1

בע"ה

נר ראשון דחנוכה

אור ל-כ"ה כסלו ס"ח – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

עד שיתקבצו החברים, לפי מנהג הבעל שם טוב מנגנים ליד הנרות "אנא בכח" – כל מלה שבע פעמים, ניגון שמיוחס לבעש"ט. זה יקח חמש דקות, וכדאי שכולם ילמדו את זה. זה גם סגולה להפיל חומות ועוד דברים חשובים.

הערב אנחנו רוצים להמשיך את ההשלמות של הדברים שנאמרו בירושלים בי"ט כסלו, כדי שבעזרת ה' הדברים יבואו בכתוב בצורה מסודרת.

אמרנו שמה שאחרי הצמצום זה עַם, "אין מלך בלא עם", לפני הצמצום זה עִם, "עם המלך במלאכתו ישבו", כמו האשה של המלך. היות שאנו יהודים וגם חסידים, והבעל שם טוב למד אותנו שצריך להיות "אין וועלט אויס וועלט" – קונץ שרק הבעל שם טוב והדבקים בו יכולים לעשות, כידוע שאף אחד לא קיים זאת מעולם כמו הבעל שם טוב (ואפילו במשה רבינו כתוב "מן ההר אל העם" ולא באותו רגע ממש, עם כל כמה שמ"ת זה בטול הגזרה של "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"), זה חידוש שהוא זכה לו גם בזכות עצמו וגם בזכות זה שהוא מביא לימות המשיח, שה' הוריד נשמתו כדי לקרב ולקדם לימות המשיח – ולגבי התפיסה של מלך זה שינוי ראש מוחלט בתפיסה של מלך ועם. אם אנו תופסים מלך ועם רק לאחר הצמצום הדבר הזה לא יצליח בדור שלנו בכלל. אי אפשר לוותר על העַם, אבל צריך להיות ביכולת לחיות ולחוות את היבשה וגם את הים, את העלמא דאתכסייא שלפני הצמצום וגם את העלמא דאתגלייא שלאחר הצמצום, בעת ובעונה אחת. לעניננו זה לחוות את העַם, שלשון גחלים עוממות כמבואר בתניא, רחוק מהמלך (ואשה וילדים לא יכולים להיות עם), ואת העִם שבדיוק הפוך, שה' נמלך בנשמות הצדיקים ומשתעשע בהן, בבחינת "יצחק מצחק את רבקה אשתו", והצחוק והשעשועים זה לפני שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, הרבה לפני הצמצום, ששמה "במי נמלך" אם בכלל לרצות את העולם או לא, ומי שנותן את העצה הטובה זו האשה, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", והיא בבחינת עִם המלך. זה היה הפתיחה והיסוד של הדברים.

היות שחנוכה זה אור הגנוז לצדיקים – לא סתם אור, אלא אור הגנוז – נר חנוכה הוא מצוה דרבנן, רק אחרי מסירות הנפש של בני מתתיהו, אז זכו לגלות לכל ישראל בבחינת "הולך ומוסיף ואור" את האור הגנוז, האור שלפני הצמצום, וצריך להאיר ממנו לתוך החלל ומקום פנוי שלאחר הצמצום. אם כן, לא יצליח אף פעם מלך ועם בתפיסה המקובלת – לא התפיסה המקובלת של העמים וגם לא התפיסה המקובלת של ראש הנגלה של עם ישראל, בקדושה. צריך להיות בעת ובעונה אחת נשיאת הפכים, גם עַם וגם עִם. נראה שזה סותר, כמו שאמרנו קודם, שכתוב שאשה לא יכולה להיות עם של המלך, וכאן אומרים שגם שרה שנתנה עצה לאברהם – נשמות ישראל, שלפי זה הן גדולות בנבואה מן הקב"ה (מה זה? כנראה שרק הנשמה יודעת שהיא תרד פלאים להתלבש בתוך הגוף, ה'חוש' ניחוש שלה איזו ירידה תהיה מאגרא רמה לבירא עמיקתא זה משהו עצמי אצלה, והיא לוקחת את הסיכון הודאי על עצמה ומייעצת לברוא את העולם) – גם יכולה להיות עַם. לכן התורה לא ניתנה עם ניקוד, כדי שיוכלו לקרוא ולדרוש כך וכך. לפני הרבים צריך לקרוא לפי המסורת, אבל ניתן בלי ניקוד כדי שיתאפשר לדרוש אחרת, ובעל קורא חכם – כמו אדמו"ר הזקן – גם מכוון כך בקריאה (ולפעמים גם פלטו את הכוונה, ואו שתקנו את עצמם או שלא תקנו את עצמם). ולעניננו, יש עַם ויש עִם. זו היתה התחלת הדברים.

נתחיל עם רמז כדרכנו, שקשור גם לחנוכה: אם נקח שתי מלים אלו – שתי אותיות זהות – ונעשה הכאה פרטית (על דרך ריבוע פרטי, אם זה היה רק מלה אחת), ע פעמים ע ו-מ פעמים מ, עולה 6500 = נר פעמים הוי', "נר הוי' נשמת אדם". זו כוונה פשוטה של נרות חנוכה, ובפרט הנר הראשון, הכולל כל נרות חנוכה. זה מה שצריך לכוון עכשיו – יש לנו עוד שמונה ימים לכוון זאת (שני נרות זה שני יהודים שמכוונים אותו הדבר).

