מהי הכוונה? ר' לוי יצחק, אביו של הרבי – מסביר כך: גם הים וגם הרקיע וגם כסא הכבוד – הם שלוש מדרגות של גבורות שנמשכות כדי לבנות את פרצוף המלכות. המלכות, השכינה, כנסת ישראל – היא "סיפא דכל דרגין" – הסוף של כל הספירות העליונות. והסוף זה גם למעליותא, תכלית הכוונה של הכל – המלכות, ככתוב "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". ושוב, תכלית כל הבריאה היא "מלכות" – מלכות שמים עלי ארץ.

נקודה – המלכות, בתחילת יצירתה או אצילותה – היא אך ורק נקודה אחת. שאר הספירות, שאר האורות והכוחות האלוקיים, גם בראשית אצילותן הן יותר בנויות, יותר מורכבות, יותר שלמות – מאשר המלכות. ושוב, המלכות בתחילת אצילותה היא רק נקודה, היא רק איזה רמז בעלמא שיש דבר כזה, שיש יעד כזה. ואם כן, בשלב זה המלכות אינה בנויה – אלא חרבה וממילא צריך לבנות אותה.

בנין המלכות – יש לבנות את המלכות של הקדושה "מאין", מנקודה אחת – או שאדרבא, אותם כוחות רוחניים שהיו אמורים לבנות את המלכות של הקדושה – עלולים גם "להתבזבז" וליפול לרשות ה"חיצוניים" ואזי אותם כוחות גופא יבנו את המלכות של הקליפה, המלכות של ה"סטרא אחרא". ישנה אנרגיה מסוימת שניתנת לשם "בנין המלכות" – כאשר מנצלים אותה נכון אזי הולכת ונבנית המלכות דקדושה, אך כאשר אין מנצלים אותה נכון – הרי אותה אנרגיה רוחנית או אפילו אלוקית – יכולה להניק את החיצונים – ואז במקום לבנות מלכות של קדושה – עלולה להיבנות מלכות של ה"לעומת זה".

ואם כן, הגבורות, האנרגיה – זהו כח החיים הפנימיים של פרצוף המלכות. ישנן ג' מיני גבורות:

א – ישנן גבורות השייכות בעצם למלכות עצמה.

ב – ישנן גבורות שמקורן מפרצוף בעלה שנקרא בקבלה "זעיר אנפין".

ג – ישנן גם גבורות גבוהות יותר שמקורן מאמא – בינה.

שמות הפרצופים בקבלה הם:

י   – חכמה     – אבא

ה  – בינה       – אמא

ו   – מידות     – ז"א – זעיר אנפין

ה  – מלכות     – נוקבא דז"א

ואם כן, אנו מדברים עכשיו על בנין ה"נוקבא דז"א", האשה, המלכות. ושוב, יש גבורות השייכות לנוקבא. יש גבורות שבאות לה מבעלה – הוא הזעיר אנפין שניצב גבוה ממנה. ויש גבורות שמושפעות לה מבינה – אמא. רק כאשר המלכות מקבלת את כל שלושת מיני גבורות אלה – היא נבנית. ושוב, הנוקבא מסמלת את בנין הגוף, בנין המלכות.

מכאן נחזור לחיי שרה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". חיי שרה מתחלקים לשלוש חלוקות: מאה שנה, עשרים שנה, שבע שנים – והם כנגד ג' המקורות מהיכן מקבלת הנוקבא את הגבורות המושפעות לה כדי לקיימה ולהחיותה.

עשרים שנה – אלו הגבורות שמקבלת המלכות, הנוקבא מבעלה זעיר אנפין.

מאה שנה – אלו הגבורות שמקבלת המלכות מאמא – הגבורות של אמא.

ומסביר ר' לוי יצחק שאנו יכולים כבר לראות את הקשר בין חלוקת הגבורות כאן – לקטע הזהר על יונה. יונה ברח מן הים – אבל לא סתם מן הים, אלא ברח דוקא מן הים שדומה לרקיע, שדומה לכסא הכבוד. ואם כן:

ים – שבע שנים – אלו הגבורות של המלכות עצמה.

רקיע – עשרים שנה – אלו הגבורות של המידות, של הלב, שמקבלת מז"א.

כסא הכבוד – מאה שנה – אלו הגבורות שמקבלת המלכות מאמא.

הרקיע, מידת הגבורה שבלב – זה הכח לצמצם שפע ויש בזה גם יראה שמא יתבזבז השפע. אלו הגבורות של ז"א, הגבורות של צמצום שפע רגשי – כלומר צמצום השפעת אהבה מתוך פחד שאהבה שאינה במקומה עלולה להתבזבז וכו'. ואם כן, גבורות אלו זה ה"רקיע" וזאת גם החלוקה של "עשרים שנה" בחיי שרה – וכאמור, אותן מקבלת המלכות מז"א בעלה.

ידוע בחסידות ובמיוחד מסופר על האדמו"ר האמצעי בחב"ד אותו כינו בשם "רחובות הנהר", שהוא כנגד הבינה – שלכן היו אצלו דינים כנגד אלו שאינם מבינים נכון. דינים אלו, הן הגבורות של אמא שצריכות להמשך ולהשפע לתוך המלכות.

ואם כן, כדי להיבנות, זקוקה המלכות ל"כסא הכבוד", ה"מאה שנה" של שרה – הם הדינים של אמא, וכן זקוקה המלכות לקבל את ה"רקיע", ה"עשרים שנה" של שרה –  שאלו הדינים של רגש הלב של ז"א. וכן זקוקה המלכות לקבל את ה"ים", פנימיות המלכות, ה"שבע שנים" של שרה – הדינים, הגבורות של המלכות עצמה.

