יחוד השבת והרחמים

בע"ה

ט"ז סיון תשנ"ב – בית הרב, כפר חב"ד

שיעור רביעי במאמר סוד השבע והשלש עשרה[א]

פרקים ד-ה

מתוך הספר שערי אהבה ורצון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ב]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרקים ד-ה במאמר שבע ושלש עשרה שבספר שערי אהבה ורצון. בתחילת השיעור עמד הרב על היחס שבין המדה השביעית ב-יג מדות הרחמים, מדת "ואמת", לשאר מדות הרחמים, כאשר היא מייצגת את שבת בעוד שהן מייצגות את ימות החול. הורחב ההסבר גם באותיות של קבלה ליחסים בין שערות הדיקנא לחקל תפוחין קדישין. בחלק השני של השיעור הוסברה סדרת הברית ואותיות האות וא"ו עם דגש על האות א.  בהמשך התבאר יחוד הכתפיים בכתבי האריז"ל המסוגל לזכרון. בסוף השיעור התברר כי יחוד האור המאיר לעצמו עם האור המאיר לזולתו בהשפעת העצמות לזולת הוא חיבור ה‑7 וה‑13.

א. היחס בין מדת "ואמת" לשאר מדות הרחמים

ו-א-ו – ששת ימי החול-שבת-ששת ימי החול

הגענו לסעיף שמתחיל:

ד

והנה היחס הנ"ל של שבע ושלש־עשרה

בתורה שבע הוא שבת, ושלש עשרה – מדות הרחמים. הסברנו באריכות[ג] שהיחס ביניהם הוא של בין אור מופנם, אור המאיר לעצמו – שבת, ואור המאיר לזולתו – רחמים על הזולת. עכשיו, יש עוד כלל פשוט, יחס פשוט בין שבע ושלש עשרה: כתוב בכתבי האריז"ל שהוא בסוד מילוי אות הו. כשאני כותב ו במילוי אני אכתוב ו‑א‑ו

הוא בסוד מלוי אות ה־ו – ואו –

ביחד ו-א‑ו הוא 13, והנקודה האמצעית – הא באמצע הוא ה‑7. אז כאן הא הוא ה‑7 שמהווה את הנקודה האמצעית של ה‑13, כאשר הא שבאמצע, המילוי, הוא בסוד ה‑7, השבת. אז המבנה של ו‑א‑ו זה כמו ששת ימי החול מכאן, ולאחריהם שבת ולאחריה עוד ששה ימים. אז כאילו שכל שבת  הוא בין שני ווי"ן. והווי"ן חופפים, בגלל שהו השניה ביחס לשבת הקודמת היא היא הו הראשונה ביחס לשבת הבאה, כלומר שזה חופף והולך. אבל יש ודאי הבדל ביניהם – הו הראשונה היא מכינה לשבת הבאה, בסוד הברורים היא מבררת לצורך התענוג שיתגלה בשבת, ב‑7. והו השניה היא לא מבררת, להפך – היא ממשיכה ענג אלקי, ענג רוחני בתוך הגשמיות, או עוד יותר – היא נותנת את החיות, הגעשמאק לעבוד את עבודת הברורים.

ימי החול הם עבודת הברורים, להכין לענג שבת – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"[ד], אבל בשביל הברורים גופא צריך טעם של הענג שיבוא מתוך הרשימו של הענג שהיה. זה מה שנותן את הכח, את החיות כדי לברר את הברורים. אז אם כן, בכל שבת יש ו שהיא המשכת ברכה, כמו שכתוב על שבת "מינה מתברכין כולהו יומין"[ה], המשכת ברכה מהשבת הקודמת, ויש הו שהיא ההכנה, הברורים ביחס לשבת הבאה. אז אם כן, כל המחזור והמעגל הוא בסוד המילוי ואו שחוזר על עצמו ו‑א‑ו, והכל ביחד זה 13.

כאשר ה־א שבאמצע המלוי הוא סוד השבע, השבת, מדת "ואמת"

עכשיו, הי"ג הוא י"ג מדות הרחמים, והא שבאמצע שהיא כנגד השבת, שבתוך י"ג מדות הרחמים הוא "ואמת"[ו]. כתוב "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת", אחר כך "נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה"[ז], אז יש שש עד אמת, יש אמת באמצע ויש עוד שש מדות אחרי אמת. אז מ"נצר חסד" זו המשכת הברכה לתוך השבוע הבא. ה"אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד", עד ה"רב חסד" זו הכנה וברורים לקראת השבת, לקראת האמת.

האמת שבאמצע מדות הרחמים

בעצם האמת שבאמצע מוקפת חסד משני הצדדים. "ורב חסד" מכאן ו"נצר חסד" מכאן. המדה הששית היא "רב חסד", והמדה השמינית "נצר חסד" וביניהן השביעית – "ואמת". אם כן, האמת היא הא כאן, הציר של ה‑13. זאת אומרת, שיש משהו באמת שהוא לא כח משפיע, זה כח עצמי, כמו "אור המאיר לעצמו", כמו שבת. אם כי כמו שנסביר שאמת היא "והבריח התיכן... מברח מן הקצה אל הקצה"[ח], הנקודה האמצעית בכל מציאות, כאילו העצם של כל מציאות. וכשהוא נמשך – הוא נמשך כמו שהוא. האמת מופיעה בכל מקום בדיוק כמו שהיא. אמת לא משתנה, "אני הוי' לא שניתי"[ט], זה לא השפעה כלפי מישהו, אם זה כבר השפעה זו השפעה עצמית, כמו להעתיק את עצמו מכאן מכאן. זה אמת. לא לתת משהו. זה המשכת העצם, של "והבריח התיכן... מבריח מן הקצה אל הקצה". האמת היא באמצע ה‑13.

["מדת "ואמת"] שבאמצע שלש־עשרה מדות הרחמים

לכן כתוב[י] שמשה ראה את האמת הוא נפל על פניו, בגלל שהאמת על פי פשט זה לא כל כך רחמים, אמת זה קצת משמע דין, "דין אמת"[יא], אמת זה לא כל כך לרחם על מישהו, זה להיות אמתי איתו עד הסוף. להפך – זה כאילו למצות את הדין אפילו, "דין אמת לאמתו". דווקא האמת הזאת היא באמצע מדות הרחמים. כל מדות הרחמים – "אל רחום וחנון..." – הנקודה האמצעית של הכל היא "ואמת", וכשמשה ראה את זה כתוב שהוא נפל על הפנים. כלומר, שזה היה הלם בשבילו מדת האמת באמצע הרחמים.

כתוב[יב] שעם הארץ לא חשוד לשקר, מי שהוא רגיל לשקר כל השבוע – בשבת הוא דובר אמת, הוא לא חשוד לשקר. זה דבר שנוגע להלכה, לכל מיני הלכות[יג]. יש איזה מין מורא שבת שמטיל על הנשמה האלקית שבכל יהודי אמת. שבשבת רק אפשר לומר אמת.

הקשר בין חופי הים בעולם לארץ ישראל

[הדבר הזה שה‑7 הוא בעצם הנקודה האמצעית של ה‑13, זה כתוב בשם המגיד ממעזריטש[יד]. ככה הוא מסביר את הפתגם של חז"ל "כל השביעין חביבין"[טו].] בסוד "כל השביעין חביבין", כידוע מהרב המגיד ממעזריץ זי"ע.

יש פתגם מפורסם "כל השביעין חביבין", גם נוגע כאן לכנרת, שדיברנו קודם על ים הכנרת – יתקיים משהו מעניין בעוד כמה שבועות. כתוב שהכנרת היא הים השביעי[טז]. יש שבעה ימים שמקיפים את ארץ ישראל, והחביב מביניהם – הכנרת, היא השבת של הימים. כמו שיש שבת יָמים עם קָמץ, שזה יום – ככה יש שבת של ים, ימי מים, והשבת של הימים היא הכנרת, כתוב במדרש. [איזה הם האחרים?] זה כל מיני ימים שלא כל כך מכירים. זה כתוב בפרקי דרבי אליעזר כל השמות שלהם.

ה' יסד את הארץ על ימים, "על ימים יסדה"[יז], זה פרק כ"ד בתהלים, שהארץ מיוסדת, "ה' בחכמה יסד ארץ"[יח], איך הוא יסד את הארץ? על ימים, על שבעה ימים. לכן חז"ל אומרים שבעצם בכל חוף ים, בכל העולם כולו, הים, המים, הוא מקשר את היבשה של כל היבשות לעולם לארץ ישראל. זה נוגע לר' מאיר, על ר' מאיר כתוב[יט] שהוא נפטר באסיה אבל הוא אמר להביא את הארון שלו לארץ ישראל, וקודם כל להניח אותו על חוף הים, על "כיף ימא". והוא נימק את זה, הסביר על פי הפסוק "על ימים יסדה", שכל הימים מקושרים, שברגע שהארון על חוף הים, יש פה קשר לארץ ישראל.

סתם דבר מעניין שכל החופים, כל מה שאנשים הולכים לחוף בכל העולם, מתקרבים לארץ ישראל [ים זה מלכות], כן, אבל אפילו החוף של הים, לשבת שמה על החוף של הים בצרפת או באמריקה, איפה שלא יהיה, זה כבר קשר לארץ ישראל כתוב – "כי הוא על ימים יסדה".

ים ויום – המשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא

[מה הקשר בין השורשים יום וים, יש הסבר?) כן, יש לזה הסבר. ה"יום" נקרא הדרך או הנתיבה בלב הים. יש פסוק "הנותן בים דרך"[כ], על פי האריז"ל[כא] זו כוונת חדש אלול, כוונת התשובה, לתת בים את הדרך, "דרך אניה בלב ים"[כב]. יש משהו ביום שכאשר נתנו את הדרך בים זה הופך להיות יום. מה ההסבר לכך? ים נקרא "עלמא דאתכסיא", כל מה שיש ביבשה יש בים[כג]. והיחס בין הים לבין היבשה הוא יחסית כמו היחס בין הזמן לבין המקום. זמן ומקום הם משפיע ומקבל. וכאשר נותנים את הדרך, את הו בתוך הים וזה הופך להיות יום. יום זה גילוי, "ויקרא אלהים ליום אור ולחשך קרא לילה"[כד], מגלים את האתכסיא של הים בתוך התודעה שלנו, בתוך המציאות שלנו. אז שוב, היחס בין הים לבין היבשה הוא יחסית כמו זמן ומקום.

יש בכלל ביטוי בחז"ל "מים שאין להם סוף"[כה], בים יש הרגשת האין סוף, לפעמים במדה מרובה אפילו מלהסתכל על השמים. גם בשמים יש כאילו הרגשת האין סוף. יש משהו בים לפעמים אפילו יותר, אפילו שעל פי טבע זה פחות. יש משהו בים ששם מורגש האין סוף, זה נקרא "מים שאין להם סוף", לפעמים אפילו יותר מהחלל, מהחויה של היקום הגדול, של השמים.

(לכן גם קוראים לשמים – שם מים) שם מים או שם ים. שוב, מה זה הדרך? הדרך היינו להמשיך את זה בגילוי, להמשיך את זה מ"עלמא דאתכסיא", שזה יתגלה להיום. לתת לו תחום, זה כיוון, מה זה נתיבה? לנתב את הים. הניתוב הזה הוא ה"יום". [אפשר לראות את הימים בבריאה כדרגות של תודעה?] ודאי.

הביטוי "כל השביעין חביבין" שמכאן הגענו לשבעה ימים והכנרת השביעי, זה בשם המגיד ממעזריטש, התלמיד המובהק של הבעל שם טוב. הוא מסביר שהחביבות של השביעי הוא הוא היותו האמצע של ה‑13. זה גופא, התופעה, התכונה הזאת בעצמה, שה‑7 הוא האמצע של ה‑13, כמו בי"ג מדות הרחמים, האמת שבתוך ה‑13 – זוהי החביבות של ה‑7, על שם התכונה הזאת היא חביבה].

"תורת אמת" – הכח העצמי שבתורה להחיות את המת

והיינו כמבואר לעיל, שגם "תורת אמת" נכללת בסוד האור המאיר לזולתו , אע"פ שב"תרין תפוחין קדישין" מאירים שע נהורין מסוד השעשועים העצמיים, אור המאיר לעצמו, כנ"ל וד"ל.

אמרנו שלתורה יש שלשה כינויים עצמיים: "תורת חיים"[כו], "תורת אמת"[כז], "תורת חסד"[כח]. "תורת חיים" זה חיים להחיות, "תורת חסד" זה גם השפעה, על פי פשט – חסד. "תורת אמת" אמרנו שהייתי יכול לחשוב ש"תורת אמת" זה כמו כאן שאמת זה משהו מופנם, אבל כל התורה היא הוראה והמשכת הארה לזולת – "תורת אמת" זה הכח העצמי שיש בתורה להחיות את המת. עם כח העצם ממש לרדת לנצוצות שנפלו בשבירת הכלים, שמתו ולהחיות את המציאות, זו האמת שיש בתורה.