א. אם נעמיק עוד טפה (כל מה שעושים הערב זה השלמות – דיוקים), כל ההבדל בין עם לעם זה הניקוד – עַם עם פתח ועִם עם חיריק. יש לכך ערכים בספירות לפי הקבלה, ויוצא משהו לכאורה הפוך – פתח זה חכמה (כתר זה קמץ, "מקץ" זה אותיות קמץ, זה חשך, למי שקרא את הדבר תורה של היום, זה סגור, "ישת חשך סתרו", ואילו פתח זה "ראשית הגילוי" שבחכמה) וחיריק זה נצח (בסידור של חב"ד, בדף הראשון, ממנו מלמדים את הילדים לקרוא אותיות, הניקוד הוא לפי הספירות, אפשר לעיין שם – זה בשביל גן). נצח זה הסוף של קו ימין וחכמה זה הראש של קו ימין – קו ימין הוא "חד אריך" שנמשך ויורד מחכמה עד נצח – ויוצא שעִם הוא בסוף קו ימין ועַם הוא בראש קו ימין, ולכאורה זה הפוך. אמרנו ש"עם המלך" זה כמו "כי עמך מקור חיים", לפני הצמצום (כפי שמוסבר לגבי הפסוק "כי עמך מקור חיים"), ועַם זה גחלים עוממות, ריחוק וחשך. מה ההסבר? כשמתרגמים את הספירה לחויה הפנימית שלה – הפנימיות של חכמה זה בטול והפנימיות של נצח הוא בטחון. יש הרבה דרושי חסידות, של אדמו"ר הזקן ובפרט של אדמו"ר האמצעי (בפרט בביאורי הזהר), שמקשה שלכאורה בטול ובטחון לא הולך ביחד – בטול גורם לאדם לברוח, יראה ופחד, ובטחון זה לעמוד תקיף וחזק (נצח זה בטחון אקטיבי, בטחון זכרי, "איהו בנצח", ולא בטחון סביל). גם בטחון ובטול לא הולכים ביחד, אז איך הבטחון הוא סוף התפשטות הבטול? איך יורד מחכמה לנצח? הדבר הזה מתבאר, וככה מוסבר לפי חידוש כתבי האריז"ל אודות התלבשות הפרצופים זה בזה, שבאמת הנצח של הפרצוף העליון הוא זה שמתלבש בתוך החכמה של הפרצוף שבא אחריו. אם מתרגמים את החכמה והנצח לבטול ובטחון זה כעת מסתדר יפי – היחס של עם כלפי מלך זה בטול, וזה אחרי הצמצום, ואילו היחס של אשה כלפי בעל (עִם) זה "בטח בה לב בעלה", היא מקור של בטחון, היא גם נותנת בטחון לבעל עד כדי כך שהוא בוטח בה, אבל היא ודאי בוטחת. מי שעִם המלך הוא עמוד חדש של בטחון, של נצח. המלך גם חש מי יכול לתת לו עצה טובה לנצח – המלך תמיד רוצה לנצח, כמו שכתוב ב"באתי לגני", ודווקא כאשר יוצא למלחמה עוד יותר צריך יועצים, כמסופר בתנ"ך בהרבה מקרים, שצריך יועצים לטכס טכסיסי מלחמה ותחבולותיה – ומי שיכול לתת טכסיסי מלחמה מתוך בטחון הוא יכול לתת עצה טובה למלך. לברוא את העולם זה לצאת למלחמה, ליצור מציאות שיש בה כחות מתעמתים – יצר טוב ויצר רע – וזה היה, כביכול, השיקול של ה', האם כדאי לי להכנס לעימות הזה והאם אצא מנצח לפי כללי המשחק שאקבע. ה' לא בטוח שינצח, וצריך יועצים אם כדאי ליצור מלחמה ואיך אפשר לנצח בה, ובשביל זה צריך יועצים חכמים עם הרבה בטחון עצמי של קדושה. זה כבר הבנה עמוקה איך מיישבים כאן את הענין של הפתח והחיריק. נשיאת בטחון ובטול יחד זה כבר דוגמה של "אין וועלט אויס וועלט" (ואף שבקו ימין נצח למטה וחכמה למעלה, בפנימיות זה ההיפך, וכל סוד ההתלבשות בקבלה זה נשמה בגוף, דבר בהיפוכו, כך שהרבה פעמים יש התלבשות של היפך בהפכו).

בשביל לעבור מהשלמה להשלמה צריך לחתוך, וגם צריך להסתכל בדף (בשביל להאריך לא צריך, אבל בשביל לחתוך ולהתקדם הלאה...).

ב. דברנו על פירוש יפה של בעל התורת חיים, איך הוא מפרש את הביטוי "הותרה הרצועה" – ביטוי עיקרי שלמדנו. הוא דורש זאת ביחס למה שחכמים בקשו לגנוז את ספר קהלת בגלל שכתוב שם "והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך" – משמע ש"לית דין ולית דין", "הותרה הרצועה" – אך בהמשך כתוב "ודע כי על כל אלה וגו'", ולכן "יפה אמר שלמה". אנו לקחנו את הפירוש שלו והסברנו זאת בעיקר ביחס להופעה השניה של "הותרה הרצועה" בחז"ל – ביחס ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו". היות שמפרש ביטוי זה, ודאי אפשר לפרש על שני המקרים בהם חז"ל משתמשים, אך הוא מביא לגבי המדרש של "בקשו חכמים לגנוז וכו'". הוא אומר שהרצועה כאן רומזת לקשר של תפלין, "וראית את אחורי ופני לא ייראו". הוא אומר שקשר של תפלין זה הקשר בין הקב"ה לעם ישראל, וכשהותרה הרצועה הכוונה שאם קהלת סותר לגמרי את מה שכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – "לית דין ולית דיין" – הוא בעצם אומר שאין קשר בין עם ישראל לקב"ה, "הותרה הרצועה" של קשר התפלין. בהשלמה על זה יש שתי נקודות – יש רמז ויש התבוננות עמוקה.