כך הסברנו את הרעיון העיקרי שמסביר ר' לוי יצחק לגבי הקשר בין דברי הזהר על יונה הנביא לבין פרשת חיי שרה. פרושו נאמר באותיות של קבלה וכולו סובב סביב המושג "בנין המלכות".

ממשיך ר' לוי יצחק ומסביר על דרך הקבלה שיונה, שכאן הוא הזעיר אנפין בעצמו, צריך להרדם – כדי שכל הגבורות תמשכנה למלכות. זהו הסוד של "דורמיטא דז"א" – וכך גם יונה צריך לרדת עד לירכתי הספינה ושם להרדם. ושוב, בזמן שה"זעיר אנפין" נרדם – כל הגבורות נמשכות וניתנות למלכות.

נמשיך ונביא כמה רעיונות משיחותיו של הרבי – ביחס לענין זה. הרבי לוקח רעיון מרכזי מתוך פרושו של אביו ומפתח אותו. מביא הרבי ממדרש תנחומא (ויקרא) העוסק בסיפורו של יונה – נציג כאן חלק ממנו:

ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' פרשו מהלך יום אחד ובא עליהם סער גדול בים מימינם ומשמאלם ודרך כל האניות שבאות ושבות בשלום בשתיקות, והאניה שירד בה יונה היתה בצרה גדולה להשבר שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים, רבי חנינא אמר משבעים לשונות היו באניה וכל אחד ואחד אלהיו בידו אמרו האלהים שיענה ויציל אותנו מן הצרה הזאת הוא האלהים, ועמדו וקראו איש בשם אלהיו ולא הועילו, יונה בצרת נפשו נרדם וישן, ובא אליו רב החובל, אמר ליה הרי אנו עומדין בין מות לחיים ואתה נרדם מאי זה עם אתה, אמר להם עברי אנכי, אמרו לו והלא שמענו כי האלהי העברים גדול הוא, קרא אל אלהיך אולי יעשה לנו ככל נפלאותיו שעשה לכם בים סוף, אמר להם בשבילי הצרה הזאת באה עליכם כי מלפניו אני בורח כי חשבתי כי אין בים כבודו ועכשיו אני רואה כי בים וביבשה כבודו, אמר להם בשבילי שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, רבי שמעון אומר לא קבלו האנשים מן יונה להפילו לים והפילו גורלות כמו שנאמר ויפילו גורלות ויפול הגורל על יונה, מה עשו נטלו את הכלים אשר באניה והשליכו אותם לים להקל מעליהם ולא הועיל מאומה, בקשו לחזור ליבשה ולא יכלו שנא'  ויחתרו האנשים וגו', מה עשו נטלו את יונה ועמדו על ירכתי הספינה ואמרו אלהי עולם ה' אל תתן עלינו דם נקי שאין אנו יודעין מה טיבו של זה האיש והוא אומר בפיו בשבילי הצרה הזאת באה עליכם, הטילו אותו עד ארכובותיו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והיה סוער עליהם, הטילו אותו עד טיבורו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והיה סוער עליהם, הטילו אותו כלו מיד שתק הים מזעפו שנאמר  וישאו את יונה ויטילוהו וגו', וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות ונכנס יונה לתוך פיו כאדם שהוא נכנס לבה"כ גדולה והיו שתי עיניו של דג כחלונות מפותחות מאירות ליונה, רבי מאיר אומר מרגלית אחת תלויה במעיו של דג והיתה מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בגבורתו בצהרים, והיה רואה יונה כל מה שבים ושבתהומות שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, א"ל הדג ליונה אי אתה יודע שבא זמני להאכל לתוך פיו של לויתן, א"ל הוליכני לשם ואני מציל אותך ואת נפשי, הוליכו אצל לויתן, אמר לו ללויתן בשבילך באתי לראות מדורך בים, ולא עוד אלא שאני עתיד ליתן חבל בצוארך ולעלות אותך לסעודה גדולה של צדיקים, הראהו חותמו של אברהם אבינו הביט לברית וראהו לויתן וברח מהלך שני ימים לפני יונה, אמר לו לדג הריני הצלתיך מפיו של לויתן הראני כל מה שבים ובתהומות, והראהו נהר גדול של מימי אוקינוס שנ' תהום יסובבני, והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם שנאמר סוף חבוש לראשי, והראהו מקום שמשברי הים וגליו יוצאין שנאמר כל משבריך וגליך עלי עברו, והראהו עמודי ארץ במכוניה שנ' הארץ בריחיה בעדי לעולם, והראהו שאול תחתית שנא' ותעל משחת חיי ה' אלהי, והראהו גיהנם דכתיב מבטן שאול שועתי שמעת קולי, והראהו תחת היכל ה' שנא' לקצבי הרים ירדתי, מכאן אנו למדים שירושלים על שבעה הרים עומדת, וראה שם אבן שתייה קבועה בתהומות, וראה שם בני קרח עומדין ומתפללין עליה, אמר לו ליונה הרי אתה עומד תחת היכל ה' התפלל ואתה נענה, מיד אמר יונה לדג עמוד במקום עומדך שאני מבקש להתפלל תפלה, ועמד הדג, והתחיל יונה להתפלל לפני הקב"ה רבש"ע נקראת מוריד ומעלה הרי ירדתי העלני, נקראת ממית ומחיה הרי הגעת נפשי למות החייני, ולא נענה, עד שיצא מפיו אשר נדרתי אשלמה וגו' אשר נדרתי לעלות את לויתן ולהעלות לפניך אשלם ביום ישועת ישראל שנא' ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי, מיד רמז הקב"ה והקיא את יונה ליבשה שנא' ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה, ויראו המלחים את כל הנסים והאותות והנפלאות הגדולים שעשה הקב"ה עם יונה ועמדו והשליכו איש אלהיו שנא' משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו, וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו את בשר ערלתם שנא' וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים, וכי זבחו זבח אלא ברית מילה שהוא כדם זבח, ונדרו כל איש מהם להביא את בניו ואת כל אשר לו לאלהי יונה ונדרו ושלמו, ועליהם הוא אומר את הגרים גרי הצדק.

