"נְהַר אַהֲוָא"

י"א מנחם-אב תשפ"ב – כפ"ח

קבלת פנים לחבר וחן שי' תור (טלפונית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

ההתבוננות לכבוד החתן והכלה מתמקדת, כנהוג, ברמזי יחוד השמות שלהם – חֶבֶר וחן. אחרי לימוד הוראות לחיי הנישואין מהאות ח, הפותחת את שני השמות, מתמקדת ההתבוננות בביטוי מיוחד ששווה בערכו לגימטריא של שני השמות – "נְהַר אַהֲוָא". ההתבוננות בשם המיוחד מתפתחת להעמקה בהתכללות האהבה והיראה אצל שני בני הזוג – החתן מתחיל מאהבה שגורמת לו ליראה (מאיבוד האהבה) והכלה מתחילה מיראה וצניעות הגורמות להתעוררות אהבה גדולה כלפי החתן (כשהתופעה הכללית הזו רמוזה גם בשמותיהם המיוחדים של החתן והכלה דנן). היחס בין האהבה והיראה מניח כאן יסוד ל"כלל גדול בתורה", הדורש כל מילה בתורה כשייכת לאהבה או ליראה, הופך את כל התורה למבטאת רגש ומוצא בכל מקום יחודי חתן וכלה.

נאמר דבר תורה לכבוד החתן והכלה – חֶבֶר וחן:

ח-ח

דבר ראשון, עוד לפני חשבון הגימטריא של השמות, נשים לב שראשי התיבות הם ח-ח. האות חית היא גם לשון חיות וגם לשון חתת, כנודע[ב], שני ענינים חשובים עבור בני הזוג:

חית לשון חיוּת (שעולה משיח בן דוד, כידוע) היא בסוד "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[ג]. בחתונה צריך את הסוד של "רצוא ושוב", על דרך תורת הבעל שם טוב[ד] בפסוק "אז תשמח בתולה במחול"[ה] – סוד המחול, עם הריחוק והקירוב, הוא דופק החיים של החתונה.

חית לשון חתת רומזת לבני הזוג שיקפידו על לימוד חת"ת, כל יום, שניהם – סגולה להמתיק את כל הענינים, שיהיו חיים מתוקים וחיים מלאים חיות, חיות אלקית.

ח-ח היינו חי-חי – "חי חי הוא יודך כמוני היום"[ו].

בינת החתן והכלה

החשבון שלהם – חבר (210) חן (58) – הוא 268. חוץ מהר"ת, ח-ח הנ"ל, עולה "יברכך"[ז]. בכל אופן, המספר המלא – 268 – הוא ד"פ בינה. כלומר, בינה ב"רצוא ושוב" (ב בי בינ בינה ינה נה ה).

בינה היא הרבה דברים: בינה היא שמחה, "אם הבנים שמחה"[ח]; בינה היא תשובה[ט]; בינה היא גם ענוה[י], כמו שכתוב על "משה זכה לבינה"[יא] – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם"[יב].

"נהר אהוא" – זרימת האהבה של אני-הוא

יש הרבה דברים במספר 268, אבל הכי יפהפה, הכי מצא חן ברשימה אצלי, הוא הביטוי "נהר אהוא"[יג] – מקום לידו חונים בספר עזרא, בחזרה לארץ ישראל. המלה "אַהֲוָא" מנוקדת כמו אַהֲבָה ועולה בגימטריא אהבה. "נהר אהוא" הוא ביטוי מיוחד. נהר הוא לשון נהרה, "נהירו דאנפין"[יד], והוא אחד מ-יג לשונות של אור[טו] (וכן נהר אהוא עולה אור היום)[טז]. נהר הוא זרימה אין סופית. במספר של החתן והכלה, יחוד השמות שלהם, יש זרימה של אהבה. אבל, משום מה, האהבה מופיעה בכתיב של אהוא.