הרמז: אנו עכשיו בחדש כסלו – חנוכה מחתן בין חדש כסלו החתן לחדש טבת הכלה (כמבואר אצלנו) – והמזל של כסלו הוא קשת. כתוב כרמז, בספרי קבלה, שקשת ר"ת קשר של תפלין. כשדברנו לאחרונה, בדף החדשי, על סודות הקשת לא הבאנו רמז זה, אבל זה רמז חשוב וידוע. לפי זה, החדש הזה הוא חדש של קשר של תפלין. לפי ההסבר הזה של התורת חיים, זה חדש של הידוק הקשר בין הקב"ה לבין עמ"י (יש דין ויש דיין). בדף של החדש אמרנו שיש שלשה פירושים של קשת – כלי נשק, קשת בענן, "דבר שהוקש לי". הסברנו שיש כאן דוגמה יפהפיה של עולמות-נשמות-אלקות – כלי הנשק הוא לעשות קרב עם חשכת העולמות, הקשת בשמים עם שלושת גווניה (לפי הזהר, ושבעה גוונים לפי המדע והחוש) זה רמז לנשמות עם ישראל (ובכלל זה באמצע, ברית, ממוצע מחבר בין הקב"ה לבין העולם, שה' לא יביא עוד הפעם מבול על העולם), ו"דבר שהוקש לי" זה שאפשר לראות בקשת את הקב"ה עצמו, אלקות. לעניננו, ה"קשר של תפלין" – שזה מצוה, וכל המצוות הן "מצוות הוי'" – זה ודאי וודאי לפי המדרגה הכי גבוהה, "דבר שהוקש לי". לפי פירוש התורת חיים "דבר שהוקש לי" זה עם ישראל. כלומר, עם ישראל זה לא רק ממוצע בין האלקות לעולם, אלא יש בנשמה חלק אלו-ה ממעל ממש, וכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכל העצם. לכן כשאומרים נשמות ישראל לא ברור, האם הכוונה למדרגה ממוצעת של נשמות – שבערך מקביל לניצוצות בסדר אנ"ך (אורות-ניצוצות-כלים, אור אלקי שמסתלק בשבירה, ניצוצות שנופלים אל תוך שברי הכלים) של האריז"ל (זה המושג הכי מקביל באריז"ל למושג הרבה יותר רחב של הבעל שם טוב) – או לעם ישראל לפני הצמצום, שהוא "דבר שהוקש לי". אחרי הצמצום עמ"י הוא כמו ניצוצות, ממוצע, אבל לפני הצמצום הוא "דבר שהוקש לי". אחרי הצמצום הוא עם שבטל לה', כי הוא מסטרא דקדושה, שם התכונה העיקרית והעצמית היא בטול מודע (כי בכל דבר, עצם קיומו מוכיח שיש נקודת ביטול, אפילו בקליפות הטמאות לגמרי), אבל עִם זה נשמות ישראל לפני הצמצום, ושם הם בסוד "דבר שהוקש לי". כשנשמות ישראל יורדת לעולמות כדי לברר אותן, המברר צריך להתלבש בלבושי המברר, ואז צריך להתלבש ב"ידים ידי עשו" ו"ללמד את בני יהודה קשת". כל הדברים זה עם ישראל – בבירור המציאות עם ישראל צריך את הקשת, כשהוא עצמו משמש ממוצע בין ה' לעולמות הוא כמו הקשת בענן, כשבזכות עמ"י ה' לא יחריב את העולם יותר, אבל עם ישראל בשרש לפני הצמצום זה "דבר שהוקש לי".