חז"ל אומרים שהסערה שאימה לשבור את הספינה – היתה סערה מקומית גמורה. כלומר, רק על אותה ספינה בה נמצא יונה ועוד נוסעים ומלחים – קם פתאום סער גדול מאד "וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". נוסעי האניה יכולים היו להבחין שמימינם ומשמאלם הים שקט ושלו לגמרי – ורק אצלם ישנה סערה.

אלא – מסביר הרבי שהקושיה היא על כך שאין זה ים סוער סתם, סכנה טבעית של ים – אלא הרגישו וראו כל יורדי הספינה ובהם גויים רבים – שהים סוער באופן מיוחד סביב ספינתם דוקא. כלומר, כולם הרגישו שכאן קורה משהו על טבעי לגמרי – מימינם ומשמאלם הכל שקט ואילו רק עליהם קם "סַעַר גָּדוֹל".

מביא ר' לוי יצחק רמז:

אותם שלושה דברים שדומים זה לזה – ים, רקיע, כסא הכבוד – ראשי התבות שלהם עושים את המילה "ירך". במה שייכת מילה זאת לפרשתנו? קודם כל כתוב "וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה" – ירכתי לשון ירך.

כאמור, מלחי הספינה היו אמנם גויים – אך הם חסו על חיי יונה ולא מיהרו לזרוק אותו לים – גם לאחר שכל הסימנים הצביעו על יונה כאיש שבגללו קם הסער על הספינה.

"מה עשו נטלו את יונה ועמדו על ירכתי הספינה ואמרו אלהי עולם ה' אל תתן עלינו דם נקי שאין אנו יודעין מה טיבו של זה האיש והוא אומר בפיו בשבילי הצרה הזאת באה עליכם, הטילו אותו עד ארכובותיו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והיה סוער עליהם, הטילו אותו עד טיבורו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והיה סוער עליהם, הטילו אותו כלו מיד שתק הים מזעפו שנאמר  וישאו את יונה ויטילוהו וגו'"

כלומר, קשרו את יונה בחבל והורידו אותו לתוך המים וכאשר ירכו נכנסה לתוך המים עמד הים מזעפו, העלו אותו חזרה אליהם – ושב הים לסעור. על נסיון זה חזרו מספר פעמים ואכן ראו שהסער הגדול אכן תלוי ביונה – ורק אז "וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ". ואם כן, אומר אביו של הרבי שעובדה זאת שהכל היה תלוי בירך של יונה – מרמז לסוד הזה של "ים דומה לרקיע דומה לכסא הכבוד" – ר"ת ירך. כלומר, שכאן מדובר על בנין המלכות משלוש הבחינות של הגבורות – כמו שהוסבר.

ימין ושמאל – קודם הבאנו שהמלחים הסתכלו לימינם ולשמאלם – והכונה היא שלא רק הסתכלו לימינם ולשמאלם בגשמיות אלא גם בממד רוחני. אדם המסתכל לימינו – מסתכל על מציאות טובה ממנו – וכשמסתכל לשמאלו הוא מסתכל על מציאות גרועה ממנו. כאשר מדובר על אנשים – הרי שכאשר האדם מסתכל לימינו – הוא מסתכל על צדיקים ממנו, ואילו כאשר הוא מסתכל לשמאלו – הוא מסתכל על רשעים ממנו. וממילא, הוא הבינוני שבאמצע – הוא אינו הכי צדיק וגם אינו הכי רשע.

ואם כן, כאשר ישנה מידת הדין בעולם – ואתה מסתכל על הצדיקים ורואה שהדין אינו פוגע בהם – ואתה מסתכל גם על הרשעים ממך ורואה שגם שם אין סער והכל שקט ורגוע – ורק אצלך, הבינוני, המסכן – הים סוער. וכמובן שאתה שואל ותוהה – מה קרה פה? למה דוקא בי, בבינוני, פוגעת מדת הדין. כל הבעיות באות רק על "הבינוני של התניא" – כך הרבי מפרש זאת. ואם כן, כל הסיפור הזה הוא סיפור על טבעי – סיפור על האדם המרגיש על עצמו, באופן לא מובן, שמידת הדין פוגעת רק בו, "הכל נופל עליו" – צדיקים מכאן, רשעים מכאן – ורק עליו, הבינוני – הכל נופל.

נתחיל לבאר בלשון החסידות את כל מה שקורה כאן – אך לא לפני שנביא רמז חשבוני על שרה אמנו: שרה = 505 = דין אמת. שרה, מלשון שררה ומלכות ויש רק פסוק שלם אחד בתנ"ך העולה שרה = 505:

"כִּי אֵל גָּדוֹל הוי' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים"

מאמר חז"ל אומר "כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית". ושוב, דין אמת = שרה  והיא המלכות שאותה צריכים לבנות ע"י הגבורות שהן ה"מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", ועד שלבסוף "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – "כולן שוין לטובה" כלשון רש"י.

פתיל תכלת

ציצית – שואל הרבי שאלה נוספת: את הדימוי של ים דומה לרקיע דומה לכסא הכבוד – קראנו מתוך ספר הזהר. דימוי זה מופיע גם בגמרא אך שם ישנו עוד שלב של דמיון – דומה לתכלת של הציצית. כתוב בגמרא בסוטה שאת הציצית יש לצבוע בצבע התכלת – כדי להזכיר לנו עד לכסא הכבוד: "אלא חוט של תכלת מאי היא? דתניא, היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא".