הצורה הזו, א-הוא, היא מעין נוטריקון של אני-הוא (הקשור גם לסוד עמוק של "אני והו הושיעה נא"[יז]). אני-הוא היינו גילוי והעלם[יח], שיש ביניהם ריקוד תמידי (כמו שמפרש הבעל שם טוב[יט]), מחול של "אז תשמח בתולה במחול". בנפש היינו אהבה ויראה[כ] – אהבה היא המשיכה והקירוב ויראה היא רגל שמאל, היוצרת ריחוק, שגם הוא נועד לשם האהבה והקירוב, כמבואר באריכות בחסידות. אהבה שלמה כוללת את שניהם.

כשבני הזוג אומרים אחד לשני 'אני' המשמעות היא – 'אני בשבילך, אני כאן, אני רוצה להיות קרוב'. ה'הוא' הוא הצד הנסתר בקשר. צניעות הזיווג היא ה'הוא' והזימון של הקשר הוא 'אני'. בעצם הזיווג יש את הסוד שנקרא "מגלה טפח ומכסה טפחיים"[כא] – אני-הוא.

כל הסודות האלה טמונים במלה המיוחדת הזו, אהוא, ששוה אהבה, כנ"ל.

אהבה ויראה אצל חתן וכלה

שלמות האהבה כוללת גם יראה. היום הילולת הרבי ר' הלל מפאריטש. אחד הדברים היסודיים שהוא מסביר[כב] שיראה היא גם מצות עשה[כג] ולכן המניע שלה הוא אהבה[כד]. בתניא כתוב שיראת ה' היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[כה], אבל יראת ה' גופא באה מאהבה. לאידך יש גם מציאות בה היראה היא כח מניע לאהבה:

בכללות, היחס בין חתן לכלה הוא יחס בין אהבה ויראה. החתן מוכן, מתוך אהבתו, גם להשפיל את עצמו – "חות דרגא וסיב איתתא"[כו]. היראה שלו היא יראה מפגם בקשר – צריך כל הזמן את היראה הזו, שנקראת גם יראת-הניתוק[כז]. אם כן, זו דוגמה כיצד מתוך האהבה באה יראה – החתן מתוך אהבתו ירא שהקשר יפגם.

אצל הכלה המדה הראשונה היא היראה, שהיא גם הצניעות שלה – "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[כח]. מתוך היראה שלה באה האהבה – ככל שהיא יותר צנועה ויותר יראת שמים כך העלאת המ"נ שלה לקראת החתן יותר אמתית. אז כתוב עליה "שקר החן והבל היפי – אשה יראת הוי' היא תתהלל" גם בחן וביפי שלה[כט]. לכלה בזוג שלנו קוראים חן. אם שואלים, סתם חן – הוא אהבה או יראה? חן במספר קטן עולה אהבה, אבל ב"אשת חיל" דווקא היראה ("אשה יראת הוי'") עושה את החן לחן של קדושה ("היא תתהלל" בחן וביפי). מתוך החן של הקדושה, שהוא דווקא יראה, באה אהבה גדולה של הכלה לחתן, העלאת מ"נ שלה.

כלומר, החתן מתחיל מאהבה ומהאהבה באה יראה והכלה מתחילה מיראה ומהיראה באה אהבה.

זהו בדיוק היחס של חבר וחן: חבר הוא לשון חברות ואהבה. הראו לי בשם הרב עדין ע"ה שהקשר בין חתן וכלה צריך להתבסס על חברות, לא על אהבה, ממש כמו שלמדנו לאחרונה[ל] על כך שבשיר השירים כתוב תמיד "אחֹתי" לפני "רעיתי"[לא]. האהבה המורגשת בלב היא "רעיתי"[לב], אבל קודם צריכה להיות אחוה, שהיא חברות. שוב, השם חבר הוא לשון חברות שהיא אהבה, אבל לחבר יש גם יראה – שאני לא אפגום באהבה. אני תמיד עלול לפגום בעצמי, מתוך הישות שלי, לכן צריך להיות בשפלות. בכל אופן, אצל חבר, החתן, הסדר הוא מאהבה ליראה ואילו אצל הכלה, חן, יש התקדמות מיראה לאהבה.

זרימת האהבה

יש כאן עוד גימטריא יפהפיה[לג]:

נחזור ל"נהר אהוא" – אנחנו בדרך לארץ ישראל, לבנות את בית המקדש, וחונים ליד "נהר אהוא", שנותן את הכח לגמור את הענין ולהצליח במשימה שלנו.

"נהר אהוא" במילוי (נון הא ריש אלף הא וו אלף) שוה 862, העולה כמנין אחד הרמזים העיקריים שלנו לסוד האהבה – אהבה ר"ת "אור הקדוש ברוך הוא". הפלא הוא ש-862 הוא 268 הפוך. כלומר, אלה שני מספרים משלימים – השרש והמילוי. מה ההפרש ביניהם, שהוא חלק המילוי? 594, שוה "אהבה בתענוגים"[לד].

אם כן, הכל כאן אומר אהבה בצורה הכי נפלאה.

ימין ושמאל בכל מלה בתורה

מכל הרמז היפהפה הזה, של "נהר אהוא", יוצא כלל גדול בתורה, שאיני זוכר אם פעם העמקנו בו, שחתן וכלה הם אהבה ויראה, אבל כל תכונה מובילה לשניה.

מכאן אפשר לפשט הלאה, ולומר שבעצם כל מלה בתורה היא כזו. אהבה ויראה הן ימין ושמאל, חסד וגבורה (גבורה גופא עולה ג"פ חסד, יחד רפח, בירור כל הניצוצות), ולכל מלה יש 'ערך' – התפארת נוטה לאהבה והיסוד נוטה ליראה[לה]. לקו האמצעי יש נטיה, או יותר ימינה או יותר שמאלה. כלומר, בסופו של דבר על כל נקודה, כל ספירה, אפשר לומר שהיא בעיקר אהבה או בעיקר יראה. ככה אפשר לנתח את כל התורה כולה, את כל הפסוקים של התורה.

לדוגמה, אקח את הפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואסביר ש"בראשית" היינו בעיקר "ראשית חכמה יראת הוי'"[לו], כמו שכתוב ש"בראשית" היא מדת היראה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[לז]; אחר כך "ברא", לברוא יש מאין, כתוב בתניא[לח] שעצם הבריאה הוא מהחסד, הכח לברוא משהו. אצל חתן וכלה האהבה היא הכח לברוא את המשפחה, את הילדים, פרי האהבה העיקרי; אחר כך "אלהים" הוא שם של יראה[לט]; "את" לשון ריבוי, שייך שוב לאהבה; "השמים" רומז ליראת שמים, יראה; "ואת" שוב אהבה; ו"הארץ" בחינת נוקבא, גם סוג של יראה. כלומר, השמים הם יותר יראת הרוממות של ה' והארץ היא יראת המלכות של ה'.

צריך הרבה ידע בפנימיות התורה כדי לנתח נכון כל מלה. בעצם המקובלים נתחו כך את כל המלים, נתנו 'ערך' לכל מילה, שייכות עיקרית שלה לספירה מסוימת, אבל בסופו של דבר אפשר לצמצם ולהגדיר הכל כנוטה לימין או לשמאל. כלומר, כל התורה כולה היא זיווגים של אהבה ויראה, של חסד וגבורה, של חתן וכלה.