עד כאן היה רמז של "קשר של תפלין" (וכדאי שבחדש כסלו כל אחד יבדוק שהקשר של תפלין שלו כשר, ולכוון מאד מאד כששמים קשר של תפלין), אך מה העומק? עכשיו הולכים להבין חידוש גדול מאד: אם לפי הווארט של התורת חיים, שהקשר של תפלין זה התקשרות נש"י בקב"ה, וזה "וראית את אחורי", אז מה זה ה"ופני לא יראו"? אפשר לומר שאין לך עסק בנסתרות (כמאחז"ל השני ב"הותרה הרצועה"), אבל למה אני שואל? חשבתי שהקשר בין עמ"י לקב"ה זה כל כך עצמי עד שהייתי חושב שזה הפנים של ה', ופתאום אומר לי שזה רק האחור של ה', אז מה זה כבר הפנים של ה'? אני מקבל גם כן כח וגושפנקא לחקור חקירה זאת מכך שכתוב בזהר שאף על פי שה' אמר למשה במפורש "ופני לא ייראו", בכל זאת רשב"י מנחם את רעיא מהימנא ואומר לו ש"בעין השכל דבלבך את חזי כולא". אני אומר לך, משה רבינו, שראית גם את הפנים, בעין השכל שבלב שלך. נדמה לך שלא ראית, כי זה נקרא "תעלומות לב", לא מודע, אז אתה בוכה שה' אמר לא ל"הראני נא את כבודך" – בזמן שאני רציתי, בסנה, אתה לא רצית (מדרש שאומר שזה אפשרי, ולא בלתי אפשרי כמו שאפשר לחשוב) – אך באמת "בעין השכל דבלבך את חזי כולא" (יש המון לדבר על זה, אך לא נוגע ישירות לענין כעת). ולעניננו, במיוחד שאנו ב"ה אחרי הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, אז צריך כבר לשאוף לפנים של ה' ולא להסתפק באחור שלו. בכלל, כתוב שהאחור של ה' זה אחרי הצמצום, ויש פירוש ידוע של אדמו"ר הזקן על "תמֻנת הוי' יביט" (שכתוב יותר מאוחר בתורה, ושם רש"י אומר שזה הקשר של תפלין, "וראית את אחורי") שהכוונה היא שמשה רבינו מביט על המציאות מתוך העינים של ה', רואה את התמונה של ה'. צריך לומר שזה היינו הך – שאיך שה' רואה את המציאות בד"ע, שלמעלה יש ולמטה אין, זה עדיין איך שה' רואה את המציאות באחוריים, לאחר הצמצום. שוב, "עד מתי", מספיק התעסקנו וראינו את האחורים, והגיע הזמן כבר להגיע לפנים, כמו שמשה רבינו באמת רוצה (ורק אז "הוא גואל אחרון") – זה לפני הצמצום. אם האחורים זה קשר עמ"י עם ה' ו"יש דין ויש דיין", אז הפנים צריך להיות משהו דומה. זו דוגמה יפה איך צריך להתבונן – יש לי איזה מושג מתוך הספרים מה זה אחורי ה', לפי פירוש זה של תורת חיים, ולהתבונן זה להבין דבר מתוך דבר, להבין מתוך פירוש זה של אחור מהם הפנים. אז מה שבא לומר זה שכתוב בחסידות שיש שתי בחינות של עמ"י והקב"ה – יש מאמר אחר בזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה", אבל יש מאמר אחר ש"ישראל וקוב"ה [וגם אורייתא] כולא חד". כתוב שזה רחוק אחד משני כרחוק מזרח ממערב, אז מיד זה בולט לעין שאם יש לי את הווארט הזה, שהאחור זה קשר של תפלין, קשר של עמ"י לקב"ה, אז ודאי שבחינה זאת – שה' גילה אז למשה – זה גילוי איך שתלת קשרין מתקשראן דא בדא. בכלל, מה רוצים? מה משה רבינו רוצה ב"הראני נא את כבודך"? הוא רוצה "ונפלינו אני ועמך". מה שמענין צדיק בכלל, החידוש של החסידות וספר התניא, זה מה הקשר של עמ"י והקב"ה. איך לתאר ולחדש ממד יותר עמוק בהבנת הקשר בין הנשמות לקוב"ה. זה דווקא צדיק שבבחינת משה רבינו, לא צריך פילוסופיה של הרמב"ם לגבי ה' – הוא מספיק יודע שיש ה' – אלא רק אם יבין את הקשר של עמ"י עם ה' יוכל לתפוס את ה' יותר עמוק. לכן אצלו הכל מסביב היחס בין ה' לישראל. שני הדברים זה חידוש גדול, גם "תלת קשרין" וגם "ישראל וקוב"ה כולא חד". ברור שהפנים של ה' זה ש"אין עוד מלבדו" ממש, אז מה עם ישראל? אם יש שם ישראל צריך לומר שזה היינו הך ממש, אותו דבר, "כולא חד" ממש. זה מה שמשה רבינו רצה לראות – איך שהעם הזה ואתה, קוב"ה, זה דבר אחד ממש. כל הסיפור הזה היה אחרי חטא העגל – אם זה היה מתגלה למשה רבינו (שנהג ב"טוב עין הוא יברך" ומסר הלאה כל מה שקבל, כמו אדה"ז שיש לו מס"נ למסור כל השגותיו לכולם), אם היה רואה את פני ה', איך שקוב"ה וישראל כולא חד ממש, אז היה מוחק את החטא, אז מיד היה מתגלה (כמו באזיביצ'א) שכל מה שיהודי עושה זה תכלית הקדושה. הקשר הוא מותנה בתורה, "תלת קשרין וכו'", ולכן מי שלא שומר את התורה הותרה הרצועה ולית דין ולית דין, אבל "כולא חד" זה לא מותנה. אם הייתי אומר ש"קשר של תפלין" זה בחינת עַם אחרי הצמצום, והפנים של ה' זה עִם, היה בסדר – כך אמרנו, אבל צריך לתקן זאת קצת – אבל זה ברור שגם האחור זה אלקות, הדרגה שהוקשה זה "אלקות" ולא סתם נשמות. חשבתי שאלקות זה רק לפני הצמצום, אבל אם מקבילים זאת לאנ"ך, ברור שאורות זה אלקות שאחרי הצמצום, ולא לפני הצמצום. האורות אצלו זה אורות גדולים דתהו שאחרי הצמצום. לכן ב"דבר שהוקש לי" יש מחד היקש של קשת בענן, איך שה' – אלקות ממש, בנקודת מבט שלו, דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין – מסתכל במציאות שלאחר הצמצום. באותיות של חסידות, יש שרש של הממכ"ע, של הקו – שהוא בעצם הסתכלות ה' לתוך החלל – בתפארת (ישראל) הנעלם שלפני הצמצום. יש אלקות אחרי הצמצום ("חלק אלוק ממעל" במובן של "חלק בורא שנעשה בורא", או ניצוץ אלקות אחד שמיוחד עם ה"יחידה ליחדך", כמו "אדם קדמון" שיש בו פרדוקס – הוא אדם, מחודש, וקדמון, זה אחרי הצמצום), לא רק ממוצע, ויש גם כן שרש של לאחר הצמצום לפני הצמצום. נאמר זאת באותיות של "וראית את אחורי" – יש "אחורי" ו"קשר של תפלין" לפני הצמצום, שבאותיות של חסידות זה שרש הממכ"ע לפנה"צ. זה "דבר שהוקש לי" וזה מה שמשה רבינו ראה – יש שרש של עַם גם לפני הצמצום. יש שם גם שרש של תורה לפני הצמצום, בשעשועי המלך בעצמותו יש שעשוע באותיות התורה ובנשמות ישראל, וחושבים שזה היינו הך, אבל יש שם ודאי אחור בו הנשמות לבוש לתורה ופנים בהם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". עוד יותר עמוק – הרבי אומר שיש גם קשר ישיר של ישראל לה' שלא דרך התורה, שמתבטא בתשובה של מי שעבר על התורה, ולכן כתוב "תלת קשרין" (אם רק ישראל לתורה והתורה לה' זה שני קשרים בלבד). תשובה זה עוד לא "ישראל וקוב"ה כולא חד", לכן באמת כתוב בהרבה מקומות בחסידות – וזו גם הכוונה האמיתית של איזביץ' – שזה לא תלוי בתשובה בכלל, היחוד העצמי הוא עובדה. רק מה, שה' ברא את העולם שהנשמה יורדת לתוך גוף, לתוך הצמצום, ואם היא עוברת ומתפשטת – "חטא ישראל", אף על פי שחטא ישראל הוא – אף על פי כן היא צריכה לעבור יסורים וענשים, וגם לעשות תשובה, כדי לחזור למצב העצמי ולגלות אותו, אבל לא שהתשובה היא המצב העצמי. כלומר, התשובה, וזה ש"אין לך דבר שעומד בפני התשובה", זה עדיין בדרגת "וראית את אחורי" – עדיין עַם, שהמלך חונן את עמו שגם אם עבר וחייב מיתה ה' מאריך לו אף ונותן לו אפשרות של תשובה. כל מושג התשובה ביחס מלך-עם, ויש לו ודאי שרש לפני הצמצום. גם בן יכול להיות שה' מרחיק אותו וצריך לחזור וכו' – יש בן לפנה"צ שעדיין לא "כולא חד". יש כאן הרבה דקויות, אבל הווארט הוא שהעִם האמתי והמוחלט זה בחינת פנים, וזה מה שמשה באמת חפש ורצה לחוות – לא רק איך ישראל מקושר לה', כי איך שלא נפרש להיות מקושר זה באמצעות בטול עם אהבה (שהיא הרגש של התקשרות, גם כאשר יש בטול כלפי מישהו – אם זה מלך ועם יש בסיס, שלא חייב להיות מודע כל כך, של בטול – יש בטול שמתבטא באהבה, זה גם איזה תרתי דסתרי, זה המצב האידיאלי של מלך ועם, כמו שאמרנו פעם לחבר'ה כאן שההגדרה האמיתית של מלך זה מי שאוהב להסתכל על כולם וכולם אוהבים להתסכל עליו, יש בטול אבל הבטוי הוא בתשוקה לראות אותו, "מלך ביפיו תחזינה וגו'"). כשהדבר הזה עולה לשרש העליון, הפתח קטן וקטן עד שהופך לחיריק, עִם המלך במלאכתו. עד כאן ההעמקה ב"קשר של תפלין" לפי פירוש התורת חיים.