ואם כן, התכלת מזכירה לנו ומעלה אותנו בהדרגה כביכול – עד לכסא הכבוד. ואם כן, הרבי שואל כאן שאלה, שנשמעת בהשקפה ראשונה קצת מוזר. אומר הרבי שאם יונה חטא נגד "הים, רקיע, כסא הכבוד" ר"ת ירך – היה צריך להגיע לתוך הים כדי שהם יפרעו ממנו. ואם כן, שואל הרבי – למה שלא הציצית שלו, שיונה לבטח היה לבוש ציצית, תיפרע ממנו?

אכן מצאנו בחז"ל סיפור שכאשר האדם בא לחטוא – טופחות לו הציציות על פניו ומצילות אותו מן החטא. ואם כן, הציצית זה משהו חי שיכול פתאום להתרומם ולתת לך מכה. ושוב, הרבי שואל מדוע צריך היה יונה להגיע לים וכו' – הרי היתה לו ציצית של תכלת – והתכלת דומה לים, דומה לרקיע, דומה לכסא הכבוד? וממילא, היתה צריכה הציצית "לטפל בו" ולא היה צריך את כל סיפור הספינה והסערה והדג וכו'?

עלמא דאתגליא – מסביר הרבי ואומר שבאמת התכלת דומה לים והים לרקיע והרקיע לכסא הכבוד – אלא שמצות הציצית היא מצות עשה שיהודי מקיים על הארץ, על היבשה – ובארץ הדין אינו מוחלט!  זהו הרעיון העמוק שמתקשר עם הרמז שהבאנו: שרה = דין אמת. הארץ זה מקום של אשליות, כמו שיוסבר, מקום שאין דורשים ממך ברור מוחלט של האשליה ושעדיין יד ההשגחה נטויה ופשוטה לקבל כל אחד שיחזור בתשובה כלומר, הדברים אינם מוחלטים – ולכן יונה אין לו דין ביבשה בכלל – כך אומר הרבי.

כאמור, ביבשה הדברים נמצאים עדיין בתהליך וממילא, אי אפשר להאשים "עד הסוף" את האדם ביבשה – שעדיין לא ברר בתכלית, שעדיין לא עשה "דין אמת לאמיתו", בינו לבין עצמו, מהי אשליה של ה"סטרא אחרא" ולהבדיל, מהי האשליה הטובה של צד הקדושה.

ושוב, הים הוא המקום בו האמת אמורה להיות ברורה – על דרך "עולם הבא" שאין שם אפשרות של תשובה – אלא הכל ברור ומוחלט. וזהו עיקר עומק דברי הרבי – שיונה צריך להגיע לים דוקא. החטא של יונה והמוסר השכל שאנו צריכים ללמוד מיונה – תלוי בכך שיונה ברח מן הים. כלומר, יונה הוא אחד כזה שראוי היה להגיע לדרגה של ה"ים" – אלא שהוא ברח מן ה"ים" הזה – ולכן הפורענות באה עליו דוקא על ידי הים. ושוב, הפורענות באה לו על ידי הים, והתיקון שלו, ועד לתחיית המתים שלו בסוף – הכל בא לו באמצעות הים.

אשליות

כאמור, האשליות הן של הארץ, חיצוניות המלכות, ואם האדם מגיע לים, לפנימיות המלכות באמת – אזי הוא מתקן את האשליות, מתקן את ה"יונה" לשון הונאה. מכאן יצא גם המסר של "חיי שרה", "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ".

בדרך כלל כאשר מסבירים בחסידות את שלוש המדרגות ב"חיי שרה" הרי:

מאה שנה – כתר – כלומר, שלמות של הרצון והתענוג בנפש.

עשרים שנה – חכמה ובינה – מוחין – כלומר, השכל של הנפש.

שבע שנים – שבע מידות – כללות הרגש בנפש. כולל המלכות "בת שבע".

זאת דוגמה טובה להתבונן איך שמושגי הסוד שבתורה הם יחסיים, "לפי ערכין". יש לי מערכת של מאה ועשרים ושבע – ואפשר להקבילה באופנים שונים – ו"הכל יחסי".

ושוב, כאן מסביר לנו ר' לוי יצחק באופן שונה:

מאה שנה – בינה – כסא הכבוד – גבורות של אמא.

עשרים שנה – מידות – רקיע – הגבורות של ז"א.

שבע שנים – מלכות – ים – הגבורות של המלכות עצמה.

ובאמת כאשר המלכות נבנית, כנסת ישראל נבנית – הרי הכתר שלה נבנה מהגבורות של אמא, והשכל של המלכות, החכמה ובינה של המלכות, נבנו מן המידות של ז"א בעלה. והשבע מידות של המלכות נבנו מהגבורות של עצמה. זהו הקשר הפשוט בין שתי השמועות לגבי "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". כל אחת מחלוקות אלו של ים, רקיע, כסא הכבוד – ירמז לנו לגבי סוג אחר של אשליה בחיים – וממילא, גם לסוג אחר של תיקון האשליות.

ואם כן, מהו הקשר בין שליה לאשליה? הקשר הוא פשוט וכך מסבירים כל המפרשים. ה"שליה" עלולה להיות "אשליה" אם אינה נושאת ולד, עובר חי, בתוכה. ה"שליה" יכולה להיות "אשליית עיבור" – "עיבור דמיוני". ואכן קורה פעמים רבות שישנה שליה בלא ולד – השליה קיימת אך הולד שאמור להיות בתוכה איננו – או שאינו חי.

מפרש רש"י: והיה בכזיב – שם המקום. ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון (ירמיה טו יח) היו תהיה לי כמו אכזב, (ישעיה נח יא) אשר לא יכזבו מימיו, דאם לא כן מה בא להודיענו.