אז אם כן, זו הנקודה, האמת כאן, שלכאורה זה אפילו דין ומשהו עצמי ומופנם, בכל אופן הוא הוא האמצע של המדות הרחמים, כלומר שהוא גם כן נכלל בכללות המשכת הרחמים. ואפילו להפך – כמו שאמרנו קודם – הוא המשכת העצם שיש ברחמים, לכן הוא הנקודה האמצעית, האמת. ודווקא ההמשכה הזאת, ההמשכה העצמית זה מה שמחיה את המת אפילו.

מה שהוא עושה בלשון החסידות[כט] זה "אתהפכא" – הופך את המציאות, לא רק מזין את המציאות. יש לרחם על מישהו, להזין אותו, אבל להחיות אותו זה יותר מלהזין אותו, זה להפוך את כל מציאותו ממת לחי. זה מה שהאמת עושה.

רחמים – צמצומי שפע של השערות

עכשיו עוד דבר, בי"ג מדות הרחמים המשל בקבלה[ל] הוא הדיקנא קדישא, הזקן. יש בזקן יג חלקים, וכל החלקים שבזמן הם שערות, חלקים שונים של שערות. מה שאין כן התיקון השביעי, תיקון "ואמת" הוא נקרא "תרין תפוחין קדישין"[לא], דהיינו הלחיים, עצם אור הפנים שהוא פנוי מן השערות. עצם המילה פנים – בעברית פנים הוא מלשון פנוי, ממה הוא פנוי? יש בפנים מה שנקרא התפוחים, תפוחי הפנים שהם מה שאנחנו קוראים הלחיים, שזה עצם אור הפנים שפנוי מן השערות, והוא האמת. הוא נקרא הנקודה הפנימית שבתוך י"ג מדות הרחמים [פרשת השבוע כלב בן יפנה, הוא פונה לאמת] כן, כנראה.

השערות אלו צמצומים. גם כן זה כמו דבר והיפוכו – כדי להמשיך שפע צריך לצמצם את האין סופיות של השפע. כל השערות של הדיקנא הן צמצומי שפע, וזה רחמים, בגלל שזה צמצומי שפע של הכתר, של האין סוף. הדיקנא, הזקן כאן זה הזקן של האין סוף, אז כל התיקונים שלו הם צמצומי שפע. אבל הפנים שזה "ואמת", הוא נקרא אור הפנים, כמו "יאר ה' פניו אליך ויחנך"[לב], אין שם צמצום, כלומר שהוא מאיר את האין סוף כמו שהוא, בלי שער ובלי צמצום, אבל הוא גם כן נמשך מתוך מסגרת של שערות. הוא כאילו נקודה פנויה מן השערות, איזה ים בתוך היבשות, או אי בתוך הים. נאמר ככה, האור שלו, של "ואמת", ה"כל השביעין חביבין" נמשך רק על הרקע של השערות, של שאר י"ג תיקוני דיקנא.

גומא, שערה ולחיים – י, ע, א

[זה קשור ל"לכה דודי" "עורי", עור בע ואור בא. באמת בספר התורה של רבי מאיר שהיה כתוב "כתנות אור"[לג], אצלנו "כתנות עור"[לד] זה מופיע עם ע, כתוב שאצל רבי מאיר היה כתוב עם א, כמו לעתיד לבוא. באמת האור עם א זו הפנימיות של העור עם ע. אבל כאן זה לא רק עור, זה גם שערות שמכסות את העור. בכל שערה יש סוד שנקרא י­‑ו, יודי"ן ווי"ן, "פותח את ידך"[לה] – את יודי"ך[לו]. אז כתוב שהיו"ד זו הגומא[לז], החור שבתוך העור עם ע. כל שערה מתחילה עם נקב בתוך העור, וזה הי של ההמשכה, אז הצמצום של ההמשכה מתחיל בתוך העור עם ע, ואחר כך הו זה החלל של השערה בעצמה. בכל שערה יש כמו צינור, חלל, חלול, זה הו של השערה. השערות נקראות יודי"ן ווי"ן, גומות והמשכות. והגומא היא בתוך העור עם ע. פנימי לגבי כל השערות האלה יש האור עם א שמאיר מתוך אור הלחיים, הפנים.

מה שמקיף, החלק של השערות שמקיף את האמת נקרא "ורב חסד". כאן השערות של הלחיים זו המדה הששית, וזה כנגד יום הששי שלפני שבת. אם אני אומר ב"ויכלו"[לח] בקידוש – "יום הששי. ויכלו השמים והארץ", זה מחבר את התיקון הששי עם התיקון השביעי. יום הששי הוא "ורב חסד", אלו השערות, כמו שאמרנו שהאור הזה צריך להופיע על רקע שערות, אם כי שהוא בלי שערות, הוא פנוי מן השערות. ואחר כך יום השביעי – השבת – בעצמו הוא תיקון "ואמת".

תשרי – הנקודה האמצעית של 13 החדשים

בחודשים אלו חודשי אלול ותשרי. חדש אלול הוא החדש הששי. החדשים זה כמו הימים, רק שבחדשים רואים עוד יותר את ה‑13, מפני שיש חדש העבור, אז זה ממש 13, בלי חפיפה. ימי השבוע זה חפיפה כמו שאמרנו, בחדשי השנה רואים זאת בברור. מה שיש חפיפה בחדשים, שיש שמתחילים לספור את החדשים מתשרי, יש מה שאצלנו כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים"[לט], מניסן, זה חפיפה על גבי שנה, גם שש על גבי שש. אבל בכל זאת בכל שנה בפני עצמה, או מניסן או מתשרי יש 13. ושוב, השנה שלנו, של עם ישראל, שנה שמתחילה מניסן ולכן בתורה החדש השביעי הוא חדש תשרי, תשרי עם כל החגים זה השבת של החדשים, ולפניו יש חדש ההכנה הקרובה, הסמוכה אליו – אלול.

אז בכוונות האריז"ל אלול הוא "ורב חסד", ותשרי הוא "ואמת"[מ]. ולכן יש מנהג לאכול תפוח בדבש ביום ראש השנה. המאכל הראשון של ראש השנה הוא הגילוי של ה"תרין תפוחין קדישין". לכן ראש השנה ויום כפור הם ימי אמת, ימי דין. זה בדיוק הרעיון שאמרנו קודם שאמצע, עצמת הרחמים זו כעין דין, בחינת דין, ובדין שהוא עצמת הרחמים יש המשכת העצם, כמו "תורת אמת". גם בראש השנה, לפני תקיעת שופר אחד הפסוקים שאומרים הוא "ראש דברך אמת"[מא]. ימי אמת – "ימים נוראים". אבל ימי האמת האלה הם הפנימיות של כל הרחמים. זה העצמיות של רחמי ה'.

תיקון "ואמת" בימים הנוראים – "תרין תפוחין"

באחד מהפיוטים – "וכל מאמינים"[מב] – אנחנו אומרים "הפותח שער לדופקי בתשובה", דורשים את זה ש"פותח" הוא אותיות תפוח, ו"דופקי בתשובה" זה נוטריקון דבש, זה רמז לתפוח בדבש. שה' פותח שער לדופקי בתשובה באמת. הוא ממשיך את האמת שלו.

יש על זה מאמר מאד יפה של רבי הלל בשם הצמח צדק, ביאור המנהג לאכול תפוח בדבש בראש השנה, שזה כדי לעורר את ה"תרין תפוחין קדישין", אור הפנים, שזה מה שמאיר בחדש תשרי בכלל, ובימים הנוראים וראש השנה ויום כפור בפרט, תיקון "ואמת". הביטוי בזהר הוא "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא"[מג] – שני תפוחים שהם שני הלחיים שמאירים תמיד ששמחים תמיד. אז אם כן, זה היה איזה מין מצב על מודע בנפש של אור בלתי משתנה וחדווה בלתי משתנה, זה בנפש המושג "תרין תפוחין". מצב תמידי נצחי של אור ונצחיות של שמחה, כלומר שלא יתכן אחרת, כמו "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שאין שמאל, אין עצב ואין רע למעלה, הכל ימין. אז הגילוי הזה מתגלה בפנים, באור הפנים. יש גם ניגון על המשפט הזה בזהר – "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא"[מד]

ש"ע נהורין אור הפנים – לשעות ולפנות

יש משהו עוד עמוק מזה. אור הפנים נקרא שע נהורין בלשון הקבלה, ויש בזה 370 אורות פרטיים. בכל לחי מהלחיים, בכל פן יוצאים 185 אורות, כתוב בקבלה[מה]. מה פשר המספר הזה? זה השם אל במילוי, כשאני כותב אלף למד, במילוי, האור הזה נקרא "אור פני אל"[מו], "אל אמת"[מז], אם כי ש"אל" הוא התיקון הראשון מבין הי"ג, אבל ההתאמתות של ה"אל" במדרגה השביעית – ככה כתוב בכתבי האריז"ל – זה מילוי של השם אל, וכל אל במילוי הוא 185, זה 5 פעמים לז. האות אלף היא שלש פעמים לז ואות למד (במילוי) היא פעמיים לז. זה המכנה המשותף של האלף והלמד, ביחד זה 5 פעמים לז, ופעמיים זה 10 פעמים לז – שזה 370, שע, שע נהורין.

במדות הרחמים הפנימיות-האמצע הוא האמת. בקבלה יש מספר למדה הזאת, קשור עם 370 אורות שע נהורין, שזה פעמיים 185. אבל המילה שע, מה הקשר באותיות ש‑ע? שע הוא מלשון "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"[מח]. שע שייך לל"ז. זהו המספר הראשוני היסודי – ל"ז, שהוא דרך אגב המספר הראשוני הי"ג, ה‑13. כשעושים סדרה של המספרים הראשוניים – ה‑13 מבין הראשוניים הוא 37, והוא הבל. השם הפשוט הראשון שהוא במספר הזה הוא הבל. וכתוב "וישע", מה הפירוש "וישע"? לפנות, לפנות זה פנים, פנים זה לשון פניה. לכן זה גם שעה. מה המילה שעה? זה גם קשור לזמן, מה שדיברנו קודם, מה זה שעות? כל שעה זה לפנות, זוית אחרת, שעה זה הסתכלות אחרת על המציאות, כל שעה ושעה, כל פעם יש תזוזה – הכוונה, שעה זה הכוונה. כל שעה יש הכוונה אחרת. אלו הכוונות של השעות. היו ויש מקובלים שמכוונים כל שעה ושעה כוונה מיוחדת של הסתכלות על המציאות מזווית אחרת. זה הפשט בעברית של המילה שעה. לכן כתוב בתניא שכל שעה ושעה יש צרוף אחר של שם הוי' שמהווה את המציאות. אז גם שהוא מכוון בתודעה נכונה – כל שעה מהווה בשבילו פינה אחרת, כל שעה זה פינה, יש הרבה פינות.

שוב, הפעם הראשונה שכתוב לשעות שפירושו לפנות, הוא בפסוק "וישע ה' אל הבל", שזה הקשר בין שע לבין השרש שלו, שהוא 37, "אל הבל ואל מנחתו". ולכן המספר הזה שע שייך לאור הפנים, "יאר ה' פניו אליך ויחנך"[מט]. זה הפשט של השע נהורין, שזה שהאדם פונה בכל עצמותו.

"זה סבא!"

יש סיפור מפורסם של הצמח צדק שהיה הנכד של אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן הוא בעל התניא, היה לו נכד קטן, ילד קטן, שאחר כך היה הרבי הצמח צדק. ופעם אחת הסבא רצה לבחון את הפקחות שלו, את החכמה שלו, אז ישבו ביחד. הצמח צדק היה יתום מאמו, אז הוא גדל אצל סבו, אדמו"ר הזקן. הם השתעשעו ביחד, ותכף נגיע לזה שהמקור העוד יותר פנימי של שע זה שעשוע. מדברים עכשיו על השרש שע, ש‑ע בעברית. אז תוך כדי השעשועים – שבדרך כלל כשאבא או סבא משתעשע עם הילד הוא לוקח אותו על הידיים. כתוב בפסוק בתורה "קחם על זרועתי"[נ], שלוקח את אפרים שהוא ה"ילד שעשעים"[נא], ה"ילד שעשעים" נקרא אפרים – לוקח את האפרים שלו, את השעשוע שלו ומשתעשע הילד בזקן של האבא. בשביל מה צריך זקן? בשביל שהילד או הנכד יוכל להשתעשע, לקראת להיות סבא ודאי שצריך זקן. כל הזקן זה בשביל להשתעשע עם הילדים.