ג. אמרנו ש"הותרה הרצועה" זה טוב מאד – שלא עובדים ה' בשביל לקבל פרס ולא מפחד הרצועה, הכל ממש לשם שמים, כמו הבעל שם טוב שמוכן לוותר על עולם הבא, וכמו אדה"ז שאומר "מי לי בשמים וגו'", איני רוצה לא עוה"ב שלך ולא ג"ע שלך אלא רק אותך בלבד. אמרנו שזה טוב מאד, וזה גם מתבטא במעשים – שאין יותר רצועה. לפי זה אמרנו ש"ברוך מתיר אסורים" – שהותרה האסורים אז כל האיסורים מותרים. אבל אמרנו שחלילה לפרש זאת כך (היו אולי שלא הבינו נכון, "כל הדרכים [כשמדברים] בחזקת סכנה"). וההסבר: לא רק שזה לא אומר שמתירים דברים אסורים, אלא יש דבר כמעט הפוך וסותר – אם הראש של משיח זה "כחא דהתירא עדיף" איך זה מסתדר עם המובא בקבלה ובחסידות שלע"ל "הלכה כבית שמאי"? בכל מקום כתוב "הללו [ב"ה] מתירים והללו [ב"ש] אוסרים", ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך בעולם הזה יש בת קול שהלכה כב"ש, כי אי אפשר בעולם הזה להתקיים בדקדוק זה של מדת הדין, אך לע"ל "וסביביו נשערה מאד" כרצון ה' לברוא העולם במדת הדין. [לכאורה "הותרה הרצועה" זה שהרצועה בוטלה, אבל רבינו בחיי אומר שאפשר לפרש שמותר להרביץ, ולא ראיתי מישהו אומר ככה...]. איך יוצאים מהפלונטר הזה? המפתח להבין את זה הוא מה שכתוב שלע"ל בית הלל יסכימו ויכריעו ויפסקו כב"ש. לא שב"ש ינצחו ב"ה – כמו שהיה מתפרש בעולם הזה, בו יש מלחמתה של תורה – אך "את והב בסופה", שהסוף יהיה אהבה ותיאום דעים, וזה יהיה דווקא כב"ש, שב"ה בכחא דהיתרא יפסוק כב"ש בכיף, כאשר "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" (כווארט השני של התורת חיים). צריך לומר שזה "היא הנותנת" (ולא "שטר ושוברו", שהלכה כב"ש אבל זה לא משנה כי אף אחד לא צריך להקשיב לאיסורים), שהמודעות הטבעית מאפשרת לאמץ בטבעיות – ב"כחא דהתירא" – את כל האיסורים, יותר איסורים. איסור בעולם הזה הוא מתח, רצועה מתוחה, אבל אם יכול להיות המון איסורים בלי שום מתח, כי זה טבעי, אז זה גם הותרה הרצועה וגם דווקא אז אפשר לפסוק בכיף ובמודעות טבעית כב"ש. זה מתיר את האיסור בנפש, הכל הופך להיות "יעס" – הכל זה הן, על כל דבר.

דוגמה למה הדבר דומה: כתוב שיש "רישא דאין", דרגה מאד גבוהה בכתר, וזה תענוג בחסידות. מסבירים שההבדל בין העולם הזה לעולם הבא, שבעולם הזה התענוג הוא מהתפשטות היש, לאכול, לשתות, מדברים שמרחיבים אותך (בפשטות), אבל התענוג האלקי האמיתי הוא מהתאיינות. למה בית שמאי אוהב איסורים? כי זה בשבילו אמצעי, פטנט, איך להתאיין, איך להיות פחות אני. זה כמו צום, להפחית את הבשר והדם. כתוב "לחיותם ברעב" – ביו"כ, מעין עולם הבא, הכיף הוא לצום, כל הענויים זה מקור של חיות. ה"לחיותם ברעב" של יו"כ זה דוגמה של הלכה כב"ש לע"ל. הווארט המפורסם של הצ"צ הוא שאינו צריך שום ציווי לצום בת"ב וביו"כ (שני ימי צום של יממה שלמה) – זו דוגמה של מודעות טבעית – כי בת"ב "מי יכול לאכול?" וביו"כ "מי צריך לאכול?". יש מצוה, יש מסכת שלמה – יומא – ויש שו"ע והכל, לא שלא ילמד את הדברים האלה, מה אסור ומה מותר, אבל בכל אופן כשזה בא לתכל'ס אף אחד לא אוסר אותו. איסור זה בית האסורים (כמו הפשט של י"ט כסלו, שמישהו אוסר אותך בעל כרחך, שזה עינוי קשה מאד), אבל אם יש איסור ואף אחד לא אוסר אותי זה מודעות טבעית, לא הייתי אוכל גם בלי שום ציווי, זה "הותרה הרצועה". איני אוכל, אבל אף אחד לא אוסר אותי, אני שומר את כל האיסורים, אבל אף אחד לא מכריח אותי. אם כן, דווקא ההתבוננות שהלכה כב"ש לע"ל מאד מעמיק את הנושא.