אנו יודעים שדוד המלך יוצא מפרץ שנולד ליהודה מתמר – אחרי שמתו שני בעליה הראשונים שהם שני בניו הראשונים של יהודה – ער ואונן. כתוצאה מכך שהבן השלישי שֵׁלָה לא יבם אותה – נזדוגה תמר ליהודה ונולדו שני תאומים – פרץ וזרח וכאמור, דוד המלך, משיח בן דוד, יוצא מפרץ. ואם כן, לכאורה לבן שֵׁלָה אין קשר למשיח – אבל לא כן הדבר. בברכת יעקב אבינו את השבטים בסוף חומש בראשית נאמר: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". שילה בברכה זאת הוא המשיח – וכך גם עולה מן הרמז שילה = משה – "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" וכן,  יבא שילה = 358 = משיח.

ואם כן, שילה בברכת יהודה ודאי מרמז לבנו השלישי של יהודה "שֵׁלָה" – "שֵׁלָה" בתוספת אות י – שילה. מהיכן נוספה כאן אות י? אולי זאת אות י של יונה? – או אולי זאת אות י של יהודה? או אולי זאת אות י של שם הוי'?

רב החובל

ישנו רמז נוסף מספורו של יונה הנביא: רב החובל – הוא גם מלשון "חבלי לידה". רב החובל הוא איזה מין אב טיפוס של "מיילד". כזכור, את יונה הורידו בחבל לתוך הים עד ירכו – ואח"כ "שלו אותו" והעלו אותו בחזרה כדי לבדוק מה קורה. החבל שעדיין קושר את יונה לספינה – הוא איזה דימוי של "חבל הטבור" – שבסוף חותכים אותו. כך גם אצל יונה – בסוף חתכו את החבל ויונה נפל לתוך הים, לתוך השאול, לתוך התהום "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי".

גם כאשר העובר נולד ויוצא לאויר העולם – חותכים את החבל הקושר אותו לבטן. הלידה היא כנגד אות ה' אחרונה, גם בשם הוי' וגם כאן בשמו של יונה, שהיא כנגד המלכות, עלמא דאתגליא, היבשה. ושוב, "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל" "נולד" יונה מחדש וחוזר לחיות חיים גלויים, חיים נצחיים בעולם הזה – כך הסברנו לעיל.

בידך אפקיד רוחי

בהמשך קטע הזהר על "חיי שרה" שמביא ר' לוי יצחק נאמר שהירידה של יונה לתוך הים, לתוך המים ולתוך בטן הדג הגדול – זה בעצם תהליך הקורה בכל לילה כאשר האדם שוכב לישון:

"תא חזי בשעתא דבר נש סליק בערסיה כל ליליא וליליא נשמתיה נפקת מניה ואתדנת קמי בי דינא דמלכא אי זכאה לאתקיימא אתהדרת להאי עלמא וכו'".

 

כידוע השינה היא "אחת מששים ממיתה" – וישנה בחינה מסוימת של נפילת הגוף לתוך השאול, לתוך "בטן הדג הגדול". ברגע התרדמה – פורחת הנשמה ועולה למעלה ואילו הגוף נופל לתוך התהום, לתוך הים ושם נבלע ע"י הדג הגדול. ובבוקר, "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", מקיא אותך הדג מחדש על גבי היבשה. ואם כן, סיפורו של יונה מתחדש עלינו בכל לילה ולילה – וצריך כל אחד להתבונן בזה.

ד' סוגי אשליות

כאמור, יש סוגים שונים של "אשליות" – ותיקונן הוא כנגד "ים, רקיע, כסא הכבוד" – כנגד ה"שבע שנים", "עשרים שנה", "מאה שנה" של חיי שרה. כמו כן אפשר לסכם את כל חיי שרה כ"עבודה לתקן אשליה", לברר את המושג "אשליה".

כאשר מבשרים המלאכים לאברהם ושרה "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" – היא צחקה וה' הוכיח אותה על כך – שכן היה בזה איזה שמץ של דופי אולי אין זו אלא אשליה. זהו מרכיב פסיכולוגי בסיסי אצל אשה – שחוששת מאשליות, החל מכל מה שקשור עם הריון ולידה. וזאת, כמו אותה פעם יחידה של אשליה בתנ"ך "וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי".

לפי זה אפשר להבין טוב יותר את צחוקו של אברהם אבינו שנאמר עוד קודם לכן: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". אם אין כאן אשליה, ממילא אין על מה לצחוק – אבל אם זו אשליה – הרי זה צחוק גדול מאד. ואם כן, אברהם צחק אך תוך כדי כך גם האמין ב"אשליה" הזאת וראה בה "אשליה שעתידה להתאמת".

בצחוקה של שרה ישנה "עבודה" כלומר, בצחוק שלה ישנו שמץ של הטלת ספק – אולי אשליה זאת אינה עתידה להתקיים. מיד היא "תפסה את עצמה" וגם "יראה" – "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה". היא פחדה מהצחוק של עצמה – פחדה מעצם הטלת הספק בהבטחת ה' – שמא בזה קלקלה את כל הענין. כל אחד יודע שדבר ניסי – תלוי בחוט השערה של תגובתי הנפשית – איך אני אגיב לבשורת ה'. התגובה הראשונה היא צחוק – היתכן כדבר הזה?  ולא אמונה גמורה שהדבר אכן כן יהיה. וכאמור, שרה מרגישה בנקודה זאת – ותוך כדי כך היא "עובדת", ומתקנת את יחסה הספקני. אברהם הוא כאן הצדיק – ואילו שרה כאן היא הבינוני של התניא שנמצא באמצע התהליך – הוא "עובד", עובד על עצמו.

אצל אברהם כתוב: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם". אפשר לומר בדרך המליצה – שהאשל של אברהם הוא מלשון "אשליה". אברהם קרא "אֵל עוֹלָם" ולא "אל העולם" כלומר, אברהם קורא ואומר קבל עם ועולם שהא"ל והעולם זה היינו הך – א"ל זה עולם ועולם זה א"ל – ולא כמו שהיית חושב שעולם זה דבר בפני עצמו והא"ל הוא דבר בפני עצמו – אלא שזה הא"ל של העולם.