אז כאן פתאום באמצע השעשוע הסבא שואל את הנכד "וואז זיידע?", "איפה סבא?". אז הילד לוקח את היד או משהו ומצביע שהוא לוקח את היד. אז סבא אמר לו "זה לא סבא, זה היד של סבא". אחר כך הוא לקח משהו אחר או הצביע על משהו אחר, אז הוא אמר "לא, זה הראש של סבא, זה הבטן של סבא", לא משנה, "אבל איפה סבא?". אז הילד לכאורה למראית עין הוא ירד מזה. אחר כך, אחרי שכבר הוא אמר כל מיני דברים וזה לא התקבל, אז הפסיקו עם זה, אז פתאום הילד יצא מהחדר, הלך לשחק בחוץ, פתאום כשיוצא מהדלת הוא צועק "זיידע! סבא!", הוא צועק, הסבא נבהל והוא פונה אליו בכל הווייתו, "דאס איז זיידע!", "זה סבא!". כשצעק סבא והוא פנה עם כל ההוויה שלו הוא אמר "זה סבא!".

"ואמת" – המשכת העצם

אז מה אנחנו אומרים? שהסיפור הזה הוא סיפור מצוין להדגים שאור הפנים זה שכל העצמות נמשכת, שכתוב "יאר ה' פניו אליך". זה כמו פה בסיפור, שהוא פונה עם כל כולו, "וישע ה' אל הבל", מה הכוונה "וישע"? זו המשכת העצמות דרך אור הפנים.

רק מה? שיש מקור עוד יותר פנימי לזה בנפש שאלו השעשועים עצמיים. כתוב שהשע שמופיע בפנים – אלו אותיות של קבלה – הוא הפנים של אריך אנפין, השע נהורין שבפנים של אריך אנפין, שזה התיקון "ואמת", התיקון החביב-השביעי, הוא מאיר מתוך השעשועים של פנימיות עתיק. מה זה השעשועים העצמיים? זה החו"ב, החכמה ובינה של פנימיות עתיק. וזה מאיר – יש כמה שלבים באמצע – באור הפנים.

[השעשועים? לא הבנתי] פה התחלנו לדון ככה, שהמגיד, התלמיד של הבעל שם טוב אומר שה‑7, כל היחוד של ה‑7 זה שהוא הציר של ה‑13 [שהוא?] הוא הציר, הוא הנקודה הפנימית, האמצע של ה‑13 – ה‑7. כמו בימי השבוע שיש ששה ימים ושבת ועוד ששה ימים, אז זה 13 והשבת באמצע. לא לחשוב שהשבת היא בסוף, לחשוב שהשבת היא תמיד באמצע, ויש שש מכאן ושש מכאן, והכל ביחד הוא 13. הסברנו שכל היסוד של 13 הוא השפעה והמשכה לזולת, נקרא "אור המאיר לזולתו", מה שאין כן 7 אמרנו שהוא אור מופנם, "אור המאיר לעצמו".

אז איך זה שדווקא ה‑7 הוא האמצע של ה‑13? זה מה שאנחנו עכשיו לומדים. שיש משהו באמת בנקודה האמצעית של כל תופעה שהוא כעין התופעה ההופכית, אבל בעצם הוא העצמה של התופעה הזאת גופא. כלומר שעצמת המשכת העצם, שזה עצם הרחמים, הוא בא ממדת האמת, שלכאורה אמת זה לא רחמים בכלל, זה אפילו דין, למצות את האמת לאמתו. אבל מה שבאמת קורה שהמדה הזאת "ואמת" ממשיכה מהשעשועים העצמיים ממש שיאירו לזולת. כלומר שכל העצם יומשך לזולת. כמו שדיברנו בפעם הקודמת, מה זה "תורת אמת" – זו התכונה, הכח שיש בתורה להחיות את המת ממש, וזה רק מכח המשכת העצם, זה לא המשכת אור. זה מה שבחסידות יש תמיד אור ועצם.

נחזור על כמה דברים שעכשיו דיברנו. כל מדות הרחמים בקבלה המשל להן אלו שערות הזקן, זה הכל קשור לזקן. כל השערות בזקן הן צמצומים של שפע לצורך הזולת. כלומר, מה זה צמצום? צמצום זה תמיד שאתה מתחשב במציאות של הזולת, אתה מצמצם לו את השפע כמה שהוא יכול להכיל, שזה מאד קטן. מדה קטנה ביחס למה שיש לך. זה המשל של שערות בכל מקום, ממש צמצום אפסי. כתוב[נב] שהחיות שיש בשערה ביחס לחיות שיש בגוף שלך זה אפס.

מה ההבדל בין אברים לבין שערות? יש גם אבר שהחיות מאד מצומצמת ביחס למח – העקב, העור של העקב ביחס למח, מדת החיות מאד קטנה, ובכל זאת זה לא אפס, זה לא אפסי. מה שאין כן החיות שיש בתוך חלל השערה, כתוב שיש שם הדהוד, יש איזה מין וויברציה של חיות מתוך הגוף שנמשכת ורצה ושבה בתוך החלל של כל שערה ושערה, אבל יחסית לגוף, אם באנו למדוד את כמות החיות ביחס לגוף זה ממש אפס.

"ואמת" – הארה בתוך הרחמים בלי צמצומי השערות

כמו במספרים במתמטיקה שמספר מוגבל הוא אפס ביחס לאין סוף מבחינה מתמטית פשוטה – ככה החיות, זה נקרא צמצום... [למה מספר מוגבל הוא אפס ביחס לאין סוף?] כל מספר – מליון ביחס לאין סוף [הוא רחוק מהאין סוף כמו שהאפס רחוק מהאין סוף] כן, היחס מתמטי הוא אפס. אבל הוא יכול להיות מליון. זה הפירוש של המילה צמצום [אולי לא כמו אפס ממליון, כמו אחד למליון, כי בין אחד לאפס יש הבדל גדול] לא, אני אומר שמליון חלקי אין סוף שוה אפס. כל n, n חלקי אין סוף שוה אפס. בגלל שזה limit, זה גבול והגדרה, אז כל מספר ביחס לאין סוף זה אפס.

זה גופא ההגדרה של המילה צמצום. צמצום זה להיכנס לתוך עולם אחר, שיש לי אין סוף מספרים, כמו n, כל ה‑n'ים, שזה אין סוף n'ים, ליצור את האין סוף מספרים מתוך מה שקודם היה אין סוף, זה צמצום, שכולם כאחד אפס [ליצור את המספרים, את הגבולות] כן, את כל מערכת המספרים, מ‑1 עד כמה שאתה רוצה, עד אין סוף ולא עד בכלל, זה ההגדרה של המילה צמצום מתוך האין סוף האמתי.

יש הרבה צמצומים, כלומר שהכל זה גם יחסית [אין סוף...] כן, האין סוף הזה בעצמו – יש עכשיו מתמטיקה חדישה של זה כ‑100 שנה שזה גם יהודי, קנטר קראו לו, המציא את האין סוף אינסופים. יש מתמטיקה שלמה של אין סוף מדרגות של אין סוף. אז זה צמצום אחר צמצום.

שוב, אז כל השערות, השערה בגוף היא דוגמא של צמצום, צמצום חיות עד אפס. וכל הרחמים הם על ידי צמצומים, בגלל שהכלי, הזולת לא מסוגל לקבל את האינסופיות של אריך אנפין, של הכתר שזה אין סוף. אבל מה? יש אחד באמצע שהוא מאיר כמו שהוא, שזה "ואמת". "ואמת" זה בזקן – המקום הפנוי מן השערות, שאין שם שערות, הלחיים. כתוב שבאמצע הזקן יש מקום פנוי, השני תפוחים שהוא תיקון "ואמת", הוא גם נחשב חלק מהזקן, או כמו שנאמר שיש תמונה שיש הכל מצויר אבל על רקע הציור יש אור בהיר פשוט באמצע. זה השביעי, והוא נקרא השע נהורין, מלשון "וישע ה' אל הבל", שזה שהוא פונה עם כל עצמותו ומכח הפניה הזאת, פניית העצמות לא רק להשפיע להזין את המציאות, כאילו למלא את המציאות הקיימת – אלא ממש להפוך ממוות לחיים, להחיות את המת. זה מה שאמת, סוד המילה אמת, זה מחיה מתים.

הקפת האמת משני צדדים של חסד

עכשיו, מאיפה זה בא? השע הזה שהוא המשכת העצמות הוא גופא ביטוי השעשועים. אז כאן הסברנו, קשרנו בין מה שעד עכשיו הסברנו על 7 שהוא השעשוע, השעשועים עצמיים לבין מדות הרחמים שהן המשכה לזולת. כלומר, שהפנים הפנויים מן שערות צמצומי ההשפעה הוא הוא המשכת העצם דרך השעשועים העצמיים. ולכן ה‑7, שוב הוא האמת שהוא האמצע של ה‑13. זה כלל מהמגיד למה ה‑7 הוא האמצע של ה‑13.

במדות הרחמים זה התיקון "ואמת", כמו שכתוב "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" זה 6, "ואמת", אמת זה השביעי. אחר כך "נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". יש 6 לפני האמת, יש אמת באמצע ויש עוד 6 אחרי האמת. ה‑6 שלפני האמת זה חסד, "ורב חסד", וגם חסד רב זה אין סופי. והחסד שאחרי האמת זה "נצר חסד". האמת מוקפת משני חסדים. "ורב חסד" מכאן, שזה כמו יום הששי של השבוע שלפני השבת, ו"נצר חסד" מכאן שזה היום ראשון של השבוע שאחרי השבת. ואמת בין שני החסדים. לכאורה זה לא חסד. חסד הוא השפעה ואמת זה דין על פי פשט, וכאן אומרים שהאמת כאן זה החסד הכי עצמי.

שיתוף מדת הרחמים בבריאה מצד אי הכלת העולם את הטוב של מדת הדין

[אני מבין את המנגנון אבל לא מבין את האמת שבדברים. למה אמת?...] עוד הפעם, כתוב[נג] שבתחילת הבריאה ה' רצה לברוא את העולם במדת הדין, עד שהוא ראה שאין העולם מתקיים, אז הוא שיתף מדת הרחמים, ואפילו הקדים את מדת הרחמים לפני מדת הדין – ברא את העולם במדת הרחמים. למה ה' רצה לברוא את העולם במדת הדין? הוא דיין? הוא קשה? הוא אכזר ח"ו? מה עלה בדעתו לברוא את העולם במדת הדין? אלא צריך לומר שיש משהו עוד יותר טוב בשביל העולם, משהו עוד יותר במדת הדין מאשר במדת הרחמים. הכי טוב יכול להיות במדת הדין, אבל זה לא הולך 'הכי טוב' הזה, אז נסתפק במדת הרחמים. צריך למתן את 'הכי טוב', קצת לעצור בעד 'הכי טוב', העיקר שהעולם יתקיים, וזה רחמים.

[נקטע] אבל מצד שני צריך לרחם על האנשים, שזה לא הולך ככה. אז כאילו שהמחשבה הראשונה שהכל יהיה מאה אחוז כמו שצריך. עכשיו, זה מה שאתה רוצה שהכל יהיה מאה אחוז כמו שצריך זה לא בגלל שאתה לא אוהב את האנשים, להפך – לו יצויר שזה יהיה מאה אחוז טוב כמו שאתה רוצה זה הכי טוב לכולם, רק מה? שהמאה אחוז שלך האנשים לא מקבלים את זה, זה לא הולך. לכן צריך כל מיני ויתורים, צריך כל מיני דברים ללכת לקראת האנשים. אבל לא שויתרת על המאה אחוז, להפך – המאה אחוז הזה הוא המניע הכי פנימי של כל הויתורים שלך, וכל מה שאתה הולך לקראת האנשים האמת ניצבת באמצע, וסוף האמת להתגלות. כלומר שאתה פשוט מלביש, הזקן הזה נקרא לבוש, "לבושֵה כתלג חיור"[נד], זה הביטוי בדניאל. אז אי אפשר לתת את האמת כמו שהיא, זה לשבור את המציאות, אבל לא שאתה מוותר על המאה אחוז. הדין הזה הוא האמת לאמתו, וזה הכי טוב.

זה כמו שאמרנו קודם, מה אתה רוצה במפעל? מה הקב"ה רוצה במפעל שלו? העולם זה המפעל שלו, אז מה הוא רוצה מהמפעל? הוא רוצה להמשיך את עצמו, לגלות את עצמו ממש לתוך המפעל התחתון הזה, שנקרא "דירה בתחתונים"[נה], זה הדין. הכל הוא כדי להנחיל ולהעניק, לתת את עצמו ממש, לשקף את עצמו ממש בתוך כל פרט ופרט מן המציאות. אבל המקבלים, המציאות לא מסוגלת לתפוס את הרעיון הזה בכלל, את הטוב הכי טוב הזה, ולפעול בהתאם. לכן צריך להתחשב בו כמו שהוא.