הדוגמה של שור הבר זה דבר שבעוה"ז גם בית הלל אוסר ולע"ל גם ב"ש יתיר – כי רוח הטומאה תעבור. זה משהו אחר. יש באמת דברים שיותרו בגלל שהמציאות האובייקטיבית משתנה, אבל זה לא בא לומר שלא יהיו איסורים בפועל, כי עדיין מדובר בזמן שיש תורה ומצוות (כפי שהזכרנו בשיעור). מה עוד יסתעף מזה שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ? בזה צריך להעמיק, אם יש עוד דברים שזה ממש יבטל. כל דיני שחיטה זה הלכה למשה מסיני, זה לא ממש תורה שבכתב ("וזבחת" זה אומר שיש הלכות שחיטה, אבל לא מפרט, וכנראה כשאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הלכות אלו משתנות). צריך לחשוב כמו עוד דברים זה ממש יעקור אותם. אם התורת חיים אומר זאת לגבי זביחה, אז מן הסתם ודאי לא מתכוון שכל האיסורים בטלים בגלל אותה סיבה – כך מובן כשקוראים אותו – אך צריך להבין למה, כי לכאורה עם בטול רוח הטומאה רוב ככל האיסורים מתבטלים (אך לא מסיק מסקנה זאת). יש דיון אם איסורי תורה הם איסור חפצא או גברא – הוא אומר שאיסור חפצא יורד, אבל לאו דווקא איסור גברא יורד. יורדים איסורי טומאה, אבל איסורים שעוזרים לי להתאיין ולהתענג לא יורדים – זה יכול להיות מפתח לפתרון הבעיה. כתוב שאחרי סעודת לויתן לא יאכלו בכלל (זו סעודה מפסקת). בסעודת לויתן לא מתחשבים בצד של איסור חפצא, ה' רוצה 'כיף'. זה כמו ערב יום כיפור, שצריך לאכול כפול (ויש אחרונים שזה מוציא אותם מדעתם, איך אפשר להיות זולל וסובא בערב היום הקדוש). גם כאן, כל השאלה זה החפצא, ובבטול רוח הטומאה זה מתבטל, אך ברגע שיש תענוג אין סופי בה' זה דווקא קשור לאיון ואיסורים. אם זה זמן שמצוות בטלות זה זמן אחר – גם לי לא ברור בדיוק מתי הזמן הזה, איפה להשחיל הזמן של תורה חדשה, כי כתוב שבימות המשיח התורה קיימת ובטלות בתחיה"מ (כך פוסק אדה"ז), אז הזמן הזה הוא "לא יום ולא לילה" ביניהם. דוגמה לבטול בהדרגה – כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה. זה בתקופה השניה, הנסית, של המשיח – בה יש מקדש, אבל כל הקרבנות בטלים חוץ מתודה. [אולי בתורה חדשה קודם יש גילוי פנימיות ואז בא חיצוניות]. כן, זה שתי סברות בתניא לע"ל – שילמדו נגלה פעם אחת ולא ישכחו (כמו שהרבי רש"ב למד שו"ע לפני בר מצוה וזה נעשה אצלו עצמי), או שילמדו נסתר ומזה ידעו גם נגלה.

כל ההשלמות שמביאים זה רק להבין שכאשר שומעים שיעור לא מבינים הרבה בלי ההשלמות. לא נספיק כל ההשלמות, כי יש שתי השלמות מאד גדולות – פרצוף הלשונות של תורה (16מובנים, מלים שונות, שקשורות לתורה, ובכל אופן אפשר לסווג אותן כפרצוף), זה כבד מדי בשביל עכשיו, נדלג עליו.

ד. הדבר הבא הוא גם פרצוף, אבל ננסה לעשות בקיצור: אמרנו שיש סדר של אסור-מותר-מצוה-חובה, וברגע שנעשה חובה זה מודעות טבעית. זה משתלב עם מה שאמרנו עכשיו, חובה יכולה להיות גם חומרה, ב"ש לע"ל – יש משהו בחובה שחוזר לאסור, אבל זה עצמי, כמו מלחמת חובה. אמרנו שמצוה זה מודעות אלקית וחובה זה מודעות טבעית, בעוד אסור-מותר זה מודעות עצמית. הדגמנו מאיסור של "מדבר שקר תרחק", ל"מותר לשנות מפני השלום" (שעדיין לשיקול דעתי, מה טוב לי) ל"מצוה לשנות מפני השלום" (כי הקב"ה אומר, ואם אני משדר על הגל של מצוה זה מודעות אלקית, מצוות ה'), אבל ברגע שזה "חובה" זה כאילו חוזר לעצמי, אבל זה לא מודעות עצמית של "עץ הדעת טוב [מותר] ורע [אסור]", אלא אמור ליצור מודעות חדשה, לגמרי מושלמת, שקוראים לזה מודעות טבעית – בטוי של היחידה שבנפש.

רוצים לעשות פרצוף מכל פעם שחז"ל משתמשים בביטוי "חייב אדם". זרקנו הרהור ש"חובה" זה מודעות טבעית, וכעת רוצים 'להוכיח' את זה משימוש חז"ל בביטוי "חייב אדם", ונראה משהו מופלא ביותר. אם אנו מתבוננים איך חז"ל משתמשים בזה, הכל מדובר על להגיע למודעות טבעית – זה לא מצוות רגילות, חומרות או הידורים, אלא דבר אחר. כמו "חייב איניש לבסומי", "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" – רק מתחילים לומר כמה רואים שזה ראש מיוחד, יש מכנה משותף להכל. לא אומרים "חייב אדם להניח תפלין" וכו'. כשנעשה פרצוף נראה שזה יסוד מוסד של מודעות טבעית – זה לא דבר שצריך לחשוב עליו, אלא להפוך את זה לטבע שני. כל "חייב אדם" שחז"ל אומרים זה סגולה לגילוי היחידה, אם אדם יכנס לזה לגמרי.

במשנה כתוב ארבע פעמים "חייב אדם" (מהם נתחיל כדי לבנות פרצוף):

ברכות פ"ט ה"ב – "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". אין מודעות טבעית יותר מזה, "לקבולי בשמחה" חייב להיות טבעי, לא מצוה. לומדים זאת מ"בכל מאדך" (= חיב אדם), מודעות הכי משיחית שאפשר (מאד זה יחידה שביחידה, "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד"). כתוב שכאשר משיח יבוא הכל יהיה גלוי כטוב, לא יהיה "לברך על הרעה", אבל מה שמביא לימות המשיח בעלמא דין זה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", וזה עצמו יביא אותנו למצב שהכל טוב בטוב הנראה והנגלה (וזה גם חלק מ"את רוח הטמאה וגו'"). זה אגה"ק יא, שכל נסיונות עוה"ז להאמין חזק שהכל טוב, וממילא לברך על הרעה כמו על הטובה בשמחה, וזה עצמו יביא שהכל יתהפך לטוב הנראה והנגלה.