א – הגוף משלה את הנשמה

הרבי מביא בשיחתו מה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי בחב"ד, שהסוג הראשון של אשליה הוא שהגוף משלה ומאנה את הנשמה שירדה להתלבש בתוך הגוף – לומר לה שהנה העולם הזה שלפניך הוא דבר חיוני. וממילא, האדם צריך להיות שקוע, ראשו ורובו, בתוך עניני העולם הזה החיוניים כל כך. וכל שכן כאשר האדם יוצא לשוק להתפרנס – שאזי הוא מוקף "מים רבים ועזים". רומז ר' לוי יצחק: עזים = עז ים = 127. כאשר האדם מוקף "מים עזים" ו"מים רבים" של טרדות פרנסה וכו' – הוא מאד מאד עלול לשקוע ולטבוע בתוך האשליה של הנחיצות להתעסק בעניני העולם הזה כדי להתקיים.

ב – משלה את עצמו לחשוב שהוא צדיק

אני צדיק – ישנו סוג נוסף של אשליה, אותו הזכרנו לעיל מתוך המשפט הראשון של ספר התניא: "משביעים אותו תהי צדיק ועל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". האשליה כאן היא שהאדם עלול לטעות לגמרי בהערכת עצמו, הוא עלול לחשוב שהוא צדיק – ולכאורה זה סוג אחר לגמרי של אשליה. אדם יכול להכנס לדמיונות שוא ש"אני צדיק" – ואין לך דבר גרוע ומזיק, המקלקל את כל עבודת ה' של האדם, יותר מהאשליה הזאת. עד כדי כך גרוע – שזאת השורה הראשונה והשורה התחתונה של כל ספר התניא. "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה" – דע לך שזאת אשליה! ואל תחיה באשליה הזאת אלא "היה בעיניך כרשע". אם תפול לאשליה הזאת שאתה צדיק – אתה עתיד להיות "שליה" בלי ולד או עם ולד מת ח"ו.

ושוב, אשליה זאת "שליה" וגם לשון שאלה – "וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי". אם האדם "חי באשליה" – אזי הוא נמצא בסכנת חיים. הוולד שאמור להתרקם בתוך השליה יכול ללכת לאבוד ח"ו.

ג – אחד בפה ואחד בלב

סוג נוסף של אשליה, קשור קצת לסוג הראשון – אך גם קובע ענין לעצמו. בהשגחה פרטית מופיע סוג זה במאמר של הרבי הקודם שנוהגים חתנים לומר לפני החופה. המאמר מזכיר שהעולם הזה הוא "עלמא דשיקרא" – והפשט הוא שאי אפשר לדעת מה יש בלב חברך עליך. ואם כן, העולם הזה נקרא "עולם השקר" על שם שיכולה להיות בו מציאות של "אחד בפה ואחד בלב". אחד מדבר יפה, מחניף לשון, מחניף לך – ובלבו חושב רעות עליך ר"ל. על דרך האדם ההולך בחושך ועלול ליפול לתוך בור – כך העולם הזה, "עולם השקר", דומה לחושך הלילה ואינך יכול להבחין היכן אותו בור. כמו ר"ל היום בארצנו הקדושה – אין יודעים היכן הבור, אין יודעים היכן הסכנה. ושוב, נדמה לך שהוא אוהב אותך – אך אינך יודע מה באמת בליבו עליך. ואם כן, זהו השקר של העולם הזה – אשליית העולם הזה.

נחזור על שלושת סוגי האשליות:

היכן ראינו בעיה כזאת אצל שרה? כאמור, כל תיקון האשליות קשור עם תיקונה של שרה אמנו.

שמע בקולה – אברהם הוא מליץ יושר על ישמעאל "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". שרה רואה בגישתו זאת של אברהם תמימות ואשליה ולכן דורשת ממנו "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". אח"כ מאשר הקב"ה את דברי שרה לאברהם "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".

ואכן ה' אומר "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" וחז"ל דורשים – ביצחק ולא כל יצחק. כלומר, גם אצל יצחק ישנו בירור – בירור בין יעקב לעשו וממילא, גם יצחק ורבקה לגבי הדור הבא – זה שליה לגבי ולד. ושוב, הכתוב אומר "בְיִצְחָק" – כלומר, הולד הוא הפנימיות של יצחק – יעקב ולא עשו.

ואם כן, סוג שלישי זה של אשליה – הוא אשליה של "העמדת פנים". העולם "מעמיד פנים", או אנשים בתוך העולם "מעמידים פנים יפות" ואינך יכול לדעת מה קורה בפנים.

ד – יש לי זמן

כאמור, ישנו עוד סוג של אשליה, סוג רביעי, שהוא כנגד הכלל של חיי שרה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". האשליה הפשוטה ביותר ע"פ חז"ל היא האשליה ש"יש לי זמן". העולם הזה משלה בכך שיש הרבה זמן בשביל לעשות דברים. חז"ל באים לתקן את האשליה הזאת ואומרים לנו: "אם לא עכשיו אימתי" ויותר מזה, "שוב יום אחד לפני מיתתך". ואכן, כדי לקיים "שוב יום אחד לפני מיתתך" – עליו להיות "כל ימיו בתשובה".