מה זה רחמים במובן פשוט? הצמצומים של הדיקנא. זה ללכת אתו כמו שהוא, לרחם עליו כמו שהוא עכשיו. שכרגע הוא עוד לא מוכן לקבל את האמת לאמתו, אבל עדיין הפנימיות של כל הרחמים זו האמת. וכשמשה רבינו ראה את זה הוא נפל על פניו. זה מה שמדברים. האמת השביעי, זה שהוא חביב, זה לא בגלל שהוא שעשוע, זה בגלל הפנימיות העצמית של הרחמים בעצמם. ובמילא זה הקשר והיחוד בין ה‑7 לבין ה‑13. אמרנו שכל המאמר הזה הוא להבין את היחס בין 7 ו‑13, והעיקר הוא לאחד אותם. וכאן מתחיל להיות היחוד האמתי שלהם שזה בסוד מדות הרחמים ומדת האמת באמצע.

מדת הרחמים – צמצום של העלם; מדת הדין – צמצום של ריכוז

[יוצא שדווקא האמת שהיא הגילוי האמתי, דווקא בה יש את הצמצום, מדת הדין. הצמצום זה האמת?] לא, עוד הפעם. יש שני סוגי צמצום: יש צמצום של ריכוז, שכל העצמיות אתה מרכז לתוך מקום מוגבל; יש צמצום של העלם, התעלמות. אז כל הדיקנא, השערות של הדיקנא זה צמצומים של העלם, העלם לצורך בניית הזולת כפי שהוא, בהתאם למציאות שלו. אתה בונה אותו, אתה מצמצם את עצמך, מעלים את האור שלך כדי לבנות אותו. אבל יש הצמצום האמתי שנקרא אמת, שזה הדין האמתי שזה היכולת להמשיך בלי גבול ממש לתוך גבול, זה התכלית הדין, זה לא צמצום ממש של העלם, מה שה' רצה דין הוא לא רצה לצמצם את עצמו, להפך – הוא רצה להמשיך את עצמו כמו שהוא למטה, זה נקרא "דירה בתחתונים", זה דין. אין דין יותר גדול מ"דירה בתחתונים". בגלל שזה מצריך צמצום כל העצם לתוך גבול. זה על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[נו]. זהו הדין שה' חשב עליו בהתחלה.

[זה לא סתירה פנימית?] זה ודאי סתירה, זה הפרדוקס של הבריאה, זה ה', את הסתירה הזאת העולם לא מסוגל לקבל. למה? בגלל שזה מהווה רעיונית והגיונית סתירה, וכתוב שהמציאות לא מוכנה לקבל דבר הסותר את ההגיון, ההגיון הכי פנימי של כל ההוויה. לכן היא לא מסוגלת, לכן בסדר – אז נרחם, מה זה נרחם עליך? שנלך לפי הראש שלך. עוד הפעם, לרחם על מישהו זה ללכת אתו לפי הראש שלו.

[למה צריך לבנות אותו?] לבנות אותו? זה התכל'ס [למה?] קודם כל, המגמה שלך היא לתקן את המציאות, זה הוא המגמה. אתה באמת רוצה בשבילו. הוא התכלית, לא אתה. רק שהתכלית זה שהוא ואתה יהיו אחד. אם יש לך באמת משהו לתת, העצם שלך, תכלית הכוונה שתוכל להמשיך את עצמיותך לתוכו, שהוא ישקף אותך, כאילו שאתה בעצמך תשכון בתוכו – "דירה בתחתונים", זה הקב"ה חושב. והוא באמת התכלית.

חיבור בין ה-7 וה-13 – השפעת השעשועים העצמיים לזולת

מה שאתה שואל – אתה שואל את השאלה הקלאסית למה ה' ברא את העולם, למה הוא צריך את זה בכלל? אז כתוב "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", בשביל מה? פארווס? אז על זה אומרים ש"אויף תאוה ניט ניין קשיות"[נז], שעל תאוה אין קושיות, שזה שיש לקב"ה תאוה שאתה תהיה כאן והוא יהיה בתוכך, התאוה של ה' שאתה תהיה ושהוא יבנה אותך נכון כדי שהוא בעצמו יוכל להופיע עם כל האין סוף שלו בתוכך. זה התאוה של ה', שהוא רוצה להיות בתוכי, אני לא מבין.

זה נקרא "נהמא דכיסופא"[נח], לחם בושת. עיקר הגילוי, הוא רוצה שהגילוי יהיה בשלמות, זה לא מהחסידות, זה מהספרים הראשונים[נט], שכדי שזה יהיה בשלמות צריך שאדם ירוויח את זה, כמו ביגיע כפיו. [אז זה חלק מהמשחק, מהתאוה?] כן [נקרא לחם בזיון] כן, זה הלחם בושת, ה"נהמא דכיסופא". כדי שזה לא יהיה ככה לכן צריך להיות את כל המשחק הזה, את כל הייסורים ואת כל הקשיים, שאדם אחר כך כשיקבל את זה הוא יקבל את זה כאילו בתשלום. אם כי שכל מה שהוא עבד והצליח זה גם בכח ה'. כמו שאמרנו שכל העבודה זה הזדמנות, לתת לו את ההזדמנות. זה כל ההשקפה של החסידות, שהעבודה זה הזדמנות, מה שדברנו לפני שבועיים.

["נתאוה" קשור לשעשועים עצמיים] זה בדיוק מה שאומרים כאן, שהמשכת השעשועים, הענקת והנחלת השעשועים עצמיים שלי לזולת זה היחוד בין ה‑7 וה‑13, זה תיקון האמת, בין ה‑7 שזה רק שעשועים עצמיים לבין ה‑13, שזה לתת השפעה לזולת, לתת ממש את כל עצמת השעשועים עצמיים שלי למישהו אחר זה מחבר אותם.

לחבר הפכים, לתת את האור המופנם, ה"אור המאיר לעצמי" שהוא גם כן יאיר לזולת – זה גופא מצריך שרש יותר גבוה משניהם, שזה העצמות ממש. או בלשון הקבלה השעשועים עצמיים זה החכמה ובינה של עתיק, אבל כדי להמשיך אותם באור הפנים שזה השע נהורין של אריך, צריך לבוא מכתר דעתיק, "חביון עז העצמות"[ס] שבתוך הכתר של עתיק. זה אותיות של קבלה.

ב. רמזי סדרת הברית והאות וא"ו

הסדרה הרבועית של מספרי הברית

והיינו שבמדת "ואמת" מתיחדים סוד השבע והשלש־עשרה[סא] [במדה הזאת, "ואמת", של פנימיות הדיקנא, י"ג מדות הרחמים – שמה רואים את היחוד בין ה‑7 לבין ה‑13, זה מה שאנחנו כותבים כאן להסביר את היחוד ביניהם]. וכן [המדה הזאת] מדת האמת היא המיחדת [גם] את סוד השלש והשבע, האחד והשלש וכו', הכל בסוד "והבריח התיכן וגו'", כמבואר בתניא קדישא בפרק יג וד"ל].

הרי בפעם הקודמת הסברנו שיש סדרה שלמה של מספרים, מספרי ברית שלנו – 1, 3, 7, 13. תמיד היחס הוא אותו יחס, בין 1 ל‑3 הוא כמו בין 3 ל‑7. בין 3 ל‑7 כמו בין 7 ל‑13. עכשיו, מי שהוא גם בתוך ה‑3 ונמשך ל‑7, בתוך ה‑7 ונמשך ל‑13, כלומר הציר שמחבר את כולם הוא האמת. זה נקרא הבריח התכון, זה כתוב בתניא בפרק י"ג. ידוע שמספרי הפרקים של התניא הם גם מכוונים. אז דווקא בפרק יג, בפרק ה‑13 של התניא שם הוא מגדיר את התכונה המיוחדת הזאת של מדת האמת שהיא ה"בריח התיכן" ש"מברִח בתוך הקרשים מן הקצה אל הקצה".

כלומר, שהאמת היא 1 והיא הפנימיות של ה‑3, וה‑7, והיא הפנימיות של ה‑13. ומה המספר שבא אחרי 13? 21, 21 זה שם אהיה, שברבוע הוא בעצמו שוה אמת. הטור הזה מתחיל 1, 3, 7. וזה מספיק להמשיך אותו עד אין סוף. בסדרה רבועית רק צריך שלשה מספרים ראשוניים כדי לבנות את הסדרה. לא פחות ולא יותר. בכל סדרה רבועית צריך לא פחות ולא יותר מאשר שלשה מספרים בסדרה כדי להמשיך אותו עד אין סוף. וכאן השלשה מספרים הם 1, 3 ו‑7 (השלמה???).

[הרב יכול לתת דוגמא, כדי שיהיה ברור?] הרבועים 1, 4, 9, אז איך אני בונה סדרה? אני לוקח הפרשים, בין 1 ל‑4 זה 3, בין 4 ל‑9 זה 5, בין 3 ל‑5 זה 2. אז זה קפיצות, דילוגים של 2. אני יודע שאחרי 9 אני צריך להוסיף 7 ואז יוצא לי 16, שזה 4 ברבוע, אחר כך להוסיף 9, זה יוצא לי 25, 5 ברבוע, וככה עד אין סוף. בכל סדרה הכלל הוא ההפרשים.

[בכל סדרה רבועית יש שלשה הפרשים קבועים] כן, סדרה רבועית זה שהפרש ההפרש הוא קבוע, אם הפרש הפרש ההפרש הוא קבוע זה כבר סדרה של שלשה ממדים, וכך הלאה. כמה הפרשים זה מגדיר את החזקה של הנוסחה, של הסדרה. אז אם זה סדרה רבועית, שזה העיקר, בדרך כלל בכלל, לא בשביל עכשיו, בכל המתמטיקה מספיק 7, ברוב רוב התופעות בטבע מספיק סדרה רבועית, לתאר תהליך או לתאר מציאות. ואין כאן המקום להאריך בזה, אבל כולם יודעים את זה. כמו ציור למשל, אי אפשר לצייר תמונה על קו. אבל על שטח, אתה יכול לצייר אפילו אפקטים של ריבוי ממדים. אתה יכול לעשות ציור מאד יפה של הרבה ממדים על שטח, מה שאין כן על קו אי אפשר לצייר שום דבר. זה רק לומר ששטח בדרך כלל הוא ממצה את התהליכים. במתמטיקה זה נקרא סדרה רבועית. בסדרה הפרש ההפרשים הוא קבוע, והיות שהפרש ההפרשים הוא קבוע מספיק לי, דווקא אני צריך שלשה מספרים כדי להגדיר את הסדרה.

אז לענייננו השלשה מספרים של הסדרה הם 1, 3, 7. ואם אני מכפיל אותם 1 כפול 3 כפול 7, ומעלה אותו ברבוע אז זה אמת. אחת מהתופעות, זה לא בכל סדרה רבועית ככה, אבל בסדרה הרבועית הזאת, 1, 3, 7, יש לה תופעה שהכפל של כל שני מספרים סמוכים הוא מופיע אחר כך בסדרה. זאת אומרת, בסדרה הזאת אם נקרא לה סדרה a אז an, a עם n למטה, כפול an פלוס 1 הוא נמצא בסדרה יותר מאוחר. עכשיו זה מחויב. זו תופעה מיוחדת, אצל רבועים זה ככה, ואצל משולשים זה לא ככה – רבוע כפול. ברבועים זה עוד יותר חזק, לא רק שני רבועים סמוכים נותנים רבוע, כל שני רבועים הכפל שלהם נותן רבוע, גם הוא סמוך. מה שאין כן בסדרה הזאת זה רק שניים סמוכים שמופיעים אחר כך בסדרה. בסדרה אחרת רבועית, כמו משולשים אז גם זה לא קיים. יש לי 3, 6 – 3 זה משולש, 6 זה משולש, 3 כפול 6 זה 18, זה לא משולש.

שוב, בסדרה הזאת שניים סמוכים הכפל שלהם הוא גם מספר ברית. זאת אומרת ש‑3 כפול 7 – 21 הוא מופיע, 7 כפול 13 שהוא 91, הוא בעצמו מופיע. זה גופא רמז מאד יפה במתמטיקה שהיחס הוא קבוע, כאילו שהמספרים הסמוכים בסדרה הם בעצמם מתחברים, או כאן זה נקרא מכים אחד בשני להוות מספר אחד שהוא בעצמו חלק מהסדרה. זה הרבה הרבה מחזק את הכלל של הברית כאן, הברית הוא בין המספרים הסמוכים של הסדרה בעצמה.

אז שוב, זה היה רק לומר שהאמת כאן זה עיקר מה שמשחק, כשאני אומר 1 כפול 3 כפול 7 הוא 21, שהוא מופיע, והוא בעצמו ברבוע עולה אמת. גם המילוי הזה ו‑א‑ו, זה כתוב בשל"ה הקדוש ועוד ספרי אחרונים שהו‑א‑ו הוא כעין סימן של ו במשולש כפול ו במשולש שוה אמת. בזהר הקדוש[סב] כתוב שהאות ו היא אות האמת. על פי פשט הו אות האמת בגלל שהיא ו החיבור, ואמת זה חיבור ויחוד, הכח לאחד זה האמת, אפילו לאחד הפכים. אבל כתוב בשל"ה, שֶלמה הו כותבים ו‑א‑ו? בגלל שמ‑1 עד ו, המשולש של 6 זה 21, והא באמצע זה כמו סימן כפל. אז הו‑א‑ו זה איזה מין סימן של 21 ברבוע שוה אמת.