פסחים פ"י מ"ה – "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

סוכה פ"ו מ"ב – "רבי אליעזר אומר, ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסכה". זה מודעות טבעית, וגם דוגמה איך "חייב אדם" תואם את בית שמאי, כי רבי אליעזר הוא שמותי.

סוטה פ"ג מ"ד – "בן עזאי אומר חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה". באיזה בת מדובר? "בוצין בוצין מקטפיה ידיע", רואים שהיא עלולה לסטות תחת בעלה ר"ל ולשתות את המים, וזה לא יפעל, תדע שזה בזכות שאביה לימד אותה תורה. למה זה קשור למודעות טבעית? הסיפור שמא תשתה ותראה שזה לא פועל היא תלעג לתורה, אז לימוד התורה עושה שהיא יודעת שהזכות תולה (זה 'חוש' בתורה). אז איך היא חיה את החיים שלה? שה' יודע נסתרות. יש לקב"ה עסק, יש נסתרות ולא רק נגלות, ומה שקובע בסופו של דבר אם הדברים יעבדו זה הנסתר. אשה היא מעשית, יודעת שאו עובד או לא עובד (גבר אולי לא יתפעל אם זה לא יעבוד), אצלה זה מאד חשוב, ואם התורה לא עובדת זה חילול ה' – אז היא צריכה לדעת שיש נסתר. לכן זה מאד מחזק מה שכתוב בחסידות, שבמיוחד בדור שלנו, עיקר מה שצריך ללמד בנות זה נסתר. הענין הזה שזכות תולה זה חכמת הנסתר. חכמת הנסתר משנה את כל ההשקפה על החיים ומה שקורה בהם – זה להכניס אותה לראש שהכל בהשגחה והכל ה' פועל, ולא להקשות למה רואים דברים לא מובנים, למשל למה דרך רשעים צלחה. אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים – למי זה מפריע יותר, לבנות או בנים? (זה קצת חוזר ל"חייב אדם לברך וכו'") ברור שזה מפריע יותר לבנות, וטוב שכך. הבת זה מה שה' רוצה, ושרשה גבוה מהאיש – הדבר צריך לפעול במציאות, צריך לעבוד, ואם זה לא עובד זה בעיה. לכן צריך לחנך אותה לנסתר של התורה. למה בן עזאי אומר את זה?

לפני כן, אם זה הסדר בארבע פעמים במשנה (מבין עשרות פעמים בחז"ל), בהשגח"פ, צריך לכוון כנגד הוי', כנגד המרכבה. אם זה כנגד שם הוי' זה ממש לפי הסדר – החכמה זה "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", זה המבט של החכמה. אם זה מרכבה של חגת"ם אז שתי הבחינות הראשונות מתהפכות, כידוע. אם שם הוי' – "חייב אדם לברך על הרעה וכו'" זה איך לחוות עם בטול לה' את המציאות, וה"לקבולי בשמחה" זה יחוד או"א, בין הראיה והשמיעה (כמו שאומר בתניא באגה"ק יא שכל הזמן צריך לפתח חוש הראיה שהכל בא מה' וממילא הכל לטובה – בעוה"ז עדיין ברכה על זה כרעה, אך לע"ל אראה שזה טוב, ואני כבר משתדל לכך). "חייב אדם לראות את עצמו וכו'" – ראיה, אבל יצי"מ זה אמא, להוולד מחדש מתוך אמא. סוכה זה הדעת, מפתחא דכליל שית, "למען ידעו" (יחודי רק לסוכות, ונפסק להלכה בשו"ע שבכזית הראשון צריך "למען ידעו"), ואם צריך לאכול שם כל הימים (כנגד המדות) זה פנימיות כל המדות (בין החגים סוכה זה התפארת). "חייב אדם ללמד את בתו" זה מלכות, צריך לחנך את הבת.

ומי אומר את המלכות? בן עזאי, שבארבעה שנכנסו לפרד"ס הוא החכמה (כהסבר האריז"ל: בן עזאי חכמה, בן זומא בינה, ר"ע חסדים שבדעת, אלישע-אחר גבורות שבדעת). למה הוא אומר "חייב אדם ללמד את בתו תורה"? זה ביטוי מובהק של "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ".

אם עושים חגת"מ הופכים – חסד זה יצי"מ, "למען תזכור את יום צאתך מארמ"צ" זה הזכירה בחסד, ואילו "חייב אדם לברך על הרעה" זה גבורה. זה תופעה ידועה של היפוך, דחילו ורחימו ורחימו ודחילו.

היות שכולנו חכמים ונבונים, והזמן קצר ויש הרבה פגישות הלאה, אז עבודת בית לחפש כל ה"חייב אדם" ולעשות מזה פרצוף. זה לא מצוה, או אסור או מותר או חובה...

רק עוד שתי נקודות:

ה. היה משהו מאד חשוב שפוספס, שדוגמה עיקרית להבדל בין עוה"ז לעוה"ב, בין אסור למותר, זה ברכת קדושין – "אשר צונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין". זו דוגמה, שגם הכי קשור לענין, ברור ועצמי, זה הנוסח של הברכה הזאת. ידוע שמצבנו בעוה"ז, מאז מ"ת, זה ארוסה – לא נשואה עדיין. המנטאליות של ארוסה, עמ"י בעוה"ז, זה אסור. ואילו ביאת משיח, החתונה הגדולה, הנישואין בין עמ"י לקב"ה, ואז הכל הופך להיות "והתיר לנו את הנשואות לנו". זה היה צריך להיות ההתחלה – בדרך כלל מה שאני שוכח זה המשפט הראשון של השיעור. מה זאת אומרת? שבאמת המשל כאן הוא של איש ואשה, של חתן וכלה, וכל עוד שאנו ארוסה-אסורה, שהעִם כלול בעַם, אחרי הצמצום, יש אסורים.

ו. אחרון אחרון חביב, בפסוק "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" – הדוגמה השניה של "הותרה הרצועה". זה משהו כללי. יש בכללות ארבעה פירושים במפרשים ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו" (וממילא אומר מה זה "והנגלֹת"): בפשט של חז"ל, וכך מובן מהכתוב, הכוונה לעבירות שאדם עושה בנסתר. אמרנו שבתור פשט רק הרמב"ם כותב שזה טעמי תורה, דברים נסתרים (כמו שרגילים לחשוב). יש פירוש הרמב"ן על התורה, שגם פשט, שאומר שמפרש כתרגום אונקלוס (שגם פשט), ואצלם "הנסתרֹת" זה שגיאות – "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני". לא כמו חז"ל, שזה עבירות במזיד שאדם עושה בסתר, או הרהורי ע"ז שה' מעניש עליהם ואדם מהרהר בסתר לבו, אלא שגיאות. יש כאן שלושה פירושים – שנים נגלה ממש, עבירות מזיד בסתר או עבירות בשוגג (שנסתר מהחוטא), ופירוש הרמב"ם שהוא כבר 'נסתר', טעמי תורה. יש פירוש רביעי שכמה מהראשונים כותבים, שהנסתרות זה כמו המושג בחז"ל – משהו מאד מאד חשוב לנו, לכל אחד שחושב על הגאולה – שיש קץ מגולה וקץ מכוסה. ש"הנסתרֹת" זה קץ הגאולה וגם סיבת אריכות הגלות. לפי הפירוש הזה הפסוק אומר לי "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אל לך יותר מדי לחשוב על הדברים האלה, כי רק הקב"ה יודע וצריך להאמין שהוא יביא את המשיח מתי שיביא. אם רוצים לקדם את המשיח – "והנגלֹת לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת עד עולם", יש מצוות מעשיות לקדם את הענינים, אבל ההבנה למה ועד מתי זה נסתר. אם כן, הנסתרות זה נושאים הנוגעים לסוד הגלות ולאחרית הימים.

נושא זה מאד חשוב ויפה, בפרט שנראה שיש כאן סוד הוי' מובהק. "הנסתרֹת" לכאורה זה רק יה, "והנגלֹת" זה וה, כך חושבים תמיד. הפסוק המפורש שגם בנסתרות לבד יש י-ה-ו-ה – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' וגו'". גם הפסוק אומר זאת בפירוש "הנסתרֹת להוי'", ולא "הנסתרות ל-יה". זה דוגמה עיקרית שהכל לפי ערכין, יחסית לנגלות הנסתרות זה יה. אנחנו נראה שהפירוש של חז"ל זה המלכות, ה תתאה, כנסת ישראל של "הנסתרֹת", לכן הכי נוגע לערבות (שהיא לכאורה נגלות). זה יעזור להבין את המחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה על מה חלה הערבות. לא צריך להרחיק מדי במחלוקת, וצריך לומר שמחלוקת ר"י ור"נ זה בין מדרגה הכי גבוהה לנגלות למדרגה הכי נמוכה של נסתרות. רבי יהודה, שהוא בכלל מלכות, מדבר על מלכות של נסתרות – מזיד בסתר.

ונחזור: הנסתרות כטעמי תורה זה חכמת הנסתרות. קץ ואחרית הימים זה הבינה. למה מקובלים הם משיחיסטים (כידוע בסיפור של המחתרת היהודית, ש'נשרטו' בלימוד הקבלה, כמו שהעידו עליהם גדולי ראשי הישיבה של הנגלה)? בגלל שזה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – הנסתרות של החכמה, ה-י של הנסתרות, זה טעמי תורה. זה הרמב"ם, שגם הוא קצת 'שרוט' בנושא, במיוחד באחרית החיבור שלו (כשהוא מגיע לאחרית הימים כמדומנו שהוא חושב שהוא משיח, כי הוא עוסק בנסתר). ברור שעל פי פשט זה שני תחומים שונים – העסק בטעמי תורה והכאב של אריכות הגלות, הקץ המכוסה ואחרית הימים, זה שני דברים לכאורה, אך ודאי שיש זיקה. בשני הצדדים – מי שעוסק בנסתר שבתורה הוא משום מה משוגע על משיח, ולאידך "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", אם יש לו דאגה בלב "עד מתי", הבינה של הנסתרות, אז ממילא נותנים לו חכמת הנסתרות. הפירוש שזה "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני" ביחס לפירוש שזה מזיד זה ה-וה, "והנגלֹת". ב-ו זה עדיין חטא, שוגג, אבל במלכות זה עוון ופשע, רק שזה בנסתר. ה-ו זה שוגג כי או שיש בו דעת בפנימיות, שזה נשמתו, או שהוא בחיצוניות ונטול דעת – שוגג לא יודע מה שהוא עושה, לא מועד. השוגג זה מצב שהוא לא מודע, וזה נקרא קטנות ז"א. דווקא מלכות כאן כן מודעת למה שעושה, ועושה בדווקא – יש כאן מרידה במלכות. נסיים את כל השיחה בדבר ששייך לחנוכה – "עד שתכלה רגל מן השוק", "רגלא דתרמודאי", תרמוד אותיות מורדת (לשון נקבה דווקא), שאש חנוכה מכלה. זה ה"שרש פורה רוש ולענה" של כל יהודי, ר"ל, שעושה במזיד עבירות בסתר לבו או חדרו. זו מרידה במלכות, המלכות של הנסתרות – כל מרידה זה מרידה במלכות. אם כן, יש פה בהדרגה. קודם כל, מכאן אפשר ללמוד איך לעשות תיקון ל-וה – על ידי ה-יה. מה שצריך עדיין מאד מאד להאריך – ולא נעשה כרגע – איך זה יעזור להבין את עיקר הנקודה, שכאשר אנו בשלוה, עוד לפני שמנצחים את כל האויבים סביב (שיש שלוה ואחדות בינינו) זה מפתח את החושים שכל אחד רגיש מאד לפנימיות של השני, לנסתר של השני, ויש לו טלפתיה עם השני שמחייבת ערבות גם על הנסתרות. זה היה הווארט שאמרנו בשיעור, וכעת אומרים שמבנה זה יעזור לנו מאד מאד, כשמבינים שזה המלכות של הנסתרות – המלכות זה כנסת ישראל, זה הקישור המודע או הלא-מודע בין הנשמות של עם ישראל.

עד כאן חלק מההשלמות.

נסיים ככה: פספסנו בי"ט כסלו לנגן יחד ארבע בבות – זה גם השלמה חשובה ביותר, ונשלים זאת עם ניגון ההכנה ואז ארבע בבות (כידוע הסדר שקודם ניגון הכנה מהרש"ב ומתוך זה נכנס לארבע בבות).