א – אשליה שהעולם נחוץ לך

ישנה אשליה שהעולם נחוץ לך וממילא, מפתה אותך לשקוע בהבלי העולם הזה כמו פרנסה וכדומה. "הכסף יענה את הכל" – לפי הקבלה בכל שורש שבו אות א' – חיצוניותו זה באות ע' – כלומר, ישנה קשר בין מענה לבין מאנה – לשון הונאה. ושוב, יש פיתויים בעולם הזה החודרים לתוך הנפש ומלבישים גם על הנפש האלוקית ועלולים להפיל גם את "היונה הטהורה" לעמקי הקליפות שבעולם הזה. ליונה של הקדושה ישנו גם פיתוי טוב – והביטוי לזה בתנ"ך הוא "כְּיוֹנָה פוֹתָה". כנסת ישראל נמשלה ליונה, ולא סתם יונה אלא – יונה פותה – יונה שמתפתה לה' בעלה. הכונה שהיא "פתי יאמין לכל דבר" למעליותא – היא מתפתה לקדושה. הזרע שבתוך השליה הזאת נקרא "ניכרים דברי אמת" – כלומר, שישנו חוש בנפש להכיר את האמת לאמיתו, להכיר שה' אמת והתורה אמת ומשה אמת. כדי שהזרע יקלט ויתפתח – צריכים שליה מסביבו שהרי בלי שליה אין עיבור. ואם כן, ברגע שאני מאמין בכלל – כלומר, שישנה איזו הכרה פנימית שהתורה היא אמת, אזי אני צריך לקבל את כל התורה כולה, על כל דיניה וסייגיה  ודקדוקיה – הכל בפשטות ואפילו בבחינת "פתי". ה"פתי יאמין לכל דבר" בונה את השליה לאחר שיש "ניכרים דברי אמת" – כדי לשמור ולפתח את הולד בתוכה.

כתוב בספר התניא שהשליה – זה סוד המצוות המעשיות, והולד זה גילוי התורה בעצמה. הולד לגבי המשיח זה "תורה חדשה מאתי תצא" – ואילו השליה זה ההידור הגדול מאוד בקיום המצוות, שהן גם האוניות, הספינות.

ביאת המשיח זאת לידה וגם תחיית המתים שתבוא אח"כ – גם היא לידה. והרי ידוע שהרחם הוא הקבר, השאול, בטן הדג הגדול – והיציאה משם לאור עולם – זו תחיית המתים. וכאמור, לאחר הלידה, לאחר תחיית המתים – "מצוות בטלות לעתיד לבוא". כלומר, משליכים את השליה לאחר שכל החיוניות שבה מוצתה ונכנסה לבנות את הולד – הוא ה"תורה חדשה מאתי תצא". עד כאן לגבי סוג האשליה הראשון, אשליה של פיתוי – שבמילים פשוטות אומר לך, השליה, הגוף, העולם – אתה צריך אותי ולא יעזור לך. אני טוב בשבילך, אני "הכי טוב בשבילך".

ב – אשליה של הערכה עצמית

צדיק – האדם משלה עצמו בהקשר לערכו – וחושב שהוא צדיק.

ג – אשליה של חשכה

ד – אשליה של זמן

נחזור לפסוק הפתיחה של חיי שרה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".

ואם כן, כל מה שאתה רואה וחווה בעולם זאת אשליה – ובגיל מאה מקבל האדם את הכח לצאת מן האשליה של מציאות העולם. לגבי אברהם אבינו אומרים חז"ל: "ויוצא אתו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בן ביתי יורש אתי. אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל".

ושוב, אכן יש עולם – אך הדמיון, האשליה, שהעולם הוא דבר נפרד העומד וקיים בכח עצמו – מפתה אותך לחשוב שאתה צריך אותו, שהוא חיוני לך. אבל ברגע שהעולם אינו מציאות לעצמו אלא רק אלוקות – "אֵל עוֹלָם", שהא"ל והעולם זה היינו הך – פתאום העולם כבר אינו חיוני לך ואתה צריך רק את הוי'.

ושוב, זה מה שמסמל גיל מאה – הכח הנפשי לצאת מן האשליה של "עצם העולם" מלשון העלם. ברגע שה"בן מאה" יצא מן העולם, "עבר ובטל מן העולם" – הוא הגיע ל"אמא עילאה", לכסא הכבוד, למעין עולם הבא – שאלו הגבורות של אמא כמו שהוסבר. ואם כן, זהו הפרוש העיקרי שמביא הרבי בשם "הצמח צדק" – מהו יונה מלשון הונאה ואשליה.

אשליה ושלילה

כדי לצאת מאשליה צריך "לשלול את האשליה". אברהם = רמ"ח מצוות עשה שהם הדברים החיוביים, אנרגיה חיובית, מילוי תוכן – השייכים לאחר בנין הפרצוף. אבל כאמור, כדי לבנות את הפרצוף, כדי לבנות את המלכות צריכים "גבורות" – "ראשית בנין המלכות מן הגבורות" וגבורות הן "שלילות" הבאות "לשלול אשליות כוזבות". השלילה, שס"ה מצוות לא תעשה, "שב ואל תעשה" – שייכות לשרה אמנו, שמצד הגבורה, השוללת מכל וכל: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". וכן שלילה מלשון שלל "וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" – שהן האשליות הקיימות, אשליות שיש לקיימן – שליה שולד בתוכה.

עשרים שנה – אשליה של צדיק, אשליה של דמיונות שוא בנוגע להערכת מציאות עצמך. אמרנו שאצל אברהם, השייך ל"בן מאה", כתוב "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" – מחוץ לחלל העולם, מחוץ להעלם של אשליית כל העולם כולו. וישנו גם הרקיע שבלב, הרקיע שמבדיל בין מים למים, המבדיל בין עליונים ותחתונים, המבדיל בין ימינם לבין שמאלם, המבדיל בין צדיקים ממני לבין רשעים ממני. הרקיע שמבדיל ושם אותי במקום האמיתי שלי, במציאות האמיתית שלי – "הלואי בינוני"!