צורת האות א – בשור, באדם ובשם הוי'

זה קצת אסמכתא למה שכותבים כפל כמו א, זה  (איקס) כותבים, כאן הוא אומר שאנחנו נמנעים מזה, כותבים נקודה, בגלל שהאיקס דומה לצלב. הפלוס עוד יותר גרוע, זה לגמרי לא צריך לכתוב פלוסים, שזה צלב גמור, אבל גם האיקס הוא די דומה לצלב, אז עדיף לכתוב נקודה. אף על פי כן המקור שלו וגם של הצלב, להבדיל, זה הצלם, זה הציור של הא, רק שזה בקדושה. הא בקבלה נקראת "צלם אלהים"[סג], בתוך הצלם הזה, הצלם אלהים משתלשל צלם של צלם, של עבודה זרה, ומשתלשל מזה צלב, צלב קרס וכל הצלבים, כל הקליפות זה יוצא מהא, זה מה כתוב בקבלה שהא בלי הב זה ארור. יש השתלשלות של הפך הברכה, לכן ה' ברא את העולם עם ב. גם זה שה' ברא את העולם עם ב, זה בדיוק הרעיון שעכשיו אמרנו שעלה במחשבה לברוא במדת הדין, זה א, אבל הא כל כך חזק שהוא לא יתקבל, ואם הוא לא יתקבל טוב – הוא להפך, הוא יישבר ויומשך לקליפות, לארור במקום לברוך, לכן צריך את הברוך, שזה כמו מדות הרחמים, ותוך כדי הברוך, האמצע של הברוך להמשיך בו את הא. להסתיר, להחביא את הא בתוך הב, וככה להמשיך את הא לעולם, למציאות.

[יש איזה דמיון שהא מתבטא בגוף האדם] כן, כתוב שכל גוף האדם זה א, יש כמה צורות איך שרואים את זה, כתוב שא זה איזה מין ציור של גוף האדם. [זה לא מסתדר] זה מסתדר, א זה קצת באלכסון, יש אנשים שהולכים באלכסון. [א תהו זה בית] כן, א פלוס תהו, יש מאין, פלוס המלה ששוה 411. [א דומה לשור] לא, זה ב"לעומת זה", יש בחיצוניות שאומרים ש"אלפיך"[סד], גם המילה אלף בעברית זה שור, "אלפיך", האלף זה שוורים, זה שור. לכן הרבה אנשים וזה נכון, אבל רק נקרא נכון בעולמות. זה כתוב באריכות בספר על הא"ב שלנו. שמצד העולמות הא הוא שור, וגם הציור של הא זה עול על גבי הצוואר של השור, ככה החוקרים אומרים. היום באוניברסיטה שתשאל מה זה הציור של הא, אז אומרים שזה שור עם עול. אבל כמו שזה שור עם עול, זה יכול להיות בן אדם, אותה קרבה... אז החיצוניות של הא זה באמת שור. זה נקרא הא בעולמות. כל אות יש לה עולמות, נשמות, אלקות, אבל יותר פנימי מזה – הא הוא הצלם של בן אדם.

יש כמה צורות איך מסבירים את זה בקבלה איך זה כמו הבן אדם. הדבר הכי פשוט הוא שהקו האמצעי הוא הגוף עם הראש, והידיים זה היו"דים. כל יו"ד הוא יד, יש עוד כמה בחינות, אפילו בתניא זה כתוב במקום אחד, בפרק מ, בסוד י‑ה‑ו‑ה. כתוב שהא הוא כולל י‑ה‑ו‑ה, הקו האלכסוני, המרכזי שהוא כמו הציר, האמת כאן, הציר, זה י וו, ושני היו"דין הם הה וה בעצם, י‑ה‑ו‑ה בעיגול. ו‑י‑ה‑ו‑ה כולל את כל השיעור קומה של הבן אדם. אז עוד הפעם, זה רק היה לומר שהצלם משתלשל בצלם של קליפות.

צורת האות א – בשור, באדם ובשם הוי'

בכל אופן, הסוד הזה, הסדרה הזאת עם הכח המוביל אותו שזה כח האמת, שהוא "הבריח התיכן" כאן "המברִח מן הקצה אל הקצה", הוא עצם מושג הברית. גם המילה ברית בתורה זה אמת, ברית אמת, אות אמת. אם הסדרה הזאת של מספרים סדרת הברית אז גם כן הכח שמוביל אותה זה אמת. מה זו הברית כאן בגוף? הברית היא הכח להשפיע את העצם. לכן הזיווג של תלמידי חכמים הוא מליל שבת לליל שבת[סה], בגלל שבשבת יש יכולת לתת את עצמך. שזה פשט היחוד בין ה‑7 לבין ה‑13. ה‑7 זה השעשוע על עצמך, כאילו הגילוי של עצמך לעצמך, וה‑13 זה הרצון להשפיע. והחיבור שלהם זה היכולת באמת להשפיע-לתת את עצמך ממש לזולת. זה הזיווג של שבת. זה הברית וזה האמת, האות אמת.

כלומר שיש גם כן ענין, זה גם מאד חשוב, יחיאל תשמע, שאדם יש לו בנפש, בפסיכולוגיה עדיין צורך לשמור על עצמו, יש לו פחד של שמירת ה'אני', שאני לא אתמוטט ח"ו, או לא אלך לאיבוד או שלא יקרה בי משהו, אז תוך כדי הפחד של השמירה – העצמי, שהוא צריך לשמור על עצמו, הוא לא יכול לתת את עצמו. זה כלל גדול. אם אתה דואג לעצמך לְמה יהיה ממני, אתה לא יכול לתת את עצמך לגמרי, זה כלל גדול מאד, אולי הכי גדול. לתת את עצמך לגמרי זה אחד שכאילו מופקר, שכאילו, אני משתמש במילה חזקה – כאילו שהוא הפקיר את עצמו לגמרי, לתת את עצמך זה כמו התאבדות. אז גם כתוב שהקב"ה, התאוה של הקב"ה בבריאת העולם, זה מילה קשה אבל בעצמה הזאת. לתת את עצמך לגמרי זה להפקיר את עצמך לגמרי.

ימות החול – שמירה על עצמי; שבת – יכולת להשפיע את עצמי

[מה זאת אומרת?] עוד הפעם, אם האדם עדיין צריך לשמור על עצמו, אז הוא לא יכול לתת את עצמו, או שאתה שומר, שאתה דואג להוויה שלך, לקיום שלך או שאתה מוסר את זה לגמרי. אז כל עוד שאתה בדאגת שמירה אתה לא יכול לתת לגמרי. מה זה שבת? שבת היא "מעין עולם הבא"[סו]. כל השבוע האדם הוא חייב לשמור על עצמו, זה התודעה של ימי החול, התודעה של ימי החול היא כמו תודעת העולם הזה. שבעולם הזה שזה ימי החול, להפך – "ונשמרתם מאד לנפשתיכם"[סז], האדם צריך לשמור על עצמו. ה' הפקיד בו חיות, זה הטבע, זה האינסטינקט. האינסטינקט של כל יצור זה לשמור, כל חיה, כל דבר בעולם הוא שומר על עצמו. המודעות של השמירה העצמית זו מודעות של עולם הזה, של ששת ימי החול. מהו החופש של שבת? החופש של שבת זה השחרור, זה כמו שכתוב "כל מלאכתך עשויה" בשבת[סח].

מה הפשט היחס בין השבוע לבין שבת? כל השבוע הוא דואג לפרנסה, צריך להביא פרנסה, דואג לפרנסה, דואג לעצמו לקיום, שלא ילך לאיבוד. ש"באה שבת" כתוב "באה מנוחה", ועיקר המנוחה של שבת זה מנוחת המחשבה, לא לדאוג, למחוק את הדאגה, כאילו "כל מלאכתך עשויה". אז גם לגבי עצמך אתה, אין לך יותר על מה לשמור. זה עולם הבא אמתי. עולם הבא אמתי זה לצאת מהמתח של לשמור על עצמי.

עיקר העולם הזה הוא המתח שאדם מתוח, שכל יצור הוא מתוח להתקיים, לחיות, כמה שיותר, וזה דווקא בגלל שהעולם הזה הוא עולם של מוות, לכן הוא שומר חזק על החיים, על חוט החיים להמשיך את זה כמה שיותר. אבל העולם הבא שהוא עולם של חיים, אז אין מה לשמור. זה נקרא שהעולם הבא זה חירות, חירות ממלאך המוות[סט]. ברגע שיש חירות ממלאך המוות אתה לא צריך לשמור על שום דבר. זו ההרגשה של שבת. כל שבת היא "מעין עולם הבא", שאתה משוחרר מלשמור על עצמך. אז זה כאילו שאתה יכול להפקיר את עצמך.

עכשיו, באותו רגע, זה היום וזה הרגע שאתה יכול לתת את עצמך לגמרי. זה החידוש. זו התכלית, באותו זמן שאתה לא מתוח להתקיים אז עכשיו אתה יכול לתת את עצמך לגמרי, זה הזיווג של שבת.

יש להגיע לנצוץ בתורה שבכוחו להדליק אנשים

[מה המשמעות המעשית של מה שאתה אומר שבאמת מחיה אנשים?] שבמפעל צריך גם לעשות שבת ביחד... צריכה להיות מגמה, כמו שבצבא יש מגמה שבשביל זה כדאי למסור את הנפש, לא חושב, לא שזה התבוננות, זה בעצם שהוא יודע שעל זה, בשביל העם מוסרים את הנפש. [איך זה בחיי היום יום?] הדבר הזה גם צריך להיות בחיי היום יום, שבשביל הגאולה צריכים להגיע לאיזה מין מודעות של גאולה שבשביל זה מוסרים את הכל. [אנשים שאחראים על פרנסתם של אחרים – איך הם עושים את התהליך?] במשך ימי החול – השבת מוסתרת, הנקודה הזאת של אמת היא מוסתרת בתוך רחמים גלויים של התחשבות מצומצמת מדודה עם צרכי הזולת, אבל באמת מה שיש לך בפנימיות, מה שמריץ את כל העסק זה השבת, זה ה‑7, זה לא ה‑7 של ההתמוגגות על עצמך, זה הרצון לתת את עצמך לגמרי.

[מי מחליט על צרכי הזולת?] ניתן דבר הכי פשוט, בפעם קודמת אמרנו שהיום נוצר יותר ויותר פער בין העשירים לבין העניים, זה אסון. אם לעשיר היה רצון אמתי שכולם יהיו עשירים כמוהו, הקב"ה רוצה יותר מזה, הוא רוצה שכולם יהיו 'אותי', שאני אהיה אותם ושהם יהיו אותי ממש. עכשיו, לומר שאתה ביחס לפועלים שלהם תרצה שאתה תהיה אותם אז אתה בעצמך הקב"ה קטן, זה קצת יותר מדי מוגזם [אני באמת רוצה את זה] בסדר, יש גם את זה, כאילו שלכל אחד שיש לו מפעל אז הוא רוצה שכל אחד הוא יהיה 'אותי' ממש. הדבר הזה נקרא לתת, זה מה שאנחנו אומרים, אבל כדי שיהיה אותי צריך שיהיו הרבה רחמים, בגלל שאחרת זה יכול לפוצץ את כל העסק.

עכשיו חוץ מזה, כמו שאמרנו שאם אני לא חושב על הקב"ה, רק לרצות שזה יהיה 'אותי' אז זה ממש להיות איזה מין פולחן אישי מהסטרא אחרא לגמרי. אבל זה מה שהקב"ה רוצה, הקב"ה רוצה לתת את עצמו. לתת את עצמך צריך להפקיר את עצמך. כל הצמצום הראשון, אפילו בספרי הקבלה אם קוראים את זה עמוק, ככה יוצא – זה איזה מין רגע של התאבדות כביכול, לעשות חלל בתוך עצמו, שחלל בתוך עצמו זה חלל מת, כדי ליצור שם עולמות, שבסופו של דבר העולמות יקבלו את הגילוי העצמי שלו. והיות שה' הוא למעלה מהזמן הכל קורה ביחד.

[איך אפשר לגרום לאנשים לתת את עצמם?] בסדר, אתה שואל מאיפה מתחילים. מתחילים מהשיעור הזה, מתחילים מחינוך [מצות] ודאי. [הענין של התאבדות שייך לבטול, בטול עצמי לגמרי] כן, זה נקרא "הנחת עצמותו"[ע] בלשון החסידות, זה סוג של בטול מצד המשפיע לגמרי. יש בטול של המקבל, בטול במציאות, ויש בטול של המשפיע, וכאן מדברים על הבטול של המשפיע. בטול המשפיע קוראים לזה "הנחת עצמותו", שהוא שם את עצמותו בצד לגמרי, כלומר שהוא מבטל את עצמו. כדי לתת את עצמו הוא מניח את עצמו. [קשור לבטול בפני מי שמעליו, להיות כלי?] כן, זה מה שאמרנו עכשיו שאם רוצים לתת את עצמך, אנחנו ודאי זה צריך להיות צנור להמשיך את עצמותו יתברך, וצדיק אמת שהוא רוצה גם כן להחתים כביכול את עצמו על העולם, הוא פתוח להעביר את הקב"ה. זה צדיקים.

[אני רוצה לשאול האם יש כיוון לדברים?] הכיוון, מה גדי אמר? גדי אמר שבצבא יש מגמה, יש כללים, כללי התנהגות, יש פיקוד ויש כיוון. אז גם עם ישראל הוא צריך את כל הדברים האלו. הוא צריך את הפקודות שלו שאלו המצוות, והוא צריך את ההכוונה, הוא צריך מישהו בראש, אם אין מישהו בראש על כך יש ווארט מאד חריף של הבעל שם טוב שאומר שכל ציבור שאין ראש – הס"מ תופס את הראש. או שיש ראש או שהשטן תופס את המקום. זה מיסודי היסודות, או שיש כאן ראש בעסק, או שכאילו אנחנו לא רוצים ראש. אז תמיד כשאין ראש השטן תופס את הראש. אז מה שיוצא מזה זה פירוד ומלחמות וריבים ותחרות וכל מיני דברים לא טובים [ודי למבין] כן.

עכשיו, מה אנחנו בכלל רוצים כאן? רוצים ליצור איזו מגמה של חנוך. קודם כל צריך להלהיב. אם העם שלנו, אותם האנשים השבויים שאתה אומר – אז איך אפשר לפדות אותם מהשביה? צריך להקדים איזה כח, איזה אש מאד חזקה שידליק אותם על משהו אחר. כמו שהיום, כל הפוליטיקה היום, כל המפלגות – שום דבר אין בו שום כח להדליק אף אחד על שום דבר, זה הכל עמום וסתמי וגועל נפש כל הסיפור. זה ה'ברוך' שלנו, זה המשבר שלנו, שאין שום דבר שהוא מדליק. עכשיו אנחנו רוצים להגיע לאיזה נצוץ עמוק בתורה, ככה לפי דעתי, וככה אני שמעתי גם ממך, משהו בתורת ישראל, במסורת שלנו שזה יכול להדליק את האנשים.

עכשיו, מיד ליישם את זה, כאילו מיד לתת לך כללים א‑ב‑ג ליישם את זה במפעל? אני לא יודע אם ככה זה יכול להיות מיד היישום בלי שהאנשים מספיק מודלקים, מספיק מלוכדים ורוצים כיוון חדש, רוצים לצאת, לצאת מן הגלות שלנו. אז רק לומר שיש כמו איזה משהו שהאנשים הם בשלהם, שבויים עדיין, אבל תבוא עם א‑ב‑ג, תעשה להם א‑ב‑ג, תבנה מפעל א‑ב‑ג אז זה יגאל אותם – לא יודע אם זה ככה הולך [איך עושים את הא‑ב‑ג הזה?] אז אני לא חושב שזה הולך ככה א‑ב‑ג. קודם צריך להדליק אותם. זה יהודים שוב, זה לא יפנים. [אין התעוררות] זה גם דברנו הרבה פעמים. יש נקודה בפיזיקה שקוראים לזה מסה קריטית, זה נושא שחוזרים עליו הרבה פעמים. בתורה זה נקרא "שלהבת עולה מאליה", צריך להתחיל מאנשים, והענין אוגר אנרגיה והולך, עד שפתאום זה מגיע לאיזו מין נקודה של מסה קריטית, זה מתחיל להתגלגל ולתפוס את כולם. כולם רוצים להידלק, צריך להתחיל לעבוד קשה באבן החלמיש, צריך להכות אבן באבן עד שיוצא עוד נצוץ.

ג יחוד השבת והרחמים בכתפיים

שבת ורחמים – אלף אורות שניתנו למשה

בסדר, נגמור את הפנים. אז יש פה במאמר הפנים שלו, ויש הרבה ביאורים בסוף. יש לנו עוד סעיף אחד של הפנים, ננסה לגמור את זה.

ה

אז אם אנחנו רוצים מילה אחת של 7 מול מילה אחת של 13, שתי המלים לפי הפיוט "אחד מי יודע" זה שבת ורחמים. "שבע מי יודע?... ימי שבתא", ו"שלש עשרה מי יודע?... מדיא", מדות הרחמים. אז שתי מילות המפתח כאן של היחס בין ה‑7 וה‑13 הן שבת ורחמים. עכשיו, כשמחברים את שתי המלים שבת-רחמים יוצא מספר מאד מושלם – 1000, בדיוק 1000. שבת זה 702 ורחמים זה 298, ביחד זה 1000 בדיוק.

והנה יחוד שבת (שבע) רחמים (שלש־עשרה) עולה אלף, [אם כן, נדרוש שהיחוד של שבת ורחמים שהוא היחוד של 7 ו‑13 הוא] בסוד אלף האורות שניתנו למשה רבינו ע"ה בשעת מתן תורה[עא]

אנחנו אומרים "ישמח משה במתנת חלקו"[עב], ומה זה "מתנת חלקו" של משה, שזה גם ישמח אותיות משיח? במתן תורה הוא קיבל אלף אורות[עג], ואחר כך בחטא העגל נעלמו ממנו, לוקחו ממנו האלף אורות, ורק מחזירים לו בכל שבת ושבת. במתן תורה הוא קיבל אלף אורות עד חטא העגל ואחר כך זה רק חוזר לו לשבת. לכן בשבת אנחנו אומרים "ישמח משה במתנת חלקו", שכל שבת הוא שמח מחדש שהוא מקבל הארה מתוך האלף אורות של מתן תורה.

ומה זה לפי זה? כאן יש רמז שאלף זה היחוד של שני הכוחות האלו, של ה"אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" כאשר ה"אור המאיר לזולתו" הוא הגובר בסוף, כלומר שהוא ממשיך את ה"אור המאיר לעצמו" שגם הוא יאיר לזולתו. זה עיקר סוד היחוד כאן.

יחוד הזכירה בכתפיים

עכשיו, במלים "שבת-רחמים", הראשי תבות שלהן הוא החצי מהכל, הוא ש‑ר, שהוא 500, ושאר האותיות זה גם 500, וכתוב, זו כוונה בכתבי האריז"ל[עד], שיש כוונה שנקרא יחוד הזכירה, שאדם רוצה לחזק את הזכרון שלו, את כח הזכרון, אז כתוב בקבלה שבעיית השכחה תלויה בכתפיים, שכתפיים – השכם או הכתף – הוא המעבר ממה שעומד מולך למה שמאחוריך. מה שמולך זה מה שאתה זוכר. כל מה שבאופק שלך, או שאתה רואה אותו בעליל ממש, או שאתה יכול להעלות אותו, לזכור אותו, בגלל שהוא לפניך. אבל מה שמאחריך זה סוד השכחה. זה כלל גדול – שמה שאחורי, מה שאחרי, זה שכחתי. לכן בקבלה המושג אחוריים זה שכחה בכל מקום. ופנים – מה שלפני, זה זכרון בכל מקום.

למשל שאומרים "זכרונות" בראש השנה, אז הכוונה של "זכרונות" זה לקחת דבר שהוא היה מושלך מאחר כתפי, כאילו שהכתף הוא הכח הזה, הגשר, בקבלה הכתף הוא הגשר בין הזכרון לבין השכחה. אז אם הכתף מתוקן, שזה נקרא הסוד גם של שכם, אתה יכול תמיד להעלות נשכחות, להפך – אתה יכול כמו סַבָּל, לסחוב, לקחת משהו שהיה מושלך מאחריך ולשים את זה מלפניך. [אם הכתף מה?] אם הכתף מתוקן, בסדר, מתוקן, אז אפשר לזכור את כל הנשכחות, שאתה יכול להעלות מהאחור ולשים לפנים.

זה היה רק רקע, שהאריז"ל אומר שיחוד הזכירה זה תיקון שתי הכתפיים, וכל כתף הוא 500, לכן יחוד הזכירה זה 1000, בסוד אלף אורות, גם אותם אלף אורות שמשה רבינו נחל במתן תורה. והביטוי בתורה לסוד הזה של הכתפיים זה "כתפות האפד"[עה]. אהרן הכהן הגדול שהיה לבוש שמונה בגדים – אחד הבגדים המיוחדים שלו היה אפוד, ולאפוד היו כתפיים, "כתפות האפד".

[זה דעת הוי', 500] כן, זה דעת הוי', כל 500 זה דעת הוי'. [הרב הזכיר פעם שזכור זה אותיות רכוז, וחשך זה...) אותיות שכח. [ההפרש זה 101] כן [- מה זה 101?] ההפרש [בין זכר לשכח] כן, וכאן ההפרש זה 4 פעמים 101, תכף נגיע לזה, בין שבת ורחמים, 404. מדברים על זכירה ושכחה עכשיו, שלזכור זה שהחֶסר, הדבר שאתה לא זוכר הוא מונח לפניך, ולשכוח זה שאתה משליך מאחריך. זה הדימוי-המשל בקבלה. לכן המעבר בין הזכירה לבין השכחה בנפש קשור עם הכתף. ובכתף, הכתף הוא כן גשר, זה נקרא "כתפות האפוד" שעל הכתפות, על "כתפות האפוד" של הכהן הגדול בצד הפנים היו שני אבני שהם שבהן היו רשומים השמות, חקוקים השמות של י"ב שבטי י‑ה, להיות "לזכרן לפני ה' תמיד"[עו]. בצד הפנים של הכתף היו שם רשומים כל בני ישראל וזה חלק מהזכרון. אחר כך כתוב עוד פעם אחת, יותר בפרטיות – לכל שבט היתה אבן מיוחדת בחשן המשפט, אבל קודם כל, השרש של הזכרון להיזכר בשבטי י‑ה זה ב"כתפות האפד", אבני השהם.

בחשן של הכהן, השהם, אבן השהם היא האבן של יוסף. היא אחת מהי"ב אבנים, שיוסף בכלל הוא הזכר מבין השבטים, הוא הזכרון. השכחה היא בחינת נקבה, והזכרון הוא בחינת זכר. אז השהם שהוא בתור פרט שייך ליוסף – כאן הוא כולל את כל י"ב השבטים, שכולם רשומים על אבנו של יוסף. גם כתוב ששהם הוא צרוף אותיות של משה[עז], שמשה גם הוא הדעת הכללית של בני ישראל, דעת היינו זכרון.

אז שוב, זו הקדמה להבין מה זה יחוד הזכירה, בכתבי האריז"ל יש יחוד הזכירה, שאם אדם רוצה לתקן את הזכרון שלו אז הוא צריך לתקן את הכתפיים, ככה יוצא מכתבי האריז"ל. [איך עושים את זה?] אז לפי האריז"ל זה יחוד, עושים את זה במידיטציה. שזה נקרא מייחדים יחוד, ויש יחוד ארוך מה צריך להתבונן, אצלנו קוראים לזה התבוננות. [זה בשער הכוונות כתוב?] בשער הכוונות, זה בסוף העץ חיים, זה אולי היחוד הכי חשוב בכל כתבי האריז"ל, זה כל כך חשוב, בסוף העץ חיים זה כתוב באריכות כל היחוד הזה.

[יש ממש תרגילים לפועל?] מה זה יחוד? יחוד זה תרגיל, מה זה תרגיל? זה מדיטציה, זה התבוננות, יחוד, [הכוונה הוראות?] ודאי, מה זה התבוננות? זה התבוננות פרטית, כמו כל הכוונות בקבלה. בחסידות לא כל כך מחזיקים מהיחודים, בגלל שזה יכול להפוך לתרגיל חיצוני לגמרי, אתה רק מצייר לעצמך אותיות בלי שום תוכן. כל החסידות בנויה על תוכן. אבל בכתבי האריז"ל הוא מניח שיש לך את התוכן והוא נותן לך את התרגיל מה לעשות. זה כדור. בדיוק מה שאתה רוצה, זה כתבי האריז"ל. אתה רוצה מדיטציה כזאת? יהיה לך ככה. יש מלא, יש ספר הכוונות, ספר היחודים. כל מה שאתה רוצה יש יחוד. יש יחוד בשביל להצליח במפעל, בכל דבר יש יחוד. זה פשוט מאד, פותחים את הספר ומייחדים.

סוד הכתפיים – השלכת דבר לא מעניין לאחור

עכשיו, היחוד הכי חשוב בכתבי האריז"ל, שכתוב בסוף העץ חיים, זה נקרא יחוד הזכירה. איך לזכור פשוט, לשפר את הזכרון, לחדד את הזכרון. וזה קשור עם תיקון הכתפיים, בגלל שכאמור הכתף הוא המעבר בין הפנים לבין האחור. אם הכתף לא מתוקן אז הוא רק מעביר, הוא רק משכיח, כלומר שהוא מעביר דברים מהפנים לאחור, זה איזה מין כח בנפש שהוא משליך לאחור. יש הרבה אנשים עם הבעיה הזאת, שהיו להם דברים טובים בחיים ויש איזה מין כח סחיבה, כח כתפיים, שהוא לוקח דברים שהיו במרכז המוקד שלי, והוא משליך אותם, משליך אותם אחורנית.

מה זה בנפש דבר כזה שמשליך? שזה נמאס, היה משהו שהיה מעניין אותי, עכשיו זה נגמר, אז הוא זורק את זה, "לאחר כתפי", זה הביטוי בזהר[עח], כל דבר שזורקים – זורקים לאחר הכתף. שאין לו מספיק דעת להעמיק את הענין מרגע לרגע. כלומר, כדי שדבר יהיה מעניין, ימשיך להיות מעניין צריך להעמיק אותו כל פעם, אם אין לו כח העמקה בענין, שזה כח הדעת, אז זה מפסיק להיות מעניין. כשזה מפסיק להיות מעניין אז הוא משליך את זה לאחור. שוב, זה הכל נקרא סוד הכתפיים.

אור המאיר לזולתו – כתף ימין; אור המאיר לעצמו – כתף שמאל

עכשיו, כתוב ככה, שכל כתף שוה 500, וביחד פעמיים כתפיים, שתי כתפיים שוה 1000. עכשיו אנחנו עושים כאן יחוד שגם 1000, זה האלף אורות שניתנו למשה רבינו, של שבת ורחמים. שבת זה "אור המאיר לעצמו" שעשועים עצמיים, ורחמים "אור המאיר לזולתו", סוד ה‑7 וה‑13, הנושא כאן של המאמר הזה.

בדרך כלל "אור המאיר לזולתו" הוא שייך לימין, ו"אור המאיר לעצמו" הוא שייך לקו שמאל. אז לפי זה יוצא שדווקא הרחמים הוא הכתף הימני, יותר שייך לכתף הימני, ושבת אם הוא אור מופנם אז יותר שייך לכתף השמאלי כאן בהתבוננות שלנו.

הקשר בין כתף לבין כף

יש עוד רמז מאד יפה, יש קשר בעברית משהו מאד נחמד, בין המילה כתף למילה כף. חשבת פעם על הקשר הזה? [הת באמצע] יש היד, יש הכף של היד, ויש הכתף, מה הקשר בין הכתף לבין הכף? זה פשוט שזו אותה מילה... [זה הזרוע] בסדר, הכתף זה הזרוע, אבל ננסה להעמיק בזה. הוא אומר שכף זה בדיוק מתאים להניח את הכף על הכתף. הכף מתלבשת בדיוק על הכתף, זה אות עידוד. קודם כל נתבונן במלים. כף שוה 100, והוא בעצם המילוי של האות כ, כ"ף הוא גם אות, האות ה‑11 של הא"ב שהוא שוה 20, האות כ. ידוע הרמז שכ זה 10 ברבוע, המילה עשרים זה פעמיים 10, זה המספר היחיד שנגזר בצורה כזאת, אחר כך זה שלשים משלש. גם אחד הדברים שאין את זה בשפה אחרת, שדווקא עשרים הוא מעשר, והלאה, שלשים-ארבעים זה השלש-ארבע, עשרים היה צריך להיות משנים. זה אחת מהתופעות המיוחדות בעברית. [שנים זה גם רבים, בעוד ששאר הספרות הן יחיד] כן, זה עוד משהו מיוחד, שדווקא "מיעוט רבים"[עט] יש משהו שמורגש בשנים, שלשה זה כבר הופך-חוזר להיות יחיד. יש הרבה דברים מיוחדים [זה בדיוק ה‑7 וה‑13] זהו, אז 20 זה היחוד של 7 ו‑13, ו‑20 זה 10 פלוס 10, 10 פעמים 10 – 10 ברבוע זה כף, וכשאני שם באמצע הכף 20 ברבוע, שזה ת, אז יש לי כתף. הת שבתוך הכף שזה עושה כתף זה 20 ברבוע בתוך 10 ברבוע, ש‑10 ברבוע בעצם זה המילוי של ה‑20 בעצמו שזה הכ, שהוא החיבור של ה‑7 וה‑13. [עשרים זה כתר] כן, המילה עשרים שוה כתר, וזה גם כן מתחיל עם כ, כתוב בקבלה ש"אין כתר בלא כ"[פ].

עכשיו שוב, מה הכתף והכף, שוב, הפשט? יש רמז שכתף הוא גם אותיות תכף. יש ביטוי "תכף ומיד ממש", ביאת המשיח, "תכף" זה אותיות כתף, "מיד" זה מן יד, מתוך היד, יד וכתף – "תכף ומיד, ממש!", זה איזה מין קשר של זרימה. וגם בכף, הדימוי הזה של כף על הכתף, מה הפירוש של המילה כף, מה הפירוש של כף? בעברית מה זה כף? משהו ששייך לדעת, פירוש של המילה כף בעברית? [כלי] לא כלי, כף, זה גם כלי אבל בתור פועל [לכפוף, להכריח] כפיה, כן, כף זה לשון כפיה, כפיה דתית...

לכן יש שתי כפות, יש כפיה דתית וכפיה חילונית, שתי כפות המאזניים. כתוב "כפה עליהם הר כגיגית"[פא], שה' כפה את התורה עלינו באהבה רבה, הר זה אהבה רבה[פב]. כל כך הרבה אהבה שהם כאילו מחויבים להחזיר את האהבה. אחד שמחבק אז זה מחייב "כמים הפנים לפנים"[פג] מצד המקבל. ככה היתה החויה של הר סיני. אז יש משהו בכף, יש את הביטוי של הרבי תמיד "כפיה בדרכי נעם"[פד]. כשאתה אומר למישהו תעשה משהו, ואתה שם את הכף על הכתף, זה "כפיה בדרכי נעם", זה הכף של הקדושה, "כף... זהב"[פה].

רמזי כף

יש הרבה רמזים של של האות כ. אחד מהם הוא שכ, שוב המילוי של האות כ זה כ‑ף, וכתוב שכ‑ף זה כח ופועל, אחד מהיסודות. כלומר שכף וגם כפיה זה היכולת בנפש להוציא מן הכח אל הפועל. זו איזו מין זרימה של להגשים פוטנציה. זה כף. כאשר הכל בכח זה רק כ. לכן הף זה המילוי שלה, המילוי זה ההתגלות של מה שהיה בכח שיצא בפועל. כח-פועל. יש גם כן הרבה מאד זוגות של מלים בתנ"ך, מכלולים כמו שהסברנו שהם כף, הראשי תבות שלהן זה כף. לדוגמא "כפתור ופרח"[פו], שגם "כפתור" הוא בעצמו כף.

מי יכול לחשוב על עוד אחד? עוד כף אחד? יש עשרות, יש ביטוי בקהלת "מלא כף נחת"[פז], שיש עשרות "כף נחת'ים", מילוי הכ, לזה קראנו מאמר, שלמדנו על החמש מדרגות של תיקון, צרוף, מאמר, מכלול וחשבון, יש הרבה מאד בתנ"ך מאמרים של כף ["כפות תמרים"?] טוב, זה לא... אני מחפש מכלול, שתי מלים שהולכות ביחד, שאחד עם כ ואחד עם פ, כמו כח ופועל, כמו כפתור ופרח. ממש דברים מובהקים, יש עשרות דברים מובהקים ממש. טוב, תחשבו, תרגיל בית, עבודת בית. יש הרבה הרבה כף. עכשיו כף אצלנו היום זה גם כיף, זה גם על הכיף-אק, כף. יש כפיה על הכיפאק, שזה הכפיה בדרכי נעם, [כפיה בכיף] כן, כפיה בכיף [המילה כפל] כן, לא רק מלים שמתחילות כף, זוגות מלים. יש הרבה מלים שמתחילות בכף, גם כפרה. ההוצאה מהכח לפועל קשורה גם היא לכף יד. מה שרשום, כאילו רשום לך על כף היד את כל מה שיש לך זה בדיוק כן, זה הענין הזה, שכל מה שיש לך בכח רשום לך על כף היד.

זרימת אור ישר ואור חוזר ביד

עכשיו, בקבלה יש משהו מאד מעניין, איך הזרימה הולכת? הייתי חושב שהזרימה תלך מהכתף לכף. כאילו שיש משהו פנימי שזה יוצא מהלב ונמשך לזרוע דרך הכתף, נמשך ליד. אבל כתוב בסוד נשיאת כפים, יש שהכהן נושא כפים, כהן גם מתחיל עם כ. כשנושא את כפיו ומברך את העם – הכפים למעלה. אז כתוב בכתבי האריז"ל שבעצם הזרימה אצלו – כך זה יכול להיות אצל כל אחד – זה מהאצבעות, יש פה זרימה הפוכה. כאילו שיש אור אלקי ששורה למעלה מאצבעות הידיים [שואב?] ושואב כן, הוא מברך תוך כדי שאיבה [זה לא קרינה?] גם מקרין, אבל הזרימה איך שהוא בעצמו מקבל זה נקרא ששואב.

יש מושג שבכל אבר ואבר יש שלשה פרקים – פרק עליון, פרק אמצעי ופרק תחתון. אז לגבי היד הייתי חושב שהפרק העליון זה מכאן לכאן, זה לגבי כל היד. יש שלשה פרקים, מכאן לכאן, מכאן לכאן והיד. זה נקרא השלשה פרקים של הזרוע. אז הייתי חושב שהפרק העליון זה מהכתף לכאן, למרפק, ואחר כך ממנו לזרוע זה השני והיד זה השלישי. אבל כתוב בקבלה שזה לא ככה, זה הפוך. ברגל זה באמת ככה, ברגליים הירך הוא העליון, והשוק הוא למטה ממנו, וכף הרגל הוא התחתון, אבל ביד – הפרק העליון זה דווקא היד, הכף מקבל ראשון והוא מעביר את זה לכתף. עיקר התיקון בסוף זה בכתף. אחר כך יש עוד הפעם זרימה, יש אור ישר שעולה ויש אור חוזר שחוזר. [גם באצבעות יש שלשה פרקים] כל אבר יש לו שלשה פרקים. בחלוקה של הגוף כל האברים מתחלקים לשלשה פרקים. זה אחד היסודות של הקבלה ושל האוטונומיה של הבן אדם, וגם של הקבלה.

מתוך זריזות במעשה באים לזכרון

נסיים:

([בשתי המלים שבת ורחמים] ראשי התבות [זה כתף אחד], שר, עולים תק [שזה 500], וכן שאר האותיות עולות תק [זה עוד 500], בסוד שתי "כתפות האפוד"[פח], [וזה] סוד "יחוד הזכירה" שבכתבי האריז"ל[פט], וד"ל.

קצת דברנו על זה, ויש עוד הרבה מאד מה לדבר. זה קשור לתיקון כח הזכירה, שזה תיקון כח הכתף. וממילא זה המשכה. מה הווארט כאן בסוף? שלזכור ולזרום תכף ומיד ממש, וכתף וכף וכל הרעיונות שעכשיו אמרנו, זה הכל קשור לתיקון הכתפיים. כלומר, מי שזוכר טוב זה מי שזורם אצלו גם מעשים יוצאים לו מן הכח אל הפועל גם בצורה סדירה ומהירה, על ברכת כהנים כתוב "עד מהרה ירוץ דברו"[צ]. עוד הפעם, מכל המישמַש הזה, מה שיוצא כאן בסוף זה שאדם שזוכר זה גם אדם מהיר במלאכתו. מהיר במלאכתו להוציא דברים מן הכח אל הפועל, ליישם דברים, היום – לא מחר.

בכלל, נאמר פשוט, יש טבע של בן אדם שמה שאפשר לעשות היום דוחים את זה למחר. אז אותו בן אדם הוא גם כן שכחן. זה הווארט כאן שיוצא בסוף שזריזות להוציא מן הכח אל הפועל וזכירה תלויים זה בזה. ["כהנים זריזים"[צא]] כן, הכהנים זריזים. זה תלוי, זה גופא נקרא תיקון הכתף, מי שמחכה למחר הוא גם כן משליך את זה. מה זה נקרא? הוא יכול לעשות היום, היום זה נקרא שזמין לו, דבר זמין לו זה מול העינים, הוא לוקח דבר שזמין לו והוא דוחה את זה למחר, משליך את זה מאחוריו, וממילא הוא גם כן שוכח.

[איפה הקלקול?] בסדר, זה יכול להיות בשני הכיוונים. נדבר על התיקון, אפשר בהחלט לתקן מלמטה, שהאדם יתחיל להיות זריז במלאכתו, מהיר במלאכתו בקדושה, אז זה ישפר אצלו את הזכרון. להפך יש אדם שיש לו תסכול שהוא רוצה ללמוד, כמו בעל תשובה – רוצה ללמוד, ומתוך זה שהוא רוצה כל כך ללמוד הוא מתחיל להיות עצלן, הוא רוצה ללמוד אבל הוא היה רגיל לעבוד, לעשות דברים. עכשיו הוא צריך להיכנס לישיבה, אז איזה מין רוח של עצלנות נחה עליו. ואז לא רק שלא ילמד אלא להפך, זה קלקול, הוא ישכח את הכל. [יחזור בשאלה] חס ושלום. אבל הזריזות במעש והיכולת ריכוז וזכירה זה תלוי אחד בשני. גם זה נקודה מאד חשובה. לכן כתוב שיש אנשים שזוכים ללמוד הרבה במעט מאד זמן וגם לזכור את זה טוב מאד.

זה גם יעד של ארץ ישראל, פעם אחת הרבי אמר[צב] שכאן בארץ אפשר ללמוד פי 10 יותר מהר מאשר בחוץ לארץ, זה ה"אוירא דארץ ישראל מחכים"[צג]. אבל במה זה קשור? זה קשור באמת בזריזות המעשה, לכן באמת עיקר המעשיות שייך לארץ. ממש תלוי זה בזה, שככל שיש יותר זריזות של בנין ומעשה ככה יש יותר מהירות בשכל. ואפשר לקשר את זה עם מה שאמרנו "נעשה ונשמע"[צד]. ה"נעשה" הוא מקדים את ה"נשמע". פעם אמרנו למה "נעשה" לפני "נשמע"? בגלל ש"נעשה" זה מהירות האור ו"נשמע" זה מהירות הקול, זה פשט. קדימת "נעשה" ל"נשמע" זה מצד אבא או מצד אמא. ה"הנעשה" זה "כלם בחכמה עשית"[צה], שזה מהירות האור, ו"נשמע" זה רק מהירות הקול. לכן יש קדימת "נעשה" ל"נשמע". אז גם עיקר הזריזות, מה שאתה שואל מה בא קודם, אז זה כמו כל דבר בקבלה שמעשה יכול להיות למטה בהשתלשלות, ומעשה יכול להיות עשיה לעילא. אז באמת עיקר התיקון זה עשיה לעילא, שמתוך זריזות ה"נעשה" באים ל"נשמע" טוב, ושה"נשמע" נקלט ונשמר לך, נזכר לך.

כשר-פסול

טוב, עכשיו, אז אמרנו ששבת ורחמים ביחד זה 1000, הסוד הזה של שתי כתפות האפד, סוד יחוד הזכירה בכתבי האריז"ל. [כשר ופסול] נכון, זה עוד אחד, כשר-פסול, זה עוד כף. בתורה יש זוג שמלים שזה כשר מול פסול. שוב, יש עשרות כאלה, שיהיו לך לפחות 20 כאלה, כמנין כ. אבל דברים מובהקים, לא עובר דברים לא טובים – כפתור-פרח, כשר-פסול, כח-פועל, זוגות מובהקים.

ההפרש בין שבת לרחמים [ביחד שבת ורחמים נותן 1000. ההפרש ביניהם] הוא [נותן] קדש – שבת קדש, "אש דת למו" [404], וד"ל [זה לא הסברנו כאן, רק כתבנו "וד"ל". נשאיר את זה לד"ל]).

רחמי ה' אצלנו הם גזרת הכתוב

והנה פקוח נפש (שמצד מדת הרחמים) דוחה שבת [עכשיו, עוד פרט מאד יפה, זה כבר הסיום. שבת זה "אור המאיר לעצמו" – 7, רחמים זה אור המאיר לזולתו – 13. מה גובר על מה? אז יש דין פשוט שאומר לי שהרחמים גוברים על השבת. ומה זה שהרחמים גוברים על השבת? זה ש"פקוח נפש דוחה שבת". "והנה פקוח נפש (שמצד מדת הרחמים) דוחה שבת"] מגזרת הכתוב

זה הביטוי בחז"ל[צו], גם אדה"ז מביא את זה בתניא[צז], שאין לזה הסבר. זה לא שהרחמים דוחים בגלל הרחמים [יש בזה סברה של האור העצמי של "כדי שישמור שבתות הרבה"[צח]] כן, נכון (אז הסברה הפנימית בשביל האור העצמי) כן, אבל הדבר העצמי לא אכפת לו מהעתיד. זה אור עצמי אבל לא מחשבה עצמית, עצמי לא אכפת לו מהעתיד (השלמה???), הוא רק חושב על העצם. אז שיעבור עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, למשל בעבודה זרה לא אומרים דבר כזה. כמו שכתוב בתניא, היות שהכל הוא בעצם למעלה מהזמן אז אי אפשר לומר שיעבוד עבודה זרה כדי שיציל את החיים, כדי שיאמין בה' הרבה. על דבר שממש נוגע בעצם לא עושים את החשבון הזה, "כדי שישמור שבתות הרבה". מצד החשבון זה לא חשבון עצמי בכלל. לכן צריך לומר שכל השיקול מה עולה על מה זה מגזרת הכתוב. גזרת הכתוב זה בעצמו דבר עצמי, גם כן דין. כלומר שהרחמים כאן דוחים, מתגברים לא בגלל רחמים, בגלל גזרת הכתוב. זה מה שאמרנו קודם – בעצם להמשיך אור מופנם שהוא יאיר כאור כלפי חוץ זה תלוי בגילוי העצם ממש. זה נקרא מגזרת הכתוב, הכתר דרדל"א שאמרנו קודם.

גזרת הכתוב היא:

(עצם מדת הרחמים,

כתוב במשנה[צט] שמי שמתפלל-מעורר רחמים אצל הקב"ה, "על קן צפור", כמו שהקב"ה ריחם על קן צפור אז ככה יעירו רחמיך ה', אז משתקים אותו, בגלל שהוא עושה מגזרות הכתוב רחמים. אז יש הרבה קושיות. כתוב שלא צריך לעשות מגזרת הכתוב מדת הרחמים גם אצל הקב"ה, אבל מה? זה לא רחמים? זה לא שה' מרחם על בריותיו? אלא מה? מסבירים[ק] שעצם מדת הרחמים זה גופא נקרא גזרת הכתוב. מה שאני תופס כרחמים אצלי זה הרחמים לפי התפסים שלי, בדיוק מה שדברנו קודם, שלאחר הצמצום שה' לא יכול לברוא את העולם במדת הדין, מדת הדין זה עצם הרחמים, אז הוא צריך לברוא את זה ברחמים, כלומר להתחשב בי, ברחמים שאני תופס, ועצם הרחמים שלו אצלי זה גזרת הכתוב. עוד פעם, זה הכלל, מה שאצלו זה עצם הרחמים שזה רק יתגלה בסוף, שזה "דירה בתחתונים", בינתיים אצלי זה גזרת הכתוב. אז זה גם פה מה שהרחמים דוחים את שבת זה מגזרת הכתוב.

שלמעלה מכל התפשטות וגילוי וד"ל), [עכשיו מביאים את המאמר הזה שאמרת] ד"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"[קא], כמבואר בתניא[קב], וד"ל) [אבל זה גזרה, הסברה הזאת. רק שהגזרה הזאת היא באה מעצם מדת הרחמים].

רצון לקבל מעצמו

והיינו, כידוע בחסידות[קג], שכל עיקר גילוי האור המאיר לעצמו [שבכללות הוא בבחינת נוקבא ורצון לקבל

שבת יחסית לרחמים היא נקבה. שבת היא ה‑7. כל הסוד הזה של 7 יחסית ל‑13 זה נוקבא. 7 זה מלכות, בקבלה 7 זה תמיד בחינת נוקבא. כמו שאמרנו יש בת שבע ואלישבע ויהושבע, יש השלש נשים של השבע, זה בחינת נוקבא, ובחינת נוקבא בקבלה זה "רצון לקבל לעצמי". אז הכלל הוא ש‑7 בלי 13 זה רק רצון לקבל.

עכשיו, "שבכללות הוא בבחינת נוקבא ורצון לקבל", מה זה שעשועים עצמיים? זה לא רצון לקבל מהזולת. כשסתם אומרים רצון לקבל הכוונה שאני רוצה לינוק ממישהו, לקבל ממישהו, זה משתלשל בלא טוב, כאילו יניקה. אבל שעשועים עצמיים זה רצון לקבל מעצמי. כמו שמישהו דיבר קודם על מה שאמרתי על מיצוי ה'אני', שאדם בכלל לא ממצה את עצמו. אז זה שאדם רוצה לקבל-לפתוח את עצמו, לקבל מקסימום מעצמו, זה גם רצון לקבל. זה גופא השעשועים העצמיים שהוא משתעשע על עצמו יותר ויותר, רוצה להמשיך מתוך התת מודע של עצמו יותר ויותר גילוי.

[אז זה רצון לקבל], מתוך עצמותו, תענוג ושעשועים – ממקור נשמות ישראל שבו,

זאת אומרת, יש לו שרש הנשמה, ושרש הנשמה שלו קשור לכנסת ישראל לכלל ישראל, יש בזה אין סוף, רוצה לינוק בזה כמה שיותר. נראה [windows1]שחסר פה בהדפסה הזאת, חסרה שורה. שצריך להיות כתוב: "שכל עיקר גילוי האור המאיר לעצמו שהוא בכללות רצון לקבל הוא בשביל בסוף להמשיך את זה גופא לזולתו" התכלית של ה‑7 שהוא יהיה האמצע של ה‑13, מה שדברנו קודם. חסרה פה שורה שלמה.

ושעל כן אותיות יה עם אות ה־א המיחדת אותן מלמעלה (בסוד כתר עליון) נקרא למפרע – היא, לשון נקבה], הוא אמצעי בלבד כדי להמשיך ולגלות, מתוך עצמותו יתברך ממש, את האור המאיר לזולתו [[וה"אור שמאיר לזולתו" הוא] שבכללות הוא בבחינת דכורא ורצון להשפיע מעצמותו ממש לנשמות ישראל המלובשות בגופים בעולם הזה התחתון דוקא

הזכר זה הרצון להשפיע. וזה המקור של ה‑13, הנקבה זה הרצון לקבל, והנקבה קודם כל רוצה לקבל בעצמה. יש לקבל מזכר ויש לקבל מעצמה. השעשועים העצמיים זה הרצון לקבל מעצמי כמה שיותר, להוציא מעצמי. אבל בקדושה זה חייב להיות בסופו של דבר לצורך לתת למישהו אחר, לזולת.

"לו בתחתונים" – יחוד ה‑7 וה‑13

"הוא אמצעי בלבד כדי להמשיך ולגלות, מתוך עצמותו יתברך ממש, את האור המאיר לזולתו". עכשיו אני רואה מה הבעיה: הסוגריים של "בכללות" לא במקום. הסוגריים של "בכללות" צריכים להיות אחרי המילה "לזולתו" כאן. לא חסר פה מלים. צריך להיות כתוב ככה: "נשמות ישראל שבו" פסיק, אחרי הסוגריים הראשון פסיק, אחר כך אחרי הסוגריים השני "הוא אמצעי בלבד", ה"אור המאיר לעצמו" "הוא אמצעי בלבד כדי להמשיך ולגלות מתוך עצמותו יתברך ממש את האור המאיר לזולתו", וכאן צריכים לבוא הסוגריים "שבכללות הוא בבחינת דכורא ורצון להשפיע מעצמותו ממש לנשמות ישראל המלובשים בגופים בעולם הזה התחתון דווקא".

ושעל כן אותיות וה עם אות ה־א המיחדת אותן מלמעלה (בסוד דעת עליון, גילוי הכתר) נקרא למפרע – הוא, לשון זכר, כאשר תכליתם האמיתית של שני האורות [אמתת התכלית של שני האורות, גם זה שמאיר לעצמו וזה שמאיר לזולתו, שזה ה‑7 וה‑13, הנקבה והזכר, התכלית של שניהם יחד] היא להתיחד[קד], בסוד דירה לו [מה זה ה"לו"?] (אור המאיר לעצמו) בתחתונים [כלומר, דווקא שהוא יתגלה בתחתון, שזה הממד של ה] (אור המאיר לזולתו) דוקא[קה].

בביטוי הזה "דירה לו בתחתונים", כשאני אומר שתי המלים האלה "לו בתחתונים" ייחדתי לגמרי את העצמו ואת הזולתו. זו תכלית הכוונה, שיהיה "דירה לו בתחתונים". שהביטוי הזה הוא לגמרי יחוד של הרעיון של ה‑7 ה"אור המאיר לעצמו" ושל ה‑13 ה"אור המאיר לזולתו", הנקבה והזכר.

עד כאן זה גוף המאמר. אחר כך יש ביאורים.