דוגמה נוספת: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מ]: "שמע" היינו "הוי' שמעתי שמעך יראתי"[מא], יראה; "ישראל" על שם "כי שרית"[מב], במאבק עם שרו של עשו – מצד אחד זו יראה, אך מצד שני "ישראל" היינו גדלות מוחין, שהייתי אומר שאהבה ואפילו אהבה רבה; "הוי'" – אהבה; "אלהינו" – יראה; "הוי'" – אהבה; "אחד" בגימטריא אהבה. אכן, כאשר אני מרגיש את האחדות הפשוטה של ה' יש נקודה חדה של יראה, של התכללות בתוך המלה אחד. אולי זהו הפירוש הפנימי של "אחד", שכאשר אומרים "אחד" מאחדים בנפש את האהבה והיראה. כמו שב"ואהבת את הוי' אלהיך" דורשים[מג] את ה"את" – שקודם אמרנו שהיא אהבה, אבל כאן – כבאה לרבות את היראה במקום האהבה.

בכל אופן, זו הקדמה מאד גדולה שצריך לפתח הרבה – הכל יצא לנו בזכות חבר וחן.

ציפוי היראה באהבה

בעצם, עיקר הווארט הזה הבריק אצלי מאד חזק מתוך התורה של החוזה מלובלין[מד] (שנדפסה השבוע בנפלאות[מה]) על הפסוק "ואני בהוי' אצפה"[מו]. הוא אומר ש"אני" היינו יראה. אמרנו הרגע ש"אני" בהחלט יכול להיות אהבה – 'אני כאן בשבילך', "'אני הוי'' לשלם שכר"[מז]. אבל יש גם "'אני הוי'' להפרע"[מח], יראה.

כתוב "אני אני הוא"[מט] – אפשר לומר שיש "אני" של אהבה ו"אני" של יראה. שם בתורה אמר ש"אני" היינו יראה. בספרי ערכים "אני" היינו מלכות. יש "אני ראשון ואני אחרון"[נ], כתר ומלכות. אבל, שוב, החוזה – ספר חסידות – מרגיש כשהוא קורא פסוק שהכל או אהבה או יראה. אפילו לחב"דניק מותר גם להרגיש בלב שהכל או אהבה או יראה – שכוללות את הכל... תכלית כל הבריאה היא להגיע לאהבה ויראה ולאיזון ולאחדות ביניהן. בכל אופן, הוא אמר ש"אני" היינו יראה ו"הוי'" אהבה, ובעקבתא דמשיחא, "בעת ההיא לאמר", "יראי חטא ימאסו"[נא] (הווארט של הרבי ר' זושא^לט) – עיקר העבודה יהיה מאהבה, לא מיראה. לכן, עם האהבה יכסו את היראה, היראה תהיה בהעלם, כמו שכתוב גם בסוף פמ"ג בתניא לגבי רבי אלעזר בן דורדייא, שהיראה נמצאת בהעלם ומה שבגלוי הוא האהבה. זהו "ואני בהוי' אצפה", "אצפה" לשון ציפוי למזבח. רק מהחשיבה הזו של החוזה היה ברור מאד שכל מלה כאן או שהיא אהבה או שהיא יראה, כמו שמתחיל "ואני בהוי'".

עד כאן לכבוד החתן והכלה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• דופק החיים של החתונה הוא "רצוא ושוב" – מחול מתמיד של התקרבות וריחוק בין בני הזוג.
• לימוד חת"ת על ידי שני בני הזוג הוא סגולה להמתיק את כל העניינים בחייהם.
• קשר בין בני הזוג מורכב מיחסי אני-הוא – גילוי האהבה וחווית זמינות ('אני אוהב אותך', 'אני כאן בשבילך'), וממד סודי, נסתר וצנוע ('הוא').
• אצל החתן הבסיס הוא האהבה ובעקבותיה באה יראת-הניתוק.
• אצל הכלה הבסיס הוא יראה-צניעות הגורמות לאהבה והעלאת מ"נ אמתית.
• בסיס האהבה הוא חברות בין בני הזוג.
• מקור החן האמתי של הכלה הוא יראתה וצניעותה.
• בערכי הקבלה יש לכל מלה שייכות לאחת הספירות, אך בכללות ניתן לאפיין כל מלה כשייכת לאהבה או ליראה.
• חסיד מרגיש שהתורה כולה – בכל מלה ומלה – היא התעוררות אהבה ויראה.