כ = עשרים – ר' לוי יצחק אומר שאות כ היא האות של הרקיע, האות של הגבורות של ז"א. כאמור, כתוב בתניא "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" ומוסבר שם ש"כרשע" זה לא רשע. דבר זה נרמז בדברי חז"ל על חיי שרה "בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא". ואם כן, עד שהאדם הוא בן כ' שנים אינו חוטא – ויש בזה שני פרושים:

בן כ' אינו חוטא – הפרוש בראשון אומר: אין לו חטא בגלל שהוא צדיק.

זאת עבודתו של אדם באמצע תנופת חייו – "בן עשרים לרדוף". עכשיו הוא נכנס לתוך העולם, בתחילת התמודדתו עם החיים, וזהו הזמן הנכון ללמוד את ספר התניא. כאמור, כל ספר התניא והעבודה שלקראתה הוא מכשיר אותך – בא כדי לסתור את האשליה הזאת ולא לחטוא לגבי הערכת עצמו. וממילא, גם אינו חוטא בפועל שהיא היא מדרגת הבינוני שאינו חוטא, לא במחשבה ולא בדיבור ומעשה. על הצדיק אין כלל ענין לומר שאינו חוטא בגלל שאינו שייך לחטא, הוא תיקן את שורש החטא. גם ע"פ פשט, כאשר אומרים לאדם "אל תחטא" – הכוונה היא שמדובר על בינוני שאין לו חטא וכל הזמן הוא שלם במחשבה דבור ומעשה. וכאמור, כל עבודתו של האדם נשענת ומיוסדת על כך שהוא מעריך את עצמו נכון.

למעלה מהזמן

הפסוק מסיים בביטוי "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – ומפרש רש"י: כולן שוין לטובה. אומר הרבי בשיחתו שהכוונה היא ל"עבודת התשובה" – היות שהתשובה היא למעלה מהזמן. בכל רגע צריך האדם לחזור בתשובה "כל ימיו בתשובה". כאשר הוא חוזר בתשובה מתוך "אהבת הוי'", אזי הזדונות של העבר נהפכו לו לזכויות ממש – כלומר, שהתשובה "חוזרת בזמן". התשובה היא כעין "מכונת זמן" ומתקנת מעיקרא את העבר – שבו נכלל גם העבר מלשון עבירה  וכלשון תלמוד ירושלמי: "אמר רבי יוחנן ולא עוד אלא כל העבירות שעשה הן נחשבין עליו כזכיות".

כאמור, התשובה היא התיקון של אשליית ה"יש זמן" שעליה אומרים חז"ל "שוב יום אחד לפני מיתתך" – "כל ימיו בתשובה" – "ואם לא עכשיו אימתי". הרמב"ם תולה את "ביאת המשיח", היא לידת הולד החי וקיים שבתוך השליה, בתשובה יותר מבכל דבר אחר: "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלין". ושוב, התשובה היא היציאה מאשליית הזמן.

שקר החן

אך המילון העברי "החילוני" מסביר שלהשלות מישהו זה כמו לומר לחולה כרוני "תהיה בריא". כלומר, אם ע"פ טבע "הזמן משחק לרעתנו" – ואף על פי כן אתה אומר "שיהיה טוב" – אזי אין לך אשליה יותר מזה – לפי מושגי העולם הזה. זאת אומרת, שע"פ הפשט הכי פשוט – "תיקון אשליה בעולם הזה" – זה להגמל מה"שטות" של אופטימיות ולהכיר באמיתות של הפסימיות. כך היא הגדרת תיקון האשליות לפי מושגי "עלמא דשיקרא".

את זה לעומת זה

ואם כן, השקפה זאת, תיקון האשליה "בנוסח העולם הזה", היא קליפה קשה ביותר שכדי לחדור אליה ולנפצה צריך "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" – חזק ביותר. הלעומת זה של קליפה זאת הוא על דרך "שטות דקדושה" בלשון החסידות, הגובלת "בחוצפא כלפי שמיא" שעוזרת להתגבר על קליפת תיקון האשליה נוסח "עלמא דשיקרא".

ואם כן, תיקון זה תלוי בעיקר בתשובה אמיתית שענינה להתעלות למעלה מהזמן. וכאמור, כאשר אתה למעלה מהזמן אזי מתגלה שבעצם הזמן "משחק לטובתנו" וממילא, נעשה תיקון גם בעבר המבטל את הסיבה למצב החטא של ההוה – מבטל את מה שנדמה היה לעבירות והופך אותן לזכויות. מבטל את סיבת המחלה הכרונית – וממילא אין כבר כל מניעה שאכן החולה יזכה לרפואה שלמה ויבריא מחוליו.

ושוב, לפי נוסח "עלמא דשיקרא" הזמן "משחק תמיד לרעתנו" – ומתי יבוא המשיח? וכאמור, עלינו להאמין "באשליה הקיימת" החל מהמאמר החסידי המפורסם "חשוב טוב יהיה טוב" – כלומר, כאשר האדם חושב טוב הרי זה "עושה טוב". ושוב, המחשבה הטובה היא היא הפועלת את הטוב. אני מכניס את עצמי לאשליה שיהיה טוב – והאשליה הזאת היא המולידה את הטוב, היא השִׁלְיה השומרת ומפתחת וגורמת שיולד הטוב.

זהו המוסר השכל מהיותם של האבות עקרים ועקרות. כאמור, ע"פ נוסח העולם הזה, לומר לשרה "אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" – הרי זאת אשליה גמורה. אבל כדי שאכן שרה תלד בן שבנו (יעקב – "תתן אמת ליעקב", היפך האשליה) יתגבר על עשו אחיו ויעמיד את העולם כולו – צריכים את האשליה של הקדושה. צריכים לשלול את כל ארבעת סוגי האשליות של העולם הזה ולהגיע, בדרך השלילה, לאשליה האמיתית, לשליה האמיתית – "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים".